אור ברסלב
שות ברית עולם שו"ת בדיני או"ח › סימן ב

שות ברית עולם· רבי איזיק יעקב ולר

שו"ת בדיני או"ח · סימן ב

סימן א

שאלה אם יזדמן לאחד דבר לעשות אשר יש לו בזה ספק אם בעשיה זו יקיים מצות עשה או אפשר להיפך שעוד יעבור ע"ז באיסור ל"ת וכגון בפסח שספק לו אם הוא קודם שעלה עמוד השחר או אחר שעלה עמוד השחר דאם הוא קודם שעלה עמוד השחר יקיים בזה מצות עשה ואם הוא אחר שעלה עמוד השחר יעבור ע"ז באיסור וכדומה לזה מה דינו אם ספק קיום העשה ידחה לספק איסור או להיפך ויש נ"מ לכמה דברים:

א

תשובה לכאורה נראה ברור דאסור לו לאכול או לקיים מצוה זו דמספקא ליה בה דלמא איסורא הוא ולא מצוה ולא מיבעיא לשיטת הרשב"א ז"ל וסייעתו דספק איסור אסור מה"ת וא"כ אף אם נימא דגם ספק מצוה מחויב לעשותה מ"מ מלבד דודאי שב וא"ת עדיף דלא דמי לעשה דוחה ל"ת דודאי איכא מצוה ואיסורא וגזירת הכתוב הוא דעשה דוחה ל"ת ולכמה ראשונים דבמקום עשה לא נאמרה הל"ת כלל מלבד זה כאן גם העשה תלוי בהאיסור דבאם דאיכא איסורא ליכא עשה כלל וכגון בפסח לאתר שעלה עה"ש דאז לא הוה מצוה כלל מלבד האיסור שיעבור באכילת נותר גם מצוה ליכא אז דאינו כלל זמן אכילת פסת דנצטוה בה והוה כאוכל בימי החול וא"כ כיון דספק הוא ואסור מה"ת לשיטתם ז"ל והוה כאילו נכתב בתורה בפירוש לא יצא דלמא כו' ואיכא דמתני לה אסיפא ואם יצא אינו חייב חטאת אר"ס לא תימא אליבא דמ"ד שבת זמן תפלין הוא אלא אפילו למ"ד שבת לאו זמן תפלין הוא אינו חייב כו' והרי דבמתניתין איכא שני רבותות ברישא ובסיפא רישא רבותא קמ"ל דגם למ"ד זמן תפלין הוא לא יצא דאי לאו זמן תפלין פשיטא וסיפא רבותא קמ"ל דגם למ"ד לאו זמן תפלין פטור דאי דווקא למ"ד זמן תפלין פשיטא ומהיכא תיתי נחייבו וא"כ כיון שפסק הרמב"ם ז"ל דלאו זמן תפילין הוא וגם לאו איכא א"כ ברישא אין שום רבותא דפשיטא דלא יצא אלא סיפא הוא רבותא דפטור מחטאת ואף אם גם לאו זמן תפלין איכא נ"מ כגון שהיה לבוש בה מקודם דליכא איסור ומ"מ לא יצא זה אין צריך לאשמעינן דמסיפא מוכח כיון דקתני פטור וע"כ דאסור לכתחילה ועוד דאם נימא דצריך לאשמעינן דין זה אין כאן מקומו לאשמעינן רבותא זו דהרי הרמב"ם ז"ל דרכו להעתיק דינא דגמרא כלישנא ובמקומה ובגמרא לא נזכר כלל רבותא זו רק רבותא דזמן תפלין הוא והרמב"ם ז"ל דס"ל לאו זמן תפלין ל"ש תו למיתני והאיך ינקוט לשון מתניתין לחדש רבותא אחריתא מה שלא נזכר בגמרא דהרי דהגמרא לא רצה ברבותא זו וז"פ מאד לפע"ד ודברי רבינו הגדול ז"ל פשוטים וברורים:

דבזמן הספק אסורה לאכול ודהוה נותר וא"כ אף אם נימא דגם ספק מצוה מה"ת לחומרא דהיינו דמחויב לעשותו מ"מ אף אם הוא מחויב באותו עח לקיים המצוה דומיא כאילו היה לו ודאי נותר או טרפה בעוד היה ודאי לילה וכי ידחה העשה הל"ת. ודאי אינו דבזה לא מקיים כלל המצוה ובודאי דאסור לאכלו וז"פ ולפנינו יתבאר עוד אי"ה די"ל דכיון דספק אם הוא מחויב כלל בהמצוה כעת לכ"ע ל"ש לומר דספק לחומרא. אך לשיטת הרמב"ם ז"ל דס"ל דספק מותר מה"ת וא"כ אין איסור מה"ת לאכול הנותר בעת שהוא ספק נותר כנ"ל צ"ע לכאורה אם מותר לו לאכול הפסח וכה"ג. כיון דבאכילה ליכא איסורא מה"ת והתורה התירו ורק מדרבנן אסור. והנה החו"ד ביו"ד סי' ק"י בריש בית הספק חידש שם כלל גדול בדין הרמב"ם ז"ל ויישב בזה כל הקושיות שהקשו עליו ז"ל והוא. דהא דס"ל להרמב"ם ז"ל דספק מותר מה"ת היינו כגון באכילת נבילה דכתיב ל"ת כל נבלה ואמרינן דכוונת התורה שמה שהוא ודאי נבילה לא יאכלו אבל ספק אינו בכלל האזהרה וכן בכל האיסורים הנזכר בתורה בלשון ל"ת וא"כ היכא דנזכר בדין עשה תעשה כך או כך הוא להיפך דלא יצא ידי חובתו עד שמוכרח לעשות בודאי כך ובספק לא יצא ולא נפטר מהמצוה וא"כ לכאורה הספק מצוה היה צריך לדחות להספק איסור. אך באמת זה אינו דע"כ לא אמרינן סברא זו אלא אם הוא מחויב לעשות מצוה זו בודאי וגם עוד עת שיוכל לקיים בודאי אלא דמספקא לן אם הוא כבר יצא י"ח במצוה או לא בזה אמרינן דגם להרמב"ם ז"ל הוא מחויב לעשות וכסברת החו"ד הנ"ל דכיון דנכתב בתורה שיעשה צריך לעשות בודאי ולא בספק משא"כ בספק אם הוא חייב כלל במצוה זו או אם הוא זמן המצוה כלל או אם בדבר זה איכא מצוה בזה י"ל דפטור מלעשותה ואדרבא י"ל דלא כתבה התורה אלא דבפסח בלילה ראשונה יאכל פסת אבל בספק פסח ליכא מצוה היינו בספק לילה וכדומה וליכא בזה מה"ת שום מצוה אלא מדרבנן וכיון דאיכא בזה איסור ג"כ מדרבנן מחמת ספק דאורייתא הדרן לכללן הנ"ל דאסור לו לעשותה וכן בכל כה"ג וכן ראיתי בס' כתב סופר סי' י"ד שכתב סברא זו דבספק אם הוא מחויב לעשותה י"ל דלהרמב"ם ז"ל פטור מלעשותה יעוש"ה:

ב

ולכאורה נלפע"ד להוכיח לזה מהא דתנן בפסחים (דף פ"ח ע"ב) האומר לעבדו צא ושחוט עלי את הפסח שחט גדי יאכל וכו' שכת מה אמר לו רבו כו' שכת רבו מה אמר לו שניהם יוצאים לבית השריפה ופטורין מלעשות פסח שני ומבואר שם בגמרא משום דמספקא לן על איזה הוא נמנה ואין הפסח נאכל אלא למנוייו והוה כל אחד ספק אם הוא מה שנימנה עליו ופסקה הרמב"ם ז"ל בפ"ג מהלכות ק"פ יעוש"ה. והשתא קשה דהא בכל אחד מהן או הגדי או הטלה דאסור לו לאכלו הוא ספק אם הוא מה שנמנה עליו ודלמא לא עליו נמנה ואסורה לאכול והוה ספק דאורייתא ולהרמב"ם ז"ל ספק מה"ת לקולא מה"ת ואינו אסור אלא מדרבנן והרי הוא מצוה לאכול ק"פ ואם נימא דספק מצוה מחויב הוא לעשות מה"ת א"כ הרי הוא מצוה מה"ת לאכול אחד מהן והאיך יוכל איסור דרבנן להפקיע מד"ת ובשלמא בשכח לפני זריקה דחייב לעשות פסח שני י"ל דכיון דאפשר לו בתקנה בפסח שני אף דמוטל עליו מצוה לאכול בראשון מ"מ כיון דספק איסור הוא דרביע עליה ולא גרע מהיה בדרך רחוקה דעושה פסח שני דבאונסא נדחה לפסח שני כן גם באיסורא מספיקא אף דאינו אסור אלא מדרבנן מ"מ לא גרע משאר אונסא דהתירה לו התורה בפסח שני ואפשר בתקנתא משא"כ בשכח לאחר זריקה אף דכבר קיים מצות הקרבה והזריקה מ"מ הלא מוטל עליו ג"כ מצות עשה דאכילה ואמאי לא יאכל כיון דמחויב מה"ת אע"כ צ"ל כהנ"ל דכיון דכאן איכא ספק אם יש בה כלל מצוה ואם נצטוה כלל במצוה והיינו דאף דודאי מצוה ועומד הוא לאכול קרבן פסת מ"מ דכל מה שיקח הגדי או הטלה יש בה ספק אם הוא מצוה לאכול הגדי או הטלה הזה ואם יש בה כלל מצוה דבהא דכתבה התורה למנוייו תאכלו אית בה שני ענינים אחר דלא צוחה התורה כלל מצות קרבן פסח אלא על הנימנה עליו ואם לא נמנה עליו י"ל דלא הוה מצוה כלל ועוד יש בה דמה שלא נמנה עליו יש בה עוד איסור לאוכלה וילפינן זה מקרא וא"כ אף דלענין איסור דאכילה הוה ספק מה"ת לקולא לרמב"ם ז"ל מ"מ לענין המצוה דבאם דאינו מהנימנה עליו אין בה מצוה כלל וא"כ איכא ספק אם יש בו מצוה כלל והוה כאילו מספקי לן אם נתתייב במצוה זו ומשו"ה לרמב"ם ז"ל פטור הוא מלעשותה ואין צריך לאוכלה והיינו כהנ"ל דדווקא פסת ודאי ציותה לו תורה לאכול ולא ספק ומשו"ה אסורה לו לאוכלה ודוק אך מ"מ צ"ע בראי' זו די"ל דזה נקרא אתחזק איסורא דכיון דבפסח אחד בודאי נאסר והוה כמו חתיכה חלב ושומן שנתערבו דמה"ת לחומרא ויש לפלפל בזה ואכ"מ:

ג

והנה איתא במס' חגיגה (דף ד' ע"א) ת"ר זכור להוציא את הנשים זכורך להוציא טומטום ואנדרוגינוס וכו' ופריך בגמרא אלא טומטום ספיקא הוא מי איצטריך קרא למעוטי

ספיקא וכו' ופירש"י ז"ל אתי קרא למעוטי ספיקא. בתמיה למה לי קרא מהיכא תיתי לן לחיובא ובתוס' ד"ה אלא טומטום וכו' פירשו דקושיית הש"ס אלא טומטום כו' הואיל ונשים פטורות והאי אימא אשה הוה ממילא הוה פטרינן ליה כי היכי דלא ליתי חולין לעזרה. והנה בדברי התוס' לא נתפרש האיך ס"ל בספק והמהרי"ט ז"ל הוכיח דס"ל כהרמב"ם ז"ל ויובא לפנינו אי"ה וא"כ קשה דכיון דס"ל כשיטת הרמב"ם ז"ל דספק מותר מה"ת וא"כ אכתי צריך קרא דאי לא מעטי' קרא הוה אמינא דליתי ואי משום תולין בעזרה הרי ספק הוא ומותר הוא מן התורה וא"כ הוה אקן דליתי קרבן ראיה להכי צריך קרא אך באמת אתי שפיר דלשיטת הרמב"ם ז"ל דספק איסור מותר מה"ת הרי גם ספק מצוה לקולא וא"כ מן התורה אינו צריך לקיים המצוה ואכתי שפיר מקשה דל"ל קרא למעוטי. אך אם נימא דס"ל להרמב"ם ז"ל דמצוה לעולם מחויב לעשותה מה"ת עדיין יקשה מאי מקשה הגמרא ל"ל קרא דשפיר צריך קרא דאי לאו קרא ה"א דנדחה ספק איסור מקמיה ספק מצוה ומשום דמצוה מחויב בספק מה"ת אך לפי מה שכתבנו דגם להרמב"ם ז"ל ולפ"מ שחידש לן החו"ד דבספק מצוה מחויב כ"ז דווקא במחויב בודאי ומספקא ליה אם קיימה וכמו בספק אמר אמת ויציב דמחוייב הוא ואיכא מצוה בזה אך מספקא ליה אם קיימה. בזה י"ל דמחויב לומר אף דבאם דאמר כבר הוה ברכה לבטלה משא"כ היכא דמספקא ליה אם מחויב כלל בזה וכ"כ בס' כתב סופר הנ"ל. וא"כ הכא דמספקא ליה אם היא מחוייבת כלל י"ל דלהרמב"ם ז"ל ספק לקולא ומה"ת פטורה ומשו"ה האיסור והמצוה שוים בספיקא מה"ת וכל שהם שוים שב וא"ת עדיף וכהנ"ל:

איברא דמתוס' הנ"ל ליכא להוכיח מידי לכאורה די"ל דבאמת שיטת התוס' ז"ל הוא כשיטת הרשב"א ז"ל דם דספק איסור מה"ת ולא ס"ל כשיטת הרמב"ם ז"ל בזה. ותדע דאלת"ה אלא דס"ל כהרמב"ם ז"ל דמותר מה"ת אלא דגם המצוה לקולא מספיקא ומשו"ה שפיר מקשה ל"ל קרא וכנ"ל יקשה בדבריהם ז"ל דלמה שינו בפירושם ז"ל מפירש"י ז"ל דהקושיא היא ל"ל קרא דמהיכא תיתי לחיובא ומה הרויחו במה דביארו דממילא ידעינן

דמספיקא לא יביאו כדי שלא יהיה חולין בעזרה דאכתי קשה דאם ס"ל כשיטת הרמב"ם ז"ל דספק מותר מה"ת הרי גם איסורא דתולין בעזרה ליתא כנ"ל ואי משום דגם העשה דמצות ראיה ליכא דגם ספק מצוה לקולא וכמו שנתבאר למעלה דא"כ למה להו לחדש סברתם דמשו"ה לא יביאו משום ספק תוב"ע דהיינו הך דפירש"י ז"ל דמהיכא תיתי לן לחיובא והיינו דמשום דגם ספק מצוה לקולא מהיכא תיתי יביאו מה"ת דיצטרך קרא אלא ודאי נראה לפע"ד לכאורה דלא ס"ל כשיטת הרמב"ם ז"ל אלא דס"ל דספק אסור מה"ת וא"כ י"ל דאף דלשיטת הרשב"א ז"ל דספק איסור אסור מה"ת מ"מ הרי נראה דגם ספק מצוה לחומרא מ"מ י"ל דאף דנימא דגם ספק מצוה לחומרא מ"מ שפיר נדמה חיוב המצוה מה"ת מספיקא מחמת עבירה מספק כנ"ל ול"ד לשאר עשה דוחה ל"ת דכיון דספק איסור אסור הוא מה"ת והוה כודאי אסרה תורה ממילא דליכא בה מצוה כלל וז"פ אך רש"י ז"ל לכאורה היה נראה די"ל דס"ל כשיטת הרמב"ם ז"ל דספק מותר מה"ת ומשו"ה פירש"י דקושיית הגמרא הוא בפשיטות דל"ל קרא למעוטי דמהיכא תיתי לחייבה וא"כ לשיטתו לא מוכת כלל סברתי הנ"ל דספק מצוה נדחה מפני ספק איסור די"ל דס"ל דמצות ראיה אין ענין כלל להבאת קרבן ואין בזה שום חשש ספק איסור אלא דהקושיא הוא דל"ל קרא דמהיכא תיתי לן לחיובא. וגם לשיטת התוס' דמשום ספק איסור נגע בה ג"כ לא מוכת סברתנו הנ"ל דה"ט משום דס"ל ספק אסור מה"ת. וכן משמע בדבריהם ז"ל במסכת תגיגה שם בד"ה אלא הנ"ל דהקשו שם בתר הכי דלייתי על תנאי ואם הוא אשה להוי נדבה ואפילו למ"ד נדרים ונדבות אין קרבין ביו"ט וכו' וי"ל דמבטל ליה מסמיכה ואע"ג דסמיכה לא מעכבא כדאיתא ביומא מ"מ לכתחלה אין לנו לתקן קרבן כדי לבטלו מסמיכה דהכי קאמר הש"ס בפסחים (דף פ"ט) גבי ה' שנתערבו פסחיהן ונמצא יבלת באחד מהן וכו' והיינו דהוה ספק דלמא אשה הוא ופטור מסמיכה וקעבדה מלאכה ביו"ט דסמיכה ביו"ט מלאכה היא כמבואר שם וגם שם יקשה דכי יסמוך מאי הוי דספק איסור הוא ואין לפשוט סברתנו הנ"ל דמשום דגם המצוה דסמיכה ספק הוא די"ל דס"ל כשיטת הרשב"א ז"ל דספק אסור מה"ת ואף דגם המצוה לחומרא מספיקא מ"מ אין לטומטום לסמוך ביו"ט מספק כנ"ל ועין בס' שב שמעתתא שמעתא ג' ד"ה ונראה דהוכיח שם דס"ל לתוס' ז"ל כשיטת הרשב"א ז"ל וסייעתו דספק אסור מה"ת וכן הוכיח בס' כו"פ בבית הספק דשיטת התוס' ז"ל כרשב"א ז"ל והיינו כהנ"ל:

ד

וראיתי במהרי"ט חלק יו"ד סי' א' שהאריך בענין הספיקות והעלה שם להוכית דתוס' ז"ל ס"ל כשיטת הרמב"ם ז"ל דספק מותר מה"ת מהא דאיתא בפ' יום הכפורים (דף ע"ד ע"א) דמייתי ברייתא דדריש כל תלב לרבות חלב כוי דספיקא הוא אע"פ שאינו בעונש ישנו באזהרה ופרכינן אס"ד ספיקא דאורייתא איצטריך קרא לאתויי ספיקא אלא קרא אסמכתא והקשו בתוס' שם מהא דאמרינן בבכורות עשירי ודאי ולא עשירי ספק ובשלהי נזיר דיליף מקרא דספק שער לבן קדם לבהרת טהור ולא פרכינן איצטריך קרא למעוטי ספיקא. ותירצו דהכא הכי פרכינן איצטריך קרא לרבויי ספיקא דקמיה שמיא גליא וכו' יעו"ש ואם נימא דס"ל כהרשב"א ז"ל דספק אסור מאי מקשו בתוס' כלל די"ל בפשיטות דשם שפיר מקשה ל"ל קרא דכל חלב לרבויי לאיסור דבלא קרא ידעינן דאסור דספיקא אסור מה"ת משא"כ בבכורות ובנזיר דאתי קרא למעוטי מאיסור לא קשה ל"ל קרא למעוטי ספיקא דבלא קרא לא נדע להתיר דמספק ה"א דאסור כמו בכ"מ דספיקא לחומרא אע"כ דס"ל כשיטת הרמב"ם ז"ל דמותר מה"ת. ובתר הכי מקשה שם מהך דחגיגה הנ"ל דכתבו בתוס' דבלא קרא דזכורך נדע דטימטום לא יעלה לרגל משום קרבן דהיכא ליעביד ליסמוך דלמא אשה הוא ופטור מסמיכה וקא עביד עבודה בקדשים לא ליסמוך קמבטל מצות סמיכה ואי דספיקא מה"ת לקולא יסמוך ומה בכך וא"נ לא סמיך מבטלת מצות סמיכה מספק ומה בכך וי"ל דלא דמי דהרי כל עצמו אינו בא אלא לצאת ידי מצות קרבן ראיה מספק שמא הוא חייב בה והיכי מייתי באיסור ואדרבא הו"ל מצוה הב"ע אדרבא ניחא ליה שלא להביא מספק וכו' יעוש"ה ולפי"ז לשיטתו ז"ל הדר הוכחתנו הנ"ל לדוכתה דלהרמב"ם ז"ל בספק איסור וספק מצוה שב וא"ת עדיף. אך באמת לכאורה דבריו ז"ל צ"ע דלפי סברתו דמשו"ה לא צריך קרא דממילא נדע דלא יבא בספק ומשום דמה"ת מותר בספיקא ופטור מהמצוה מספיקא ולמה יכניס נפשו בספק דמה הרויחו בזה דבל"ז א"ש כפירש"י ז"ל דבלא קרא פטור מה"ת מהמצוה מספיקא ול"ל קרא להוציא וכמו שנתבאר למעלה. אע"כ דס"ל כהרשב"א ז"ל דספק אסור מה"ת ומחויב ג"כ במצוה מה"ת מספיקא ומשו"ה פירשו דמשום הך טעמא נדע בלא קרא דפטור מראיה משים דלא יוכל להביא קרבן מספק ומשום סמיכה דאסור מה"ת מספיקא:

ומה שהוכיח המהרי"ט ז"ל מהך דפרק בתרא דיומא הנ"ל דע"כ ס"ל לתוס' ז"ל כהרמב"ם ז"ל דאי כרשב"א ז"ל מאי מקשי מהך דבכורות דהרי בהך דיומא שם בא קרא לרבויי איסורא ושפיר קשה ל"ל קרא דממילא נדע משא"כ בבכורות דקרא בא למעוטי וכנ"ל, לכאורה לפע"ד י"ל דלעולם ס"ל כרשב"א ז"ל וכמו דמשמע מהנ"ל ומכמה דוכתי אלא דלכאורה זה נראה ודאי דאף דלשיטת הרשב"א ז"ל ספק אסור מה"ת מ"מ י"ל דמלקות ליכא ע"ז וכן מבואר בהדיא ברשב"א ז"ל בתורת הבית בית ד' שער א' דהוכיח שיטתו מרש"י ז"ל דקידושין (דף ע"ג ע"א) יעוש"ה ויובא לפנינו בע"ה אך שם יש לדחות דה"ט דליכא מלקות משום דהוה התראת ספק ואף דגם הספק אסרה תורה מ"מ התראה לא הוה ויש לפלפל בזה. ולכאורה מבואר הוא שם במס' יומא (דף ע"ד ע"א) דאיתא שם איתיביה ר"י לר"ל אין לי אלא כל שישנו בעונש ישנו באזהרה כוי ות"ש הואיל ואינו בעונש אינו באזהרה ת"ל כל חלב. מדרבנן וקרא אסמכתא וכו' דאי ס"ד דאורייתא כוי ספיקא הוא איצטריך קרא למעוטי ספיקא ופירש"י ז"ל ד"ה אין לו וכו' גבי חלב קאי דעונשו ואזהרתו סמוכים זל"ז וכו'. אין לי שיהיה מוזהר אלא על כשיעור וכו' דגבי עונש לא כתיב כל אחלב אלא אאוכל וכו' כוי שהוא ספק ואין בו כרת כו' כל חלב וכו' ואם נימא דס"ל לרשב"א ז"ל דכל ספק איסור מה"ת לקי עליו וע"כ צ"ל דכונת התורה בלאו גם בספק וכגון בהא דכתיב לא תאכלו כל נבילה משמעות הכתוב דגם ספק נבילה ל"ת ואזהרה הוא עליו ולקי נמי וא"כ כיון דכתיב כל חלב שור וכו' לא תאכלו אף אם לא היה כתוב כל אלא חלב שור וכבש וגו' ל"ת ג"כ ספק בכלל וא"כ הא דכתיב אח"כ כי כל אוכל תלב מן הבהמה וגו' ונכרתה הרי כ"ז קאי גם אספק ומאי האי דפירש"י ז"ל דהעונש לא קאי על הספק כיון דלא כתיב כל אחלב אלא אאוכל דכתיב כי כל אוכל חלב וכי לא קאי כל אעונש מאי הוי דהרי גם בהא דאזהרה דכל חלב שור וגו' ל"ת גם אי לא כתיב כל י"ל דגם ספק בכלל אלא דבאמת גם להרשב"א ז"ל לא שייך עונש ודאי בספק איסור ולא לקי ע"ז וכן יש להוכיח בכמה מקומות בספק אם חייב מלקות ועיין בפ' יוצא דופן (דף מ"ו ובתוס' שם) וע"כ צ"ל דמלקות ליכא אלא דס"ל לרשב"א ז"ל דספק אסור מה"ת דאין לו להכניס בספק איסור דלמא איסורא הוא ולהכניס א"ע בספק זה גופא איסורא דאורייתא הוא אבל לאו מפורש ע"ז ליתא דלילקי עליו ולפנינו יתבאר עוד ראיות בזה אי"ה וא"כ י"ל בהך דר"פ יום הכפורים הנ"ל. דאף דמבואר בגמרא דעונש ע"ז ליתא מ"מ אם נימא דקרא דכל חלב וכו' ל"ת קאי גם אכוי וח"ש וא"כ אף דעונש כרת ליכא דבעונש לא כתיב כל אחלב אלא אאוכל מ"מ י"ל דמלקות מיהא מחויב שם אכוי לפי הס"ד דגמרא דכיון דס"ד דגמרא דקרא דכל קאי אכוי וכיון דכתוב מפורש לאו אחלב כוי ממילא דלקי נמי עליו וא"כ הא דקאמר בגמרא ה"נ מסתברא דאי ס"ד דאורייתא איצטריך קרא לאתויי ספיקא ע"כ אין לומר דכונת הגמרא דבלא קרא נדע דאסור משום דספיקא דאורייתא לחומרא כשיטת הרשב"א ז"ל די"ל דקרא צריך לרבויי דחייב נמי מלקות וא"כ שפיר הקשו בתוס' מהך דבכורות (דף נ"ח ע"א) דקאמר עשירי ודאי ולא עשירי ספק אמאי לא מקשה שם ג"כ כמו כן דאין לומר דהכא ה"ט משום דלרבויי איסורא הוא וזה ממילא נדע דזה אינו דאכתי צריך קרא למלקות א"ו דטעמא אחרינא הוא דל"ש קרא על ספק ומשו"ה פירשו בתוס' ז"ל טעמא אתרינא וא"כ י"ל שפיר דס"ל לתוס' ז"ל כשיטת הרשב"א ז"ל דספיקא אסור מה"ת וכמו דמשמע מכמה מקומות:

ה

ועוד נלפע"ד להוכיח דע"כ התוס' ז"ל ס"ל כשיטת הרשב"א ז"ל מהא דאיתא במס' ר"ה (דף צ"ג ע"א) בתוס' ד"ה הא ר"י וכו' דהוכיחו דלא תשא הוא רק מדרבנן מהא דאמר בפ' מי שמתו (דף כ"א) ספק קרא אמת ויציב ספק לא קרא חוזר וקורא ולא אסרינן מספק משום לא תשא וע"כ דל"ת אינו אלא מדרבנן והנה הרמב"ם ז"ל ס"ל דל"ת הוא מה"ת והובאה בס' כתב סופר שם ומזה הוכיח שם לסברת החו"ד דגם להרמב"ם ז"ל בספק אם כבר קיים המצוה שמחויב בה מה"ת לחומרא ומחויב מה"ת לעשותה יעו"ש ולפי"ז מי הכריחו להתוס' ז"ל דל"ת אינו אלא מדרבנן דלמא באמת דאורייתא הוא אלא דספק ל"ת דהוה ספק דאורייתא לקולא ובמצוה מחויב מה"ת לפי"מ שחידש לנו החו"ד ז"ל ודבריו מבוארים בטעמם. אע"כ דס"ל לתוס' ז"ל כשיטת הרשב"א דספק אסור מה"ת ומשו"ה אם נימא דל"ת הוא מה"ת אמאי חוזר ואומר מספק דהא ספק ל"ת הוא מה"ת ואף אם גם ספק מצוה לחומרא מ"מ שב וא"ת עדיף כנ"ל ומשו"ה הכריחו דלא תשא הוא מדרבנן והרי מוכח דס"ל לתוס' ז"ל כהרשב"א ז"ל:

ועוד נלפע"ד לכאורה להוכיח דהתוס' ז"ל ס"ל כשיטת הרשב"א ז"ל דספק איסור מה"ת מהא דאיתא בפ' נערה שנתפתתה (דף נ"א ע"ב) אמר אבוה דשמואל אשת ישראל שנאנסה אסורה לבעלה חיישינן שמא תחלתה באונס וסופה ברצון כו' ולאבוה דשמואל אונס דשריא רחמנא היכא משכחת לה כגון דקאמרי עדים שצווחה מתחלה ועד סוף ופליגי דרבא כו' מותרת מ"ט יצר אלבשה ובתוס' ד"ה אונס דשרי רחמנא היכא משכחת לה אע"ג דאבוה דשמואל חיישינן קאמר משמע ליה דמדאורייתא קאמר דאי מדרבנן לא הוה מוציאין אותה מבעלה על כך יעו"ש ובתוס' רי"ד כתב שם דלאבוה דשמואל מדרבנן הוא דאסור משום גזירה דלמא סופה ברצון. והנה אף דגם אם נאמר דלאבוה דשמואל הוא רק מדרבנן מספיקא מ"מ אין להוכיח דספק מה"ת מותר די"ל דלעולם ספק אסור מה"ת אלא דכאן י"ל דבאמת לא הוה ספק השקול ואדרבא יש לה חזקת כשרות ומשו"ה מותר מה"ת אלא דמ"מ רבנן הוא דגזרו וחיישי דלמא היה סופה ברצון. ואין להקשות על שיטת הרי"ד הנ"ל מהא דקאמר בגמרא אונס דשריא רחמנא היכא משכחת לה דמשמע דלאבוה דשמואל מה"ת אסור דאל"כ מאי מקשה אונס דשריא רחמנא היכא משכחת לה וכמו שדייקו מזה התוס' שם די"ל דבאמת אין הכונה היכא משכחת לה ד"ת דאונס מותר דזה לאו קושיא הוא דמה"ת באמת מותר אלא דהקושיא הוא דקשאיל הגמרא אונס דמצינו בתורה היכא משכחת לה שנפסוק כן ולקושטא דמלתא קשאיל דלפי"ז לא משכחת כלל דנפסוק דין דאונס מותר ואח"כ מצאתי בעה"י בשיטה מקובצת שהביא בשם הריטב"א לפרש כן והנאני מאד אך בתוס' ז"ל שם הוכיחו מהא דקאמר אונס דשריא כו' דע"כ לאבוה דשמואל מה"ת אונס אסור שמא סופה ברצון ואם נימא דס"ל ז"ל כשיטת הרמב"ם ז"ל דספק מותר מה"ת א"כ קשה אמאי יהיה אונס אסור מה"ת כיון דספק הוא דלמא הוא ברצון ולא הוה אלא ספק ומותר מה"ת וא"כ מאי מקשה אונס דשריא כו' ובשלמא להרמב"ם ז"ל ל"ק די"ל דבאמת מפרש כמו שכתב הריטב"א הובא בשיטה. דמקשה היכא משכחת לה להלכה ולמעשה וכנ"ל אך התוס' ז"ל דהוכיחו מקושיית הגמרא דע"כ לאבוה דשמואל מה"ת אסור קשה טובא דבאמת אמאי הוה מה"ת אע"כ דס"ל לתוס' ז"ל כשיטת הרשב"א ז"ל דספק אסור מה"ת וכמו שהוכחנו למעלה. והנה עלה בדעתי לכאורה די"ל דמכאן אין ראיה די"ל דספק מותר מה"ת אלא דכאן באונס י"ל דס"ל לאבוה דשמואל דרובם הוה סופם ברצון ומשום דיצר אלבשם אלא דלרבא זאת הוה אונס ולאבוה דשמואל ס"ל דזה נקרא רצון. ואחרי חשבי זאת מצאתי בעה"י בפני יהושע שם דכתב להקשות דאמאי לא נימא דהוה ליה חזקת היתר ומישב שם בסברא הנ"ל דהוה כרובם לאיסור וכבר תמה על סברא זו בהפלאה יעו"ש מה שפלפל בזה. ולהנ"ל י"ל דבאמת מחמת סברא זו איתרע חזקת היתר שלה כסברת הפני יהושע ומ"מ רובא לאיסור לא הוה ובאמת הוה ספק השקול והתוס' לשיטתם דס"ל ספק איסור מה"ת ומשו"ה מקשה אונס דשריא רחמנא היכי משכחת לה וכמוש"כ התוס' ז"ל שם וא"ש בפשיטות וגם להרמב"ם ז"ל אתי שפיר כנ"ל בה:

ו

ודאתאן עלה לפי"ז ליכא להוכיח מתוס' דחגיגה הנ"ל מידי לסברתנו הנ"ל לשיטת הרמב"ם ז"ל כיון דתוס' ז"ל ס"ל כהרשב"א ז"ל כנ"ל אלא דמ"מ מהך דמס' פסחים (דף פ"ט) גבי חמשה שנתערבו פסחיהן ונמצא יבלת באחד מהן שהביאו בתוס' חגיגה הנ"ל להוכיח סברתם שפיר מוכח סברתנו הנ"ל דאיתא שם אלא משום סמיכה דאילו פסח לא בעי סמיכה ואילו מותר בעי סמיכה ופירש"י ז"ל וא"א לסמוך ע"ז שמא פסח הוא וקעביד עבודה בקדשים יעוש"ה והשתא קשה מהך סוגיא לדעת הרמב"ם ז"ל דספק איסור מותר מה"ת וכיון דספק מצוה מחויב מה"ת והאיסור עבודה בקדשים דספק הוא ומותר מה"ת ולידחי הך ספק איסורא דעבודה בקדשים דהוא מדרבנן מפני המצוה דסמיכה דהוא מה"ת אע"כ דלהרמב"ם ז"ל כיון דספק הוא אם הוא חייב כלל בהמצוה פטור הוא מה"ת וא"כ כיון דלסמוך הוא פטור אף דליכא איסורא מה"ת בזה מ"מ עדיף טפי שלא לסמוך וכמש"כ המהרי"ט ז"ל בביאור דברי התוס' ז"ל דמס' חגיגה הנ"ל ואין לעשות המצוה דהוה כמו מצוה הבאה בעבירה כמבואר במהרי"ט ז"ל הנ"ל והיינו כסברתנו הנ"ל. ובהכי מתישבין שפיר שיטת הרמב"ם ז"ל מהא דהקשה בס' כו"פ בבית הספק על הרמב"ם ז"ל מהא דאמרינן בפ"ק דר"ה עומר שהקריבו ישראל בכניסתן לארץ מהיכן הקריבו. דלמא הביא שליש ביד א"י והתורה אמרה קצירכם ולא קציר א"י והוא מטעם ספק. ולשיטת הרמב"ם ז"ל מאי קושיא דהא ספיקא הוא וספיקא דאורייתא לקולא יעו"ש בכו"פ ומה שכתב ודוחק לומר וכו' ואם נימא דספק מצוה בכ"מ מחויב לעשות. בודאי דתמוה מאד שיטתו ז"ל כקושיית הכו"פ ז"ל אלא להנ"ל א"ש דכיון דהוה ספק דלמא הוא של א"י וא"כ באם דהוא של א"י ליכא מצוה כלל וא"כ דמי כמו שהוא ספק אם הוא חייב במצוה ולקולא הוא ופטור מן המצוה ד"ת ולא הוה מצוה כלל בהבאת העומר ושפיר מקשה מהיכן הביאו ולשיטת הרשב"א ז"ל אף דספק מצוה לחומרא מ"מ גם ספק איסור לחומרא דלמא הוא של א"י והוה חולין בעזרה וכיון דמה"ת אסור הוא ליכא מצות בזה כנ"ל ודוק:

ז

ועוד נלפע"ד להוכיח סברא זו מהא דאיתא במס' ר"ה (דף כ"ח ע"ב) דס"ל לרבא מצות אין צריכות כוונה וא"ל אביי אלא מעתה הישן בשמיני בסוכה ילקה א"ל שאני אומר מצות אינו עובר עליהן אלא בזמנן וכו' מתיב וכו' אלא א"ר לצאת לא בעי כוונה לעבור בזמנו לא בעי כוונה שלא בזמנו בעי כוונה יעוש"ה. והנה בהך קושיא דישן בשמיני ילקה לשיטת הרמב"ם ז"ל לכאורה קשה כיון דספק מותר מה"ח והרי שמיני ספק שביעי הוא וא"כ מותר הוא מה"ת לישן בשמיני. אף דבאמת קושית הגמרא ע"כ לא קאי על זמן שהוא ספק ז' ספק ח' דבזה ליכא לאקשויי דילקה כיון דספק הוא וגם לשיטת הרשב"א ז"ל דספק אסור מה"ת ג"כ לא לקי כמבואר למעלה אלא דקושית הגמרא קאי על זמן הזה דבשמיני ודאי שמיני הוא וכמו שפירש"י ז"ל במס' עירובין (דף צ"ו) דמקשה גם כן כך ופירש"י ז"ל ואנן היכא יאבינן בשמיני. אך מ"מ עדיין קשה דהנה במס' ר"ה שם (דף ל"ג ע"א) כתבו שם בתוס' דגם על מצות דרבנן שפיר שייך לברך אף באם דיהיה איסור ברכה לבטלה מה"ת יעוש"ה וא"כ לא קשה כלל דהישן בשמיני ילקה די"ל דכיון דעבד לקיים מצוה דרבנן ליכא בל תוסיף. אע"כ נראה דהכי פריך דבזמן הזה הישן בשמיני בסוכה לילקי דודאי שמיני הוא ואי דמקיים מצוה דרבנן זה אינו דזה גופא קשה דהאיך יכלו רבנן לתקן בזמנים דלא ידעו בקביעא דירחי שיהיה ישן בשמיני בסוכה ויעבור על בל תוסיף דהוא ספק איסור תורה והאיך דחו ספק איסור תורה מקמי ספק מצוה וא"כ בשלמא לשיטת הרשב"א ז"ל דספק אסור מה"ת אף דגם ספק מצוה לחומרא ומחויב לעשותה מ"מ נדחה הספק מצוה מקמיה ספק איסור ושב וא"ת עדיף כמו שנתבאר למעלה וא"כ ממילא לא היה להו לחז"ל לתקן שיעשו שני ימים טובים גם בזמן שהיה להם ספק וא"כ שפיר מקשה הישן בשמיני בסוכה ילקה היינו בזמן הזה דליכא ספק כלל אם ישן ילקה ואין לומר דמקיים בזה מצות דרבנן דהרי גם זה גופא קשה דהאיך יתקנו רבנן לדחות ספק איסור מקמיה ספק מצוה דספק איסור אסור הוא מה"ת אף דספק מצוה ג"כ לחומרא שב וא"ת עדיף כנ"ל. והרי הא דאנו עושין שני ימים טובים הוא כדי שלא יבוא הדבר לידי תקלה באם ישכחו סדר קביעות הזמנים והרי אף באם דיהיה בספק ג"כ אין לתקן דבר זה לעשות שישנו בסוכה בשמיני דהוה ספק איסור ב"ת. אך להרמב"ם ז"ל קשה כיון דספק איסור מותר מה"ת ואם נימא דספק מצוה לעולם לחומרא א"כ בזמן שהיו מסופקים בקביעא דירחא ראוי היה שיעשו שני ימים טובים ולעשות יום שמיני סוכות ולא חיישינן לאיסור בל תוסיף משום דספק איסור מותר מה"ת והמצוה הרי מחויב הוא מה"ת וא"כ ממילא כיון שתיקנו רבנן אז וקיבלו עליהם מתקנת מז"ל שיהיה יום שמיני סוכות ממילא דלא שייך כלל בל תוסיף כיון דעושה משום קיום מצות דרבנן וז"פ. וא"כ מאי מקשה בגמרא אלא מעתה הישן בשמיני בסוכה ילקה וכפירש"י ז"ל ואנן היכא יתבינן בשמיני אע"כ דגם בספק מצוה היכא דמספקא ליה אם הוא חייב כלל בהמצוה וכמו בהך דשמיני דמספקא ליה אם הוא חייב כלל היום בזה לכ"ע ספק מצוה לקולא וא"כ ממילא דאין להו לרבנן לתקן בעת הספק לעשות גם יום השמיני סוכות וא"כ הדר קשה אמאי יתבינן האידנא בשמיני בסוכה ואתי שפיר סוגיית הגמרא כנ"ל. והא דפירש"י ז"ל בהקושיא ואנן היכי יהבינן בשמיני ולא פירש הקושיא היכא תיקון רבנן לישב בשמיני כיון דכל הקושיא מהא דתיקנו רבנן היינו משום דהגמרא מקשה אלא מעתה הישן בשמיני בסוכה ילקה והיינו דמקשה דלא לבד איסורא איכא אלא גם מלקות איכא וזה ל"ש להקשות על עת התקנה דאז הוה ספיקא וגם להרשב"א ז"ל דספק אסור מה"ת מ"מ לא לקי כמו שביארנו למעלה ובפרט לרש"י ז"ל דס"ל כהרמב"ם ז"ל דספק מותר מה"ת כנ"ל לכן ביאר דהקושיא הוא על הא דאנן יתבינן בסוכה בשמיני אף דבקיאין בקביעא דירחא. אך אין לתרץ דמצוה דרבנן היא דס"ס יקשה האיך תיקנו זאת דגם אז איסורא איכא ודוק בזה

אמנם ראיתי ברשב"א ז"ל בחי' למס' ר"ה (דף ט"ז ע"ב) דכתב שם על הא דהקשו בתוס' ד"ה ותוקעין ומריעין כשהן עומדין תימא הא קעבר משום בל תוסיף כו' עיי"ש. ותירץ הרשב"א ז"ל דמה שתיקנו חכמים ליכא בל תוסיף דכבר נאמר ע"פ התורה אשר יורוך והוכיח שם מהא דשמיני של סוכה בזה"ז הוה מצוה של דבריהם ואוכלים וישנים בה למצוה כו' עיי"ש. הרי דס"ל ז"ל דבשמיני בזה"ז יתבינן למצוה וליכא ב"ת דמקיים מצוה דרבנן וכן בהך דתק"ש שם ולפי"ז צ"ל דס"ל להרשב"א ז"ל דגם על עיקר התקנה שתיקנו חז"ל לא קשה דהאיך תיקנו כן. דליכא איסור בל תוסיף דכיון דראו חז"ל לתקן זאת והוה מצוה דרבנן ממילא יוכלו גם לכתחילה לתקן זאת. וי"ל דבסברא א זו מחולקים הרשב"א ורש"י ז"ל וי"ל דגם תוס' ז"ל במס' ר"ה (דף ט"ז) הנ"ל דהקשו על הא דתק"ש הנ"ל דהא קעבר על בל תוסיף ג"כ ס"ל דבמצוה דרבנן ל"ש ב"ת וכמו שכתבו בדף ל"ג הנ"ל דגם על מצות דרבנן שייך לברך אלא דהא גופא היה קשה להו ז"ל דאיך תיקנו חז"ל לכתחילה להוסיף בתק"ש הא איכא איסור ב"ת והרשב"א ז"ל ס"ל דגם לכתחילה יוכלו לתקן כיון דיקיימו בזה מצוה דרבנן שראו לתקן מאיזה טעם שנראה בעיניהם. יהיה איך שיהיה לפי פירוש הרשב"א ז"ל ע"כ צ"ל דהא דמקשה בר"ה (דף כ"ת) אלא מעתה הישן בשמיני בסוכה ילקה אינו מפרש כפירש"י ז"ל וע"כ מפרש כפירוש הריטב"א ז"ל בחי' למס' עירובין (דף צ"ו) דכתב שם אלא מעתה הישן כו' ואנן קיי"ל דלא לקי והיינו דמקשה מישן בודאי שמיני וכגון בארץ ישראל דילקה. ואנן קיי"ל דלא לקי היינו דפשיט ליה להגמרא דלא לקי גם בא"י בשמיני וכן מפרש הרשב"א ז"ל וז"ב. א"כ לפי פי' זה אין מכ"ז שום ראי' לדברינו הנ"ל. אך מ"מ מפירש"י ז"ל שפיר מוכת דברינו הנ"ל ובפרט לפי"מ שהוכחנו למעלה דרש"י ז"ל כהרמב"ם ז"ל ס"ל דספק מותר מה"ת דא"ש דברינו הנ"ל. אך אם נדחוק דרש"י ז"ל ס"ל דגם במקיים מצוה מדרבנן שייך בל תוסיף ואפשר דכן ס"ל לתוס' ז"ל וא"כ קושיית הגמרא הוא רק מזה"ז ונסתר ראייתנו הנ"ל ולפע"ד נראה לכאורה נכון כמו שכתבתי בהנ"ל:

אך מ"מ פירש"י ז"ל לכאורה צריך ביאור דפירש דהישן בשמיני בסוכה ילקה והיינו לס"ד דגמרא דמצות א"צ כונה א"כ אף אם אינו מכוין למצוה לוקה ולכאורה יקשה דאיך שייך מלקות בזה דאף אם מצות א"צ כונה מ"מ היכא דמכוין שלא למצוה לא עבר על ב"ת כמוש"כ התוס' סוכה (דף ל"ט) ד"ה עובר. וכ"כ בתוס' פסחים (דף ז' ע"ב) ד"ה לצאת וכ"כ הר"ן במס' ר"ה בשם ר"ש עיי"ש ובסי' א' הארכתי בענין זה די"ל דגם להרא"ה ז"ל דס"ל דלמ"ד מצות א"צ כונה אף במכוין בהדיא שלא למצוה מ"מ מיקרי מצוה מ"מ בבל תוסיף י"ל דמהני כונתו שלא למצוה שלא לעבור בב"ת והארכתי בזה בעה"י בסי' א' עיי"ש אך מ"מ לרוב הפוסקים גם במצוה מהני מחשבתו שלא למצוה ולא הוי מצוה כלל וכש"כ בבל תוסיף דבל תוסיף בעי יותר כונה למצוה מקיום מצות בעלמא כדאיתא בגמרא דאף דמצות א"צ כונה לעבור בעי כונה א"כ י"ל לכאורה דבבל תוסיף ל"ש מלקות דהוי התראת ספק דלמא מכוין שלא למצוה אם לא דפירש ואמר דכונתו למצוה. וא"כ קשה מאי מקשה הישן בשמיני בסוכה ילקה דכאן ע"כ לא שמעו ממנו דאמר לשם מצוה דהרי מקשה למ"ד מצות א"צ כונה א"כ גם בלא כונה ילקה כמבואר בגמרא וא"כ י"ל דמחשב בהדיא שלא למצוה והוה ה"ס. ויותר יקשה לפי"מ שביארנו דהקושיא הוא דאיך תיקנו זאת לכתחילה הא איכא איסור ב"ת וממילא דהוה בזה"ז מלקות. והרי תקנתם היה משום ספק אי יום ז' הוא הוה לשם מצוה ואי יום ח' הוא יהיה שלא למצוה. והרי כונתם בהדיא דאי שמיני הוא שלא למצוה וכל ישראל אדעתייהו דתקנת חז"ל ישבו בשמיני וא"כ ליכא איסורא כלל ומאי מקשה. ואף דבשינה לא יוכל לחשוב שלא למצוה מ"מ לכאורה ברור דכוון דקודם התחלת השינה מחשב שלא למצוה ליכא איסורא דב"ת ועיין בס' יד שאול ביו"ד סי' ער"א ובס' שו"מ מהדו"ק ח"ב ס"א. וצ"ל דבאמת ס"ל לרש"י ז"ל כהרא"ה ז"ל דגם במחשב שלא למצוה מיקרי מצוה וגם בל תוסיף איכא. והנך רבוותא ז"ל דס"ל דבזה ליכא ב"ת יפרשו קושיית הגמרא כהרשב"א והריטב"א ז"ל הנ"ל. והא דמקשה בגמרא אלא מעתה הישן בשמיני ולא מקשה מהאוכל לכאורה נלפע"ד די"ל קצת דאכילה כיון דכן דרך בני אדם לפעמים לישב בצל סוכה אפילו שלא למצוה וגם אינו מכוין למצוה י"ל דלכ"ע ליכא ב"ת ועיין בטור או"ת סי' תרס"ח ובב"י ודוק וצ"ע בזה:

ח

וראיתי בס' היכלי שן תנינא סי' י"א שפלפל בדין הרמב"ם והרשב"א ז"ל בספיקות האיך הדין בספק עשה והעלה דבספק עשה לכ"ע גם להרשב"א ז"ל לקולא הוא והוכיח מהך דחגיגה (דף ד') דמקשה איצטריך קרא למעוטי ספיקא וכפירש"י ז"ל דמהיכא תיתי נחייבו ואני תמה דעדיין לא הוכיח דרש"י ז"ל ס"ל כשיטת הרשב"א ז"ל דלכאורה י"ל דרש"י ז"ל כשיטת הרמב"ם ס"ל בספיקות וכבר נתבאר למעלה באר היטב דלכאורה י"ל דרש"י ז"ל ס"ל כשיטת הרמב"ם ז"ל דספק מותר מה"ת משא"כ תוס' ז"ל דנתבאר דע"כ ס"ל כשיטת הרשב"א ז"ל ומשו"ה פירשו דל"צ קרא משום דא"א להם להביא משום מולין בעזרה וכאשר הארכנו בזה למעלה ונדחה הספק מצוה מפני הספק איסור. וכן הוכח מהך דעומר שהביאו בכניסתן לארץ וגם משם לא מוכח להרשב"א ז"ל דספק מצוה לקולא כנ"ל וכן מצאתי שהוכיח מהך דר"ה (דף כ"ח) מהא דהישן בשמיני ילקה ונתקשה בה אמאי ילקה דהא מקיים מצוה דרבנן ולא ידעתי איך תשב לישב בדעת הרמב"ם ז"ל דאמאי ילקה ובאמת דלהנ"ל ל"ק כלל דעיקר קושיא הוא כיון דעיקר המצוה דרבנן הוא לעשות בעת הזאת כמו בעת שהיה להם ספק וזה גופא קשה למה תיקנו זאת אף דלהרשב"א ז"ל ספק מצוה בודאי לחומרא מ"מ גם האיסור הוא לחומרא ונדחה הספק מצוה מקמיה כנ"ל גם מה שכתב שם דלמה לא ידמה הספק מצוה את הספק איסור כמו בכ"מ דעשה דותה ל"ת והוכיח ג"כ מהא דהקשה הרשב"א ז"ל לשיטת הרמב"ם ז"ל האיך יליף בחולין דאזלינן ב"ר מפסח וקדשים דלמא טריפה הוא ולהרמב"ם ז"ל קשה דלמא משום ספיקא הוא וע"ז הקשה דלהרשב"א ז"ל מי נימא ונימא דספק מצוה דוחה הספק איסור אע"כ דגם להרשב"א ז"ל ספק מצוה לקולא ותמוהין דבריו מה ענין זה לעשה דומה ל"ת דבודאי איכא העשה והל"ת וגזירת הכתוב הוא דנדמה הלאו מפני עשה משא"כ הכא דכיון דמספק אסרה תורה אף דמספק מחויב במצוה מ"מ בנבילה וטריפה ליכא כלל מצוה דפסח ואיך נוכל לומר דכיון דמספיקא ע"פ ד"ת מחויב לעשות זה גופא הוה מצוה כיון דהתורה בעצמו אסרתו ג"כ מספק ושב ואל תעשה עדיף וכנ"ל:

עוד מסיק שם אח"כ דכ"ז לא נלמד דלהרשב"א ז"ל ספק מצוה לקולא אלא היכא דהוה חשש איסור אך היכא דליכא חשש איסור אלא ספק מצוה לבד איך הדין ופשיט לה מהא דאיתא במס' שבת (דף כ"ג ע"א) גבי דמאי דס"ל לאביי ספק דדבריהם לא בעי ברוכי וקשה דאמאי קרי ליה ספק דרבנן היינו דתיקנו רבנן משום ספק ולהרשב"א ז"ל דספק אסור מה"ת ודמאי ספק הוא ומה"ת לחומרא ואמאי לא לברך ג"כ ומחמת זה החליט שם ראייתו דבמצות עשה לכ"ע ספק לקולא והפרשת מעשרות מצות עשה הוא יעו"ש. ולכאורה צ"ע דבריו דקרי ליה לדמאי מצות עשה והניחא לענין הפרשה דהוה מצוה ויתישב לענין מה דלא מברכינן ע"פ דרכו אך מה יענה למה דקיי"ל בכ"מ בש"ס דלכ"ע מקילינן בדמאי כיון דרבנן הוא כחו בנחתומין הנשנה במשנה בפ"ב דדמאי והובאה במס' יומא (דף ח' ע"ב) ובמס' סוטה (דף מ"ח) ובכ"מ דמקילינן לאכול דמאי דעל דבר זה לא גזרו רבנן ולשיטתו דזה יכנוס בגדר ספק כמו בכ"מ בספק דאורייתא יקשה להרשב"א ז"ל דספק אסור מה"ת האיך מקילינן לאכול דמאי דהלא באכילת טבל איכא ל"ת ולא תחללו את קדשי ב"י את אשר ירימו לה' כמבואר בפ' ואלו הן הנשרפין (דף פ"ג ע"א) דאמר שמואל משום ר"א מניין לאוכל טבל כ"ש שהוא במיתה שנאמר ולא תחללו את קדשי ב"י וגו' בעתידין לתרום הכתוב מדבר ויליף תולין מתרומה וכו' יעו"ש והרי דאיכא ל"ת על טבל. ואף דדמאי תיקנו רק משום שראו שאינם נזהרים בשאר מעשרות אבל בתרומה גדולה בודאי היו נזהרים מ"מ גם בשאר מעשרות איכא ל"ת כדאיתא בפ' אלו הן הלוקין (דף ט"ז ע"ב) אמר רב אכל טבל של מעשר עני לוקה כמאן כי האי תנא דתניא אר"י יכול לא יהא חייב אלא על הטבל שלא הורם ממנו כל עיקר הורם ממנו תרומה גדולה ולא הורם ממנו מעשר ראשון ולא מ"ש ואפילו מעשר עני מניין ת"ל לא תוכל לאכול בשעריך וגו' ולהלן הוא אומר וכו' ואמר רחמנא לא תוכל והרי דגם בשאר מעשרות אף דליכא בזה חיוב מיתה מ"מ עובר בל"ת ולקי נמי וא"כ בדמאי דהוה ספק האיך הקילו בכ"מ לאכלם והרי ספק איסור הוא ולהרשב"א ז"ל ספק איסורא לחומרא מה"ת ובזה לא תיקן כלל בס' ה"ש הנ"ל. ובאמת מצאתי בכו"פ בבית הספק שעמד מזה על שיטת הרשב"א ז"ל אמאי דמאי מדרבנן הוא הלא מספיקא להרשב"א ז"ל מה"ת לחומרא ולאביי דלא ס"ל רוב ע"ה מעשרין הן קשה והוסיף עוד גם לרבא דס"ל רוב ע"ה מעשרין הן קשה דהניחא אם הע"ה מביא לנו התבואה ליקח דאמרינן כל דפריש מרובא פריש אבל אם אנו באים ליקח מהם דהוה קבוע וכמחצה על מחצה דמי וא"כ יקשה גם לרבא. וכתב שם דצ"ל דשאני דמאי דלא נקבע מעולם איסורא דאולי מעולם לא הגיע לחיוב מעשר דהכניס דרך גגים בחוץ וא"כ לא קשה כלל לשיטת הרשב"א ז"ל בדמאי דהוה ספק די"ל דלעולם לא בא כלל לידי חיוב ולפיכך ספיקא לקולא ודוק:

הן אמת דאיתא במס' כתובות (דף כ"ד ע"א) דס"ל לאביי רוב ע"ה מעשרין הן וכבר עמדו בזה בתוס' שם ד"ה אביי וכו' דאמאי אמר במס' שבת (דף כ"ג ע"א) דספק דבריהם לא בעי ברוכי ולא אמר כרבא דרוב ע"ה מעשרין הן. לא משום דל"ל לאביי רוב ע"ה מעשרין הן דהא הכא א"ל וכן בשלהי המביא דייק כן ממתניתין דרוב ע"ה מעשרין הן. אלא דאית ליה לאביי דכל ספק דבריהם אע"ג דליכא רוב לא בעי ברכה וכו' יעוש"ה. וביאור דבריהם ז"ל דהיינו דגם אביי ס"ל כרבא אלא דמפרש דלא צריכין לטעם רוב אלא דבכל ספק הכי הוא ואילו בדמאי לא היה רוב אלא ספק דבריהם ג"כ א"ש דלא בעי ברוכי. וא"כ היה באפשר קצת לקיים דברי ה"ש דמכל דמאי לא קשה דבאמת רוב הוא דמעשרין אלא דכאן לענין ברכה דקמפרש אביי דגם בספק א"ש דספק דבריהם לא בעי ברוכי ויקשה האיך משכחת לה לענין ברכה ספק מדרבנן אע"כ דלענין ברכה דהוא הפרשה דלא הוה אלא מ"ע ספק לקולא הוא מה"ת. אך באמת גם זה אינו דאטו אביי קאמר דכאן משכחת לה ספק דרבנן דלא חידש רק דבכל מקום ספק דרבנן לא בעי ברוכי והיינו דלא צריך בדמאי לטעם רוב מעשרין הן אלא דאילו לא היה רק ספק השקול ומדרבנן ג"כ קיי"ל בכ"מ דלא בעי ברוכי דבכל מקום ספק דרבנן לא בעי ברוכי כמבואר בהדיא בתוס' כתובות (דף כ"ד) ד"ה אביי, וא"כ בדמאי כיון דהוא ודאי מדרבנן יהיה מאיזה טעם שיהיה אף אם היה ג"כ ספק השקול ל"ב ברוכי וז"פ מאד. ואין לומר דאיך חידש אביי דבכ"מ ספק השקול מדרבנן לא בעי ברוכי דלא משכחת לה כלל לדין זה כיון דכל ספק דאורייתא הוא להרשב"א ז"ל די"ל דשפיר משכחת לה ביש לה חזקת היתר דלכ"ע מה"ת מותר דומיא מה דקיי"ל נשחטה הותרה ולא נאסרה מספק וכדומה אף היכא דגזרו רבנן מספיקא לא בעי ברוכי וכן בדמאי דהוא מדרבנן מחמת ספק לא בעי ברוכי ואיה הזכיר אביי דבדמאי משו"ה הוה דרבנן משום דהוא ספק ודוק בזה. וא"כ באמת דברי הכו"פ לכאורה צע"ג מה דמקשה לשיטת הרשב"א ז"ל מדמאי דלכאורה לא קשה. אך מה דתמה גם לרבא דרוב ע"ה מעשרין הן דקשה איך הקילו בדמאי אם נקח מהם כשאנו הולכים אצלם דהו"ל קבוע וכמחצה על מחצה דמי ודאי דקשה מאד לשיטת הרשב"א ז"ל וע"ז א"ש תירוצו של הכו"פ ז"ל דשאני דמאי דמעולם לא נקבע איסורו דאולי לא הגיע לידי חיוב מעשר דהכניסו דרך גגים:

ולפע"ד נראה דיש לכאורה להוסיף עוד ע"ז דלכאורה בדמאי מיקרי ס"ס מחמת זה דמספקא לן דלמא הכניסו אותן דרך גגים דאיתא במס' פסחים (דף ט':) דמקשה שם ואין ספק מוציא מידי ודאי והא תניא חבר שמת והניח מגורה מלאה פירות ואפילו הן בני יומן הרי הן בחזקת מתוקנים והא הכא דודאי טבילי הני פירי וספק מעושרין וספק אין מעושרין וקאתי ספק ומוציא מידי ודאי התם וכו' ואבע"א ספק וספק הוא דלמא מעיקרא אימור דלא טבילי כדר"א דאר"א מערים אדם על תבואתו ומכניסה במוץ שלה וכו'. והרי מוכח מסוגיא דהכא בהדיא דכל תבואה מיקרי ספיקא דלמא לא נתחייב כלל במעשר וא"כ לשיטת הרמב"ם ז"ל כל תבואה שלא ידע אם הופרשה צריך להיות מה"ת לקולא וגם להרשב"א ז"ל דס"ל דספיקא ג"כ מה"ת לחומרא מ"מ כיון דמה דתיקנו להפריש בדמאי הוא משום ששלחו וראו מקצתן מעשרין ומקצתן אין מעשרין אלא תרומה גדולה בלבד כדאיתא במס' סוטה (דף מ"ח ע"א) וא"כ גם זה הוה ספק אם אותו ע"ה הוא מהנזהרין ע"ז בכל מעשרות או לא וא"כ הוה ס"ס ספק דלמא לא נתחייב כלל במעשרות ואפילו אם נתחייב ספק אם עישרו או לא. ואף אם נרצה לדחוק ולחלק די"ל דבע"ה לא חיישינן כ"כ דהכניס דרך גגין דלא ידע נ"מ בדינין האיך נתחייב מ"מ קצת ספיקא איכא דלמא איתרמי מילחא והכניסו במוץ שלה ומסייעא לספיקא דמקצתן מעשרין ומקצתן לא מעשרין אף אם נחשיב אותם למחצה על מחצה מ"מ המיעוט דלמא לא נתחייב כלל מסייעא להתיר הדמאי לכ"ע. והא דבאמת אסרו ולא התירו מטעם זה י"ל כמש"כ התוס' בפ"ק דשבת (דף י"ג ע"א) ד"ה רבא אמר יעוש"ה. ועוד י"ל לכאורה דדמי קצת לדבר שילמ"ת דאסור בס"ס ואף דבדמאי איכא הוצאה דמעשרות שצריך ליתן לכהן אחד ממאה והיכא דאיכא הוצאות לא אמרינן גם דשילמ"ת מ"מ י"ל דל"ד דכאן אפשר לתקן מיקרי דגזרו שלא יקחו לכתחלה מע"ה אלא באופן שיעשרו ויקחו בזול יותר ולהפסיד ע"ה אפשר דלא חששו בזה. ועוד די"ל דראו מקצתן שאינן מעשרין וחששו דבקרב הימים לא יעשרו כולם ואין לומר דא"כ מאי מקשה בפ' במה מדליקין שם מיו"ט דצריך לברך אף דגם שם ספיקא הוא. ולהנ"ל מאי קושיא דשאני הכא דאיכא ס"ס. דזה אינו דבלא"ה כבר נתבאר דגם לאביי רוב ע"ה מעשרין הן אלא דאביי חידש דגם בכ"מ דלא הוה רק ספק השקול דרבנן לא בעי ברוכי כמוש"כ התוס' בכתובות (דף כ"ד) כנ"ל ומשו"ה מקשה שפיר מיו"ט יעו"ש. והא דקאמר רבא רוב ע"ה מעשרין הן והרי לא ס"ל דבכ"מ בספק לא בעי ברוכי אלא שם משום רוב ואמאי לא קאמר משום דהוה ס"ס ומלשונו משמע דהטעם הוא רק משום דרוב ע"ה היו מעשרין ולא משום דרוב היו מותרין ואולי י"ל דרבא רצה לתרץ אליבא דכ"ע ומשום דאיכא מ"ד דס"ל דלא א"ר ינאי אלא בזיתים וענבים כדאיתא במס' ב"מ (דף פ"ח ע"ב) ואבע"א כי קאמר ר' ינאי בזיתים וענבים וכו' ופירש"י ז"ל והא דאיתא בפסחים אימור דלא טביל כר"א וכו' ל"ל האי תירוצא וכו'. וגם י"ל דרבא ס"ל ג"כ כאבע"א במס' בבא מציעא הנ"ל. ועוד יש לפלפל בזה. אך מ"מ לדינא י"ל דשפיר מקילינן אף בדמאי שהלכו לקנות מהם דהוה קבוע וכמחצה על מחצה דמי מ"מ כיון דלכה"פ איכא ספיקא דלמא לא נתחייב כלל ומסייעא להיתר להיות כמו רוב להיתר ול"ש כיון דהוה קבוע כמחצה דזה אינו מטעם רובא ממש אלא דיש למספקא לן דלמא הוא לא נתחייב כלל ומסייע להך ספיקא להכריע להקל ומשו"ה לכ"ע גם לרשב"א ז"ל מה"ת לקולא הוא אלא דרבנן גזרו בזה מטעם שנתבאר בתוס' פ"ק דשבת הנ"ל או מטעמים הנ"ל ודוק ואולי דלזה כוון הכו"פ במה שכתב דהוה ספק דלמא לא נתחייב כלל והוה כמו ס"ס כנ"ל:

אמנם כ"ז הארכנו לקושיית הפלתי דמקשה דהיכא דאזלינן לגבייהו ליקח מהן דהוה קבוע ולכאורה אם נימא דהוה קבוע צ"ע בדבריו דמקשה דווקא לשיטת הרשב"א ז"ל דס"ל ספק דאורייתא לחומרא והרי גם לשיטת הרמב"ם ז"ל דס"ל דספיקא לקולא מה"ת היכא דאתחזיק איסורא. כבר כתבו הפוסקים דלכ"ע מה"ת לחומרא וכיון דזה נחשב לקבועי דהוה כמחצה על מחצה והרי הוה כמו איתחזק איסורא ולכ"ע ספיקא לחומרא וא"כ קשה לכ"ע אמאי קרי ליה לדמאי דרבנן ומקילינן בה בכ"מ. אולם בעיקר דין דזה מיקרי קבוע לכאורה צריך תלמוד גדול כיון דלא ניכר האיסור במקומו ול"ד לט' חנויות מוכרות בשר שחוטה וא' מוכרת בשר נבילה דהחנויות ניכרות כ"א במקומו אלא דאינו יודע מאיזה לקח וכבר האריך והרחיב בזה אדמו"ר אא"ז הגאון זצלל"ה בספרו היקר בית יצחק על דיני קבוע וס"ס בריש הספר שם והביא להוכיח מכ"מ דלהתוס' ז"ל לא מיקרי קבוע היכא דלא היה האיסור ניכר במקומו כגון שלא היה ניכר החנויות איזה חנות מוכרת בשר נבילה ואיזה בשר שחוטה ובדעת הרמב"ם ז"ל מספקא ליה והוכיח דהרשב"א ז"ל ע"כ ס"ל דלא מיקרי קבוע אלא היכא דהאיסור ניכר במקומו והשיג שם על הפמ"ג בביאור דברי הש"ך סי' ק"י ס"ק י"ד דס"ל להרשב"א ז"ל דזה מיקרי קבוע והשיג ג"כ על בעל חכמת אדם בזה יעוש"ה ולפי"ז כיון דעיקר קושיית הפלתי הנ"ל הוא על שיטת הרשב"א ז"ל וי"ל להנ"ל דל"ק מידי כיון דס"ל דזה לא הוה קבוע וגם בדמאי אין האיסור ניכר במקומו דלא נדע איזה ע"ה מעשר ואיזהו לא מעשר ולא הוה קבוע אך לפ"מ שהביא שם אא"ז הגאון זצלל"ה בספרו בית יצחק הנ"ל (דף א' ע"ב) דמדברי הרמב"ם ז"ל בפ"י במשנה טהרות פ"ה מ"ח בהא דשוטה אחת בעיר כל הרוקין טמאין ופירש הרמב"ם ז"ל משום דהוה קבוע ויש להוכיח קצת דס"ל ז"ל דגם בלא ניכר האיסור הוה קבוע ודי"ל דמשו"ה השיג שם הרא"ש ז"ל עליו ז"ל משום דל"ש בזה קבוע ולפי"ז אם נאמר כן לפי הנ"ל דכיון דהוה קבוע הוה כמחצה על מחצה ממש והוה איתחזק איסורא וגם להרמב"ם ז"ל ספיקא לחומרא מה"ת ולפי"ז יקשה כקושיית הפלתי הנ"ל לשיטתו דאמאי הקילו בדמאי אף היכא דניזיל לגבייהו לקנות כנ"ל ואמאי קרי להו דרבנן. וביותר יקשה לפ"מ שהוכיח שם אא"ז הגאון זצלל"ה דהיכא שאינן של אדם אחד אלא של שני אנשים ל"ש בזה ביטול ושפיר מיקרי קבוע יעוש"ה וא"כ גם בדמאי דהספק הוא מחמת אנשים הרבה בודאי דשייך קבוע וקשה קושיית הפלתי לכ"ע. אכן הפלתי י"ל דשפיר הקשה לשיטתו דאם רק אחד בעולם שידע האיסור מיקרי קבוע וכן בדמאי א"א שאחד בעולם לא ידע ולפ"מ שפירשנו למעלה א"ש מאד דאיכא עוד ספיקא ול"ש בזה קבוע אך בפמ"ג שם ס"ק י"ד חקר בדין זה אם שייך קבוע בס"ס ועיין בזה בס' בית יצחק מהגאון אא"ז זצלל"ה בשער הקבוע סי' ג' מה שהשיג על זה ואתי שפיר כנ"ל ודוק:

ומעתה הדרן לסברתנו הנ"ל דלהרשב"א ז"ל בספק מצוה מה"ת לחומרא ולהרמב"ם ז"ל יש נ"מ דהיכא דמחויב ויש מצוה בעשייתה ולא מספקא לן דלמא כבר קיימה בזה י"ל דחייב מה"ת כסברת החו"ד אך אם הוה ספק דלמא לא נתחייב כלל או דיש ספק דלמא אין בעשייה זו מצוה כלל בזה צ"ל דלהרמב"ם ז"ל לקולא והיכא דאיכא ספק מצוה וספק איסור לכ"ע אסור לו לעשות וכמו שנתבאר למעלה. וכן יש להוכיח מהא דכ' הרמב"ם פ"ו מהל' סוכה הל' י"ג דבשמיני עצרת אין מברכין לישב בסוכה וכן טומטום ואנדרוגינוס לעולם אין מברכין לישב בסוכה מפני שהן חייבים מספק ואין מברכין מספק והראב"ד ז"ל כתב שם דמברכין מספק מפני שהוא ספיקא דאורייתא עיי"ש הרי דלהרמב"ם ז"ל לשיטתו הוה רק מדרבנן ולהראב"ד לשיטתו הוה כמה"ת:

ט

שוב ראיתי בס' כתב סופר סי' י' שמפלפל שם לענין תפלין ביו"ט שני וכתב שם דגם לשיטת הסוברים דאסור להניח תפלין בשבת ויו"ט מקרא מימים ימימה או מוהיה לאות יצא בשבת ויו"ט שא"צ אות מ"מ כיון דיש כאן ספק מצוה וספק איסור ולשיטת הרמב"ם ז"ל דספק איסור מותר מה"ת ולפ"מ שחידש החו"ד ר"ס ק"י הנ"ל דדוקא ספק איסור ס"ל להרמב"ם ז"ל דמותר מה"ת דלא דברה תורה על הספק ודאי איסור לא יאכל ספק איסור יאכל הה"נ לענין מצוה צריך שידע שיצא י"ח בודאי ולא מספק ולהכי ספק מצוה להחמיר ולפי"ז החליט שם דבזמן שלא היו בקיאים בקביעא דירחא ועשו שני ימים טובים מספק אף דבשני הימים לא היו מניחים משום דממנפ"ש קעבר אבל ביום אחד מהן בודאי היו מניחים משום דספק מצוה דמחויב מה"ת דוחה לספק איסור דהוא מדרבנן ועפי"ז תמה אמאי בזה"ז דבקיאין בקביעא דירחי אמאי אינם מניחים דכל הטעם דאנו עושין שני י"ט דלמא יחזור הדבר וכו' הרי גם אז צריכין להניח יעו"ש שהאריך בטעם הדבר ודבריו ז"ל צ"ע דהרי נתבאר לן היטב דל"ש בזה ספק מצוה לחומרא כיון דהוה ספק דלמא אינו מחויב כלל והא דנשאל בתשובת הרשב"א ז"ל סי' ס"א בענין הנחת תפלין ביו"ט שני הובאה בכתב סופר שם היינו לענין יו"ט שני בזמה"ז דמצינו דהקילו חז"ל לענין מת ואבילות דרבנן אמאי לא הקילו גם בתפילין וע"ז ביאר שם בטעמו ז"ל יעוש"ה בס' כתב סופר אבל בזמן דלא היו בקיאין בקביעא דירחי בודאי דלסברא זו דאיכא איסור בהנחת תפילין לכ"ע היה אסור להניח ויותר תמוה דבס' כתב סופר הנ"ל בעצמו כתב בסי' י"ד לענין מה שפלפל שם בספק כהן מהו לעלות לדוכן וכתב שם בכללא דכייל החו"ד בספק מצוה להרמב"ם ז"ל דוקא בנתחייב בודאי אבל בספק אם הוא חייב כלל לכ"ע ספק מצוה לקולא וכבר הבאתי דבריו ז"ל למעלה וא"כ, אמאי החליט בתפלין דהיה צריך להניח כנ"ל:

ועוד נלפע"ד דגם לפי דבריו ז"ל דהוה ספק במצות תפלין ומחויב בה מה"ת להרמב"ם ז"ל והאיסור הנחה ביו"ט מותר מה"ת מספק מ"מ אין צריך להניח תפלין מספק גם בעת שלא היו בקיאים בקביעא דירחי. דהנה איתא בתשובת הר"ן סי' נ' הובאה בב"י יו"ד סי' קכ"ח בדין דאין להתיר הנדר עד שיחול הביא מתשובת הר"ן הנ"ל במי שנדר שלא יהיה שבת בעיר אין יכולין להתיר לו קודם שקיעת החמה והאריך שם והעלה דתליא במחלוקת הראשונים בפירוש הגמרא בריש מסכת פסחים (דף ד') בדין לא יראה ולא ימצא וכן בנדר הנ"ל הוה ספיקא אי מחויב לצאת מהעיר קודם שבת ומיקרי חל הנדר קודם שבת והעלה דלהפוסקים ספק מה"ת לחומרא. ואם כן צריך לצאת מן העיר קודם שבת מן התורה מספיקא ומשום הכי מיקרי דחל הנדר והיינו משום דס"ס מצד הנדר מן התורה הוא יעוש"ה בב"י ואם כן גם בתפלין יש לומר דכיון דגם ביו"ט איכא מצות עשה לשבות בו ולקדשו כדין יו"ט ואם כן גם לפי דבריו בכתב סופר שם דמ"ע מחויב מן התורה מספיקא אם כן גם כן ביו"ט מספיקא מחויב הוא לעשות יו"ט ולקדשו כדין יו"ט מספיקא וגם הספק יו"ט בכלל המ"ע דיו"ט. כיון דספק גם כן מן התורה הוא ואם כן חלה עליו קדושת יו"ט גם על הספק כמו דשם אמרינן דחלה הנדר עליו כיון דמן התורה מחויב לצאת קודם השבת מספק ומועיל ההתרה להוציא מאיסור תורה מהנדר כמו כן כאן כיון דספק יו"ט הוא ומן התורה חלה עליו יו"ט מספק ממילא חלה ע"ז היום קדושת יו"ט דגם זה בכלל מ"ע של יו"ט ואות היא וא"צ אות אחר ואינו מחויב כלל בתפלין אף מספק ואסור בהנחתו ודוק:

י

ולולי דמסתפינא הייתי אומר לכאורה די"ל דגם אם עושים יו"ט משום ספק כיון דתיקנו רבנן לעשותו יו"ט מספק י"ל דמטעם ודאי אסור להניח תפלין ולא דוקא מטעם ספק אלא כיון דס"ס תיקנו רבנן יו"ט י"ל ג"כ דזה הוה אות ומדאורייתא אסור להניח תפלין מטעם ודאי דהתורה מיעטה דבאם יהיה אות אחר אף מדרבנן אינו זמן תפלין וראיה לזה לכאורה מהא דכתבו בתוס' בפ' המוצא תפלין (דף צ"ו ע"א) ד"ה ימים וכו' וז"ל ולכאורה אין להניח תפלין בחוה"מ שאין צריך אות דאסור במלאכה בדבר שאינו אבד ועוד וכו' יעוש"ה והרי בתוס' במסכת חגיגה (דף י"ח ע"א) ד"ה חולו של מועד וכו' הכריעו שם דכל מלאכה בחוה"מ לא הוה אלא מדרבנן וקרא אסמכתא בעלמא הוא וא"כ לשיטתם ז"ל האיך כתבו דמשו"ה פטור מתפלין בחוה"מ דהוא מצות עשה דאורייתא משום דאסור בעשיית מלאכה דהוה אות והרי עשיית מלאכה לא נאסרה מה"ת אע"כ דגם זה יקרא אות כנ"ל וא"כ א"ש בלא"ה דביו"ט שני אף דהוא מדרבנן מ"מ בודאי דהוה אות לכ"ע וא"צ אות תפלין וממילא דאין לו להניח תפלין גם מה"ת מטעם ודאי ודוק בזה אך מדברי הרשב"א ז"ל המובא בס' כתב סופר לא משמע כן יעוש"ה לכן אני מבטל דברי מפני דבריו ז"ל וצ"ע בזה:

ולכאורה יש להוכיח עוד לסברא הנ"ל מהא דמבואר בפ' ר"א דמילה (דף קל"ז ע"א) דספק שמיני אסור למולו בשבת ויו"ט וכן מבואר במסכת יבמות דספק ערוה ביבום אסור לכ"ע וכה"ג בכמה דוכתי אף דבאם הוא יבם ודאי או דהוא יום שמיני ודאי מותר הוא ליבם. ומחויב ליבמו ולמולו ביום הזה וא"כ להרמב"ם ז"ל דספק מה"ת לקולא אינו אסור אלא מדרבנן. ואף דלכאורה לא דמי כלל דשאני הכא בודאי איכא איסורא למולו בשבת וכן ביבום דודאי איכא איסור אשת אח. אך היכא דאיכא מצות עשה ודאי למולו בזה גזה"כ הוא דדחי עשה להל"ת וא"כ הכא דאיסורא וחילול שבת בודאי איכא ולא הוה שום ספק ומה"ת אסור לכ"ע מטעם ודאי והמצוה הוא ספק וא"כ לא מבעיא להרמב"ם ז"ל דס"ל ספק מצוה לקולא לפי המתבאר למעלה דודאי דנשאר האיסור במקומו אלא אפילו להרשב"א ז"ל די"ל לפי הנ"ל דס"ל דספק מצוה לחומרא מה"ת מ"מ ספק הוא ולאו מ"ע גמור הוא דידחה הל"ת ודאי. אך מ"מ לכאורה י"ל לפ"מ דכתבו רבוותא קמאי ז"ל בטעם דעשה דוחה ל"ת והרי קיי"ל בפ"ק דיבמות (דף ז') דל"ת חמיר מעשה ואמאי נדחה מפני עשה וכתב בס' הליכות עולם דה"ט דבמקום עשה לא נאמרה הל"ת וכן מבואר בהדיא בפירוש רבינו נסים גאון ז"ל במסכת שבת (דף קל"ג ע"א) וז"ל שם בתוך דבריו ז"ל וכן אמרו שם אימור דאמרינן אתי עשה ודחי ל"ת וכו' דכתיב לא תלבש שעטנז וכתיב גדילים תעשה לך ידענו כי זה ל"ת אינו שוה בכל דבר אלא מיוחד הוא וכי הצווי שנאמר אחריו הוא תנאי עליו וכי לא בא להזהיר אלא על לבישת כלאים חוץ ממצות ציצית אבל וכו' אם הטלית של צמר שהוא מצוה אינו נכנס בזו האזהרה אלא מותר הוא וכו' כי האזהרה של לאו ע"ז התנאי נאמרה וכו' וכן אמרו רז"ל ספרי פ' תשא מחלליה מות יומת וביום השבת שני כבשים בני שנה שניהם בדיבור אחד נאמרו. ערות אשת אחיך ויבמה יבא עליה שניהם בדיבור אחד נאמרו וכו' יעוש"ה הרי מבואר בהדיא בדברי רב נסים גאון דבמקום העשה לא נאמרה כלל האיסור חילול שבת ואיסור ערוה וא"כ אם הוא יום שמיני ליכא איסורא כלל בזה א"כ להרמב"ם ז"ל דספק מותר מה"ת ליכא בזה איסורא מה"ת וגם איכא ספק דלמא מצוה הוא והוה ספק מצוה לחומרא למה לא נדחה הספק איסור מפני ספק מצוה אע"כ כנ"ל דכיון דאיכא ספק אם הוא מחויב כלל ביום זה או אם מחויב כלל ליבמה בודאי דספיקא לקולא הוא להרמב"ם ז"ל וממילא דנשאר באיסורא. אך מ"מ זה יש לדחות די"ל דע"כ לא שייך סברא זו דידחי ספק איסור מפני ספק מצוה אלא היכא דהיה האיסור ספק מ"ע והמצוה ספק מ"ע אז י"ל דכיון דספק מצוה לחומרא דוחה הספק איסור משא"כ הכא דהא דרצונו להקל באיסורא הוא לא מצד עצמו דמ"ע איסור ברור הוא אלא הכל מצד המצוה וכיון דבמצוה עצמה איכא ספיקא אין כח בס' מצוה לעשות שני ענינים הן לחייבו במצוה מה"ת משום ספק מצוה לחומרא וכן להתיר האיסור מספק איסורא ועוד יש לחלק בזה עפ"מ דאין הספק מצד עצמו אלא דדבר אחר גורם לה ועיין ביו"ד סי' ק"י בכללי ס"ס ויש לפלפל בזה ועיין ביו"ד סי' קס"ז בהל' מילה. אך מ"מ ראיות הראשונות מוכרחיות לסייע לדברינו הנ"ל:

וכן יש להוכיח מהא דתנן בפרק נושאין על האנוסה (דף צ"ט ע"א) האשה שנתערב ולדה בולד כלתה הגדילו התערובות ונשאו נשים ומתו בני הכלה חולצין ולא מייבמין שהוא ספק אשת אחיו ספק אשת אחי אביו כו' כהנת שנתערב ולדה בולד שפחתה כו' ואינן נושאין נשים כו' יעוש"ה והרי להרמב"ם ז"ל גם שם אינן אסורין להתייבם מה"ת דספיקא הוא אם היא אשת אתי אביו וספק מותר מה"ת ואף דאחד בודאי אחי אביו והוה כמו איתחזק איסורא מ"מ הלא בהאשה דעומד ליבום ליכא קביעת איסור דבמתניתין לא מיירי דוקא כשבני התערובות שניהם נשאו נשים אלא אפילו לא נשא אלא אחד מהן ג"כ אסור וא"כ הרי בהאשה לא נתחזק איסורא ולא נאסר אלא מדרבנן ואם דהמצוה מספק מחויב מה"ת אמאי לא לייבם אע"כ כנ"ל דכיון דהוה ספק דלמא ליכא גבה מצוה כלל גם המצוה אינה מה"ת מספיקא ואסור כנ"ל:

תוכן העניינים

שות ברית עולם

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה