אור ברסלב
שות ברית עולם שו"ת בדיני או"ח › סימן טו

שות ברית עולם· רבי איזיק יעקב ולר

שו"ת בדיני או"ח · סימן טו

סימן יד

א

והואיל דקא עסיקנא בהאי ענינא אעתיק מה שנלפע"ד בביאור דברי מרן המהרש"ל ז"ל במס' שבועות (דף כ"ג ע"ב) בהא דאמר שם בשלמא ר"י לא אמר כר"ל דמוקים לה למתניתין כד"ה אלא ר"ל מ"ט לא אמר כר"י כו' ובתוס' שם ד"ה דמוקי לה כתבו וא"ת לימא דה"ט דלא אמר כר"ל משום דר"י סבר ת"ש אסור מה"ת ובכ"ש נמי מושבע ועומד הוא וי"ל כיון דליכא אלא איסור בעלמא לאו מושבע ועומד חשיב ליה כו' ועוד דמצי לאוקמי שלא כדרך הנאתן דאין אסור אלא מדרבנן כמו ח"ש לר"ל וזה הפירוש נראה יותר כו' וכתב ע"ז המהרש"ל ז"ל וא"ל דא"כ מ"ט דר"ש דפוטר היינו משום דמחייב בכל האיסורים בכ"ש א"כ ה"ה דמחייב שלא כדרך הנאתן ולרבנן דמחייבי הכא היינו משום דלא מחייבי בכ"ש בכל שאר איסורים וכש"כ שלא כדרך הנאתן כו' ומרנא המהרש"א ז"ל תמה עליו ז"ל דמניין לנו לומר לחייב בשלא כדרך הנאתן בכל האיסורים לר"ש כמו בכ"ש כו' כיון דר"י גופו מחמיר טפי בכ"ש מבשלא כדרך הנאתן דח"ש אסור מה"ת ושלא כדרך הנאתן אינו אסור. אלא מדרבנן וסיים שם דאפשר משום קושיא זו סיים המהרש"ל ז"ל בדבריו וצ"ע עייש"ה:

ולפע"ד נראה לכאורה בביאור דברי מהרש"ל ז"ל די"ל דע"כ ר"ש דס"ל כ"ש למכות ס"ל ג"כ בשלא כדה"נ חייב ושניהם דין אחד להם דהנה לכאורה זה ודאי דר"ש דס"ל כ"ש למכות אין שיעור לכ"ש ואף שהיה כ"ש קטן מאד עד שאין דרך כלל לאוכלו בקטנותו ואין החיך נהנה כלל מכל שהו קטן כזה ג"כ חייב ר"ש וכמשמעות פשטות הגמרא כ"ש למכות בלא שיעור ויש להוכיח כן מהא דאיתא במס' נזיר (דף ד' ע"א) אמרי לך רבנן התם לימד על איסורי נזיר שמצטרפים זה עם זה ור"ש לית לי' צירוף דתניא ר"ש אומר כ"ש למכות. והיינו דלצירוף לא צריך קרא ומשו"ה מיותר לו לדרשא עיי"ש וכן במס' מעילה (דף י"ח ע"א) דתנן הערלה וכלה"כ מצטרפין ר"ש אומר אין מצטרפין ומקשה בגמרא ומי צריך ר"ש לצרופי והא תניא ר"ש אומר כ"ש למכות ואם נימא דגם לר"ש כ"ש מיהא שיעורא אית ליה שיהא ראוי קצת לאכילה כדרך האכילה א"כ גם ר"ש צריך לדין צירוף וכגון שהיה בשיעור אחד משהו קטן עד שאינה ראויה לאכילה כדרכה לבדה. וכיון שנצטרפו יחד ראוי לאכילה וא"כ שפיר צריך לצירוף דבנתחברו כמה מינים ובכל אחד לבדו דהוה קטן מאד, ואינו ראוי לאכילה כלל לא נתחייב וכיון שנצטרפו כמה מינים וכולם ביחד אף דעדיין ליכא כזית מ"מ הוה כ"ש הראוי לאכול ונתתייב עליו ושפיר צריך קרא ע"ז. אך זה יש לדחות די"ל דהרי כבר כתבו התוס' במס' ע"א (דף ס"ת ע"ב) ד"ה ור"ש דהך דמס' מעילה הנ"ל ל מיירי שהם בעינייהו בלא תערובות עייש"ה וכיון שכן י"ל דמ"ש קטן מאד גם לר"ש ליכא איסור. אך מ"מ ליכא למימר דגם לר"ש צריך לצירוף כגון לענין מ"ש קטן דבלא צירוף ליכא איסור דזה אינו דסו"ס כיון דמיירי בלא תערובות א"כ אם יאכל המ"ש קטן מקודם ואח"כ יאכל מהאיסור השני סו"ס אין לצרף מה שאכל מקודם המשהו הקטן כיון דהיה שלא כדרך הנאתן ולא נחשב כלל לאכילה. וע"כ דמיירי בשיעור דנחשב לאכילה. אך מהך דנזיר שפיר מוכח כנ"ל דאי בכ"ש קטן גם לר"ש פטור אכתי צריך קרא לצירוף וכגון בתערובות ולאו מיותר הוא לדרשא אע"כ דלר"ש בכל ענין אסור כנ"ל. וכה"ג קאמר בגמרא שבועות (דף כ"א ע"ב) דמקשה לר"ע אי ס"ד דכר"ש ס"ל ל"ל לצרף ואי דגם כ"ש שיעורא א"ל אכתי צריך לצירוף אע"כ דלר"ש אין שיעור לכ"ש ואפילו בכ"ש קטן מאד חייב לר"ש. וכן משמע מפשטות הגמרא במס' מכות (דף י"ז ע"א) בהא דכמה יאכל מן הטבל ויהא חייב כו' עייש"ה בגמרא ולפי"ז כיון דגם במ"ש קטן מחייב ר"ש והרי זה הוה ודאי שלא כדרך הנאתן ומ"מ חייב לר"ש והרי דס"ל לר"ש דגם בשלא כדרך הנאתן חייב אבל לר"י דס"ל ח"ש אסור מה"ת י"ל שפיר דבעי כדרך הנאתן ודוקא נקיט ח"ש או מעט פחות אבל בענין שיהיה ראוי לאכילה דטעמו משום דחזי לאיצטרופי אבל אם אכל שלא כדרך הנאתן לאו אכילה היא כלל ואינה מצטרפת כלל:

ולכאורה יש להוכיח קצת מתוס' ז"ל דלר"ש דס"ל כ"ש חייב ה"ה בשלא כדרך הנאתן ומטעם הנ"ל דכ"ש קטן ג"כ חייב לר"ש אף שהוא קטן מאד עד שהוא שלא כדה"נ דהנה במס' שבועות (דף כ"ב ע"ב) בעי רב אשי נזיר שאמר שבועה שלא אוכל חרצן בכמה דכיון דכזית איסורא דאורייתא הוא כי קא משתבע אהיתירא קא משתבע ודעתיה אמשהו או דלמא כיון דאמר שלא אוכל דעתו אכזית וכתבו בתוס' ד"ה אהיתירא אפילו לר"י דאמר ח"ש אסור מה"ת אתיא בעיא דרב אשי דמסתמא כר"י ס"ל דקיי"ל כוותיה והיינו טעמא דכיון דליכא אלא איסורא בעלמא לא חשיב ליה מושבע ועומד. א"נ לר"י נפרש אהיתירא קא משתבע כגון ליהנות שלא כדרך הנאתו דקיי"ל כל האיסורים שבתורה אין לוקין עליהן אלא כדרך הנאתן ואפי' איסור בעלמא ליכא מדאורייתא אלא מדרבנן עכ"ל ז"ל. והרי התוס' ז"ל תירצו שם כדי שיחישב דרב אשי כר"י דקיי"ל כוותיה ועיין בהגהת הגאון מהר"ץ חיות זצ"ל שם דהוכיח די"ל דע"כ רב אשי ס"ל כר"י דחצי שיעור אסור מה"ת מהא דחולין (דף צ"ח) בההוא פלגא דזיתא כו' יעוש"ה וא"כ קשה מה הרויחו התוס' ז"ל בתירוצם דא"ש בעיא דרב אשי גם אם חצי שיעור אסור מה"ת מ"מ י"ל אהיתירא קמשתבע כגון ליהנות שלא כדרך הנאתן דהרי בגמרא איתא בהדיא בבעיא דר"א דקאמר דכיון דכזית איסורא דאורייתא הוא כי קמשתבע אהיתירא קמשתבע ודעתו אמשהו הרי דנקיט בהדיא בלשונו דהאיבעיא הוא בדעתו אמשהו והיינו חצי שיעור ולא שלא כדרך הנאתן ולפי פירוש המהרש"א ז"ל מה ענין שלא כדרך הנאתו למשהו והאיך פירשו בתוס' דבעיא דר"א א"ש די"ל דדעתו אשלא כדרך הנאתו כיון דבגמרא איתא בהדיא דדעתו אמשהו ודוחק לומר דבגמרא לאו דוקא נקיט אמשהו. ועוד דאם גם משהו אית לי' שיעורא הרי איכא נ"מ לדינא לר"י דס"ל ת"ש אסור מה"ת ול"ד לשלא כדרך הנאתן. אך לפי דברי המהרש"ל ז"ל א"ש בפשיטות דבאמת משהו ושלא כדה"נ חדא מלתא היא דכיון דנקיט משהו משמע גם משהו קטן מאד. וזה הוה ממילא שלא כדה"נ וא"ש פירוש התוס' דלר"י ג"כ א"ש בעיא דרב אשי די"ל דעתו אשלא כדה"נ והיינו גם במשהו קטן דהוה שלא כדרך הנאתן וממילא דלר"ש דס"ל דבכ"ש חייב היינו ג"כ אף בכ"ש קטן מאד וממילא דה"ה בשלא כדה"נ ס"ל דחייב ומשו"ה א"ש דס"ל לר"ש דפטור משבועה דלא חלה גם אשלא כדרך הנאתן וכמוש"כ המהרש"ל ז"ל וז"פ:

ב

וראיתי בס' היכלי שן תנינא סי' ע' שהביא שם בשם רב אחד שרצה לישב דברי מהרש"ל ז"ל הנ"ל ולחלק בין ח"ש ובין הא דס"ל לר"ש כ"ש למכות עיי"ש והגאון בעל ה"ש השיב לו שם דע"כ גם כ"ש אית ליה שיעורא ודחה דברי מהרש"ל ז"ל והאריך להוכיח דגם לר"ש צריך ג"כ שיעורא קצת שיהיה ראוי קצת לאכילה ועיקר ראיותיו לזה תמיהין לי מאד. ובתחלת דבריו הביא שם דברי הרמב"ם ז"ל בפ"א מהל' חמץ ומצה ה"ז שכתב האוכל מן החמץ עצמו כ"ש ה"ז אסור מה"ת שנאמר לא יאכל וכתב דלישנא דהרמב"ם ז"ל מוכיח דהא לא קיי"ל כר"ש אלא כרבנן וכר"י דח"ש אסור מה"ת ואפ"ה כתב בלישניה כ"ש וע"כ דכונתו לפחות מכשיעור כ"ש או ת"ש קרו ליה ע"ש. ולכאורה זה אינו דקדוק כלל ואדרבה לכאורה יש לדקדק מלשון הרמב"ם ז"ל להיפך דבכ"מ דנקיט כ"ש היינו אף כ"ש קטן מאד דהרי סיים שם הרמב"ם ז"ל באותה הלכה והאוכל פתות מכזית במזיד מכין אותו מכת מרדות וכבר תמה ע"ז מרן הכס"מ ז"ל שם דלמה ליה פתות מכזית דהא אאוכל כ"ש קיימינן. ונ"ל שלפי שבראש הבבא כתב האוכל מן החמץ כ"ש אסור מה"ת ומשמע דאפילו אכילה כ"ש מעט מן המעט שאין בו הנאה כלל אתא הכא לאשמועינן דנהי דאיסורא איכא אבל מכת מרדות ליכא עד שיהא דבר הראוי ליהנות ממנו גרונו קצת דהיינו דבר הראוי להקרא פחות מכזית. אך קשה דמה גבול יש בין זה לזה ועוד דמנ"ל לפלוגי בהכי וצ"ע עכ"ל הכס"מ ז"ל יעו"ש. והרי בהדיא להיפך דמשמעות לשון כ"ש הוא מעט מן המעט ומשו"ה ביאר הרמב"ם ז"ל בלשונו ז"ל דכפחות מכזית מכין אותו מכת מרדות שלא נטעה אפילו בכ"ש ומשום דבאמת לא קיי"ל כר"ש בכ"ש לכן ביאר דעכ"פ צריך קצת שיעור רק בפחות מכזית ג"כ מכין אותו מכת מרדות והיינו כר"י והרי בהדיא להיפך דלר"ש דנקיט כ"ש י"ל דאפילו בכ"ש קטן מאד חייב ולר"י בח"ש בעינן עכ"פ שיעורא קצת וכמו שכתב הרמב"ם ז"ל שם דעכ"פ בעינן שיעור שיהנה גרונו כמו שביאר מרן הכס"מ ז"ל דבריו כנ"ל. והא דמקשה שם מרן הכס"מ ז"ל ועוד דמנ"ל לפלוגי בהכי. לכאורה י"ל כנ"ל דאי הוה כ"ש קטן מאד עד שלא יהנה גרונו ממנו אין זה בכלל ת"ש דס"ל לר"י דאסור מה"ת אלא דהוה בכלל שלא כדרך הנאתן וגם לר"י אין בו איסור מה"ת. אך לר"ש דס"ל כ"ש למכות י"ל דס"ל ג"כ בשיעור קטן מאד דהוה שלא כדרך הנאתן ג"כ חייב ואדרבה מלשון הרמב"ם ז"ל לכאורה יש סייעתא להמהרש"ל ז"ל:

וכן מה שהוכיח שם מהא דר"פ המוציא יין (דף עו) דס"ל לר"ש כולן ברביעית ולא נאמרו כל השיעורין הללו אלא למצניעיהן ופירש"י ז"ל שם דס"ל לר"ש דמצניע עצמו בעי שיעורא זוטא ובבציר מהא שיעורא לא מחייב כו' ואמאי לא מחייב נמי ר"ש גבי הוצאה בכ"ש וכדס"ל בשאר איסורין א"ו ש"מ דבמידי דלא הוה שיעורא לשום אדם גם לר"ש פטור דבטלה דעתו ע"ש. וגם זה לכאורה אינו ראיה כלל דלא דמי כלל עניני איסורין דאכילה לשאר איסורין דהרי בהא דחייב ר"ש בכ"ש י"ל או משום דס"ל דהא דכתיב לא יאכל הכונה הוא גם אמשהו וכמו שכתב הרמב"ם ז"ל בטעם דר"י אלא דר"י ס"ל דעכ"פ צריך קצת שיעורא. או די"ל דכמו דיליף ר"י ח"ש מקרא דכל חלב בר"פ בתרא דיומא (דף ע"ד) כן י"ל דיליף ר"ש גם אכל שהו משא"כ בענין הוצאה מרשות לרשות בשבח וז"פ לכאורה:

ג

עוד האריך שם להוכיח דע"כ גם לר"ש בעינן שיעורא בכ"ש מההיא דפרק כ"ש (דף כ"ח ע"ב) דאיפלגי התם ר"י ור"ש וריה"ג וס"ל לר"ש דחמץ לפני זמנו ולאחר זמנו אינו עובר עליו בלא כלום. וכתבו התוס' ז"ל ד"ה ר"ש דנהי דלר"ש ליכא לאו בחמץ לפני זמנו מ"מ מודה דאסור באכילה משש שעות ולמעלה אע"פ שמותר בהנאה ונפקא ליה מתשביתו ומאך חלק עיי"ש וכן פירש"י ז"ל אהא דתנן התם דחמץ של ישראל שעבר עליו הפסח אסור בהנאה ופריך מני מתניתין אי ר"י כו' ואי ר"ש דישראל נמי מישרי שרי ופירש"י ז"ל שם בהנאה לאחר זמן ומשמע דבאכילה אסור מה"ת דאל"כ מנ"ל לרש"י ז"ל דמדרבנן אסור כו' והאריך שם בה"ש הנ"ל ועפי"ז הוכיח דאי ס"ד דלר"ש דס"ל כ"ש למכות דלא בעי שיעורא כלל וכ"ש נמי אסור וא"כ ה"נ חמץ שלא בזמנו הא אסור מה"ת ומסתמא הוא ככל איסורין בכ"ש וא"כ אמאי קאמר לקמן שם דלר"ש מותר לאחר זמנו ע"י תערובות הא כ"ש מיהא איכא יעו"ש מה שהאריך בזה ומאד תמוהין דבריו בזה דמפרש שם דכמו שכתבו התוס' שם ד"ה ר"ש דגם לר"ש קודם זמנו אסור באכילה מה"ת ה"ה דלאחר זמנו ג"כ אסור ולא ידעתי האיך חשב כן בגמרא דמבואר שם בהדיא דלר"ש לאחר זמנו מותר באכילה ג"כ ומנ"ל לאסור וקרא דתשביתו ל"ש על אחר זמנו כלל וכן מוכח בהדיא שם (דף כ"ט ע"ב) דס"ל לשמואל חמץ בזמנו במינו אסור אף במ"ש דשמואל לטעמיה כו' שלא בזמנו בין במינו בין שלא במינו מותרין כר"ש וכן ס"ל לר"י והיינו אף באכילה וכן פסק רבא בשלא בזמנן כר"ש דמותר והיינו ג"כ באכילה וכמו דסיים דבתערובות לא קנסו וכמו דקאמר רבא שם בחמץ בזמנו דאסור במשהו ובשלא בזמנו מותר הכל קאי על אכילה. ובס' ה"ש שם דחק בזה דקאי על היתר הנאה ומאד תמוהין שם כל דבריו בזה עיי"ש. וכן מבואר במס' חולין (דף ד') דתניא שם חמצן של עוברי עבירה אחר הפסח מותר מיד מפני שהן מחליפין ופירש רש"י ז"ל מותר מיד ואע"ג דלא שהא כדי לאפות דודאי עבר עליו הפסח מותר לכשרים לאכול מחמצן מיד מפני שהן מחליפין כו' וקאמר בגמרא סברוה הא מני ר"י היא כו' ממאי דלמא ר"ש היא דקאמר חמץ אחר הפסח דרבנן וכי מקילינן בדרבנן בדאורייתא לא מקילינן כו' הרי מבואר בהדיא דלר"ש מותר מה"ת באכילה לאח"ז גם לפירש"י ז"ל וז"פ וא"צ לפנים. והעיקר מה שהביאו להגאון בה"ש שליט"א לדחוק כ"כ הוא מה שיסד בנינו על דקדוקו בדברי רש"י ז"ל שם (דף כ"ט ע"א) ואי ר"ש דישראל נמי מישרי שרי ופירש"י ז"ל בהנאה לאחר זמנו ולמה כתב רש"י ז"ל דוקא בהנאה ולפע"ד אין להוציא מפשטות הגמרא בדחוקים מחמת דקדוק זה וי"ל דנקיט רש"י ז"ל לשון זה משום דבמתניתין קתני דלאח"ז אסור בהנאה ג"כ ומשו"ה נקיט רש"י ז"ל דלכה"פ בהנאה מותר לר"ש לאח"ז והרי במתניתין אסור גם בהנאה ומשו"ה לא מתוקמי כר"ש:

שוב ראיתי בצל"ח שם שעמד בזה וכתב שם דרש"י ז"ל דייק מלשון דקאמר ר"ש לפני זמנו ולאחר זמנו אינו עובר עליו דמשמע דוקא אינו עובר עליו אבל אסור הוא מה"ת ובשלמא למסקנא א"ש דמותר מה"ת ונקיט אינו עובר משום דמדרבנן אסור משום קנסא לכן פירש"י ז"ל דבס"ד י"ל דבאמת היה ס"ל דאסור מה"ת ומק"ו מקודם זמנו אבל למסקנא ודאי דלר"ש מותר מה"ת יעוש"ה וסו"ס ברור הוא דלר"ש מותר מה"ת ונסתר כל ראייתו בה"ש הנ"ל מפירש"י ז"ל הנ"ל ומלבד זה ראייתו שם מזה אינו מדוקדק עיי"ש וכבר פלפלתי בזה עם הגאון בעל ה"ש שליט"א בעצמו בזה:

ד

עוד הוכיח שם בס' ה"ש מהא דתנן בפ' ש"ש (דף כ"ב ע"ב) שבועה שלא אוכל ואכל אוכלין שאינן ראוין לאכילה ושתה משקין שאינן ראוין לשתיה פטור שבועה שלא אוכל ואכל נבילות וטריפות חייב ור"ש פוטר כו' ואם נימא דלר"ש כ"ש לית ליה שיעורא ובפחות מאד ג"כ חייב אף שאינן ראוין לאכילה וא"כ ה"ה בשלא כדרך הנאתן ג"כ חייב וא"כ אמאי לא פליג ר"ש נמי ארישא דקתני שבועה שלא אוכל ואכל אוכלין שאינן ראוין לאכילה כו' פטור והו"ל לר"ש לפלוגי ולומר דחייב גם בזה כיון דלר"ש בשלא כדרך הנאתן חייב גם באוכלין שאינן ראוין חייב. וגם זה תמוה הוא דמה ענין שלא כדרך הנאתן דהיינו שאכל שיעור קטן מאד עד שאינה ראויה לאכילה כ"ש כזה לדין אוכלין שאינן ראוין וליכא לשום מ"ד דיסבור דלר"ש באוכלין שאינן ראוין יהיה חייב והרי מצינו בהדיא במס' ע"א (דף ס"ז ע"ב) דלר"ש גם נו"ט לפגם ס"ל דמותר ומכש"כ באוכלין שאינן ראוין דפוטר אלא דפשוט הוא דל"ד כלל דהיכא דהמאכל בעצמו אינה ראויה ונתקלקל או נפגמה עד שאינה ראויה לאכילה בודאי דלכ"ע מותר משא"כ היכא דהמאכל הוא ראוי לאכילה ואם היה שיעור גדול מזה היה נאכל כדרכו אלא דמתוך קוטנו מאד אין לו הנאה ממשהו זה והוה שלא כדרך הנאתן בזה י"ל שפיר דלר"ש דכ"ש למכות גם בשיעור קטן כזה דהוה שלא כדה"נ ג"כ אסור לר"ש ומטעם שנתבאר למעלה וז"פ מאד:

ומעתה דברי מרן המהרש"ל ז"ל שרירין ונכונים מאד דכיון דס"ל לר"ש דכ"ש אסור והיינו ג"כ כ"ש קטן מאד כמו שהוכחתי למעלה וזה הוה ודאי שלא כדה"נ ומ"מ ס"ל לר"ש דאסור ומשו"ה ס"ל לר"ש דפטור משבועה משום דלא חלה ג"כ אשלא כדה"נ וכנ"ל אבל לר"י דס"ל ח"ש אסור מה"ת שפיר צריך שיהיה שיעור שיהיה ראוי לאכילה קצת וכנ"ל ודברי מרן המהרש"ל ז"ל נכונים בטעמן ודוק:

ה

ובדברי מהרש"ל ז"ל הנ"ל לכאורה היה אפשר לישב קצת מה שתמה הר"ש ז"ל בפ"ב ממס' טבול יום בהא דאמרינן בפסחים (דף מ"ד) א"ל רב אחא לר"א מדרבנן נשמע לר"ע כו' ור"ע נמי משרת להיתר מצטרף לאיסור מכאן אתה דן לכל איסורין שבחורה והתם קאי קושיית הש"ס לר"י וקשה ממנ"פ הא לענין מלקות לא אפשר למילף דהא אין עונשין מן הדין ולאיסור גרידא תיפוק ליה דבלא"ה אסור לר"י דהא חצי שיעור אסור מה"ת עיי"ש והובאה קושייתו בהקדמת ס' ים התלמוד מבנו ז"ל עיי"ש מה שתירץ שם. ולדברי מהרש"ל הנ"ל לכאורה י"ל דשפיר איצטריך למילף ממשרא דטעם כעיקר ואיכא נ"מ גם לענין איסורא בלבד דאף דח"ש ג"כ אסור מ"מ היכא שהי' איסור משהו קטן עד שאותו משהו לבד אינו ראוי לאכילה ואינו דרך הנאה דאף דגוף המשהו הוא איסור גמור מ"מ כיון דאינו ראוי בכדה"נ מותר לאכול אותו משהו מה"ת ואם נתערבה אותו משהו הקטן בין כמה משהוין כשירים עד שעדיין אותו משהו הקטן יש בה בכדי נו"ט בשאר משהוין הכשרים. דהרי מ"מ טעם יש בה אלא דלאוכלה בעצמה לא ירגיש בה האוכל טעם אכילה כדה"נ מרוב קוטנה ומ"מ הרי טעם יש בה ונותן טעם בהשאר המשהוין הכשרים עד שנצטרף יחד דטעם כעיקר ונעשה הכל כגוף האיסור כמו שפסקו הפוסקים ז"ל בזה וא"כ בהצטרף כולם יחד עד שכשיאכל כולם יחד יהיה כדרך הנאתן וחיך אוכל יטעם הרי אסור הוא מה"ת ואף אם בכולם יחד לא יהיה כשיעור כזית כיון דצריך שאותו המשהו הקטן יתן טעם בהם מסתמא בכולם לא יהיה כזית מ"מ לר"י הרי גם ח"ש אסור מה"ת וכיון דבכולם יתד יהיה משהו גדול עד שיהיה כדה"נ הרי אסור מה"ת וא"כ גם לר"י א"ש דמועיל הא דילפינן לטעם כעיקר לענין משהו קטן שנתערב בנו"ט כנ"ל וא"ש בפשיטות:

ולכאורה היה באפשר קצת לומר דאיכא נ"מ לענין מה דקיי"ל דבנדרים הנודר מסתמא שלא לאכול דבר פלוני סתמא אכזית הוא אבל משהו מותר וא"כ אם נדר למשל שלא לאכול מה דבכלל מאכל חלב ונתערב ח"ש חלב בח"ש ירקות והח"ש חלב לדידיה הוה איסור ככל שאר איסורין וא"כ אף דח"ש אסור מה"ת מ"מ לדעת הרמב"ן ז"ל בחידושיו והר"ן ז"ל בחידושיו למס' שבועות הובאה במשל"מ רפ"ד מהל' שבועות דמה דת"ש אסור מה"ת הוא בסתם איסור תורה אבל בנדרים דאמרינן דדעתו היה אסתם אכילה הנזכר בתורה וסתם אכילה בתורה הוא כזית דוקא א"כ הח"ש תלב מותר לו לאכול גם לר"י וכיון שנתערב בההיתר ונו"ט וטעם כעיקר ולפי מה שכתבו הפוסקים דנחשב כאילו כולו איסור י"ל לכאורה דהוה כאילו כולו חלב והוה כזית חלב ביחד ואסור לו לאכול. אך מלבד דבגוף דין זה יש לפלפל די"ל דל"ש לאסור משום טעם כעיקר כיון דפירש דנדר מחלב דעתו אכזית חלב לבד בלא צירוף. לבד זה ע"כ זה אינו דהרי שם בפסחים (דף מ"ד) הנ"ל קאמר גם לר"ע דילפינן לכל איסורין דטעם כעיקר והרי ר"ע ס"ל במס' שבועות ריש פרק שבועות שתים דנודר בסתם דעתו ג"כ אמשהו וא"כ לדידיה ל"ש לומר הנ"מ הנ"ל אך במה שכתבתי למעלה א"ש גם לר"ע. ועדיין צ"ע בדינים הנ"ל ומזה יש להוכיח למה שפסק הפרי מגדים בשער התערובות ת"ב פ"ב דח"ש דאסור מה"ת גם ע"י תערובות נשאר באיסור והביא שם בשם המ"כ שכתב דח"ש ע"י תערובות ליכא איסור מה"ת ולפי"ז לא היה מקשה הר"ש בפ"ב דטבול יום הנ"ל מידי דהרי ע"כ צריך לילפותא דטעם כעיקר דאי משום ת"ש הרי בתערובות לא נאסר ת"ש לפי דעת המ"כ המובא בפרי מגדים הנ"ל ומוכח דס"ל להר"ש ז"ל כפסק הפרי מגדים ז"ל דח"ש אסור מה"ת אף ע"י תערובות וכמבואר שם עייש"ה:

ו

עוד כתב בס' ה"ש הנ"ל די"ל דטעמייהו דר"י ור"ל בפלוגתתן בח"ש דלטעמייהו אזלי כפי המבואר בסוגיא דמשרת פ' אלו עוברין ובנזיר פ' ג' מינים דר"י א"ל דס"ל טעם כעיקר דאורייתא וכמו שכתבו התוס' בפ' גיה"נ ובע"ז פ' השוכר את הפועל א"כ איכא למימר דח"ש אסור מה"ת משום דת"ל עם עוד חצי זית היתר כשיאכלם ביחד וכלומר נהי דבכמות ליכא שיעורא לחיובא מלקות לפי הלמ"מ שניתנה שיעורין מ"מ באיכות איכא בה טעמא לשיעור שלם כשילעוס הח"ש איסור עם הח"ש היתר יתן בה טעמא ויהיה כזית איסור למה דס"ל דטעם כעיקר דאורייתא ומשו"ה ח"ש אסור מה"ת לדידיה ור"ל לשיטתו בפרק התערובות (דף ע"ח ע"א) דטעם כעיקר לאו דאורייתא עיי"ש בס' ה"ש הנ"ל וכתב שם דמה"ט לא מצינו איסור דח"ש באיסורי שבת וכתב שם דלענין יוה"כ ג"כ שייך סברא זו דחזי לאיצטרופי עם ח"ש אוכלין שאינן ראוין עיי"ש וכן בס' ה"ש קמא סי' ל"ז כתב ג"כ לחדש עוד בטעמא דח"ש משום דחזי לאיצטרופי ע"י הקאה דהיינו דבחצי זית גופא חזי לאיצטרופי לחיוב זית שלם כגון אם יקיאו ויחזור ויאכלנו כו' וכתב שם דמה"ט לא מצינו לענין איסורי שבת דינא דח"ש ולא אישתמיט לן בכולה גמרא דמסכת שבת בפ' המוציא והמצניע והזורק וכן הרמב"ם ז"ל לאשמועינן בזה דח"ש אסור בהו מה"ת והאריך שם בזה ואני חמה דהרי איתא בהדיא במס' שבת שם דגם באיסורי שבת איכא דינא דח"ש דאיתא בפ' כלל גדול (דף ע"ד ע"א) ת"ר היו לפניו מיני אוכלין בורר ואוכל בורר ומניח ולא יברור ואם בירר חייב חטאת מאי קאמר אמר עולא ה"ק בורר ואוכל לבו ביום כו' מתקיף לה ר"ח וכי מותר לאפות לבו ביום כו' אלא אמר ר"ח בורר ואוכל פחות מכשיעור בורר ומניח פחות מכשיעור כו' מתקיף לה ר"י וכי מותר לאפות פחות מכשיעור אלא אמר ר"י בורר ואוכל ביד כו' ופירש"י ז"ל וכי מותר לאפות פחות מכשיעור נהי דחיוב חטאת ליכא איסורא מיהא איכא דקיי"ל ח"ש אסור מה"ת בפ' בתרא דיומא והיכי קתני בורר לכתחלה עייש"ה ובתוס' שם ד"ה וכי מותר. והרי בהדיא דגם באיסורא דמלאכת שבח איכא איסור דח"ש ושם ל"ש הך סברא דחזי לאיצטרופי לענין טעם כעיקר וגם הך סברא דחזי להקיאו ל"ש שם והרי בהדיא דגם לענין שבת איכא הך דינא ובס' ה"ש כתב דלא אישתמיט בגמרא לאשמועינן הך דינא לענין שבת והרי סוגיא מפורשת היא כנ"ל ועיין במשל"מ ריש פ' י"ח מהל' שבת שהביא הך סוגיא וכתב שם מכאן מוכח דשיעורי הוצאה וכל השיעורין שנאמרו לענין שבת הוא דוקא לחיוב חטאת אבל לאיסור תורה אפילו בפחות מכשיעור דקיי"ל ח"ש אסור מה"ה והביא שם פירש"י ז"ל הנ"ל ושכן כתב הג"א ר"פ המוציא יין עיי"ש שכתב וז"ל כל השיעורים לענין חיוב חטאת אבל לאיסור דאורייתא אפילו כ"ש כדאמר בפ' כלל גדול וכי מותר לאפות פחות מכשיעור ועיין בקרבן נתנאל שם שכתב דמדברי הרא"ש ז"ל הוא. וכ"כ הג"א ר"פ כלל גדול שם עיי"ש וכתב שכן משמע בפ' בתרא דיומא עיי"ש והרי דגם בזה איכא דינא דח"ש כנ"ל:

וכן מוכח בהדיא מדברי הרמב"ם ז"ל דבכל ענינים שייך דינא דח"ש ולאו דוקא מידי דאכילה דהרי פסק בהדיא בפ"א מהל' גניבה הל' ב' אסור לגנוב כ"ש דין תורה וכתב שם הה"מ ז"ל אסור לגנוב כו' מפורש פ' ד"מ שם ודין שוה פחות מפרוטה בממון כדין ח"ש באיסורין וכן פסק בפ"א מהל' גזילה ע"ש והרי דגם בגזל איכא דינא דח"ש. אך בהא דשבת י"ל קצת די"ל דאינו אסור רק מדרבנן ואף דכאן ל"ש הא דחזי לאיצטרופי מ"מ יש לדחוק דמדרבנן גם בזה אסרו. ודוחק הוא דמנ"ל זה אך בפ' כלל גדול הנ"ל בפירש"י שם וברא"ש הנ"ל הרי מבואר בהדיא כן ועיין בשו"ת ת"צ סי' פ"ו שהביא דלשיטת התוס' בפ"ב דיומא בסוגיא דת"ש דכתבו דלדין דח"ש איכא סברא וקרא דכל חלב ותרוייהו צריכי וא"כ לפי"ז בכל שאר איסורי תורה כגון התולש שער אחד בנזיר או בשבת או המוציא פחות מכשיעור אין בו איסור תורה כלל דטעמא דחזי לאיצטרופי לחוד לא מהני עיי"ש שמישב לשיטה זו להפוסקים דס"ל דפחות מכשיעור חמץ אין צריך לבער וכמו שכתב הרא"ש ז"ל בפ' אלו עוברין גם אליבא דהרמב"ם ז"ל. אך להנך מפרשים דס"ל אליבא דהרמב"ם ז"ל דגם בפחות מכשיעור צריך לבער אלא דדוקא נקיט הרמב"ם ז"ל בדבוק לכותלי הכלים א"צ לבער ומשום דנתבטל לגבי הכלי כמו שכתב הה"מ והכס"מ ז"ל בפ"ב מהל' חימ"צ ע"כ דס"ל דהוה ככל ח"ש דאסור מה"ת ודברי הח"צ ז"ל אליבא דתוס' ז"ל הנ"ל הובאה במשל"מ רפי"ח מהל' שבת ולפי"ז גם ע"ז תמוה מהך דפ' כלל גדול הנ"ל וצריך לדחוק לפע"ד כנ"ל דהתוס' ז"ל דפירשו לדינא דח"ש צריך ג"כ קרא דכל חלב. ולפי"ז בשאר איסורין כמו שבח וחמץ לענין בל יראה הנ"ל ל"ש דינא דח"ש כמבואר בת' ח"צ. וצ"ל דאינהו ז"ל מפרשים הא דמקשה ר"י בפ' כלל גדול הנ"ל וכי מותר לאפות פחות מכשיעור היינו דלא כמו שפירש"י ז"ל דהוה כמו בכל איסורין דח"ש אסור מה"ת אף דחיוב חטאת אין כאן מ"מ איסורא דאורייתא הוא. דזה אינו די"ל דכאן ל"ש דין דח"ש ומשום דלדין דח"ש נלמד גם מקרא דכל חלב ול"ש זה לדיני איסורי שבת כמו שהוכיח הח"צ לדעת התוס' ז"ל אך קושיית ר"י הוא דקים ליה דאף דל"ש כאן דין ח"ש וגם לר"י מותר מה"ת מ"מ לכה"פ מדרבנן אסור לאפות ח"ש ודי סברא דחזי לאיצטרופי לאסור מיהת מדרבנן ואף דקרא דכל חלב ל"ש לזה מ"מ לכל הפחות בהך סברא דחזי לאיצטרופי אסור מיהת מדרבנן. אך להנך דס"ל דלהרמב"ם ז"ל ג"כ דוקא בדבוק לכתלים או לדפנות הכלים א"צ לבער אבל בחמץ בעין אף בפחות מכשיעור צריך לבער וע"כ דחצי שיעור אסור בזה מה"ת והיינו דמשום דחזי לאיצטרופי הוא דאסור ח"ש ומשו"ה בכל איסורים אסור חצי שיעור. וא"ש בדברי הרמב"ם ז"ל בריש פ"א דגניבה ופט"ו דגזילה כפשוטה דח"ש אסור מה"ת כמו שכתב הה"מ ז"ל ורש"י ז"ל כתב בהדיא דשייך באיסורי שבת דינא דח"ש וכ"כ הרא"ש ז"ל הנ"ל והיינו ע"כ משום דס"ל לעיקר טעמא דחזי לאיצטרופי והרי מכ"ז דלטעמא דחזי לאיצטרופי אסור ח"ש מה"ת בכל איסורין שבעולם דאל"כ קשה לשיטת רש"י והנך פוסקים ז"ל הנ"ל בחמץ ת"ש דחייב לבער וכנ"ל:

תוכן העניינים

שות ברית עולם

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה