שות ברית עולם· רבי איזיק יעקב ולר
שו"ת בדיני או"ח · סימן יג
א
ואיידי דקא עסיקנא בענין הנ"ל אכתוב בהא דאיתא ברמב"ם ז"ל פ"י מהל' טומאת צרעת דמילה דוחה צרעת משום דעשה דוחה ל"ת ותמה שם המשל"מ דבמס' שבת (דף קל"ב) אמרינן דהא דמילה דוחה צרעת הוא משום דכתיב בשר ואפילו במקום בהרת ור"י יליף מק"ו דדוחה שבח. וקאמר דאי משום עשה דוחה ל"ת ליכא למישרי משום דצרעת הוה עשה ול"ת כו'. יעו"ש מה שתירץ שם המשל"מ. וראיתי בס' עונג יו"ט חא"ח סי' צ"ד שהביא דברי הרמב"ם ז"ל והמשל"מ הנ"ל והוסיף לתמוה ע"ז מהא דבגמרא שם פריך אהך ברייתא דבסיב שע"ג רגלו ל"ל קרא הא הוי דבר שאינו מתכוין ודבר שאי"מ מותר כר"ש ומשני דהוה פסיק רישיה וא"כ גלי קרא דאע"ג דבכל התורה פסיק רישיה אסור מ"מ בקציצת בהרת שרי וכיון דשרי בלא מתכוין אף שלא במקום מצוה פשיטא דבמקום מצות מילה שרי דגבי מילה נמי מקשה בש"ס שם ל"ל קרא לר"ש הא הוה דבר שאינו מתכוין ומותר ומשני דמודה ר"ש בפ"ר וא"כ ל"ל להרמב"ם ז"ל לכתוב הטעם במילה בצרעת דשרי משום דעשה דותה ל"ת תיפוק ליה דפ"ר שרי גבי קציצת בהרת אפילו שלא במקום מצוה עיי"ש בס' עונג יו"ט שהאריך בזה ותירץ שם דבאמת ס"ל להרמב"ם ז"ל דהוה בקציצת הצרעת עשה ול"ת והא דכתב דמילה דוחה צרעת משום דעשה דותה ל"ת היינו ע"פ מה שהקשה הרשב"א ז"ל בחידושיו דאמאי נקרא דבר שאינו מתכוין הא מכוין הוא לקציצה אלא דאינו מכוין לטהר אלא למול ואין זה נקרא דבר שאינו מתכוון אלא מלאכה שאין צריכה לגופה כו' יעו"ש מה שתירץ שם וא"כ י"ל דהרמב"ם ז"ל ס"ל דלענין הלאו ודאי דמיקרי מכוין ממש אלא דלענין ביטול העשה מיקרי אינו מכוין דהעשה נאמרה שיעשה כדיני הוראת כהנים וכשהוא קוצץ לשם מילה הרי אינו מכוין לבטל דיני הוראות הכהנים ומתכוין רק למול והש"ס דפריך ל"ל קרא דבשר למישרי מילה בצרעת דבר שאינו מתכוין הוא ומותר לר"ש. כונת הש"ס הוא רק על העשה דמיקרי דבר שאינו מתכוין דכיון דהל"ת נדחית בלאו הכי כדקיי"ל בכל התורה דל"ת נדחית מפני עשה ונשאר רק העשה בעינן למישרי למול משום דהעשה מיקרי דבר שאינו מתכוין ולפי"ז כיון דקושיית הש"ס הוא מחמת דהעשה הוה דבר שא"מ והל"ת נדחית בלא"ה ל"ל קרא. וע"ז משני דמודה ר"ש בפ"ר וא"כ לבתר דמייתינן ברייתא דפ"ר שרי בקציצת בהרת שוב לא בעינן קרא דבשר והלאו דמיקרי מכוין ממש כנ"ל נדחה מפני עשה דמילה ושפיר כתב הרמב"ם ז"ל בטעם דשרי למול בצרעת משום דעשה דותה ל"ת יעוש"ה בס' עונג יו"ט הנ"ל והאריך שם בפלפול בזה:
ב
ולפע"ד תמוהין לי מאד דבריו ז"ל שהבין בהרמב"ם ז"ל דס"ל דהוה בקציצת בהרת עשה ול"ת אלא דהעשה הוה דבר שאינו מתכוין והל"ת נדחה וקשה מכמה טעמים חדא דהרי בפ"י מצרעת הל' א' שם כתב הרמב"ם ז"ל התולש סימני טומאה בין כו' או הקוצץ הנגע כולו מבשרו וכו' הרי זה עובר בל"ת שנאמר השמר בנגע צרעת לשמור מאד ולעשות ככל אשר יורו אתכם הכהנים כו' שלא יתלוש או שיקוץ הרי דשם לא מיירי אלא בכל סתם קציצת צרעת ולא כתב רק דהוה ל"ת ולא הזכיר כלל העשה. ועיין בס' החינוך סי' קס"ט שכתב ונוהגים דיני צרעת בזכרים ונקבות כו' וכל מי שנצטרע ולא התנהג ע"פ התורה הקבוע במצורע אלא שלקח הדבר בדרך מקרה ולא חש לבוא אל הכהן ולהראותה לו בטל עשה זו כו' וכבר הרגיש שם המל"מ ז"ל בהגהותיו שם וכתב שם אם פירוש עשה זו כדברי המחבר לא היה משיג הרמב"ן על הר"ם בעשה זו שהרי עשה גמור שילך המצורע אל הכהן כו' אלא פי' עשה זו לדעת הרמב"ם הוא כשאר העשין שבאו בדיני טומאה עייש"ה דמבואר מזה דלא עבר בזה אעשה. ועוד קשה לכאורה דאם נימא דבאמת איכא בזה עשה ול"ת אלא דבמילה כיון דלגבי העשה מיקרי אינו מכוין לא נשאר אלא הל"ת ומשו"ה נדחה מפני העשה הרי לדעת התוס' במס' קידושין (דף ל"ד ע"א) ד"ה מעקה מבואר דהיכא דאיכא בהדי הל"ת גם עשה אף דבמעשה הזה ליכא הל"ת מ"מ כיון דנכתב בתורה בענין זה עשה ג"כ העשה מאלים הל"ת דלא נדחה מקמיה עשה ולמדו זאת משמן שריפה ביו"ט וכבר הארכנו מזה למעלה בסימנים הקודמים. וא"כ הרי גם בזה דאף דאינו מכוין לעבור על העשה אלא על המילה מ"מ כיון דבענין זה איכא עשה המאלים להל"ת אין הל"ת נדחה מפני עשה ולא גרע מנשים דאסורין להדליק בשמן שריפה ביו"ט הנ"ל אף דלגבייהו ליכא כלל העשה כמבואר בתוס' שם וא"כ אף דכבר הוכחנו למעלה דהרמב"ם ז"ל לא ס"ל להך כללא אלא די"ל דאף בכה"ג שפיר נדתה הל"ת מקמיה עשה כיון דבזה הענין ליכא עשה כנ"ל. מ"מ י"ל לכאורה מדי סברא לא נפקא ומאי מקשה בגמרא כ"כ בפשיטות הא ל"ל קרא דבר שאינו מתכוין הוא היינו העשה והל"ת נדתה דלמא אי לאו קרא דבשר הו"א דלא נדתה גם הל"ת לתודא משום דהעשה מאלים אותה כנ"ל וקמ"ל קרא דנדחה וי"ל דלבתר דגלי קרא נלמד בכ"מ דדחי להל"ת לחודא אף דעשה מאלים אותה כיון דבענין זה ליכא העשה ויש לדחות קצת בזה. אך מ"מ מסתימת הגמרא משמע לכאורה ברור דהקושיא הוא דמשום דהוה דבר שאינו מתכוין ליכא שום איסור לא עשה ולא ל"ת. ועוד דאף אם נאמר דפסק להלכה כהך לישנא בתרא דמשו"ה צריך קרא משום דהוה עשה ול"ת מ"מ הרי לחד לישנא שם אף אם לא הוה בזה רק ל"ת לחודא ג"כ צריך קרא ומשום דהל"ת דנגע חמיר טובא כמבואר שם בגמרא ואם דלגבי הל"ת ל"ש להקשות דבר שאינו מתכוין הוא כמו שהבין הגאון בס' עונג יו"ט הנ"ל א"כ מאי מקשה כ"כ בפשיטות ל"ל קרא והיינו משום דהעשה דבר שא"מ הוא והל"ת נדתה ומאי פשיטא ליה כ"כ די"ל דצריך קרא דלא נימא דהל"ת דנגע חמיר טובא וכלישנא קמא בגמרא שם (דף ל"ב ע"א) ונצטרך לומר דכל הקושיא הוא רק ללישנא אחרינא שם וזה ודאי דוחק גדול הוא כמבואר למעיין שם ובאמת קושיית הגאון הנ"ל דמקשה להרמב"ם ז"ל הא בלאו דחיית הל"ת מותר משום דהוה דבר שא"מ כבר הקשה כן הרשב"א ז"ל בחידושיו על הגמרא דבין לאביי ובין לרבא ל"ל קרא למישרי מילה בצרעת השתא לגבי הרשות שרי. במקום מצוה לכ"ש. ותירץ שם שפיר דל"ד להך דנעשה בסיב שע"ג רגלו דשאני התם דאינו עושה כלל לשם קציצה משא"כ הכא דעושה לשם קציצה אלא דמכוין למילה והו"א דמקרי מכוין וכסברא הנ"ל קמ"ל קרא דשרי והביא שם מרמב"ן ז"ל עוד תירוץ ע"ז עיי"ש והגאון בס' עיו"ט הנ"ל כתב דעל התנא דדרש מקרא דבשר ל"ק דאפשר דל"ל דרשא דלעשות כלל ובאמת ס"ס לאביי ורבא שם קשה דל"ל קרא כמו שהקשה הרשב"א ז"ל ומהתימא על הגאון בס' עונג יו"ט הנ"ל דהביא בעצמו דברי הרשב"א שם ד"ה ואביי ולא הזכיר כלל דברי הרשב"א ז"ל שכתב בדיבור הקודם לזה ד"ה בתר דשמעה כו' להקשות כקושייתו ותירץ שם כנ"ל ולא ירדתי לסוף דעת הגאון בספר עונג יו"ט הנ"ל:
ג
אך בעיקר הקושיא הנ"ל אף דעל הגמרא יש להקשות לאביי ורבא שם וכמו שהקשה הרשב"א ז"ל אך מה שהקשה בס' עיו"ט הנ"ל על הרמב"ם לכאורה לפענ"ד ל"ק כלל ולכאורה י"ל דבאמת הרמב"ם ז"ל לא פסק כהך דאיכא דמתני לה דגמרא שם דבהא דעושה בסיב שע"ג רגלו ובמוט שע"ג כתיפו אף בפ"ר שרי וי"ל דבאמת ס"ל דהיכא דליכא משום מצות מילה אלא בסתם נגע לא הותרה דבר שאינו מתכוין בפ"ר. ותדע דהרי באמת גם בסוגיא דגמרא דקאמר אבל אתה עושה בסיב שע"ג רגלו כו' ואם עברה עברה וכיון דמסיק בגמרא דגם בפ"ר מותר למה נקיט ואם עברה עברה דהרי גם אם בודאי יעבור הנגע ג"כ מותר וכבר עמד ע"ז בחידושי הר"ן ז"ל וכתב שם ואפשר דה"ק ואפילו עברה הבהרת בכך דא"א שלא תעבור עברה כלומר אין בכך איסור דדבר שא"מ הוא כנ"ל ועיי"ש והיינו דפירושו דאם עברה הוא דאף אם בודאי יעבור. ולפי"ז תמוה בדברי הרמב"ם ז"ל דכתב בפ"י מהל' טומאת צרעת סוף הלכה א' וז"ל ומותר במצורע לישא במוט על כתיפו שיש בה צרעת ולקשור כו' ואם הלכו סימני טומאה ילכו והוא שלא נתכוין לכך ומלשון הרמב"ם ז"ל משמע דלא הוה פ"ר. ואם דנדחוק בכונתו כמו שביאר הר"ן ז"ל בחידושיו בגמרא שם. לכה"פ היה לו להרמב"ם ז"ל לפרש דגם בפ"ר מותר וכבר עמד שם המל"מ דאמאי לא ביאר דגם בפ"ר מותר. ויותר תמוה דבשלמא בגמרא י"ל דמסיק ע"ז דידע ע"כ דגם בפ"ר מותר דאל"כ קרא ל"ל משא"כ הרמב"ם ז"ל דלא הזכיר כלל בזה שום לימוד למה לא ביאר דבריו. ולכן אי לאו דמסתפינא הייתי אומר דבאמת לא ס"ל להרמב"ם ז"ל דין זה וראיה לזה דהרי גם הרי"ף ז"ל לא העתיק כלל דין זה דבסיב שע"ג רגלו וי"ל דהיינו משום דפ"ר באמת אסור ובלא הוה פ"ר לא צריך כאן למיתני דין זה ומשו"ה סתם הרמב"ם ז"ל בלשון דמשמע דלא הוה פ"ר כנ"ל. ויש לפלפל עפי"ז בהא דהביא שם המשל"מ מספרי הביאו הר"ש בפ"ז מנגעים לעשות עושה אתה בה והולך ואי אתה חושש שמא הלכה לה צרעת ע"כ ומדקתני שמא משמע דלא פ"ר הוא וכתב שם ונראה דברייתא זו אתיא כר"י דס"ל דבר שא"מ אסור ולכאורה עדיין קשה דלמה לא נקיט יותר רבותא דגם בפ"ר מותר כיון דלר"י כל דבר שא"מ אסור ומ"מ בנגעים מותר כן בפ"ר י"ל דמותר. ויש לדחות ולפלפל הרבה בזה:
ד
אך קושיית המשל"מ ז"ל שם דהקשה על הרמב"ם ז"ל דלמא נקיט טעמא משום דעשה דותה ל"ת כמו בכ"מ הרי ע"כ גזה"כ הוא דהרי איכא בזה עשה ול"ת ותירץ שם די"ל דס"ל דלא הוה בזה עשה וכמו דאמר שם בגמרא היכא אמרינן דאתי עשה ודחי ל"ת כגון מילה בצרעת אלמא דליכא בצרעת אלא ל"ת. ולהנ"ל הרי מבואר בהדיא ברמב"ם ז"ל שם דלא נקיט אלא ל"ת כנ"ל והיינו כמו שכתב המשל"מ התם טעמו משום דאמרינן דהא דעשה דותה ל"ת כגון מילה בצרעת דמשמע דליכא אלא ל"ת ועיין בתוס' שבת (דף קל"ב ע"ב) ד"ה האי עשה דר"ת ז"ל תירץ דמזה לא מוכת מידי די"ל דלסימנא בעלמא נקיט. ולכאורה יש להוכיח מסתימת המשניות והתוספתא דמשמע בפשיטות דליכא אלא ל"ת והכי איתא בספרי השמר זה ל"ת כו' אין לי אלא עד שלא נזקק לטומאה משנזקק לטומאה ואחר הפטור מניין תלמוד לומר לשמור מאד לעשות אין לי וכו' והובאה בתוס' יו"ט פ"ז דנגעים מ"ד הרי בהדיא דליכא אלא ל"ת ומלעשות דרשינן על הא דמשנזקק לטומאה ואתר הפטור וא"כ א"צ לומר דמשו"ה ס"ל להרמב"ם ז"ל דליכא אלא ל"ת משום דקרא לעשות צריכין על הא דעושה בסיב שע"ג רגלו כמו שכתב המל"מ ז"ל ולפ"מ שנתבאר למעלה הרי י"ל דלא ס"ל להרמב"ם ז"ל כלל הא דבסיב שע"ג רגלו אלא דפ"ר באמת אסור וכנ"ל וא"כ קשה קושיית המשל"מ אך להנ"ל ניחא דס"ל כהספרי הנ"ל דליכא אלא ל"ת וקרא דלעשות צריכא כנ"ל. ובת"כ איתא מנין לתולש סימני טומאה במקום נתקו שהוא עובר בל"ת ת"ל כו' הובאה בתוס' יו"ט שם הרי מכ"ז משמע דליכא אלא ל"ת וכן במשנה ד' פ"ז דנגעים איתא התולש וכו' עובר בל"ת ולא נזכר כלל עשה הרי מכ"ז משמע דליכא אלא ל"ת וי"ל דמשו"ה פסק הרמב"ם ז"ל ככל הני משמעות הספרי והת"כ ומשניות הנ"ל.
ועוד נלפ"ד להוכית מהירושלמי דסוף פ"ג דנדרים הלכה ט' דאיתא שם ימול בשר ערלתו אע"פ שיש שם בהרת מה אני מקיים השמר בנגע הצרעת לשמור מאד ולעשות וגו' אף במילה כו' ת"ל בשר אעפ"י שיש שם בהרת. על דעתיה דרבי יונה דאמר מ"ע דותה את מצות ל"ת אעפ"י שאינה כתובה בצדה ניחא על דעתיה דר"י דאמר אין מ"ע דומה למצוה בל"ת אא"כ היתה כתובה בצדה מכיון דכתיב בשר ערלתו כמו שהיא כתובה בצדה עיי"ש בפני משה והיינו דלר"י דאינו דותה באינה כתובה בצדה ע"כ צ"ל דדרשינן מרבויא דבשר וכן פליגי בזה בירושלמי פ"א דביצה הל' ג' ועיין בירושלמי ביצה שם במראה הפנים שם והרי מוכת בירושלמי שם דע"כ בקציצת בהרת ליכא עשה אלא ל"ת לחודא דאם נימא דאיכא ג"כ עשה אמאי קאמר שם דע"ד דר' יונה נימא דדוחה העשה להל"ת ואף שאינה כתובה בצדה ולא צריך לדרשא דריבויא דבשר ורק לדעתיה דרבי יוסה דאינו דומה כיון דלא נכתב בצדה ע"כ צריך רבוי דבשר דהרי גם לרבי יונה אף דדוחה הל"ת מ"מ הרי בקציצת בהרת איכא עשה ג"כ וע"כ דצריך לרבוי דבשר כמבואר בגמרא שבת שם להך לישנא אחרינא וכן לר' יוסה למה תלי דוקא בהא דאינו דותה משום דלא נכתב בצדה אע"כ דלכ"ע בין לר"י ובין לר' יוסה ליכא בקציצת הבהרת אלא ל"ת לחודא וכן מסקנת הירושלמי אליבייהו. וגם מתלמודא דידן ליכא הוכחה להיפך דהרי תרי לישני איכא בזה וללישנא קמא דגמרא שם ג"כ ליכא אלא ל"ת לחודא וא"כ לכאורה ודאי דהכי יש לנו לפסוק להלכה דליכא אלא ל"ת לחודא ודחי עשה לל"ת וגם אין להקשות קרא דבשר ל"ל דהרי גם לרבי יונה דירושלמי שם לא צריך רבוי דבשר כמבואר שם:
אך מ"מ דברי הרמב"ם ז"ל עדיין צריך ביאור קצת במה שכתב דמשו"ה במילה בצרעת דותה משום דעשה דוחה ל"ת בכ"מ והרי כאן לא דמי לכל מקום כמבואר בגמרא דיליף מריבוי דבשר ובשלמא במילה בזמנו י"ל דלחד מ"ד ל"צ לזה שום קרא אלא דילפינן מק"ו משבת דעשה דמילה דוחה ל"ת דנגע והיינו כמו שכתב הרמב"ם ז"ל משום דהעשה דוחה ל"ת משא"כ במילה שלא בזמנו ע"כ דיליף מריבוי. דלכ"ע או מילה בזמנו או שלא בזמנו ילפינן מקרא דבשר כמבואר בגמרא שם (דף ל"ב ע"ב ודף ל"ג ע"א) והרי הרמב"ם ז"ל כתב דבין בזמנה ובין שלא בזמנה העשה דותה את הל"ת כמו בכ"מ וצ"ל דבאמת אף דבלא קרא דבשר לא ידעינן זאת ומשום דה"א דהל"ת דנגע חמיר מ"מ לבתר דכתיב רבוי היינו משום טעם עשה דוחה ל"ת ילפינן מזה לכל מקום דגם ל"ת חמיר כמו נגע נדחית מפני עשה. ועיין בירושלמי סוף פ"ג דנדרים הל' ט' דמסיק דמשום דכתיב בשר ערלתו כמו שהיא כתובה בצדה ושפיר העשה דוחה להל"ת ועיין בר"ש רפ"ב דחלה ובירושלמי פ"ק דביצה הל' ג' שם במראה הפנים ובציון ירושלים ובגליון הש"ס שם ויש לפלפל עפי"ז הרבה בזה וצריך עיון גדול בירושלמי ובר"ש שם ועיין בש"א סי' צ"ו בזה: