שות ברית עולם· רבי איזיק יעקב ולר
שו"ת בדיני או"ח · סימן ח
א
ונחזור לדברי הריב"א ז"ל הנ"ל והנה אחר שנתבאר למעלה דע"כ לא ס"ל להרמב"ם ז"ל בטעמא דנדר על דבר מצוה דאסור משום דגלי קרא דל"ד דחל גם על דבר מצוה. כמבואר בפי' המשניות שם כנ"ל א"כ מעתה הדר מוכח דע"כ הרמב"ם ז"ל לא ס"ל כהריב"א ז"ל דאם דס"ל כהריב"א ז"ל א"כ בנדר ממצה ועבר ואכל אמאי לוקה דאף דאין עשה דוחה ל"ת ועשה מ"מ הלאו נדחה ואף אם נימא דמ"מ איסור הלאו לא נדחה כמוש"כ התוס' ז"ל בחולין שם מ"מ אמאי לוקה וכנ"ל. אלא דמ"מ נלפע"ד לכאורה דעדיין י"ל דאין סתירה מהרמב"ם ז"ל לעיקר דין הריב"א ז"ל וי"ל כיון דס"ל להרמב"ם ז"ל דבנדר ממצה שייך בזה מצוה הבאה בעבירה כמוש"כ בפירוש המשניות שם א"כ אף דהלאו נדחה מ"מ כיון דאסור לו לאכול וגם הוה מצהב"ע א"כ לא הוה מצוה כלל דמצהב"ע לא יצא וכיון שאין כאן מצוה מה ידחה אח הל"ת ומשו"ה לקי ע"ז אבל באם לא דהוה מצהב"ע שפיר מודה להריב"א ז"ל בעיקר דינו והא דס"ל להריב"א ז"ל שם דהעשה דוחה הל"ת דלא ילקה ולא ס"ל דהוה מצהב"ע וממילא דליכא שום מצוה דלידחי להל"ח כנ"ל יתבאר לפנינו בעה"י:
ובזה יש לישב ג"כ דלא יסתור דינו מהא דכתב הרמב"ם ז"ל בפי"ג מהל' שחיטה הל' י"ט וז"ל אסור ליטול אם על הבנים ואפילו לטהר את המצורע וכו' ואם לא שלח לוקה שאין עשה דוחה ל"ת ועשה ולדעת הריב"א ז"ל אמאי לוקה דהא הל"ת נדתה מקמי עשה וכבר העיר בזה השעה"מ בפ"ג דנדרים שם ותירץ שם די"ל דהתם ה"ט משום דגלי קרא תשלח אפילו לדבר מצוה כדאיתא התם יעוש"ה. ולפע"ד לכאורה תמוהין לי דבריו ז"ל דמפרש דמשו"ה לקי על לאו דלא תקח אף דנדחה מפני עשה דטהרת מצורע משום דגלי קרא דתשלת והרי לכאורה בגמרא מוכח להדיא דאין לומר דע"ז מוכיח לן קרא דתשלח דז"ל הגמרא שם בחולין (דף קמ"א ע"א) א"ל ר' אבא בריה דר"י ב"ר לרב כהנא אלא טעמא דכתב רחמנא תשלח הא לאו הכי ה"א לדבר מצוה לא עשה ול"ת הוא ואין עשה דוחה ל"ת ועשה ל"צ דעבר ושקלה לאם דלאו עבריה עשה הוא דאיכא ליתי עשה ולידחי עשה קמ"ל הניחא כו' אלא אמר בר"א כגון שנטלה ע"מ לשלח דלאו ליכא עשה הוא דאיכא ליתי עשה ולידחי עשה ומאי אולמא דהאי עשה מהאי עשה כו' קמ"ל ע"כ יעו"ש הרי בהדיא דס"ל לגמרא דתשלת גלי באופן דליכא לאו כי אם עשה וה"א דלידחי עשה ע"ז קמ"ל קרא דלא דתי ומנ"ל למילף מגילוי הקרא דתשלת דהיכא דאיכא עשה ול"ת דחייב מלקות אם דגלי הקרא דגם בדבר מצוה חייב לשלח הלא גם בלא קרא דתשלח כיון דאיכא עשה ול"ת ידעינן דחייב לשלח אף במקום מצוה משום דאיכא עשה ול"ת. וזה היה פשוט להגמרא כמו שהקשו שם הא לדבר מצוה לא עשה ול"ת הוא ואין עשה דוחה ל"ת ועשה. ומ"מ י"ל לדעת הריב"א ז"ל דלא לקי כיון דדחי עשה להלאו ולא נשאר אלא עשה ופטור ממלקות. ומה יועיל לן הך קרא דתשלח לענין מלקות לדעת הריב"א ז"ל ואם מיתורא דתשלת נימא דילפינן מזה מלקות או דנימא דכיון דגלי קרא דתשלת דגם לדבר מצוה חייב ומגלה לנו דכל המקראות קאי גם על דבר מצוה וממילא דגם הלאו דלא תקח וגו' קאי על דבר מצוה וחייב מלקות דזה אינו סברא דקרא דתשלח הנכתב בלשון עשה יורה לנו על דין מלקות ג"כ והרי קמן בגמרא דלא רצה למילף זאת מקרא דתשלח אך מוקי לה לענין אחר דהיינו אם נטל ע"מ לשלח דלא דחי עשה לעשה. ולפי המסקנא ודאי דל"ש למילף מיתורא דקרא לחייבו מלקות לדעת הריב"א ז"ל דלאו מיותר הוא דצריכנא לאם עבר ושקלה דלא לידחי עשה לעשה כמבואר שם בגמרא. ויותר קשה דהנה בס"ד דגמרא שם דעדיין לא אסיק אהך אוקימתא דיש להעמיד קרא דתשלח באופן דליכא אלא עשה ומקשה בגמרא דל"ל קרא עשה ול"ת הוא וכן אח"כ דמקשה הניחא למאן דתני קיימו ולא קיימו כו' ולדעת הריב"א ז"ל הנ"ל מאי קושיא דלמא בלא קרא ידעינן דלא דחי ואסור לשלח אלא דה"א דאם עבר ושקל אף דעבר על איסור מ"מ לא לקי דהלאו נדחה מפני עשה ע"ז קמ"ל קרא דתשלח דגם מילקי לקי כיון דעדיין לפי הס"ד דגמרא הך תשלח מיותר ובקושיא זו כבר עמד בס' לב אריה על מס' חולין שם ומיישב שם שפיר דל"ש לומר דקרא דתשלח מלמדני לענין דיחייב מלקות בדיעבד כיון דנכתב בלשון עשה לא מסתבר לומר דיורה לן על מלקות ודבריו ז"ל נכונים בטעמן והיינו כהנ"ל. ובזה יתישב ג"כ הא דהקשה עוד שם בשעה"מ מהא דאיתא במס' ב"מ (דף ל' ע"ב) ת"ר והתעלמת פעמים שאתה מתעלם כו' היה כהן והוא בבית הקברות כו' ופריך למאי איצטריך קרא אלימא לכהן והוא בביה"ק פשיטא האי עשה כו' ולא אתי עשה ודחי ל"ת ועשה ולדעת הריב"א ז"ל מאי קושיא אימא דאיצטריך קרא דוהתעלמת דאם עבר הכהן ונכנס לביה"ק אחר האבידה דלוקה דאי לאו קרא ה"א דמ"מ הל"ח נדחה ולא לקי קמ"ל קרא דלקי וכן הקשה משם (דף ל"ב ע"א) מהא דיכול אמר לו אביו אל תחזיר דמקשה ג"כ הגמרא כנ"ל וקשה להריב"א ז"ל כנ"ל ולהנ"ל י"ל דלא קשה דאין סברא לומר דקרא דנכתב בלשון עשה מגלה לן על מלקות כנ"ל וכמוש"כ בס' לב אריה הנ"ל ודברי השעה"מ ז"ל לכאורה צ"ע. וכיון שכן הרי ראיה מהרמב"ם ז"ל פי"ג מהל' שחיטה הנ"ל דלא ס"ל כהריב"א ז"ל דאל"כ אמאי ס"ל דלקי שם וכמו שהקשה השעה"מ. ותירוצו ז"ל לכאורה תמוה לפע"ד. וקצת יש לדייק כן מלשון הרמב"ם ז"ל בפי"ג מהל' שחיטה סוף הל' י"ט וז"ל שם ואם לא שלח לוקה שאין עשה דותה ל"ת ועשה. ועשה ול"ת דוחה עשה דמשמע מלשונו ז"ל דהעשה והל"ת דוחים העשה לגמרי ואין העשה דוחה אותם כלל. ולדעת הריב"א ז"ל גם העשה דוחה אותם קצת דאינו לוקה. אך זה יש לדחות אך מסוגיות הנ"ל לכאורה מוכת דלא ס"ל כריב"א ז"ל ואולי יש קצת לישב ולחלק דאף דאין סברא כלל לומר דקרא הנכתב בלשון עשה מגלה על מלקות מ"מ כיון דס"ס גלה קרא דקאי גם ע"ד מצוה ממילא י"ל דגם הלאו הנכתב שם קאי גם על דבר מצוה ושפיר מקשה בגמרא ל"ל קרא הא אין עשה דותה ל"ת ועשה דאין סברא לומר דקרא דנכתב בלשון עשה אחי למלקות ומשו"ה מסיק דקאי לענין אחר ובמקום מצוה כנ"ל וממילא נלמד דכל המקראות אזלי גם אדבר מצוה ואיכא ג"כ ל"ת דלא תקח גם עד"מ וחייב נמי מלקות וכמוש"כ השעה"מ:
אך לפי הנ"ל א"ש בפשיטות די"ל דבגוף הדין הרמב"ם ז"ל מודה להריב"א ז"ל דאף דאינו דוחה ל"ת ועשה מ"מ הלאו נדחה אלא דכאן מטעמא אחרינא חייב מלקות דכיון דבשילוח הקן איכא עשה ול"ת ואסור לו ליטול לטהר המצורע לכ"ע וא"כ אם עבר ונטל הרי הוה מצהב"ע דלא יצא כלל ידי חובתו א"כ ממילא שאין כאן עשה לדחות הל"ת כיון דלא יצא לא עשה עשה כלל וכמו שנתבאר למעלה בטעם דנדר ממצה דלקי להרמב"ם ז"ל ג"כ משום דהוה מצהב"ע וכמבואר בפי' המשניות להרמב"ם ז"ל בנדרים שם כנ"ל ואף דכאן בשילוח הקן הרי העבירה עשה מקודם זה ואח"כ עושה המצוה ואין ענין כלל להעבירה דקודם מ"מ י"ל דשייך שפיר בזה מצהב"ע ויתבאר לפנינו אי"ה בסימנים שאחר זה די"ל דבזה הוה מצהב"ע באריכות בזה בס"ד:
והנה בדין מצוה הב"ע כבר נחלקו בו ראשונים איך קיי"ל לדינא והרי מהנ"ל מוכת דס"ל מצהב"ע לא יצא. וכן פסק בהדיא בפ"ה מהל' איסורי מזבח וז"ל הגונב והגוזל והקריב קרבן פסול והקב"ה שונאו שנאמר אני ה' שונא גזל בעולה כו' ובהל' ט' כתב אין מביאין מנחות ונסכים לא מן הטבל ולא מן החדש קודם לעומר כו' מפני שהוא מצהב"ע כו' יעו"ש ובמשל"מ שם ועיין בנודע ביהודה מהד"ת חלק או"ת סי' קל"ג וסי' קל"ד ובתוס' במס' סוכה (דף ט' ע"א) ד"ה ההוא כתבו דהוא רק מדרבנן אך הרמב"ם ז"ל נראה לכאורה דס"ל דהוא מה"ת וכמו שכתב כהך דנדר ממצה דהוה מצוה הב"ע וס"ל דלקי ע"ז וא"כ י"ל דכן הדין בשילוח הקן דמשו"ה לקי ע"ז ואף דהיכא דאין ענין כלל המצוה להעבירה ל"ש מצהב"ע כמבואר ברמב"ם ז"ל פ"ו מהל' מצה ה"ז בהה"מ ז"ל שהביא הירושלמי הדא דתימא בתחלה אבל בסוף דמים הוא דחייב כו' יעוש"ה דמבואר דהיכא דכבר קנה ל"ש מצהב"ע וכן בשילוח הקן כיון דכבר עבר ואין ענין המצוה להעבירה ל"ש מצהב"ע מ"מ י"ל דבזה שייך מצהב"ע כמו שיתבאר לפנינו בס"ד:
ב
ובאמת מכאן קשה לי בדברי מרן הכס"מ ז"ל דהנה ברמב"ם פ"ח מהל' לולב ה"א כתב וז"ל ארבעה מינים האלו שהן לולב כו' והיה אחד מהן יבש או גזול או גנוב אפילו לאחר יאוש או שהיה מאשרה הנעבדת אעפ"י שביטלו כו' או שהיה של ע"ה ה"ז פסול. וכתב שם המ"מ על הא דלולב של אשרה הנזכר שם וז"ל ונ"ל שהוא גורס כאן משום מצהב"ע בקצת נוסחאות והטעם כו' וכתב ע"ז מרן הכס"מ ז"ל ד"ה או שהיה מאשרה כו' באמת כי לשון זה קשה עד מאד כפי סוגיית הגמ' ודברי הה"מ ז"ל בכאן אינם נכונים בעיני שכתב שרבינו גורס גרסא אחרת שאינה בנוסחאותינו. ועוד דאם איתא לאותה גרסא אליבא דר"י דוקא איתמר דא"ל נמי הכי גבי גזל אבל לר"י ב"נ דבגזול לא חייש למצהב"ע ה"ה באשרה לא חיישי וכבר כתבתי בבבא הקודמת לזו דרבינו פוסק כר"י ב"נ דל"ל פסול משום מצהב"ע ועוד שאפילו לדעת כו' אינו. וא"כ גבי אשרה דליכא למימר ביה הכי שהעבירה כו' אין המצוה מסייעת כלום בעשייתה כו' או כו' יעוש"ה שהאריך בזה. ולפי הנ"ל דבריו ז"ל תמוהין מאד מלבד מה שכתב מרן הכס"מ ז"ל דל"ל להרמב"ם ז"ל כלל מצהב"ע והרי מכל הנ"ל מוכח דס"ל דאמרינן מצהב"ע לא יצא ולא עוד אלא אפילו מה שכתב שם דגם לשאר פוסקים דס"ל מצהב"ע יש לחלק דל"ש מצהב"ע אלא היכא דמחמת המצוה הוה העבירה והמצוה מסייעת להעבירה והיינו כמוש"כ התוס' ז"ל ר"פ לולב הגזול (דף ל' ע"א) ד"ה משום וכ"כ הריטב"א ז"ל כנ"ל. ולפי"ז אף אם נימא דהרמב"ם ז"ל ס"ל מצהב"ע מ"מ אם נחלוק חילוק זה שכתב הכס"מ ז"ל לשיטת שאר פוסקים ז"ל וכ"כ התוס' שם. א"כ בשילוח הקן הנ"ל ל"ש מצהב"ע דשם בעת שנטל תיכף עבר העבירה ומצות עשה דטהרת מצורע יבוא אח"כ ואינה מסייעת כלל להל"ת וא"כ נסתר תירוצי הנ"ל בטעמא דס"ל להרמב"ם ז"ל דלוקה אם עבר ונטל אם על הבנים. אך לפעד"נ לכאורה דע"כ צ"ל דגם להרמב"ם ז"ל ס"ל מצהב"ע ולא מבעיא היכא דהמצוה מסייעת להעבירה כנ"ל אלא אפילו אינה מסייעת להעבירה ג"כ ס"ל דמצהב"ע לא יצא. דהנה בר"פ לולב הגזול כתב הרמב"ם ז"ל בפי' המשניות להדיא וז"ל מצהב"ע אינה מצוה לפיכך לולב הגזול ושל אשרה ושל ע"ה פסולה עכ"ל יעוש"ה הרי בהדיא דפירש הטעם בפסול דאשירה משום מצהב"ע. והכס"מ ז"ל כתב דגם לשאר פוסקים ל"ש באשירה מצהב"ע משום דאין המצוה מסייעת להעבירה יעו"ש ולהרמב"ם ז"ל כתב דל"ל כלל מצהב"ע והרי דהרמב"ם ז"ל ס"ל דגם באשרה הוה מצהב"ע וע"כ צ"ל דגרסתו היתה כהיש ספרים שהביאו התוס' ז"ל דגרסי באתרוג של אשרה משום מצהב"ע וכמו שכתב המ"מ ז"ל או די"ל דגרסתו ג"כ כמו בתוס' משום דכתותי מיכתת שיעורא אף די"ל ג"כ משום מצהב"ע מ"מ נ"מ לשמואל דלא ס"ל מצהב"ע וכמו שכתב בגליון הש"ס על התוס' הנ"ל יעוש"ה. והא דס"ל להרמב"ם ז"ל דביו"ט שני כשר גזול אף דבגמרא משמע דלמ"ד מצהב"ע פסול גם בשני וכמו שכתב הכס"מ ז"ל בזה י"ל כמו שכתב הלח"מ ז"ל דביו"ט שני דהוא דרבנן הקילו בכמה דברים ולפי"ז א"ש ג"כ הך דשילוח הקן דס"ל להרמב"ם ז"ל דלקי דגם בזה שייך מצהב"ע כנ"ל וא"כ בעיקר הדין י"ל דס"ל להרמב"ם ז"ל כהריב"א ז"ל דהל"ת היה נדחה באם דלא היה שייך מצהב"ע ולמאן דל"ל מצהב"ע ליכא מלקות משום דהל"ת נדחה אך הרמב"ם ז"ל פסק דלקי בהך דנדר על דבר מצוה ובעבר ולקח אם על בנים לטהרת מצורע משום דהוה מצהב"ע וכמו שהוכחנו למעלה דס"ל להרמב"ם ז"ל מצהב"ע:
ועוד נלפע"ד להוכיח דע"כ ס"ל להרמב"ם ז"ל מצהב"ע דהנה בהל' חומ"צ פ"ו ה"ז כתב הרמב"ם ז"ל אין אדם יוצא ידי חובתו באכילת מצה שהיה אסורה עליו כגון שאכל טבל או מעשר ראשון שלא נטלה תרומתו או שגזלה זה הכלל כל שמברכין עליו ברכת המזון יוצא בו ידי חובתו וכל שאין מברכין עליו ברכת המזון אין יוצא בו ידי חובתו. והנה בפסחים (דף לה ע"א) איתא דאין יוצאין י"ח בפסח בטבל ולא במע"ר שלא ניטלה תרומתו ולא במעשר שני והקדש שלא נפדו כו' ומקשה בגמרא פשיטא. ל"צ בטבל טבול מדרבנן שירעו כו' ופירש"י ז"ל שם ד"ה טבול מדרבנן ואפי"ה מצוה הבאה בעבירה היה חשיב לה ולא דמי כו' והיינו דבטבול מדרבנן ל"ש הטעם המובא בברייתא משום מי שאיסורו משום בל תאכל חמץ יצא זה שאין איסורו משום ב"ת חמץ אלא משום בל תאכל טבל. כיון דהוה טבל מדרבנן. א"כ חלה עליו איסור חמץ ומשו"ה פירש"י ז"ל דהוא משים מצהב"ע וכן ביאר בחידושי מהרש"א ז"ל וכן פירש הר"ן ז"ל דטעמא דאלו הוא משום מצהב"ע. והרי מזה דבטבל מדרבנן ע"כ צ"ל משום מצהב"ע וא"כ הרי הרמב"ם ז"ל בפ"ו מהל' חומ"צ ה"ז הנ"ל סיים שם זה הכלל כל שמברכין כו' וכל שאין מברכין עליו ברהמ"ז אין יוצאין בו י"ח והרי הרמב"ם ז"ל כתב בפ"א מהל' ברכות הל' י"ט כל האוכל דבר האסור בין בזדון בין בשגגה אין מברך עליו לא בתחלה ולא בסוף כיצד הרי שאכל טבל של דבריהם כו' אינו מברך ואצ"ל כו' יעו"ש וכיון שכלל הרמב"ם ז"ל בזה הכלל דכל שאין מברכין עליו ברהמ"ז אין יוצאין בו י"ח א"כ הרי דס"ל ז"ל דגם בטבל של דבריהם אין יוצאין בו י"ח וע"כ הוא משום מצהב"ע א"כ מוכח מזה דגם באיסור דרבנן ס"ל להרמב"ם ז"ל דאמרינן מצהב"ע ואינו יוצא בו אף בדיעבד:
ועוד נלפע"ד לכאורה להביא ראיה ברורה לזה דע"כ הרמב"ם ז"ל מפרש סוגיא דשם במצה של טבל כו' משום מצהב"ע דאלת"ה א"כ קשה אמאי פסק הרמב"ם ז"ל בפ"ו מהל' חומ"צ דאינו יוצא ידי חובת מצה בכל הנזכר שם בפסחים (דף ל"ה) הנ"ל דאין לומר דטעמו ז"ל הוא כמו שמפורש בברייתא שם ובגמרא משום דכל שישנו בבל תאכל חמץ כו' יצא זה כו' דהלא פריך שם הגמרא ואיסורא דחמץ להיכן אזלא ומפרש שם ר"ש דאתיא כר"ש דאין איסור חל על איסור וכן הוא מסקנא דגמרא. והרי כאן הוא איסור כולל דחמץ הזה קודם פסח היה אסור רק בחמץ הזה שהוא טבל או שאר האיסורים הנזכרים שם וכיון שבא הפסח נאסר כל החמוצים ומיגו דאיתסר בשאר חמץ שאינו טבל וכדומה איתסר נמי בחמץ זה שהוא טבל וכדומה. אך ר"ש אף איסור כולל ל"ל. דיוה"כ הוא ג"כ איסור כולל גבי נבילה דכשחל יוה"כ מיגו דאיתסר בכל מאכלות איתסר נמי בנבילה ואפי"ה ר"ש פוטר מכלל דלית ליה כולל. וכיון שכן קשה הרי הרמב"ם ז"ל פסק בהדיא בפי"ז מהל' א"ב הל"ח ובפי"ד מהל' מ"א הל' י"ח דבאיסור כולל איסור חל על איסור א"כ ל"ש טעם המבואר בברייתא לפי פסק הרמב"ם ז"ל ועוד דגם איסור מוסיף יש כאן דבחמץ ניתוסף איסור ב"י וכמו שכתב הצל"ח ז"ל שם (דף מ"ו) על משנה דכיצד מפרישין יעו"ש שהוכיח דר"ש לית ליה אפילו איסור מוסיף. אך לפי מה דקיי"ל דאמרינן איסור מוסיף כזה קשה אמאי פסק הרמב"ם ז"ל דאין יוצאין בו אף בדיעבד אע"כ צ"ל דהטעם הוא משום מצהב"ע. אבל בהך מתניתין בגמרא שם פירש"י ז"ל שני הטעמים ויתבאר עוד לפנינו מזה אי"ה אך זה לכאורה נראה ברור דטעם הרמב"ם ז"ל הוא משום מצהב"ע וא"כ דברי הכס"מ ז"ל בפ"ת מלולב הנ"ל צע"ג:
ג
והנה בדברי הריב"א ז"ל י"ל דמ"מ גם הוא ז"ל ס"ל מצוה הבאה בעבירה כר"י דגם בדיעבד לא יצא. והא דכתבו התוס' ז"ל בחולין (דף קמ"א) הנ"ל דבעבר ונטל לאם לדבר מצוה להריב"א ז"ל לא לקי ואם נימא דס"ל מצהב"ע אמאי לא לקי די"ל דס"ל ז"ל כמו שכתבו התוס' בסוכה (דף ט' ע"א) ד"ה ההוא כו' דהא דמצהב"ע לא מהני הוא מדרבנן וא"כ שפיר י"ל דמשו"ה לא לקי כיון דמה"ת מהני א"כ דוחה להל"ת ולא לקי. אלא דלפע"ד צ"ע במה שהקשו התוס' במס' חולין (דף קמ"א ע"א) הנ"ל לפירוש הריב"א ז"ל דפירש אהא דאיתא בפסחים בפ' א"ע (דף מ"ז:) אחרישה לא ליחייב הואיל וחזי לכסויי בה דם ציפור והקשה הריב"א ז"ל דהא יו"ט עשה ול"ת הוא כו' ותירץ שם דאף דהעשה לא דחי, העשה ול"ת מ"מ לא לקי משום דהל"ת נדתה וא"כ קשה בהך דתולין הנ"ל דמשמע דאיכא ל"ת ועשה דאף הל"ת לא נדחה כמבואר שם. ולכאורה להנ"ל מאי קושיא כלל די"ל בפשוט דלעולם ס"ל להריב"א ז"ל מצהב"ע לא מהני מה"ת וכאילו לא עשה בה מצוה כלל אך דס"ל להריב"א ז"ל כמוש"כ הריטב"א ז"ל בסוכה (דף ט') לישב דלא אמרינן מצהב"ע אלא בדבר שהוא בא לרצות כמו לולב יעוש"ה. א"כ י"ל דשם בחרישה ביו"ט לא שייך מצהב"ע וא"כ שפיר כתב הריב"א ז"ל דהל"ת נדחה מפני עשה דכיסוי משא"כ בהך דחולין דשם מיירי בדבר העומד להקרבה דהיינו בקן יולדת וקרבן מצורע דמיירי שם יעוש"ה בפירש"י ז"ל בזה י"ל דגם להריב"א ז"ל הוה מצהב"ע ולא מהני המצוה כלל. דבקן יולדת ודאי דהוה קרבן הבא לרצוח וגם בקרבן מצורע י"ל קצת דהוא כמו לרצות כמו לולב ואף אם נימא דזה לא הוה לרצות מ"מ קן יולדת ודאי דלרצות הוא והוה מצהב"ע ול"מ כלל וא"כ אין כאן עשה לדחות הל"ת וממילא נשאר העשה והל"ת דשילוח הקן ול"צ לחלק כמו שכתבו התוס' ז"ל דגם להריב"א ז"ל אף דדחי להל"ת מ"מ עבר אאיסורא דלאו אלא דלא לקי ומנ"ל לתוס' חילוק זה די"ל כנ"ל ועיין שם בריטב"א ז"ל מה דמסיק שם בזה ועדיין צ"ע בזה ולפנינו יבואר עוד דהתוס' ז"ל שפיר הקשו וס"ל דשם אין ענין כלל למצהב"ע כיון דכבר עבר ובעת המצוה אין שום קישור להעבירה והוה כמו גזל לאחר שכבר קנאו דל"ש מצהב"ע כמבואר בהה"מ ז"ל פ"ו מהל' מצה אך הריב"א ז"ל יש לישב דס"ל דשייך בה מצהב"ע כאשר יובא לפנינו בעז"ה:
ד
והא דבאמת בטבל ומעשר ראשון שלא ניטלה תרומתה ומ"ש והקדש שלא נפדו דהוה מצהב"ע אצל מצה הנ"ל ואמאי לא נימא דעשה דמצה ידחה האיסור דטבל ואם נימא דמיירי בהיה אפשר לקיים מצות מצה במצה אחרת א"ש. אך מפשטיות סתימות הגמרא והרמב"ם ז"ל משמע דבכל אופן לא יצא ומשום מצהב"ע כנ"ל ואמאי ליתי עשה דמצה וידחה האיסור ואמאי הוה. מצהב"ע ובטבל י"ל דטעמו משום דאיסורו חמור דהוה במיתה והוה כמו ל"ת שיש בו כרת וכן במע"ר שלא נ"ת אך במ"ש והקדש קשה. אך לפי מה שכתבו התוס' בקידושין (דף ל"ח ע"א) ד"ה אקרוב עומר דהביאו הירושלמי דעשה דלפני הדיבור אינו דוחה ל"ת א"ש בפשיטות דגם כאן כיון דעשה דמצה לפני הדיבור הוא. לא דחי לאיסור דכל הני הנ"ל ומשו"ה הוה מצהב"ע. ואף דבפסחים שם מיירי בטבל מדרבנן ג"כ מ"מ י"ל כל דתיקון רבנן כעין דאורייתא תיקון וא"ש בפשיטות. אך דברי רש"י ז"ל שם לכאורה צריך ביאור דבפסחים שם (דף ל"ה ע"ב) אהך דאבל לא בטבל מקשה בגמרא פשיטא ומשני ל"צ בטבל טבול מדרבנן כו' ופירש"י ז"ל שם ואפי"ה מצוה הבאה בעבירה היא חשיב לה ול"ד לדמאי וכדאמרן דהתם אשכחן ביה היתירא לכתחלה הלכך הכא בדיעבד נפיק. וכבר הבאתי למעלה דמשו"ה פירש"י ז"ל הכא משום מצהב"ע משום דמיירי בטבל מדרבנן ול"ש הטעם דכל שישנו בבל תאכל חמץ כנ"ל דכי משום דהוה טבל ואיסור מדרבנן לא יחוש עליו איסור חמץ וכמש"כ בחידושי מהרש"א ז"ל שם ולעיל מזה שם במה דקאמר בגמרא יוצא בדמאי ובמעשר כו' ומקשה דמאי הא לא חזי ליה כו' ופירש"י ז"ל ד"ה דמאי ואמרינן לקמן מי שאיסורו משום בל תאכל חמץ לבדו אתה יוצא בה לשום מצה יצא מי שיש לו איסור אחר א"נ הוה מצהב"ע. ולכאורה יש לדקדק בה טובא דמנ"ל לפרש בזה טעמא דמצהב"ע כיון דבברייתא נמי קתני דין זה ומפרש טעמו משום דכל שישנו בבל תאכל חמץ כו' ועוד יש לתמוה דאמאי פירש"י ז"ל שם משום דאמרינן לקמן מי שאיסורו משום בל תאכל חמץ לבדו דהרי זה הוא אוקימתא דרבינא דלעולם כרבנן ומשום מי שישנו בבל תאכל חמץ לבד כו' דלא קיימא כן במסקנא דמקשה עלה מידי לבד כתיב. אלא מחוורתא דהא מני ר"ש היא דס"ל דאין איסור חל על איסור כו' כמבואר וכבר נתעורר הצל"ח ז"ל שם ע"ז עיי"ש מה שהאריך בזה בט"ט. ולכאורה יש לישב פירש"י ז"ל ע"ד הפלפול דהנה לכאורה יש לראות בהא דמקשה הגמרא דמאי הא לא חזי ליה כיון דאי בעי מפקר לנכסיו הוי עני ואוכל כו' ופי' רש"י ז"ל דהקושיא הוא דלא יהיה יוצא בו משום דכל שישנו בבל תאכל חמץ כו' ומשני כיון כו' השתא נמי חזי ליה דחומרא דרבנן בעלמא הוא דרוב עמי הארץ מעשרין הן כפירש"י ז"ל והנה בהך דטבל מדרבנן פירש"י ז"ל משום מצהב"ע משום דלא שייך שם טעם דכל שישנו בבל תאכל חמץ כו' כיון דרבנן הוא כנ"ל וא"כ בהך קושיא דדמאי הא לא חזי ליה דפירש"י ז"ל דהקושיא הוא משום דכל שישנו בב"ת חמץ ומשום דהכא ל"ש בה בל תאכל חמץ לבד דגם איסור טבל מה"ת יש בה ולכאורה קשה דהרי דמאי מדרבנן הוא ומשום דנחשדו ע"ה על המעשרות ומידי ספק לא נפקי וצ"ל דס"ד דגמרא דכיון דספק דאורייתא הוא דלמא לא עישר וכן כתב בחידושי המהרש"א ז"ל בהדיא שם עיי"ש. ולכאורה נראה מזה להוכיח דס"ל לרש"י ז"ל דספק דאורייתא מה"ת לחומרא כשיטת הרשב"א ז"ל ושפיר איכא בה ג"כ משום בל תאכל טבל דגם ספק אסור מטעם זה ושפיר פירש"י ז"ל שם בטעם דכל שישנו בב"ת חמץ כו' דאי למ"ד ספק מה"ת לקולא אף דאסור הוא משום ספק דאורייתא מ"מ ל"ש כאן לומר דאיכא משום ב"ת טבל ג"כ כיון דעל ספק לא גזרה תורה ואף אם באמת הוא טבל גמור מ"מ כיון דלדידן דמספקא לן וספק מה"ת מותר הוא הלא לא ע"ז נאמרה האזהרה דטבל דעל ספק לא גזרה תורה ולא נאמר ע"ז הלאו דטבל וא"כ האיך שייך לומר דעל דמאי איכא ג"כ משום ב"ת טבל מה"ת ולר"ש דאין איסור חל על איסור נאמר דלא חל עליו כלל איסור חמץ משום זה דאיכא ב"ת טבל והלא על ספק ליכא כלל הך איסורא דטבל ומותר הוא מה"ת אלא דלכאורה י"ל דרש"י ז"ל ס"ל דספק אסור מה"ת. ובס' שב שמעתתא הוכיח דאיכא בזה מחלוקת תנאים אי ספק מותר מה"ת או אסור וא"כ קושיות הגמרא לא יעלה למ"ד דספק מה"ת מותר ומשו"ה פירש"י ז"ל עוד טעם משום מצהב"ע. וא"כ להרמב"ם ז"ל דס"ל דספק מותר מה"ת א"כ מאי מקשה בגמרא דמאי הא לא חזי ליה. וע"כ צ"ל כטעם שני שפירש"י ז"ל משום מצהב"ע וא"כ גם מזה מוכת דס"ל להרמב"ם ז"ל דמצהב"ע לא יצא כמבואר למעלה. אך כ"ז כתבתי רק ע"ד הפלפול ובאמת יש לדחות דהרי מבואר במס' כתובות (דף כ"ד ע"א) דלכ"ע ס"ל רוב ע"ה מעשרין הן ועיי"ש בתוס' ד"ה אביי אמר כו' ובפירש"י ז"ל שם בפסחים לכאורה באמת צריך ביאור ובסימן ( )( הארכתי בעה"י בענין זה דדמאי מדרבנן ובהך שיטות הרמב"ם ז"ל והרשב"א ז"ל בספק ובשיטות רש"י ז"ל ואכמ"ל:
ה
ונחזור לעניננו דהיוצא מכל הנ"ל די"ל דגם הרמב"ם ז"ל ס"ל בעיקר הדין כהריב"א ז"ל דאף דאין עשה דוחה ל"ת ועשה מ"מ הלאו נדחה אך כ"ז היכא דלא שייך מצהב"ע ולמ"ד דס"ל דלא אמרינן דמצהב"ע אינו יוצא לפי"ז ליכא מלקות דהל"ת נדחה והא דפ"ג מנדרים דבנדר ממצה ועבר ואכל דלוקה וכן מהך דשילוח הקן דפסק בפי"ג מה"ש. דאפילו בעבר ולקח לדבר מצוה דלוקה היינו משום דהוה מצהב"ע ולא קיים המצוה כלל ומשו"ה לקי. והריב"א ז"ל דס"ל שם דפטור ממלקות י"ל דהיינו דס"ל דל"ש שם מצהב"ע בחרישה ביו"ט כמו שבארנו למעלה או דס"ל דמצהב"ע מדרבנן הוא. או די"ל דאף דס"ל ג"כ דהוא מה"ת מ"מ י"ל דס"ל כהריטב"א ז"ל דלא אמרינן מצהב"ע אלא בדבר הבא לרצות כקרבן ומשו"ה בשילוח הקן י"ל באמת דאפשר דס"ל דלקי ג"כ משום דהוה מצהב"ע. משא"כ בחרישה ביו"ט לענין כיסוי הדם הנ"ל דבזה ל"ש מצהב"ע ומשו"ה נדחה הל"ת. אך התוס' ז"ל בחולין הנ"ל משמע דלא נ"ל בזה מדמקשה מהך דפסחים דלענין כיסוי על הך דחולין דשילוח הקן לפי' הריב"א כנ"ל וי"ל דלטעמייהו אזלי דס"ל במס' הנ"ל דמצהב"ע מדרבנן הוא ומשו"ה מקשו שפיר מהך דכיסוי הדם דס"ל להריב"א ז"ל דהל"ת נדחה ואמאי בשילוח הקן לא נדחה ומשו"ה תירצו שם דאף דלא לקי איסורא מיהא נשאר כמבואר שם. ולפי פי' התוס' בחולין שם בדברי הריב"א ז"ל א"ש מה שראיתי מקשים דמתוס' שבת לא משמע כפי' הריב"א דבתוס' שבת (דף כ"ה) מסקו שם בהך דשמן שריפה ביו"ט דהיכא דהוה עשה ול"ת העשה מחזק להל"ת דלא נדחה הל"ת ג"כ אף היכא דל"ש שם העשה יעו"ש ולפירוש התוס' בחולין בדברי הריב"א ז"ל הנ"ל אינו ראיה כלל די"ל דלעולם העשה מחזק הלאו דלא נדחה הל"ת מכל וכל דעוד נשאר איסור הלאו כמוש"כ התוס' ז"ל בחולין שם אלא דלזה מהני העשה דדוחה הלאו דלא ילקה עוד ויש נ"מ בזה לענין דינא ויתבאר עוד לפניו בעה"י: