אור ברסלב
שות ברית עולם שו"ת בדיני או"ח › סימן ז

שות ברית עולם· רבי איזיק יעקב ולר

שו"ת בדיני או"ח · סימן ז

סימן ו

שאלה יש לברר בהא דכתבו התוס' שלהי חולין בשם הריב"א דאף דקיי"ל דאין עשה דוחה ל"ת ועשה מ"מ אם עבר אינו לוקה דהלאו נדחה. אם דכ"ע הוא או לא. ויש נ"מ גם בזה"ז בכ"ד לענין אם חייב מלקות ויתבאר ג"כ בהא דאיתא ריש יבמות דעשה דוחה ל"ת ועשה דישנו בשאלה אם קיי"ל כן או תירוצא בעלמא הוא דקאמר שם בגמרא ולא להלכה ויתבאר ג"כ בדיני מצוה הבאה בעבירה בכמה פרטים:

א

תשובה חנן במסכת חולין (דף קמא ע"א) שלחה וחזרה אפילו חמשה פעמים חייב שנאמר שלח תשלח כו' ובגמרא שם א"ל ההוא מרבנן כו' א"ל שלח אפי' מאה פעמים תשלח אין לי אלא לדבר הרשות לדבר מצוה מניין ת"ל תשלח מ"מ א"ל כו' עשה ול"ת הוא ואין כו' ל"צ דעבר ושקלה לאם דלאו עבריה כו' והקשו בתוס' שם לפי' הריב"א ז"ל דאף דאין עשה דותה ל"ת ועשה מ"מ הלאו נדתה וכתבו דצ"ל לפירושו שמא דוקא לענין דלא לקי על אותו לאו אבל לא מדחי ליה לגמרי יעוש"ה. והנה בס' שער המלך פ"ג מהל' נדרים הביא דיש להוכיח מהרמב"ם ז"ל דלא ס"ל להך סברת הריב"א ז"ל הנ"ל דהרי פסק הרמב"ם ז"ל שם דהנודר שלא יאכל מצה או שלא אשב בסוכה חל הנדר ואם אכל או ישב לוקה ואם כסברת הריב"א ז"ל אמאי לוקה הלא העשה דמצה וסוכה דותה הלאו דלא יחל ולא נשאר אלא העשה דכל היוצא מפיו יעשה יעו"ש שהאריך בזה. ולכאורה לפע"ד לא הבינותי הקושיא מעיקרא דהנה איתא במסכת נדרים (דף טז) זה חומר בנדרים משבועות וחומר בשבועות מבנדרים כו' ובגמרא מ"ש נדר דכתיב איש כי ידור נדר לה' לא יחל דברו שבועה נמי כו' אמר אביי הא דאמר הנאת סוכה עלי הא דאמר שבועה שלא אהנה מן הסוכה כו' ופי' הר"ן ז"ל בד"ה הא דאמר הנאת סוכה עלי כו' כלומר סברא הוא דלהי לא קאי אשבועה אלא אכי ידור נדר משום דנדר בדין הוא שיחול על דבר מצוה לפי שהוא אוסר על עצמו כו' אבל שבועה היינו שלא אשב בסוכה כו'. וכן פירש הרא"ש ז"ל שם דלאביי הטעם דמשו"ה דרשינן הך דלה' אנדר דמסתבר יותר משום דאוסר חפצא עליו א"כ הרי דבהדיא גלי קרא דיחול אף על דבר מצוה א"כ ל"ש לומר דהאיסור ידחה הלאו אף לפירוש הריב"א ז"ל. כיון דאמרינן דגלי קרא דקאי האיסור ג"כ על דבר מצוה והוה כמוש"כ בפירוש דגם אם יהיה מקום מצוה אסור לו לאכול ועובר אף על לאו ולקי נמי וז"פ. שוב מצאתי בעה"י בשעה"מ שם בסוף ההלכה שם שהביא לקושיות המשל"מ בפרשת דרכים בדרך מצותיך על החינוך דכתב דמשו"ה לא דחי העשה להל"ח דנדר משום דבנדר עשה נמי איכא ואין עשה דוחה ל"ת ועשה וקשה מהא דאיתא בריש יבמות (דף ה' ע"א) דעשה דוחה ל"ת ועשה דישנו בשאלה וגם נדר איתא בשאלה ותירץ שם בשהמ"ל בסברא זו דגזה"כ הוא מקרא דלה כנ"ל וא"כ גם לפירוש הריב"א ז"ל ניחא דגם הלאו לא נדחה ומשום דגזה"כ הוא כנ"ל:

ובזה יש לישב קושיית התוס' שם ד"ה הא דאמר וא"ת אדמיפלגי בין נדרים לשבועות ליפלגו וליתני בשבועות דבשבועות נמי זימנין דחיילי וכו'. ולפי הנ"ל ניחא בפשיטות דכיון דבאמת נדר ושבועה מהראוי היה שלא לחול אף דאיכא עשה ול"ת כנ"ל אך עיקר הטעם הוא משום דגלי קרא לה' דאף בדבר מצוה חייל בנדר כיון דסתם נדר אסר חפצא אנפשיה סברא הוא דקרא דלה קאי אנדר משא"כ בשבועה דסתם שבועה הוא אסר נפשו אחפצא מסתברא דקרא דלה לא קאי אשבועה וכפירוש הר"ן והרא"ש ז"ל שם א"כ כיון דל"ל רבויא אשבועה ממילא דבשום אופן שבועה לא חייל על דבר מצוה. אך מלשון התוס' ז"ל משמע דלא פירשו כהר"ן והרא"ש ז"ל הנ"ל ושפיר הקשו יעו"ש. ובסברא הנ"ל מדוקדק ג"כ לשון הגמרא דאמר שם מ"ש גבי נדר דכתיב כי תדור נדר לה' שבועה נמי וכו' ומשמע דעיקר הטעם הוא משום קרא דלה ולא משום דהוה עשה ול"ת יעוש"ה ועיין ברשב"א ז"ל בחידושיו על נדרים שם דהקשה ג"כ קושיא זו כמו שהקשה בחינוך דאמאי לא ידחה עשה דמצה הל"ת דנדר ותירץ ג"כ כהחינוך משום דבנדר הוה עשה ול"ת וא"כ גם להרשב"א ז"ל יקשה הא אפשר בשאלה כנ"ל ונ"ל ג"כ לדידיה ז"ל משום דגזה"כ הוא מלה' כנ"ל:

ב

אלא דלפע"ד בעיקר מה שעמד המשל"מ ז"ל קושייתו על החינוך דכתב בטעמא דבנדר הוה עשה ול"ת ולכאורה הגמרא דנדרים עצמה תמוה דאמאי קתני שם במתניתין קונם סוכה שאני עושה לולב כו' בנדרים אסור כו' ואמאי והא גם לכתחלה צריך להיות מותר דעשה דסוכה דוחה ל"ת דנדר דישנו בשאלה ועלה בדעתי לכאורה לומר די"ל בגמרא שם באמת לא קשה כלל די"ל דבאמת בכ"מ דוחה להעשה ול"ת דאיתא בשאלה אלא דשאני הכא דלאו משום העשה הוא דאסור אלא משום גזה"כ הוא דלה' כנ"ל. אך להחינוך והרשב"א ז"ל לכאורה קשה דהם ז"ל פירשו דמשו"ה אינו דותה העשה להל"ת דנדר משום דאיכא נמי עשה דכל היוצא מפיו יעשה ואי דמפרשי בטעם הגמרא דנדרים משום גזה"כ א"כ ל"ל לפרש דמשו"ה לא דחי משום דאיכא נמי עשה דבלא זה ניחא דגם ל"ת לחודא לא דחיא משום דגזה"כ הוא אע"כ דלא ס"ל ז"ל לפרש כן וכמו דמשמע גם מתוס' ז"ל דלא ס"ל כפירוש הר"ן והרא"ש ז"ל כנ"ל ומשו"ה פירשו דה"ט משום דהוה נמי עשה בנדר ולפי"ז שפיר תמה בפרשת דרכים לשיטת החינוך ז"ל עדיין קשה דהא אפשר בשאלה ודחיא נמי לעשה ול"ת כנ"ל. וא"כ לפי"ז נסתר תירוץ הנ"ל דלשיטתם ע"כ לא ס"ל כן. וראיתי בשעה"מ שם שהביא להך סברא דגזה"כ הוא והרגיש בזה דלפי"ז קושיית החינוך לאו קושיא הוא כלל דגם ק ק אם ליכא אלא ל"ת לבד ג"כ לא נדחה משום גזה"כ וביאר שם דזה כונת הרשב"א והחינוך בקושייתו ז"ל דניתי עשה דמצה וידחה הל"ת דנדר וליכא למימר דגזה"כ הוא דא"כ אדניליף מכלאים בציצית לקולא דעשה דותה ל"ת ניליף מהכא לחומרא דלא דחיא וע"ז תירצו דאין ללמוד מנדר דלא דחיא ל"ת דשאני נדר דאיכא נמי עשה וא"כ לא קשיא הא איתא בשאלה דהא אפשר לומר דגזה"כ הוא ואין להקשות א"כ הא דקאמר ביבמות דעשה דמצורע דוחה לעשה ול"ת דנזיר משום דישנו בשאלה ניליף מנדרים דלא דחיא לעשה ול"ת דנדרים אף דאפשר בשאלה דשאני גבי מצורע דלאו מסברא הוא דאמרינן הכי אלא דגלי קרא כדנפ"ל מראשו עכ"ל ז"ל יעו"ש. ולפע"ד תמוה לי פירוש זה דאיתא שם בפ"ק דיבמות (דף ה' ע"א) איכא למיפרך מה לנזיר מצורע שכן ישנו בשאלה דאלת"ה הא דקיי"ל דאין עשה דותה ל"ת ועשה ליגמר מנזיר אלא מנזיר מ"ט לא גמרינן דאיכא למיפרך שכן ישנו בשאלה ה"נ כו' ולפי הנ"ל קשה דמאי מקשה דאלת"ה ניליף מנזיר דעשה דוחה ל"ת ועשה הא איכא למימר דמשו"ה א"א ללמוד כן מנזיר משום דאיכא למילף מנדרים להיפך לחומרא דגזה"כ הוא דלא דחי עשה להל"ת ועשה דנדר כנ"ל ומשו"ה ליכא למילף מנזיר דדחי ומנ"ל לגמרא לחדש סברא דאפשר בשאלה אע"כ צ"ל דכיון דמצינו למילף לקולא דאפשר למידחי אין לנו לדחות לימוד זה משום דמקרא אחר משמעותו להיפך וע"כ דחיק הקרא לפרש ולחלק באיזה טעם ודברי השעה"מ לכאורה צ"ע. וח"כ לפי"ז הדר קשה לשיטת הרשב"א והחינוך ז"ל דחילקו בטעם נדר משום דהוה עשה ול"ת הא אפשר בשאלה. ואין לומר דה"ט משום דגזה"כ הוא א"כ ל"ל לטעמא דהוה עשה ול"ת. בל"ת לחודא ניחא דגזה"כ היא ולפרש כמוש"כ השעה"מ לכאורה קשה כנ"ל ועיין בפ"ק דיבמות (דף ו' ע"א) וברשב"א שם ויש לפלפל בזה ועיין בחידושי הרשב"א ז"ל בנדרים שם דמפרש לה בדברי אביי כפירוש הר"ן ז"ל וצ"ע בזה:

ויותר קשה לפירוש התוס' ז"ל בנדרים שם דמשמע בהדיא דלא פירשו כהר"ן ז"ל דמשום גזה"כ הוא כמשמעות לשונם ז"ל כמבואר שם וכן מוכת מקושייתם שהבאתי למעלה דלפירוש הרא"ש והר"ן ז"ל לא קשה כלל קושייתם כנ"ל א"כ לדידהו ז"ל יקשה דאמאי תנן במתניתין שם דקונם סוכה כו' בנדרים אסור ואמאי והא נדרים אפשר בשאלה ועשה דותה ל"ת ועשה כמבואר ביבמות שם א"כ גם הכא לידחי עשה דסוכה ולולב להל"ת ועשה דנדר דישנו בשאלה וכנ"ל:

ג

שוב ראיתי דגם בדברי הרמב"ם ז"ל יש להקשות כן דע"כ לא ס"ל ז"ל בטעמו דנדר משום דגזה"כ הוא דהנה בפירוש המשניות להרמב"ם ז"ל בנדרים (דף טז) איתא שם וז"ל זה חומר בנדרים מבשבועות כו' דע כו' ואמרו בנדרים אסור לפי שהוא אסר גוף הדבר שלא יתקיים המצוה אלא בהיותן דבר מותר כגון שיאסר סוכה זו עליו שחזרה ישיבתו עבירה ויהיה ענינו בה כמו מי שלא ימצא בליל הפסח אלא מצה שהיתה אסורה עליו באכילה כגון שתהיה טבל או הקדש שאסר עליו אכילתן לפי שהוא מצוה הבאה בעבירה וזאת היתה הסברא בהיות הנדרים חלים על כ"ד שיחייב איסור גוף זה הדבר ביטול מצות עשה יעוש"ה. א"כ הרי דלא כמו שכתבתי למעלה דס"ל להרמב"ם ז"ל כפירוש הרא"ש והר"ן ז"ל דמשום גזה"כ הוא אלא דמשום דהדבר בעצמו יכול לאסור וממילא הוה כמו טבל והקדש ולא יוכל לאכול משום מצוה הבאה בעבירה ובפסחים (דף לה) מבואר שם בר"ן ז"ל דטעמא דכל הני דחשיב שם בהקדש וטבל וכו' הוא משום מצוה הבאה בעבירה ויעוין בפירש"י ז"ל שם בפסחים ובתוס' סוכה דף ש ע"א) ובחידושי מהרש"א ז"ל שם וא"כ קשה גם לפירושו ז"ל כנ"ל דבשלמא בפסחים שם בטבל והקדש וכדומה דחשיב ליה שם מצוה הב"ע ולא אמרינן דיבא עשה דמצה וידחה ל"ת דטבל והקדש וכדומה ככל מ"ע דדחי לל"ת ול"ש בזה מצוה הב"ע דמ"מ שם ניחא דהרי כתבו התוס' בקדושין (דף לח ע"א) ד"ה אקרוב עומר כו' בירושלמי מקשה למה לא אכלו מצה מחדש יבוא עשה דבערב תאכלו מצות וידחה ל"ת דחדש ומתרץ דאין עשה דקודם הדיבור דותה ל"ת דלאחר הדיבור. א"כ הרי דאין עשה דמצה יוכל לדחות שום לאו משום דעשה דמצה הוא לפני הדיבור א"כ ממילא דגם בדיעבד לא יצא בו משום דהוה מצוה הב"ע. אבל כאן בנדר דהדין הוא על כל דבר מצוה בין על מצה בין על סוכה כמבואר בגמרא וברמב"ם ז"ל ועשה דסוכה אינו לפני הדיבור וא"כ בנדר קשה מדוע יהיה מצוה הבאה בעבירה בדיעבד יבוא עשה דסוכה וידחה הך איסורא דנדר אף דבנדר הוה עשה ול"ת מ"מ כיון דנדר אפשר בשאלה יוכל עשה לדחותם כמו ביבמות הנ"ל בנזיר מצורע דרתי עשה ול"ת משום דאפשר בשאלה וא"כ ל"ש בזה מצוה הבאה בעבירה דהוה כמו בכ"מ דעשה דחי ל"ת כן דתי כאן הל"ת ועשה וממילא לא הוה מצוה הב"ע וגם עליו ז"ל יקשה כמו להרשב"א והחינוך ז"ל כנ"ל:

וכן יש להקשות מהא דכתב הרמב"ם ז"ל (בפ"ה מהל' שבועות הלכה י"ת) דנשבע שלא לאכול מצה בכולל אסור לאכול מצה בליל פסת ואם אכל חייב משום שבועות ביטוי הרי דחייב בזה וקשה נימא דעשה ידחה איסור דשבועות דישנו בשאלה ואין לומר משום דמצה הוה עשה דקודם הדיבור ומשו"ה אינו דותה כמו שכתבו התוס' בשם הירושלמי הנ"ל דהרי בפ"ה מהל' שבועות סוף הלכה י"ח שם סיים הרמב"ם ז"ל דכן הדין בסוכה ג"כ וא"כ קשה כנ"ל וכאן אין לתרץ כנ"ל דגלי קרא דחל ג"כ על דבר מצוה דהרי מבואר בגמרא הנ"ל ולפי פירש הר"ן ז"ל דלא אמרינן דגלי קרא אלא בנדר ומשום דמסתברא דקרא אנדר קאי ולא בשבועה וכמבואר בר"ן ז"ל וברא"ש ורשב"א ז"ל שם אע"כ דטעמיה ז"ל אינו משום דגלי קרא כמבואר שם בדבריו ז"ל וא"כ אמאי חייב שם והא אפשר בשאלה וגם לכתחלה היה צריך להיות מותר וכנ"ל:

שוב מצאתי בשעה"מ שהביא בשם המשל"מ להקשות על הרשב"א ז"ל ריש יבמות דהאומר לאשה ה"ז גיטך ע"מ שלא תנשאי לפלוני ונפלה היבמה לאותו פלוני דצריכה חליצה ולא אמרינן בכה"ג כל שאינו עולה ליבום אינו עולה לחליצה כיון שאין איסורא מחמת עצמה אלא דבר אתר גרם לה. וכתב עוד וז"ל וה"ז כנודרת הנאה מיבמה בחיי בעלה דתנן בפ' ב"ש (דף קיא ע"ב) כופין אותו שיחלוץ לה כל דקיימה עליו בלאו ועשה כו' והקשה הוא ז"ל דלמה אינו דותה דהא ניתן לשאלה כמבואר בריש יבמות וביאר שם דממתניתין דפ' ב"ש בעצמה לא מצי לאקשויי דהא אפשר בשאלה די"ל דאינה עולה ליבום מדרבנן הוא ומשו"ה מקשה מהרשב"א ז"ל וביאר בטעמא דמתניתין דמה"ת הוא ומשו"ה מקשה הא איתא בשאלה ולפי"ז נסתר לכאורה מה שכתבתי למעלה דהמש"ל לא מקשה רק לשיטת החינוך דבגמרא י"ל משום גזה"כ ואולי יש לחלק בין נדר דיבמה בחיי בעלה לנדר על ד"מ דכתוב בה לה' ועוד י"ל בלא"ה דס"ס מקשה קושייתו על הרשב"א זאל והרשב"א ז"ל בנדרים שם קאי בשיטת החינוך כנ"ל ויש לפלפל בזה:

ד

והנה בשעה"מ שם תירץ לקושיא זו וז"ל אמנם לפ"מ שכתבנו הנה נכון דאיכא למימר דהרשב"א ז"ל ס"ל כתירוץ התוס' בעירובין דכל בפשיעה לא אמרינן דאתי עשה ודחי ל"ת ומה"ט לא אתי עשה דיבום ודחי ל"ת דבל יחל כיון שבא ליה ע"י פשיעה ואע"ג דאיתא בשאלה נמי לא דחי שהרי אפילו ל"ת גרידא דבעלמא קיי"ל דאתי עשה ודחי ל"ת אפ"ה כל בפשיעה לא דתי ומ"ש הרשב"א ז"ל דקיימא עלה בלאו ועשה לאו למימרא משום דלא אתי עשה ודחי ל"ת ועשה דאפילו ל"ת גרידא לא דתי כו' אלא קושטא דמילתא קאמר וכו' יעו"ש. ובעניותי לא ירדתי לסוף דעת השעה"מ ז"ל דמישב דלא דתי משום דבא ע"י פשיעה והיינו דפשעה במה שנדרה וכמו שכתבו התוס' בעירובין (דף ק') בבל תוסיף דבא ע"י פשיעה דלכאורה אין ענין זה לזה דשם הפשיעה היה בעת שהוסיף תכף גרם איסור דבל תוסיף משא"כ בהך דנודרת הנ"ל דשם במתניתין בפ' ב"ש (דף קיא ע"ב) תרתי קתני הנודרת הנאה מיבמה בחיי בעלה כופין אותו שיחלוץ לה ולאחר מיתת בעלה מבקשין הימנו שיחלוץ לה והנ"מ הוא משום דבחיי בעלה לא פשעה בזה דעדיין לא ידעה שתפול קמיה ליבום דהרי סיים שם במתניתין דאם נתכונה לכך אפי' בחיי בעלה מבקשין הימנו שיחלוץ לה והיינו משום דעשתה בפשיעה כמבואר שם וברמב"ם ז"ל בפ"ב מהל' יבום הלכה ט"ו ומשו"ה בנדרה לאחר מיתת בעלה דעשתה בפשיעה מבקשים הימנו ולא כופין אותו וא"כ בנדרה בחיי בעלה לא נקרא פשיעה לענין שנכוף אותו דלא אסקא אדעתיה שתפול קמיה יבם ואמאי לא נימא שם דעשה דיבום ידחה האיסור דנדר אף דהוה עשה ול"ת ומשום דישנו בשאלה ואמאי נימא דלענין זה הוה פשיעה דלא יוכל לדחותו ומ"ש דהרי בגמרא מבואר דזה לא נקרא פשיעה:

ותדע דאלת"ה א"כ בהך דנזיר מצורע דמבואר בגמרא דיבמות הנ"ל דדחי עשה ול"ת משום דישנו בשאלה הלא ג"כ שם בנזיר בא בפשיעתו שנדר בנזירות ואמאי מהני לדחות העשה ול"ת משום דישנו בשאלה לדבריו ז"ל אע"כ צ"ל כנ"ל דכיון דבעת דנדר בנזירות עדיין לא היה חלה עליו עשה דמצורע ולא פשע אז ומשו"ה דוחה עשה ול"ת דישנו בשאלה משא"כ בתוס' הנ"ל דבעת שהוסיף פשע אז שלא יוכל לזרוק כדין והרי הך דיבמה שנדרה בחיי בעלה דמי ממש להך דנזיר מצורע הנ"ל. ומלבד זה אני תמה בעיקר מלתא דהרי גם בנדר ממצוה דלא דחי עשה להנדר כתבו משום דהוה עשה ול"ת אבל ל"ת גרידא דחי אף דהוה בפשיעה ובזה הרגיש השעה"מ בעצמו יעו"ש וע"כ צ"ל או דאף דהיכא דפשע לא דחי אף ל"ת גרידא מ"מ היכא דישנו בשאלה ק"ל כ"כ דגם עשה ול"ת דוחה אף דפשע. ועיין בנודע ביהודא מהד"ת ח' אהע"ז (סי' קמא) בתשובה מבן המחבר שביאר שם דמבואר בלשון התוס' בעירובין דתרתי בעינן דהיה באפשר לו לקיים העשה בלא פשיעה כגון בעירובין שם דיכול היה לזרוק טרם שעירב וגם בעינן שיפשע אז אינו דוחה וא"כ א"ש בנדרים הנ"ל דשם טרם נדרו וכן ביבמה הנ"ל טרם הנדר לא היה אפשר לקיים המצוה וא"כ ל"ש כאן טעמא דפשיעה כמו שכ' התוס' שם וא"כ הדרא קושיא לדוכתה וקשה מכל הנ"ל אמאי אינו דוחה עשה לל"ת ועשה דישנו בשאלה כנ"ל:

אך מ"מ בהך דהרשב"א והחינוך ז"ל יש לישב דשאני בנדרים דגזיה"כ הוא מלה' דלא דחי וכמו שכ' השעה"מ שם והא דהקשו דאמאי לא דחי העשה להל"ת דלא יחל והוכרחו לתרץ משום דהוה עשה ול"ת היינו דאל"כ יקשה דנלמוד מנדר ע"ד מצוה הנ"ל דאין עשה דוחה ל"ת לחוד ג"כ ומשו"ה תירצו דשאני הכא דאיכא עשה ול"ת והא דלא נלמוד ג"כ בהך דיבמות מנדרים הנ"ל דלא דחי עשה ול"ת אף דישנו בשאלה היינו דשם גזה"כ הוא מראשו וכמו שכ' בשעה"מ ספ"ג דנדרים כנ"ל והא דדקדקנו למעלה דא"כ קשה במאי דקאמר ביבמות שם דאלת"ה הא דקיי"ל אין עשה דוחה ל"ת ועשה ניליף מנזיר דדחי ודקדקנו דלפי"ז מאי קושיא די"ל דמשו"ה אין ללמוד מנזיר דדחי לל"ת ועשה משום דאיכא ילפותא מנדר עד"מ להיפך דלא דחי ל"ת ועשה די"ל דה"פ דאמאי קיי"ל בכ"מ דודאי אין עשה דוחה ל"ת ועשה ניליף מהכא דדחי ואף דאית לן לימוד מנדר להיפך מ"מ אמאי פסיקא לן יותר לימוד דנדר דלא דחי מהך ילפותא דנזיר דדחי ואף דשם הוא לחומרא מ"מ מידי ספיקא לא נפיק ואדרבא י"ל דקיום המצוה הוא חומר דמחייב לעשות ואמאי קיי"ל בכ"מ בפשיטות דאין עשה דוחה ל"ת ועשה. ל אע"כ דשאני נזיר משום דאפשר בשאלה ומ"מ אין ללמוד נזיר מצורע דלא דתי אף דאפשר בשאלה מהך דנדר דשאני התם דגזה"כ הוא וכן בנדר עד"מ שפיר הקשו הרשב"א והחינוך ז"ל דאמאי אינו דותה עשה להל"ת דבל יחל ואי דגזה"כ הוא מל"ד עדיין קשה ניליף מהכא דלא דחי וקשה להיפך דמאי חזית למילף מכלאים בציצית דדחי עשה לל"ת ניליף מהכא דלא דחי ועדיין גם בל"ת לחוד מידי ספיקא לא נפקא ודלמא זה חומר הוא שלא לעשות המצוה לבל לעבור על איסור מספק וע"ז תירצו דבנדר איכא עשה ול"ת ואין ללמוד מזה לל"ת לחודא וא"כ בעשה ול"ת דאפשר בשאלה אם נדחין מקמיה עשה בנזיר הוה גזה"כ דנדחה מקמיה עשה ומשום דישנו בשאלה ובנדר על ד"מ הוה גזה"כ להיפך דאין עשה דוחה אותם וא"כ בעלמא אין ללמוד לא לכאן ולא לכאן ומהני לן טעמא דישנו בשאלה המבואר ביבמות הנ"ל דלא נימא גם בכ"מ אף היכא דליתא בשאלה דיש ללמוד מנזיר דדוחה עשה לל"ת ועשה ואף דמנדר עד"מ נלמוד להיפך מ"מ מידי ספיקא לא נפקא וע"ז אהני לן טעמא דישנו בשאלה דבכ"מ היכא דליתא בשאלה בודאי לא דחי אך לפירוש התוס' דמשמע דלא ס"ל מטעם דגזיה"כ הוא כנ"ל וכן יש לדקדק מדברי הרמב"ם ז"ל כנ"ל א"כ קשה הא אפשר בשאלה וכנ"ל:

ה

אך בעיקר הדבר דקאמר בגמרא דיבמות דהיכא דאפשר בשאלה דחי באמת לכאורה קשה דמה סברא הוא דמשו"ה ידחה אדרב לכאורה נהפוך הוא דכיון דאיתא בשאלה אף אם לא היה אלא ל"ת לחודא מהראוי היה שלא לדחות לא מיבעיא היכא דברצונו הטוב מתחרט על נדרו ורוצה שיתירו לו בודאי דלא דחי כדקיי"ל בכ"מ דיוכל לקיים שניהם אין עשה דוחה ל"ת. ואפילו היכא דברצונו אינו מתחרט על נדרו לכאורה סברא הוא שאין עשה דוחה אותו כדאיתא במס' גיטין (דף מ"א ע"א) בתוס' ד"ה לישא אשה דמקשים אמאי אמרו שם במי שחציו עבד וחציו בן חורין לישא שפחה אינו יכול כו' ליתי עשה דפרו ורבו ולידחי ל"ת דלא יהיה קדוש ומתרצים בחד תירוצא דהוה אפשר לקיים שניהם ע"י כפיה דכופין את רבו להוציאו לחירות וכן תירצו במס' ב"ב (דף י"ג ע"א) בחד תירוצא וא"כ גם בנזיר מצורע דאפשר בכפיה דהיינו דנכוף אותו לשאול על נדרו ולהתיר לו ואף שהדין שאין מקום לישאל על הנדר רק כשהשואל יודע בעצמו שיש לו חרטה על נדרו ואם באמת בלבו אינו מתחרט מעיקרו אין בהתרת חכם כלום ועיין בט"ז יו"ד סי' שכ"ג מ"מ בזה שהדין נותן דב"ד יכפוהו ומכין אותו עד שתצא נפשו לקיים המצוה כדין סוכה אינו יושב לולב אינו נוטל ומיראתו מב"ד מתחרט עי"ז ממילא ומהני התרה ומסברא זו כבר הוכיח בס' ברוך טעם בדין עשה דותה ל"ת פ"ד די"ל דבנדר דאיתא בשאלה אין עשה דוחה איסור הנדר משום דאפשר בכפיה כמבואר בתוס' גיטין הנ"ל והוכיח ג"כ מדברי הש"ך ז"ל דכתב בפירוש ביו"ד סי' רל"ט ס"ק כ' דכופין אותו שישאל על נדרו יעו"ש מה שפלפל שם דבאמת י"ל דהרשב"א והחינוך ז"ל לא ס"ל כתירוץ זה של התוס' דיותר י"ל דכופין מלומר דעשה ידחה הל"ת יעו"ש. ולפי"ז באמת תמוה לתירוץ זה של התוס' דהיכא דאפשר בכפיה אינו דוחה א"כ קשה מנזיר מצורע הנ"ל דאמאי דוחה ל"ת ועשה הלא גם ל"ת גרידא לא צריך לדחות דאפשר בכפיה ויש לפלפל בזה. אך מ"מ יהיה איך שיהיה לכאורה אין סברא לומר דמשום דישנו בשאלה יהיה יותר קיל דעש"ה ידחה גם ל"ת ועשה. אך בזה אפשר קצת להסביר בטעם הדבר עפ"מ דאיתא במס' כתובות (דף מ' ע"א) בעשה דלו תהיה לאשה דלא מצי דחיא להאיסור שאינה ראויה לישא לו כגון ממזרת ומפרש בגמרא הטעם משום דכיון דאילו אמרה לא בעינא ליתא לעשה כלל ופירש"י ז"ל דמלמדין אותה לומר. ל"ב וכמה מרבוותא ז"ל חלקו עליו בזה וכתבו דגם בלא אמרה לא בעינא ג"כ לא דחיא יעו"ש בתוס' ישנים ובשיטה מקובצת והרי דהיכא דיכול לומר לא בעינא נתבטלה העשה כנגד ל"ת ג"כ והטעם הוא כמו שכתבו הראשונים ז"ל בזה דהיכא דביד אדם לבטל העשה הוא קלוש מאד ויכול ל"ת לבטלו א"כ י"ל ג"כ בהך דנזיר מצורע הכי הוא דכיון דאפשר בשאלה והרי בידו לבטלו והוה כמו דיכול לומר לא בעינא דביד אדם לבטלו ולא נחשב ככל עשה לענין לבטולי העשה דתגלתת מצורע מקמיה ונחשב כאילו לא היה רק ל"ת והעשה דמצורע דוחה איסורא דנזיר. אך מ"מ מהך דנדרים בנדר ממצה וסוכה הנ"ל ס"ס קשה להרשב"א והחינוך הנ"ל דהא אפשר בשאלה כנ"ל:

והנה בטור יו"ד סי' רט"ו הביא דברי ספר המצות דיש לחלק בין היכא דנדר בפירוש שלא לאכול בשבת ויו"ט בין היכא דנדר על זמן מה ואירע בתוך הזמן שבת ויו"ט דבאירע תוך הזמן שבת ויו"ט מתירין לו הנדר אבל בנדר בפירוש על שבת ויו"ט אסור לו לאכול ואין מתירין לו וביאר שם הפרישה בטעמו דדוקא בשלא נדר בפירוש יש התרה הא אם גדר להתענות בהם בפירוש צריך להתענות ואין לו התרה שהסמ"ג סובר שאין לו פתת הואיל שאין יכול לומר לו אילו שמת ללבך כו' כמושכ"ל שהרי בהדיא נדר לצום בשבת ומה דיתחרט בלא פתח צ"ל דס"ל דאין מתירין במה שנכוף אותו וממילא יתחרט כנ"ל אלא דצריך ג"כ פתח. וכיון שכן לשיטה זו י"ל דל"ש לומר בנדר ממצוה בעת חיובו דידחה עשה לל"ת ועשה דנדר משום דישנו בשאלה דהרי ל"ש בזה התרה אך לדעת החולקים ע"ז קשה ועיין בט"ז יו"ד שם שמישב ג"כ אליבא דהסמ"ג דמהני התרה עיי"ש ובט"א בר"ה (דף כ"ח ע"א) הוכיח דמה דעשה דמצורע דוחה לל"ת ועשה דנזיר משום דישנו בשאלה היינו אף בנזיר שמשון דליתא בשאלה ומשום דשם נזיר בעלמא ישנו בשאלה וא"כ הדר קשה כנ"ל ועיין במהרי"ט ז"ל ח"ב תיו"ד סי' כ"ד די"ל דהא דנזיר שמשון לא מהני שאלה הוא משום דהוה כמו תולה בדעת רבים ובמקום מצוה מהני שאלה גם בנ"ש יעוש"ה:

ו

וראיתי בפרשת דרכים בדרך מצותיך ח"ד בקושייתו על החינוך דסיים שם וראיתי להרמב"ם ז"ל שכתב בספ"ז מהל' נזירות טעם אחר לנזיר שנצטרע ואולי כו' וצ"ע הובאה בשעהמ"ל שם. והנה זה לשון הרמב"ם ז"ל ספ"ז מנזירות הל' ט"ו וכיצד הוא מותר בתגלחת מצוה נזיר שנצטרע ונתרפא מצרעתו בתוך ימי נזירותו ה"ז מגלח כו' שהרי תגלחתו מצות עשה שנאמר כו' יבוא וידחה את ל"ת. והלא נזיר שגילח כו' עבר על ל"ת ועשה שנאמר קדוש יהיה וגו' ובכ"מ אין עשה דותה ל"ת ועשה ולמה דוחה של תגלחת הנגע לנזירות מפני שכבר נטמא הנזיר כו' והרי אינו קדוש בהן ובטל העשה מאליו ולא נשאר אלא ל"ת כו' יעוש"ה. והרי דפירש טעם אחר ממה שנזכר שם בגמרא משום דישנו בשאלה והוא פלא וכבר השיגו הראב"ד ז"ל שם וז"ל א"א אני שונה בריש מס' יבמות משום דהו"ל לאו ועשה שישנו בשאלה וכתב ע"ז בכס"מ לישבו די"ל דתרי טעמי איכא במלתא ובגמרא חדא מינייהו נקיט וגם זה תימה לכאורה דל"ל לגמרא לחדש סברא זו דישנו בשאלה כיון דשם ליכא אלא ל"ת. ועוד דהאיך קאמר שם בגמרא דאלת"ה הא דקיי"ל דאין עשה דוחה ל"ת ועשה ליגמר מנזיר דדוחה אלא מה לנזיר כו' ולהרמב"ם ז"ל האיך ס"ד דגמרא למילף כלל מנזיר דדוחה ל"ת ועשה דהלא גם שם ליכא אלא ל"ת לחודא לפי מה שכתב הרמב"ם ז"ל שם ונצטרך לומר דגם זה נכלל במה דמפרש דבגמרא חדא מינייהו נקיט דאף אם הוה בנזיר עשה ול"ת ליכא למילף מנזיר וכ"ז דוחק גדול. ויש לי לפרש קצת ע"ד הפלפול דאולי אין כונת הגמרא בנזיר דמשום דישנו בשאלה דוחה ממש לעשה ול"ת אלא עפ"מ שכתבו התוס' בקידושין (דף ל"ד ע"א) ד"ה מעקה דהא דאין עשה דוחה ל"ת ועשה היינו דהל"ת בעצמו היא חזקה דאיכא בהדה עשה דמאלים להל"ת וא"כ אף במקום דל"ש העשה ג"כ הל"ת גרידא לא יוכל לדחות דאלים טובא וילפי זאת מגמרא דשבת (דף כ"ה) יעו"ש וא"כ בנזיר מצורע אף דכבר ליכא העשה דקדוש יהיה כמוש"כ הרמב"ם ז"ל שם מ"מ הל"ת דתער לא יעלה אלים טובא ולא יוכל עשה לדחותו. ומ"מ הא דדוחה משום דישנו בשאלה ומהני ע"ז קולא דישנו בשאלה דידחה ל"ת חזקה כזה דעשה מחזקה אף דעתה ליכא עשה מ"מ אלים להל"ת ולזה מהני סברא דישנו בשאלה דדוחה אבל בל"ת ועשה גמורה לא מהני הך סברא דישנו בשאלה לדחות אותם וכמו בנדר ע"ד מצוה הנ"ל וא"כ א"ש דביבמות נקיט טעמא דישנו בשאלה דזה מועיל דיוכל לדחות ל"ת חזקה דהעשה מאלים אותה כנ"ל וברמב"ם ז"ל ביאר בטעמו דע"כ סברא דישנו בשאלה לא מהני לדחות עשה ול"ת גמורה כדמוכח בנדרים הנ"ל ואפשר דמכת הך סוגיא דנדרים הכריחו להרמב"ם ז"ל לפרש כן אלא דבנזיר מצורע העשה כבר נתבטל משום דנצטרע ולא נשאר אלא ל"ת ומש"ה עשה דוחה אותה אף דהל"ת טובה וחזקה כזו דהיה בהדה עשה לא נדחה מקמיה עשה כמו שהוכיחו בתוס' קידושין הנ"ל משמן שריפה ביו"ט דאסור גם לנשים כמבואר שם מ"מ לזה מועיל הסברא דישנו בשאלה וא"כ א"ש הך דנדרים והכל ניחא בט"ט וגם הכס"מ ז"ל א"ש ודוק בזה:

אך לפי"ז הא דקאמר ביבמות הא דקיי"ל בעלמא דאין עשה דוחה ל"ת ועשה נגמר מהכא דדחי אלא שאני נזיר מצורע דאפשר בשאלה כ"ז ע"כ קאי רק היכא דכבר ליכא בה עשה דהרי גם בנזיר מצורע ליכא עשה כמוש"כ הרמב"ם ז"ל אלא ל"ת לחודא דאלים יותר משאר ל"ת משום דהעשה דהיה בהדה מאלים אותה וא"כ צ"ל דה"פ דהא דקיי"ל דאין עשה דוחה ל"ת ועשה נגמר מנזיר כו' היינו הא דאין עשה דותה ל"ת חזקה שהיה עמה עשה אף שעכשיו ליכא העשה אלא משום דל"ת כזו חזקה ובזה קיי"ל דלא דתי ונצטרך לומר דהיכן קיי"ל כן היינו בהך דשבת (דף כ"ה) דמזה הוכיחו בתוס' קידושין שם דל"ת כזו לא נדחה וזה דוחק גדול מאד אך מ"מ יש לפלפל בדברי הרמב"ם ז"ל דפירש בטעם דנזיר מצורע דמשו"ה דוחה דליכא עשה אחרי שנצטרע ולא מטעמא דישנו בשאלה וא"כ קשה דס"ס ל"ת חזקה היא ואין עשה דוחה אותה כמו שהוכיחו בתוס' קידושין משמן שריפה כנ"ל ויש לפלפל בזה ע"פ סברא הנ"ל. ויובא עוד לפנינו מזה. ואחר שכבר כתבתי כ"ז מצאתי בס' שאגת אריה סי' ס"א שכתב שם דל"ק מהא דנשבע בכולל ע"ד מצוה דאסור ולא אמרינן דעשה דוחה ל"ת ועשה דשבועה דישנו בשאלה די"ל דכמו בנדר דגלי קרא דלה' דאסור כמו כן בשבועה בכולל דדמי לנדר גם ע"ז גלי קרא יעו"ש וזה נגד מה שכתבתי למעלה דכיון דמסתברא דקרא דל"ד קאי אנדר א"כ לא גלי קרא אלא אנדר ולא בשבועה אף היכא דחל כגון בכולל כיון דלא ע"ז קאי קרא וכתבתי לישב בזה קושית התוס' אלא דגם ע"ז גלי קרא ואני מבטל דברי מפני דברי מרן הש"א ז"ל אך מ"מ לפי"מ שהוכחתי מהרמב"ם ז"ל דע"כ לא ס"ל בפירוש הגמרא שם דהטעם הוא דגלי קרא א"כ קשה כנ"ל:

וראיתי כס' היכלי שן תניינא שהאריך לישב קושיית המשל"מ על החינוך הנ"ל דה"ט דבנזיר דוחה עשה ול"ת משום דנזיר שיעבד גופיה הוא ואסר א"ע ביין ותגלחת ועושה בעצמו האיסור מה שאינו מחויב משו"ה לאו כל כמיניה להוציא נפשו בזה משעבוד מצוה כגון מצורע דמחויב מה"ת לגלח וזה דקאמר בגמרא שכן ישנו בשאלה היינו סימנא הוא דקאמר בגמרא דהא ראיה דקיל הוא ובעצמו עשה האיסור מה שלא גזרה עליו תורה דהיה יכול ג"כ לבטלו ומשום דאסר את נפשו על הדבר כמו שבועה משו"ה לאו כל כמיניה להוציא נפשו משעבוד המצוה משא"כ נדר דאסר חפצו עליו ויוכל לאסור החפץ עליו משו"ה אינו דותה יעו"ש ומלבד דדוחק גדול הוא בלשון הגמרא דיבמות שכן ישנו בשאלה כמובן לא ידעתי מה יענה לדין שבועה בכולל דמהני גם ע"ד מצוה ודבר זה מבואר בירושלמי והובאה דין זה ברי"ף בסו"פ שבועות שתים בתרא ובפסחים שם שלא אוכל מצה אסור לאכול מצה בליל פסח שבועה שלא אוכל מצה בליל פסח לוקה ואוכל מצה כו' והיינו דאף דבנשבע בפירוש על מצה בפסח אינו חל אבל על מצה סתם תל בכולל וכ"כ הרמב"ם ז"ל בהדיא בפ"ה משבועות הבאתי דבריו למעלה וא"כ גם שם אוסר גופי' על החפץ והאיך מועיל להוציא נפשו משעבוד המצוה לסברת ה"ש הנ"ל ואי דמשום דכלל בדבר הרשות ג"כ ומשום דמועיל ע"ד הרשות מהני גם אמצוה הרי גם בנזיר בעת שנדר בנזירות לא היה עדיין מצורע ויכול היה לאסור עצמו בנזירות ומ"מ כתב סברתו משום דלאו כל כמיניה להוציא נפשו משעבוד מצוה וחילק בין נזירות דדמי לשבועה בין נדר כנ"ל וא"כ קשה משבועה בכולל הנ"ל ולא מצאתי דבר ברור בענין זה להתישב על לבי בענין זה לפע"ד:

ז

שוב זיכני ה' ומצאתי בתוס' רע"ק במשניות נדרים שם שהביא בשם הרשב"א ז"ל בשו"ת ח"ג סי' שנ"ג שנשאל ע"ז והשיב דבפ"ק דיבמות הנ"ל דחויא בעלמא הוא. ובאמת אף היכא דאיתא בשאלה לא דחי ושאני נזיר דגדול השלום יעו"ש ולפי"ז י"ל ג"כ ברמב"ם ז"ל דס"ל כן לדינא דאין נ"מ במה דאיתא בשאלה וביבמות הנ"ל דמשני שכן ישנו בשאלה תירוצא בעלמא הוא ואף דבלא זה ניחא דבנזיר מצורע ליכא כלל עשה כמוש"כ הרמב"ם ז"ל שם כיון דנצטרע נדחה ממנו עשה דקדוש יהיה וגו' כנ"ל. מ"מ י"ל דאה"נ מצי לתרוצי כן אלא דקאמר דגם בזה אפשר לשנויי דאף אם היה עשה ול"ת ל"ד לכל מקום דכאן ישנו בשאלה וע"כ כמוש"כ מרן הכס"מ ז"ל בפ"ז מנזירות הנ"ל דתרי טעמי איכא וחדא מינייהו נקיט והיינו דיש שני סברות לחלק ביניהם ובגמרא נקיט הסברא דישנו בשאלה אך הרמב"ם ז"ל דנקיט טעמא אחרינא היינו די"ל משום דלדינא לא פסק כן ואפשר ג"כ דיליף לה מהך דנדרים דהרי דלא דחי עשה ול"ת דישנו בשאלה ומשו"ה נקיט לה לפי מה דקיי"ל לדינא דע"כ משום דשם ליכא עשה כלל. ולפי"ז היה באפשר לומר דאף דבאמת בנדר עד"מ היה גזה"כ מל"ד דאסור מ"מ י"ל דאכתי נילף נזיר מצורע וכה"ג מנדרים דלא דחי עשה ול"ת שישנו בשאלה ואם דגם בנזיר איכא גזה"כ להיפך דדחי כמוש"כ בשעהמ"ל ספ"ג דנדרים כנ"ל דזה אינו דלפירוש הרמב"ם ז"ל ליכא בנזיר גזה"כ דדחי ל"ת ועשה דנימא ע"כ דמשום דישנו בשאלה דתי דהרי איכא לפרושי משום דעשה כבר אזלא לה בעת שנצטרע כמו שכתב הרמב"ם ז"ל בפ"ז מנזירות הנ"ל ומשו"ה העתיק טעמא לפי מה דקיי"ל כן לדינא. ואפשר עוד לומר דבגמרא דיבמות שם דקאמר מה לנזיר מצורע שכן ישנו בשאלה הא דנקיט לטעם זה היינו דבאמת ע"כ צריכנא לסברא זו דגם לפי מה שכתב הרמב"ם ז"ל דבנזיר מצורע ליכא עשה מ"מ עדיין קשה לפי"מ שהוכיח הרר"י מארץ ישראל בתוס' קידושין (דף ל"ד ע"א) ד"ה מעקה דע"כ היכא דנאמרה בדבר זה עשה ול"ת אף דכאן ליכא כבר עשה מ"מ אלים הל"ת דלא נדחה מקמיה עשה והוכיחו כן משבת (דף כ"ה) דאין מדליקין בשמן שריפה ביו"ט ופירשה ר"א משום דיו"ט עשה ול"ת הוא ואמאי לא ידליקו בהן הנשים דלגבייהו ליכא עשה דיו"ט דזמ"ג הוא וע"כ דגם הל"ת לא נדחה משום דאלים טובא יעו"ש וא"כ גם בנזיר מצורע אף דנתבטל העשה כיון שנצטרע מ"מ הל"ת אלים ואמאי דותה אותה וקשה לשיטת התוס' הנ"ל וע"כ צ"ל משום דישנו בשאלה וא"כ כיון דע"כ צריך הגמרא למינקט זה הטעם משו"ה קאמר די"ל דלטעם זה ג"כ דותה עשה ול"ת ואין ללמוד מנזיר לכל עשה ול"ת וא"ש הגמרא דיבמות בפשיטות אבל לקושטא דמלתא לא מהני טעמא דישנו בשאלה למידחי עשה ול"ת כמו דמוכח מההיא דנדרים ובפ' ב"ש (דף קי"א ע"ב) הנ"ל

:

אך הרמב"ם ז"ל בפ"ז מנזירות הנ"ל דלא הזכיר כלל לטעמא דישנו בשאלה אלא משום דנזיר מצורע ליכא גביה עשה דקדוש יהיה וגו' י"ל דלקושטא דמלתא לא צריכא בגמרא יבמות לטעמא דישנו בשאלה כלל דלענין למידחי עשה ול"ת לא מהני טעם זה. וגם לענין מה שכתבנו דהל"ת לחודא ג"כ אלים כמוש"כ הרר"י בתוס' קדושין (דף ל"ד) הנ"ל י"ל דהרמב"ם ז"ל לשיטתו אזיל דע"כ לא ס"ל כן. דהנה הרמב"ם ז"ל במנין המצות ס"ל דגם גבי נשים איכא מצות עשה דיו"ט אף דהוה מצ"ע שהזמן גרמא מ"מ כל שישנו בלאו דלא תעשה כל מלאכה ישנו בעשה דמקרא קודש וכ"כ החינוך בפ' אמור סי' רצ"ז דגם גבי נשים נוהגת מצוה דמקרא קודש והיינו ע"כ מטעם הנ"ל וכבר הביא זאת שם בהגהת הגאון ר"י פיק ז"ל על החינוך יעו"ש שהביא מזה דחולקים על תוס' דקידושין (דף ל"ד) הנ"ל והובא ג"כ דבר זה בשעהמ"ל בהל' עכו"ם פ"ג הל' ג' יעו"ש. ולפי דבריהם ז"ל ליכא לאוכוחי משמן שריפה ביו"ט מידי דהא דאין נשים מדליקין בשמן שריפה הוא ג"כ משום דאין עשה דוחה ל"ת ועשה כדפריש ר"א במס' שבת (דף כ"ה) וגם גבייהו איכא עשה ג"כ. וא"כ י"ל דעשה דוחה ל"ת לחודא אף ל"ס דאלים טובא דאיכא גבה עשה המאלים אותה מ"מ כיון דעתה ליכא עשה נדתה הל"ת וא"כ בנזיר מצורע כיון שנצטרע וליכא תו עשה נדחה הל"ת דנזיר מקמיה עשה דתגלחת מצורע כמוש"כ הרמב"ם ז"ל ולא צריכנא כלל לטעמא דישנו בשאלה המבואר ביבמות הנ"ל דלקושטא דמלתא להלכה טעם זה אינו וכמו שכתב הרשב"א ז"ל בתשובה הנ"ל ולפנינו יובא עוד מענין זה:

אך הראב"ד ז"ל דכתב בפ"ז מנזירות על דברי הרמב"ם ז"ל. וז"ל א"א אני שונה בריש מס' יבמות משום דהו"ל לאו ועשה שישנו בשאלה והיינו דקילי עכ"ל ומשמע דהוא ז"ל מפרש בטעמא דנזיר מצורע דדוחה לל"ת ועשה ומשום דקילי דישנו בשאלה וא"כ קשה מהך דפרק ב"ש (דף קי"א ע"ב) ומהך דנדרים הנ"ל ולכן נלפע"ד די"ל דבאמת ס"ל להראב"ד ז"ל דשאני גבי נדרים דגזיה"כ הוא מל"ד דחלה על דבר מצוה ואסור ג"כ לקיים המצוה. והוה כמו שנכתב בפירוש דגם בנדר עד"מ לא יחל דברו ואזהר קרא גם ע"ז והרי איכא ל"ת גם בדבר מצוה מגזיה"כ ולוקה נמי בדיעבד אי עבר ולא מפרש לה כמו שביאר הרמב"ם ז"ל בטעמא דנדר על דבר מצוה בפירוש המשניות בנדרים שם כנ"ל ובאמת י"ל דס"ל ג"כ בשבועה בכולל הכי הוא מגזיה"כ וכמו שכתב הש"א בסי' ס"א הנ"ל דבשבועה בכולל הוא כנדר דגם לענין זה הוה גזיה"כ ואם נימא דהראב"ד ז"ל ס"ל כשיטת התוס' דקידושין (דף ל"ד) הנ"ל דל"ת לחודא ג"כ כיון דנאמרה בהדה עשה אלים ואין עשה דוחה אותה. א"כ היה באפשר קצת לומר דכוונתו ז"ל ג"כ להנ"ל דהיינו דהשיג על הרמב"ם ז"ל דכתב בטעמא דנזיר מצורע משום דליכא עשה אלא ל"ת וע"ז קאמר אני שונה בריש יבמות משום דישנו בשאלה. והיינו דצריך ג"כ לטעם זה כנ"ל. אך לשונו ז"ל לא משמע כך ופשוט הוא דכונתו ז"ל דאף דאיכא עשה ול"ת מ"מ נדחה מקמיה עשה כיון דישנו בשאלה ומשום דקילי כמבואר בלשונו ז"ל יעו"ש וצ"ל כהנ"ל דגזיה"כ הוא בנדרים אך מ"מ אין לומר דניליף בנזיר מצורע דלא דחי עשה לל"ת ועשה אף דישנו בשאלה מהך דנדרים. משום דגם שם גזיה"כ הוא וכמו שכתב בשעהמ"ל ספ"ג דנדרים כנ"ל. וי"ל דלא ס"ל להראב"ד ז"ל סברת הרמב"ם ז"ל בפ"ז מנזירות הנ"ל. והא דקאמר ביבמות הנ"ל דאלת"ה הא דקיי"ל אין עשה דוחה ל"ת ועשה נגמר מהכא דדחי אף דקשה דהא איכא נמי למילף להיפך לחומרא דלא דחי מהך דנדרים הנ"ל מ"מ י"ל דדייק בגמרא דאמאי קיי"ל כן בכ"מ דלא דחי בלא שום ספק הא איכא למילף נמי דדחי ומידי ספיקא לא נפקא ואף דשם הוא לחומרא ושב וא"ת עדיף מ"מ חומרא דאתי לידי קולא הוא דלפעמים כיון שאינו דוחה אם עבר ועשה לקי נמי וגם משכחת לה קרבן בשוגג לפי מה דקיי"ל דלא דחי ואתי לידי חולין בעזרה וכה"ג. ומכת זה דייק בגמרא שם דיש לחלק בסברא דשכן ישנו בשאלה וכיון שזכינו לזה דגם להנך רבוותא ז"ל דס"ל גבי נזיר מצורע דדחי טעמא הוא משום דישנו בשאלה וי"ל ג"כ דגזיה"כ הוא ובנדרים י"ל להיפך דגזיה"כ דלא דחי אף דישנו בשאלה א"כ מעתה בשאר מקומות אין לנו ללמוד להלכה מיבמות הנ"ל דדחי משום דישנו בשאלה דהרי איכא למילף להיפך מנדרים הנ"ל דגלי קרא דלא דחי כנ"ל:

ח

ומעתה לדינא לכאורה לא מבעיא להנך פוסקים ז"ל הנ"ל דגם ביבמות תירוצא בעלמא הוא ולא קיי"ל כן וכמו דס"ל להרמב"ם ז"ל בפ"ז מנזירות וכמו שכתב הרשב"א ז"ל בתשובה הנ"ל בהדיא א"כ בודאי דלא קיי"ל כן. אלא אפילו להנך רבוותא ז"ל דביבמות שם הטעם משום דישנו בשאלה מ"מ י"ל דשם גזיה"כ הוא ומנדרים איכא למילף מגזיה"כ להיפך דלא דתי וא"כ בודאי דלחומרא אית לן למיעבד דלא לידחי ואם עבר ועשה י"ל דיש לן למיחוש לסברת דישנו בשאלה ונדחה מקמיה עשה. אך מסתימת הפוסקים הרמב"ם ז"ל והרשב"א ז"ל בחידושיו ליבמות והחינוך ז"ל משמע בהדיא דלא דחי אף בישנו בשאלה ומשמע דליכא שום ספק בזה ובתשובת הרשב"א ז"ל הנ"ל מבואר בהדיא דלא קיי"ל כן וגם להראב"ד ז"ל לא נתפרש בהדיא ולכאורה משמע דס"ל דביבמות באמת הטעם משום דישנו בשאלה והאיך ס"ל בכל מקום לכאורה אין הכרע. ובשאר מקומות נראה לכאורה מכל הנ"ל דלא דתי ועיין בשאג"א שחידש בהא דאינו יוצא במצה של מ"ש שלא נפדה דהוה עשה ול"ת ול"ש לומר דהעשה ידחה אותה ועיין בס' חוט המשולש (דף קכ"ה ע"ב) שעמד בזה דהרי ישנו בשאלה ולהנ"ל לכאורה יש לישב ויש לפלפל בזה הרבה:

תוכן העניינים

שות ברית עולם

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה