שות ברית עולם· רבי איזיק יעקב ולר
שו"ת בדיני או"ח · סימן י
א
ולפי מה שנתבאר מכל הנ"ל די"ל דאף דהל"ת נדחה מ"מ איסורא נשאר בה ומסייע להעשה שעמה נגד העשה שכנגדה אך מהך דחולין (דף קמא) הנ"ל מוכח לכאורה דגם בליתא ל"ת כלל רק עשה נגד עשה שייך מצהב"ע. ולכאורה אין לומר בדיעבד להיפך מאי אולמא דהאי עשה מהאי עשה דמ"מ כיון דהרי דאסור לו לעשותו הוה מצהב"ע. דאלת"ה קשה בתולין שם בתר דאוקמי דמיירי בגונא דליכא ל"ת מאי מקשה ומאי אולמא דהאי עשה מהאי עשה כו' וא"כ ל"ל קרא דתשלח דמאי קושיא דלמא להכי איצטריך קרא דתשלח דיהיה לעיכובא דאי לאו קרא לא הוה ידעינן איזה עשה עיקר ורק מספק היה אסור לנו לעשות כן ובדיעבד הוה שפיר מצוה ומכש"כ לפי מה שכתב בנוב"י שם די"ל דאינו אסור רק מדרבנן משו"ה צריך קרא דתשלח לעיכובא דמה"ת אסור לו ליטול אף לדבר מצוה והוה כמו תרי עשה ואף דאין סברא דקרא דתשלח הנכתב בלשון עשה ילמדנו דין מלקות כמבואר למעלה מ"מ כיון דמקרא נדע דעשה דתשלח עיקר ואלים מעשה דמצורע ולא גרע מתרי עשה וממילא דאסור ליטול והוה מצהב"ע ואין כאן מצוה לדחות הל"ת דלא תקח וגו' וממילא דחייב מלקות משום לא תקח האם על הבנים כנ"ל. וא"כ קשה ג"כ מכאן על מה שתירץ בנוב"י שם על קושיית מהרש"ל ז"ל על הרמב"ם ז"ל דפסק בפ"ו מהל' יבום הל' י' היתה היבמה אסורה על היבם איסור לאו או איסור עשה או שהיתה שניה ה"ז חולצת ולא מתייבמת ומן הדין היה שיתייבמו שהיבום מ"ע וכ"מ שאתה מוצא עשה ול"ת יבוא עשה וידחה ל"ת אבל חכמים גזרו שלא יתייבמו חיי"ל ולא שניות כו' לפיכך אם עבר ובעל יבמתו האסורה לו משום לאו או משום עשה ואצ"ל שניות ה"ז קנה קנין גמור ומוציאה בגט כו' ובהל' י"א שם כתב הרמב"ם ז"ל ויבמה שהיתה אלמנה מן הנשואין ובא עליה כה"ג לא נפטרה צרתה שאין עשה דוחה ל"ת ועשה והואיל ולא קנה מה"ת קנין גמור לא כו'. ותמה שם בטב"י הנ"ל דהלא בגמרא מוכח דאפילו בחיי"ל אם לא היה העשה דוחה אותה מה"ת אפילו בעבר ובא עליה לא היה קונה אותה וא"כ בחייבי עשה דמה"ת אין עשה דוחה עשה מדאורייתא לא חזיא א"כ אם בעלו לא קנה וכמש"כ הרמב"ם ז"ל בהל' י"א אף דשם הוה עשה ול"ת מ"מ מ"ש זה מזה כיון דמה"ת אין עשה דוחה עשה ולא חזיא מדאורייתא והביא שם דכן הקשה המהרש"ל ז"ל בספרו על יבמות על הרמב"ם ז"ל ומחמת זה השיג עליו שם וכתב דגם בחייבי עשה לא קנה ומישב שם הנוב"י את הרמב"ם ז"ל מקושיות מהרש"ל ז"ל די"ל דהיכא דאיכא עשה נגד עשה אף דלכתחלה אסור לעבור מ"מ בדיעבד אם עבר ובעל וקיים מצות יבום אין בכח עשה שכנגדה לעקרה למפרע וקנה את היבמה דמה דאין עשה דוחה עשה הוא רק מצד הסברא רק לכתחלה וכתב שם דיוכל להיות דהרשות בידו לקיים מ"ע איזה שירצה אך מדרבנן אסור ואף אם מה"ת אסור מ"מ בדיעבד מהני יעוש"ה. וא"כ לפי הנ"ל קשה לפי מה שנתבאר למעלה דגם בעשה נגד עשה שייך מצהב"ע כדמוכח מסוגיא דחולין הנ"ל א"כ גם ביבום נימא דהוה מצהב"ע ואמאי בחייבי עשה קנה נימא כיון דהוה מצהב"ע וליכא מצוה כלל לא שייך קנין ביבמה כנ"ל. ועוד דכתב דנפטרו צרותיהן ואמאי כיון דהוה מצהב"ע דלא הוה מצוה כלל ולא נעשה בה כלל מצות יבום ובמה קנאה ובמה נפטרו הצרות כיון דליכא מצות יבום כלל ועיין בס' היכלי שן תנינא סי' ס"ו שהאריך ג"כ לתמוה על רבינו נוב"י ז"ל הנ"ל:
ב
ואי לא מסתפינא להכניס ראשי בין ההרים הגדולים אבות העולם רבותינו ז"ל היה נלפע"ד לכאורה לישב דעת הרמב"ם ז"ל הנ"ל מקושיית מהרש"ל ז"ל והנודע ביהודה ז"ל הנ"ל די"ל לכאורה דהא דילפינן מצהב"ע בגמרא הוא מקרא דאני ה' שונא גזל בעולה וי"ל לכאורה דרק בעשה מצוה בעבירה דהיינו עבירת חיי"ל בזה שייך מצהב"ע דומיא דגזל בעולה משא"כ בעבר על עשה ל"ש כלל הך דינא דמצהב"ע ולא משום דמאי אולמא כמוש"כ בנוב"י ז"ל הנ"ל דא"כ קשה מכל הנ"ל אלא משים דבעבר על עשה ליכא מצהב"ע ואפילו בעבר על תרי עשה ואפילו היה כמה מצ"ע נגדו ג"כ ל"ש מצהב"ע והא דהקשיתי בסימן הקודם אות ב' היינו לפי סברת הנוב"י ז"ל דמשו"ה לא אמרינן בה מצהב"ע משום דמאי אילמא האי עשה מהאי עשה שפיר קשה כנ"ל וי"ל דהסברא הוא דטעמא דמצהב"ע דהקב"ה שונא מצוה זו שעשה בעבירה דהיינו שעבר על אזהרתו ית"ש ומה מצוה היא זו שעשה מצוה לקיים רצון הבורא ית"ש ובזה עובר על מה שהזהיר שלא לעשות והרי הזהירו התורה לבל יעשה זאת ולא הוה מצוה כלל משא"כ בעבר על עשה הלא התורה לא צותה שלא לעשות זאת אלא צותה לו תורה שיעשה דבר אחר והוא לא עשה המצוה וא"כ ל"ש מצהב"ע כגון בשילוח הקן במצורע לולי הלאו דלא תקח וכי נאמר כיון דלא קיים מצוה דשילוח משו"ה גם המצוה דמצורע לא הוה מצוה הלא בקיומו בה מצותו ולקיחתו לא עשה עבירה אלא דלא קיים המצוה דשילוח ומשו"ה גוף המצוה לא הוה מצהב"ע ואפילו נגד תרי עשה:
ודעדיפא מינה חידש לן בפני יהושע במס' כתובות (דף מ' ע"א) דכל עשה שהוא בשב וא"ת ולאו הבא מכלל עשה נדחה מפני עשה כמו לאו, וכן מצאתי בשיטה מקובצת שם שכתב דלאו הבא מכלל עשה אף שהוא עשה מ"מ נדחה מפני עשה גמורה וז"ל שם אלא דקשיא לי דאם איתא דמלו תהיה לאשה אשה שיש לה הויה קאמר א"כ אפילו ח"ע כגון מצרי ואדומי כונס לו לאשה כו' וי"ל דעשה דמצרי כיון שאינו עשה גמורה אלא לאו הבא מכלל עשה לא עדיף מלאו גמור דנדחה מפני עשה וכן בעולה לכה"ג לא הוה עשה גמורה אלא נדחה מפני עשה כלאו. ועוד שאשב"כ ואתי עשה דולו תהיה לאשה השוה בכל ודוחה אותו כו'. ובזה חשבתי לכאורה באמת לישב דברי הרמב"ם ז"ל הנ"ל מקושיית המהרש"ל ז"ל הנ"ל בפשוט דמשו"ה עשה דוחה לעשה דמצרי ואדומי דהוה כמו ל"ת. ואח"כ מצאתי בעה"י בס' בית מאיר סי' קע"ד שהביא דברי הפנ"י הנ"ל והביא כן מהמשל"מ שכתב בשם הרשב"א ז"ל כן וכתב ג"כ דבזה ניחא הרמב"ם ז"ל הנ"ל אך הקשה שם דא"כ גם באלמנה לכה"ג דהוא לאו הבא מכלל עשה דבתולה ולא בעולה. נימא הכי אך אם נימא דעשה א' אינו יכול לדחות ב' לאוין א"ש אך בס' גינת ורדים הוכיח מנזיר (דף מ"ח) מגמרא ותוס' שם דעשה דחי אף לב' לאוין וכן מוכח מהא דאמר בגמרא אלא אלמנה מן האירוסין יבוא עשה וידחה ל"ת הא באלמנה לכה"ג קידש ובעל לוקה שתים משום לא יקח ולא יחלל כו' יעו"ש בס' ב"מ הנ"ל וא"כ קשה אמאי קאמר בגמרא בשלמא אלמנה מן הנשואין לא אתי עשה ודחי ל"ת ועשה דהרי גם שם העשה נחשב כמו לאו ועשה דוחה גם שני לאוין וכן קשה להרמב"ם ז"ל אמאי פסק דבאלמנה לכה"ג לא קנה היבם ובחייבי עשה כגון מצרי ואדומי קנה כנ"ל:
ואי לא מסתפינא לחדש דבר היה נלפע"ד דלכאורה י"ל כנ"ל דמשו"ה בח"ע קנה להרמב"ם ז"ל משום דהוה כמו לאו ואלמנה לכה"ג שאני די"ל דל"ש בכ"מ לאו הבא מכלל עשה דהוה כמו עשה אלא במקום שבזה הדבר שעושה האיסור היה יכול לקיים העשה כגון באלמנה לכה"ג דכתיב כ"א בתולה מעמיו יקח אשה ואם יקח אשה בעולה הלא מוטל עליו עשה מה"ת שאם ירצה ליקח זו האשה יקח אותה בבתוליה ומכלל עשה אתה שומע לאו שאם תיעשה בעולה לא יקח אותה והוה לאו הבא מכלל עשה דהוה עשה שמונח עליו חיוב עשה שאם ירצה ליקח אותה יקח אותה בבתוליה והוה כמו שחיטה דהוה מ"ע להרמב"ם ז"ל שאם ירצה לאכול בשר יהיה שחוטה משא"כ במצרי ואדומי ראשונה דע"ז האשה אינו מונח עליו עשה לעולם. דלעולם אסור לו ליקח אותן אלא דהדור שלישי הותר לו ולא שייך לומר דאם יעבור ויקח הראשונה יעבור בעשה גמורה דבזה האשה ליכא עשה לעולם אלא איסורא הוא דאיכא עליה ולא נחשב אלא כמו לאו דנדחה מפני עשה משא"כ בבעולה לכה"ג. וא"כ היה אפשר לישב דברי הרמב"ם ז"ל דמשו"ה פסק באלמנה לכה"ג דלא קנה ובח"ע כגון מצרי ואדומי דקנה בדיעבד אך דברי השיטה מקובצת בכתובות הנ"ל אכתי קשה דהרי כתב בפירוש דגם בעולה לכה"ג לא הוה עשה גמורה ונדחה מפני עשה כמו לאו וא"כ אף דלענין דינא י"ל דלא ס"ל כהרמב"ם ז"ל בפ"י מהל' יבום הנ"ל מ"מ מגמרא הנ"ל קשה דהאיך קאמר שם בשלמא אלמנה מן הנשואין עשה ול"ת הוא כו' כנ"ל. ונלפע"ד דיש לישב קצת ע"פ מה שכתב בחידושי הר"ן ז"ל בסנהדרין (דף י"ח) די"ל דאפילו באלמנה מן הנשואין ראויה היא להתייבם מה"ת ואף דאיכא לאו ועשה מ"מ אתי עשה דיבום השוה בכל ודחי לאו ועשה דאלמנה לכה"ג דאינו שוה בכל וכי אקשינן בגמרא יבמות (דף כ') בשלמא מן הנשואין אין עשה דוחה ל"ת ועשה לרוחא דמלתא קאמר דאפילו לא פסיקא לן דעשה השוה בכל ידחה לאו ועשה מ"מ מאי אמרת באלמנה מן האירוסין דליכא אלא לאו ומתרצינן גזירה ביאה ראשונה אטו ביאה שניה ובהאי תירוצא איתרצא קושיא קמייתא כו' יעוש"ה. א"כ גם לדברי השיטה מקובצת יש לישב ג"כ כך דאף דבאמת גם באלמנה העשה נחשב כלאו כנ"ל מ"מ קאמר בגמרא לרוחא דמלתא אף אם נימא דלאו הבא מכלל עשה הוה כמו עשה או דאף דהוה כלאו מ"מ אף אם נימא דהוה שני לאוין ולא יוכל עשה לדחותם כס"ד דגמרא בנזיר שם לר"ע מ"מ אלמנה מן האירוסין קשה ולבתר דשני גזירה ביאה ראשונה אטו ביאה שניה גם אלמנה מן הנשואין מתרצא בהאי תירוצא ולפי האמת י"ל דהעשה לא הוה אלא כמו לאו וגם תרי לאוין נדחין מקמיה עשה וכמבואר בתוס' יבמות (דף ג') ד"ה ל"ת כו' ודוק. ועיין בהפלאה מה שהקשה שם על הפנ"י ועיין בס' ברוך טעם בסוגיא דעשה דותה ל"ת שפלפל שם בזה:
ג
אך יהיה איך שיהיה אף אם נאמר דלאו הבא מכלל עשה דינו כעשה גם לענין זה דלא נדחה מקמיה עשה מ"מ נלפע"ד דלכה"פ י"ל דאם עבר ועשה העשה לא מיקרי מצהב"ע מחמת העשה שכנגדו וגם בדאיכא תרי עשה נגדו י"ל ג"כ דלא נקרא מצהב"ע משום דמחמת שום עשה לא הוה מצהב"ע דל"ש אלא בלאו דומיא דגזל בעולה כנ"ל וא"כ נתישב הך קושייתנו מחולין הנ"ל דדלמא צריך קרא דתשלח כדי שאם עבר ולקח והקריב דיהיה מצהב"ע די"ל דאפילו אם נכתב תשלח יתירא לא נדע מזה כלל מצהב"ע כיון דתשלח בלשון עשה נאמרה ולא עדיפא מתרי עשה דלא שייך מחמת זה מצהב"ע דלא הוה דומיא דגזל בעולה כנ"ל. והא דמס' ברכות הנ"ל כבר כתבנו דע"כ לא שייך מצהב"ע בדיעבד דבעת המצוה לא היה שום עבירה אלא דכל קושיית הגמרא הוא דלכתחלה אסור לעשות מצהב"ע אף בעשה נגד עשה וכמו שכתב ג"כ בנוב"י הנ"ל. ומעתה יתישב ג"כ הרמב"ם ז"ל דפ"י מהל' יבום הנ"ל די"ל דאף דבגמרא דיבמות שם (דף כ') מבואר דאי לאו דעשה דוחה ל"ת אף בחיי"ל גרידא אי עבר ובא עליה לא קנה אותה היינו משום דדרשינן יבמתו שיש שעולה לחליצה ואין עולה ליבום הרי דגלי קרא דבחיי"ל ליכא כלל המצוה דהא דחולצת ל"צ קרא אע"כ דגלי קרא דלא שייך בה יבום והוה כשאר אשת אח וא"כ במה יקנה אותה משא"כ למסקנא דמסיק דתיי"ל נדחין אלא דבחייבי עשה ול"ת ליכא יבום וא"כ ע"כ יבמתו לא אתי לאורויי לפטור מיבום אלא לחיובא בחליצה דליכא למימר על פטור יבום דהלא בלא זה נדע דאסור ליבמה משום עשה ול"ת ויעוין בזה בתוס' יבמות שם:
ועפי"ז יתישב שפיר דברי הרמב"ם ז"ל ונבאר ג"כ בזה קצת בסוגיא דיבמות (דף כ' ע"ב) ויתישב ג"כ תמיהות התוס' שם ד"ה מיתיבי כו' דנשארו בתימא יעו"ש. והנה היכא דאסור ליבם כגון אלמנה לכה"ג יש לראות בזה כיון דבאמת חל עליו יבום אלא דאינו יכול משום איסורא דרכיב עליה אם עבר ויבם אם קיים בזה המצוה רק דעשה ג"כ איסור או אולי קנה רק מצד אישות ולא מצד יבום או דהוה כשאר אשת אח דהוה ח"כ. וראיתי בשעהמ"ל פ"ו מיבום שם שהביא בשם הפרשת דרכים להסתפק באלמנה לכה"ג בעבר ויבמה אם חייב כרת או כיון דרבי רחמנא לחליצה פקע ממנה איסור א"א והביא שם בשם המהרש"ל ביש"ש שם דס"ל דפקע איסור אשת אח וכן הביא מהבית שמואל דגם הרמב"ם ז"ל ס"ל כן אך כתב דמהרשב"א ז"ל משמע דס"ל דקיימא באיסור א"א ובכרת ואם בא עליה לא קנה והוכיח ממ"ש אהך דפרקינן בגמרא מסתברא חיי"ל תפסי בה קידושין כו' ופירש"י ז"ל הלכך חיי"ל קרינן ביה לקחת את יבמתו בדיעבד אבל ח"כ לא תפסי קידושין ואפילו עבר היבם ונשאה לאו קיחה היא. ואיכא מרבוותא דמקשי עליו דהא למאי דס"ד השתא דחיי"ל לא רמיא ליבום ד"ת אם בעלו לא קנו והיכי קרינן ביה לקחת אפילו אם עבר ונסיב לפיכך כו'. הרי מבואר דכל שאינו עולה ליבום ד"ת קיימא באיסור אשת אח כו' שאילו היה דעתם ז"ל ליפקע מיניה איסור אשת אח כו' א"כ מאי ק"ל. הכלל העולה ממ"ש שנראה שדין זה במחלוקת שנויה שלדעת רבינו והה"מ והמהרש"ל ז"ל והרב ת"ה ז"ל שכתבנו נראה דס"ל דאיסור א"א פקע מיניה ולדעת הרשב"א ז"ל והריטב"א ז"ל ס"ל דקיימי עליה באיסור א"א בכרת עכ"ל השעה"מ יעוש"ה. ולפי הנ"ל לכאורה לפע"ד י"ל דמהרשב"א והריטב"א ז"ל ג"כ אין סתירה לזה די"ל דס"ל ג"כ דאיסור אשת אח נפקע אך ל"ד לסוגיא דשם דהתם הוה ס"ד דקרא דיבמתו קאי על חיי"ל והיינו ע"כ דהקרא מלמדנו דאינו עולה ליבום דעל מה דעולה לחליצה א"צ ע"ז קרא דממילא ידעינן כנ"ל וא"כ כיון דגלי קרא בפירוש דזה אינו עולה ליבום ממילא דהוה כשאר אשת אח דבכרת כיון דבהדיא גלי קרא דבזה ליכא יבום מ"ש משאר א"א וא"כ שפיר מקשו הרשב"א והריטב"א ז"ל כנ"ל. אבל לבתר דמסיק דהקרא לא קאי על חיי"ל רק על חייבי עשה ול"ת יעוין ברשב"א ז"ל שם א"כ ע"כ דאתי לאורויי על חיוב חליצה דאיסור יבום בלא קרא ידעינן. ואף די"ל דקמ"ל דאף בעבר ויבם קיימא באיסור אשת את מ"מ מנ"ל זה די"ל דאתי קרא על חיוב חליצה ויעוין בתוס' יבמות שם (דף כ' ע"ב) ד"ה מסתברא א"כ שפיר י"ל דלכ"ע נפקע ממנה איסור א"א אף באלמנה לכה"ג דלא נכתב בתורה דאין כאן יבום אלא דאסור לו ליבם מצד האיסור דרכיב עליה. וא"כ בעבר ויבם איכא לספוקי או דאולי קנאה ככל יבמה דהוה יבום אלא דבאיסור היה או דלמא קנאה בקנין אישות בעלמא כיון די"ל שפיר דאיסור א"א נפקע ממנה וא"כ מה שמקשה ביבמות שם מתיב רבא פצוע דכא וכ"ש כו' ואיס"ד חיי"ל מדאורייתא לחליצה רמיא ליבום לא רמיא אם בעלו אמאי קנו א"ש בפשיטות דחיי"ל כיון דכתיב יבמתו יתירא ע"ז להס"ד דגמרא לא היה לו לקנות בשום פנים וע"ז תירץ שם ומסיק רבא שם גזירה ביאה ראשונה אטו ביאה שניה כו' הדר אמר רבא ואיתימא ר"א לאו מלתא היא דאמרי דאמר כו'. מיתיבי ואם בעלו קנו כו' א"כ בזה לכאורה מאי קושיא כיון דאסיק רבא דל"ל ריבויא על חיי"ל דאינו עולה ליבום. אלא ממילא ידעינן משום הלאו דאית ביה ואיסורא אחרינא הוא דרכיב עליה א"כ לפי הנ"ל י"ל דאיסור אשת את נפקע ממנה א"כ מאי קשה אך בזה י"ל דמשום קנין אישות ע"כ ליכא למימר דקנה או כמו שכתב בשעהמ"ל שם די"ל דמשמע להגמרא דהא דקתני ואם בעלו קנו דומיא דרישא דקתני פצוע דכא וכש"כ כו' וברישא קנין יבום הוא יעוש"ה. וביותר י"ל ע"פ המבואר באבני מלואים סי' קע"ד שהשיג על השעהמ"ל דכתב דיוכל להיות ביבמה קנין אישות דעלמא והוכיח שם דביבמה ל"ש שום קנין וקידושין בלתי קנין יבום והוכיח כן מהנימוקי יוסף פ' רבן גמליאל ומתוס' פ' החולץ (דף מ"ט) ד"ה הכל מודים יעוש"ה וע"כ הא דקתני ואם בעלו קנה הוא משום יבום. אך עדיין יקשה כיון די"ל דאיסור א"א נפקע והרי שייך בה יבום אלא דאיסורא אחרינא הוא דרכיב עליה. א"כ מאי קשה מהא דואם בעלו קנה דלמא אף דאסור ליבמה מ"מ כיון דעבר ולקחה שפיר קנאה בקנין יבום אף שעשה עבירה בה ואיסור א"א נפקע ממנה כנ"ל ושפיר שייך גבה קנין יבמה כנ"ל ובשלמא בקושיא ראשונה דמקשה רבא מהא דואם בעלו קנה א"ש כנ"ל משא"כ אח"כ בקושיא שניה דמקשה על רבא מאותה ברייתא קשה כנ"ל ועיין בס' אבני מלואים סי' קע"ד מה שהאריך בסוגיא זו בפלפול נחמד אך אנן בדידן. לפי הנ"ל י"ל דגם בדיעבד ל"ק מטעם קנין דמצות יבום משום דהוה מצהב"ע וא"כ מלבד האיסור המצוה דיבום לא הוה מצוה כלל ולא הוה יבום כלל ושפיר מקשה עליו מהך דאם בעלו קנו דכיון דשם הוה ל"ת ואין העשה יכול לדחותו משום דאפשר לקיים שניהם כמבואר שם א"כ הוה יבום באיסור והיא מצוה הבאה בעבירה ובמאי קונה אותה. ושפיר מקשה לרבא מזה דהרי קנין יבום לא מהני וגם קנין אישות ל"מ כנ"ל:
ולפי"ז לכאורה יתישב תמיהת התוס' שם ביבמות (דף כ' ע"ב) ד"ה מיתיבי ואם בעלו קנה. תימא דרבא גופיה מותיב מהך ברייתא והשתא איתותב מינה עכ"ל יעו"ש שהניחו בתימא. ולפי"ז לכאורה יש לישב דרבא שהקשה מהך ברייתא הקשה מטעם אחר דמעיקרא הוה ס"ד דיבמתו אתי לחיי"ל דלא מתייבם א"כ הוה בזה כשאר אשת את כיון דגלי קרא דליכא בזה יבום א"כ האיך יקנה אותה משא"כ לבתר דאסיק דלא ע"ז אתי קרא דיבמתו א"כ איכא למימר דבדיעבד קנו ומה דהקשה בגמרא הוא מטעם מצהב"ע וזהו טעם אחר דלא פריך מזה רבא ומזה אין תימא על רבא דדלמא ל"ל כלל מצהב"ע או דא"ל רק מדרבנן או דוקא בדבר הבא לרצות כמו שכתב הריטב"א ז"ל ונתבאר מזה למעלה א"כ אין מזה שום תימא על רבא ונתישב קושיית התוס' שם דעל רבא בעצמו ל"ק כלל אלא דמסוגיית הגמרא לפי דקיי"ל כן דאמרינן בכ"מ מצהב"ע י"ל דעפי"ז מקשה לרבא ואף דהתוס' ז"ל ס"ל במס' סוכה (דף ל') דלא קיי"ל מצהב"ע אלא מדרבנן. מ"מ נן לפי שיטות הרמב"ם ז"ל אתינן לישבו בהנ"ל והרמב"ם ז"ל ס"ל בכ"מ מצהב"ע כנ"ל. ואחר. שתירצתי זאת ראיתי עוד בס' אבני מלואים שכתב בענין זה קצת ע"פ דרך זה אך באופן אחר יעוש"ה. כ"ז הנ"ל יש לפלפל בסוגיא הנ"ל ע"ד הפלפול:
ד
ונחזור לעניננו דלבתר דמסיק דיבמתו לא קאי אלא על חייבי עשה ול"ת או גם על עשה ולא על חיי"ל א"כ באלמנה לכה"ג אם עבר ובא עליה צ"ל דלא קנה אף דלא מוכת מהך דיבמתו דליכא בזה כלל דין יבום מ"מ הוה מצהב"ע ולא קנה מצד יבום ומצד אישות ג"כ א"א לקנות כנ"ל משו"ה לא קנה ובחיי"ל גרידא כיון דלמסקנא נדתה מפני עשה אלא מטעם גזירה דרבנן א"כ בדיעבד קנה וגם בחייבי עשה צ"ל דקנה ול"ש בזה מצהב"ע דבאיסור עשה ל"ש מצהב"ע כנ"ל מ"מ נ"מ בין חיי"ל לח"ע דבחיי"ל מה"ת מותר לכתחלה ליבמה משום דעשה דוחה ל"ת ומדרבנן הוא דאסור משום גזירה כנ"ל משא"כ בח"ע אסור לכתחלה משום דאיכא עשה נגד עשה וכדמוכח נמי מהך סוגיא דברכות בר"א ששיחרר עבדו הנ"ל וכמו שנתבאר. ומעתה דברי הרמב"ם ז"ל בפ"ו מהל' יבום הנ"ל נכונים מאד ומדוקדק בלשונו הזהב דז"ל היתה היבמה אסורה על יבמה איסור לאו או איסור עשה או שהיתה שניה ה"ז חולצת ולא מתייבמת ומן הדין היה שיתייבמו שהיבום עשה וכ"מ כו' אבל חכמים גזרו שלא יתייבמו חיי"ל כו'. לפיכך אם עבר ובעל יבמתו האסורה לו משום לאו או משום עשה כו' ה"ז קנה קנין גמור כו' והיא וכל צרותיה מותרות לזר כו' ובהל' י"א כתב ויבמה שהיתה אלמנה מן הנשואין ובא עלי' כה"ג כו' הואיל ול"ק מה"ת לא הותרה צרתה לזר כו'. והתחיל בחיי"ל ועשה דחולצת וסיים דבחיי"ל מותר לכתחלה ולא הזכיר הח"ע וכמו שפירש ג"כ המהרש"ל ז"ל. אך בדיעבד הזכיר הח"ע דקנה בדיעבד משום דבעשה ליכא מצהב"ע כנ"ל משא"כ באלמנה מן הנשואין כתב שפיר והואיל ולא קנה מה"ת דהיינו שהיא מצהב"ע ל"ק כלל. והא דסיים הרמב"ם ז"ל וכתב לא הותרה צרתה לזר עד שתחלוץ דמשמע דהיא עצמה אינה צריכה שום חליצה ונפטרה בהביאה וקשה אמאי לפי הנ"ל. אך יעוין בזה בס' בית שמואל באהע"ז סי' קע"ד ס"ק ג' שכבר נתעורר בזה עייש"ה. ומעתה ניחא הכל בס"ד דהרמב"ם ז"ל בהל' יבום א"ש כנ"ל וגם הריב"א ז"ל ניחא מקושיית מהר"ז ז"ל בנוב"י. ואין סתירה לעצם דינו של הריב"א ז"ל מהרמב"ם ז"ל די"ל או דהריב"א ז"ל ס"ל דמצוה הבא בעבירה לא הוה אלא מדרבנן או דסבירא ליה דמצהב"ע לא אמרינן אלא בדבר הבא לרצות כמו קרבן ומשו"ה במס' פסחים הנ"ל סתם דלא לקי דהל"ת נדחה משא"כ בהך דשילוח הקן י"ל דמשכחת נמי דלקי גם להריב"א ז"ל דהיינו דלקח לדבר הקרבה כגון לקן יולדת כמבואר למעלה ומשו"ה שייך בזה מצהב"ע וא"כ לא צריך לחילוק התוס' ז"ל דאף דלא לקי עליו מ"מ על איסור הלאו הוא דעבר ואין סתירה עליו מדברי הרמב"ם ז"ל דפי"ג משחיטה לגוף דינו של הריב"א ז"ל אלא דהרמב"ם ז"ל י"ל דס"ל דגם בזה שייך מצהב"ע. ואם נימא דבטהרת מצורע ג"כ הוה כמו דבר הבא לרצות וכנ"ל היה א"ש בפשיטות דהריב"א ז"ל מודה ג"כ לדין הרמב"ם ז"ל בפי"ג מהל' שחיטה דבעבר ונטל אם על בנים לטהרת מצורע לקי משום דהוה מצהב"ע:
ה
וראיתי בס' היכלי שן תנינא (סי' ס"ז) שמישב קושיות המהרש"ל ז"ל על הרמב"ם ז"ל הנ"ל דה"ט דדחי עשה דיבום לעשה דמצרי ואדומי משום דעשה דיבום חמיר והאריך בזה לפרש סוגיית הגמרא שם ומישב בזה מה דקשה לפי מה שכתב החינוך דבנשים ליכא בלל עשה דיבום א"כ האיך אמרו בגמרא יבמות (דף ך') בשלמא אלמנה מן הנשואין עשה ול"ת הוא כו' אלא מן האירוסין ל"ת גרידא היא יבוא עשה וידחה ל"ת והאיך דתי הא גם היא מוזהרת על הלאו דאלמנה לא יקח כדאיתא בפ' יש מותרות (דף פד) קרי ביה לא יקיחו וכ"כ בתוס' במס' ב"מ (דף ל' ע"ב) וא"כ האיך היא מותרת להתייבם לו הא היא אינה מוזהרת על עשה דיבום ובלאו גם היא מוזהרת. ובהנ"ל מישב גם זה דה"ט משום דעשה דיבום חמיר ודחי לל"ת דידה מקמיה מ"ע דידיה דיבום דחמיר והוכיח כן מפ' תמיד נשחט (דף נט ע"א) דאתי עשה דפסח שיש בו כרת ודחי עשה דהשלמה וקעברי כהנים בעשה דהשלמה כדי שיביא הוא פסחו ובתוס' שם כתבו דעשה חמורה דותה לעשה הקלה ולא בעי כלל בעידנא דהא התם לא הוה בעידנא וכ"כ התוס' בפסחים (דף פת ע"ב) ד"ה כופין את רבו דהקשו אמאי כופין וכי אומרים לו לאדם חטא כדי שיזכה חברך דהמשחרר עבדו עובר בעשה וי"ל דמצוה רבה שאני דלא תהו בראה כו' וכתב שם דלאו דוקא עשה דדחי לעשה הקלה אלא דפשיטא דה"ה דעשה דחי לל"ת כיון דהעשה חמורה יעו"ש. ותמוהין דבריו מלבד בעיקר מה שחידש דעשה דיבום חמיר כמו פו"ר די"ל דלא דמי כלל לפו"ר דמה ענין יבום לפו"ר הא אפשר לו ליקח אשה אחרת ולפרוח ולרבות אלא דעיקר מ"ע דיבום להקים לאחיו שם ומי הגיד לנו זאת דמצוה זאת חמיר טפי משאר מצות ואדרבא לכאורה יש להוכיח מתוס' יבמות (דף ג' ע"ב) ד"ה לא תעשה דע"כ עשה דיבום לא חמיר משאר עשה דהקשו שם וא"ת אמאי לא ילפינן דלידתי מעשה דיבום דדחי לל"ת דכרת דאשת את וכ"ת דהיינו כו' ועוד דחדא, איסורא מיהא ניליף מאשת את אע"כ לקמן לאו בכל דוכתי בעי למילף מא"א קאתי אלא דוקא אחות אשה כו' ואר"י דמאשת את לא מצי למילף בעלמא דלידחי עשה ל"ת שיש בו כרת דשאני א"א דמצותו בכך וא"א בענין אחר כו' אבל מכלאים בציצית ילפינן שפיר בעלמא דאי לא מקיימת מצות תכלת בפסחים מקיימת בצמר ואפ"ה דחי כו' מבואר מדבריהם ז"ל דקושייתם דניליף מא"א בעלמא אף בשאר מ"ע דאינו כמו יבום דדוחה ל"ת אפי' יש בו כרת ולא דמקשו דרק מצות יבום כמו אחות אשה ליבום נילף מהתם כמבואר בהדיא בלשון התוס' הנ"ל יעוש"ה וא"כ קשה דאיך נילף מיבום לעלמא דעשה דותה ל"ת דשאני יבום דעשה חמורה היא דדוחה גם עשה וגם שלא בעידנא וגם האשה תוכל לעבור משום מ"ע דיליה לפי דבריו בה"ש. אע"כ דבאמת מצות יבום לא חמיר טפי משאר מ"ע ובאמת אין שום סברא לזה ומנ"ל לחדש דבר זה מדעתנו דעשה דיבום חמיר טפי. ומלבד כ"ז יותר תמוה מאד דברי הגאון בה"ש שליט"א בהא דמישב דמשו"ה נדתה הל"ת דילה אף דאינה מטוה על מצות יבום משום עשה דיליה משום דחמיר והוכיח כן מפ' תמיד נשחט הנ"ל ומתוס' שם וכמו דהעשה נדחה כן ל"ת נדחה ותמוה היא דבהדיא מבואר בתוס' להיפך דאין עשה חמור דותה ל"ת של חבירו כדי שיקיים חבירו מ"ע החמור דבתוס' גיטין (דף מא) ובמסכת בבא בתרא (דף יג ע"א) הקשו בתוס' דידחה העשה דפרו ורבו הל"ת דלא יהיה קדש ותירצו דבעידנא דקעבר לא תעשה לא מקיים מ"ע ועוד דגבי דידה ליכא עשה משו"ה אין לה לעבור והרי בהדיא דאף במ"ע דפו"ר דהוה מצוה רבה מ"מ לא דחי אלא בעידנא וגם אין לאחר לעבור כדי שיקיים אחר המצוה והא דבתוספות פסחים (דף נט ע"א) שם כתבו דעשה החמור דוחה לעשה אף שלא בעידנא וכן בגמרא שם דמבואר דכהנים עברי אעשה דהשלמה משום העשה דבעלים דחמיר היינו דוקא בעשה הוא דנדחה מפני עשה החמור אף כה"ג אבל לא בל"ת דבאמת ל"ת חמור מעשה כדאיתא בהדיא במסכת יבמות (דף ז' ע"א) משו"ה לא נדחה באופן זה אף מפני עשה חמור וכן מבואר בהדיא בלשון התוס' ז"ל בפ' ת"נ (דף נ"ט) ד"ה אתי בדברי הר"י ז"ל דדוקא בעשה אמרינן הכי ולא בל"ת יעוש"ה. וכן בהך דפרק האשה (דף פ"ח) דכתבו שם בתוס' ד"ה כופין דבמצוה רבה לא אמרינן אין אומרים לאדם חטא בשביל שיזכה חבירך אלא דשפיר דחי והביאו בס' ה"ש. ובע"א שם ד"ה לישא הקשו וא"ח ליתי עשה דפו"ר וידחה לאו כו' וי"ל משום דידה דליכא עשה כו' הרי דלא דחי ל"ת מאן דלא מקיים העשה ודבריו בה"ש צע"ג:
ומה דקשה באמת אמאי קאמר בגמרא שם אלא אלמנה מן האירוסין יבוא עשה וידחה ל"ת דהרי בדידה ליכא עשה כמש"כ החינוך והל"ת איכא נמי גבה והאיך תעבור משום עשה דידיה כנ"ל לפע"ד לכאורה די"ל עפ"מ שהבאתי למעלה מה שכתב הרב ר' נסים גאון בפ"י למס' שבת (דף קל"ג) וכ"כ בס' הליכות עולם דמשו"ה עשה דוחה ל"ת אף דל"ת חמיר כנ"ל משום דתנאי הוא בתורה דהיכא דאיכא עשה נגד ל"ת אמרינן דבמקום עשה לא נאמרה כלל הל"ת וכן י"ל בפירש"י ז"ל במסכת ברכות דס"ל כן כמבואר למעלה וא"כ י"ל דלא קשה כלל מהא דעשה דיבום דליתא בנשים דוחה ל"ת דאיכא נמי גבה דכיון דכל האיסור דאלמנה לכה"ג דהיא מוזהרת ילפינן מקרא דאלמנה לא יקח קרי ביה לא יקיחו ומאותו הקרא דילפינן איסור דידיה מאותו הקרא ילפינן נמי איסור לדידה וכיון דאמרינן דהלאו לא נכתב אלא בתנאי שאינו נגד עשה אבל במקום עשה כגון ליבום לא נאמרה כלל הל"ת וא"כ הרי במקום יבום לא נאמרה האזהרה דאלמנה לא יקח וא"כ מנ"ל אצלה איסור כיון דגם איסור דידה נלמד מקרא דאזהר אותו ומתיבה אחת דלא יקח נלמד לשניהם וכיון דבמקום יבום לא נאמרה לא יקח ממילא דגם בדידה ליכא איסור כלל דמהך קרא נפקא והוה כמו כל עשה דיבום דמותר אף דהוה אשת אח והיא אינה מקיימת המצוה ופשוט הוא דכיון דנאמרה כך המצוה דיבום ליכא גבה שום איסור וכן באלמנה לכה"ג כיון דעשה דוחה ל"ת ומחויב לייבם והלאו כמאן דליתא דמי דלא דנדחה אלא דבמקום עשה לא נאמרה כלל הל"ת ממילא דגם בדידה ליכא שום איסור דלא נכתב אצלה לאו מיוחד מקרא אחרינא וכנ"ל ולפע"ד זה פשוט וברור. והך קושיית המהרש"ל ז"ל על הרמב"ם ז"ל בפ"ו מהל' יבום י"ל כמבואר למעלה וגם דברי הרמב"ם ז"ל והריב"א ז"ל י"ל דאינם סותרים כנ"ל וא"ש הכל בס"ד:
וראיתי בס' שואל ומשיב מהדורא תליתאה חלק א' חשובה ק"מ שמישב שם על קושיית שואל אחד שהקשה על בעל המאור ר"פ לולב הגזול דכתב דר"א ורבנן שנחלקו בסוכה גזולה לית להו מצהב"ע וע"ז הקשה מברכות (דף ל"ז) דמקשה על ר"א דשיחרר עבדו הא הוי מצהב"ע והרי ר"א ל"ל מצהב"ע ומישב שם בס' שואל ומשיב ע"פ הרמב"ן ז"ל בפ' יתרו בטעם דעשה דוחה ל"ת אף דל"ת חמיר משום דיותר חביב בעיני הקב"ה מי שעושה מצוה וכו' ולפי"ז י"ל דה"ה במצהב"ע אחר שכבר עבר העבירה יותר חביב להקב"ה שיקיים המצוה ולפי"ז שם דשיחרר עבדו ועבר בעשה מאי אולמא דהאי עשה מהאי עשה ושפיר מקשה הש"ס והא הוה מצהב"ע וזה נגד דברי הנ"ל שכתבתי דלפע"ד אדרבה בעבר בעשה מחמת מצוה לא שייך כלל מצוה הבאה בעבירה. אך כל קושיית הש"ס הרי הוכחנו בעה"י דע"כ דכל הקושיא הוא על לכתחלה האיך שיחרר ר"א עבדו. וא"כ לפי"ז לכאורה קושיית השואל בשו"מ שם נתישב דלק"מ על בעה"מ ז"ל דאף שכתב שם דלר"א לא אמרינן מצהב"ע מ"מ לכתחלה אסור גם לר"א מצהב"ע. דהרי גם הוא ז"ל שם פסק ג"כ הכי לדינא דבמצהב"ע יצא בדיעבד וכשמואל ומ"מ הלא כתב בהדיא שם בר"פ לולב הגזול דלכתחלה אסור מצהב"ע ע"ש הרי דגם להבעה"מ ז"ל אסור לכתחלה מצהב"ע וכן לר"א י"ל כך בפשיטות וא"כ א"ש ג"כ ההיא דברכות הנ"ל דבלא"ה הוכחנו דכל קושיית הגמרא שם הוא על לכתחלה האיך שיחרר ר"א עבדו לכתחלה הא הוה מצהב"ע ואסור לכתחלה ושפיר מקשה על ר"א גם לפי סברת הבעה"מ ז"ל כנ"ל: