שות ברית עולם· רבי איזיק יעקב ולר
שו"ת בדיני או"ח · סימן יד
שלום לכבוד הרב הגאון הגדול מעוז ומגדול פה"ד ותפארת ישראל המפורסם בכל תפוצות ישראל כו' כו' כקש"ת מוה"ר חיים שליט"א ר"מ בוולאזין (כעת הוא הגאון אבד"ק בריסק יע"א):
אחדשה"ט כראוי לכבוד הדר"ג שליט"א. יקרת מכתבו הגיעני לשמחת לבבי ועל של תורה באתי והנני להודיעו מה שעלה בדעתי להעיר על דבריו אשר השיב על דברי שכתבתי לו:
א
ר"ד כתב כתר"ה על מה שכתבתי לישב דברי הרמב"ם ז"ל דפסק דנדר על דבר מצוה ועבר על הנדר לוקה ולא אמרינן דהל"ת נדחה מפני המצוה אף דבנדר איכא ל"ת ועשה מ"מ לפירוש הריב"א ז"ל בשילהי חולין (דף קמ"א ע"א) דהל"ת לעולם נדחה וכתבתי דאין סתירה לזה מהרמב"ם ז"ל משום דבלא זה קשה אמאי אינו דוחה עשה ול"ת דנדר דישנו בשאלה אלא די"ל דשאני הכא דמרבינן בנדרים מקרא דלה' דנדרים תלין ע"ד מצוה וא"כ הא איכא גזה"כ דגם במקום מצוה איכא לאו זה ושכן מצאתי בס' שער המלך לישב בזה קושיית הראשונים אמאי אין העשה דותה עשה ול"ת דנדר דישנו בשאלה ולפי"ז נתישב ג"כ הא דאין סתירה מהרמב"ם ז"ל על הריב"א ז"ל דמשום הכי אינו נדחה הל"ת ג"כ לפירוש הריב"א משום דגזה"כ הוא כנ"ל וע"ז כתב כתר"ה דזה תלוי בפלוגתת הראשונים בביאור הך דרשא דלה' דהר"ן פירש דהדרשא אפילו לה' היינו אפילו לבטל מצוה לא יחל דברו. והרא"ש ז"ל פי' דקאי הך לה' על כי ידור נדר דאפילו נדר בעניני מצות ג"כ הוה נדר ולא יחל דברו ולא קאי דוקא על נדר לבטל מצוה וכתב כת"ה דטעם פלוגתתן נראה דלטעמייהו אזלי דלעיל (דף ח' ע"א) כתב הר"ן בד"ה והלא דהא דאין שבועה חלה לקיים ד"מ היינו דוקא לענין קרבן אבל לענין מלקות חלה. ולפי"ז הרבוי דמרבה נדרים היינו לעבור על ד"מ אבל לקיים ל"צ ריבוי וע"כ דעיקר הקרא על לעבור הוא. אכן הרא"ש חולק שם וכתב דהא דר"ג הוא מדין נדר וכתב שם ואע"ג דתנן לקמן דנדרים חלים על ד"מ היינו בנדר גמור וכו' אבל נדר וכו' דדמי לצדקה ליכא ריבוי דחל על ד"מ וגמרינן משבועה ואינה תלה עד"מ. והנה בנדרים הרי ליכא קרבן ואם נימא דס"ל כהר"ן דשבועה ג"כ תלה בלקיים לענין מלקות א"כ הו"ל למילף ג"כ הכא דחייל א"ו דס"ל להרא"ש ז"ל דשבועה לא חלה לקיים ד"מ אף לענין מלקות ולפי"ז הך מיעוטא דדברו דממעט שבועה הוא בין לקיים בין לעבור ולפי"ז הך ריבוי דלה' דקאי על נדרים קאי ג"כ בין לקיים בין לעבור. וע"כ לא מצינן לפרש דהך לה' קאי דוקא על לעבור דאנן צריכין ג"כ על לקיים וע"כ פי' הרא"ש דקאי בנדר עד"מ בין לקיים בין לעבור א"כ להרא"ש ליכא גזה"כ דלא הוזכר דיעבור עד"מ בפרט. אף כי דברי הדר"ג המה נכונים מאד ונאה למי שאומרם אך בזה לא הבינותי שכתב הדר"ג דלהרא"ש ז"ל דקאי הך מיעוטא דדברו בין על לעבור בין על לקיים מזה מוכח דהך ריבוי דלה' דמרבה נדרים קאי ג"כ בין על לעבור בין על לקיים. ואיך הוא מוכח דהרי הרא"ש ז"ל בעצמו כתב שם (דף ח' ע"א) עוד תירוץ אתר וז"ל א"נ הא דנדרים חלין עד"מ היינו ביטול מצוה כגון דאמר קונם ישיבת סוכה עלי אבל אסר נבלה עליו בקונם לא חייל דאין איסור חל על איסור ה"ה אם נדר לקיים לא חייל וקושיית הגמרא דמקשה לקמן מ"ש נדרים ע"כ דלא מקשה אלא מלעבור דלקיים אף בנדרים לא חייל ואף לפי תירוץ הראשון של הרא"ש דשם ע"כ דס"ל דיותר יש סברא דלא חל בלקיים מלעבור דאל"כ מנ"ל באמת דלא תלה השבועה לקיים אף לענין מלקות דמהך דשבועות לא מוכח אלא לענין קרבן וע"כ דס"ל להרא"ש ז"ל דכש"כ הוא מלעבור דלא תל כדמוכח בנדרים כש"כ לקיים אלא דס"ל בתירוץ ראשון דבשבועה דלא חל לעבור כש"כ הוא בלקיים אבל בנדר דמצינו בפירוש דג"כ לעבור חל לא פשיטא ליה דבלקיים לא חל ואפשר ג"כ בלקיים תל כיון דמוכת בפירוש דבלעבור חל א"כ מאי מקשה בגמרא מושבע ועומד הוא דלמא בנדר חל ג"כ לקיים ומשו"ה כתב שם הרא"ש ז"ל תירוצו הראשון וכמבואר שם ואח"כ הכרית בתירוצו השני דגם בנדר דמרבינן בהדיא על לעבור מ"מ בלקיים לא חל והר"ן ז"ל ס"ל דלהיפך הוא דיותר יש סברא לחול בלקיים מלעבור ונראה דפליגי בפלוגתת הרז"ה והרמב"ן ז"ל המובא ברב אלפס על נדרים בפ"ב שם דהרז"ה ס"ל דפריש דוקא הני דאסר סוכה עליו וכדומה אבל באוסר עליו דבר איסור לא חל דאין איסור חל על איסור והרמב"ן ז"ל ס"ל להיפך דבלקיים יותר חל וכש"כ הוא מלעבור ואין זה מקרי איסור חל על איסור דכיון דהאיסור חיוב גברא והנדר איסור חפצא וכו' וכן הסכים שם הריטב"א ז"ל וכתב שם וז"ל ושלא כדברי הרז"ה שכתב שאין נדר חל לקיים א' מאיסורי תורה כגון שאסר עליו נבלה וכו' ותמוהים דבריו איך חל הנדר על מצות של תורה לבטל ולא יהיה תל לקיים יעו"ש ע"כ וא"כ י"ל דהרא"ש ז"ל ס"ל כהרז"ה ז"ל וס"ל דכשם דבאסר עליו דבר האסור לא חל כן ג"כ בנדר לקיים ד"מ לא חל כמבואר בהרא"ש ז"ל לעיל (דף ח') בהדיא והר"ן ז"ל ס"ל כהנך רבוותא דפליגי על הרז"ה כנ"ל:
ולכאורה הוא מוכרת ג"כ בגמרא (דף ט"ז) הנ"ל דאיתא שם מנין שאין נשבעין לעבור על המצות וכו' ובאמת קשה למה דייק דוקא שאין נשבעין לעבור על המצות ובשלמא להר"ן ז"ל ניחא אבל להרא"ש ז"ל קשה דהול"ל מנין שאין נשבעין עד"מ דבין לקיים ובין לעבור ס"ל דלא חל. וע"כ צ"ל דס"ל להרא"ש ז"ל כשיטתו בלקיים יותר לא חל וזה פשיטא וא"כ ע"ז לא צריך קרא דידעינן זה מכש"כ מהך דלעבור לא חל כש"כ בלקיים דלא תל ומשו"ה איתא בגמרא מנין שאין נשבעין לעבור עד"מ דכיון דנלמד זה תו על לקיים לא צריך קרא וע"כ דלהרא"ש ז"ל עיקר משמעות הקרא הוא רק על לעבור דאם יש לפרשו על לקיים קשה מנ"ל לעבור דלא חל אע"כ דמשמע ליה מלשון לא יחל דברו דדרשינן דלחפצי שמים מיחל דברו היינו דבנשבע לעבור מיחל דברו ומקיים המצוה ומכש"כ בנשבע לקיים דלא חל ולהר"ן ז"ל דס"ל דיותר יש סברא דחל בלקיים מלעבור ג"כ ע"כ דהקרא לא קאי על לקיים דבאמת ס"ל דבלקיים תל לענין מלקות וס"ל להר"ן ז"ל ג"כ דמשמעות הקרא הוא על לעבור אבל בלקיים שפיר חל. ומשו"ה דייק מניין שאין נשבעין לעבור על ד"מ כנ"ל א"כ לכאורה בין להרא"ש ז"ל בין להר"ן ז"ל עיקר מיעוטא הוא על לעבור. וי"ל דגם הקושיא דמקשה מנדרים הוא מלעבור ול"ל להרא"ש ז"ל לפרש דהך לה' קאי על נדרים בין לקיים בין לעבור דהרי י"ל דלא קאי אלא על לעבור אבל לקיים לא חל אף לפי לשון ראשון דמישב שם דשם לא הוה נדר דמשמע דאילו הוה נדר היה תל. היינו משום דלא יכול הגמרא להקשות והרי מושבע ועומד הוא דלמא בנדר תל ג"כ לקיים כיון דילפינן מלה' בלעבור אפשר דקאי ג"כ על לקיים. אבל לקושטא דמלתא מי הכרית להרא"ש ז"ל לפרש דקאי גם על לקיים כמו שכתב הדר"ג דמשו"ה פירש הרא"ש ז"ל דקאי ג"כ על לקיים ולמה תלאן הדר"ג שיחי' זה בהך דלעיל (דף ח') הנ"ל:
וביותר לתירוץ ב' של הרא"ש ז"ל שם הרי ע"כ מוכרת דגם בנדר לא חל בלקיים א"כ ע"כ דהריבוי דלה' לא יחל הוא רק על לעבור א"כ א"ש לדידי' ז"ל ג"כ דגזה"כ הוא ואולי מה דמשמע בלשון הרא"ש ז"ל בפ"ב הנ"ל דהריבוי קאי על ענין דבר מצוה דלה' ובין לקיים ובין לעבור קאי רק לפי תירוצו הא' (בדף ח') הנ"ל אף דאינו מוכרת לפרש כן כנ"ל מ"מ י"ל כן לפי תירוצו הא' ומה גם דלכאורה אף דמלשונו הזהב משמע לכאורה כמו שכתב הדר"ג שליט"א עכ"ז לענ"ד אין הכרח דיש לפרשו ג"כ לפי תירוצו הב' ולא קאי אלא על לעבור וכוונתו ז"ל שכתב דקאי אכי ידור נדר דאפילו נדר בעניני ה' כונתו ג"כ לעבור. ואחרי שכתבתי כל הנ"ל מצאתי בעה"י בס' נודע ביהודה מ"ת חלק יו"ד סי' מ"ג דכתב בהדיא לישב הרמב"ם ז"ל דס"ל דבנדר לעבור עד"מ ועבר על הנדר לוקה ואמאי לידחי עשה הל"ח ואף דאיכא בנדר עשה ול"ת מ"מ הל"ת נדתה ע"פ הריב"א דחולין הנ"ל ותירץ שם כמוש"כ וז"ל וי"ל כמו שכתב הרא"ש ז"ל והר"ן ז"ל דגלי קרא דאף במקום מצות עשה לא יחל דברו כנ"ל הרי בהדיא דרבינו הנוב"י ז"ל מפרש ג"כ בהרא"ש כמו בהר"ן דהוה גזה"כ וזה כמו שכתבתי דגם להרא"ש ז"ל יש לפרש כן וכנ"ל:
ב
אך לאינך רבוותא שכתב הדר"ג ומה גם הריטב"א ז"ל דהסכים בפירוש שם דלא כהרז"ה ז"ל וכתב שם דכש"כ בלקיים דתל הנדר כנ"ל והוא ז"ל ס"ל שם דשבועה אף בלקיים לא חל וע"כ דס"ל דמשמעות הקרא דלא יחל דברו הוא בין על לקיים ובין על לעבור. וכן י"ל בריבוי דלה' כיון דבקרא כתיב סתמא נדר לה' וגו' לדידהו ז"ל אפשר יקשה קושיית הראשונים הנ"ל וגם אני כתבתי לכת"ה כי מהתוס' משמע דלא ס"ל כפירוש הר"ן דאל"כ לא יקשה קושייתם יעו"ש ולדידהו ז"ל יקשה קושיא הנ"ל וכבר הארכתי למעלה בזה לישב גם לאינך רבוותא ז"ל בטו"ט בס"ד:
ולכאורה קשה לי לפי שיטת הר"ן ז"ל דס"ל דגם בשבועה הא דלא חייל בלקיים היינו לענין קרבן אבל לענין מלקות חייל א"כ יקשה טובא בהא דמס' מכות (דף כ"ב ע"א) א"ל ר' זעירא לר' מני וליחשב נמי כגון דאמר שבועה שלא אחרוש ביום טוב התם לא קא תלה שבועה מושבע ועומד מה"ס הוא א"ל כגון דאמר כו' בין בחול כו' דמיגו וכו' מידי דאיתא בשאלה לא קתני. ולפי פירוש הר"ן ז"ל לא קמשני מידי דמאי משני התם לא קא חלה שבועה עליו דמושבע ועומד מה"ס הוא דהלא הא דמושבע ועומד דלא חיילא דנפקא ליה מלהרע או להיטיב כפירוש רש"י ז"ל שם הוא דוקא לענין קרבן אבל מלקות חייב לפירוש הר"ן ז"ל דלענין מלקות חייל לקיים והתם קא חשיב מלקות ואכתי קושיית הגמרא הנ"ל קשה דלחשוב שבועה שלא אחרוש ביו"ט
וראיתי בריטב"א לנדרים שם בפ"ב שהביא שם וז"ל ואיכא דק"ל להא דאמרינן נדרים תלין על המצות לקיימן מדאמרינן במס' מכות בפ' ואלו הן הלוקין וליחשב נמי שבועה שלא אחרוש ביו"ט ופרקינן דלא תלה שבועה עליה דמושבע ועומד מה"ס הוא. ואם איתא אכתי אמאי לא אקשינן וליחשב קונמות כגון דאמר קונם שדה לחרישה ביו"ט דהא במכילתין כו' וכתב שם בריטב"א ז"ל ולאו קושיא היא חדא דאי מקשינן הכי הוה דתי דאיסור חפצא לא קתני ותו דהא הדר אקשינן עליה כו' וליחשב שבועה בכולל כו' ופרקינן דמידי דאפשר דמשתרי בשאלה לא קתני וכיון דפריך הכי תו לא הוה אפשר לו לאקשויי מקונמות דאינהו נמי אפשר בשאלה כו' יעו"ש אך לפי מה שהקשיתי לשיטת הר"ן ז"ל לא יתישב בשני התירוצים הנ"ל תירוץ הא' ל"ש דלהר"ן ז"ל גם בשביעה חייל על לקיים לענין מלקות ותירוץ הב' ל"ש ג"כ דהרי תירוץ הגמרא לא א"ש שם דסו"ס הרי מקשה שם מעיקרא וליחשב נמי כגון דאמר שבועה שלא אחרוש ביו"ט וע"ז תירץ שם התם לא קא חלה שבועה עליו דמושבע ועומד מה"ס הוא ולשיטת הר"ן ז"ל אינו מובן כלל דמאי משני הרי סו"ס לענין מלקות שפיר תל ולא מתרץ מידי. אך באמת י"ל דלא קשה כלל דאף דס"ל להר"ן ז"ל דבלקיים דבר מצוה תלה השבועה לענין בל יחל מ"מ זה דוקא לענין לקיים דבר מצוה היינו שיקיים בקום ועשה דבזה ל"ש אין איסור חל על איסור. אבל בנשבע שלא יאכל נבילה וכדומה שאוסר עליו האיסור בזה מודה דלא תל משום דאין איסור חל על איסור ולא ס"ל כהרא"ש ז"ל דמדמה לקיים המצוה כמו שלא לעבור על האיסור כמבואר (דף ת' ע"א) כנ"ל וא"כ א"ש ג"כ להר"ן ז"ל:
וכן מוכת מהא דפ' אלו הן הלוקין (דף כ"ב ע"א) דמקשה שם וליחשב נמי כגון דאמר שבועה שלא אחרוש ביו"ט. ומשני שם התם לא קא תלה שבועה מושבע ועומד מה"ס הוא והרי מוכת בהדיא דלענין שלא לעבור על איסור לא חלה שבועה אף לענין בל יחל דהרי התם לא קאי דוקא אקרבן דקאי שם אהא דקאמר שם יש חורש תלם אחד וחייב שמונה לאוין עייש"ה. ואחר זמן רב שכתבתי לתרץ דברי הר"ן ז"ל הנ"ל מצאתי בעז"ה בהגהות על הש"ס הנדפס מחדש בהגהת מצפה איתן במס' שבועות (דף כ"ג ע"ב) שכתב ג"כ דגם להנך פוסקים דס"ל דשבועה חלה לקיים לענין בל יחל, אבל בנשבע על ל"ת לא תל כנ"ל והוכיח זה מהך דמכות הנ"ל. ובתירוץ הב' של הריטב"א ז"ל הנ"ל דבמה דמתרץ בגמרא שם מידי דמשתרי בשאלה לא קתני גם זה נתישב ולכאורה דבריו הקדושים צ"ע דהרי תירוץ זה אידחי בגמרא שם דמקשה והרי נזיר כו' אלא כו' וא"כ עדיין קשה מקונמות יעוש"ה וקושיית הריטב"א ז"ל נשאלה גם ברשב"א ז"ל בתשובותיו סי' תרט"ו וכתב דבאמת אינו תל גם קונם על איסור ל"ת יעוש"ה מה שכתב בזה:
ג
שוב ראיתי דאף אם נפרש בהרא"ש ז"ל דמשמעות הקרא הוא בין לקיים בין לעבור וגם לאינך רבוותא ז"ל שכתב הדר"ג אף דלא מיירי הקרא דוקא מלעבור וגם עיקרו של קרא לא מיירי בענין עשה דוחה ל"ת אלא דחל הנדר כמו שכתב כת"ה מ"מ שייך לומר דהוה גזה"כ דאף במקום עשה חל הל"ת דלא יחל דברו ונדחה העשה מפני הל"ת דנדר. דהנה איתא במס' זבחים (דף צ"ז ע"ב) יקדש להיות כמוה הא כיצד אם פסולה היא תיפסל ואם כשירה היא תאכל כחמור שבה אמאי וניתי עשה ולידחי את ל"ת אמר רבא אין עשה דותה את ל"ת שבמקדש וכתבו בתוס' ד"ה ניתי וא"ת ומאי קושיא דלמא גזה"כ הוא דאמר קרא יקדש להיות כמוה וי"ל דקרא איכא לאוקמי בכשירה שתאכל כחומר שבה עד הלילה ומיהו קשה וכו' והרי גם שם לא מיירי מדין עשה דוחה ל"ת ולא קאי דוקא על אם נגע בפסול שבה דקאי ג"כ אם נגע בחמור שבה ולא הוזכר דוקא על לעבור בפרט ועכ"ז הקשו בתוס' ז"ל דלמא גזה"כ הוא עד שתירצו ז"ל דקרא איכא לאוקמי כגון בנגע בחמור שבה דוקא. אבל אם אך קאי ג"כ על נגע בפסול אף אם קאי ג"כ על נגע בחמור שבה ולא נזכר בפרט לעבור מ"מ כיון דקאי ג"כ על לעבור שפיר הקשו בתוס' ז"ל שם דנימא גזה"כ הוא כנ"ל. וגם מה שכתב כתר"ה דכאן בנדרים אף לפירוש הר"ן דקאי רק על לעבור איכא לאוקמי הקרא דתל הנדר אף בלעבור היינו היכא דל"ש עשה דותה ל"ת כגון באסר עליו אנוסתו וכדומה הרי ג"כ שם בזבחים איכא לאוקמי הקרא על אופן דל"ש עשה דוחה ל"ת. דהנה בשעהמ"ל פ"ג מהל' נדרים הובא שם קושיא תמורה מהך דזבחים הנ"ל דמקשה דליתי עשה ולידחי ל"ת מהך דכתבו בתוס' עירובין (דף ק' ע"א) דהיכא דבא הל"ת ע"י פשיעה לא אמרינן עשה דותה ל"ת א"כ קשה מהך דזבחים כו' עיי"ש ותירץ שם בטו"ט די"ל דהתוס' בעירובין לא כתבו רק שם דוקא דמיד כשקיבל דם הניתן במתן אתת קודם תערובתן הרי תל עליו לאו דבל תוסיף באותו דם שלא ליתנו במתן ד' אלא דכשנתערבו אח"כ אנו באים לומר דליתי עשה דמתן ד' ולידתי את ל"ת דב"ת דמתנה אתת והלכך איכא למימר דכיון שכבר תל עליו באותו דם לאו דב"ת תו לא אתי עשה ודחי לאו שתל עליו מקמיה הכי כיון שע"י פשיעתו שעירבן הוא בא לדחות הלאו. משא"כ הך דזבחים הנ"ל אע"ג דע"י פשיעתו וכו' בא לידי דחיית הלאו מ"מ שייך עשה דותה ל"ת וה"ט משום דברייתא דהתם דקתני יקדש להיות כמוה מיירי בחצי זית פיגול דנבלע בבשר שלמים כשר דאתי קרא להיתר מצטרף לאיסור וחצי זית כולו איסור וכו' וא"כ מבואר הוא דכ"ז שלא נגע כו' אין כאן לאו שהרי אינו אלא ת"ש ולר"ל אפילו איסורא דאורייתא ליכא וכו' אלא שע"י פשיעתו שנגעו ועירבן זב"ז הוא בא לכלל חיוב לאו דמכי נתערבו הו"ל היתר מצטרף לאיסור וחשיב זית כולו איסור הלכך אמרינן ביה עשה דותה ל"ת בו' דחלו העשה והל"ת כאחת. א"כ הרי הקרא איכא לאוקמי כגון שנגע כל שיעור שיהיה איסור מקודם שנתערב והוה ע"י פשיעה ול"ש עשה דוחה ל"ת ומ"מ הקשו שם בתוס' קושייתם הנ"ל דנימא גזה"כ הוא וע"כ כיון דמשמעות הקרא ע"ז הוה שפיר שייך גזה"כ א"כ ג"כ בנדרים כיון דע"כ על לעבור קאי הקרא דל"ד אף דקאי ג"כ על לקיים מ"מ שפיר שייך גזה"כ הוא ובקושיית השעה"מ הנ"ל כבר הארכתי בזה למעלה ויש עוד לפלפל בהא דזבחים הנ"ל:
ד
עוד כתב כתר"ה לישב קושיית הראשונים דל"ש דעשה ידחה הל"ת. דהנה לפי המבואר ברמב"ם ריש הלכות שבועות דכייל שבועות לעבר ולהבא עובר על לא תשבעו דעובר משעת השבועה אם ידוע שלא יקיימנה. ולפי"ז תירץ דאם נשבע על דבר שמוכרת לעבור מצד הדין עובר בלא תשבעו וכן בנדרים ג"כ יש חילול דברו. וא"כ אף דהרא"ש והר"ן ז"ל בנדרים (דף י"ד ע"ב) כתבו בהדיא דליכא נדר שוא היינו משום דלא תל אבל היכא דחייל לא שייך שוא אלא שבועת שקר וכן בנדרים ובזה כ"ע מודים דעובר למפרע בלא יחלל וא"כ ל"ש דעשה דוחה ל"ת דמ"מ הרי יעבור על לא יחלל ואיך נאמר שיעבור מקודם על לאו כדי שיקיים מצות עשה אח"כ זה ל"ש להך דעשה דותה ל"ת. גם זה לא הבינותי לכאורה דהרי הא דנשבע לעבור על דבר מצוה דעובר משום שבועת שוא ג"כ הוא משום שמשקר בשבועתו אלא דלא הוה שבועת שקר משום דשבועת שקר הוא דלא ידעינן שמשקר בשבועתו דלא נדע אם יקיים או לא דפירש דלא תשבעו בשמי לשקר לא תשבעו כדי לשקר כמבואר בפ"ג דשבועות (דף כ"ט) והיכא דברור שמשקר וידעינן דיעבור שבועת שוא הוא כמבואר בפ"ג דשבועות הנ"ל וברמב"ם ז"ל פ"א מהל' שבועות ובפ"ה שם ואיה נזכר דמשו"ה שבועת שוא הוא משום דלא חייל. אכן אף דהטעם הוא משום דלא חייל היינו דאם היה חייל הרי היה אסור לעשות המצוה ול"ש שבועת שוא דבאמת מוכרת לקיים שבועתו אך כיון דלא חל ומוכרח לקיים המצוה. א"כ הוה שבועת שוא דידוע דיעבור. א"כ לפי"ז אף היכא דחייל השבועה אך יהיה מוכרח לשנות לכאורה ל"ש שבועת שקר אלא שבועת שוא ובנדרים הרי כתבו הרא"ש והר"ן ז"ל דליכא בזה איסור נדר שוא ומאי נ"מ אם חל הנדר או לא חל דבשבועה כיון דהיכא דתל ולא יקיים בבירור שייך שבועת שוא כן בנדרים דבהיכא דלא תל ל"ש נדר שוא כן ג"כ במקום דחל לכאורה ל"ש נדר שוא דאם נימא דהיכא דחל אך לא יוכל לקיים עובר משעת הנדר משום דמחלל דברו משעת אמירה כיון דיהיה מוכרת לעבור מצד הדין כן ג"כ היכא דלא חייל הרי מחלל דברו ומאי נ"מ בזה ומאיזה סברא יש לחלק דבחל הנדר ויהיה מוכרת לעבור עובר על נדר שוא ובלא תל לא יהיה שייך נדר שוא. ועיין בס' לימודי ה' לימוד קפ"ט דמבואר שם ג"כ דאין נ"מ אם תל או לא אלא דאף אם תל מ"מ כיון דמוכרח לעבור שפיר מיקרי שבועת שוא יעוש"ה:
והרי בנדר שוא מבואר ג"כ ביו"ד סי' רט"ו דאף היכא דנדרו חייל כגון שנדר לעבור על דבר מצוה איתא ברמ"א וי"א שהיו מלקין אותו על שנדר לבטל המצות ומתירין לו נדרו ומקיים המצוה וי"א דאין מלקות בנדר שוא וכו' וכן עיקר. והביא הרמ"א ז"ל ג"כ ע"ז הר"ן והרא"ש והנה שם הרי חייל הנדר ומ"מ הסכים הרמ"א ז"ל דל"ש בזה מלקות מנדר שוא והביא ע"ז הרא"ש והר"ן ז"ל שהסכימו כן. ולפי דברי כת"ה הרי שייך משום נדר שקר. ובאמת צע"ג האיך שייך נדר שוא כיון דחייל הנדר ואסור בזה מצד הדין כמבואר בנדרים אלא שמתירין לו וכבר הקשה זאת רבינו הגדול הגר"א ז"ל זי"ע בביאוריו על יו"ד שם יעוש"ה בכ"ז:
ומסתפינא לחדש בזה דבר חדש דהיינו די"ל לפע"ד דבשבועה במקום שחל אף על דבר מצוה כגון שנשבע בכולל דקיי"ל דחל אף על ד"מ אם היה מוכרת ע"פ ד"ת לישאל על שבועתו והיו כופין אותו בשוטים שיתיר את שבועתו וידוע לו זאת בעת שבועתו י"ל דהוה כמו שבועת שוא. דהרי בשבועה היכא דלא חייל לא נאסר כלל הדבר ושבועתו כלא הוא וכמו שלא נשבע כלל דמי לגבי הדבר הנשבע עליו וחייב מלקות על שהוציא שבועה שאינה אמת מפיו כן י"ל אולי ג"כ היכא דחייל כגון בכולל אלא דידוע לו בבירור דנכוף אותו לישאל על שבועתו הרי הוציא שבועה שאינה אמת מפיו כי היה ידוע לו ג"כ בעת שבועתו כי לא יקיימנה בשום אופן. וי"ל דהיתר החכם ל"מ אלא לעקרו מעיקרו מעל הדבר שנשבע עליו וליכא איסור על הדבר בעצמו והיכא דלא היה הכרת שישאל על שבועתו בבירור לא שייך שבועת שוא משא"כ היכא דמוכרת לישאל על שבועתו וידוע בעת שבועתו בבירור כי לא יקיים השבועה י"ל דשייך ג"כ שבועת שוא א"כ למאן דס"ל ג"כ דבנדר איכא נדר שוא י"ל ג"כ הכי כיון דנכוף אותו שיתיר לו נדרו וידוע דכופין על המצוה כמבואר כה"ג ג בש"ך ביו"ד (סי' רל"ט ס"ו) דאף בנשבע לעבור עבירה מדרבנן דעת המהרש"ל והב"ת ז"ל דכופין אותו לישאל על נדרו וכן בנשבע לבטל מצוה דרבנן עיי"ש בש"ך א"כ י"ל דמש"ה ס"ל לסברא ראשונה המובא ברמ"א הנ"ל דלוקה ע"ז וסברא שניה ס"ל דלא שייך בנדר נדר שוא וכן הסכים הרמ"א ז"ל כדעת הרא"ש והר"ן ז"ל וסייעתם ז"ל דל"ש בזה נדר שוא ואף דשם חל הנדר אלא דמתירין לו מ"מ הרי לא כתב הרמ"א ז"ל דלא הוה נדר שוא אלא דאין מלקות בנדר שוא יעוש"ה בלשון הרמ"א ז"ל וע"ז הביא ג"כ הרא"ש והר"ן ז"ל הנ"ל דהרי לשיטתם ז"ל ליכא מלקות בנדר שוא וה"ה היכא דאם העשה ידחה את הל"ת דנדר ל"ש בזה מלקות ולשתי הדעות ביו"ד שם אין שום נ"מ אם העשה ידחה הל"ת דנדר או לא דלסברא ראשונה אין בה משום נדר שוא ולסברא אחרונה איכא מלקות כיון שמתירין אותו ע"כ כנ"ל. אכן מדעת התוס' ז"ל גיטין (דף ל"ה) ד"ה נודרת משמע דס"ל דיש נדר שוא ג"כ כמו שכתב הדר"ג שליט"א אך הרא"ש והר"ן ז"ל חולקים כמבואר שם בנדרים (דף י"ד ע"ב) יעוש"ה ובתוס' הנ"ל יש לדון קצת ועיין במהר"ם שי"ף ז"ל מה שכתב בתוס' שם.
אך צ"ע ע"ז מהך דמס' גיטין (דף ל"ה ע"ב) התקין ר"ג כו' אר"ה ל"ש אלא כשלא ניסת אבל ניסת אין מדירין אותה ניסת מאי טעמא דמיפר לה בעל וכו' וניחוש דלמא אזלא לגבי חכם ושרי לה קסבר כו' ואם נימא דדעה השניה המובא ברמ"א הנ"ל ס"ל דכיון דבעת הנדר ידע בבירור שיהיה מוכרת לישאל על הנדר הוה כמוצא נדר שוא ולמ"ד זה הוא עובר בבל יחל א"כ ג"כ שם למה ניחוש להאשה. ונימא דודאי קושטא קא נדרה דלא קיבלה מכתובתה דאל"כ אלא דהיתה דעתה שתשאל על נדרה או בעלה יפר לה א"כ לפי הנ"ל הרי תעבור על לא יחל א"כ שפיר יוכל להדיר אותה. אך באמת זה לק"מ דדעת זה דאיכא כלל בנדר נדר שוא הרי הוא דעת התוס' ז"ל כנ"ל ותוס' ז"ל כתבו שם (דף ל"ה ע"א) ד"ה ונודרת דכיון דמשם ואילך לא מתסרה כו' אינה חוששת הואיל ואינה עומדת באיסורה כל ימיה כו' יעוש"ה. א"כ משו"ה לא מהני נודרת בניסת וכנ"ל דדלמא מיפר לה בעל ואף אם נימא דתעבור על שבועת שוא להנ"ל כיון דדעתה היה ודאי להתיר הנדר. מ"מ זה לא מהני דאינה עומדת באיסור כל ימיה כנ"ל. א"כ מכל הנ"ל מוכת דלא שייך נדר שוא לדעת הרא"ש ז"ל והר"ן ז"ל אף היכא דחל הנדר כנ"ל ועוד יש לדון בענין זה ויותר יש להוכיח סברא הנ"ל מהא דנשבע לבטל את המצוה דלקי משום שבועת שוא דהיינו דבשעה שיצא שבועה מפיו יצא בשקר דהרי אינו יכול לקיימה דמוכרת הוא לקיים המצוה ומשו"ה אף אם יקיים שבועתו חייב מלקות כדתנן בפ' שבועות שתים (דף כ"ט ע"א) שבועה שאוכל ככר זו שבועה שלא אוכלנה הראשונה שבועת ביטוי והשניה שבועת שוא אכלה עבר על שבועת שוא לא אכלה עבר על שבועת ביטוי ומפרש בגמרא שם (ע"ב) השתא משום שבועת ביטוי מחייב כו' אר"י תני אף על שבועת ביטוי יעו"ש בפירש"י ז"ל והרי דמחייב אף שיקיים שבועתו ולא עבר ע"ז מ"מ כיון דבעת שנשבע יצא לשקר דא"א לו לקיים משו"ה חייב שם עיי"ש בפירש"י ז"ל וכן י"ל בהך דנדר על דבר מצוה אף דמתירין לו ולא עבר כלל מ"מ בעת נדרו יצא לשקר שבודאי יהיה מוכרת להתיר ולא יתקיימו דבריו. ולא החלטתי זאת ועדיין צ"ע בסברא זו למצוא סמוכים לזה:
ה
והנה ברמב"ם ז"ל פ"ה מהל' שבועות איתא נשבע שלא יישן ג' ימים או שלא יאכל כלום שבעת ימים וכיוצא בזה שהוא ש"ש אין אומרים יעיר זה עד שיצטער ויצום עד שיצטער ולא יהיה בו כח לסבול ואח"כ יאכל או יישן. אלא מלקין אותו מיד משום שבועת שוא ויישן ויאכל כו' משמע דשניהם הוה שוא ולא תל כלל. והביא ע"ז הכס"מ ז"ל דהר"ן ז"ל תמה על הך דשלא יאכל ז' ימים דהרי בזה יכול לעמוד על שבועתו עד שיהיה קרוב שיסתכן ואח"כ יאכל שיעור שיוכל לעמוד עליו. וכתב הוא ז"ל דטעמא דמלתא הוא משום דהו"ל נשבע על דברי תורה שנשבע להמית את עצמו הלכך הו"ל שבועת שוא וכו' יעו"ש. והנה בזה אף דנשבע לעבור על ד"ת מ"מ לכאורה י"ל דחל שפיר השבועה כיון דכלל בשבועתו שבעת ימים והלא ימים הראשונים יכול לסבול בתענית ולא הוה ע"ז נשבע לעבור על ד"ת וחל ע"ז השבועה ומגו דחייל על הימים הראשונים חל נמי על השאר ימים שיסתכן בהם והרי לפי"ז תל הנדר אלא דבעת שיסתכן סכנת נפשות דותה השבועה ומ"מ הוה שבועת שוא אף דחל כיון דידוע דיהיה מוכרת לעבור וזהו כמו שכתבתי למעלה. אך לפי"ז עדיין לא תירץ הר"ן ז"ל קושייתו דאמאי מלקין אותו ויאכל מיד ימתין באכילתו כיון דחל השבועה אלא דאח"כ נדחה שבועתו א"כ כ"ז דליכא ס"נ האיך יאכל. אך לכאורה יש לישב דבריו ז"ל די"ל דכיון דמה שגורם לו שמסתכן אח"כ הוא מה שהתענה מקודם א"כ ג"כ תו"מ בעת שאינו אוכל ברגע הראשונה הוא המסייע והגורם על אח"כ שיסתכן אח"כ ומשו"ה על רגע הראשונה הוה נשבע לבטל את המצוה ומשו"ה לא חל כלל השבועה יעו"ש מה שהביא בכ"מ מהירושלמי ויש עוד לדון בזה
(ו
) ומה שהביא כת"ה ראיה מהא דהרמב"ם ז"ל בפ"י הל' י"ב וי"ג באמר לה שאין את נהנית לי עד החג אם תלכי לבית אביך עד הפסח אסורה וכו' ואם הלכה לפני הפסח ונמצא מהנה אותה ה"ז לוקה ואסורה בהנייתו כו' הרי דהנודר עובר על דיבורו בלא יחל וע"כ כשמהנה לה עובר למפרע מעת אמירתו. לא אדע מזה משמעות די"ל דכיון דשם איכא איסור לחלל דבריו א"כ כשהוא מהנה אח"כ הרי הוא המחלל אח"כ דבריו כמו באוסר על נפשו ואוכל אף דנעשה בעצם איסור כקרבן וכי באמת הוא דבר איסור הלא התראתו הוא רק על החילול והרי הוא עושה החילול משא"כ היכא דהדין נותן דהעשה דותה להל"ת כיון דבמקום עשה לא נאמרה כלל הלאו דלא יחל דברו כמבואר זה בס' הליכות עונם הובא בס' יבין שמועה וכן מבואר להדיא בפירש רב נסים גאון במס' שבת (דף קל"ג) דמשו"ה עשה דותה ל"ת דתנאי הוא דמה שאמרתי לך דלא תעשה כך וכך היינו כשלא יהיה העשה אבל במקום עשה לא אמרתי לך כך א"כ ליכא כלל איסור לא יחל ובשלמא בשבועה שייך שפיר אף דלא נאסר ע"מ הרי יצא שבועה לשקר ואית בה לא תשא דזה הוה מקודם העשה אז עבר תיכף בלא תשא משא"כ בנדר לא שמענו. והנה על מה שכ' הרמב"ם ז"ל שם דהוא לוקה כתב שם הכס"מ דפירושו דהיא ג"כ בודאי לוקה אלא דרבותא אשמועינן דג"כ הוא לוקה. ותמה ע"ז הלח"מ דהרי בהדיא פסק הרמב"ם ז"ל דהיכא דראובן אסר נכסיו על שמעון ונהנה שמעון אין שמעון לוקה יעוש"ה. ולפע"ד היה נראה לכאורה לישב סברת הכס"מ ז"ל די"ל דהרי בפ"ה שם אסר ראובן על שמעון בהחלט ושמעון לא עשה כלום לכן אינו לוקה כמו שכתב הרמב"ם ז"ל לעיל דשמעון לא אסר כלום משא"כ הכא דתלוי בדידה ואסר עליה אם תלך לבית אביה וטרם שהלכה לא נאסרה כלל אלא כשהלכה והרי היא בעצמה הביאה האיסור עליה וסייע בהאיסור ומש"ה ג"כ היא לוקה כי היא אכלה האיסור כנ"ל ודוק:
ומלבד כל הנ"ל לא הבינותי מה שכתב הדר"ג דאף דשורת הדין דהעשה צריך לדחות הל"ת מ"מ כיון דאם נימא דהעשה דוחה הל"ת יעבור מחמת זה ל"ת למפרע והיינו שבועת שוא וכן בנדר ומשו"ה אמרינן דלא נדתה מפני העשה דמה ענין זל"ז וכי משום דהוא עבר מקודם משו"ה לא יקיים העשה כיון דשורת הדין עתה כשבא העת לקיום העשה דהעשה דותה ל"ת ומחויב לקיים העשה אך ממילא יהיה עובר על לא יחל והרי ג"כ בשבועת שוא אף דלא תל כגון בנשבע שלא יאכל מצה דעבר על ש"ש מ"מ אם הדין דאסור לו לאכול מצה הרי לא היה עובר על ש"ש אף דלא חל דהטעם דשבועת שוא משום שיצאת מפיו בעת שבועתו לשקר ומשו"ה אף אם יקיים שבועתו עובר משום ש"ש דבעת שבועתו יצאת לשקר כמבואר במס' שבועות (דף כ"ט ע"ב) ובפירש"י ז"ל שם אבל אם היה בדין שלא לאכול מאיזה טעם הרי לא יצא השבועה לשוא ואמאי לא נימא דכדי שלא יעבור על ש"ש נאסור לו לאכול המצה אלא ודאי דלא שייך כלל לומר כן כיון דלא חל ליכא על המצה שום איסור וממילא עבר על ש"ש. ומאיזה טעם נאסור המצה כדי לתקן הלאו דש"ש וז"פ. א"כ ג"כ בנדר או בשבועה באופן דחל אף דעל המצה מונח איסור נדר דחייל מ"מ הרי במקום עשה לא נאמרה הלאו דלא יחל כלל כנ"ל בשם הרב ר' נסים גאון ז"ל והליכות עולם ז"ל והרי ליתא בזה שום איסור ומאי נ"מ אם לא חל כלל ע"ז או חל כיון דבמקום עשה לא נאמרה כלל דין הנדר או השבועה דלא יחל ומה יחול ע"ז ולא שייך בזה שום איסור ואדרבה כיון דמצד הדין יהיה היתר גמור מחמת עשה דאינו מנית להלאו לחול א"כ ממילא עובר משום שבועת שוא דנשבע על דבר שבודאי לא יקיימנה ול"ש שבועת שקר כנ"ל דכאן בודאי משקר אם לא דנימא דגזה"כ הוא דלא תל אף במקום מצוה ודו"ק. וגם בזה יש לדון הרבה ולא כתבתי רק מה שעלה בדעתי לכאורה בהשקף ראשון וה' ברחמיו יצילני משגיאות ויראני בתורתו נפלאות אס"ו. והנני אוהבו דו"ש ומברכו בכל טוב סלה כחפצו וחפץ אוהבו:
אייזיק יעקב בהרב הגאון
ר' אליעזר שלמה וועללער: