אור ברסלב
שות ברית עולם שו"ת בדיני או"ח › סימן יח

שות ברית עולם· רבי איזיק יעקב ולר

שו"ת בדיני או"ח · סימן יח

סימן יז

ראיתי לברר קצת בהכלל שחידש הט"ז ז"ל בכמה דוכתי דדבר המפורש בתורה להיתר אין כח ביד חז"ל לאסור וזה בכל מה שאמרו ב"ד מכין ועונשין כו' ולא לעבור על ד"ת ולפי שהוא ענין גדול ונוגע לכמה דוכתי וכבר האריכו בזה רבותינו האחרונים ז"ל בספריהם הק' לכן ראיתי לכתוב רק מה שנלפע"ד לפלפל בדברי רבותינו האחרונים ז"ל בענין זה לפי העולה בדעתי לכאורה:

א

איתא בש"ע או"ת סי' תקפ"ח יו"ט של ר"ה שחל להיות בשבת אין תוקעין בשופר והקשה המזרחי ביו"ט נמי נגזור שמא יתקן כלי שיר וכו' הביאו בט"ז ז"ל שם ותירץ שם הט"ז ז"ל דאין להם לגזור ולעקור לגמרי ד"ת שצותה לתקוע ביום זה בשלמא בשבת לא מתעקר לגמרי כיון שבלא שבת תוקעין ביו"ט ונראה שהוא בכלל מה שעשו סייג לתורה ולא לעבור על ד"ת כו' יעוש"ה. וכן כתב ביו"ד סי' קי"ז גבי איסור סחורה בדברים אסורים יעו"ש וכ"כ בחו"מ סי' ב' יעו"ש. והנה אדמו"ר אא"ז הגאון זצללה"ה כתב בספרו בנין עולם חיו"ד תשובה י' לבאר בדין זה וראיתי שהקשה שם על הט"ז ז"ל מהך דר"פ מקום שנהגו (דף נ' ע"א) בתוס' שהביאו הירושלמי דלכן אסור בע"פ במלאכה בירושלים משום שמקריבים קרבן פסח ופריך התם א"כ יהי' בכל יום אסור במלאכה דהא מקריבים תמידים ומשני שאני תמידים דהכתוב הוציאו מן הכלל דכתיב ואספת דגנך וגו' וכתבו התוס' דשם משמע דמדאורייתא אסור במלאכה ע"ש. ולפי דברי הט"ז הנ"ל י"ל דאינו אלא מדרבנן רק כיון שמפורש היתרו בתורה לא רצו חכמים לגזור איסור מלאכה הרי ראיה מדברי התוס' להיפך מדברי הט"ז ז"ל ע"ש. ונראה לכאורה כונתו ז"ל דפירש בכונת התוס' דמשו"ה הוכיחו התוס' מהירושלמי דהוא אסור מדאורייתא דאי דהא דאסור במלאכה הוא מדרבנן א"כ מאי משני בירושלמי שאני תמידים וכו' דכתיב ואספת דגנך וגו' דמאי ראי' היא מהקרא דואספת דהוא מה"ת וי"ל דמ"מ מדרבנן אסור. אע"כ דהפירוש בירושלמי הוא דאסור מה"ת ומשו"ה מתרץ שפיר מקרא דואספת וגו' ומשו"ה הקשה שפיר מהך תוס' על הט"ז ז"ל דלפי דברי הט"ז ז"ל לאו ראיה היא די"ל דלעולם אינו אסור אלא מדרבנן. ומ"מ שפיר מתרץ מקרא דואספת וגו' א"כ אין רשות לחז"ל לאסור אע"כ דלא כהט"ז וכן ראיתי שכתב אא"ז הגאון זצלל"ה בהגהת על הש"ס הנדפס מחדש בר"פ מקום שנהגו שהקשה ג"כ על הט"ז מתוס' שם ומבואר שם דכונת התוס' להוכיח דאסור במלאכה מה"ת מהך תירוצא דואספת כנ"ל יעוש"ה וכן משמע בהדיא בספר חתם סופר חלק יו"ד סי' ק"ט דהוכחת התוס' הוא להוכיח ממה דתירץ דהכתוב דכתיב ואספת כו' וכהבנת אא"ז הגאון ז"ל וכתב שם ג"כ דמתוס' שם משמע דלא ס"ל כהט"ז ז"ל:

אך לולא דמסתפינא הי' נלפע"ד דכונת התוס' שהוכיחו שהוא מדאורייתא אינו כן אלא די"ל דהנה מבואר בירושלמי ר"פ מקום שנהגו וכו' גמרא כתיב שם תזבח את הפסח בערב אין לי אלא הוא שלוחו מניין ת"ל ובשלת ואכלת ומה ת"ל שם תזבח את וגו' אינו בדין שתהא עסוק במלאכתך וקרבנך קרב אבל אסרו מלעשות מלאכה וכו' ע"ש בפני משה ובקה"ע ובמראה הפנים הרי משמע שם דילפינן איסור מלאכה מהקרא דשם תזבח את הפסח בערב וזה לפע"ד כונת התוס' שם דמשמע מהירושלמי דאסור מדאורייתא. ואף דהר"ן ז"ל כתב דהוא אסמכתא ואינו אלא מדרבנן מ"מ התוס' ז"ל ע"כ לא ס"ל כן. ולכאורה ראיה ברורה לזה דע"כ כונת התוס' בירושלמי היינו משום דילפינן מהקרא דשם תזבח וגו' ולא מהך דתירץ בירושלמי מהך דואספת וכדקדוק הנ"ל וכמו שנראה שהבין כן אא"ז הגאון ז"ל וכן משמע בהדיא בספר חתם סופר שם כנ"ל. דהנה אא"ז ז"ל הקשה על זה מהך דהט"ז ז"ל דאי כסברת הט"ז ז"ל לא מוכת דהוא מדאורייתא די"ל דלעולם הוא מדרבנן אלא דאין להם כח לאסור מה שמפורש להיתר אע"כ דלא כהט"ז. וכן מבואר בח"ס שם דכתב דתוס' לא ס"ל כט"ז ז"ל יעו"ש. ולפע"ד מוכת בתוספות בהדיא דע"כ בסוגיא זו י"ל כסברת הט"ז. דהנה התוס' ז"ל כתבו בחגיגה (דף יח ע"א) ד"ה חולו של מועד דהא דאסור במלאכה בחולו של מועד הוא רק מדרבנן והא דאמר שם בגמ' אלא אפילו חולו של מועד דאורייתא כעין דאורייתא קאמר דאסמכוה אקרא ודקאמר הכא בחוש"מ מי שרי א"כ משמע דאסור מה"ת. וי"ל לאו משום דלא מישתרי מדאורייתא אלא כיון דאקרא סמכינן ליה למיתסר לא מסתבר ליה לאוקמי קרא דשרי בהדיא בהכי וכן כתב בהדיא הרא"ש ז"ל רפ"ק דמסכת מועד קטן דהיכא דאסרו חז"ל באסמכתא לא שייך זאת לאוקמי באופן דמבואר להדיא בקרא. להיתר יעוש"ה. הרי להדיא מהתוס' ז"ל הנ"ל דהיכא דמבואר בקרא בפירוש להיתר לא שייך לאסור מדרבנן באסמכתא כאופן שפירש הט"ז הנ"ל. א"כ בהך דאסור במלאכה ביום הקרבת הקרבן דיליף בירושלמי מקרא דשם תזבח ואם נימא דהוכחת התוס' דהוה מה"ת הוא מהך דתירץ שם דכתיב ואספת כנ"ל א"כ מאי ראי' הוא דלמא לעולם הוא רק מדרבנן והך דשם תזבח המבואר בירושלמי הוא אסמכתא כמבואר בהר"ן ז"ל כנ"ל ומ"מ תירץ שפיר בירושלמי שם שאני תמידים דהכתוב הוציאו מן הכלל דכתיב ואספת וגו' היינו דא"כ גם מדרבנן ל"ש לאסור והיינו ע"כ בהך אסמכתא דשם תזבח כמבואר בירושלמי שם דל"ש לאסור באסמכתא על מה דמבואר בהדיא להיתר בתורה וכמוש"כ אא"ז הגאון ז"ל להקשות מהתוס' על הט"ז ז"ל כן יקשה ג"כ לתוס' לשיטתו הנ"ל כנ"ל. אע"כ דכונת התוס' ז"ל הוא כמ"ש דמשמע מהירושלמי דהוא מה"ת היינו דילפינן מקרא דשם תזבח ומשמע להו להתוס' ז"ל דהוא לימוד גמור ואינו אסמכתא ולא דהוכחתם הוא מתירוץ הירושלמי מואספת כנ"ל דמזה לא מוכח מידי דסו"ס י"ל דשם תזבח אסמכתא הוא וכנ"ל אע"כ דמשמע להו ז"ל דלאו אסמכתא הוא וכנ"ל:

ב

והנה לקושטא דמלתא בפירוש דברי התוס' י"ל דהוכחתם הוא כהבנת הח"ס ואא"ז ז"ל בספרו ב"ע מדתירץ דהכתוב הוציאו מן הכלל דכתיב ואספת הרי דמה"ת אסור במלאכה והא דקשה דגם אם לא נימא כסברת הט"ז ז"ל מ"מ באסמכתא הרי כתבו התוס' בהדיא דל"ש לאסור במקום דכתיב בפי' להיתר וא"כ קשה דמנ"ל לתוס' דאסור מה"ת דלמא רק מדרבנן מאסמכתא ומשו"ה תירץ שפיר דהכתוב הוציאו מקרא דואספת ומשו"ה אין לאסור באסמכתא. מ"מ י"ל דהנה אא"ז הגאון ז"ל בס' ב"ע שם מישב שיטת הט"ז ז"ל וכתב דכיון דגזירת חכמים לא הי' על זה הדבר בעצמו שהותר מה"ת אלא בדבר אחר. וממילא נכלל זה דהותר בתורה בזה יש להם כח ובאיסור מלאכה ביום קרבן גזרו על יחיד יעו"ש. וא"כ ממילא דיש לישב ג"כ שיטת התוס' כן דגם באסמכתא שייך לומר דאסרו היכא דאין גזירתם ביחוד על הדבר שהותר בתורה כנ"ל. אך מ"מ ל"ש כלל להקשות מזה על הט"ז דמה שיקשה על הט"ז יקשה ג"כ לתוס' והרא"ש ז"ל דבאיסור מלאכה לכל הפחות אסמכתא איכא כדאיתא בירושלמי הנ"ל. ומלבד זה די"ל בפשוט דתוס' ז"ל ס"ל דלימוד דשם תזבח לימוד גמור הוא ולא אסמכתא וא"כ א"ש דברי הט"ז ז"ל בפשיטות כנ"ל ודבריהם הק' בהח"ס ז"ל ואא"ז ז"ל בס' ב"ע הנ"ל לכאורה צע"ג:

אך באמת י"ל דל"ד כלל לדברי התוס' דמס' חגיגה והרא"ש ז"ל הנ"ל דבשלמא שם בחוה"מ דמדקדק בגמרא בקרא דוחג האסיף על מה קאי ודייק שם דליכא למימר דקאי על תוה"מ דבחוה"מ אסור במלאכה וע"ז שפיר כתבו התוס' והרא"ש ז"ל דבאמת לא הוה איסור מלאכה בחוה"מ מה"ת אלא אסמכתא ומ"מ דייק שפיר בגמרא דע"כ לא קאי הקרא דחג האסיף על חוה"מ כיון דאסמכוהו רבנן לאסור במלאכה בחוה"מ אקרא ואם דמה"ת מותר לא היה להם להסמיך איסורא בחוה"מ אקרא אע"כ מדסמכוהו לאיסורא אקרא לא מסתבר לאוקמי קרא דחג האסיף על חוה"מ ומוקי לה לקרא דחג האסיף באופן אחר כמ"ש שם. משא"כ הכא בתמיד דמקשה בירושלמי דכיון דאסור ביום הקרבן א"כ הא איכא קרבן תמיד ולעולם יהא אסור ומשני דכתיב ואספת כו' ואם נימא דבאמת מדרבנן הוא אלא דקרא דשם תזבח אסמכתא היא א"כ מאי משני דכתיב ואספת. ולפי הנ"ל יהיה פירושו דמשו"ה לא אסרו רבנן תמיד במלאכה ובאסמכתא הנ"ל משום דכתיב קרא דואספת להיתר ומש"ה ל"ש לאסור באסמכתא דס"ס קשה כיון דאיסורא דרבנן הוא משום דאיך קרבנו של אדם קרב והוא עוסק במלאכתו א"כ עדיין יקשה הא איכא קרבן תמיד ויש סברא לאסור תמיד במלאכה ואי דל"ש בזה אסמכתא מחמת היתר הקרא דואספת דמ"מ יקשה דהיה להם לאסור בלא אסמכתא ומסברא בעלמא דגם איסור של קרבן יחיד עיקר איסורא מסברא דאיך קרבנו של אדם קרב וכו' וקרא דשם תזבח אסמכתא בעלמא הוא א"כ ג"כ מחמת קרבן תמיד היה להם לאסור בסברא זו בלא אסמכתא ומאי משני דכתיב ואספת ומזה הוכיחו התוס' ז"ל דע"כ איסור מלאכה מן התורה ושפיר משני מקרא דואספת וע"ז הקשו שפיר הגאונים ז"ל הנ"ל דלהט"ז ז"ל לא מוכח מידי די"ל דלעולם הוא מדרבנן ומ"מ שפיר משני מקרא דואספת היינו דמשו"ה לא יוכלו רבנן לאסור משום דמפורש בתורה להיתר וז"פ לכאורה. אך מ"מ עדיין דבריהם ז"ל צ"ע דמ"מ י"ל בכונת התוס' ז"ל דכתבו דמשמע שם דאיסור מלאכה הוא מה"ת לא מתירוץ הירושלמי שם משום דכתיב ואספת אלא דכונתם ז"ל משום דיליף מקרא דשם תזבח ומשמע להו לתוס' ז"ל דאינו אסמכתא אלא לימוד גמור וקצת מוכיח כן משמעות לשונם ז"ל דאחר שהעתיקו קושיית הירושלמי ותירוצם כתבו ומשמע שם דהוא מה"ת. משמע קצת מלשונם ז"ל דכונתם דבירושלמי שם מבואר דהוא מה"ת והיינו מקרא דשם תזבח דמשמע להו ז"ל דהוא דרשא גמורה ולפנינו יתבאר אי"ה באופן אחר גם אם נפרש דכונת התוס' ז"ל להוכיח מתירוץ הירושלמי מדכתיב ואספת ודברי הט"ז ז"ל בפשיטות ניחא:

והנה הר"ן ז"ל כתב שם בפסחים דהא דיליף בירושלמי דאסור במלאכה ביום הקרבה הוא רק מדרבנן ואסמכתא בעלמא הוא א"כ קשה באמת מאי משני שם דכתיב ואספת דמ"מ י"ל דאסור מדרבנן אע"כ דמוכח דהר"ן ז"ל ס"ל כסברת הט"ז ז"ל הנ"ל דל"ש לאסור כיון דמבואר בתורה להדיא להיתר וראיה זו מצאתי בעה"י בגליון רש"א ז"ל ביו"ד שם. אך להנ"ל דבאסמכתא לא שייך לאסור בדבר שמפורש להיתר כמבואר בתוס' ורא"ש ז"ל כנ"ל. א"כ לא מוכח דין הט"ז ז"ל די"ל דשאני שם דהוה אסמכתא ומשו"ה שפיר משני מקרא דואספת אך מ"מ י"ל כנ"ל דמ"מ היה להם לגזור בלא אסמכתא אע"כ כט"ז ז"ל ויש לפלפל בזה אך מהתוס' הנ"ל לכאורה לא קשה על הט"ז ז"ל ואדרבה יש להוכיח קצח כנ"ל:

ג

עוד הקשה שם אא"ז הגאון זצלל"ה על הט"ז מהך דפ' נערה שנתפתתה (דף נ"א ע"ב) בתוס' ד"ה אונס כו' שכתבו דמשמע ליה דאבוה דשמואל דאמר אשת ישראל שנאנסה אסורה לבעלה חיישינן שמא סופה ברצון מדאורייתא קאמר כו' והיינו דהוכיחו כן מדמקשה הש"ס אונס דשרי רחמנא היכא משכחת לה. ולדעת הט"ז ז"ל אין משם ראיה דכונת הש"ס דכיון דשריא רחמנא אונס בפירוש מקרא דוהיא לא נתפשה הא נתפשה מותרת משו"ה אין כת ביד חז"ל לאסור ע"ש. ולכאורה חשבתי דאולי י"ל דהא דאמרינן דאין כח ביד חז"ל לאסור דבר המפורש להיתר היינו שאין ביכלתם לגזור מחמת דבר אחר על הדבר שהתירה התורה בפירוש אבל היכא שחששו שמא אין זה הדבר שהתירה התורה בזה יוכלו לאסור הדבר כגון באונס שהתירה התורה אבל באם שהיה סופה ברצון בזה לא התירה התורה לכן שפיר יש יכולת בידם לאסור האנוסה שמא היה סופה ברצון ואין זה שהתירה התורה. ולכאורה יש להביא ראיה מהך דיבמה דהתירה התורה בפירוש ואדרבה הוא מצוה בתורה יבמה יבוא עליה ועתה אסרינן יבמה להתייבם משום דלמא יהיה כונתו שלא לשם מצות יבום וקפגע באשת אח והיינו שחששו שמא לא יעשה כד"ת וזה לא התירה התורה כלל וזה יש יכולת בידם לאסור משא"כ היכא דהגזירה הוא משום ד"א כגון באיסור סחורה בדברים האסורים דמיירי בי' הט"ז ז"ל דכתיב בי' לכם. וה"ט משום שיהיה דבר תמוה בעיני הבריות לאסור דבר המפורש להיתר משום איזה דבר והוה כמו לעבור על ד"ת אבל אם יאסרו משום דלמא לא זה הוא הדבר שהתירה התורה זה לא הוה לעבור על ד"ת. ועדיין שש צ"ע בזה:

ד

ולכאורה קשה על שיטת הט"ז ז"ל דהנה איתא במס' יבמות (דף כ' ע"ב) אלא מעתה אשת אחיו מאביו לא תתייבם גזירה משום אשת אחיו מאמו. יבום בנחלה תליא רחמנא כו' אשה שאין לה בנים לא תתייבם גזירה וכו' אשת אחיו שהי' בעולמו כו' כל הנשים לא תתייבמו וכו'. וא"כ מאי קשה דלגזור בכל הנ"ל הלא התורה גזרה בפירוש ליבם כל אלו. אך באמת ל"ק כלל דהנה איתא שם בתוס' ד"ה א"ה כל הני פירכי לא פריך שיעקרו לדברי חכמים מצות יבום וה"פ אשת אחיו מאביו לא תתייבם כשאינו אתיו אלא מאביו לא תתייבם עד דמיחדא באבא ובאמא גזירה וכו' יעוש"ה. וא"כ ל"ק כלל דבאמת י"ל דיש להם כת לעקור מ"ע בשוא"ת דהיינו שלא יעשו אלא באופן זה אבל לא שיעקרו לגמרי כל הכתוב ולא דוקא במ"ע אלא אפילו היכא דכתוב בפירוש שמותר לעשות זאת לא יוכלו לעקור לגמרי ולאסור הדבר לפי פי' הט"ז ז"ל כנ"ל וכהנה יש למצוא בהרבה מקומות:

אך לכאורה יש לעיין מהא דאיתא במס' פסחים (דף צא ע"ב) אונן טובל ואוכל את פסחו לערב אבל לא בקדשים. והרי מבואר בקרא דמותר בלילה בקדשים דכתיב הן היום וגו' יום אסור ולילה מותר כמבואר שם במשנה בפירש"י ז"ל עיי"ש ומ"מ אסור בקדשים מדרבנן והאיך יוכלו לאסור מה שמבואר בתורה להיתר כנ"ל. אך הנה יעו"ש בס' ב"ע שכתב שם אא"ז הגאון זצלל"ה לחלק בטוב טעם בין היכא דכתיב מפורש להיתר ובין היכא דלא כתיב מפורש אלא מדיוק הכתוב דבזה יש כת לחכמים לעקור דבר מה"ת יעו"ש אשר בזה יתישב כמה דברים וגם הנ"ל יתישב דלא נכתב בפירוש אלא מדיוק יום אסור ולא לילה. ובסברא זו לכאורה יש לישב הא דהקשה בשעה"מ בסוף פ"ב מהל' שופר מהא דאמרינן בפ' ר"א דמילה דר"א דריש יום תרועה יהיה לכם אפילו בשבת וא"כ לפי הט"ז ז"ל צ"ל דמתניתין דר"פ יו"ט אתיא דלא כר"א דלר"א כיון דהתירה התורה בפירוש אין כת ביד חכמים לגזור וזה דוחק דמתניתין משמע דהלכה פסוקה היא. והנה באמת במילה דשרי בשבת כתב הט"ז באו"ח (סי' תקפ"ח) דמשו"ה לא נזרו כיון דהתירה התורה וריבתה בפירוש וביום השמיני אפילו בשבת לא רצו לעקור דבר מה"ת ומטעם זה גופא חילק שם בין מילה לשופר יעו"ש. וא"כ ודאי קשה גם בשופר אמאי גזרו הלא לר"א נלמד זאת ג"כ מקרא דיום תרועה. ובסברא הנ"ל לכאורה יש ליישב גם קושיא זו דל"ד שופר למילה אף דלר"א ג"כ שופר נלמד מיום תרועה מ"מ הלא יש לאוקמי הקרא למידרש ביום ולא בלילה כמבואר שם בגמרא דבאמת רבנן דפליגי עליה ס"ל כן לדרשא דביום ולא בלילה רק דר"א ס"ל דביום ולא בלילה נפקא לי' מביום הכפורים תעבירו שופר בכל ארצכם וגמרי מהדדי ורבנן לא ס"ל זאת וא"כ לא הוה כ"כ מפורש להיתר ג"כ לר"א דהרי יש לאוקמי כרבנן ולא בלילה ואם דיליף זאת מביום הכפורים ומגז"ש זה הוה כמו דיוקא דקרא משא"כ במילה בשבת דיליף שפיר מביום ואפילו בשבת כמבואר שם בשבת (דף קלב ע"א) ואף דמקשה שם בגמרא ג"כ האי נמי מבעיא ליה ביום ולא בלילה הרי מתרץ שם ההוא מבן שמונת ימים נפקא והרי שני קראי ביום כתיבי א' על ביום ולא בלילה וא' על אפילו בשבת משא"כ בשופר דליכא קרא על ולא בלילה אלא מגז"ש ביום הכפורים וגמרי מהדדי כנ"ל והוה כדיוק כנ"ל וא"ש. אך זה קצת דוחק ויותר נלפע"ד די"ל ע"פ הנ"ל דהיכא דיש לקיים הקרא באיזה אופן לא מיקרי לעבור על ד"ת וא"כ בתקיעת שופר בשבת הרי דבזמן ב"ד ובפני ב"ד היו תוקעין א"כ לא מיקרי הא דגזרו בגבולין לעבור על ד"ת דלא עקרו הקרא ויש לקיים הקרא בפני ב"ד ודמי להא דיבמות (דף ך') הנ"ל. וע"ש בס' ב"ע דמישב בהך סברא כמה קושיות וכן יש לישב הא דמצינו בכ"מ דאם אמו גבי שניות מתנייה ויליף אביי במס' סנהדרין (דף ע"ה ע"ב) מקרא אמך היא משום אמו אתה מחייבו ואי אתה מחייבו משום אם אמו וכיון דהכתוב התירה בפירוש האיך יכלו חכמים לגזור עליה בכלל שניות. ולהנ"ל ניחא דלא נכתב מפורש להיתר אלא מדיוקא וכהנה נמצא הרבה:

ה

וראיתי בס' חתם סופר חלק ששי תשובה נ"ב שהביא שם קושיא בענין מה שהחרים רבינו גרשום מ"ה ז"ל לישא שתי נשים והלא בתורה כתיב מפורש שמותר והאיך יוכל לאסור לפי פי' הט"ז ז"ל הנ"ל וכתב שם דבזה ל"ק כ"כ דזה לא אסר מטעם איסור רק מטעם חרם בזה יש רשות לכל נשיא בדורו להחרים על כל מה שירצה. אך כתב שם דצ"ע מהא דגמר יבמות (דף ס"ה) דאיכא מ"ד היינו ר"א דיוציא ויתן כתובה והאיך יוכלו לאסור כיון שמפורש בתורה ע"ז להיתר עיש"ה. ובעניותי לא הבינותי דברי קדשו ואתפלא מאד ע"ז דאיה נזכר בגמרא איסור ע"ז דבגמרא איתא אלא שאני אומר הנושא אשה על אשתו יוציא ויתן כתובה וזה רק אם אשתו הראשונה לא תתן לו רשות ע"ז אז יוציא ויתן כתובה לר"א. אבל אם תתן לו רשות לישא אחרת לא תצא וליכא בזה שום איסור כיון דאין בזה איסור מצד עצמה בגוף הנשואין כגון משום ריבוי נשים וכדומה אלא מטעם אחר הוא דאשתו הראשונה לא תתרצה ע"ז. ומלבד דמשמעות הגמרא לפע"ד הוא פשוט כן. נלפע"ד עוד להביא ראיה לזה מהא דאיתא במס' יומא (דף י"ח ע"ב) ובמס' יבמות (דף ל"ז ע"ב) יתר ע"כ אמר ראב"י לא ישא אדם אשה במדינה זו וילך וישא אשה במדינה אחרת שמא יזדווגו זה לזה ונמצא את נושא את אחותו איני והא רב כי איקלע לדרדשיר מכריז ואמר מאן הוה ליומא ור"נ וכו' הרי דס"ל לראב"י דדוקא במדינה אחרת אסור שמא יזדווגו זל"ז אבל במדינה זו דל"ש הך חששא וגם במדינה אחרת היכא דפקיע שמייהו מותר ליקח אשה על אשתו ואם נימא דר"א ס"ל דאסור אף אם תתן לו אשתו הראשונה רשות ע"ז יקשה עליו מראב"י הנ"ל. ואף דמדראב"י ליכא לאוכוחי מידי די"ל דמיירי אף היכא שגירש אשתו הראשונה מ"מ לא ישא אשה במדינה אחרת שמא יזדווגו זל"ז וכו' מ"מ משמעותא דגמרא משמע דבכ"מ מותר כמו דמוכח מהך דרב ור"נ דמכרזי מאן הוי ליומא דמשמע בפשיטות שלא גירשו נשותיהן הראשונות ולא מקשה מרב על ר"א ביבמות הנ"ל כמו דמצינו בכ"מ דמקשה מרב על האמוראים האחרונים. ועוד יש להוכיח מהא דאיתא במסכת פסחים (דף קי"ג ע"א) א"ל רב לר"א לא תידור במתא דלא כו' ולא תנסיב תרתי ואי נסבת תרתי נסיב תלת. ופירש"י והרשב"ם ז"ל שלא יקח ב' כדי שלא יתיעצו עליו רעה ואם לקח יקח תלתא דהיא תגלה לו יעוש"ה. והרי דס"ל בהדיא דמותר באשה על אשתו וא"כ איך לא הזכיר כלל בגמרא יבמות הנ"ל לסיוע למ"ד דנושא אדם אשה על אשתו וגם בכ"מ בש"ס מצינו דמקשה בגמרא מרב על אמוראי בתראי ויעוין בכללי התלמוד בזה אלא ע"כ דהך דיבמות הנ"ל הוא כנ"ל דכל פלוגתתן אם אינה נותנת לו רשות ע"ז והך דגמרא פסחים י"ל דאם נסיב תרתי דהיינו שנתנה לו רשות ע"ז יקח תלתא והיינו שלא יקח הב' עד שיהיה לו רשות ליקח עוד שלישית או היכא שנתנו לו רשות ליקח שלישית יהדר לקחתה כמבואר שם וכיון שכן י"ל דמה דהתורה התירה היינו דמצד הנשואין ליכא איסור והיינו דוקא כשתתן לו רשות ע"ז וכה"ג שמותר ול"ק כלל להט"ז ז"ל דמה דחידש הט"ז היינו שאין להם רשות לאסור מה דבאמת מותר מה"ת להדיא והם אסרוהו אבל כל שיש לומר דגם לד"ת אסור בזה האופן ל"ש זה וכמבואר ג"כ בס' חת"ס סי' ק"ט בזה. וא"כ הא דאסור ליקח אשה על אשה לר"א שם היינו כשלא תתן לו רשות מ"ז וטעם אחר הוא דנגע בה ולא משום צד נשואין וזה אינו מבואר כלל בתורה שום היתר ע"ז. וכן י"ל ג"כ במסכת ב"ב סוף פ' חזקת הבתים דאיתא שם דין הוא שנגזור על עצמנו שלא ליקח אשה כו' ועי"ש בתוס' ול"ק האיך יוכלו לאסור דנם באופן זה לא נמצא בפירוש על שעת גזירות ר"ל ויוכלו לאסור:

ו

והנה בעיקר דברי הט"ז ז"ל שחידש הכלל הנ"ל וכבר האריכו הרבה רבותינו האחרונים ז"ל בזה בספריהם הק' וגם כמה קושיות נמצא ע"ז אך מה שחידש לן ביו"ד סי' קי"ז בדברי התוס' במס' סוכה שם לפע"ד אי לא מסתפינא חשבתי לכאורה לפרש דבריו ז"ל באופן אחר אשר בזה יתישבו כל הקושיות שהקשו עליו. והוא די"ל דדברי הט"ז ז"ל הן המה דברי התוס' חגיגה דף י"ח ע"א ד"ה חולו של מועד ודברי הרא"ש ז"ל בפ"ק דמו"ק שהבאתי למעלה באות א' שכתבו שם להוכיח דמלאכה בחוה"מ דאסור הוא מדרבנן ומה דאיתא בגמרא דמלאכה בחוה"מ הוא דאורייתא היינו דאסמכוהו רבנן אקראי והא דאמר בפ' אין דורשין (דף י"ח) הנ"ל אסיפה בחולו של מועד מי שרי לאו משום דאסור מה"ת אלא כיון דכל הני קראי דרשינן אסמכתא לאיסור לא מסתבר ליה לאוקמי קרא בהדיא למישרי מלאכת חוה"מ הרי בהדיא דלפי דמסקו בתוס' ז"ל ובהרא"ש ז"ל הנ"ל דהאיסור הוא מדרבנן ביאורו דהקושיא אסיפה בחוה"מ מי שרי היינו דאף דלדידהו ז"ל הוא מדרבנן מ"מ כיון דאיסורם הוא אסמכתא על קרא ל"ש זאת על דבר דמפורש להיתר בתורה דאיך יסמכו על קרא לאיסור מה דמבואר בתורה להיתר וז"פ מאד בסברא. וא"כ י"ל ג"כ דזה כוונת הט"ז ז"ל שם בסי' קי"ז הנ"ל דהרי שם בס"ק א' הוכיח דהך דאסור לעסוק בדבר איסור הוא מדרבנן ואסמכתא הוא על קרא יעוש"ה. וא"כ י"ל שפיר סברתו שכתב שם והיינו כתוס' והרא"ש ז"ל הנ"ל דכיון דכתיב בפירוש להיתר איך יוכלו חז"ל לאסור ולסמוך זאת על קרא לאסמכתא מן התורה דמפורש להיפך וא"ש מאד כל המקומות המוקשים ע"ז. אך מ"מ גוף דברי הט"ז ז"ל לכאורה אין מורין כן דהא כתב כן הט"ז באו"ח ס"י תקפ"ח הנ"ל ג"כ סברתו דמשו"ה במילה בשבת לא גזרו משום דמפורש בתורה להיתר ול"ד לתקיעת שופר בשבת כנ"ל. והרי שם אין האיסור דרבנן מטעם אסמכתא על קרא כמבואר שם ומ"מ כתב סברתו ג"כ שם. ואף דבאמת ל"ד להך דאו"ת סי' תקפ"ח הנ"ל דשם הוא מצות עשה ואין לעקור מ"ע מכל וכל בכל אופן וז"פ משא"כ הכא דאינו מ"ע אלא דמפורש להיתר י"ל כנ"ל דאפשר לגזור ולאסור אלא דבאסמכתא ל"ש כנ"ל. ובזה יתישב ג"כ קושיית אא"ז הגאון זלל"ה בס' ב"ע הנ"ל מהך דמס' תולין שם דאמאי לא מקשה מבשר תאוה והא דכתבו בתוס' לתרץ משום דלא חיישינן למעוטא ולאסור אלא מדרבנן כמבואר שם ולסברת הט"ז ז"ל ל"ש לתרץ כן דסו"ס האיך יוכלו לאסור מה שמפורש להיתר יעוש"ה בס' ב"ע שמישב זאת בטו"ט ולפי הנ"ל בלא"ה ל"ק די"ל דהרי שם בבשר תאוה אינו מ"ע אלא היתר הוא דנכתב בתורה וא"כ ל"ש סברת הט"ז ז"ל אלא היכא דאסרו חז"ל מטעם אסמכתא משא"כ שם כנ"ל ושייך שפיר לגזור ולאסור כנ"ל:

אך מ"מ מלשון הט"ז ז"ל בסי' קי"ז שם לא משמע דכוונתו הוא משום אסמכתא כמוש"כ יעוש"ה וכן כתב הט"ז ז"ל כלל זה בחו"מ סי' ב' יעוש"ה ושם ליכא אסמכתא, אך יהיה איך שיהי' אף דאין כונת הט"ז ז"ל כמו שכתבתי נלפע"ד פשוט דמ"מ יש לישב קושיית הט"ז ז"ל מהך תוס' דסוכה הנ"ל המבואר שם בט"ז ז"ל כנ"ל דל"ק משם די"ל דשפיר הוכיחו שם בתוס' הוכחתם כיון דהאיסור סחורה בדברים אסורים הוא אסמכתא על קרא כמבואר בט"ז ס"ק א' הנ"ל א"כ ל"ש לאסור באסמכתא על דבר שמבואר להיתר ולאסור בלא אסמכתא לא נמצא בדברי חז"ל על זה הדין לפי הנ"ל וכמו שפירשו התוס' והרא"ש ז"ל הנ"ל וא"כ לא קשה ג"כ להנך פוסקים ז"ל שחולקים על סברת הט"ז ז"ל יעוש"ה בס' פ"ת שהביא כמה פוסקים החולקים על סברת הט"ז ז"ל וא"כ ג"כ לדידהו ז"ל ל"ק קושיית הט"ז ז"ל הנ"ל מהך תוס' סוכה הנ"ל די"ל כתירוץ הט"ז ז"ל בזה לכו"ע דכיון דהוכיח בט"ז ז"ל בס"ק א' דאיסור סחורה בדברים אסורים הוה אסמכתא מה"ת א"כ בזה לכו"ע שפיר שייך סברת הט"ז ז"ל כמו שכתבו התוס' והרא"ש ז"ל וא"ש בפשיטות. ואחר זמן רב שכתבתי כ"ז הראו לי ספר באר יעקב בתיו"ד שם שכתב ג"כ לפרש דברי התוס' דסוכה והט"ז דיו"ד סי' קי"ז הנ"ל כמו שכתבתי דהוא משום דהוה אסמכתא וכמו שכ' בתוס' חגיגה הנ"ל ונהניתי מאד שכונתי לדעתו הגדול ז"ל תל"י:

אך לפי מה שכתבתי למענה בחות ב' י"ל דל"ד לתוס' דחגיגה והרא"ש הנ"ל דשם שפיר דייקו מדחזינן דאסרו רבנן בחוה"מ במלאכה וסמכוהו אקרא אין לומר דקרא דואספת קאי על חוה"מ דא"כ לא היה להם לסמוך איסורו אקרא דזה אינו סברא להסמיך אקרא להיפך ממה שנכתב במקום אחר בתורה משא"כ הכא י"ל דאף דכתיב או מכור לנכרי מ"מ יוכלו רבנן לגזור ולאסור ואף דל"ש בזה אסמכתא מ"מ יאסרו בלא אסמכתא על מכירה ומאי דיוכלו להסמיך אקרא יסמכו ומאי דלא אפשר יוכלו לאסור בלא אסמכתא. ואולי די"ל דכיון דמצינו דבדבר זה אסרו רבנן לאסמכוהו אקרא י"ל דאי לאו אסמכתא לא היו אוסרין מסברא לבד או דלא היו מזכירין האסמכתא כיון דלא הוה אלא מדבריהם ולפי"ז נתחזק דברינו למעלה בפירוש התוס' דר"פ מקום שנהגו ויש לפלפל בזה הרבה ודוק:

ז

ולכאורה עדיין קשה מהך דאיתא במס' חולין דף צ"ח ע"ב ובכמה מקומות דדבר תורה מין במינו בטל ברובא והיינו מדכתיב אתרי רבים להטות אלא דרבנן גזרו בששים. ועוד כמה שיעורים לכל תד כדינו והרי רבא ס"ל שם בתולין לא נצרכה אלא לטעם כעיקר. ופירש"י ז"ל שם דילפינן חולין מזה למאה וששים דהא קים לן מאחרי רבים להטות דבטלו ברובא וילפינן מהכא להחמיר דלא ליבטל אלא במאה וששים ורבא ל"ל טעם כעיקר בתולין וכו' מדאורייתא ברובא בטיל אלא מדרבנן וה"נ וכו' והא דילפינן לה בפסחים מנזיר ומשרת ליתן טעם כעיקר ס"ל אמוראי בתראי דאסמכתא בעלמא הוא ולאו וכו'. ולפי הנ"ל קשה דהרי התוס' והרא"ש ז"ל כתבו דל"ש אסמכתא לאיסור על דבר המפורש להיתר. וג"כ כאן מפורש להיתר אתרי רבים להטות ואיך שייך אסמכתא לאיסור. אך גם זה יתישב ע"פ דברי אא"ז הגאון ז"ל שם או כמו שמבואר שם דל"ש כלל הט"ז ז"ל אלא היכא דמבואר בהדיא להיתר ולא היכא דאינו מפורש כ"כ בהדיא כן י"ל בסברת התוס' והרא"ש ז"ל לענין אסמכתא או די"ל כמו שביאר שם בס' ב"ע דל"ש כללא דהט"ז ז"ל אלא היכא דגזרו חז"ל על זה הדבר ביחוד שהוא נגד ד"ת אבל היכא שגזרו על שאר דברים בכלל וממילא נכלל גם זה הדבר ל"ש כלל הט"ז דלא גזרו ע"ז שהוא נגד התורה אלא על שאר דברים וממילא נכלל זה יעוש"ה בס' ב"ע הנ"ל א"כ י"ל ג"כ כאן דלפי סברא זו ה"ה היכא שגזרו חז"ל רק על דבר זה ואין נ"מ לשאר דברים אלא דמה דכתיב בתורה להיתר אינו ביחוד לדבר זה אלא לכמה דברים אחרים וחז"ל גזרו על פרט אחד אשר נכלל בהיתר התורה בזה ג"כ ל"ש כלל ד' הט"ז ז"ל וגם בזה הדבר נכון בסברא כיון דלא גזרו נגד ד"ת ואינו מבואר כ"כ להיפך כסברת אא"ז ז"ל כנ"ל וא"כ י"ל ג"כ כאן דהתורה שכתבה אתרי רבים להטות לא כתבה ביחוד על ביטול איסורים אלא בכמה וכמה דברים כללה התורה בזה כידוע וא"כ כשגזרו חז"ל על ביטול תערובות ביחוד אינו כ"כ נגד דברי תורה דבכמה מקומות יש לקיים ג"כ הכתוב דאחרי רבים להטות בתערובות בעצמו יש אופן שלא גזרו כגון ביבש ביבש וכדומה וא"כ ל"ש בזה כלל הט"ז ז"ל וא"כ י"ל דגם כן סברת התוס' והרא"ש ז"ל הנ"ל לענין אסמכתא ל"ש בזה כנ"ל דשפיר יוכלו לאסור על דבר אחד באסמכתא מה שהוא נגד ד"ת שהוא כולל לכמה דברים ומש"ה א"ש הך דתערובות איסור דגזרו בזה במאה וששים ודוק:

ולכאורה ראיה ברורה לזה דגם באסמכתא לאיסור נגד המפורש בתורה להיתר דכתבו גם בתוס' חגיגה והרא"ש הנ"ל דל"ש לאסור באסמכתא כנ"ל מ"מ כ"ז במפורש להיתר אבל היכא דילפינן מדיוקא דקרא להיתר יש להם כת לחז"ל לאסור ושייך ג"כ לאסמכינהו אקרא ומכש"כ בלא אסמכתא וכמוש"כ אא"ז הגאון ז"ל. דהנה במס' ב"מ (דף פ"ת ע"א) איתא שם ולוקח מדאורייתא מי מיחייב והתניא מפני מה חרבו חניות של בית הינו שלש שנים קודם ירושלים מפני שהעמידו דבריהם על דין תורה שהיו אומרים עשר תעשר ולא מוכר תבואת זרעך ולא לוקח. אלא מדרבנן וקרא אסמכתא בעלמא והרי שם איכא קרא להיתירא גבי לוקח ומ"מ אסמכוהו אקרא לחייב מדרבנן גבי לוקח. ואף דשם ליכא קרא על האסמכתא דלוקח חייב אלא מדכתיב כנפשך מה נפשך אוכל ופטור אף נפשו של פועל אוכל ופטור הא לוקח חייב מ"מ הרי דקאמר בגמרא שם מדרבנן וקרא אסמכתא והיינו דנקיט לה לקרא דכנפשך למידק דבלוקח חייב וזה יהיה אסמכתא לזה דחייבוהו רבנן ללוקח וא"כ סו"ס קשה איך שייך כלל לומר בזה אסמכתא דהרי מפורש בקרא להיתר תבואת זרעך ולא לוקח. אך לפי הנ"ל א"ש בפשיטות דכיון דלא מפורש בתורה בהדיא דלוקח פטור אלא מכת דיוקא דקרא הוא דקדייק בזה שייך שפיר לגזור להיפך ולחייבוהו ושייך שפיר ג"כ אסמכתא לזה כנ"ל ומכש"כ לאסור בלא אסמכתא דשייך לאסור בזה וכמוש"כ אא"ז הגאון ז"ל ומזה נראה לכאורה סייעתא ודוק. ובזה יש ליישב כמה קושיות ופלפלתי בזה במה שהקשה אא"ז הגאון ז"ל מהא דמס' תולין (דף י"א) על הא דמקשה בגמרא פסח וקדשים מא"ל והקשו בתוס' אמאי לא מקשה מבשר תאוה ותירץ דגם לר"מ דחייש למעוטא הוא רק מדרבנן ולדברי הט"ז והאיך יוכלו רבנן לגזור נגד מה דמפורש להיתר וכתב שם דבדבריו הנ"ל עדיין לא נתישב ויש לי לפלפל בזה הרבה בענין חזקה דבהמה בחייה בחזקת איסור ומה דיש לחלק בין כל הבהמה להבני מעים דיש חזקת אבמה"ת ולפי"ז אפשר לכאורה לישב קושייתו ובמקום אתר הארכנו בזה בעזה"י ואכמ"ל:

תוכן העניינים

שות ברית עולם

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה