אור ברסלב
שות ברית עולם שו"ת בדיני או"ח › סימן יא

שות ברית עולם· רבי איזיק יעקב ולר

שו"ת בדיני או"ח · סימן יא

סימן י

א

ונתבאר מכל הנ"ל די"ל דהריב"א והרמב"ם ז"ל אינם סותרין והא דפסק הרמב"ם ז"ל דבעבר ולקח אם על בנים דלוקה י"ל משום דהוה מצוה הבאה בעבירה והא דכתבו התוס' בחולין (דף קמ"א) דלהריב"א ז"ל אינו לוקה אף דנשאר גם איסור לאו צ"ל דס"ל דלא אמרינן בזה מצהב"ע. וכבר כתבנו למעלה דלכאורה י"ל דהריב"א ז"ל ס"ל מצוה הב"ע ומחלק בין דבר הבא לרצות לשאר דברים וגם נתבאר דהיכא דהמצוה אין לו שום שייכות להעבירה י"ל דלא אמרינן מצהב"ע כמ"ש הה"מ ז"ל בפ"ו מהל' מצה כנ"ל וא"כ קשה איך שייך בהך דשילוח הקן מצהב"ע. לכן נלפע"ד די"ל עוד דהנה הך אוקימתא דאוקים שם לא צריכא דעבר ושקליה קאי ע"כ למ"ד קיימו ולא קיימו כמבואר בפ' שילוח הקן שם ופירש"י ז"ל שם. דלמ"ד קיימו ולא קיימו אם לא שלח תיכף אחר לקיחתו כבר עבר על הלאו ותו ליכא אלא עשה דשילוח והלאו אינו יכול עוד לתקן א"כ בעת שמקיים המצוה אינו עובר על שום איסור ל"ת אלא דנמנע מהעשה דשילוח וכבר נתבאר די"ל דבעשה גרידא לא שייך מצוה הב"ע ואף דמקודם עבר.. על ל"ת ג"כ הרי נתבאר די"ל דהיכא דבשעת מצוה ליכא איסור אף דמקודם היה איסור מ"מ כיון דהמצוה אין לו שום התקשרות להאיסור ל"ש מצהב"ע כנ"ל וא"כ י"ל ג"כ דמשו"ה התוס' ז"ל בהריב"א ז"ל סבירא להו דאף דהל"ת נדחה דלא לקי ומ"מ עובר עליו ואפ"ה אינו לוקה דל"ש כאן מצהב"ע לכ"ע והרמב"ם ז"ל דס"ל שם דלקי נמי י"ל ג"כ דאינו סותר לדין הריב"א ז"ל דשפיר נדחה הל"ת ממלקות. והא דלקי משום דלהרמב"ם ז"ל י"ל דשייך מצהב"ע ואף דנתבאר די"ל דגם להרמב"ם ז"ל היכא דבעת המצוה ליכא שום איסור לא אמרינן מצהב"ע מ"מ יש לומר דבשילוח הקן שם הרמב"ם ז"ל לשיטתו אזיל דפסק בפ' י"ג מהל' שחיטה הנ"ל כמ"ד קיימו ולא קיימו אלא דלא כפירש"י ז"ל שם דלמ"ד קיימו ולא קיימו צריך לשלחו תוכ"ד ואם לא שלחו לוקה אלא דכ"ז דלא מתה העוף שנטל לא לקי כל זמן שיוכל לקיים עוד הדין דשילוח עדיין לא נגמרה עבירתו כמבואר בהדיא ברמב"ם ז"ל פי"ג מהל' שחיטה הל' א' יעוש"ה ומה דאיתא בגמרא הניחא למ"ד קיימו ולא קיימו והרי גם למ"ד זה להרמב"ם ז"ל לא לקי עד שתמות העוף וכשישחטנה לטהר המצורע או לקן יולדת אז יתחייב כבר עמד ע"ז בלח"מ ומישב שם דמ"מ עובר על הלאו מקודם אלא דלא לקי כיון שיוכל לתקנו יעוש"ה ברמב"ם ז"ל ובכס"מ ובלח"מ ז"ל. ומ"מ נלפע"ד די"ל כיון שלא יגמור עבירתו על הלאו ללקות עליו עד אח"כ וכשישחוט העוף הרי אז יתחייב א"כ בעת הקרבת הציפור וכשישחטה אז נגמר הל"ת שלו ללקותו ואף שעיקר הלאו היה מקודם מ"מ במה ששוחט העוף בודאי דאיכא איסור עתה מלבד מה שעבר על העשה הרי אסור לו להרוג הציפור לגמור האיסור שעשה וז"פ א"כ להרמב"ם ז"ל לשיטתו שפיר שייך מצוה הב"ע ול"מ כלל וא"כ שפיר לקי משא"כ הריב"א ז"ל י"ל דס"ל כפירש"י ז"ל בהך דקיימו ולא קיימו וכן ס"ל לתוס' ז"ל אליבא דהריב"א ז"ל וא"כ כבר עבר תוכ"ד שלא שלח. ואז נגמר הלאו ולקי ע"ז ואין ענין כלל המצוה להאיסור דבעת שעושה המצוה ליכא אז שום איסור ול"ש מצוה הבאה בעבירה ומשום הכי כיון דהל"ת נדחה לענין מלקות אינו לוקה:

ב

ולפ"ז יש לברר בהך סוגיא דחולין (דף קמ"א) הנ"ל דקאמר לא צריכא דעבר ושקליה כו' סד"א כו' הניחא למ"ד קיימו ולא קיימו כו' עיי"ש. דלפי"ז קשה ג"כ שם דאיך ס"ד דאתי עשה ודחי עשה כיון דמקודם זה עבר ונטלו ולפירוש הרמב"ם ז"ל דלמ"ד קיימו ולא קיימו היינו דאינו נגמר הלאו עד שישחוט העוף וכדומה שלא יוכל עוד לתקן. וא"כ שפיר שייך מצהב"ע וא"כ איך ידחה העשה דטהרת מצורע וקן יולדת לעשה דשילוח כיון דבעת שישחוט יגמור הלאו אף דל"ש לומר דנקרא ג"כ ל"ת כמ"ש הלח"מ כנ"ל מ"מ לכה"פ הוה מצוה הב"ע וא"כ ליכא מצוה כלל ומה ידחה את העשה דשלח את האם ובאופן שהקשה בנוב"י בשם חתנו מהר"ז ז"ל על הריב"א ז"ל כנ"ל אך לפירוש התוס' והריב"א ז"ל ניחא די"ל דל"ש בזה מצהב"ע דאינהו ז"ל ס"ל כפירש"י ז"ל דלמ"ד קיימו ולא קיימו תוכ"ד ללקיחתו אם אינו שולחו כבר עבר ולקי נמי ואין נ"מ אח"כ בעת קיום העשה ומשו"ה ל"ש מצהב"ע משא"כ לפירוש הרמב"ם ז"ל שפירש קיימו ולא קיימו דנגמר הלאו אח"כ ומשו"ה ס"ל דלקי בעבר ונטל משום דשייך שפיר מצוה הבאה בעבירה כנ"ל וא"כ קשה בגמרא איך ס"ד דדחי עשה לעשה למ"ד קיימו ולא קיימו:

אך גם לפירוש הרמב"ם ז"ל הנ"ל י"ל דבגמרא א"ש דפירושא דעבר ונטל היינו בשוגג וי"ל דס"ל דבשוגג לא שייך מצהב"ע וכן מוכח מהא דכתב המרדכי בפ' לולב הגזול דכתב שם בשם הר"ר אביגדור כהן כשחל הושענא רבה להיות ביום א' בשבת וקצץ עכו"ם ערבה בשבת והביא כשירה ולא אמרינן מצהב"ע היא דהא תנן אם מעט כשר ומיירי אפילו במזיד מדתנן עבר ולקטן ופי' ריב"א דמתקן כו' שאין איסור גופו גורם לו כו' יעו"ש הרי דדייק דמשים דבמזיד מיירי משו"ה שייך מצהב"ע יעוש"ה א"כ י"ל דס"ל ג"כ להרמב"ם ז"ל כן וא"ש בגמרא דליכא מצהב"ע ושפיר נדחה הל"ת. והא דכתב הרמב"ם ז"ל דלוקה היינו דבמזיד הוא דמיירי מדלוקה וא"ש די"ל דאף דס"ל ג"כ דהעשה דוחה מיהא הל"ת מ"מ כיון דהיה מצוה הבאה בעבירה ליכא עשה כלל ולוקה משום ל"ת כנ"ל והתוס' ז"ל דע"כ לא ס"ל כהמרדכי דהקשו בסוכה (דף ל' ע"א) ותימה דבפסחים (דף ל"ה) תניא אין יוצאין במצה של טבל ודריש ליה מקרא תיפוק ליה משום מצהב"ע דקאכיל איסורא ונפיק ידי מצה ולפי דברי המרדכי ז"ל הנ"ל לא קשה כלל דיש לומר דמשום הכי דריש לה מקרא משום דקמ"ל דגם באכל בשוגג דלא ידע שהוא טבל דמצהב"ע ליכא ומ"מ לא יצא משום דילפינן מקרא דאין יוצאין בזה אע"כ דס"ל לתוס' ז"ל דגם בשוגג שייך מצוה הבאה בעבירה וראיה זו הביאה בס' יד דוד יעו"ש ולפי"ז הדר קשה הנ"ל. אך לתוס' לשיטתם ג"כ לא קשה מהך דחולין הנ"ל דהם ז"ל פירשו למ"ד קיימו ולא קיימו כפירש"י ז"ל שם דתוכ"ד שנטל האם מעל הבנים אם לא שלחם תיכף עובר ולקי נמי א"כ בעת המצוה אין כאן שום עבירת לאו אלא העשה וי"ל שפיר דדחי עשה לעשה דליכא מצוה הבאה בעבירה כנ"ל והרמב"ם ז"ל לשיטתו ג"כ א"ש די"ל דס"ל כהמרדכי הנ"ל. אך לפי"ז צ"ל להרמב"ם והמרדכי ז"ל הנ"ל דהא דתנן בפסחים (דף ל"ה) דאין יוצאין בטבל ומוקי בגמרא דמיירי בטבל מדרבנן וע"כ צ"ל דהטעם הוא משום מצהב"ע כפירש"י והר"ן ז"ל שם. דבדרבנן ל"ש למדרש מקרא דכל שישנו בבל תאכל חמץ כו' כמבואר שם ולשיטתם ז"ל צ"ל דע"כ מיירי במזיד. אך לשון הגמרא בחולין שם ל"צ דעבר ושקליה משמע קצת לשון דעבר דהוא במזיד וכמו שהוכיח ג"כ המרדכי ז"ל כן דהא דתנן אם מעטן כשר מיירי ע"כ במזיד מדתנן עבר ולקטן וצריך תלמוד בזה ויתבאר עוד בענין זה אי"ה. ועיין בתוספתא סוף חולין דתניא שם לא יטול אדם אם על הבנים אפילו לטהר את המצורע מפני שנעבדה בה עבירה כו' וצ"ע בכונת התוספתא:

ג

ומדברי התוס' בחולין (דף קמ"א) הנ"ל בקושייתם על הריב"א ז"ל באמת לכאירה לפע"ד עוד צ"ע דהנה בפסחים (דף נ"ט ע"א) איתא בתוס' ד"ה אתי עשה דפסח דאית ביה כו' הקשה ריב"א הא בעידנא דמיעקר עשה דהשלמה לא מקיים עשה דאכילת פסח דאינה אלא בלילה ותירוץ דמיירי כו'. ור"י מתרץ דדוקא בל"ת דחמיר בעינן בעידנא דמיעקר לאו דלקיים עשה אבל עשה דחמיר דוחה עשה הקל בכל ענין אפילו לא מקיים עשה חמור בעידנא דקא עבר אעשה הקל כדמוכח בהשולח גבי ר"א ששיחרר עבדו ובשילוח הקן דהוה דחי עשה דמצורע דחמיר לעשה דשילוח הקן אי לאו דאמר רחמנא שלח תשלח אפילו לדבר מצוה עכ"ל יעוש"ה. א"כ הרי דבשילוח הקן דחולין הנ"ל לא הוה בעידנא דהעשה דמצורע כנ"ל אלא משום דחמור וא"כ ע"כ צ"ל דהא דפריך בגמרא שם עשה ול"ת היא לתירוץ הר"י ז"ל בפ' ת"נ שם יש לומר דהקושיא היא דאי לא הוה אלא עשה הרי עשה החמור יכול לדחות העשה שכנגדו הקל אלא דהקושיא היא משום דאיכא נמי ל"ת וגם להריב"א ז"ל בפ' ת"נ דלא ניחא ליה בתירוץ הר"י ז"ל י"ל ג"כ דע"כ הגמרא שם דפריך עשה ול"ת הוא לרוחא דמלתא הוא ולקושטא דמלתא אף אם לא היה רק ל"ת לחודא לא דחי דלא הוה בעידנא:

ולכאורה אי לא מסתפינא הייתי אומר דאפשר דזה כונת רש"י ז"ל במה שכתב בחולין שם ד"ה הא לאו הכי ה"א לדבר מצוה לא בעי שילוח והא שילוח עשה ול"ת הוא כו' ואין עשה של ולקח למטהר כו' דהיינו דק"ל דל"ל לגמרא לומר דעשה ול"ת הוא הא בלא"ה לא הוה בעידנא כנ"ל לכן פירש"י ז"ל דהעשה ולקח למטהר דתיכף בלקיחתו הצפרים מקיים עשה אלא דנמשכת עד אח"כ ועיין בתוספתא שילהי חולין המוציא קן לא יטהר בה את המצורע שנאמר ולקח כו' יעוש"ה ולפי"ז א"ש דמשו"ה הקשה עשה ול"ת היא, אך מ"מ הרי דלהתוס' ז"ל בפ' ת"נ הנ"ל בהך דמצורע שנטל אם על הבנים לא מיקרי בעידנא וא"כ קשה מאי הקשו בתוס' בחולין שם דלהריב"א ז"ל היה לנו לומר דהל"ת נדחה לכה"פ דהרי לא הוה בעידנא ולא מיבעיא להריב"א ז"ל לשיטתו שם בפ' ת"נ דלא ניחא ליה בתירוץ הר"י ז"ל אלא אפילו לפי מה שתירץ הר"י ז"ל שם דעשה דחמיר דוחה אף שלא בעידנא הרי זה דוקא לעשה הוא דדוחה כמבואר שם אבל ל"ת לעולם לא דחי שלא בעידנא כמבואר בגיטין בתוס' שם ובמס' ב"ב (דף י"ג) ובפ' האשה (דף פ"ח) וכבר הבאתי למעלה מזה וא"כ מאי מקשים דלהריב"א ז"ל היה לנו לומר דהל"ת נדחה הא לא הוה בעידנא וצ"ע בזה:

ד

ולכאורה יש להוכיח לפי' התוס' בחולין שם דכתבו דלהריב"א ז"ל ע"כ הלאו נשאר דאל"כ קשה בחולין שם דמשמע דאי דאיתא גם לאו לא נדחה אף דעשה דמצורע גדול כמבואר שם. עפ"ז יש להוכיח נמי מהא דאיתא במסכת בבא מציעא (דף ל' ע"א) מנה"מ דת"ר והתעלמת פעמים שאתה מתעלם כו' היה כהן והוא בביה"ק או כו' למאי איצטריך קרא אלימא לכהן והוא בביה"ק פשיטא האי עשה והאי ל"ת ועשה ולא אתי עשה ודחי ל"ת ועשה כו' וכתבו בתוס' ד"ה הא אין עשה. וא"ת והא כי אמרינן דאין עשה דוחה את ל"ת ועשה ה"מ ל"ת ועשה השוה בכל אבל האי דאין שוה בכל דחי כדמוכח בפ' שני נזירים (דף נ"ח) דאתי עשה דמצורע ודחי לאו ועשה דכהנים וכן קשה לקמן (דף ל"ב ע"א) יכול אמר לו אביו היטמא כו' ופריך תיפוק ליה דאין עשה דוחה ל"ת ועשה הא גבי כהנים שאינו שוה בכל דחי וי"ל דעשה דמצורע שאני דחמיר משום דגדול השלום כדאמר בפ' שילוח הק' כו' אבל עשה דעלמא לא דחי לאו ועשה אפילו אינו שוה בכל וזה התירוץ לא יתישב למאן דשרי מצורע בימי חלוטו בתשמ"ה פ"ק דמו"ק (דף ו') ולדידיה י"ל דהכא סמיך על ותו מי דחינן איסורא מקמיה ממונא ולקמן כו' וכ"כ בתוס' יבמות (דף ה') ד"ה ואכתי יעוש"ה וא"כ לדברי התוס' ז"ל משמע דלמ"ד דמצורע בימי חלוטו מותר בתשהמ"ט ע"כ צ"ל דעשה דוחה ל"ת ועשה שאינו שוה בכל אפילו עשה דעלמא ובאמת דלפ"ז צ"ע ברמב"ם ז"ל בפי"ג מהל' גזילה שכתב בפירוש דכהן אינו מטמא בהשבת אבידה משום דהוה עשה ול"ת והרי הרמב"ם ז"ל פסק דמצורע מותר בתשהמ"ט בפ"י מהל' טומאת צרעת ה"ו וא"כ לדידיה ז"ל ע"כ צ"ל דעשה דוחה ל"ת ועשה שאינו שוה בכל אפילו עשה דעלמא שאינה חזקה משאר מ"ע מ"מ דוחה את העשה והל"ת שאינו שוה בכל וא"כ קשה האיך כתב הרמב"ם ז"ל בהשבת אבידה הנ"ל דמשו"ה אין הכהן מטמא משום דהוה עשה ול"ת הא אינו שוה בכל וא"כ דין הוא שתדחה מפני עשה דהשבת אבידה כמו בהך דנזיר הנ"ל. אך יש לישב אליביה ז"ל כמבואר בשיטה מקובצת למס' נזיר שם (דף נ"ח) שהקשו שם משם הרב עזריאל כקושיית התוס' הנ"ל ותירצו כתירוצם ז"ל משום דעשה דמצורע אלים משום שלום בית וסיים שם וז"ל ואפילו למ"ד במו"ק דמצורע מותר בתשהמ"ט בימי חלוטו איכא קצת שלום בית דקודם תגלחת שהוא משולח חוץ לב' מחנות אע"פ שהוא מותר בתשה"מ לא תתרצה אשתו ללכת אליו הואיל ומשולח הוא ומתגנה בעיניה ע"כ דבריו ז"ל והובא בשעה"מ פ"ג מהל' נדרים יעו"ש א"כ נתישב ג"כ הרמב"ם ז"ל די"ל לדידיה ז"ל אף דמותר בתשה"מ מ"מ הוה בזה קצת שלום בית וא"כ י"ל דלעולם עשה דעלמא אינו דוחה ל"ת ועשה אף שאינו שוה בכל אלא דשאני הך דמס' נזיר דאיכא קצח שלום בית. ולכאורה זה ברור דכמו דאמרינן דעשה דוחה ל"ת ועשה שאינו שוה בכל והיינו דוקא בעשה שהוא אלים כמו הך דגדול השלום כמו שכתבו התוס' ז"ל או כמו שכתבנו אליבא דהרמב"ם ז"ל מ"מ היינו דוקא היכא דאיכא עשה ול"ת נגד עשה בזה אמרינן אף דאינו שוה בכל מ"מ אינם נדחין מקמיה עשה אא"כ איכא ג"כ הא דגדול השלום אבל היכא דליכא אלא עשה נגד עשה ועשה אחד אינו שוה בכל לכאורה לפע"ד ברור הדבר דהעשה דאינו שוה בכל נדתה מקמיה עשה השוה בכל וכן ראיתי שכתב כן בהדיא בחידושי מהרש"א ז"ל במס' ב"מ שם וכ"כ בחידושי מהר"ם שי"ף ז"ל יעוש"ה במהרש"א דדייק כן מהגמרא ואם נימא דלהריב"א ז"ל הל"ת כמאן דליתא דמי נגד העשה כמו בכל עשה דדוחה ל"ת דהל"ת כמאן דליתא דמי וכמו שכתב הרב נסים גאון ז"ל במס' שבת (דף קל"ג) ובס' הליכות עולם כמבואר למעלה א"כ בכ"מ דאיכא עשה ול"ח מה דלא נדחה הוא מפני העשה דלא נדחה מפני עשה וא"כ במסכת ב"מ שם דמקשה והא עשה ול"ת הוא ל"ק לפירוש הריב"א ז"ל דהל"ת נדחה ולא נשאר אלא עשה ואינו שוה בכל ושפיר נדחה מפני עשה השוה בכל כנ"ל אלא דבזה לא קשה די"ל כמו שכתבו התוס' ז"ל שם דהכא סמיך על ותו מי דחינן איסורא מקמיה ממונא כו' יעוש"ה:

אך מהא דמס' שבת (דף כ"ד ע"ב) הא דאין מדליקין בשמן שריפה ביו"ט דאסיק ר"א שם (דף כ"ה ע"א) דהטעם הוא משום דהוה עשה ול"ת ואין עשה דוחה ל"ת ועשה והרי העשה דיו"ט אינו שוה בכל דנשים פטורות ממ"ע דיו"ט דזמן גרמא הוא וא"כ להריב"א ז"ל דהל"ת נדחה ולא נשאר אלא עשה אמאי אסור גם לאנשים להדליק כיון דהעשה קיל דאינה נוהגת בנשים כנ"ל וכן מוכח מהרמב"ם ז"ל דנתבאר דס"ל כהריב"א והרי כתב בפ"ג מהל' יו"ט ה"ח דטעמא דאסור להדליק בשמן שריפה משום דהוה עשה ול"ת. אך גם מזה לא קשה דיש לומר דהרמב"ם ז"ל לשיטתו אזיל וכן י"ל דהריב"א ז"ל ס"ל כן דנשים חייבות במ"ע דיו"ט משום דכל שישנו באיסור מלאכה ישנו בעשה דיו"ט דאלת"ה יקשה אמאי נשים אסורות להדליק וכבר הארכנו בזה למעלה בסימנים הקודמים וא"כ ליכא להוכיח מזה שיטות התוס' די"ל דלעולם ס"ל דהלאו כמאן דליתא דמי כנ"ל. אך מהרמב"ם ז"ל דנתבאר דס"ל ג"כ כהריב"א ז"ל יש להוכיח דכתב בהדיא בהך דהשבת אבידה דאין כהן רשאי לטמא משום דהוה עשה ול"ת וע"כ דס"ל דטעם זה עיקר הוא ואם נימא דנדחה הל"ת לגמרי תדחה לעשה שאינו שוה בכל וע"כ דעדיין נשאר איסור לאו וכמו שכתבו התוס' במסכת חולין (דף קמא) הנ"ל. וראיתי באחרונים שכתבו דתוס' דקידושין (דף לד ע"א) ד"ה מעקה שכתבו דהיכא דאיכא עשה ול"ת הל"ת נמי אלים דלא נדחה אף במקום דלא שייך העשה כמו בשמן שריפה ביו"ט דגם נשים אסורות להדליק אף דגבייהו ליכא עשה דיו"ט זמ"ג הוא וכתבו דמתוס' ז"ל סותר להריב"א ז"ל ולכאורה לפי הנ"ל לק"מ דלהריב"א ז"ל אף דנדחה הל"ת ממלקות מ"מ י"ל דהאיסורא דעדיין נשאר מהל"ת חמיר דהעשה אינו יכול לדחותו וצ"ע בזה:

ה

ועדיין הך סוגיא יש לדקדק בה קצת דלפי מה שכתבו התוס' בשילהי תולין הנ"ל דלהריב"א אף דנדחה הל"ת דלא ילקה עליו מ"מ איסורא נשאר ולא לקי ולפי"ז צ"ע בזה אמאי לא נאמר בה אעל"מ ולא מבעיא למ"ד ביטלו ולא ביטלו דקשה דהלא לדידיה איכא בהך שחיטה עשה ול"ת אלא אפילו למ"ד קיימו ולא קיימו בשלמא לפירש"י ז"ל דפירש בחולין שם (דף קמא ע"א) דלמ"ד קיימו ולא קיימו אם לא שלח תו"מ אחר נטילתו כבר עבר א"כ בעת השחיטה אח"כ לא עבר אלא בעשה א"כ י"ל דבעשה ל"ש אעל"מ כמבואר באחרונים וכן הוכיח אא"ז הגאון זצלה"ה בספרו ב"ע ונתבאר אצלי בעה"י בקונטרס השייך לזה להוכיח כן. אבל לפירוש הרמב"ם ז"ל דפי' דלמ"ד קיימו ולא קיימו כ"ז שלא מתה העוף לא עבר על הלאו ועוד יוכל לתקן כמבואר בפי"ג מהל' שחיטה א"כ כשישחוט העוף הרי אז יגמור עבירת הל"ת ועשה ובודאי דמה"ת מחויב הוא ואסור לגמור העבירת הלאו מלבד העשה המוטל עליו לשלחה וא"כ אמאי לא נימא בזה אעל"מ והרי לכמה פוסקים גם באיסור דרבנן שייך אעל"מ ואף דבכל שילוח הקן באם עבר ונטל ושחט דפסק הרמב"ם ז"ל בריש פי"ג מהל' שחיטה דמותר באכילה אין להקשות ע"ז דנימא דהשחיטה לא מהני דזה אינו דאין לחזור מעשה השחיטה דהרי שחוטה לפניך וכבר נתבאר בספרי האחרונים ז"ל באר היטב דבזה ל"ש אעל"מ אך מ"מ בשחיטות קדשים דבעי כונה לזה י"ל דשייך בה אעל"מ והארכתי בזה בעה"י בקונטרסי בענין זה וא"כ קשה בהך דעבר ונטל לטהרת מצורע או לקן יולדת המבואר בסוגיא שם עיי"ש בפירש"י ז"ל דזה הוה קדשים ובעי כונה וי"ל דשייך בזה אעל"מ וכיון דל"מ השחיטה הרי הקרבן פסול והוה כנבילה וא"כ אין כאן עשה לדחות הלאו ואמאי לא לקי נמי ע"ז. וע"כ צ"ל כפי מה שחידש המהרי"ט ז"ל דלא אמרינן אעל"מ אלא דבמה דלא מהני יתוקן האיסור אבל אם לא יתוקן האיסור לא אמרינן אעל"מ ולזה הסכימו כל האחרונים ז"ל א"כ גם כאן א"ש דאף דנימא ל"מ מ"מ לא יתוקן הל"ת ועשה דשילוח הקן וז"פ:

ולפי"ז אפשר לכאורה דיש לישב בזה דברי הרמב"ם ז"ל בפ"ו מהל' יבום הנ"ל דכתב דבעבר ויבם חייבי עשה קנה בדיעבד משא"כ בחייבי עשה ול"ת ולהנ"ל יש לישב לכאורה דאף דהמהרי"ט ז"ל חידש דהיכא דלא יתוקן האיסור לא אמרינן אעל"מ מ"מ כבר ביארתי והוכחתי בעה"י בקונטרס דאעל"מ (סי' ע"ז) דכ"ז היכא דלא נכתב בפירוש בתורה בהדיא שלא לעשות דבר זה שאנו דנין בו אלא דממילא נתהוה איסור כמו בשילוח הקן בעבר ונטל ושחטה דלא נכתב בתורה שלא לשחוט זאת אלא דממילא שמעת דע"כ אסור דאם ישחטנה יעבור על הלאו ועשה ולא יוכל עוד לתקן לשלחה כנ"ל וכה"ג באופן זה חידש המהרי"ט ז"ל דתליא אם יתוקן האיסור משא"כ היכא דנכתב בתורה שלא לעשות דבר זה כגון באלמנה לכה"ג דנכתב בתורה בהדיא שלא לעשות דבר זה וכה"ג בזה י"ל דלכ"ע אמרינן אעל"מ דהרי ס"ס גלי קרא ע"ז דאין רצון התורה בזה המעשה והארכתי בזה בטעם וסברת הדבר ובראיות ע"ז עיי"ש. וא"כ מעתה י"ל דלפי מה שחידש לן אא"ז הגאון זצלל"ה בספרו ב"ע (סי') דבעשה לא אמרינן אעל"מ ומישב שם כל הסתירות הנמצא בגמרא ע"ז וא"כ יש לומר דמשו"ה פסק הרמב"ם דבחייבי לאוין ועשה לא קנה אף בדיעבד משום דלא מהני היבום קחו דמצות יבום כלל משא"כ בח"ע כגון מצרי ואדומי דליכא לאו ול"ש בה דין דאעל"מ ומשו"ה קנה בדיעבד כן י"ל קצת ע"ד הפלפול ויש להאריך בזה ואין כאן מקומו ויבואר בעה"י בקונטרס השייך לזה:

תוכן העניינים

שות ברית עולם

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה