אור ברסלב
שות ברית עולם שו"ת בדיני או"ח › סימן יז

שות ברית עולם· רבי איזיק יעקב ולר

שו"ת בדיני או"ח · סימן יז

סימן טז

שלום ורוב ברכה וכט"ס לכבוד ידיד נפשי ה"ה הרב הגדול חריף ובקי מחודד ומפולפל צולל במים אדירים ומעלה מרגניתא טבא י"א וכו' מו"ה חיים מאיר הערציג נ"י. מכתבו לנכון הגיעני לשמחת לבבי:

א

ומה שכתב לי ידיד נפשי בסוגיא דר"פ הערל (דף ע' ע"א) דאיתא שם הערל וכל הטמאים לא יאכלו בתרומה ופירש"י ז"ל ערל שמתו אחיו מחמת מילה. ושיטת ר"ת ז"ל בזבחים (דף כ"ב) ובחגיגה (דף ד') דלא הוה ערל כשמתו אחיו מחמת מילה. כיון דהוה אנוס. והביא ידידי מה שהקשו ע"ז בתוס' יבמות שם אירושלמי דמייתי ראיה ממתניתין אאחזתו חמה דממתינין לו למול שלשים יום דאסור בתרומה משמע דמתניתין מיירי בערל שמתו אחיו מחמת מילה. וכן הביאו דמחלק בירושלמי בין ערלות שלא בזמנו בין היכא שלא מל משום סכנה. וידידי היקר הוסיף להקשות על שיטת ר"ת ז"ל מהא דאר"י משום ר' בנאה שם (דף ע"א ע"ב) ערל מקבל הזאה שכן מצינו לאבותינו שקיבלו הזאה כשהן ערלים כו'. ולפי שיטת ר"ת ז"ל דאנוס לא הוה ערל כלל קשה מאי ראיה מאבותינו הלא אנוסים היו והוי כמתו אחיו מ"מ כו' והאריך ידידי בזה בפלפולא חריפתא לישב דברי רש"י ור"ת ז"ל ע"פ מחלוקת בירושלמי וטרם עיוני בדבריו היקרים הנני לרשום לו קצת מה שנלע"ד בהשקף ראשון בעה"י. והנה מלבד הראיה מהירושלמי דמייתי בתוס' לכאורה צריך ביאור מהא דאחזתו תמה. וטומטום דמבואר בגמרא דילן בר"פ הערל דאסור ולשיטת ר"ת ז"ל מ"ש מערל שמתו אחיו מ"מ דמותר. ולכאורה יש לישב שיטת ר"ת ז"ל דיש סברא לחלק בין הנושאים ויתישב ג"כ קושיית כת"ה מהך דערל מקהל הזאה הנ"ל. וי"ל דזהו סברת ר"ת ז"ל דהא דנקרא בתורה ערל הוא מי שמחויב למול ואינו מל א"ע והאיסור אינו מחמת הערלה עצמה מחמת המים ומיאוסותו אלא דגזה"כ הוא דערל שלא מל א"ע ולא קיים מצות מילה אסור בפסח ומקרא מלא דיבר הכתוב המול לי גו' וכל ערל לא יאכל בו והיינו מי שמחויב למול א"ע ואינו מל נקרא ערל. ומינה ילפינן לתרומה דערל אסור בו. וא"כ י"ל דזהו דס"ל לר"ת ז"ל דהיכא דמחויב במילה רק דנתהוה לו איזה סיבה המונע כגון דאחזתו חמה. דכיון דכשנולד מחויב הוא למול ערלתו והוה ערל גמור אלא דנתהוה איזה סיבה מן הצד שאינו יכול לקיים המצוה אף דאין עליו איסור כרת וחיוב. מ"מ וכי משום זה לא הוה ערל ומי לקח ממנו החיוב הרי מחויב הוא אלא דאיזה סיבה מונעו ומשו"ה אסור בפסח ותרומה. וכן י"ל בטומטום אף דאינו מחויב לקרעו ולמולו כמבואר ביבמות שם דקאמר זכריו דאיתנהו בשעת אכילה וליתנהו בשעת עשייה משכחת לה בטומטום שנקרע ביני ביני וכמבואר בתוס' ר"פ הערל מ"מ זהו משום דעדיין לא נתגלה זכרותו. וי"ל דתיכף כשנולד הלא קמי' שמיא גליא דזכר הוא ומחויב במילה אלא דאינו מחויב לקרעו ולמולו וזה רק מסברא כמבואר בתוס' פסחים (דף כ"ת ע"ב) ד"ה ערל. ואף דבחגיגה ממעט מראיה אף כשביציו מבחוץ דלא מיקרי זכר. התם מזכורך הוא דקיליף וכאן במילה הוא רק מצד הסברא כיון דאין זכר לפנינו אינו מחויב למולו ואינו מעכב עשיית הפסח אצל האב. אבל על הטומטום בעצמו יש עליו דין מילה ושם ערל עליו. ואם באמת זכר הוא יש עליו חיוב מילה אלא דיש סיבה המונעו לפי שעה דלא נקרע ולא נדע מה הוא ומסברא אין לקרעו אבל מ"מ בר חיובא הוא. וכשיתרפא התינוק מאחיזת חמה והטומטום יתקרע יסור הסיבה ויוכל לקיים המצוה המוטל עליו ומשו"ה אסורים בתרומה כיון דלא מל ומה נ"מ מאיזה סיבה לא מל כיון דנקרא בר חיוב אף אם יש לו מונע סו"ס לא קיים המצוה ונקרא ערל משא"כ בערל שמתו אחיו מ"מ הרי בעת שנולד לא הוטל עליו כלל חיוב מילה כיון שמתו אחיו קודם לידתו הרי לא עליו נאמר בתורה המול ימול ולא בא כלל לידי חיוב ונקרא לא הגיע הזמן. וגם בקטן ערל קודם שמונה איבעיא בגמרא שם דהוא לא נצטוה כלל קודם ת' ואף שיש לו ערלה מ"מ לא המום פוסל אלא החטא והציווי שלא קיים מצות מילה והקטן אינו מחויב בזה ואין עליו שם ערל. וכן ג"כ ערל שמתו אתיו מחמת מילה לא גרע כנ"ל ואולי עוד עדיף מיניה דהקטן בודאי יבוא לידי חיוב. מ"מ כיון דעדיין אינו מחויב י"ל דלא נקרא ערל כש"כ בערל שמתו אחיו מ"מ דכמו שנולד אם לא נראה בו השתנות למעליותא בבריאות אינו מחויב כלל במילה וגם לא נדע אם יבוא כלל לחיוב אף שיכול להיות שיתחזק ויבריא ויצטרך למול כמבואר ברמב"ם ובש"ע יו"ד סי' רס"ג ס"ב. ואף דמבואר בפ' ר"א במעשה דר"נ דא"ל המתיני עד שיבלע בו דמו דזהו סיבה המונע. מ"מ זה אין ענין כלל למתו אחיו מ"מ דאם היה ירוק או אדום גם בפעם הראשון אין למולו ומשו"ה לא הביא תקנה זו בש"ע יו"ד שם וכמבואר בס' בית אפרים חיו"ד סי' נ"ז הובא בפ"ת שם ס"ק ד' עיי"ש. ולפע"ד בירוק או אדום דינו כאחזו תמה דלכ"ע אסור בתרומה משא"כ במתו אחיו מ"מ דבלא שום סיבה והשתנות אינו מחויב במילה כלל כנ"ל. ולפי"ז יתישב ג"כ מה שהקשה כ"ת מהא דערל מקבל הזאה דיליף בגמרא מאבותינו כו' די"ל גם לר"ת ז"ל כיון דעליהם הוטל תיוב המילה אך טלטול הדרך עיכבם והוה דינם כאחזתו חמה הנ"ל דנקרא ערל. ושפיר יליף דערל מקבל הזאה. ולכאורה ע"כ צ"ל כהך סברא לחלק לפיר"ת ז"ל דאל"כ יקשה דהנה מה שהכריח ר"ת ז"ל לפרש פירושו מבואר בתוס' ישנים שם דהיה ק"ל דלפירש"י ז"ל אמאי לא פשיט בגמרא האיבעיא דקטן קודם ח' אסור בתרומה מהך דערל אסור. ומשו"ה פירש שלא כפירש"י ז"ל עיי"ש. וא"כ עדיין יקשה לשיטתו ז"ל למה לא פשיט בגמרא מטומטום דמבואר בברייתא דאסור בתרומה אף דאינו מחויב לקרוע ולמול ואין לחלק משום דכיוצא בו מחויב כמבואר בתוס' דהרי ר"ת ז"ל לא ס"ל הך סברא כמבואר שם וע"כ צ"ל דלא דמי משום דקטן אין עליו שום חיוב משא"כ טומטום דמחויב אלא דסיבה אחרת מונעו וכן י"ל באחזתו תמה. וא"כ י"ל במתו אחיו מ"מ דכשנולד לא היה עליו שום חיוב דמי לקטן קודם ח' ואולי עוד עדיף מיניה כנ"ל. שוב ראיתי בחי' רשב"א שכתב לחלק בין הך דמתו אחיו מ"מ בין טומטום ואחזתו חמה קצת כעין הנ"ל עיי"ש מה שהקשה ע"ז ולהנ"ל יש לישב. ואם אפשר לומר דס"ל לר"ת ז"ל דבמתו אחיו מ"מ אסור למולו לעולם אף אם יתחזק ולא ס"ל כרמב"ם ז"ל הנ"ל ועיין בנוב"י תנינא סי' קס"ה שפלפל בדין זה ואי באמת ס"ל כן א"ש בפשיטות דל"ד לטומטום ואחזתו חמה דיוכלו לבוא לידי חיוב משא"כ במתו אחיו מ"מ דלעולם לאו בר מילה הוא. וגם קושיית הרשב"א בחידושיו יתישב עייש"ה. אך גם לאינך פוסקים לכאורה ג"כ א"ש כנ"ל דלא גרע מקטן קודם ח' וכנ"ל:

אך מ"מ בירושלמי שם דכתב להוכיח מהך דערל על אחזתו חמה קשה לומר דכוונת הירושלמי דערל פירושו ערל גמור כפיר"ת ומוכיח דאחזתו חמה דומה לערל גמור. ומשמעות הירושלמי משמע כפירש"י ז"ל וכמו שכתבו בתוס' עייש"ה. ומ"מ לכאורה אין מזה קושיא על ר"ת ז"ל דהנה באמת דעת ר"ת ז"ל לאו יחידאה הוא בכן כתב בהדיא ג"כ בשאילתות דרב אחאי גאון ז"ל פ' וירא סי' ו' וז"ל ישראל שמתו אחיו מחמת מילה כו' כדמהיל דמי דתנן קונם שאיני נהנה לערלים מותר בערלי ישראל ואסור במולי אומות העולם עיי"ש וס"ל דמותר למול ישראל אחר אע"ג דכתיב המול ימול דילפינן מזה ר"פ הערל דערל אסור למול. מ"מ זה לא נקרא ערל והשאילתות יליף מהא דקונם שאיני נהנה לערלים כו' דערלים ישראל שמתו אחיו מ"מ נקרא מהול בכ"מ ולא ס"ל כפירש"י ז"ל בפ' הערל (דף ע"א ע"א) ד"ה בערל ישראל ותוס' שם ד"ה והני ועיי"ש בשאילתות ובמה שהאריך שם הגאון מהור"ר נצי"ב זצלל"ה בהעמק שאלה שם אות ג'. ולפי"ז לא קשה מירושלמי על ר"ת ז"ל. די"ל דס"ל לר"ת ז"ל כסוגיין דנדרים דקונם כו' מותר בערלי ישראל וכפי' השאילתות הנ"ל ועיי"ש בהעמק שאלה הנ"ל דעמד בהך ירושלמי ור"ת ז"ל הנ"ל וכתב דל"ק מירושלמי די"ל דהירושלמי לטעמיה אזיל ור"ת ז"ל פסק כבבלי עי"ש מה שפלפל בזה:

ב

ומה שהקשה על שיטת רש"י ז"ל מהא דאיתא ביבמות (דף ע"ב ע"א) אמר ר"ה ד"ת משוך אוכל בתרומה ומדבריהם גזרו עליו מפני שנראה כערל. מיתיבי משוך צריך שימול. ומשני מדרבנן. ופריך ודקארי לה מאי קארי לה הא צריך קתני ופירש"י ז"ל הא צריך קתני מדרבנן מדלא קתני משוך ה"ז ערל ומשני קטעי בסיפא ר' יהודא אומר לא ימול מפני שסכנה היא לו כו' והקשה ע"ז הלא כל עיקר מחלוקת רבנן ור"י אינו אלא דמר סבר דמשוך צריך שימול וליכא סכנה. ומ"ס דלא ימול מפני סכנה. וא"כ לו יהיה דהוה אפילו ערל דאורייתא מ"מ ל"ש למינקט משוך ע"ז ערל דמזה לא ידעינן אי ליכא סכנה ומאי שייך הכא דין ערל הלא לא איירי הכא בדין ערל כלל אבל לשיטת ר"ת דס"ל בערל שמתו אחיו מ"מ כיון שיש סכנה בדבר לא הוה ערל כלל והא בהא תליא א"ש דאי הוה תני ה"ז ערל הוה ידעינן דליכא סכנה ג"כ דאל"כ לא הוה ערל והאריך בפלפוליו היקרים. ולפע"ד במה שנתבאר נתישב ג"כ זה דאף דלרש"י ז"ל ערל שמתו אחיו מ"מ אסור בתרומה אף שכתבתי דלא מתחייב כלל במילה מ"מ י"ל דהרי יוכל לבוא לידי חיוב אם יתרפא ויפול בו דמו או שיתחלף סימניו או יגדל ויתחזק כחו כמו שפסק הרמב"ם ז"ל ובש"ע יו"ד סי' רס"ג ס"ב אף דלר"ת ז"ל לא נקרא ערל מטעמים הנ"ל. מ"מ לרש"י ז"ל נקרא זה ערל דשייך אצלו מילה. וכן מצאתי בהדיא בחי' הרשב"א ז"ל להקשות מסברא זו על ר"ת ז"ל דהרי יוכל לבוא לידי חיוב עיי"ש. וי"ל דזהו סברת רש"י ז"ל. וגם י"ל דשאני מתו אחיו מ"מ דשייך בכיוצא בו משא"כ במשוך אם לא אפשר למול הרי לא יוכל לבוא לידי חיוב לעולם וגם לא נמצא כיוצא בו מילה. ומשו"ה בזה דוקא לר"י דאסור למולו מפני סכנה א"כ ל"ש בזה מילה כלל ולא נקרא ערל. אך אם היה באפשר למולו שייך אצלו ערל ומשי"ה שפיר כתב רש"י ז"ל דאם מה"ת חייב למולו הו"ל למיתני ה"ז ערל וממילא ידעינן דאפשר למולו ואין בו סכנה דאי לא אפשר א"כ ל"ש בו כלל מילה והוה כקטן שלא הגיע זמנו ועוד עדיף מיניה כנ"ל ואמאי קרי לו ערל. וזה פשוט לפע"ד:

ג

ובמה שנתבאר דערל שמתו אחיו מ"מ אפשר שיתחייב במילה כגון שיגדל ויתחזק כמוש"כ הרמב"ם ז"ל והש"ע סי' רס"ג הנ"ל לכאורה יש לישב הא דאיתא שם ביבמות (דף ע' ע"ב) ומאי ראית מסתברא ערלות הו"ל לרבויי שכן מחוסר מעשה כו'. אדרבה אנינות הו"ל לרבויי שכן ישנו בכל שעה ונוהגת כו' ואין בידו לתקן א"ע. הנך נפישין. והקשה בס' כתונת פסים קושיא עצומה לשיטת רש"י ז"ל דערל שמתו אחיו מ"מ הוה ערל א"כ מאי פריך בגמרא אדרבה אנינות הו"ל לרבויי משום דאין בידו לתקן הרי גם ערל שמתו אחיו מ"מ אין בידו לתקן. אך לר"ת ז"ל א"ש דערל דמרבה לאיסור הוא בידו לתקן ומזה הכריח כר"ת ז"ל. אך לפי הנ"ל לכאורה א"ש דנתבאר בשיטת רש"י ז"ל דמשו"ה הוי ערל אף דאינו מחויב כלל במילה מ"מ י"ל דיכול לבוא לידי חיוב כשיתחזק ויתרפא כנ"ל א"כ י"ל דכן פירש הגמרא שכן אין בידו לתקן בשום אופן משא"כ ערל דישנו בידו כו' היינו אף שאין בידו להתחזק בבריאותו מ"מ שאני אנינות שכן אין בידו לתקן לעולם משא"כ ערל דאפשר שיהיה בידו ואורחא דמלתא הוא שיגדל ויתחזק ויתקן א"ע ואפשר שיהיה בידו לתקן. משא"כ אנינות דא"א לעולם לתקן בשום אופן. ולפי המבואר י"ל דממנ"פ איכא פירכא דאם זה נקרא אינו עומד להיתר כלל והוה כמו דל"ש בו דין מילה הרי אפשר דגם רש"י ז"ל מודה דלא נאסר בתרומה אלא דהטעם לשיטת רש"י ז"ל דבאמת בזה שייך מילה דיכול לבוא לחיוב א"כ שפיר פריך דל"ד לאנינות כנ"ל. אך בלא"ה לכאורה י"ל כיון דעל ערל גמור שלא מל מחמת צער כפי' ר"ת ז"ל שייך להקשות דיותר יש לרבויי אנינות לאיסור משום דאין בידו לתקן ולא לרבות ערל לאיסור א"כ כש"כ ערל שמתו אחיו מ"מ דל"ש לאסור בתרומה. אך בזה יש לומר להיפך כיון דערל שמתו אחיו מ"מ יש לרבויי לאיסור משום שאין בידו כש"כ ערל גמור אך מה שכתבתי למעלה א"ש בפשיטות דגם זה בידו לפירש"י ז"ל כנ"ל ודו"ק:

והנה הבעל המאור ז"ל כתב בר"פ הערל דהא דערל אינו אוכל בתרומה היינו אפילו מתו אחיו מחמת מילה והיינו כפירש"י ז"ל וכתב שם דבפ' נושאין על האנוסה מוכחא מילתא דאפילו מתו אחיו דמינס אניס מאיס ואין חולקין לו תרומה. וביאור דבריו ז"ל נראה דהוכחתו מהא דאיתא שם (דף ק' ע"א) דמפרש בטעמא דכולן משגרין להם לבתיהם חוץ מטמא ונושא אשה שאינה הוגנת לו. אבל ערל משגרין לו. מ"ט משום דאניס טמא נמי הא אניס האי נפיש אונסי' והאי לא נפיש אונסי' והרי דמיירי באנוס גמור וע"כ בערל שמתו אחיו מ"מ. ועוד יש להוכיח מהא דמקודם זה מפרש שם בגמרא בטעמא דעשרה דאין חולקין להם תרומה בבית הגרנות וקמפרש בטעמא דערל וטמא משום דמאיסי נושא אשה שאינה הוגנת לו משום קנסא כו' יעו"ש. ואם נימא דמיירי בערל גמור אמאי לא מפרש ג"כ בטעמא דערל משום קנסא כמו בנושא אשה שאינה הוגנת לו וכי יש לך ראוי לקונסו יותר מזה שאינו רוצה למול א"ע. והא דלא קאמר גם בטמא הטעם דקנסינן ליה משום דלא איזדהר וכמו דבאמת מפרש שם בטמא דמשו"ה אין משלחין לו משום קנסא כמו שפירש"י ז"ל בד"ה חוץ מטמא קנסא הוא דלא איזדהר. י"ל לכאורה דבאמת היה יכול לומר גם טעם זה אלא דטעם דמאיס פסיקא ליה יותר דעל טעם דקנסא פריך בגמרא מ"ש מערל ומישב לה עיי"ש משו"ה נקיט טעם מספיק לשניהם. ואם נימא דערל פירושו ערל גמור הו"ל לומר על שלשתן טעם א' על ערל וטמא ונושא אשה שאינה הוגנת משום קנסא אע"כ דמיירי בערל שמתו אחיו מ"מ דלא עבר כלל אלא משום מיאוס ועיין בפירש"י ז"ל (דף צ"ט:) ד"ה משגרין להם לבתיהם דערל שאסור לאכול מאכיל לנשיו ועבדיו והיינו דלשיטתו אזיל דערל שמתו אחיו מ"מ אסיר בתרומה. אך לפיר"ת ז"ל דמותר בתרומה. ע"כ צ"ל דס"ל דערל שמשלחין לביתו היינו שיהיה מותר לאכול בעצמו אלא דאין חולקין לו. והוה דומיא דכל אינך דחשיב התם דמשלחין להם מותרין לאכול בעצמן בביתם. והא דקאמר בגמרא שם לחלק בין ערל דמשלחין לו וטמא דאין משלחין לו משום דאנוס ואמאי לא קאמר משום דטמא אסור בעצמו לאכול וחיישינן לתקלה משא"כ ערל דמותר ול"ש תקלה די"ל דע"כ ל"ש תקלה בזה דאל"כ אמאי לא קאמר בטעמא דאין חולקין להם משום תקלה. ולפירש"י ז"ל גם בערל שייך תקלה זו ועיין בהגהות מלוא הרועים הנדפס בש"ס מה שכתב שם ודו"ק:

ד

ועתה אעבור קצת על דבריו היקרים שכתב לישב שיטת ר"ת ז"ל ע"פ הירושלמי. שכתב דבירושלמי גיטין פ"ז הל' ו' ובקידושין פ' האומר הל' ב' איתא מחלוקת ר"י ור"ל במקדש על תנאי ולא קיים התנאי מחמת אונס. דס"ל לר"י אונסא כמאן דלא עביד דמי והיינו כמו שלא קיים התנאי אף דהיה אנוס לא מהני טענות אונס ולר"ל אונסא כמאן דעביד דהוה כמו דקיים התנאי. ועפי"ז כתב דתליא בזה שיטת רש"י ור"ת ז"ל דרש"י ז"ל ס"ל כר"י דאף דהוה באונס מ"מ הוה כלא עביד ומשו"ה אף דלא מל מחמת אונס מ"מ הוה ערל ור"ת ז"ל ס"ל כר"ל דכמאן דעביד דמי והוה כמהול. וא"כ לא קשה מירושלמי הנ"ל דהוא נר"י דהוא מרא דירושלמי ומשו"ה הוי ערל ור"ל לא ס"ל כן ור"ת ז"ל פוסק כר"ל משו"ה פירש המשנה בלא מל מחמת צער אבל באנוס גמור הוה כמהול. ובזה מישב מה דקאמר בגמרא שם (דף ע"ב ע"א) דקארי לה מה קארי לה והא צריך קתני ופירש"י ז"ל דאם מה"ת הוא הו"ל למיתני דהוה ערל. ותמה ע"ז היטב דלרש"י ז"ל לא היה יכול למיתני דהוה ערל כיון דהיה צריך לאשמועינן דמותר למול ולא הוה סכנה כנ"ל וע"פ דבריו מישב דהיה יכול למינקט דהוה ערל. ודלמא ס"ל לר"ה כר"ל וכשיטת ר"ת ז"ל דערל אנוס לא הוה ערל וכיון דיאמר דהוה ערל הרי מוכת ג"כ דיכול למול וליכא סכנה וא"כ מאי מקשה לר"ה זה תו"ד. אהובי ידידי אף כי דבריו בהשכל עכ"ז לא נראה לי בזה לישב שיטת ר"ת ז"ל. דהנה מלבד כי לפע"ד אין ענין אונס בתנאי לקיום מצות מילה ולא קרבו זא"ז אף דתלי בירושלמי הך אונסא בהא דכתיב בקרא ולנערה לא תעשה דבר מ"מ י"ל דאף למ"ד בירושלמי שם אונסא כמאן דעביד זה דוקא שם דהוא התנה התנאי אמרינן שפיר כמו דבקרא קאמר אנוס פטור דע"ז לא צותה שיחייב עבור עבירה זו דאנוס הוא כן בתנאי לענין קידושין אף שהתנה מ"מ לא ע"ז התנה אם יהיה אנוס ואמרינן דדמי כמאן דעביד התנאי משא"כ במצות מילה דהתורה גזרה דערל לא יאכל בפסח מה שייכא כאן דין אונס וכי אנו רוצין לקונסו או לבטל איזה תנאי. הלא כן גזרה תורה דערל אסור הגע עצמך אם כותים אנסו אותו ולא הניחו למולו וכי יאמר ג"כ דלמ"ד זה הוא מותר בפסח אתמהה. ויש לבאר עוד יותר דהנה בס' נועם ירושלמי ביאר שם דהנ"מ שהביא בירושלמי בין היכא דהוא התנה או היא התנה הוא דיש נ"מ אם התנה על הפועל או על מעשה הפעולה עצמה והיינו כנ"ל דל"ש בזה אונס רחמנא פטריה דאין נ"מ לדין פסת מסיבת הפועל אלא מסיבת מעשה הפעולה דלא כתיב בתורה אלא דצריך לעשות מעשה המילה קודם אכילת פסת ולא שייך אנוס כיון דסו"ס לא נעשה המעשה וז"פ. ומלבד זה יקשה לפי שיטת כת"ה על ר"ל מהך תוספתא דתניא טומטום אסור בתרומה הובא במס' יבמות שם (דף ע"ב ע"א) א"כ קשה על ר"ל אמאי אסור אך בזה יש לדחוק דר"ל ס"ל כרשב"ג המובא שם בירושלמי ול"ק עליו מתוספתא. דס"ל כהאי תנא. ועוד קשה לפי שיטת כת"ה דהנה איתא בספרי דמ' שנה שהיו ישראל במדבר לא עשו אלא פסח אחד הביאו רש"י ז"ל בפ' בהעלותך והובא בתוס' קידושין (דף ל"ז ע"ב) ופירש"י ז"ל בחומש שם דהטעם משום שהיו ערלים עיי"ש וכן מסקו בתוס' קידושין ד"ה הואיל דה"ט משום דהיו ערלים וא"כ יקשה לר"ל אמאי לא עשו פסת כיון שהיו אנוסים ואף דהתוס' במס' יבמות (דף ע"ב ע"א) ד"ה משום הוכיחו דמלת זכרים דא"א להם למול אינו מעכב מ"מ לפ"מ שפירשו בתוס' קידושין הנ"ל דרובם היו ערלים ואסורים לאכול בפסח ואף דאינו מעכב לאכול. מ"מ בעצמן אסורין ועיין במהרי"ט בזה וא"כ קשה כנ"ל. אך באמת י"ל דהרי בתוס' קידושין שם תירצו עוד תירוץ וי"ל דבאמת עשו ק"פ וכמו דכתב ר"י בתוס' יבמות הנ"ל ויש לפלפל בזה. אך לפי מה שכתבתי א"ש בפשיטות לכל הפירושים ול"ק על שיטת ר"ת הנ"ל די"ל דלא עשו הפסח משום ערלה וכן כתב הרא"ם בטעם זה ועיין בחידושי הלכות מהרש"א ז"ל ביבמות (דף ע"ב) וי"ל כמו שנתבאר למעלה דהרי הם נתחייבו במילה וחלה עליהם החיוב וגם יבואו בודאי לחיוב אלא דאיזה סיבה מונע אותם מהמילה כגון שם דהיה בדרך ולא יכלו למול כמבואר בגמרא ביבמות ובזבחים הנ"ל ושם ערל היה עליהם עד שמלו והיו אסורים בפסח וכן בתרומה משא"כ בהך דמתו אתיו מחמת מילה הנ"ל כמו שנתבאר למעלה בעה"י:

ועוד אתפלא על ידידי אף לפי שיטתו דמדמה זל"ז הך דאונס בתנאי בקידושין להך דערל מחמת אונס הרי מבואר שם בהדיא בירושלמי דאף לר"ל דטענת אונם מהני מ"מ היכא דהיא קמתנה התנאי ל"מ טענת אונס וכן מבואר בהדיא בבבלי ג"כ בפ"ז דגיטין שם גם לרשב"ג א"כ הרי דהיכא דאחר מתנה התנאי ל"מ האונס כיון דהאשה לא נתרצתה אלא בתנאי זה ואם לא קיים התנאי הרי לא נתרצתה ע"ז ומאי נ"מ אם הוא אונס או רצון כיון דלא רצתה אלא ע"ז האופן. וכן איתא בירושלמי דר"י פקיד לבנתי' דיעבדו כר"ל והיינו דהם יתנו התנאי ע"ש וא"כ גם לענין רל מחמת אונס הלא הישראל בעצמם לא עשו להם הדין דערל אסור בפסח אלא הקב"ה צוה להם שלא יקרב ערל לפסת ומאי נ"מ אם לא מלו מחמת אונס או מחמת רצון הלא הקב"ה לא ירצה בערל יהי' איך שיהי' ומאן מפיס לידע איך רצון הקב"ה כיון דלא הם בעצמם התנו ושאני בתנאי שהתנה הבעל עצמו בקידושין אמרינן ואמדינן דעתיה דבודאי על אונס לא היתה כונתו כן ס"ל לר"ל. משא"כ בהך דערל בפסח ואין להאריך עוד בזה. וכן מה שתירץ עפי"ז הך דפירש"י ז"ל דקארי לה מאי קארי לה דהיה צריך למיתני ה"ז ערל וכתב כת"ה דקושיית הגמרא היא דלמא ר"ה ס"ל כר"ל ויפרש ג"כ מתניתין דה"ז ערל כר"ל וממילא נדע דצריך למול ואין סכנה בדבר כמו שהאריך בזה. גם זה לא נראה לי כלל וכי משום זה יקשה על המקשה דקארי לה מאי קארי לה אם המקשה ס"ל כר"י ומפרש המתניתין כר"י. ואף שאפשר למצוא אוקימתא דמחמת זה היה יכול למיתני ה"ז ערל ולדייק מזה דע"כ מדרבנן הוא לא משום זה יתמה בגמרא על המקשה וכל הש"ס מלא מזה שיש למצוא אופן לכאן ולכאן והמקשה לא אסיק אדעתיה בזה שמתרץ לו ובפרט דכאן דוחק הוא ולפי המבואר למעלה א"א לפרש כך אך לפ"מ שכתבתי א"ש בעה"י בפשיטות ויש לפלפל בזה הרבה מהא דנדרים (דף כ"ז ע"א) דתנן שם נדרי אונסין הדירו כו' ותלה כו' דהוה אונס וגם ר"י ס"ל הלכה כסתם משנה וע"כ דל"ד להא דר"י בירושלמי ועיין בר"ן שם בהא דההוא גברא דאתפיס זכוותא בב"ד כו' איתניס ולא אתא אמר ר"ה בטלו זכוותא א"ל רבא אנוס הוא כו' ועיין בש"ע חו"מ סי' כ"א ובש"ך שם ובב"ח ז"ל שם ויש להאריך בזה ואכמ"ל:

ה

ודע דלכאורה תמוה לי במה שראיתי במראה הפנים שם בירושלמי גיטין הנ"ל דלפי מה דמסיק בירושלמי שם דר"ל ורנב"י ס"ל כרשב"ג דיש טענת אונס בגיטין וכן בקדושין כמבואר שם ור"י ור"א לא ס"ל כרשב"ג וכתב שם המראה הפנים ע"ז דלפי מה דפסק הרמב"ם ז"ל דלא כרשב"ג הלכה כר"י דאין טענת אונס. ולכאורה לא הבינותי דמהיכן נלמד דהלכה כר"י דמהא דכתב בפ"ט מהל' גירושין ה"ח הרי כתב בפירוש דאין אונס בגיטין דייקא ומטעמא אחרינא הוא דאלת"ה יקשה על הרמב"ם ז"ל מדידיה אדידיה דהוא ז"ל פסק בעצמו בפ"ז מהל' סנהדרין הל' י' דהוה אונס וכן רבא דס"ל בנדרים הנ"ל אנוס הוא ורחמנא פטריה. וס"ל בכתובות ובגיטין דאין אונס בגיטין והטעם הוא משום פרוצות וצנועות כמבואר בגמרא שם ובקידושין מספקא ליה להעיטור אם שייך בזה צנועות ופרוצות ולא איפשיטא הובא בר"ן ז"ל סוף פ' כל הגט והובא במראה הפנים שם. ואף אם נימא דהטעם דצנועות ופרוצות שייך, גם בקידושין מ"מ ר"י דס"ל דאונסא לאו כמאן דעביד דמי לאו משום זה הוא. ולפי הנ"ל כ"כ לאו דוקא בקידושין ס"ל לר"י שם דאין טענת אונס אלא אף בכל דבר ס"ל כן היכא דדמי לקדושין ע"פ החילוקים שנתבאר למעלה. וכדמוכח בירושלמי שם וכדמשמע שם דהביא מרנב"י כר"ל וכרשב"ג דיש אונס. ומעשה דר"נ לאו בקדושין וגיטין הוא. ומוכיח מזה דע"כ ס"ל כרשב"ג בגיטין דיש אונס וע"כ דס"ל להירושלמי דאין נ"מ בזה. והרי בהדיא דלא פסק הרמב"ם ז"ל כר"י ע"פ גירסת הירושלמי שלפנינו ועיין בזה בחו"מ סי' כ"א דבמה דפסק שם הרמב"ם ז"ל ובש"ע שם דיש אונס הביא הב"י שם בשם הסמ"ג להוכיח כן מהירושלמי הנ"ל דפליגי בזה ר"י, ור"ל והלכה כר"י וכבר תמה ע"ז הב"ח ז"ל דאדרבא משם מוכח להיפך דאין אונס והגיהה שם ובמקום תיבת וכן הגיה תיבת אכן דהיינו דמהירושלמי הנ"ל דפליגי ר"י ור"ל ולפי מה דקיי"ל כר"י הרי מוכת להיפך יעו"ש בב"ח ז"ל ובש"ך ז"ל מה דתירצו בזה. והרי בהדיא דנהפוך הוא דמשמעות הרמב"ם ז"ל להיפך מדברי ר"י הוא אם לא דנימא לתרץ כמו שפירשו בב"ח וש"ך ז"ל והא דפסק בפ"ט מהל' גירושין דאין אונס. משום צנועות ופרוצות הוא. ואין ענין כלל להך ירושלמי הנ"ל ועיין בח"ס חלק חו"מ סי' א' מה שהאריך שם. ואולי דכונת המראה הפנים הנ"ל הוא דלפי מה דלא פסקינן כרשב"ג והלכה כר"י דאין טענת אונס בקדושין היינו דוקא בקידושין וס"ל ז"ל דקידושין וגיטין שוין בזה ובשניהם שייך הך טעמא דצנועות ופרוצות ואפשר דזה דמסיים דבעיטור מספקא ליה בזה מ"מ דוחק הוא לפרש כן כונתו דמנ"ל למיפשט זה דמספקא לי' לבעל העיטור כמו שהביא שם בעצמו ז"ל כי אינו מכריח שם בשום טעם אך סתמא קתני כיון דפסק הרמב"ם ז"ל דלא כרשב"ג הלכה כר"י ודבריו ז"ל צ"ע:

תוכן העניינים

שות ברית עולם

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה