אור ברסלב
שות ברית עולם שו"ת בדיני או"ח › סימן ט

שות ברית עולם· רבי איזיק יעקב ולר

שו"ת בדיני או"ח · סימן ט

סימן ח

א

וראיתי בנודע ביהודה מהדו"ק בקונטרס אחרון והובאו דבריו ז"ל בתנינא חא"ח סי' קל"ה דהביא שם בשם חתנו ז"ל להקשות על הריב"א דאיך פי' הריב"א דהעשה דוחה הל"ת ולא נשאר אלא העשה כיון דמדינא אסור לו לקיים המצוה נגד העשה ול"ת א"כ ג"כ העשה לא קיים דהוה מצהב"ע והאיך ידחה הל"ת משום האי מצוה ותירץ שם בנודע ביהודה ע"ז ע"פ דברי הרמב"ם ז"ל בפ"ו מהל' יבום יעו"ש שהאריך בזה וסיים דהא דאין עשה דוחה עשה הוא רק לכתחלה או מדרבנן או אפילו מה"ת מכח מאי אולמא דהאי עשה מהאי עשה אבל בדיעבד כגון דעבר וייבם חייבי עשה קנה דאין בכח איסור עשה להוציא מעשה דיבום ואמרינן להיפך מאי אולמא דהאי עשה מהאי עשה ובזה מישב קושיא הנ"ל מהריב"א דכיון דלדידיה נדחה הלאו והוה כמו שאינו א"כ הוה עשה כנגד עשה ול"ש לומר דהוה מצוה הבאה בעבירה דמאי אולמא דהאי עשה מהאי עשה יעוש"ה. ובעניותי לא ירדתי לסוף דעתו ז"ל דאטו משום דהעשה מדחה הלאו לא אלים העשה דמסייע ליה הלאו מהך עשה דאפילו מצהב"ע לא מיקרי דגם לסברתו ז"ל הוא כיון דאיכא עשה לא נוכל לידע באיזה עשה רוצה הקב"ה ורק לכתחילה אסור לו משום דשב וא"ת עדיף ובעבר בדיעבד אמרינן להיפך כמבואר שם. וא"כ כאן לפירוש הריב"א ז"ל אף דהעשה דוחה הל"ת ולא נשאר אלא עשה מ"מ הרי ראינו דיותר רצון התורה לבל לקיים העשה שכנגדם כיון דלהיפך הזהירה התורה יותר בעשה ול"ת. ולכה"פ העשה שעם הל"ת חמיר טפי מהעשה שכנגדו והרי בתוס' חולין (דף קמ"א ע"א) הנ"ל הוכיחו שם דגם להריב"א ז"ל אף דלא לקי על הלאו משום דנדחה אבל איסורא איכא דלא מידחי לגמרי הרי דמ"מ נשאר איסורא דלאו גם לפי' הריב"א ז"ל וא"כ ס"ס שייך מצהב"ע:

הן אמת דדברי התוס' ז"ל שם צריך ביאור מה דהקשו שם לפירוש הריב"א ז"ל מסוגיא שם דמשמע שם דלא נדחה הלאו דמהיכא מוכח להו ז"ל כן ועיין בנוב"י תנינא סי' קל"ה שם בתשובה לבן המחבר שביאר בכונת התוס' שם וגם לפי דבריו לכאורה צ"ע יעו"ש. ולכאורה משמע בפשוט דכונת התוס' דאי נדחה הלאו א"כ מאי מקשה בגמרא עשה ול"ת הוא היה לו לומר דכיון דלאו נדחה וסד"א דעשה דגדול השלום דוחה להאי עשה וכן משמע לשונם ז"ל דכתבו והכא משמע דכ"ז דלא עבר ושקלה איכא עשה ול"ת כו' יעו"ש וכן הבין בס' לב אריה בפירושם ז"ל אך גם זה צ"ע וכמו שתמה שם בס' לב אריה וכתב די"ל דמגמרא לא מוכח כלל די"ל דבאמת דחי אלא דבכאן הל"ת מחזק להעשה דלא יוכל העשה שכנגדו לדחותו לכה"פ ומש"ה תירץ הגמרא דעבר ושקליה דלאו עבריה דהיינו דל"ש כלל לומר דהל"ת יחזק להעשה דעתה אין כאן שום לאו דאפילו באם דלא היה עשה לדחותו תו ליכא לאו דכבר עבריה ובזה נדחה לכאורה מה שביאר בנוב"י שם ג"כ. ולכאורה עלה בדעתי די"ל דהנה בס' הליכות עולם כתב ורבים יתמהו האיך יבוא עשה הקל וידחה ל"ת החמיר ותירץ כי עשה תנאי הוא בל"ת כאילו תאמר דל"ת כך אלא בדבר פלוני והוא אמרם ז"ל מחלליה מות יומת וביום השבת שני כבשים בדיבור אחד נאמרו כו' הלכך אמרינן אתי עשה ודחי ל"ת והובאה בס' יבין שמועה וכן מבואר בהדיא ברב נסים גאון בפי' למסכת שבת (דף קלג ע"א) [הנדפס מחדש] דכתב דמשו"ה עשה דוחה ל"ת הוא דבמקום עשה לא נאמרה הל"ת כלל יעוש"ה וא"כ אפשר דמשו"ה הקשו דס"ל דאם נימא דהל"ת נדחה לגמרי וע"כ דגם זה הוא כמו בכל ל"ת לחודא דבמקום עשה לא נאמרה כלל הל"ת ואף דאיכא בהדיא עשה ע"כ דגם בזה הוה כמו דלא נכתב כלל הל"ת דאל"כ אמאי ידחה הל"ת דהרי גם בל"ת לחודא לא נדחה אלא דאמרינן דבמקום עשה לא נאמרה כלל. וע"כ דגם בל"ח עם עשה לפי' הריב"א ז"ל דנדחה הל"ת ע"כ דגם בזה אמרינן דהל"ת לא נאמרה כלל במקום העשה וא"כ כיון דנשאר רק עשה נגד עשה ליתי עשה דגדול השלום וידחה העשה דכנגדו ול"ל לגמרא לאוקמי בעבר ושקליה כנ"ל ול"ש לומר דהל"ת מחזק העשה כיון דאמרינן דבמקום זה לא נאמרה הל"ת כלל והיה כאילו לא נכתב במקום זה הל"ת ואין מה לחזק להעשה כנ"ל וא"ש בפשיטות וע"ז תירצו דגם להריב"א ז"ל אף דנדחה הל"ת מ"מ כאן אינו כמו בכל ל"ת לחודא נגד עשה דבכ"מ הל"ת כמו שאינו משא"כ הכא המלקות נדחין אבל איסורא דל"ת נשאר ויש להאריך בטעם וסברא דמלתא ועיין במסכת ברכות (דף ק' ע"א) בפירש"י ז"ל ד"ה שב וא"ת שאני כו' ובפני יהושע שם ובס' דברי אמת בקונטרס ו' בענין לאוין (דף פה ע"ד) דמפרש גם בפירש"י ז"ל כנ"ל דבמקום עשה לא נאמרה ל"ת כלל ובתוס' שם לא פירשו כן ויש לפלפל בזה ואכמ"ל. ונחזור לעניננו דמתוס' מבואר דאף דנדחה ממלקות מ"מ נשאר איסור דל"ת וא"כ הדר קשה דהרי הוה מצוה הבאה בעבירה ואין לומר כסברת הנודע ביהודה דבדיעבד איכא למימר להיפך מאי אולמא דהרי איסור הל"ת מסייע להעשה. וא"כ דברי מרן בנודע ביהודה שם תמוה לכאורה:

ואף אם נאמר דרבינו נוב"י ז"ל מפרש בפי' הריב"א דהל"ת נדחה לגמרי דלא כתוס' חולין הנ"ל קשה ג"כ דמלבד דלכאורה מוכרח הוא דלהריב"א ז"ל אף דנדחה הלאו מ"מ נשאר איסור וכמו שכתבו התוס' וכן מוכת מכ"מ ויובא לפנינו. קשה ג"כ דהנה בתוס' ב"מ (דף ל' ע"ב) גבי השבת אבידה בכהן והוא בביה"ק דמקשה בגמרא הא עשה ול"ת הוא והקשו בתוס' דהא הוי עשה דכהנים שאינו שוה בכל ובנזיר אמרינן דעשה דוחה ל"ת ועשה שאינו שוה בכל ותירצו דטעמא שם משום דגדול השלום הוא דדחי עשה ול"ת שאינו שוה בכל ולמ"ד דמצורע מותר בתשה"מ צ"ל כו' יעוש"ה ובחידושי מהרש"א ז"ל דמבואר דאף דכתבו בתוס' דבנזיר הטעם משום דגדול השלום היינו לענין לדחות עשה ול"ת אבל עשה נגד עשה אף דאינו בעשה דגדול השלום אלא כיון דהעשה שכנגדה אינו שוה בכל נדחה מקמיה העשה שכנגדה דשוה בכל יעוש"ה במהרש"א וא"כ במסכת שבת (דף כה ע"א) בהא דאין מדליקין בשמן שריפה ביו"ט דמסיק ר"א משום דיו"ט הוה עשה ול"ת וכן כתב הרמב"ם ז"ל בפ"ג מהל' יו"ט דה"ט משום עשה ול"ת. ואם נאמר דהלאו נדחה לגמרי ולא נשאר אלא עשה והרי העשה דיו"ט אינו שוה בכל דנשים אינן מצווין על עשה דיו"ט דזמ"ג הוא וא"כ אמאי אינו נדחה בהך דשמן שריפה הנ"ל. והרי בנוב"י שם משוה דהרמב"ם ז"ל ס"ל כהריב"א אך זה אינו קושיא דכבר נתבאר בסימנים הקודמים דהרמב"ם ז"ל לשיטתו דס"ל דגם נשים מצוים בעשה דיו"ט כמבואר למעלה ויש לפלפל בזה ולדחות ראי' הנ"ל:

ב

ועוד יש להוכיח דגם בזה שייך מצוה הבאה בעבירה דבחולין (דף קמא ע"א) דמקשה בגמרא האי עשה ול"ת הוא ומתרץ בגמרא ל"צ כגון דעבר ושקליה כו' סד"א דאתי עשה ודחי עשה כו' מאי אולמא כו'. וכבר הבאתי למעלה קושיות הס' לב ארי' לפי' הריב"א ז"ל דאף דאיכא עשה ול"ת מ"מ נדחה הל"ת לענין דלא לקי א"כ מאי מקשה בגמרא מאי אולמא דהאי עשה מהאי עשה כו' דלמא להכי צריך קרא דתשלח דבל"ז ה"א דבעבר ושקלה ליכא מלקות לפירוש הריב"א ז"ל להכי כתב קרא דתשלח לאורויי לן דמילקי נמי לקי ותירץ שם דליכא למימר דתשלח הנכתב בלשון עשה ילמדנו לענין מלקות וכבר הארכנו בזה למעלה. וא"כ לפי דברי רבינו בנוב"י הנ"ל הדר קשה דלמא להכי איצטריך קרא דתשלח דבלא קרא ה"א דבדיעבד אם נטל והקריבו מהני הקרבן דלא הוה מצוה הבאה בעבירה דהוה עשה נגד עשה לדבריו ז"ל דאמרינן דהלאו כמאן דליתא והעשה נגד עשה אמרינן להיפך מאי אולמא דהאי עשה מהאי עשה כמבואר בדבריו ז"ל שם להכי איצטריך קרא דתשלח לדחות העשה דמצוה וא"כ ממילא בדיעבד נמי הוה מצוה הבאה בעבירה דל"ש לומר להיפך מאי אולמא דהרי בזה גלי עוד קרא דתשלח לדחות העשה אע"כ דלזה לא צריך קרא כלל כיון דאיכא עשה ול"ת מסייע בהדה ואף דנדחה הל"ת לפי' הריב"א ז"ל מ"מ מהני לענין שמאלם הל"ת את העשה דיהיה אלים מהעשה שכנגדה ואף בדיעבד הוה שפיר מצוה הבאה בעבירה וא"כ הדרא קושיית מהר"ז חתנא דבי נשיאה רבינו בעל נוב"י ז"ל הנ"ל לדוכתיה דנימא דהוה מצוה הבאה בעבירה וילקה נמי. ויותר יש להקשות למסקנא שם דמסיק דאיירי כגון שנטלה ע"מ לשלחה דלאו ליכא עשה הוא דאיכא פו' ומאי אולמא דהאי עשה כו' סד"א הואיל וקאמר מר כו' ליתי עשה ולידחי כו' קמ"ל ואם נימא דהיכא דאיכא עשה נגד עשה אף דלכתחלה אסור לעשות המצוה לעבור על העשה מ"מ בדיעבד לא הוה מצוה הבאה בעבירה כנ"ל א"כ מאי מקשה בגמרא מאי אולמא דהאי עשה כו' דהיינו דע"ז ל"צ קרא דתשלח דממילא ידעינן דאסור להקריב מכח דמאי אולמא כו' ומאי קושיא כלל דלמא איצטריך קרא ע"ז ללמדנו דדוקא קפיד קרא לבל ליקח וממילא בדיעבד הוה מצוה הבאה בעבירה ולא מהני הקרבן אלא ע"כ דבלא קרא יתירא דתשלח אלא מכח דמאי אולמא דהאי עשה מהאי עשה נודע כיון דאיכא עשה נגד עשה ממילא אסור לעשות המצוה והוה מצוה הבאה בעבירה אף בדיעבד. הרי מוכח מכאן דאף בעשה נגד עשה לחודא הוה מצוה הבאה בעבירה. וי"ל דהיינו כיון דכתבה התורה עשה נגד עשה נודע דודאי אסור לנו לעשות זאת וממילא דהוה מצוה הבאה בעבירה. ומכש"כ היכא דאיכא לאו המסייע בהדי עשה, אף דנדחה לענין מלקות דודאי דשייך מצהב"ע ומכש"כ דקשה מכאן על הא דכתב בנוב"י הנ"ל די"ל דבדאיכא עשה נגד עשה דמה"ת מותר לעשות איזה שירצה ורק מדרבנן אסור לעשות דא"כ מאי מקשה בגמרא למה לי קרא דתשלח דמאי אולמא כו' כנ"ל די"ל דאי לאו קרא היה מותר מה"ת לעבור על עשה דתשלח את האם כדי לקיים מצוה דמצורע ולקח וגו' משו"ה צריך קרא דתשלח ויבואר לפנינו אי"ה מה שיש לדקדק בזה אם שייך בה כלל מצהב"ע:

ג

ועוד קשה עליו ז"ל מהא דכתב הרמב"ם ז"ל בנדרים (דף ט"ז) בפירוש המשניות הנ"ל דבנדר ממצה ועבר ואכל לוקה ומשום דהוה מצהב"ע וכמו שהבאתי למעלה לשונו ז"ל. ולא אמרינן דעשה דמצה ידחה האיסור דנדר משום דבנדר הוה עשה ול"ת וכבר נתבאר למעלה דלא נדחה העשה ול"ת אף דישנו בשאלה ומשו"ה ס"ל להרמב"ם ז"ל דהוה מצהב"ע כנ"ל. ולדברי רבינו בנוב"י ז"ל אף דאיכא עשה ול"ת כיון דלהריב"א ז"ל הלאו נדתה ולא הוה אלא עשה נגד עשה ולדבריו ז"ל לא שייך בזה מצהב"ע ואמאי כתב הרמב"ם ז"ל שם דהוה מצוה הב"ע והרי בנוב"י כתב שם לישב דהרמב"ם ז"ל מודה לסברת הריב"א ז"ל ומשוה אותם ומתרץ ע"פ הנ"ל יעו"ש. וא"כ יקשה מדברי הרמב"ם ז"ל הנ"ל וכן יש להקשות ג"כ מהך דשילוח הקן דפסק הרמב"ם ז"ל בפי"ג מהל' שחיטה דאם עבר ולקח לוקה וכבר הארכנו בזה למעלה מה שקשה מזה דסותר לשיטת הריב"א ז"ל כמבואר בשעה"מ ומה שיש לכאורה לדחות תירוץ השעה"מ וכתבנו די"ל דס"ל ג"כ בעיקר הדבר כהריב"א אלא משום דהוה מצוה הבאה בעבירה כנ"ל וא"כ לדעת רבינו בנוב"י ז"ל דמשוה דעת הרמב"ם ז"ל להריב"א ז"ל ונצטרך לומר ג"כ לכאורה כמו שכתבנו למעלה בטעם הרמב"ם ז"ל דלוקה משום דהוה מצהב"ע וע"כ דלהרמב"ם ז"ל כה"ג נקרא מצהב"ע ורבינו נוב"י ז"ל מתרץ דלהריב"א ז"ל לא הוה כה"ג מצהב"ע ומשוה דעת הרמב"ם ז"ל להריב"א ז"ל:

וכן במה שכתב בנוב"י שם דמגמרא דחולין שם ג"כ משמע כן מדמקשה בגמרא מאי אולמא דהאי עשה מהאי עשה ולא מקשה והא קיי"ל דאין עשה דוחה עשה דבאמת לא קיי"ל כן בשום מקום אלא דמצד הסברא הוא. גם בזה לכאורה תימה גדולה על דבריו ז"ל דכאן הוכיח הוא ז"ל דעשה לעשה מה דאינו דותה הוא מצד הסברא דמשו"ה לא מקשה והא קיי"ל דאין עשה דוחה עשה ואח"כ מסיק דלהריב"א ז"ל דהלאו נדחה הוה רק עשה נגד עשה. והרי מלא בש"ס מזה דמקשה בגמרא והא קיי"ל דאין עשה דוחה ל"ת ועשה. אלא ע"כ כיון דבאמת קיי"ל דאין עשה דוחה ל"ת ועשה יהיה מאיזה טעם שיהיה ושפיר מקשה. ולדבריו ז"ל עשה נגד עשה דמיא לעשה ול"ת נגד עשה. אע"כ צ"ל דלכאורה באמת ל"ד עשה ול"ת נגד עשה לעשה נגד עשה דשם הל"ת מסייע להעשה ומה גם לפירוש התוס' דחולין הנ"ל דנשאר עדיין איסור ושייך שפיר בזה מצהב"ע. ולהנ"ל י"ל דגם בעשה נגד עשה שייך מצוה הב"ע וכמו שהוכחנו למעלה וא"כ עדיין לא נתיישב דברי הריב"א ז"ל דנימא כיון דהוה עשה ול"ת הוה מצהב"ע ואמאי לא ילקה נמי להריב"א ז"ל כיון דהמצוה לא מהני כלל דהוה מצוה הבאה בעבירה ואמאי ידחה הל"ת והדר קושיית חתנו מהר"ז ז"ל לדוכתיה וכמו שנתבאר למעלה ויש לי עוד להאריך בראיות ע"פ הנ"ל אך מאשר מצאתי הרבה מדברי בס' היכלי שן תנינא סי' ס"ו ותמה שם ג"כ על הנוב"י ז"ל הנ"ל והביא ג"כ קצת מדברי הנ"ל יעו"ש שהאריך בזה לכן קצרתי בזה. אך לפי מה שנתבאר למעלה בדברינו לכאורה נתישב קושיית מהר"ז ז"ל הנ"ל די"ל שפיר דהרמב"ם ז"ל אף דבעיקר הדבר מודה להריב"א ז"ל אך בזה מחולק דלהרמב"ם ז"ל מצוה הבאה בעבירה מה"ת לא יצא בכל מקום ולהריב"א ז"ל יש לומר או דס"ל דמצהב"ע הוא רק מדרבנן או דמחלק בין דבר הבא לרצות כקרבן לדבר אחר כמבואר למעלה:

ד

ועוד יש להוכיח לכאורה דשייך בזה מצהב"ע מהא דמס' ברכות (דף מז ע"ב) גבי ר"א דשיחרר עבדו והשלימו לעשרה. ופריך היכי עביד הכי והאמר ר"י המשחרר עבדו עובר בעשה. ומשני לדבר מצוה שאני ופריך מצהב"ע הוא ומשני מצוה דרבים שאני יעוש"ה. והנה בר"ן בגיטין (דף לח) בסוגיא שם הקשה דהאיך נדתה העשה דלעולם בהם תעבודו מפני המצוה דתפלה. ותירץ שם ב' תירוצים א' דהעשה אינו עשה גמורה ולכאורה משמע דכונתו ז"ל דלא הוה אלא אסמכתא וכ"כ הריטב"א ז"ל בפירוש דלא הוה אלא אסמכתא דהרבה מצינו דאף דהוה דרבנן מ"מ מיקרי עשה. ומשו"ה דתי מצוה דרבנן לאיסורא דרבנן. ותירוץ ב' תירץ שם דהאיסור שיחרור הוא משום לא תחנם והיכא דעושה לטובתו לקיים המצוה ל"ש האיסור דלא תתנם וכן פירש הרמב"ן ז"ל אך ע"ז הקשו דא"כ מאי מקשה במס' ברכות שם מצהב"ע הוא כיון דלדבר מצוה לא שייך כלל שום איסור ועיין ברשב"א וברא"ש בגיטין ובקרבן נתנאל שם ובאמת תמיה גדולה היא. וראיתי בס' היכלי שן סי' ל"ג שכתב לישב זאת וחילק בזה דהיכא דקיום המצוה עם העבירה באין כאחד לא שייך מצהב"ע דהעשה דוחה האיסור אך אם אינן באין כאחד בזה הוה מצהב"ע כיון דבעת העבירה לא עשה מצוה אלא דאח"כ עושה המצוה ובאה מכח העבירה שעשה מקודם זה הוה מצהב"ע ומשו"ה בר"א דשיחרר עבדו בעת השיחרור לא היה מצוה דמצות תפלה היה אח"כ משו"ה לא שייך ב' הטעמים דהמצוה דתפלה אינו יכול לדחות האיסור דלא הוה בעידנא ומטעם דהוה לצורך עצמו נמי לא הוה בעת שיחרור כי אם על סמך שיהיה לצורך עצמו אח"כ כשיתפלל אבל בלאו הכי עצם השיחרור עצמו בעת שמשחררו הוה עבירה וכל התירו הוא על סמך שיתפלל אח"כ ומשו"ה הוה מצוה הב"ע וכתב שם דמה"ט ניחא הא דבטבל ושאר דברים דקא חשיב להו תלמודא לאיסורן מקרא ולא משום מצהב"ע משום דאיסורן באכילה קעבר בשעה שעושה המצוה ואתי עשה ודחי לל"ת כו' יעו"ש. ולא הבינותי דבריו כלל דלכאורה כוונת הר"ן פשוט דכיון דהאיסור הוא משום חנינה וכיון דכונתו לטובת עצמו ל"ש כלל שום איסור ומה נ"מ אם השיחרור אינו בעידן המצוה כיון דס"ס השיחרור אינו איסור כלל משום דכונתו הוא לטובת עצמו שיהיה לו אח"כ מזה מצוה לתפילה ול"ש לא תחנם דאין כונתו לחנינה דעבד וכל כונתו לטובת עצמו והוה כמוכר לו וא"כ האיך שייך להקשות מצהב"ע הוא כמו שכ' הגאון בה"ש שליט"א משום דאינן באין כאחד כיון דלא היה עבירה כלל הגע עצמך אם מכר העבד ע"מ לשחררו בדמים והתנה שהדמים יתנו לו באיזה זמן אח"כ ונתן לו שטר ע"ז אטו בזה שייך עבירה דלא תחנם זה ודאי אינו כיון דבעה"ב רוצה במעות שיתן לו חבירו עבור השיחרור ומאמין לו שיתן לו אח"כ ומתרצה על שטר חוב ואף דבגמרא גיטין וב"ב שם דאיתא בחצי עבד וחצי ב"ת דכופין אותו לשחררו וכותב לו שטר על חצי דמיו ומ"מ הקשו ע"ז בתוס' האיך כופין אותו ע"ז הא אסור לשחרר עבדו ולפי הנ"ל לא שייך בזה איסור דהרי נותן לו שטר על דמיו. לא דמי כלל דשאני התם דהבעה"ב אינו רוצה בזה אלא ע"י כפיה ואינו רוצה למוכרו בעד הדמים וא"כ הוא רק לטובת העבד. משא"כ היכא דהבעה"ב רוצה משום טובתו לא שייך שום איסור. גם מה שכתב בספר ה"ש שם דבטבל ל"ש מצהב"ע כנ"ל גם זה תימא דבהדיא מבואר במסכת פסחים (דף לה) שם דשייך בטבל מצהב"ע וטעם זה מוכרח הוא כמו שכתב רש"י ז"ל בהדיא בטעמא דטבל משום מצהב"ע לפי מה דמוקים לה בטבל מדרבנן דל"ש בזה טעם דקרא דכל שישנו בבל תאכל חמץ כו' כמבואר שם והא דלא דחי ליה המצוה דמצה וגם הא דקאמר בגמרא שם בטעמא דכל שישנו בבל תאכל חמץ כו' ולא מיסתגי ליה בטעמא דמצוה הבאה בעבירה כבר נתבאר למעלה בסימנים הקודמים וכבר הארכנו בזה בס"ד:

ונחזור לעניננו דא"כ קשה קושיית הראשונים ז"ל מאי מקשה מצהב"ע הוא דלפירוש הר"ן ז"ל ליכא שום עבירה לכן נראה דע"כ צ"ל לתירוץ הר"ן ז"ל הנ"ל דאותה סוגיא דברכות מחולקת עם הך סוגיא דגיטין בזה דסוגיא דברכות ס"ל דלא הוה אלא מדרבנן וא"כ י"ל מאי דמשני לדבר מצוה שאני היינו דלמצוה מותר דהמצוה דתי העשה דרבנן דלעולם בהם תעבודו דאתי מצוה דתפילה דרבנן ודחי להמצוה דלעבוד בעבד מדרבנן משו"ה שפיר מקשה ע"ז הא מצהב"ע היא כיון דבעשייתו המצוה עובר על מצוה אחרת ומשני דמצוה דרבים שאני וסוגיא דגיטין ס"ל דאסור לשחרר העבד מה"ת וא"כ הא דמתרץ שם מצוה שאני ע"כ דהיינו כתירוץ הב' מהר"ן ז"ל דהיינו דמשום מצוה ל"ש חנינה דעבד דאל"כ יקשה האיך דחינן מקמיה מצוה דרבנן עשה דאורייתא. וכן ראיתי בחידושי הרג"ח ז"ל שכתב דסוגיות הנ"ל מחולקין בתירוצי הר"ן ז"ל כנ"ל ומישב בזה קושיית הרשב"א ז"ל על הרמב"ן ז"ל כנ"ל. ולפע"ד י"ל עוד דלכאורה סוגיא דגיטין דייקא דע"כ ס"ל דאסור לשחרר עבדו מה"ת דאיתא שם (דף לח ע"א) ההיא אמתא דהוה בפומבדיתא דהוה קמעביד בה אינשי איסורא אמר אביי אי לאו דאר"י א"ש המשחרר עבדו עובר בעשה הוה כייפינא ליה למריה וכתב ליה גיטא דחירותא רבינא אמר כי הא מודה ר"י משום מלתא דאיסורא ואביי וכו' וא"כ י"ל דדייק הגמרא דמסתמא הא דאר"י א"ש דעובר בעשה הוא מה"ת דאל"כ אלא מדרבנן הוא דאסור היה כייף אביי לשחררה דודאי במקום איסורא לא תיקנו רבנן איסור שיחרור. אף דהשיב שם בגמרא אליבא דאביי משום דאפשר דמיחד לה עבד מ"מ י"ל דס"ל להגמרא דאילו לא היה איסור שיחרור רק מדרבנן י"ל דבמקום איסור לא עשו כלל תקנה וטוב יותר לשחררה דבהכי תהיה מינטרא יותר מעבירה. אלא דס"ל דמה"ת אסור לשחררו. וכיון דאפשר בתקנתא אחריתא אין לדחות איסור דאורייתא. וכיון דמקשה שם היכא עביד הכי ומתרץ מצוה שאני ע"כ דהכוונה כתירוץ הרמב"ן והר"ן ז"ל דמשום מצוה ליכא לא תתנם וא"כ באמת שוב לא שייך להקשות מצהב"ע הוא דכיון דליכא בזה כלל עבירה דלטובת עצמו נתכוין. וא"כ לפי"ז י"ל דנתישב היטב מה דתמהו אמאי בגיטין לא פריך בגמרא מצהב"ע הוא ובברכות שם פרך מצהב"ע היא וראיתי באחרונים שתירצו משום דבגיטין איתא אר"י א"ש. ושמואל לא ס"ל מצהב"ע משא"כ בברכות ליתא אלא אמר ר"י משו"ה פריך מצהב"ע היא ולכאורה צ"ע ע"ז דהרי מבואר בגיטין (דף נה ע"א) דר"י אמר ד"ת בין נודעה בין לא נודעה מכפרת וכתבו בתוס' שם סוף ד"ה מ"ט דטעמא דר"י דלא חייש למצהב"ע א"כ הרי דר"י ל"ל מצהב"ע וע"כ צ"ל דקושיית הגמרא לאו דוקא לר"י אלא דלקושטא דמלתא מקשה למאן דחייש למצוה הב"ע האיך שיחרר ר"א עבדו. אך לפי המבואר א"ש בפש בפשיטות דכיון דבגיטין ס"ל לגמרא דאיסור שיחרור הוא מה"ת ממילא דכונת הגמרא בתירוצא מצוה שאני היינו דכיון דהוה טובתו למצוה ליכא שום איסור א"כ ממילא דליכא להקשות כלל מהב"ע היא כנ"ל משא"כ בברכות דס"ל דהוא דרבנן והכונה מצוה שאני היינו דעשה דרבנן דוחה את איסור דרבנן ומשו"ה מקשה שפיר מצהב"ע היא ויש לדקדק קצת עפי"ז דבברכות איתא לדבר מצוה שאני ובגיטין איתא מצוה שאני ודו"ק ויש לפלפל עפי"ז בדברי הרמב"ם ז"ל בפ"ה מהל' עבדים יעוש"ה ובלת"מ ז"ל *):

ולפי"ז די"ל דהעשה דתפילה הוא רק מדרבנן ותי' הגמרא מצוה שאני היינו דהעשה דתפילה דהוא מדרבנן דוחה לאיסור עשה דשיחרור דהוא ג"כ מדרבנן וע"ז מקשה מצהב"ע היא והרי דאף בעשה נגד עשה שייך ג"כ מצוה הבאה בעבירה והדר קשה כנ"ל. אך באמת יש לדחות זה דהנה לכאורה צ"ע דמאי מקשה מצהב"ע היא דהרי מבואר בתוס' סוכה דף ל' ד"ה הא דהיכא דהעבירה כבר נעשית ואח"כ עושה ע"י זה מצוה אך בשעת המצוה ליכא שום עבירה בזה לא שייך מצהב"ע כגון בגזל היכא דקני ליה לגמרי קודם המצוה לא שייך מצהב"ע א"כ ג"כ כאן בשיחרר העבד הלא ר"א שיחררו מקודם התפילה כמשמעות הגמרא והמצוה היא אח"כ א"כ ל"ש מצהב"ע כנ"ל ומאי פריך אע"כ צ"ל דהגמרא לא מקשה על הבדיעבד אמאי היה מועיל אלא לכתחלה היאך שיחרר עבדו ולכתחילה י"ל שפיר דשייך מצהב"ע ג"כ באופן זה דהיינו דאין לו לעשות עבירה שיהיה מזה אח"כ מצוה ואף שבאמת לישנא דמנהב"ע היא משמע דקאי אבדיעבך מ"מ ע"כ יש לדחוק כנ"ל וא"כ לא קשה מזה על מרן הנוב"י כנ"ל דגם הוא ז"ל כתב דלכתחלה אסור לדחות עשה מפני עשה אלא דבדיעבד אמרינן להיפך מאי אולמא כו' אך מכל הנ"ל קשה טובא וצע"ג בדבריו ז"ל

:

וכן יש לדייק ממה דכתב הרמב"ם ז"ל בפ"י מהל' יבים הל' י"א באלמנה מן הנשואין שהיתה יבמה ובא עליה כה"ג לא נפטרה צרתה והואיל ול"ק מה"ת קנין גמור כו' הרי דהיכא דאסור בעשה ול"ת ל"ק כלל והנה מרן בנוב"י שם הביא זה וכתב דמ"מ אינו סותר להריב"א ז"ל וסיים דהטעם משום *) וראיתי בס' גרש ירחים שחידש בזה דבר חדש והוא די"ל דבהך דברכות לא מייתי רק ר"י ובגיטין שם מייתי ר"י א"ש ולשמואל לשיטתו דס"ל כר"ש בגרירה דמותר בדבר שאינו מתכוין שפיר י"ל דבאמת הטעם משום לעולם בהם תעבודו אלא כיון דעשה לשם מצוה ואינו מכוין כלל להניח העבד תפשי מעבודתו הוה דבר שאינו מתכוין ומותר ואף דהוה פ"ר מ"מ י"ל דדמי לאיסורי הנאה דס"ל להר"ן ז"ל דגם בפ"ר מותר בדבר שאינו מתכוין כו' ולכאורה יש לפלפל בזה ע"פ דברי השלטי גבורים שחידש בפ' האורג דהיכא דאפשר לו לעשות הדבר בלא פ"ר אף שעושה בפ"ר לא נאסר הדבר שאינו מתכוין ואכמ"ל. עיי"ש בספר גרש ירחים הנ"ל דלפי מה שפירש שם לא קשה כלל לשמואל אלא לר"י בברכות שם שפיר מקשה ונתישב לי בזה מה דקשה טובא בהא דמסכת גיטין הנ"ל דמקשה שם ודלמא ס"ל לר"א רשות ופירש"י ז"ל מאי דוחקי' לשנויא מצוה שאני כו' וקשה דלמא המתרץ רצה לתרץ לכ"ע גם לפי מה דקיי"ל כר"ע דהוה חובה וגם אמאי בברכות לא מקשה הגמרא כן ובעה"י מצאתי שכבר עמד בזה בס' אגודת אזוב דף ט"ז ע"ג עיי"ש מה שפלפל ע"ז ובדברי הס' ג"י הנ"ל נתישב שפיר דשפיר מקשה הגמרא ודלמא סבר לה כמ"ד רשות כלומר דמי דחקו לתרץ מצוה שאני וזה רק אליבא דשמואל דס"ל דבר שאינו מתכוין מותר כר"ש ולא לרב יהודה ואתה מוכרת לומר דמה דאמר ר"י א"ש היינו דרק אליבא דשמואל אמרה וליה לא ס"ל כן דזה ודאי דוחק. ודלמא ר"א סבר לה כמ"ד רשות ויהיה מתורץ גם לר"י וא"ש גם כן פירש"י ז"ל דהקושיא קאי על התרצן ולא על המקשן כי המקשן רצה שיתרץ לו אליבא דכ"ע ודוק:

דרחמנא כתב יבמתו לרבות שיש שעולה לחליצה ואין עולה ליבום והיכא דגלי כו' ולכאורה לפע"ד קצת דוחק לפרש כן ברמב"ם ז"ל מה שלא נזכר רמז מזה ואדרבה דייק וכתב שאין עשה דוחה ל"ת ועשה כו'. הרי דטעמו ז"ל משום ל"ת ועשה הוא ומלבד זה יתבאר לפנינו בס"ד בגמרא יבמות הנ"ל דלכאורה קשה לומר כן ודבריו ז"ל צע"ג:

תוכן העניינים

שות ברית עולם

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה