שות ברית עולם· רבי איזיק יעקב ולר
שו"ת בדיני או"ח · סימן כ
א
ומעתה נבאר קצת מענין מעמדות דהנה במעמד מבואר בגמרא בפ"ד דתענית ובירושלמי שם דהא דצריך בעל הקרבן לעמוד על קרבנו הוא מה"ת דבספרי (במדבר כ"ח) מפיק לה מקרא דצו וגו' תשמרו דצריך לעמוד על קרבנו יעו"ש והביאו רש"י ז"ל במס' סוטה דף ת' ע"א וביומא דף ל"ז ע"ב בהך דהיה קורא ק"ש עם אנשי מעמד ילפינן לה בספרי מתשמרו שצריך שיהיו בעלים עומדים ומשמרים על קרבנם והביא שם רש"י ז"ל דכן ילפינן בספרי ובמס' תענית דף כ"ו עיי"ש ואף דבמס' תענית לא נזכר כלל קרא דתשמרו אלא וכי האיך קרבנו של אדם קרב והוא אינו עומד ע"ג דמשמע לכאורה דמן הסברא הוא מ"מ ע"כ צ"ל דסמיך על הך דתשמרו ולא סיים המשנה הכתוב דצו את ב"י דכתיב בסוף תשמרו כמבואר ברש"י ז"ל בהדיא ביומא (דף ל"ז ע"ב) הנ"ל דהביא הך דתשמרו וכתב דכן למדו מזה בגמרא תענית דף כ"ו עיי"ש וכן הביא במס' סוטה הנ"ל וזה שכתב רש"י ז"ל בתענית דף כ"ו ע"א ד"ה צו וגו' וי"ל דכונתו על סוף הפסוק. ולפנינו יבואר אי"ה דהא דהביא במתניתין לקרא דצו וגו' לא הביא כלל ללמוד דין דמעמד אלא להוכיח מקרא דקרבן תמיד של כל ישראל הוא ממילא דא"א להם לעמוד והרי זה ילפינן במקום אתר בתוספתא דצריך בעל הקרבן לעמוד על קרבנו ומקרא דתשמרו ומש"ה הוכרחו לתקן מעמדות. ומזה מוכח לכאורה דע"כ אין לומר דאסמכתא הוא דהרי בירושלמי הנ"ל ביאר מזה דע"כ תיקנו נביאים מעמדות דאל"כ כל ישראל צריכין לעלות והכתוב אומר שלש פעמים בשנה וכו' כהנ"ל ואם נאמר דזה אסמכתא האיך הכריח מזה בירושלמי דע"כ תיקנו נביאים ראשונים מעמדות להיות שלוחים מטעם הנ"ל ועוד משה רבינו ע"ה תיקן ח' משמורות ושמואל ודוד הוסיפו עד כ"ד ומטעם הנ"ל הכרית הירושלמי דע"כ תיקנו זאת כמבואר שם וכיון דנימא דאסמכתא בעלמא הוא אין לזה שום ביאור אע"כ דזה דרשא גמורה מהך דתשמרו כנ"ל ומה"ת צריך בעל הקרבן לעמוד על קרבנו ולשמרו וכיון דזה א"א בקרבן תמיד ע"כ תיקנו מעמדות להיות שלוחים וז"פ:
ב
אך מה דתני במתניתין בלשון וכי האיך קרבנו של אדם קרב כאלו סברא הוא ולא הביא כלל הך דתשמרו נראה לכאורה לפע"ד אי לא מסתפינא דהתנא רמז בזה הסברא להוכיח מהך סברא דכן הדין בקרבן יחיד ג"כ שצריך בעל הקרבן לעמוד על קרבנו דהנה באמת מהך קרא דתשמרו לא מוכח אלא בקרבן תמיד דהוא קרבן ציבור אבל קרבן יחיד לא משמע מזה מידי לזאת קמ"ל התנא דהטעם דהקרא דתשמרו שצריכין לעמוד על קרבנן הוא משום דכי האיך קרבנו של אדם קרב והוא אינו עומד ע"ג וממילא גם קרבן יחיד שייך בסברא זו וצריך ג"כ לעמוד על קרבנו וד"ל:
ובאמת מרן הגאון בעל ש"א כתב בספרו גבורות ארי שם להקשות על המתניתין ודייק כן מהך מתניתין מדקתני וכי האיך קרבנו של אדם קרב כו' לשון יחיד דמשמע גם קרבן יחיד. וא"כ קשה מנ"ל זאת דאם מקרבן תמיד לא נוכל ללמוד שכן תדיר כמו דלא נוכל ללמוד דין דביקור בק"י מהך דק"צ דצריך ביקור דילפינן ג"כ מהך קרא דתשמרו ומטעם זה אין ללמוד על ק"י שיש פירכא מה לק"ץ שכן תדיר עיי"ש שמסיק באמת דמה"ת אינו צריך מעמד אלא קרבן תמיד אבל קרבן יחיד לא צריך מעמד מה"ת אלא למצוה בעלמא ולא לעיכובא והוכיח זאת מהך דעירובין (דף ל"ב ע"א) דתניא האשה שיש עליה לידה או זיבה מביאה מעות ונותנת בשופר וטובלת ואוכלת בקדשים לערב משום חזקה אין ב"ד של כהנים עומדים משם עד וכו' עיי"ש הרי דא"צ להיות עומדת אצל הקרבן כיון דלא יכלה ואין בזה עיכוב אע"כ דק"י ל"צ מעמד מה"ת ורק למצוה הוא היכא דאפשר עייש"ה:
ג
וראיתי בס' היכלי שן תנינא ס"י שכתב להשיג על מרן בעל גבורות ארי ז"ל שכתב לחלק בין ק"צ בין ק"י והאריך לבאר במעמדות מן הסברא הוא ולא מקרא דתשמרו וכתב שם ואע"ג דבתוספתא רפ"ד דתענית קאמר בלדון לפי שנאמר צו את ב"י ואמרת אליהם וא"א שיהיו כולם עומדים והלכך התקינו נביאים מעמדות ע"כ לאו מלישנא דצו וכו' או מיתורא קדרשי לי' דלאו מיותר הוא וכו' אלא דלבתר דדרשי לה נביאים מסברא סמכה התוספתא סברא זו אקרא דצו את ב"י וגו'. אך לפי הנ"ל א"א לומר כן דהוא א אסמכתא דע"כ הלימוד דספרי דיליף מהך דתשמרו הוא דרשא גמורה ולא אסמכתא כמבואר בירושלמי הנ"ל דמזה הכרית מעמדות ואף דהך קרא דתשמרו לאו מיותר הוא דלמד מזה בספרי לדין ביקור ועוד ילפותות מ"מ ע"כ זה דרשא גמורה. והרי דין ביקור שצריך לקרבן ציבור לכו"ע הוא דאורייתא וילפינן מהא דתשמרו אף דמתשמרו ילפינן עוד דברים כמבואר שם בספרי פ' במדבר כ"ת ולאו מיותר הוא מ"מ ילפינן מזה ביקור וע"כ דאף דאינו מיותר מ"מ כיון דמשמעות הכתוב דתשמרו הוא כך נוכל ללמוד מזה כמה דברים כיון דלא נלמד זאת מקרא יתירה אלא ממשמעות פשט הכתוב וכהנה נמצא הרבה בגמרא וגם זה דמעמד הוה מה"ת כמבואר בהדיא בירושלמי הנ"ל. גם מה דמשמע מלשונו בס' היכלי שן הנ"ל דמפרש בהתוספתא דמהקרא דצו את ב"י יליף מעמדות וע"ז כתב דלבתר דתקינו נביאים מסברא סמכה התוספתא אקרא דצו וגו' קשה מאד דקרא דצו את ב"י לא הביא כלל על עיקר דין מעמד אלא משום דבעל הקרבן צריך לעמוד על קרבנו כמו דיליף בספרי. וע"ז הביא בתוספתא דקרבן תמיד הוא ע"כ מכל ישראל כדמוכח מקרא דצו את ב"י וא"כ מוכח מזה דכל ישראל המה הבעלים מהק"ת והרי כל הבעלים צריכין לעמוד כדמוכח בספרי וזה א"א. מש"ה תיקנו נביאים מעמדות אבל לא דילפינן גוף דין מעמד מקרא דצו וגו' וכ"כ רש"י ז"ל בהדיא ברפ"ד דתענית וכן ברמב"ם ז"ל יעוש"ה וז"פ:
ד
עוד כתב בס' היכלי שן הנ"ל דלפי הנ"ל דכל דין מעמדות כדאורייתא הוא מהסברא ולא מקרא ומ"מ דאורייתא הוא דסברא נמי דאורייתא הוא ואין נ"פ בין ק"צ לק"י וגם בק"י הוא מה"ת והביא ראיה לזה מדנפקא ליה לר"ש בר"נ בר"פ הפרה מניין להמוציא מחבירו ע"ה שנאמר מי בעל דברים יגש אלי וכו' ופריך התם ר"א הא ל"ל קרא סברא הוא דכאיב ליה כאיבא אזיל לבי אסיא ומאי פריך והא איצטריך קרא כי היכא דלהוי מה"ת וכדאמר רשב"נ מניין להמוציא מחבירו ע"ה מה"ת אלא ודאי דסברא נמי דאורייתא היא וכו' ע"כ. לפי דרכו של הגאון בעל ה"ש שליט"א הנ"ל יותר הו"ל להביא ראיה מהא דכתובות (דף כ"ב) אמר ר"א, מניין להפה שאסר הוא הפה שהתיר מה"ת שנאמר את בתי נתתי לאיש הזה לאשה לאיש אסרה וכו' ופריך בגמרא ל"ל קרא סברא הוא הוא אסרה הוא שרי לה. אלא כי איצטריך קרא וכו' ואם סברא לא הוה דאורייתא מאי קושיא. ומזה יש יותר ראיה מהך רתיה דב"ק דשם במס' ב"ק לא הזכיר רשב"נ מניין להממע"ה. ובזה מה"ת אלא מניין להממע"ה אבל בכתובות הנ"ל זכר ר"א בפירוש. מניין להפה שאסר וכו' דהוא מה"ת וע"ז דייק מניין דהוא מה"ת והביא ע"ז קרא דאת בתי נתתי לאיש וגו' אע"כ דגם סברא הוא. דאורייתא ומש"ה פריך שפיר סברא הוא וקרא ל"ל. אלא דבאמת. על דבריו אתפלא מאד שכתב דסברא דאורייתא הוא גם כמו בנידון דמעמדות הנ"ל וכן כתב הגאון הנ"ל בס' ה"ש קמא סי' נ"ד וכ"כ בספרו דרכי נועם דסברא דאורייתא והוכיח ג"כ שם. מהך דב"ק הנ"ל ומחמת זה החליט דגם במעמדות הסברא דאורייתא הוא כנ"ל ואין נ"מ בין ק"צ לק"י והשיג על מרן בגבורות ארי. הנ"ל. ואני תמה מאד ע"ז כי מה יענה על סוגיא דגמרא ברכות המפורש להיפך דאיתא במס' ברכות ר"פ כיצד מברכין בגמרא שם מה"מ דתני רבנן קדש הלולים וגו' מלמד שטעונים ברכה לפניהם ולאחריהם מכאן אמר ר"ע אסור לאדם וכו' ומקשה ומפרק שם בגמרא ומסיק שם אלא הא סברא הוא אסור לאדם שיהנה מן העולם הזה בלא ברכה ומ"מ הברכה דלפניו הוא ע"כ מדרבנן כמבואר בהדיא בפ' מי שמתו (דף כ"א) גבי בעל קרי דלאו דאורייתא הוא ואפילו ר"י לא פליג אלא משום דעשאן כהלכות ד"א וכ"כ בתוס' בהדיא ד"ה לפניו דגם בס"ד דגמרא דיליף מק"ו מ"מ הוא מדרבנן ולאו ק"ו גמור הוא וכנ"ל א"כ הרי בהדיא דיש מדרבנן אף שהוא מסברא:
אך באמת לפע"ד לא דמי זה לזה כלל ואטו בחדא מחתא מחתינהו והרבה דברים תיקנו חז"ל מחמת סברא ויש נ"מ באיזה מקום ובאיזה אופן הוא הסברא כגון היכא דיש איזה דבר. דראו חז"ל דמצד הסברא הוא דמי לאיזה דין דאורייתא ובשכלם. וברוח קדשם ראו כי בודאי התורה כוונה לזה בזה ודאי הסברא דאורייתא גמור הוא כי כן ניתנה התורה לחז"ל בדעתם לדרוש. איזה דברים נכללים בד"ת וגם כן לגזור מדעתם לפי הצורך הנראה. בעיניהם וכן ג"כ בהך דב"ק הנ"ל הרי גוף הדין להוציא ממון מחבירו הוא מה"ת אסור להוציא שלא כדין דהוה גזל אא"כ יזכה בדין וכיון דסברא הוא דמאן דכאיב לי' כאיבא וכו' והממע"ה ממילא אין לו במה להוציא ממון כיון דמצד הסברא הוא דהוה הדין עם המוחזק ואין שום נ"מ אם מן הסברא הוא או מדרשא דהכל דאורייתא הוא וז"פ. והרבה דינים נמצאים שאנו דנים מן הסברא וכי נימא דהוא מדרבנן וז"פ מאד משא"כ היכא דחז"ל תיקנו דבר נביאים מעמדות להיות שלוחים במקום כל ישראל כנ"ל. ושפיר הוכיח מרן בס' גבורות ארי דלא ידעינן זה אלא בק"צ אבל קרבן יחיד לא נדע דאין ללמוד מקרבן ציבור דאיכא למיפרך שכן תדיר וכנ"ל ומש"ה הכרית דקרבן יחיד אינו מחויב במעמד מה"ח והוכיח שאין לו שום דרש או ביאור הנוגע לד"ת לבאר דזה הוא הד"ח אלא דתיקנו דבר חדש מה שנראה להם בסברא כגון ברכות או מעמדות דאין להם שום התקשרות לד"ת אלא מסברתם תיקנו ודאי דרבנן הוא:
ומה דבאמת רשב"נ קאמר מניין להממע"ה הלא בלא הקרא נדע מהסברא דאין להוציא ממון מחבירו בלא ראיה וגם יהיה מה"ה מן הסברא כנ"ל ע"ז היטיב אשר פירש לן אא"ז הגאון. ז"ל בספרו ב"ע דכל הלימוד הוא דמניין דממע"ה אף אם רובא מסייע ליה דאין הולכין בממון אחר הרוב וכשמואל ע"ז צריך קרא וביאר שם הגמ' לפי"ז יעוש"ה וגם בכתובות שהבאתי למעלה ל"ד לזה דשם כיון דבלא דבריו היתה מותרת והוא אסרה והוא שרי לה אף דמן הסברא הוא הוה שפיר כדאוריתא דאמאי תהי' אסורה ויש להאריך בזה בדין מיגו ויש לי לפלפל הרבה בעניני מיגו בעינן זה ובענין מיגו במקום חזקה ואכמ"ל וכ"ז היכא דשייך לדאוריתא כנ"ל שייך לומר דסברא דאוריתא הוא דגם זה בכלל הדאוריתא משא"כ לתקן דבר חדש מצד הסברא לא נמצא דהוה דאוריתא כיון דאין לזה שום שייכות לדאוריתא כמו במעמדות הנ"ל ואדרבה להיפך מצינו בהך דברכות הנ"ל דהוא מדרבנו כנ"ל וכן בהך דמס' פסחים (דף כ"א ע"ב) הא ל"צ קרא כיון דגר אתה מצווה להחיותו וכו' סברא הוא דמשמע סברא דאורייתא ג"כ ה"ט דכיון דמה"ת גר אתה מצווה להחיותו וממילא הוא מה"ת דקרא כתיב גר ותושב וחי עמך וכפירש"י ז"ל סברא הוא דמסברא אנו יודעין דחיות הגר מצוה כו' וזהוא דנדע מסברא דע"ז הי' כונת התורה שכתבה כך וכך ובזה שפיר הוה מה"ת דכל התורה נמסרה לחז"ל לפרשה וע"ד כן ניתנה וכן בפ"י דיבמות אר"א סברא הוא צרה מ"ט פטורה דבמקום ערוה קיימא צרה צרה נמי במקום ערוה קיימא והרי דדיינינן לה כדאוריתא דפטרינן לה מיבום ומתירין אותה לשוק מן הסברא והיינו נמי דהסברא הוא דהוא בכלל הערוה הנכתב בקרא דפטורה משא"כ לתקן דבר חדש שלא נמצא בתורה כמו ברכה ע"ז לא נמצא שום מ"ד שיהי' מה"ת וז"פ וברור ואין צורך להאריך בזה וכבר נתוכחתי בזה עם הגאון בעל ה"ש בעצמו בזה וא"כ כיון דהוכחנו למעלה מהירושלמי הנ"ל דמה דצריך בעל הקרבן לעמוד על הקרבן הוא מה"ת היינו ע"כ דנפקא ליה מקרא דתשמרו המובא בספרי הנ"ל וכמו שהביא בפירש"י הנ"ל:
ה
וכן מה שכתב הגאון בעל ה"ש הנ"ל שם כמה פעמים דעיקר המעמד הוא הביטול מלאכה ועוסק בתפלה ובתורה אותו היום ולסברתו שם דין דאסור במלאכה ודין דצריך לעמוד על קרבנו הוא דין אחד וקשה מאד מלבד דבהירושלמי הנ"ל מבואר להיפך דבמס' פסחים שם פ' מ"ש יליף לביטול מלאכה ביום הקרבן מקרא דשם תזבחו את הפסח ולחד תנא נלמד מקרא דיום פסח הוא וגו' המובא בירושלמי שם הל' ד'. והא דמעמדות יליף בספרי מתשמרו וגו' כנ"ל וגם דמעמדות הוא מה"ת לכו"ע ואיסור מלאכה ביום הקרבן לגמרא דידן בפסחים שם ובמס' חגיגה (דף י"ז ע"ב) מבואר בהדיא דהוא רק מדרבנן וגם להירושלמי הנ"ל דכתבו בתוס' פסחים הנ"ל דהוא מה"ת דעת כמה רבוותא ז"ל ה"ה הרמב"ם והרמב"ן ז"ל והר"ן ז"ל דגם הירושלמי הוא רק מדרבנן וכמו שהבאתי לעיל ומלבד זה מוכח בכמה מקומות בגמ' להיפך במס' סוטה הנ"ל גם מלשון רש"י ז"ל וז"ל והרמב"ם ז"ל מוכח להדיא דענין אחר הוא ואין להאריך בזה. גם מה שכתב דביטול מלאכה הוא כדי לעסוק בתורה ותפלה מבואר מכל הנ"ל דאינו כן ועוד יש שם כמה דברים אשר תמוהין לי דברי הגאון בעל ה"ש שליט"א בסי' הנ"ל . ומכל הנ"ל מוכח דע"כ דהא דקרבן תמיד צריך מעמד הוא מה"ת והיינו דילפינן מתשמרו ומשו"ה תיקנו נביאים מעמדות להיות שלוחים במקום כל ישראל כנ"ל ושפיר הוכיח מרן בס' גבורות ארי דלא ידעינן זה אלא בק"צ אבל בקרבן יחיד לא נדע דאין ללמוד מקרבן ציבור דאיכא למיפרך שכן תדיר וכנ"ל ומשו"ה הכריח דקרבן יחיד אינו מחויב במעמד מה"ת והוחיכ כן מעירובין (דף ל"ב) הנ"ל כנ"ל אך מלשון הגמרא וכי האיך קרבנו של אדם קרב משמע דדין אחד להם לקרבן יחיד עם קרבן ציבור כנ"ל וכן דקדק מרן בס' גבורות ארי הנ"ל כנ"ל:
ו
ולפע"ד אי לא מסתפינא לפרש נגד דברי מרן בגבורות אר"י הנ"ל חשבתי דאולי י"ל דבאמת גם ק"י הוא מה"ת וילפינן ג"כ מהא דתשמרו ואף דהך קרא קאי על קרבן תמיד דהוא ק"צ וא"כ איכא למיפרך שכן תדיר כנ"ל מ"מ י"ל דל"ש להקשות כן אלא היכא דנרצה ללמוד דבר אחד מחבירו וכגון אם נרצה ללמוד ק"י מק"צ כמו בביקור דנרצה ללמוד קרבן יחיד מקרבן ציבור שפיר שייך להקשות שכן תדיר אבל כאן במעמד לא נלמד כלל מק"צ אלא נלמד ג"כ מהך דתשמרו. ואף דקאי על ק"ץ מ"מ י"ל דנדרוש בזה טעמא דקרא דמדע צריכין בקרבן תמיד שיעמדו הבעלים על קרבנם היינו משום דכי האיך קרבנו של אדם קרב והוא אינו עומד ע"ג כמבואר במשנה. וא"כ ע"כ דהקרא דתשמרו דילפינן מינה מעמד קאי ג"כ על ק"י דטעם אחד להן לק"צ ולק"י ומדוע נימא דלא קאי על ק"י דהך טעמא שכן תדיר לא שייכא כלל לדין מעמד. ובשלמא לדין ביקור דע"ז אין סברא מדוע צריך ביקור אלא גזה"כ הוא שפיר נוכל לומר דלא קאי אלא על ק"צ ולא על ק"י דעל מה דגלי קרא גלי ועל מה דלא גלי לא גלי. ואם באנו ללמוד ק"י מק"צ שפיר נוכל להקשות מה לק"צ שכן תדיר כיון דהקרא לא קאי על ק"י. משא"כ במעמד כיון שיש סברא למעמד דאינו נכון שיהיה קרבנו של אדם קרב ומכפר עליו והוא לא יהי' שם כלל כמובן לכל מבין [ועיין מה שכתב הרמב"ן ז"ל בפירושו על התורה בענין קרבנות אשר גם זה בטעם הקרבנות אשר בעל הקרבן יראה מעשה הקרבן והקרבתו ויתבונן כי המעשה אשר יעשו עם הקרבן הי' ראוי לעשות לו אך מחסדי ה' אשר לקח הקרבן תמורתו יעוש"ה מה שהאריך בענין זה ועיין בס' החינוך בסדר ויקרא וזה סברא הוא דמש"ה צריך בעל הקרבן לעמוד על קרבנו וז"ש הגמרא וכי האיך קרבנו של אדם קרב כו' וא"כ מסתברא דק"י וק"צ דין אחד להם לענין זה ושניהם נכללים בקרא דתשמרו כנ"ל. וא"כ אמרינן מסתמא דהקרא קאי על ק"י דמ"ש. וזה כוונת המשנה בלשון וכי קרבנו של אדם קרב והוא אינו עומד ע"ג והיינו דקמ"ל התנא דמה דצריך לעמוד בעל הקרבן על קרבנו יש סברא לזה וא"כ דין אחד ליחיד ולציבור ומש"ה תיקנו בציבור מעמדות להיות שלוחים משום דא"א בלא"ה כמבואר שם. ואף דלכאורה דמי קצת למאי דפליגי תנאי בכמה מקומות אם דרשינן טעמא דקראי מ"מ בכאן לפע"ד לא דמי כלל לשם דע"כ לא פליגי אלא היכא דמשמעות הכתוב סתם ונבוא להוציא בדבר אחד משום דנדרוש טעם למקרא ונימא דע"ז האופן לא צותה התורה בזה הוא דפליגי תנאי משא"כ בזה דיש טעם על דין הכתוב בתורה ולא נרצה להוציאו משום איזה טעם דנימא דבאופן זה לא צותה תורה אלא דנימא דמשום טעם קרא זה נבין דנכלל עוד דבר בכלל דבר זה בודאי דלכ"ע שפיר ילפינן. ובעה"י מצאתי בס' מלא הרועים ח"ב אות ט' שכתב דלהרבות על משמעות הכתוב נוכל לדרוש טעמא דקרא וכגון בהך דשבועות (דף ל"א) דכתבו שם בתוס' ד"ה ורבנן דחייב קרבן שביעה בעד הן היכא דכשר מדאורייתא ופסול מדרבנן הן היכא דפסול מה"ת וכשר מדרבנן כגון בעד אשה וביאר הטעם דדרשינן בטעם הקרא דמדוע חייבה התורה ק"ש לעד שראוי מה"ת היינו משום דבזה דלא העיד הפסיד ממון לחבירו וכן ג"כ בהך דפסול מה"ת וכשר מדרבנן כגון בעד אשה ג"כ הפסידה ממון שהיתה יכולה לגבות כתובתה אם הי' מעיד וא"כ מסתמא דין תורה דקרבן שבועה קאי ג"כ על כשר מדרבנן וא"כ ק"ו הוא דכשר מדרבנן ופסול מה"ת דבודאי אין ללמוד מכשר מה"ת אלא דאמרינן דנכלל ג"כ בדין הכתוב בתורה כיון דלטעם הדין הכתוב בתורה אחד הוא אף שזה מה"ת אינו עד כלל. א"כ כש"כ כאן בקרבן יחיד דאף דלשון הכתוב משמע דוקא על ק"צ מ"מ כיון דלטעם הדין המבואר במשנה ובכ"מ. בקרבן יחיד ג"כ שייך זאת מש"ה דין אחד להם וגם ק"י הוא מה"ת לפי"ז:
ז
אך מה שהקשה שם מרן בספרו גבורות ארי מהך דעירובין (דף ל"ב) דאין ב"ד של כהנים עומדים משם עד שיכלו מעות וכו' דמשמע שם דלא צריכה האשה לעמוד על הקרבן כיון דלא יכולה ולא מעכב אף לכתחלה לכאורה לפע"ד אי לא מסתפינא הייתי אומר דהא דתיקנו מעמדות להיות שלוחים לכל ישראל היינו משום דכל הציבור לא יכול להיות אצל הקרבן מש"ה תיקנו מעמדות א"כ י"ל דמעתה דתיקנו הנביאים מעמדות להיות שלוחים עבור ישראל י"ל דגם בעד היחידים שלא יכלו לעמוד אצל קרבנם ג"כ המה שלוחים כיון שעיקר מעמדם הוא בעד מי שלא יוכל לעמוד על הקרבן כמו קרבן ציבור שלא יוכלו לעמוד כולם כן ג"כ יחיד שלא יוכל לעמוד כמו אשה שיש עליה לידה וכו' הנזכר בהך דעירובין (דף ל"ב) הנ"ל ג"כ על זה המה שלוחים כן היה נ"ל לכאורה לומר בהשקף ראשון. אך מאשר מרן בספרו גבורות ארי הנ"ל הוכיח מזה דגבי ק"י א"צ מעמד לכן אני מבטל דבר מפני דבריו הקדושים. וה' ברחמיו יצילני משגיאות ויאיר עיני בתורתו לאמתה של תורה כעתירת הכותב:
אייזיק יעקב בהרב הגאון אליעזר שלמה שליט"א וועללער