אור ברסלב
שות ברית עולם שו"ת בדיני אהע"ז › סימן פח

שות ברית עולם· רבי איזיק יעקב ולר

שו"ת בדיני אהע"ז · סימן פח

סימן פז

לכב"ד ש"ב הרב הנ"ל בענין הנ"ל:

א

מה שהשיג על דברי שכתבתי לתרץ קושייתו על הבעל ה"ג הנ"ל ע"פ סברת הטוב"י לישב קושיית הרא"ש ז"ל על הבה"ג היינו דבקיבל עליו התראה די כשיראו כדרך מנאפים משא"כ בלא התראה בעינן כמכחול כו' ושפיר מקשה לריבר"י אשה חבירה דמקטלה היכא משכחת לה כיון דלא היה התראה א"כ ע"כ גם לקטלא בעינן כמכחול ויוכלו לומר לאוסרה ע"ב באנו. וע"ז תמה כבודו דהקושיא הוא לר"י בר"י ולדידיה גם בע"ה דבעי התראה מ"מ לא בעי שיקבל עליו התראה וא"כ ליכא לחלק בין לאוסרה בין לקטלא. אני תמה על ידידי ואיני יודע לפרש כונתו בזה וכי בה"ג כתב דינו אליבא דריבר"י הלא הבה"ג הלכה הוא דקפסיק דבלהורגה די כדרך מנאפים ובלאוסרה צריך כמכחול וי"ל דה"ט משים דבלהורגה קיי"ל דצריך לקבל עליו התראה מש"ה בדרך מנאפים ראיה דגמרו תאותן ובלאוסרה דלא היה התראה ע"כ צריך כמכחול ונתישב קושיית הרא"ש ז"ל עליו כסברת הנוב"י ולריבר"י דס"ל דגם לקטלא לא בעי קבלת התראה י"ל דבאמת ע"כ ס"ל דצריך לראות כמכחול בשפופרת גם לקטלא היכא דלא קיבל עליו התראה. אבל על הבה"ג ל"ק קושיית הרא"ש כנ"ל וגם קושיית כבודו לא קשה כלל דשפיר מקשה באשה חבירה דמקטלה היכא משכחח לה הא דכלו לומר לאוסרה באנו ומש"כ דפסק כר"י מ"מ י"ל דס"ל דבעי קבלת התראה כמשנ"ל:

ובאמת דבהא דס"ל לריבר"י דגם בע"ה לא בעי קבלת התראה תמוה לי מאד בדברי התוס' סנהדרין מ"א שם ד"ה באשה חבירה ולא בעי ר"י שיתיר עצמו למיתה א"נ חבר כאילו התיר עצמו ותירוץ השני תמוה מאד דהרי מבואר בהדיא בסוגיא שם (דף עב ע"ב] דגם בע"ה לא בעי ר"י בר"י קבלת התראה דמוקי שם ברייתא דרודף כריבר"י ושם מיירי גם בע"ה דסתמא קתני וגם לא מוקי שם דמיירי בחבר רק ר"י בר"י היא דמשמע בהדיא דגם בע"ה לא בעי קבלת התראה וכפירש"י ז"ל. ותירוץ א"נ בתוס' (מ"א) שם תמוה מאד. ומצאתי בעה"י קושיא זו בהגהת הגאון מוהרצה"ח ז"ל שעמד בזה. ולכאורה היה נראה לישב קצת שלא יהיה תמוה כ"כ דהנה בסוגיא שם (דף עב ע"ב) בברייתא דרודף שם דמסייע ליה לר"ה דא"צ התראה מבואר דאומר לו ראה שישראל הוא ובן ברית הוא והתורה אמרה שופך דם האדם כו' והרי היה שם התראה ומאי מסייע ליה לר"ה וא"ל דהתראה זו מצד הסברא כדי להבחין בין שוגג למזיד ולא דנלמד מקרא כמו שכתבו בתוס' (דף מ' ע"ב) ד"ה מניין דהרי מסייע ליה לר"ה דבקטן רודף נהרג ושם ל"ש ג"כ להבחין בין שוגג למזיד. שוב ראיתי במהרש"א שפירש באמת כן שהוא להבחין בין שוגג למזיד. וצריך ביאור בדבריו ז"ל. ולכאורה י"ל עוד דס"ל להגמרא דמסייע מזה לר"ה דא"צ התראה דמשום דבכ"מ בעינן התראה וגם קבלת התראה דצריך שיאמר ע"מ כן אני עושה וגזה"כ הוא כמבואר במס' סנהדרין (דף מ:) וגם קבלת התראה גזה"כ כמבואר שם (מ"א ע"א) א"ר ואיתימא חזקיה א"ק יומת המת עד שיתיר עצמו למיתה וכיון דכאן ברודף לא נזכר קבלת התראה ע"כ לא ע"ז נכתבו הנך קראי והא דצריך שיאמר לו ראה שישראל הוא כו' לא דצריך התראה מצד הדין אלא מצד הסברא לרווחא דמלתא צריך שיאמר לו אולי יפרש ממנו. וא"כ י"ל דלבתר דשני ליה ריבר"י הוא דתבר א"צ התראה י"ל בזה. דהנה בכאן יש לדקדק למה לא נקיט כמה מקראות הנכתב בתורה על חיוב מיתה בשפיכות דמים וכבר עמד בזה בהגהות הגאון מוהר"צ ז"ל הנ"ל ותירץ שם דכאן מתרה בו דהרואה עצמו מותר להרגו ודמו של רודף הותר לכל אדם וזה לא נשמע רק מקרא זה עיי"ש. ולפי"ז י"ל דר"י בר"י דס"ל חבר א"צ התראה ס"ל דקבלת התראה א"צ כלל בשום אדם אף בע"ה ולא ס"ל כלל הך דרשא דרבא ואיתימא חזקיה (דף מא) שם וי"ל דקרא דיומת המת דריש להא דרשעים בחייהם קרוים מתים כמבואר במס' ברכות (דף ית) וליכא ע"ז שום לימוד. וא"כ הך סוגיא דרודף הנ"ל כפשטא דל"צ כלל קבלת התראה לשום אדם אף ע"ה כפירש"י ז"ל וזה כתירוץ הא' בתוס' דף מ"א שם. ועוד י"ל דר"י בר"י ס"ל ג"כ דין ודרשא דקבלת התראה אך ס"ל דהא דצריך קבלת התראה ג"כ משום דין התראה שנדע שהמותרה יודע וברור לו שיתחייב מיתה דאי לא יקבל התראה י"ל אף דמתרה בו מ"מ המותרה אינו מפקיר עצמו למיתה דיעלה בדעתו דב"ד לא יהרגוהו ולא כמו שאומרים העדים כן הדין וא"כ תבר דיודע דבאמת חייב מיתה ע"פ דין א"צ כלל לא התראה ולא קבלת התראה. וא"כ כאן ברודף דמתרה בו הרואה כי הוא בעצמו יהרוג אותו ולית לי' להמותרה לספוקי בזה מש"ה א"צ קבלת התראה וזה כונת תירוץ א"נ בתוס' מ"א שם כן יש לדחוק בזה ודוק:

ב

ומה שרצה לישב קושייתי על הגאון בהגהה בנוב"י שם במה דהקשה שם בהא דפריך בגמרא אשה חבירה כו' היכא משכחת לה כו' והלא בלא"ה לא משכחת לה דלא יוכלו לראות כמכחול בשפופרת כמבואר במכות (דף ז') וע"ז הוכחתי דמבואר שם במכות בתוס' דרוב פעמים לא הי' אדם נהרג אבל מ"מ שפיר משכחת לה וכמשמעות פירש"י ז"ל במס' מציעא (צ"א) ובמכות שם. וע"ז פלפל ידידי דלא יסתכלו העדים משום איסור ולא משכחת בשום אופן שיראו כמכחול. והא דמשמע מתוס' מכות שם דרק רוב פעמים לא נהרג אדם אבל לפעמים משכחת לה הוא רק לענין רוצח אבל לא לענין בועל את הערוה וגם יש להקשות על תחלת דברי ר"ת דקאמר עדי נערה המאורסה כו'. הא לבעל ה"ג בעינן כמכחול בשפופרת בלאוסרה. וליכא לתרץ כמו שכתבתי דמיירי שהעידו כמכחול דזה לא ימצא לעולם זה ת"ד. גם זה לא הבינותי כלל דהלא הוכחתי לו גם בסוף דברי התוס' במכות שם די"ל דר"ע לטעמיה דחייש למעוטא. ואף דהיכא דלא אפשר לכ"ע אזלינן ב"ר. מ"מ כאן משכחת לה שהיה קרום של מוח מגולה וכ"כ בתוס' תולין י"א עיי"ש. וא"כ ע"כ צ"ל דגם בבועל ערוה משכחת לה שראו כמכחול בשפופרת דאל"כ גם לר"ט ור"ע בזה אזלינן ב"ר דהוי לא אפשר וא"כ מאי קאמר בגמרא בבועל ערוה היכי הוי עבדי כו' אע"כ דגם בזה הוי אפשר ומש"ה חיישי למעוטא. ובעיקר סברתו לא הבינותי דמה ענין איסור להסתכל לזה דאף אם היה אסור אטו לא משכחת לה דראו. אך גם זה י"ל דאינם מחוייבים להסתכל ולא הזקיקתן תורה לכך דמחזקינן דמסתמא גמרו תאותן אבל מ"מ י"ל דרוב פעמים לא יוכלו לראות ולר"ט ור"ע לא היה אדם נהרג ברוב פעמים ומ"מ שפיר משכחת לה וזה דבר פשוט. והאיך נכחיש דבר החושי. ובאמת דברי הגאון בהגהה בנוב"י שם תמוהין מאד ולא זכיתי להבינם. ועוד אני תמה לסברת הגאון בהגהה שם למה ליה לתמוה מהך דמקשה לר"י בר"י אשה חבירה כו' דבלא"ה לא משכחת לה לבעל ה"ג ומקשה מזה לסברת הנוב"י, הלא בלא"ה יקשה לבעל ה"ג דפסק דלאוסרה בעינן כמכחול א"כ היכי משכחת לה כל הדין תורה דבעדי זנות מפקיעין לה מבעלה דלעולם לא משכחת לה לסברתו ז"ל ויקשה ג"כ מהמאנס בתולה דחייב קנס ולבעל ה"ג בודאי גם בזה צריך לראות כמכחול דבמודה אין כאן קנס וע"כ דראו כמכחול דלאוסרה לא עדיף מממון דלאוסרה ילפינן כולה מממון דבר דבר כמבואר בסימן הקודם וגם כאן ל"צ התראה כמבואר בכתובות ל"א וע"כ דצריך לראות כמכחול לשיטת הבעה"ג והיכי משכחת לה לסברתו ז"ל ודבריו ז"ל תמוהין לי מאד לא זכיתי להבינם כלל.

והנה לכאורה יש לדקדק מלשון רש"י ז"ל במס' מציעא (דף צא) שם ד"ה במנאפים מעידין עליהם העדים לחייבן מיתה וחלקות מששכבו זע"ז כדרך מנאפים וא"צ להעדים כו' ופרט דוקא לענין מיתה ומלקות והלא איכא לאשכוחי ג"כ לענין לאוסרה ע"ב ואמאי פרט דוקא הנך. אך באמת אין מכאן ראיה דס"ל כבעל ה"ג די"ל דרש"י ז"ל לשיטתו אזיל ביבמות (דף כד ע"ב) א"ר הואיל ומכוער הדבר תצא דלשיטת התוס' תצא מהרוכל ולרש"י ז"ל תצא גם מבעלה. וא"כ לשיטת רש"י ז"ל לפי מה דקיי"ל לענין לאוסרה ע"ב ל"צ גם שיראו כדרך מנאפים ובעדי כיעור די מש"ה פרט דוקא לענין מיתה ומלקות ודוק בזה:

ג

ומה שהשיג על מה שכתבתי לישב קושיית הרא"ש ז"ל על הבעה"ג די"ל דמש"ה ל"מ כדרך מנאפים לאוסרה ע"ב משום דדרך מנאפים הוא מטעם חזקה ול"מ בממון להוציא וכ"כ לאוסרה דיליף דבר דבר מממון ונתישב גם קושיית כבודו כנ"ל וע"ז השיג דהך חזקה הוא מכת סברא ודמי לחזקה דתוך זמנו דמהני לממון ול"ד לחזקה דכתובות. אני תמה הלא גם אנכי כתבתי לו דל"ד הך חזקה להך דכתובות משום דהוא מכח סברא והוי חזקה שאינה פוסקת ולא כתבתי מהך דכתובות רק להוכיח דבשאר חזקות ל"ח וח"מ אף דהך חזקה הוה מכח סברא כיון דלא נזכר חזקה זו בתלמוד דמועיל לממון אין לנו לדמות חזקות זו לזו ולא נוכל לומר דמהני זאת לממון וללמוד מחזקה דח"ז דאין לנו לחדש חזקות בזה מה שלא נזכר בתלמוד וי"ל דס"ל לבעל ה"ג דחזקה מכח סברא כהך דדרך מנאפי' ל"מ להוציא ממון ומה גם דיש כמה סברות לחלק בין הך חזקה לחזקה דח"ז דבהא דח"ז למה ישלם ת"ז משא"כ בהא דדרך מנאפים די"ל דהרהר תשובה ופירש. וגם הוכחתי לו מהך דמס' ב"ב (דף צג) בהך דגמל האוחר בין הגמלים דהוי חזקה מכח סברא ומ"מ קיי"ל דלא אמרינן הך חזקה כמו שכ' הרמב"ם ז"ל בפ"ח מהל' נזקי ממון הל' י"ד ובזה יש לסתור ולפלפל בזה:

ועוד נלפע"ד די"ל ע"פ המבואר בחו"מ (סי' ע"ח) דהך חזקה דח"ז י"ל דלא אמרינן אלא היכא דטוען התובע ברי משא"כ בטוען התובע שמא לא אחרינן הך חזקה כמבואר בהמ"ע שם ואף ביורש דלא הו"ל למידע ס"ל כן דהוא מהמרדכי דמיירי שם ביורש והש"ך ז"ל שם חולק ע"ז היכא דלא הו"ל למידע. וח"מ הרי להמרדכי מספקא ליה וא"כ י"ל דס"ל לבעה"ג דהיכא דטוען שמא ל"מ הך חזקה וכאן גם להעדים שמא הוא ולא הוי עם החזקה טענת בריא י"ל דל"מ וצ"ע בזה. וראיתי בתומים שכתב לחלק דהיכא דהו"ל למידע וטוען שמא גרע טפי ובזה מיירי הסמ"ע משא"כ ביורש דלא הו"ל למידע י"ל שפיר דתועיל החזקה ול"ק קושיית הש"ך מתשובת הרא"ש ז"ל. ודבריו ז"ל לכאורה צריך ביאור מדהביא הסמ"ע שם דברי הד"מ והמרדכי והם ז"ל מיירי בהדיא ביורשים. ולכאורה לפע"ד ד יש להביא קצת סעד לסברת המרדכי הנ"ל דאף ביורש דלא הו"ל למידע מ"מ מגרע כת החזקה כיון דסו"ס הם טוענים שמא והנתבע טוען ברי שפרע והיינו מהא דנתבאר למעלה בסימן הקודם שכתבתי לכבודו] מהא דהוכיח רבינו מאוה"ג הגאון מוהר"ח ז"ל מהא דיבמות (קי"ב) ביבמה לאחר ל' דלשיטת רש"י ז"ל בשניהם מודים מתחלה ועד סוף דלא נבעלה אינה צריכה גט אף דאיכא חזקה דלא חוקי אינש אנפשיה מ"מ כאן שהם טוענים ברי מהימני לגבי נפשייהו והרי היא כחתיכה דהיתירא ושריא גם לבעלה אחרון וא"כ י"ל לכאורה דהנה הך חזקה דשלשים יום לא מוקי אינש אנפשיה היא טובה יותר מחזקה דתוך זמנו דהרי על הך חזקה דאין אדם פורע ת"ז פליגי אביי ורבא ור"ה בריה דר"י במס' ב"ב (דף ה ע"ב) והך חזקה דלא מוקי אנפשיה סתם משנה היא ביבמות (דף קיא ע"ב) ועיין בש"ך ז"ל סי' פ"ב בכללי מיגו אות י' דהביא שם דאף דבגמרא ב"ב שם לא איפשטא אי אמרינן מיגו במקום חזקה מ"מ אין החזקות דומות זו לזו וחזקה טובה יותר מועלת אף נגד מיגו ומישב בזה קושיית הפוס' ב"ב (דף ה:) ד"ה מי אמרינן כו' דהקשו מיבמות שם דלאחר שלשים מבקשים ולא מהימני אף דאית לה מיגו דאי בעי אמרה אינו יכול לבוא עלי דנאמנת ונשארו בקושיא. אך להנ"ל א"ש דאין החזקות דומות וחזקה זו מועלת אף נגד מיגו שלה עיי"ש בש"ך. והרי לפי"ז חזקה זו יותר טובה מחזקה דח"ז וכמו שהוכחנו דהוא סתם משנה ומ"מ בשניהם מודים דלא נבעלה מהימני אף נגד החזקה ואינה צריכה גט לשיטת רש"י ז"ל כנ"ל כיון דלדידהו ברור דלא נבעלה ואין מי שיכחישו כש"כ די"ל בחזקה דאין אדם פורע ת"ז דגרע מזה כנ"ל אם הנתבע טוען ברי שפרע וקים ליה דאינו מן החזקה שאינם פורעים ואין מי שיכחישו אף היכא דהתובע לא הו"ל למידע כמו יורשין מ"מ סו"ס אין מי שיכחישו ותביעתם כמאן דליתא דמי והאיך נוכל לחייבם מטעם החזקה כיון דלהנתבע קים ליה וטוען ברי שפרע ואינו מן החזקה ודמי להא דיבמה דלא נוכל לאוסרה מלהנשא מטעם מזקה אף דברור לנו מטעם חזקה שנבעלה מ"מ כיון דטוענת ברי דלא נבעלה מהימנא לגבי נפשה ומותרת גם לאחריני כמן כן כאן אף דל"ד זל"ז דשם טענתה דלא נבעלה אינה נוגעת לשום אדם אלא לגבי נפשה וכיון דמהימנא נעשית כחתיכה דהתירא כנ"ל משא"כ בנתבע ת"ז דבטענתו פרעתי מפסיד לאחריני מ"מ קצת סעד יש להביא מזה להמרדכי כיון דסו"ס הטוען טוען שמא ובמה נוציא ממון וצ"ע בזה:

ד

ומה שהשיג על מה שכתבתי דלאוסרה ע"ב ילפינן דבר דבר מממון ובעינן עדות ברור כמו בממון. והשיג ע"ז דהרי לא לכל מילי יליף מממון לענין עדות דהרי בנמצא אחד מהן קרוב או פסול דלר"י במס' מכות (דף ו ע"א) בדיני ממונות תתקיים העדות בשאר ולפירוש רש"י ז"ל שאני נפשות מממון משום והצילו העדה וא"כ בלאוסרה דמי לדיני ממונות. ולתוס' ז"ל דפירשו משום דבממון ע"א מחייב לשבועה א"כ דמי לאוסרה לנפשות והרי דלא נלמד מממון. גם בזה לא הבינותי כלל השגתו עלי מלבד ממה שכתבתי לשיטת בה"ג דס"ל כן ולא דכ"ע היא וכי מוכרח בה"ג ז"ל לפרש כשיטת התוס' הנ"ל וי"ל דפירש כרש"י ז"ל ולענין קושיית התוס' על רש"י ז"ל עיין במהרש"א מה שיש לישב. וביותר אני תמה עליו דהלא כתבתי לשיטת בה"ג דכתב כן להלכה והרי אנן קיי"ל כרבי שם במכות דס"ל דאחד דיני ממונות ואחד דיני נפשות שוין בזה. וכן פסק בש"ע חו"מ סי' ל"ו. ועוד דהרי הא דילפינן דבר ערוה דבר דבר מממון סתם משנה היא בסוטה (דף ל"א) ורבי היא. ורבי ס"ל במכות שם דשוים דיני ממונות לדיני נפשות גם לענין זה. ועוד יש לחלק בענין זה כמובן. וגם בעיקר חידושו שכתב כ"ת דלתוס' ז"ל לאוסרה ע"ב דמי לדיני נפשות דעדותן בעלה משום דע"א לא מהני בזה וכתב שכן מצא באחרונים דמחלקים כך. כבודו לא ציין באיזה מקום ואנכי לא ראיתי זאת. אך לולא דבריהם לפע"ד לכאורה לא נראה כן. אף שלכאורה כן כתבו התוס' להדיא במס' מכות שם ו' ע"א ד"ה שמואל דלשיטתם הנ"ל שוים דבר ערוה לד"נ עיי"ש. אך כשנדקדק היטב בדבריהם ז"ל לכאורה נראה להיפך דכתבו שם ד"ה שמואל כו' קשה האיך מצאנו ידינו ורגלינו כשנותנין גט שיש במעמד קרובים והיה לנו לומר דעדות הכשרים בטל והאי דומיא דדיני נפשות דשרינן א"א שיש בה מיתת ב"ד וטעם דפרישית לעיל גבי עדות נפשות שייך נמי בגט וכו' עיי"ש, ולכאורה דבריהם ז"ל צריך ביאור דלמה כתבו בטעמם ז"ל דמש"ה בגט פסיל עד קרוב משום דדמי לד"נ דשרינן א"א שיש בה מיתת ב"ד ואח"כ סיימו דגם הטעם דפירשו לעיל גבי עדות נפשות שייך נמי בגט דהלא אף אם לא היה נוגע להיתר א"א דהוא מיתת ב"ד דהוי כד"נ מ"מ פוסל עד קרוב לשיטתם ז"ל דמש"ה בממון אינו פוסל משום דע"א מחייב שבועה וזה ל"ש בגט וכמו שסיימו ז"ל אח"כ. לכן נלפע"ד די"ל דבאמת ס"ל לתוס' ז"ל דאף בשאר דבר ערוה דל"ש בה הטעם כדיני ממונות מ"מ י"ל דאין עד קרוב פוסל השאר וכמו שכתבנו כיון דכל הדין דבעי בדבר ערוה שני עדים ילפינן מממון וכיון דבממון אינו פוסל קרוב יהיה מאיזה כעם שיהיה אף דל"ש זה הטעם בדבר ערוה מ"מ מהיכא תיתי יפסול הקרוב כל העדות בשאר דבר ערוה כיון דבממון אין כונת התורה לזה וע"פ שנים עדים כשרים יקום דבר אף אם יהיה אצלם עוד קרוב ומנ"ל להוסיף בעניני ערוה וע"כ דמי לממון גם לשיטת התוס'. אלא דעיקר טעמייהו ז"ל במכות שם ד"ה שמואל דמקשו האיך מצינו ידינו ורגלינו כשנותנין גט שיש במעמד קרובים וכו' ומגט קשיא להו משום דדמי לד"נ דשרינן א"א שיש בה מיתת כ"ד כמו שכתבו שם וא"כ אף דלא נוכל ללמוד זאת מדכתיב דבר מ"מ יש בה חומר ד"נ והיה לנו להחמיר בזה. אך משום דיש לדחות דהרי אף אם הוא ד"נ מ"מ גם בנפשות עיקר הטעם ס משום דע"א לא מהני מידי ע"ז סיימו דטעם דפירשו לעיל גבי ד"נ שייך נמי בגט וזה לפע"ד ברור וא"כ נסתר כל בנינו. אך אף אם לו יהיבנא לו סברתו ג"כ א"ש כנ"ל. שוב עיינתי וראיתי בתומים (סי' צ ס"ק י"ד) ולכאורה משמעות דבריו ז"ל משמע דהא דס"ל לתוס' דבגיטין דינו כד"נ עיקר הטעם משום דאין ע"א מועיל שם ולטעם רש"י ז"ל שוה לדיני ממונות וכמו שכתב כ"ת אך גם לדבריו ז"ל א"ש בפשיטות דביאר שם בטעם ממון דאינו פוסל עד קרוב משום דהשנים הנשארים מועיל מטעם בירור ולא מטעם עדות עיי"ש. וא"כ אין ענין כלל להך גז"ש דדבר דבר ואין להאריך בזה כי מלבד כ"ז א"ש בפשיטות כנ"ל וא"צ לפנים:

ה

וכן מה שהשיג על מה שכתבתי ע"פ סברת מרן הגאון מוהר"ח ז"ל דהיכא דמכחשת ל"מ החזקה אך בהתראה כבר הודית דכן הוא ונתישב הבה"ג מקושיית הרא"ש ז"ל וכן קושייתו על הבה"ג דשפיר מקשה לריבר"י דתבר א"צ התראה ול"מ חזקה גם לקטלא וע"כ דמיירי שראו כמכחול כנ"ל. וע"ז מקשה דלר"י בר"י דס"ל דגם בע"ה לא בעי קבלת התראה ול"ש לדידיה חילוק זה וכמו תחלת דבריו שכתב כ"ת. גם בזה לא הבינותי דבריו כלל דמה ענין בה"ג לדין דר"י בר"י. הבה"ג להלכה פסק כן ולר"י בר"י באמת י"ל דגם בע"ה כיון דלא צריך קבלת התראה ל"מ כדרך מנאפים אלא צריך כמכחול בשפופרת אך מ"מ לא יוכלו העדים לומר לאוסרה ע"ב באנו דלמה התרו בו ומש"ה מקשה מאשה מבירה וכבר נתבאר למעלה מזה וז"פ. שוב אחרי זמן רב השגתי ס' מהר"ם מינץ וראיתי שהביא שם (סי' כ) דברי הבה"ג וקושיית הרא"ש עליו ותירץ שם קצת כעין מה שכתבנו דבטוענת ברי ל"מ החזקה אך בהתראה כיון דנהרגת אינה נאמנת לגבי זה ממילא נגרע חזקתה לזה ג"כ. ולהנ"ל בלא"ה א"ש כיון דקיבלה התראה הרי הודית דנבעלה כנ"ל ותל"י שכוונתי בעיקר הדבר לדעתו הגדולה ז"ל:

ו

ומה שתמה על מה שכתבתי דלכאורה צ"ע אמאי לא נימא דיכולין לותר לאוסרה ע"ב באנו אף דל"מ כדרך מנאפים מ"מ אולי הם חשבו דמהני לאוסרה ע"ב. ותמה הרבה ע"ז דהאיך נטעון להם שכונתם לאוסרה מה דלאו דינא הוא. ידידי אם כי מודינא לו דיש לסתור דבר זה בפשיטות ואנכי לא כתבתי לו זאת לדבר ברור ולא לתרץ בזה קושייתו רק הערה בעלמא דצ"ע בסברא זו אמאי לא נימא כן והיינו כיון דהם לא עשו דבר דבהרגו אין נהרגין רק התורה חייבתן על מחשבתן אשר זממו ואמאי לא נימא דאולי חשבו לאוסרה ולא היתה מחשבתן להרע כ"כ דלאו כ"ע דיני גמירי לידע מה שחידש הבה"ג אף שפסק כן דין זה אינו מפורש וצריך ביאור בסברת הדבר. אך מ"מ אני מבטל דברי מה שלא נראה כן משום א' מרבוותא קמאי ז"ל. אמנם מה שכתבתי על דברי רבינו ירוחם ז"ל שכתב להיפך דלקטלא צריכין כמכחול בשפופרת ולאוסרה די כמנאפים ויקשה ג"כ מה דמקשה בגמרא והא יכולין לומר לאוסרה ע"ב באנו וכתבתי די"ל דהם חשבו דלאוסרה צריכין ג"כ להעיד כמכחול בזה א"ש יותר כיון דמועיל עדותן גם לזה אלא דלא היו צריכין להעיד כ"כ והיה די בכדרך מנאפים יש סברא לומר דאולי חשבו העדים דצריך להעיד כן גם לאוסרה. ולכאורה היה באפשר קצת להוכיח לסברתי הנ"ל מדברי התוס' סנהדרין (דף מא ע"א) ד"ה אי נמי כו' וא"ת אכתי מצי אמרי לפוסלו בעדות באנו דבא על הערוה פסול לעדות וכו' ולכאורה דברי התוס' ז"ל צריך ביאור דמאי מקשו דאי נימא דכונת העדים לפוסלו לעדות לא הו"ל להעיד שעבר באיסור חמור דערוה ודי היה להם להעיד שעבר על איסור לאו דחמס דפסול לעדות ואם דהיה דעתם לפוסלו גם בדבר חמור כמו בדיני נפשות הנה בסנהדרין שם (דף כז ע"א) פליגי שם ר"מ ור"י בהוזם בדיני ממונות אי פסול לד"נ ולר"מ פסול ולר"י כשר וא"כ י"ל דר"י בר"י ס"ל כר"מ דחשוד לקל חשוד לחמור וכמו דבאמת קיי"ל כן בש"ע חו"מ (סי' לד ס"ח) וא"כ אם דעת העדים לפוסלו לעדות אף לדיני נפשות מ"מ יכלו להעיר עליו דעבר אלאו ועיין בתומים (סי' לח) שהאריך בענין זה ודבריו הק' מתוקים מדבש. אך אם נכון סברתי הנ"ל י"ל דשפיר הקשו די"ל דכונתם היה לפוסלו לעדות גם לד"נ ואף דלר"מ בחשוד לממון ג"כ פסול לד"נ מ"מ י"ל דלאו כ"ע דינא גמירי בדבר הזה ואולי העדים תשבו דהלכה כר"י דחשוד לקל אינו חשוד לחמור וחשבו דלא יוכלו לפוסלו בלאו בעלמא מש"ה העידו עליו בד"נ אבל לא זממו להרוג אותו רק לפוסלו לעדות. אך מ"מ גם זה לא החלטתי ומדברי רבותינו ז"ל בתשובותיהם לא משמע כן ועיין בתשובת רמ"א ז"ל (סי' י"ב) ובנוב"י שהזכרתי בתשובה הנ"ל ואני מבטל דברי מפני דבריהם ז"ל ולא על תירוץ זה סמכתי וכתבתי עוד תירוצים לזה בעה"י כנ"ל:

ובמה שתמה על שיטת רבינו ירוחם ז"ל הנ"ל דהוא נגד שמואל דליכא פלוגתא עליה ואנכי כתבתי לו די"ל דשמואל לא קאי לענין קטלא רק קאי באמת על לאוסרה ע"ב לשיטת רבינו ירוחם ז"ל וע"ז תמה כ"ת דא"כ למה הזכיר שמואל ובמנאפים כיון דהנואף לא יהיה מחויב כלל בזה דל"מ לשיטתם לקטלא רק לאוסרה ע"ב ומדהזכיר הנואף ש"מ דבזה מחייבין גם הנואף. מלבד דהדקדוק קלוש אני תמה על ידידי דהרי גם לענין הנואף מועיל עדותן דכשם שאסורה לבעל כך אסורה לבועל וקמ"ל שמואל דכדרך מנאפים אסורה לשניהם וז"פ והמעיין בדברי רבינו ירוחם ז"ל הנ"ל יראה דמשמע בהדיא בלשונו ה"ק ז"ל דמפרש כן הך סוגיא דמציעא הנ"ל דשמואל קאי רק לענין לאוסרה עיי"ש וכן נלפע"ד ברור בכונתו הק' ז"ל זי"ע ועכי"א ואין להאריך עוד בדבר זה. כ"ד ידידו ש"ב אוהבו דו"ש מברכו ברוב הצלחה:

אייזיק יעקב בהרב הגאון מ' אליעזר שלמה זצלל"ה וועללער:

תוכן העניינים

שות ברית עולם

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה