שות ברית עולם· רבי איזיק יעקב ולר
שו"ת בדיני או"ח · סימן ג
א
ועדיין יש לברר בדין ספק עשה היכא דליכא איסור נגדה האיך הדין. ואגב יתבאר קצת בדיני תקיעת שופר בר"ה שלא לצורך והנה נתבאר בסימן הקודם דגם מהך דחגיגה (דף ד') ליכא לאוכוחי דספק מצוה לקולא ומשום די"ל דס"ל לרש"י ז"ל כשיטת הרמב"ם ז"ל וכנ"ל. אך באמת מפירש"י ז"ל לכאורה נראה דס"ל ע"כ כשיטת הרשב"א ז"ל דספק איסורא לחומרא. דהנה במסכת קידושין דף ע"ג ע"א כתב שם בפירש"י ז"ל ד"ה ואבע"א הני נמי תרי קהלי נינהו. כלומר והנך תרתי דרשות תרי קראי איצטריכי ואי לא אייתר קרא לא הוי דרשינן ממזר ודאי הוא דלא יבא הא ספק ממזר יבא. אלא הוה אמרינן ככל שארי ספיקא איסור על הודאי אזהרת ודאי ללקות עליו ועל אזהרת ספק אזהרת ספק לאיסורא ומזה הוכיח הרשב"א ז"ל בתורת הבית בית ד' שער א' דמוכח מכאן דס"ל לרש"י ז"ל כשיטתו ז"ל דספק אסור מה"ת אלא דלא לקי ע"ז וכמו שנתבאר למעלה בזה והרי בהדיא דס"ל לרש"י ז"ל דספק אסור מה"ת וא"כ קשה מהא דחגיגה (דף ד') הנ"ל דאמאי פירש דל"צ קרא למעט טומטום מראיה דמהיכא תיתי נחייבו וע"כ צ"ל דאף דספק איסור אסור מה"ת מ"מ ספק אם הוא חייב במצוה או לא פטור הוא מה"ת כנ"ל בסי' הקודם ואף דלכאורה יש ליישב קצת ע"פ מה שתמהו על המהרי"ט ז"ל דפירש דלשיטת הרמב"ם ז"ל משו"ה צריך קרא בספק ממזר להתיר שיהיה מותר בממזר ובישראל והקשו עליו ז"ל דא"כ תרי קראי ל"ל ועיין בתוס' ישנים בקדושין (דף ע"ג ע"א) הנ"ל ד"ה למישרי וכו' ויש לפלפל עפי"ז ויעוין בפני יהושע מה שתירץ ע"ז ובס' שב שמעתתא שמעתא א' מישב שם דל"ק מקדושין שם די"ל דשם מיירי באיקבע איסורא ולכ"ע ספק איסור מה"ת יעו"ש. אך מ"מ מלשון רש"י ז"ל דכתב סתמא אלא הות אמרינן ככל שאר ספיקא איסור על הודאי אזהרת ודאי וכו' ועל אזהרת ספק אזהרת ספק לאיסורא יעוש"ה דמשמע לכאורה דבכל ספיקא לחומרא וא"כ משמע לכאורה דס"ל לרש"י ז"ל לחלק בין מ"ע לל"ת דבאיסורא ספיקא לחומרא ובמצוה ספיקא לקולא והיינו היכא דהוה ספק אם נתחייב אבל בספק אם כבר קיים י"ל דלכ"ע לחומרא הוא וכנ"ל:
ועוד נראה להוכיח מהא דאיתא בפ' כיסוי הדם (דף פ"ד ע"ב) ר"י אומר כוי אין שוחטין אותו ביו"ט ואם שחטו אין מכסין את דמו מק"ו ומה מילה שודאה דוחה שבת אין ספיקא דוחה יו"ט כיסוי שאין ודאי דוחה שבת אינו דין שאין ספיקו דוחה יו"ט א"ל תקיעת שופר בגבולין תוכיח שאין ודאה דוחה שבת וספיקה דוחה יו"ט. ודייק עלה בגמ' מאי ספיקה אלימא ספק חול ספק יו"ט השתא ודאי יו"ט דחייא ספק יו"ט ספק חול מבעיא אלא ספק איש ספק אשה ור"י לטעמיה דאמר אשה ודאית נמי תקעה וכו' יעוש"ה. והנה מהא דאין ספק כיסוי דוחה יו"ט ליכא לאוכוחי דע"כ ספק מדרבנן הוא דאלת"ה אמאי לא דחיא דליתא. דהנה בתוס' שם ד"ה כיסוי כתבו שם דלהנך תרי טעמי דמפרש בפ"ק דביצה (דף ח') דכוי אין מכסין דמו ביו"ט משום דאפר כירה דעתו אודאי ואין דעתו אספק א"נ משום התרת חלבו א"א לישב ק"ו זה וכו' וי"ל בדוחק ק"ו הכי כיסוי שאין ודאו דוחה שבת אפילו הזמינו לכך מ"מ אסרו משום טורח אינו דין שאין ספק דוחה יו"ט וכו' או משום מוקצה דאין דעתו לספק וכו' וללישנא דמשום התרת חלבו וכו' מ"מ יש לחוש שיטעו הרואים ויעשו ק"ו וכו' ומדמכסיס אותו ודאי חיה היא ויתירו חלבו עכ"ל ז"ל יעוש"ה. ולפי"ז הא דאין ספק דותה יו"ט בכיסוי לא תליא כלל משום ספיקא אלא משום דבספק הוה מוקצה אז משום דאין דעתו אספיקא וא"כ לו יהיה דספק מה"ת לחומרא מ"מ הרי לא משום קולא הוא דאינו דוחה יו"ט אלא דלמד מק"ו דהיכא דשייך איסור אף מדרבנן אינו דוחה יו"ט יעוש"ה בתוס' ובחידושי הלכות מהרש"א ז"ל:
ב
אלא דמ"מ עדיין יש ללמוד ממה דקאמר שם א"ל תקיעת שופר בגבולין תוכיח שאין ודאה דוחה שבת וספיקא דוחה יו"ט מאי ספיקא אלימא ספק חול ספק יו"ט השתא ודאי יו"ט וכו' אלא ספק איש ספק אשה ור"י לטעמו דאמר אשה ודאית נמי תקעה כלומר דמשו"ה לא חשיבא ליה הא פירכא משום דאזיל לטעמו דאמר אפילו אשה ודאית נמי תקעה וכו' כמו שפירש"י ז"ל שם יעו"ש והשתא אי ס"ד דספק מצוה לחומרא מה"ת הוא ומחויב מה"ת לתקוע גם הספק איש ספק אשה וגם הספק בכלל אזהרה לתקוע ביו"ט של ר"ה מאי מקשה על הך ק"ו דספק כיסוי אינו דוחה יו"ט מתק"ש דדוחה דהרי ביום טוב נתבאר דלא מחמת ספק הוא דאינו דוחה אלא משום דאצל ודאי ליכא איסור דרבנן ג"כ והה"נ אם איתרע מילתא דהיה איסור דרבנן ביו"ט גם אצל ודאי אין לכסות ביו"ט משום דרבנן גזרו כמו דאין ודאי דוחה שבת משום איסור דרבנן וכנ"ל ויש כח בידם להפקיע מה"ת בשב וא"ת משא"כ בתקיעת שופר דהאיסור ביו"ט הוא משום דרבנן גזרו אף דהיא חכמה ואינה מלאכה שמא יתקן כלי שיר ומשו"ה אסור בשאר יו"ט כמבואר בתוס' בפ' כיסוי הדם שם ד"ה תקיעת שופר ובמסכת ר"ה (דף כ"ט ע"ב) ד"ה רדיית הפת וכו' יעו"ש וא"כ היכא דודאי מחויב בתק"ש בודאי ל"ש דיגזרו רבנן שלא לתקוע בר"ה משום איסור דרבנן דכי יפקיעו כל המ"ע שבתורה דהרי התורה גזרה לתקוע וא"כ אם נימא דספק ג"כ הוא כודאי לחומרא מה"ת וגם הספק מוזהר בכלל האזהרה לתקוע בר"ה וא"כ האיך יאמרו חז"ל שלא לתקוע משום שמא יתקן כלי שיר וכי יפקיעו מ"ע ואף שהוא ספק מ"מ לא ספיקא שלו גורם האיסור שנאמר דמשו"ה גזרו עליו חז"ל ולא על הודאי דהרי האיסור אין שום ענין להספק ומה סברא יש לחלק בין ספק לודאי דנימא דהספק אסור לתקוע משום שבות דרבנן משום שמא יתקן כלי שיר והודאי מותר בשלמא בכיסוי א"ש דרבנן גזרו דהיכא דאיכא חילול שבת לא לידחי אף באיסור דרבנן ויש להם כח ע"ז דאינן מפקיעין המ"ע לגמרי דמצות כיסוי לא נאמרה דווקא על שבת ויו"ט משו"ה קאמר שפיר דביו"ט בספק ג"כ לא לידחי והיינו לא משום דהוא ספק דלא הספק גורם לו האיסור אלא משום דבספק איכא איסור דמוקצה ומשום דאין דעתו אספק ובודאי ליכא מוקצה כמבואר בתוס' שם משא"כ בתק"ש כיון דספק מה"ת לחומרא שפיר חייב בתק"ש גם הספק ול"ש כלל בזה לאסור משום שבות וכנ"ל וז"פ לפע"ד אע"כ צ"ל דבאמת ספק מה"ת לקולא ורק מדרבנן הוא דחייב בכיסוי ובת"ש וא"כ הא דיליף בק"ו דאין ספק דוחה יו"ט בכיסוי היינו דמשום מצות כיסוי דמחויב מדרבנן מחמת ספק דה"א דמותר ומחויב ג"כ ביו"ט משום מצות כיסוי מספק וע"ז קאמר ק"ו דבספק דאיכא איסור דרבנן משום מוקצה ומשום דאין דעתו אספק או משום התרת חלבו כמבואר בתוס' שם משו"ה ודאי דאסור ביו"ט ומק"ו וגם במקום מצוה גזרו וע"ז קאמר שפיר תק"ש תוכיח דספיקא דוחה יו"ט והיינו דספיקא הוא ואינו מחויב מה"ת אלא דרבנן וא"כ אמאי לא אסרו חז"ל לתקוע משום שבות דשמא יתקן כלי שיר דאף דהתורה התירה בודאי ואין לגזור ע"ז מ"מ למה הוסיפו מדעתן דגם הספק יתקע בר"ה כיון דמה"ת מותר אלא דחז"ל תיקנו דיתקע כיון דספק מדרבנן הוא ושפיר קשיא ליה לגמרא מתקיעת שופר וקאמר תוכיח מתק"ש דבשבת גזרו חז"ל לבלי לתקוע משום שבות ובספק תיקנו בעצמן לתקוע אף דעוברים בשבות כמו ק בכיסוי הדם ודוק בזה. ולפי"ז קשה לשיטת הרשב"א ז"ל דס"ל ספק מה"ת לחומרא כנ"ל. ועוד קשה גם להרמב"ם ז"ל לפ"מ שכתב המהרי"ט ז"ל דפלוגתא דתנאי היא בדין זה ולר' יוסי דסבירא ליה דלא בעינן חתיכה משתי חתיכות ע"כ ס"ל ספק מה"ת לחומרא וא"כ בפ' כיסוי הדם שם ר"י הוא וקשה לכ"ע אע"כ צ"ל דבספק אם נתחייב במצוה ס"ל להרשב"א ז"ל ג"כ דהוא מה"ת לקולא וא"ש כנ"ל:
והנה המהרי"ט ז"ל הוכיח כדברי הרמב"ם ז"ל מהא דאיתא בפ"ק דביצה (דף ח') גבי כוי דאין מכסין דמו ביו"ט משום דדעתו אודאי ואין דעתו על ספק ולהרשב"א ז"ל דספק מדאורייתא לחומרא א"כ חייב לכסות מדאורייתא ואמאי אין דעתו על ספק ומזה נראה דס"ל להמהרי"ט דלהרשב"א ז"ל גם ספק מצוה מה"ת לחומרא ולהנ"ל דבספק אם מחויב במצוה די"ל דלכ"ע מה"ת לקולא א"ש בפשיטות ובלא"ה לכאורה צ"ע בדבריהם ז"ל דמ"ש אם ספק מה"ת או דרבנן וכי אם מדרבנן הוא אין רצון אדם לקיים מצוה דרבנן דנאמר דאין דעתו על ספק משו"ה, אע"כ צ"ל דה"ט דלאו כ"ע דיני גמירי ובספק משום דאין ברור לו שהוא חייב בכיסוי סתמא דמילתא דאין כ"כ דעתו עליו וכן י"ל ג"כ אם ספק מה"ת לחומרא ועיין בס' בית יצחק מאא"ז הגאון ז"ל מש"כ לישב על קושיא זו בשער הספיקות דף ל"ד ע"ב ד"ה עוד הביא הפר"ח וכו' ועיין בפ' כיסוי הדם שם (דף פ"ו ע"א) בהא דס"ל לחכמים דשחיטת חשו"ק דאסורין מספק וחייבים בכיסוי ובתוס' שם ועיין בס' בית יצחק בשער הספיקות שם בענין זה ודוק. שוב הגיע לידי ס' פרי חדש וראיתי שהביא הוכחת המהרי"ט ז"ל כנ"ל מהך דאין דעתו אספק ותירץ ג"כ קושייתו כנ"ל דאף דמחויב מספיקא מ"מ אין דעתו אספק וכמש"כ ונהניתי מאד שכוונתי לדעתו הגדול בזה אך מ"מ נראה דס"ל גם להפר"ח ז"ל דלהרשב"א ז"ל גם בספק מצוה לחומרא הוא ולהנ"ל ליכא לאוכוחי מזה דספק מצוה שאני כנ"ל:
ג
אך היכא דנתחייב בודאי וספק אם קיימה כבר נתבאר למעלה דלכ"ע חייב מה"ת גם להרמב"ם ז"ל וכמו שכתב בחו"ד וכנ"ל ולכאורה יש להוכיח ג"כ מפ' כיסוי הדם שם (דף פ"ה ע"א) דקאמר שם בגמרא ור"י לטעמיה דאמר אשה ודאית נמי תקעה דתניא בני ישראל סומכין ולא בנות ישראל סומכות ר"י ורש"א נשים סומכות רשות ומשו"ה גם ספק תוקעין וליכא למיפרך תקיעת שופר בגבולין תוכיח שאין ודאה דוחה שבת וספיקה דותה יו"ט כמבואר שם. וקשה דעדיין איכא לאקשויי תק"ש תוכיח דספיקה דוחה יו"ט היינו היכא דהיה ספק אם תקע או לא ולא בספק איש ספק אשה וגם מנ"ל לגמרא דהא דקאמר ספק בתק"ש תוכיח פירושו ספק איש ספק אשה דלמא פירושו ספק אם תקע או לא וגם לר"י קשה דהא איכא למימר תוכיח אע"כ כמשכ"ל דע"כ ליכא למימר דספק בתק"ש תוכיח הוא בספק תקע או לא ומיירי באנשים דבני חיובא ודאי נינהו דזה אינו דמה קושיא הוא על ספק כיסוי כיון דמיירי בתיובא ודאי וספק אם כבר קיים הרי מחויב מה"ת לתקוע וכמש"כ החו"ד כנ"ל וא"כ איך יוכלו חז"ל לאסור לתקוע ביו"ט משום שבות דשמא יתקן כלי שיר דכי יפקיעו מ"ע מה"ת דהרי גזרה תורה לתקוע בשופר בר"ה וגם בספק תקע ויצא מכבר גם זה בכלל האזהרה דלא יצא מחיובא עד שיתקע בודאי כמש"כ החו"ד דהיכא דכתבה התורה בקו"ע לא נפקע מחיובו עד שידע ברור שכבר קיים המצוה ומה דמיון הוא לכיסוי הדם דגזרו חז"ל דלא יקיימו מצות כיסוי אלא בחול ולא בשבת וכן לא ביו"ט היכא דיהיה איסור מוקצה והיינו בספק דבודאי לא הוה איסור דרבנן כלל כיון דדעתו אודאי אלא בספק דאיכא איסור מוקצה דאין דעתו אספק ולא דהספיקא גרם האיסור אלא משום דבספק איכא איסור מוקצה וכנ"ל ועוד דבספק נתחייב בכיסוי הוה דרבנן לכ"ע וכנ"ל ומאי מקשה תק"ש תוכיח אע"כ דפירושא דספק היינו ספק איש ספק אשה ושפיר מקשה תק"ש תוכיח כמו שנתבאר למעלה והרי מוכח דאף דבספק אם נתחייב י"ל דלכ"ע מדרבנן הוא מ"מ היכא דנתחייב בודאי וספק אם קיימה מחויב הוא מה"ת וכמבואר למעלה ולפע"ד נכון הוא בעה"י:
ד
וראיתי בס' שאגת אריה סי' ק"ג שהוכיח מהך סוגיא להא דאיתא באו"ח סי' תקצ"ו מחלוקת הפוסקים אי מותר לתקוע בר"ה שלא לצורך ומכת סוגיא הנ"ל הוכיח בש"א שם כהפוסקים דמותר דאלת"ה קשה כנ"ל דאמאי לא קאמר שם דתק"ש תוכיח דספיקא דוחה יו"ט היינו אי מספקא ליה אם תקע אם לא תקע בע"כ חוזר ותוקע מספיקא וכו'. תדע דמשום דמספקא לן בתרועה האמורה בתורה אי גנוחי גנח אי ילולי יליל אתקין ר' אבהו בקיסרי תקיעה ג' שברים תרועה תקיעה והדר עביד תש"ת והדר עביד תר"ת כדאמרינן בפ' ב' דר"ה (דף ל"ג) ואע"ג דבחדא מהני תלתא סגי ובודאי שנים מהן הוו שלא לצורך מצוה מ"מ כיון דמספקא לן עביד כולהו ולא חיישינן לודאי איסור דרבנן כש"כ בספק תקע ספק לא תקע דחייב לחזור ולתקוע ולא חיישינן לספק איסור דרבנן דלמא יצא כבר י"ח הא איכא נמי לספוקי דלמא לא יצא י"ח ותקיעה זו צורך מצוה הוא וא"כ השתא מאי קאמר ור"י לטעמיה כו' הא מ"מ איכא למיפרך לק"ו דידיה תק"ש תוכיח דספק תקע דוחה יו"ט אע"כ דהיכא דגברא בר חיובא ושרי ליה היום תקיעה של מצוה תקיעה דרשות נמי שרי ליה וליכא למיפרך מזה מידי יעוש"ה:
והנה בס' עונג יו"ט חלק או"ח סי' מ"ז דחה ראיית השאג"א ז"ל הנ"ל דהא בספק תקע ספק לא תקע גברא בחזקת חיובא קאי כמש"כ הרמב"ן ז"ל בקידושין (דף סו) דמי שחייב קרבן יש עליו חזקת חיוב כמו שיש על הטמא חזקת טומאה וה"ה במי שחייב במצוה נמי יש עליו חזקת חיוב וא"כ לעולם דשלא לצורך אסור לתקוע ואפ"ה ליכא למימר תוכיח מספק תק"ש בספק תקע אספיקא דכיסוי בכוי דמה לתק"ש שספיקא דוחה יו"ט בספק אם תקע משום דגברא בחזקת חיובא קאי ולהכי ספיקא דוחה יו"ט וכו' אבל כיסוי דהוה ספק השקול וכו' וליכא לחזקת חיוב אין ספיקא דוחה יו"ט וכו' ובזה דחה כל בנינו של הש"א ז"ל שהתיר לתקוע שלא לצורך יעוש"ה:
ולפע"ד לא הבינותי דבריו ז"ל במה דחה דברי השאג"א ז"ל דלכאורה ראייתו נכונה וברורה דהוא ז"ל בש"א שם הביא להוכיח דגוף דין דספק תקע או לא תקע דחייב לתקוע מהך דפ"ב דמס' ר"ה (דף לג) דאתקין ר' אבהו בקסרי תקיעה ג' שברים תרועה תקיעה והדר עביד תש"ת והדר עביד תר"ת והוא משום ספק כמבואר שם והרי אחרי שתקע תשר"ת דהוה ספיקא דלמא הוא שלא כדין ומשום ספיקא הוא דלמא לא יצא עדיין תיקון ר"א דליהדר וליתקע והרי בזה בודאי ל"ש לומר דאוקי אחזקה דמה חזקה יש כאן בשלמא בספק תקע או לא תקע כלל שפיר י"ל דהוה חזקה דמעיקרא משא"כ בתקע אלא דאיכא לספוקי דלמא לא כדין תקע מה חזקה יש כאן וכי הוה חזקה דהתקיעות שלא כדין הוא ואף דמ"מ האי גברא יש לו חזקת חיוב מעיקרא דחייב בתקיעות והספק הוא אם יצא י"ח וא"כ לכאורה י"ל דהוה חזקה וכמו בספק בשחיטה דאוקמי אחזקת איסור מ"מ י"ל לכאורה דזה ל"ש אלא היכא דיוכל לומר דמחמת חזקה ישאר באיסור או גם במצוה כגון דאיכא ספק אם עשה המצוה אוקמי אחזקה דעדיין לא עשה ומוכרח לעשות עוד הפעם דכשיעשה עוד הפעם יקיים בודאי משא"כ בהך דתקיעת שופר הנ"ל דמספקא ליה אי כדין עשה תשר"ת וא"כ האיך שייך לומר דהוה חזקה דודאי שלא כדין עשה ויתקע עוד הפעם תש"ת וכי יודע דתש"ח כדין יותר מתשר"ת או אחר שיעשה ג"כ תש"ת יצטרך לעשות עוד תר"ת וכי זה יותר טוב מהתקיעות שקודם זה והרי ס"ס התקיעות שעושה אח"כ עוד הפעם מספיקא הוא עושה ויהיה איך שיהיה אף שנחשוב מקודם חזקה מ"מ התקיעות שחוזר ותוקע מספיקא הוא עושה דלמא הוא עדיף מהתקיעות שתקע כבר והוה כאילו ספק אם נתחייב בעשיית דבר זה דמה לי אם יש לו חזקה ס"ס התש"ת שעושה אח"כ גם התר"ת שעושה בפעם שלישית מספקא לן אם חייב לעשותם או לא דדלמא מה שתקע בראשונה כדין הוא וא"כ זה התש"ת או התר"ת לאו כדין עביד ומ"מ מספיקא דוחה יו"ט וא"כ עדיין איכא למימר תק"ש תוכיח דאין ודאה דוחה שבת וספיקה דוחה יו"ט והיינו דודאי תקע אלא דמספקא לן אם כדין תקע וכגון הך דאתקין ר' אבהו בקסרי דתקע בראשונה תשר"ת צריך לתקוע תש"ת וגם אח"כ תר"ת דהוה ספיקא כנ"ל ומ"מ דוחה יו"ט מספיקא ודבר זה נלפע"ד נכון מאד וא"כ דברי מרן הש"א ז"ל נכונים וברורים לפע"ד בזה ול"ק קושיית העונג יו"ט הנ"ל:
ה
אך מ"מ לפ"מ שנתבאר למעלה דהיכא דמחויב בודאי במצוה אלא דמספקא לן אי יצא י"ח דביה ספיקא דאורייתא לכ"ע לחומרא וכמו שכתב החו"ד בטעם הדבר דכיון דאמרה תורה קום ועשה מוטל עליו חיוב עד שידע בודאי שקיימה רק בספק אם נתחייב כלל בזה ספק לקולא מה"ת א"כ לכאורה לפי"ז נסתר ראיית השאג"א ז"ל הנ"ל דלעולם י"ל דאסור לתקוע בר"ה שלא לצורך והא דלא קאמר לר"י תק"ש תוכיח וכגון ספק אם תקע או בתקע וספק אם כדין תקע דדוחה יו"ט דבזה ליכא למימר תוכיח על ספק כיסוי כיון דספק אם תקע חייב מה"ת מספיקא לחומרא כנ"ל וא"כ כיון דהתורה גזרה לתקוע בר"ה וגם ספק מחויב לתקוע בר"ה האיך יוכלו לגזור רבנן דאסור לתקוע משום שבות דאיסור השבות הוא התקיעה גופא והאיך שייך לאסור מה דהתורה אדרבה חייבו לתקוע וכי יבאו לעקור כל המ"ע מה"ת ובשלמא בכיסוי הדם האיסור דרבנן ביו"ט הוא מצד אחר משום מוקצה ובזה יש להם כח להוציא מה"ת בשב וא"ת דלא יעקרו כל המ"ע אלא דביו"ט דאיכא איסור מן הצד משום יו"ט בזה גזרו. ועוד בספק כיסוי דהוה ספק חיוב לא הוה אלא מדרבנן ובזה י"ל דלא חייבו חכמים בכיסוי מספק במקום איסור מוקצה משא"כ בספק תקיעה דהוה מה"ת כנ"ל וגם גזירתם לאסור ספק אינו משום איסור מן הצד אלא משום תקיעות גופא דשמא יתקן כלי שיר בזה ודאי ל"ש לגזור כנ"ל וז"פ וא"כ ל"ש לומר תוכיח מתק"ש על כיסוי וע"כ צ"ל תק"ש תוכיח בספק איש ספק אשה דגם בזה הוה ספק חיוב דהוה מדרבנן כנ"ל ושפיר קאמר תוכיח על כיסוי הדם בספק דשניהם הוה מדרבנן וכנ"ל וא"כ שפיר מתרץ הגמרא ור"י לטעמיה דנשים סומכות רשות וא"כ ממנפ"ש צריך לתקוע וליכא למימר תוכיח:
ו
עוד כתב הש"א שם להוכיח מהא דביצה (דף י"ז ע"ב) דהתירו לגמוע חומץ בשבת לרפואה לאחר טיבול משום דהותר קודם טיבול דאז ליכא גזירה משום שחיקת סממנים דנראה דלצורך אכילה הוא דגמע החומץ יעוש"ה והשיג שם בס' עונג יו"ט הנ"ל דל"ד כלל דשם קודם טיבול מותר גם לרפואה משא"כ בתק"ש דלא הותר אלא לצורך מצוה אבל לשיר בעלמא לעולם אסור אף קודם שיצא ול"ש הואיל דמותר לצורך מצוה מותר שלא לצורך יעו"ש. ולכאורה יש לישב דבריו ז"ל דאין סברא לחלק בין מכוין למצוה או לא דבאמת עיקר סברת הגמרא דהואיל והותר קודם טיבול מותר לאחר טיבול והיינו דלא גזרו חז"ל על דבר לחצאין דחצי היום יהיה בהיתר וחצי היום באיסור אף דגם שם טעמא רבא איכא לחלק דקודם טיבול ליכא גזירה דרפואה משא"כ אחר טיבול מ"מ אין סברא לגזור לחצאין דלא להוי מלתא דרבנן כדבר התמוה וכ"כ י"ל דגם בתק"ש כן הוא כיון דבמקום מצוה לא יכלו לאסור החקיעה משו"ה לא אסרו גם שלא לצורך דאין ניכר בעת תקיעה אם מכוין לשם מצוה או לא וכיון דעל מקצת תקיעות ביום זה לא גזרו. לא גזרו ג"כ על כולה והא דהוכיח בס' עונג יו"ט מהא דשבת (דף קיג ע"א) דמותר לקפל בגדים בשבת לצורך היום אבל לא לצורך מחר לא הבינותי ראייתו ז"ל דשם הקיפול בעצמו הוא האיסור דטרח לצורך מחר ואסרו בזה אבל אם קפל לצורך היום ל"ש איסור ומה שייך לומר כיון דהותר לצורך דהרי זה גופא האיסור שטרח שלא לצורך וגם דאינו מוכרח לקפל בגדים לצורך היום משא"כ בתקיעות וכדומה דבזה ליכא שום איסור והאיסור אינו משום דתקע שלא לצורך אלא משום גזירה דשמא יתקן כלי שיר וכיון דבצורך מצוה לא גזרו ובודאי דיתקע היום ומחויב בזה וא"כ כשיגזרו על שלא לצורך הרי ודאי גזרו על מקצת היום ודוק. אך מ"מ עדיין צ"ע בראיות הש"א ז"ל השניה כיון דס"ס י"ל דבאמת לא חלקו בגזירתם וגזרו על כל היום בכלל כל יו"ט דאסור לתקוע בשופר בכל יו"ט משום גזירה דשמא יתקן כלי שיר אלא דהמצוה דתק"ש דוחה גזירתם בר"ה וממילא דהותרה אבל הם ז"ל לא נתנו גבול בזה אלא דממילא נדחה איסור זה משום תק"ש וצ"ע בזה וראיה הראשונה כבר כתבנו דלכאורה צ"ע כנ"ל עיין בס' ח"צ סי' ל"ה דפסק דאסור שלא לצורך וראייתו מפ' כיסוי הדם ספק דוחה יו"ט דהרי דאיכא שבות ולכאורה עדיין צ"ע היכא דגברא בר חיובא אי מותר שלא לצורך כיון דהותר לו לצורך כמש"כ הש"א וצ"ע בזה. ובשו"ת שואל ומשיב מהדורא ג' הכריע כהרמ"א ז"ל דאסור יעו"ש:
ועיין ברא"ש בר"ה שם גבי מה דאתקין ר"א בקסרי תשר"ת ג"פ תש"ח תר"ת דזה אינו מחמת ספק אי גנותי ולא יליל או יליל ולא גנוחי או שניהם אלא דזה או זה שניהם כאחד טובים אלא דהיו חולקים במנהגים מר כי אתריה ומר כי אתריה ומשום מראית העין הוא דתיקן שיתקעו כולם שוים ולפי"ז תימה הוא אם נימא דשלא לצורך איכא איסור שבות דרבנן איך עקר ר"א איסור גמור מדרבנן משום דבר זה שלא יהיה שנויים במקומות כל אחד אע"כ דבמקום שיש בזה קצת מצוה ליכא בזה שבות ג"כ דלא גזרו אלא על שלא לצורך מצוה כלל אבל לצורך מצוה קצת לא גזרו ול"ש בזה שמא יתקן כ"ש ולפי"ז גם קושיית הט"ז ז"ל מהא דתוקעין מאה קולות כדי לערבב שטן וכי משום זה נוציא איסור דרבנן להנ"ל ל"ק די"ל דכיון דאיכא צורך קצת מצוה בזה לא גזרו כלל וליכא שום איסור בזה ועדיין צ"ע בזה: