אור ברסלב
שות ברית עולם שו"ת בדיני אהע"ז

שות ברית עולם· רבי איזיק יעקב ולר

שו"ת בדיני אהע"ז

שו"ת בדיני חו"מ

סימן עח

א

בעה"י הרמב"ם ז"ל בפ"ה מהל' אישות הלכה י"ג כתב וז"ל המקדש במלוה אפילו היתה בשטר אינה מקודשת כיצד כגון שהיה לו אצלה חוב דינר ואמר לה הרי את מקודשת לי בדינר שיש לי בידך אינה מקודשת מפני שמלוה להוצאה ניתנה ואין כאן שום דבר קיים ליהנות בו מעתה שכבר הוציאה אותו דינר ועברה הנאתו. ובפ"ז ממכירה הלכה ד' כתב שם דהלוקח דבר מחבירו בעד חוב שיש לו עליו קנה כדין מעות. מטלטלין לענין מי שפרע וקרקעות קנין גמור. יעו"ש מה שהשיג עליו הראב"ד מהך דקדושין (דף מז) דמבואר בגמרא דשוים מכר לקדושין דכיון דבקדושין לא מהני משום דלהוצאה ניתנה ל"מ ג"כ במכירה ועיין שם בהה"מ ז"ל וכבר הובא באחרונים ז"ל הך קושיא מהך סוגיא להרמב"ם ז"ל. ואף כי כבר האריכו בזה רבותינו ז"ל לבאר בענין זה עכ"ז אמרתי לרשום מה שעלה ברעיוני בענין זה לפי קוצר שכלי בהשקף ראשון וה' הטוב יסלח ויצילני משגיאות:

והנה לפע"ד בענין זה צריך ביאור לכאורה דהנה במס' קדושין (דף ו ע"ב) איתא אמר אביי המקדש במלוה אינה מקודשת בהנאת מלוה מקודשת ואסור לעשות כן מפני הערמת ריבית וקא מפרש בגמרא דהנאת מלוה היינו דארווח לה זימנא עיי"ש ופירש"י ז"ל ד"ה אינה מקודשת דקיחה משדה עפרון גמרינן דיהיב מידי בשעת קדושין ומלוה להוצאה ניתנה נימא כתנאי המקדש במלוה אינה מקודשת וי"א מקודשת מאי לאו בהא קמפלגי דמ"ס מלוה להוצאה ניתנה ומ"ס וכו' ותסברא אימא סיפא ושוים במכר שזה קונה אי אמרת מלוה להוצאה ניתנה במה קני אר"נ וכו' ופירש"י ז"ל שם אינה מקודשח אפילו ישנה בעין להוצאה נתנה הלוה רשאי להוציאם וכו' הוה לה כי דידה ולא יהיב לה מידי ושוין במכר וכו' קנה הלוקח אם ישנה בעין עיי"ש ולכאורה קשה דאמאי לא אקשי ליה לאביי דאמר ג"כ דין זה דמקדש במלוה אינה מקודשת ולא מקשה לימא כתנאי. ועוד דלכאורה שפת יחר הוא במאי דאמר נימא כתנאי וכו' מאי לאו בהא קמיפלגי דמ"ס דמלוה להוצאה ניתנה ומ"ס מלוה לאו להוצאה ניתנה דלמה ליה לגמרא לומר זאת כיון דמייתי תנאי דקמיפלגי בהך דינא דת"ק ס"ל אינה מקודשת והי"א ס"ל דמקודשת הרי דפליגי תנאי בדין זה יהיה מאיזה טעם שיהיה. וקושיא זו מצאתי בעה"י אח"כ בס' פני יהושע. ועוד דאמאי לא תירץ בגמרא דכ"ע ס"ל כרב אלא דיש נ"מ בין אם המלוה היא עדיין בעין או לא ודלמא רב מיירי היכא דהמלוה אינה בעין ושוב אין לה הנאה מקדושין משא"כ הך פלוגתא הוא אף אם הוא בעין וכמו שבאמת משמע דהרמב"ם ז"ל ס"ל לחלק בזה כאשר יבואר לפנינו בעזה"י ואף דגם לרב פירש רש"י ז"ל דס"ל דאף דהמלוה בעין מ"מ לא מהני כמבואר שם מ"מ מנ"ל לרש"י ז"ל זה:

ב

אך פשוט הוא דקושיא חדא מתורצת בחברתה דהנה דהך דרב ע"כ ס"ל דאף דהמלוה עדיין בעין מ"מ אינה מקודשת. דאלת"ה ל"ל לרב לסיים בטעמא דמלוה להוצאה ניתנה דאם רק כשאינה בעין אינה מקודשת הכי הו"ל למימר כיון דכבר אינה בעין משו"ה ל"מ אע"כ דה"ט משום דס"ל לרב דגם אם הוא בעין ל"מ הקדושין וכטעם שפירש רש"י ז"ל דהוה כאלו לא נתן לה מידי דכדידה דמיא וא"כ שפיר מייתי כתנאי דהרי י"א ס"ל דמקודשת מאי לאו בהא קמיפלגי דהיינו דלא נאמר דמחלקותם הוא אף באינו בעין ויהיה יותר קשה לרב אלא דנימא דגם הנך תנאי מיירי אפילו אם הוא בעין עכ"פ תנאי היא ולכה"פ איכא בזה תנאי דס"ל דמקודשת והיינו דלא אמרינן מלוה להוצאה ניתנה ואף אם הוא בעין מ"מ לא מהני הקדושין זה לא אמרינן. ואף דבודאי כל מלוה ניתן להוצאה מ"מ כבר ישבו רש"י ז"ל בצחות לשונו הקדוש ד"ה מלוה להוצאה ניתנה עיי"ש כמבואר במפרשים ז"ל וא"כ א"ש בלשון הגמרא דדייק בהך טעמא דתנאי משום מלוה להוצאה ניתנה דאז אפילו המלוה בעין ל"מ כמבואר שם וא"כ א"ש אמאי דלא מקשה בגמרא לעיל על אביי דס"ל ג"כ דמקדש במלוה אינה מקודשת נימא כתנאי דלהנ"ל ניחא דלאביי לא קשה דהרי אביי לא סיים בהך טעמא דמלוה להוצאה ניתנה אלא סתמא קתני מקדש במלוה אינה מקודשת א"כ אף להי"א דביאר שם רש"י ז"ל בהך טעמא דלאביי משום דיליף מקיחה קיחה משדה עפרון דבעינן שיתן לה מידי בעת קדושין א"כ משמע דגם אם המלוה היא בעין אינה מקודשת לפ"מ דקיי"ל דמלוה להוצאה נתנה מ"מ י"ל דזה פירש"י ז"ל אליבא דאמת דמסקי בגמרא (דף מז) די"ל דלכ"ע אינה מקודשת וס"ל לרש"י ז"ל דגם אם המלוה הוא עדיין בעין מ"מ ל"מ משו"ה פירש ג"כ בהך דאביי כן וע"כ מטעם המבואר שם דיליף קיחה קיחה משדה עפרון כמבואר שם. אבל הגמרא לא היה יכול להקשות על אביי נימא כתנאי די"ל דלעולם ס"ל לאביי ככ"ע אלא דפלוגתתן הוא היכא דהמלוה בעין ודברי אביי הוא היכא דהמלוה כבר אינה בעין והא דקתני בהנאת מלוה מקודשת ולא קמפליג בהא גופא דיש לחלק בין המלוה בעין אם לא י"ל דרבותא קמ"ל דאף דאינה בעין כבר יש אופן דמהני או דקמ"ל דין דאסור לעשות כן מפני הערמת ריבית. ואחר שכתבתי הנ"ל מצאתי בעזה"י בס' אור חדש שהעיר ג"כ במה דלא הקשה על הך דאביי נימא כתנאי ודייק ג"כ בלשון הגמרא דסיים בטעמא דמלוה להוצאה ניתנה והביא ג"כ סברא זו לחלק בין המלוה בעין לאין המלוה בעין עיי"ש. ותל"י שכוונתי לדעת הגדול זיע"א:

אך ראיתי שם שהביא בשם בנו להקשות דאכתי אמאי לא אמר על הך דאביי לימא כתנאי במה דמקשה שם (דף מז) מאידך ברייתא דרבנן ורשב"א דשם לא מיירי לפי הס"ד בנשאר בעין עיי"ש מה שתירץ שם. ולכאורה נראה לפע"ד די"ל ג"כ כיון דמעיקרא דמקשה על רב מסיק רבא דמשבשתא היא אלא דתריץ הכי ובמלוה אעפ"י שנשתייר שו"פ אינה מקודשת רשב"א אומר משום ר"מ מלוה ה"ה כפקדון במאי קמיפלגי וכו' עיי"ש וא"כ י"ל דלפי ס"ד דמקשה מעיקרא הרי מסיק רבא דמשבשתא היא ולפי שהגיה רבא הרי לא קשה כלל על אביי די"ל דיש לחלק בין נשאר קצת או לא נשאר כלל ואף דלפי הס"ד פליגי אף אם לא נשתייר כלל מ"מ כיון דזה משבשתא ולהאמת לא נאמר כלל בברייתא כן ורבא הגיהה באופן אחר משו"ה לא רצה להקשות על אביי אבל לרב שפיר מקשה מהך ברייתא כיון דאף לבתר דהגיהה רבא ג"כ קשה עליו כמבואר שם עיי"ש בתוס' ד"ה אלא משו"ה הביא ג"כ הס"ד עד דמסיק רבא ומקשה ג"כ לפי מה שהגיהה כמבואר שם:

ג

ומעתה לכאורה א"ש דברי הרמב"ם ז"ל דהרי הרמב"ם ז"ל כתב בפ"ה מהל' אישות הל' י"ג הנ"ל המקדש במלוה וכו' כיצד כגון שהיה לו אצלה חוב דינר וכו' מפני שהמלוה להוצאה ניתנה ואין כאן שום דבר קיים ליהנות מעתה שכבר הוציאה אותו דינר ועבר הנאתו יעו"ש. ולכאורה דברי הרמב"ם ז"ל צריך ביאור דהרי התחיל בהלכה י"ג כגון שהיה לו אצלה חוב הרי משמע בהדיא מלשונו ז"ל דמיירי שהיה החוב מכבר ולא שנותן לה עתה במלוה ובעוד שהוא בעין אמר לה שתתקדש לו בהמלוה אלא שאינו בעין כמבואר בהדיא מלשונו ז"ל וסיים שם אינה מקודשת מפני שהמלוה להוצאה ניתנה דמשמע דמיירי שהוא בעין דאל"כ למה צריך לטעם דמלוה להוצאה ניתנה. והדר סיים שם ואין כאן שום דבר קיים ליהנות בו מעתה שכבר הוציאה אותו וכו' משמע ג"כ בהדיא שדבריו ז"ל אזלי אם אין המלוה בעין וא"כ רישא וסיפא של הלכה הנ"ל משמען באינו בעין ואמצעות דבריו ז"ל משמע דקאי אהיכא דהוא בעין. ועיין בב"י בטור שו"ע א"ה (סי' כח) מה שכתב שם לבאר דברי הרמב"ם ז"ל דמיירי שהוא בעין והא דכתב ז"ל ואין כאן שום דבר קיים ליהנות בו מעתה שכבר הוציאה אותו וכו' היינו כיון דיכולה להוציא הוה כאילו הוציאה ואינו בידה עיי"ש ולכאורה לולא דבריו ז"ל נראה קצת דחוק לפרש כן ברמב"ם ז"ל ועוד שבתחלת ההלכה שכתב בלשון היה לו אצלה חוב משמע בהדיא דמיירי באינו בעין כמשמעות הלשון יעוש"ה:

אך באמת נלפע"ד דס"ל להרמב"ם ז"ל לחלק בין היכא דהמלוה היא בעין או לא והיינו כסברתו ז"ל שכתב דאצל קדושין בעינן שיהיה הדבר קיים ליהנות בו דבקדושין בעינן שיהיה לה הנאה מסיבת הקדושין ובזה תליא מלתא דמשו"ה בעינן שו"פ שסתם אשה מתרצה בזה והנאה כזה שוה אצלה להיות מתרצה בהקדושין ואף שלא נתן לה עתה הכסף בתורת קדושין אלא בתורת מלוה ותיכף בעוד הכסף בעין אמר לה שתהיה מקודשת לו בזה מהני הקדושין כיון דיש לה הנאה מהקדושין ואף אם כי אף בלא קדוישן היה לה ההנאה מ"מ סו"ס הרי עתה שקידשה בזה ואפקה ממלוה לקדושין הרי ההנאה עתה מהקדושין והרי אם היה מקדש לה בהנאת מלוה הרי לכ"ע מהני כמבואר בפוסקים דכיון דמקדשה בההנאה ואין דעתו על המעות הוה כאילו נתן לה מעות א"כ י"ל ג"כ במקדשה אמלוה כיון דעדיין היא בעין והרי סו"ס הוא נותן לה דבר הנאה דא"ל הנאה במלוה ומאי נ"מ באיזה אופן נתן לה כיון דעיקר ההפקר הוא אם יש לה הנאה מהקדושין ובזה מהני להרמב"ם ז"ל:

ותדע דהרי כתב הרמב"ם ז"ל בפ"ה מהל' אישות שם בהלכה ט"ו וז"ל המקדש בהנאת מלוה ה"ז מקודשת כיצד כגון שהלוה אותה עתה מאתים זוז ואמר לה הרי את מקודשת לי בהנאת זמן שארויח לך במלוה זו שתהיה בידך כך וכך יום וכו' ה"ז מקודשת שהרי יש לה הנאה מעתה להשתמש במלוה זו עד סוף זמן שקבע ואסור לעשות וכו' ובהה"מ שם הביא הך דאמר אביי דבמלוה אינה מקודשת ובהנאת מלוה מקודשת ומפרש בגמרא דארווח לה זימנא ובהלכות פירשו כגון דמטא זימנא למיגבא מינה וארווח לה זימנא ואמר לה בההיא הנאה דארווחנא לך וכו' מקודשת לי ואי קשיא לך היכא אלימא לך הנאת מלוה ממלוה גופא ל"ק הנאת מלוה איתא ולהכי מתקדשה בה מלוה גופא ליתא וכו'. ויש מי שכתב דלפ"ז כש"כ אם מחל לה המלוה בעצנמו ואמר לה התקדשי לי בשכר הנאת המחילה שהיא מקודשת ורבינו ז"ל לא ישרו בעיניו דברי ה"ה דא"א שתועיל יותר הנאת מלוה ממלוה עצמו וכיון דבשעת קדושין אינו נותן לה דבר לא עדיף הרוחת זמן, ממלוה גופא וכו' יעוש"ה. הרי מבואר שם היטב דלהרמב"ם ז"ל המלוה עצמו מועיל יותר מהנאת הרוחת זמן יעיש"ה ומשו"ה אם מרויח לה זמן על הלואה שהיא מכבר דהמלוה בעצמה לא מהני, כש"כ הוא להרמב"ם ז"ל דגם הנאת הרוחת מלוה ל"מ אא"כ נותן עתה המעות בהלואה ומרווח לה זמן מועיל כיון דאית לה הנאה מהמעות וא"כ לפי הנ"ל דמלוה גופא עדיף ליה להרמב"ם ז"ל מהנאת הרוחת מלוה א"כ אם נתן לה מעות בהלואה ותיכף קדשה בהלואה זו בעודם בעין בודאי מהני להרמב"ם ז"ל במכש"כ מהך הרוחת זמן כנ"ל והיינו משום דא"ל הנאה מהמעות ואף שלא נתן המעות על הקדושין מ"מ כיון דמעות הקדושין נשאר דבר קיים ליהנות בה מהני כמוש"כ ז"ל בהל' י"ג שם כנ"ל משא"כ היכא דלא נתן מעות עתה ואינה בעין המלוה ל"מ להרמב"ם ז"ל אף אם קידשה בהנאת מלוה או בהנאת הרוחת זמן אף שיש לה הנאה מ"מ אינו דבר קיים שנאמר דמחמת הקדושין יש לה הנאה בזה הדבר ובקדושין בעינן שמחמת הקדושין תשיג איזה דבר קיים ליהנות בה כמבואר שם ברמב"ם. וכן מבואר בהדיא באהע"ז וא"כ נ"ל באמת להרמב"ם ז"ל דגם הך דאביי דקדושין (דף ו) דס"ל דבמלוה אינה מקודשת היינו באינה בעין משא"כ אם הוא בעין עדיין י"ל דגם במלוה מקודשת כנ"ל וא"כ נאמר דהרמב"ם, ז"ל לא ס"ל כפירש"י ז"ל שם דס"ל לאביי דמשום דקדושין יליף קיחה קיחה משדה עפרון דבעינן שיתן לה דבר דא"כ אף אם, הוא בעין מ"מ משום דאינו נותן לה בעד קדושין מאומה אלא הנאה יש לה כמבואר ברש"י ז"ל שם. אלא דאינו ענין כלל להך, דקיחה שצריך ליתן לה אלא דאף דבכסף קונה היינו דבעינן שית לה דבר הנאה מחמת הקדושין ושישוה פרוטה אך לפירש"י ז"ל דילפינן דאף אם הוא בעין ל"מ ע"כ י"ל דיליף משדה עפרון שיתן לה ממש כמו בשדה עפרון וא"כ לפרש"י ז"ל דילפינן זאת מקרא והרי עיקר קרא הוא במכירה כמו בשדה עפרון וא"כ כש"כ הוא דבמכירה לא מהני אלא כשנותן על המכירה מעות משא"כ במלוה דלהוצאה ניתנה והוה כאילו לא נתן כלל על המכירה אף דא"ל הנאה מזה מ"מ הרי מקרא ילפינן דצריך ליתן לה ומשו"ה ל"מ ג"כ במכירה במלוה אף אם הוא בעין אף לאביי. משא"כ להרמב"ם ז"ל דבבעין מהני ולא יליף מקרא כלל בדין זה אלא דס"ל להרמב"ם ז"ל דהנאה צריך לה להיות מגוף הקדושין וזהו מסברא ע"כ דאל"כ במה תתקדש דהרי בקדושין אינו הכסף בשויה של האשה אלא דילפינן דכסף הוה קנין והיינו דבפרוטה דא"ל הנאה מזה גמרה ומקדשה נפשה וא"כ צריך בזה שיהא לה דבר קיים להנות בו מחמת הקדושין כמו שכתב הרמב"ם ז"ל כנ"ל דאל"כ אין לה קנין להקדושין דעיקר הקנין הוא ההנאה משא"כ במכירה דהרי שם דקונה הקרקע בכסף אינו ההנאה אלא דמי פרעון הקרקע. ויעוין בחו"מ (סי' קצ) שכתב שם הסמ"ע דהא דקרקע נקנה בכסף היינו דוקא דניתנה בתורת פרעון ובנותן בשעת קנין שו"פ לקנות בו צריך דוקא ליתן אותו לתחלת פרעון אבל אם נתן הכסף על שם הקנין ולא לתחלת פרעון ל"ק עיי"ש א"כ כל כסף שיכול לעשות בו פרעון מהני לגבי מכר וסברא זו הובא בס' מימי הדעת אף דהט"ז ז"ל שם כתב דגם לקנין מהני מ"מ י"ל דאם נותן לפרעון ג"כ כש"כ דמהני ומכל מה שיכול לעשות פרעון מהני ומשו"ה מהני במלוה ולא מיבעיא במכירה אם כסף המלוה בעין דמהני אלא דאף דאינו כבר בעין דמשמע מהרמב"ם ז"ל בפ"ז דמכירה פ"ד שם דמהני ג"כ ניחא כיון דמזה יוכל לעשות פרעון מדוע לא מהני ומשו"ה להרמב"ם ז"ל לשיטתו מהני במכירה רק בקדושין דעיקר בעינן שיהיה לה הנאה מהקדושין כנ"ל משו"ה ס"ל להרמב"ם ז"ל דאם אין המלוה בעין לא מהני אבל אם המלוה בעין י"ל דס"ל להרמב"ם ז"ל דגם בקדושין מהני כנ"ל וכמו שכתב בבית שמואל (סי' כח ס"ק יט) כנ"ל וי"ל דזה שכתב הרמב"ם ז"ל המקדש במלוה אינה מקודשת כיצד כגון שהיה לו אצלה כו' דהיינו שהמלוה אינו בעין והיינו דינא דאביי וסיים דמלוה להוצאה ניתנה מפני שכבר הוציאה ולא נשאר דבר קיים וכו' היינו דמיירי שכבר הוציאה ומה שכתב דמלוה להוצאה ניתנה י"ל דמישב דלפי"ז למה סתם בגמרא מקדש במלוה אינה מקודשת ולא ביאר דוקא אם אינה בעין. וגם הרמב"ם ז"ל כ' בריש הלכה כ' כלשון הגמרא המקדש במלוה אינה מקודשת וכדרכו בקדש להעתיק כלשון הגמרא ע"ז סיים וביאר כיצד שהיה לו חוב אצלה וכו' דמלוה להוצאה ניתנה היינו דסתמא דמלתא דמלוה ניתנה להוצאה ובודאי אינו מונח בעין כמו שקבלם ומשו"ה סתם וקתני בגמרא אינה מקודשת וסיים בביאורו מפני שלא נשאר דבר קיים וכו' כנ"ל ודוק בזה כי לכאורה נכון הוא. אך בהך דפ"ב (בדף מז) דאמר רב דבמלוה אינה מקודשת משום דמלוה להוצאה ניתנה כבר הוכחנו בעזה"י דלמה לו לסיים דמלוה להוצאה ניתנה וע"כ משום דגם היכא דהוא בעין אינה מקודשת כמו שפירש"י ז"ל וע"ז סיים נימא כתנאי כנ"ל והיינו דאף דהמלוה בעין כנ"ל והטעם ע"כ כמו שפירש"י ז"ל (דף ו) דיליף משדה עפרון דבעינן שיתן לה בעת הקדושין ובאופן אחר ל"מ הקנין ולא מבעיא אם נפרש הברייתא באינו בעין בודאי יקשה לרב אלא אפילו אם נפרש כשהוא בעין ג"כ יקשה. אצא דבאמת ע"כ מיירי הברייתא ג"כ כשהוא בעין דהרי קתני בברייתא וי"א דמקודשת והרי סתם י"א הוא רבי נתן כמבואר בסוף מסכת הוריות דהרי ר"נ גופא סבירא ליה בסוף שמעתין דבין בשכר שעשיתי עמך ובין בשכר שאעשה עמך אינה מקודשת דהמקדש במלוה אינה מקודשת וא"כ צ"ל דהברייתא מיירי שגוף הלואה הוא בעין ומשו"ה ס"ל לי"א דמקודשת וא"כ דמי להך דרב דהוא בעין וא"כ למ"ד דל"מ הקדושין הוא כנ"ל משום דילפינן מקרא דש"ע כנ"ל וא"כ לפי"ז גם במכירה ל"מ דעיקר קרא בשדה עפרון כתיב וכיון דרב ס"ל דבקדושין לא מהני אף בעין וטעמא מאי הוא ע"כ משום דיליף משדה עפרון כמו שפירש"י ז"ל לעיל (דף ו) כנ"ל א"כ שפיר מקשה ותסברא ושוין במכר כנ"ל וה"ה במכירה:

ד

ואף דלרב לא יליף דין כסף מקיתה קיחה מש"ע כמבואר בגמרא בקדושין (דף ג פ"ב) דיליף ר"י אמר רב מויצאה חנם וכו' עיי"ש רק תנא הוא דמייתי לה מהכא ומבואר בגמרא שם (דף ד ע"ב) דיליף מש"ע מ"מ הרי קאמר שם בגמרא ואיצטריך למכתב כי יקח איש ואיצטריך למכתב ויצאה חנם ויעוש"ה בתוס' ד"ה כתב רחמנא כי יקח וכו' דהרי דגם לש"ע מדמינן ליה ויעוש"ה בתוס' (דף ג ע"ב) ד"ה ואימא לדידה דמבואר שם דגם לרב תרי קראי צריכי א"כ י"ל שפיר כהנ"ל. ואף דמדברי רש"י ז"ל ד"ה ותנא מייתי לה מהכא משמע בהדיא דתנא דברייתא דשם פליג עם ר"י אמר רב בילפותא זה יעו"ש בפני יהושע ובס' אור חדש שכתב באמת דמשו"ה בקדושין (דף מז ע"א הנ"ל) בהך דאמר רב המקדש במלוה אינה מקודשת ורש"י ז"ל לא פירש שם הטעם שכתב (בדף ו ע"ב) בהך דאביי משום דיליף קיחה קיחה מש"ע כנ"ל היינו משום דלרש"י ז"ל לשיטתו דלרב לא יליף כלל ק"ק מש"ע כנ"ל ומשו"ה כתב טעמא אחרינא מ"מ י"ל לכאורה דהרמב"ם ז"ל לא ס"ל כרש"י ז"ל בזה אלא כהתוס' ז"ל דגם לרב תרווייהו צריכי כיון דרב ס"ל דגם מלוה בעין ל"מ וטעמא מאי. ואין לומר כטעם רש"י ז"ל שם דאשה לא מקדשה נפשה באם שלא יתן לה דהרי לרמב"ם ז"ל לשיטתו העיקר תלוי בהנאה אע"כ דמקרא יליף כמו שפירש"י ז"ל לאביי בדף ו' כן יפרש הרמב"ם ז"ל גם לרב וא"כ כש"כ הוא במכירה דעיקר קרא דש"ע ע"ז קאי ובודאי דלא מהני ומשו"ה מדמה שם שפיר בגמרא מכר לקדושין כיון דבקדושין ל"מ אף אם הוא בעין וע"כ מקרא כנ"ל א"כ ג"כ מכר כנ"ל משא"כ להרמב"ם ז"ל י"ל דס"ל דבמכר מהני במלוה מכל הנך ראיות המובא בהרא"ש והה"מ ז"ל מהך דהזהב וכ"מ שהביאו ז"ל. ויעוין בב"י ובהה"מ שהאריכו בזה. וכן ס"ל בקדושין דהיכא דהוא בעין מהני כנ"ל וס"ל כאביי והיינו דוקא היכא דאינו בעין אינה מקודשת אבל אם הוא בעין מקודשת וע"כ דלהרמב"ם ז"ל לא ס"ל לדינא דילפינן מש"ע דבעינן שיתן לה מעות ממש מחמת קדושין או מחמת מכירה ולא ילפינן מש"ע אלא דקנין כסף מהני אבל עיקר הטעם במכירה הוא מחמת פרעון המקח בזה נקנה כמו שהבאתי מהסמ"ע (סי' קצה הנ"ל) ומאיזה דבר שיהיה כשיעשה פרעון מזה מהני לכאורה. והא דל"מ בקדושין במלוה היכא שאינה בעין זה מטעם אחר הוא כמו שביאר ברמב"ם ז"ל דבקדושין אנו מקפידים בכ"מ שישאר לה דבר קיים ליהנות בו מחמת הקדושין דהרי בקדושין אינו שיווי דמי האשה אלא העיקר הוא הנאתה כנ"ל וא"כ שפיר כתב הרמב"ם ז"ל דבמלוה במכר קונה ובקדושין אינה מקודשת אם קדשה במלוה שאינה בעין כנ"ל ודוק:

והא דלא עביד צריכותא בגמרא דקדושין (דף ד ע"ב) בהנך תרי קראי דויצאה חנם וקיחה דשדה עפרון ואמאי לא מפרש דאי מויצאה חנם הו"א דמלוה כשהיא בעין מהני משו"ה צריך הך דש"ע לאורויי דאף במלוה בעין לא מהני לרש"י ז"ל לשיטתו שם דבעינן שיתן לה בשעת קדושין לשם קדושין ולא מהני אף היכא דהקדושין הוא בעין ומשום דיליף מש"ע כנ"ל. י"ל דבאמת לזה לא צריך קרא דהרי לרש"י ז"ל לשיטתו פירש בעצמו לרב שם (דף מז) דהוא מצד הסברא ולא מקרא דלרב לשיטת רש"י ז"ל ל"ל כלל הך קרא דקיחה מש"ע על קדושין כנ"ל. ונחזור לעניננו דלהרמב"ם ז"ל א"ש וי"ל דגם במלוה בעין מהני וכמו דמהני בהנאת מלוה היכא דהוא בעין כמבואר ברמב"ם ז"ל כן בהמלוה עצמה מהני בבעין ולמה יגרע דבכלל זה הנאת מלוה כנ"ל. ולכאורה יש להסביר יותר דאף דבקדושין (דף מז ע"ב) מסיק בגמרא דפליג בזה אי מלוה ברשות בעלים לחזרה היינו היכא דהמלוה בעצמו רוצה לחזור שלא ברשות הלוה ס"ל לחד מ"ד דאינו יכול לחזור. משא"כ היכא דהלוה מתרצה בזה מדוע לא יוכלו להוציאה ממלוה לדבר אחר וא"כ כיון שהוא מקדשה במלוה היכא דהוא בעין אף שכבר הוא ברשותה ויכולה להוציאם מ"מ כיון שהיא מתרצת להתקדש בזה מדוע לא נימא דהוה כאילו נתרצו שניהם להפקיע מהמעות שם מלוה ולהתקדש בהם ובשלמא היכא דאינו בעין לא שייך זאת משא"כ היכא דהוא בעין קיי"ל כיון דנשאר עדיין דבר קיים ליהנות בהם ממה שנתן שפיר מהני והוה כאילו הפקיעו מזה ההלואה והוה לקדושין ולכאורה הדבר נכון בסברא. אך היכא דאינו בעין לא נשאר ממעותיו דבר קיים שנוכל לומר שיש לה הנאה מחמת הקדושין אך במכר י"ל דמהני בזה משום דלאו בהנאה בעד המכירה תליא מלתא אלא בפרעון מתיר השדה כנ"ל. אך בגמרא (דף מז הנ"ל) דמדמה להו מכר לקדושין היינו לפי מה דס"ל לרב שם דגם במלוה בעין לא מהני בקדושין וס"ל להרמב"ם ז"ל בטעמא דהך גמרא דע"כ צ"ל הטעם משום דילפינן משדה עפרון כמו שפירש רש"י ז"ל (בדף ו) כנ"ל וא"כ כש"כ במכירה דלא מהני אלא שיתן בעד המכירה כמו בש"ע ומש"ה פריך שפיר בגמרא מהך דושוין במכר וכו' וכנ"ל:

ה

ואף דלכאורה קשה דהרי מבואר בגמרא קדושין (דף כו ע"א) במתניתין נכסים שיש להם אחריות נקנין בכסף וכו'. ובגמרא בכסף מניין אמר חזקיה אמר קרא שדות בכסף יקנו וכו'. ועיי"ש בתוס' ד"ה א"ק וכו' הא דלא אייתי מקרא דכתיב גבי עפרון משום דדלמא ה"מ מנכרי שכל קנינו בכסף עיי"ש. א"כ הרי מזה דגבי מכירה לא ילפינן כלל הדין כסף מש"ע כנ"ל וא"כ נסתרו דברי הנ"ל דמאי מדמה מכר לקדושין דהרי בקדושין ילפינן מש"ע דשם נתן מעות אבל במכירה דלא ילפינן מש"ע י"ל דגם במלוה מהני. אלא דבאמת לא קשה די"ל דהרי מבואר שם בתוס' ד"ה א"ק דאי לא הך דשדות בכסף יקנו לא נוכל ללמוד מש"ע משום די"ל דדוקא שם מהני כסף דנכרי כל קנינו בכסף משא"כ ישראל י"ל דלא מהני וגרע מזה וקמ"ל משדות בכסף יקנו דגם בישראל מהני כסף ומ"מ י"ל דלא עדיף מש"ע ובא זה ולימד ע"ז דלא נדע מהך דשדות בכסף יקנו אלא דמהני כסף ומ"מ כיון דמצינו בש"ע דנתן אברהם אבינו כסף לעפרון י"ל דגם הך דשדות בכסף יקנו הם באופן זה ולכאורה יש להוכיח כן מדברי הסמ"ע בחו"מ (סי' קצ ס"ק א) דכתב שם דלא מהני קנין כסף אלא כשנתן בעד פרעון המכר ולא כשנתן על קנין בעלמא וטעמו ז"ל הוא משום דכל דין כסף ילפינן מש"ע ושם היה דמי שווי השדה עייש"ה בסמ"ע ז"ל ובט"ז ז"ל מה שהקשה עליו ועיין במפרשים מה שישבו בזה. ולפי הנ"ל לכאורה קשה על הסמ"ע ז"ל דכתב שם דמש"ה לא מהני בנתן על קנין משום דילפינן מש"ע ושם היה דמי שיווי המקח והרי מבואר במס' קדושין (דף כו) הנ"ל דקנין כסף אצל מכירה לא ילפינן כלל מקרא דשדה עפרון אלא משדות בכסף יקנו כנ"ל ולא מצאתי מי שעמד בזה. אלא דלפי הנ"ל א"ש דהא דצריך קרא דשדות בכסף יקנו היינו דמש"ע לא נדע אלא נכרי ולא ישראל והו"א דגרע בזה כמבואר בתוס' וכיון דיליף משדות בכסף יקנו דגם בישראל מהני ומ"מ זה דנדע דמהני כסף אבל מ"מ באיזה אופן יהיה הכסף ילפינן מש"ע כנ"ל וכיון רשם היה דמי המקח בשיווי השדה י"ל דגם בישראל לא עדיף ולא מהני אלא באופן זה ודוק. ואחר שכתבתי הנ"ל מצאתי בס' אבני מלואים על אהע"ז (סי' כח) שכ' ליישב הרמב"ם ז"ל הנ"ל להיפך ממה שכתבתי והיינו דבקדושין (דף מז) דקאי לרב דל"ל גז"ש דש"ע (דף ג ע"ב) שם א"כ שוים מכר לקדושין ומשו"ה מקשה שם בקדושין ותסברא ושוין במכר וכו' משא"כ לדידן י"ל דקדושין דילפינן מש"ע ל"מ מלוה דבעינן דומיא דש"ע דאברהם אבינו שנתן לעפרון כסף בעת המכירה כנ"ל משא"כ מכירה דלא ילפינן מש"ע אלא מכסף מקנתו משו"ה מהני אף במלוה. אך לפי"מ שכתבתי א"ש ג"כ לכאורה דאף דלרב יליף כסף בקדושין מקרא דויצאה תנם כמבואר בגמרא קדושין דף ג ע"ב) מ"מ י"ל דתרווייהו צריכי כמבואר בתוס' שם וכנ"ל ושפיר ילפינן שיהיה דמי לש"ע בקדושין וגם במכירה אף דילפינן מקרא דשדות בכסף יקנו מ"מ לא ילפינן מזה אלא דמהני כסף ומ"מ לא עדיף מש"ע דבלא קרא ה"א דגרע משום דשם בנכרי דכל קנינו בכסף משו"ה מהני משא"כ ישראל כמבואר בתוס' קמ"ל דלא גרע ומ"מ לא עדיף נמי ובא זה ולימד ע"ז דדוקא כשנותן לו מעות ולא מלוה וכמו שהוכחתי ג"כ מדברי הסמ"ע ז"ל דיליף ומש"ע דצריך שיתן לו בעד דמי שיווי המקח ולא לקנין כנ"ל וע"כ כמו שכתבתי דבאיזה אופן יהיה הכסף שפיר ילפינן משדה עפרון גם למכירה וא"ש ג"כ כל הנ"ל כנ"ל. ולכאורה אפשר להוכיח קצת לדברינו הנ"ל מהא דאיתא ברפ"ק דקדושין האשה נקנית בג' דרכים כו' נקנית בכסף ובשטר כו' ופירש"י ז"ל בהא דבשטר אפילו אינו שו"פ והיינו דאי בשו"פ בלא טעם דקנין שטר מקודשת מטעם שוה כסף דהוא ככסף וכדברי רש"י ז"ל מבואר בירושלמי רפ"ק דקדושין שם דאהא דכתב במתניתין בשטר איתא שם הדא דתימר בשטר שאינו שו"פ דאי שו"פ כסף הוא וכבר כתבו הראשונים ז"ל דכדברי הירושלמי הנ"ל מבואר בתלמודא דידן בקדושין (דף מח) בפלוגתא דר"מ וחכמים דחכמים ס"ל שמין הנייר אם יש בו שו"פ מקודשת והרי דאף דלא נתכוין לקדשה רק בשטר מ"מ אם אינה מתקדשת מתורת שטר מתקדשת מתורת שו"כ וא"כ בהא דמקדש במלוה דאינה מקודשת ובהנאת מלוה מקודשת. ועיין ברמב"ם ז"ל פ"ה מהל' אישות הלכה ט"ו ובהה"מ ז"ל שם בטעמא דמלתא והרי מקדש במלוה איכא בזה ג"כ הנאה להלוה ונכלל בזה ג"כ הנאת מלוה ואמאי לא נימא דאף דמטעם מלוה אינה מקודשת מ"מ מטעם הנאת מלוה תהיה מקודשת. ואח"כ מצאתי בעה"י בס' יד שלמה שעמד ג"כ בזה כנ"ל עיי"ש מה שחילק בזה. ולפי הנ"ל י"ל בפשוט דלהרמב"ם ז"ל במלוה ובהנאת מלוה דין אחד להם ונכלל ג"כ זה בזה והיכא דהמלוה בעין מהני הן במלוה הן בהנאת מלוה ובאינו בעין ל"מ בשניהם אבל במכירה דלא בעינן שישאר בעין כנ"ל מהני גם במלוה ולרב דס"ל דגם במלוה בעין לא מהני שפיר מדמה לה למכר כנ"ל. אך מ"מ ע"כ ליתא לההוכחה הנ"ל דהרי לרב בהנאת מלוה מהני ואמאי לא יועיל גם במלוה מטעם דנכלל בזה ההנאה וע"כ צריך לחלק ביניהם ויש להאריך בזה ואכמ"ל:

ו

ואכתי צריך עיון לכאורה דלפי מה שנתבאר למעלה ס"ל להרמב"ם ז"ל דהמקדש במלוה היכא דהוא עדיין בעין שפיר מקודשת וכמו שכתב ג"כ בבית שמואל באהע"ז דלהרמב"ם ז"ל אף במלוה מקודשת היכא דעדיין המלוה בעין והבאתיו למעלה ולכאורה קשה דהרי מסקינן בגמרא קידושין (דף מז) על הך אתקפתא דפליג רשב"א וחכמים במלוה אם נשתייר פרוטה דכל פלוגתתן הוא היכא דהמלוה בעין ומ"מ פליגי אי ברשות בעלים הן לחזרה ועיין בפירש"י ז"ל ותוס' ז"ל וברשב"א ז"ל שם. ולת"ק אינו יכול לחזור בו ולרשב"א יכול לחזור בו ועד כאן לא פליגי חכמים ורשב"א אלא אם הוא ברשות בעלים לחזרה או לא אבל באם דאינו יכול לחזור בו לכ"ע אינה מקודשת. אף דהמלוה הוא בעין וא"כ אם נימא דלהרמב"ם ז"ל אף במלוה מקודשת אם הוא בעין וע"כ צ"ל דס"ל להרמב"ם ז"ל דהמלוה לחבירו אף דכבר מסר המעות להלוה אם היא עדיין כולה בעין יכול לחזור בו וא"כ פסק כרשב"א ולא כת"ק ומנ"ל זאת. ועוד דהרי אם שלא יד הלוה בהמלוה במקצת והוציא קצת בודאי דלכ"ע אינו יכול לחזור בו דהרי מבואר בכ"מ בש"ס דהקובע זמן לחבירו דאף לתובעו ת"ז אינו יכול וגם בסתם מלוה ל' יום כמבואר ברפ"ק דמכות (דף ג' ע"ב) ובפ"ק דמס' ב"ב (דף ה') וכן פסק הרמב"ם ז"ל בהל' מלוה הל' ה'. ועוד דהרי החזיק במה שהוציא קצת כמבואר בפירש"י ז"ל בקידושין (דף מז ע"ב) עייש"ה ובודאי דגם הרמב"ם ז"ל מודה לזה דהוציא מקצת אינו יכול לחזור בו. וא"כ קשה דלפי"מ דנתבאר דס"ל להרמב"ם ז"ל דהיכא דהוא בעין מהני הקידושין גם במלוה א"כ ע"כ דגם אם הוציאה קצתן אך אם נשאר שו"פ מקודשת דאין נ"מ בזה דהרי בהא דפליגי רשב"א וחכמים שם בקידושין פליגי ג"כ באם נשתייר שו"פ דלחכמים אינה מקודשת אף אם כולה בעין ולרשב"א מהני אף בנשאר שו"פ כמבואר בגמרא ואין שום נ"מ אם כולה בעין או נשאר קצת וכן דייקא לשון הרמב"ם ז"ל בפ"ה מהל' אישות הל' י"ג ט"ו. עייש"ה [והא דבאמת מהני דהרי קידשה בכולה והקידושין אינן חלין רק בהשו"פ ולכאורה גרע מקידשה במלוה ופרוטה דשם אמרינן דכונתו היה רק אפרוטה דידע מהמלוה ופרוטה משא"כ הכא דלא ידע אם נשאר אצלה מ"מ י"ל דלא גרע מחצייך בפרוטה וחצייך בפרוטה ואם רק חל על פרוטה ממילא אח"כ פשטה קידושין בכולה ויש לפלפל בזה ואכמ"ל] וא"כ אמאי מקודשת דהרי היכא דאינו יכול לחזור בהמלוה בין לת"ק בין לרשב"א אינה מקודשת ואף אם נשאר פרוטה בעין גם לרשב"א לא מהני אלא היכא דנאבדה השאר ומשום דיכול לחזור בו וברשות בעלים קאי כמבואר בגמרא שם אבל אם התחילה להוציא קצת לכ"ע אינו יכול לחזור בו ואינה מקודשת כמבואר בהדיא בתוס' קידושין (דף מז ע"ב) ד"ה אלא מלוה עייש"ה. ודברי הרמב"ם ז"ל בפ"ה מהל' אישות ע"כ אין לומר דלא מהני קידושין במלוה אלא היכא דכולה בעין ומשום דיכול לחזור בו וכרשב"א דהרי בהדיא ביאר שם הטעם משום דלא נשאר דבר קיים ליהנות בו ולא משום חזרה עייש"ה וגם לשונו ז"ל דייקא דאף אם נשאר קצת מהני דהרי כתב ז"ל דלא נשאר שום דבר קיים ליהנות בו ומשמע דאם נשאר קצת מהני עיי"ש וא"כ קשה כמאן פסק הרמב"ם ז"ל דלא כחכמים ולא כרשב"א. וא"כ לפי"ז לכאורה ההכרח לפרש בהרמב"ם ז"ל כמו שפירש מרן הב"י ז"ל בטור אהע"ז (סי' כת) דבמלוה אף אם היא בעין אינה מקודשת יעו"ש מה שביאר בהרמב"ם ז"ל והבאתיו למעלה. ובאמת לכאורה מהתימא על הב"ש שכתב בפשיטות דלהרמב"ם ז"ל במלוה אם הוא בעין שפיר מקודשת וגם לא הזכיר כלל דברי מרן הב"י ז"ל באהע"ז (סי' כח) שכתב להדיא להיפך כנ"ל. אך אם גם נימא כן אין זה סתירה לכל דברינו הנ"ל דמ"מ סברתי הנ"ל א"ש דמש"ה קאמר הגמרא דשוין מכר לקידושין משום דהא דבעינן שיתן כסף הקידושין בעת הקידושין הוא דילפינן מש"ע דנתן לו מחירו בעת המכירה וא"כ כש"כ הוא דגם במכירה צריך שיתן בעת המכירה ומש"ה לא מהני במכירה לקנות בהלואה אף היכא דהוא בעין כמו שהארכתי למעלה. אך הרמב"ם ז"ל דס"ל דבמכירה מהני ויש לו מקורים ללמוד דמהני אף היכא דהמלוה אינה בעין מהא דפ' הזהב ועוד כמה מקומות והובא ברא"ש ז"ל והה"מ ז"ל כנ"ל וכבר האריכו הא האחרונים ז"ל בזה להוכיח דינו ז"ל וא"כ ע"כ דלא ילפין לענין זה מש"ע והא דבקידושין ל"מ טעמא אחרינא הוא משום דלא גמרה נפשה להתקדש במה שלא נשאר שום דבר קיים ליהנות בו כיון דלהרמב"ם ז"ל ליכא טעמא דשוין מכר לקידושין וצע"ג בזה:

ז

אלא דמ"מ נלפע"ד דלכאורה יש לקיים ג"כ כדברינו הנ"ל דלהרמב"ם ז"ל אף במלוה היכא דהיא בעין מקודשת וכמשמעות לשון הרמב"ם ז"ל וכמו שכתב בבית שמואל באהע"ז הנ"ל אלא די"ל דמ"מ לא קשה עליו ז"ל מהא דרשב"א וחכמים הנ"ל די"ל דסמך על הירושלמי דהנה איתא בירושלמי בפ"א דקידושין ה"ב תני ר' הושעיא כיצד הוא מיעדה אומר לה בפני נים ה"א מיועדת לי ע"ד דר"י בר"י בסוף נותן לה כסף לייעודים ע"ד דרבנן משעה ראשונה נותן כסף לייעודים וכו' מיסבר סביר ר"י בר"י אלין ייעודין דהכא קידושי תורה הן. אמר ר"א אתיא דר"י בר"י כר"ש ב"א דתניא בפקדון שיש לי בידך והלכה ומצאתו שנגנב או שאבד אם נשתייר שם שו"פ מקודשת ואם לאו אינה מקודשת מלוה שיש לי בידך והלכה ומצאתה שנגנבה או שנאבדה אפילו לא נשתייר בה שו"פ מקודשת רשב"א משום ר"מ מלוה כפקדון אם נשתייר שם שו"פ מקודשת ואם לאו אינה מקודשת כמה דרשב"א עביד מלוה כפקדון כן ר"י בר"י עביד ייעודים כמלוה ע"כ עייש"ה בירושלמי ובמפרשים שם. הרי מבואר שם דס"ל לירושלמי דלת"ק במלוה מקודשת אף אם לא נשתייר שם שו"פ ואפשר דהוא מטעם דאמרינן דמסתמא כונתו על הנאת מחילת מלוה ולא על המלוה עצמו כמבואר בפירש"י ז"ל בקידושין שם לחד מ"ד או כמו שפירש בפני משה בירושלמי שם באופן אמר. אך יהיה איך שיהיה לת"ק לא בעינן שישאר שו"פ ולרשב"א ס"ל דבעינן שישאר מהמלוה שו"פ וע"כ דלא בהנאת המחילה מלוה הוא דא"כ אף אם לא נשאר נמי אמאי לא מהני אלא ע"כ דס"ל לרשב"א דאף דעיקר הקידושין הוא מהמלוה מ"מ מהני אם נשאר שו"פ ומדמסיק בירושלמי כמו דרשב"א עביד מלוה כפקדון כן ר"י בר"י עביד ייעודים כמלוה. והיינו ע"כ דס"ל דבעינן שנשאר עוד מהכסף שקיבלה ממנו שו"פ כיון דמה שנשאר ממה שמחויבת לעבוד אצלו הוה כמלוה שהיא חייבת לו וא"כ לת"ק דרשב"א מהני ג"כ במלוה אף אם לא נשאר שו"פ וע"כ כיון דמסיק דר"י בר"י עביד ייעודים כמלוה כרשב"א ע"כ דצריך שישאר מהמעות שקיבלה שו"פ בעין כרשב"א והרי שם ע"כ המלוה אינה ברשות בעלים לחזרה דהרי היא כבר עבדה אצלו בעד המעות קרוב לשש שנים וקנתה המעות שקיבלה אלא עתה שמשחררה קודם הזמן והמותר שהיא חייבת לעבוד אצלו חייבת לו מלוה וא"כ ברשותה הוא ומ"מ אם נשתייר שו"פ מקודשת גם לרשב"א כמבואר שם בהדיא. וא"כ ע"כ אין לומר שם הטעם דמיירי שלא שלחה בה יד בהמלוה אלא נאבדה כמו בגמרא דקידושין אלא דאף דברשותה היא מהני והרי זה מבואר בהדיא דלא כשיטת הגמרא דבבלי בקידושין שם דפליגי ברשות בעלים לחזרה בטעמא דרשב"א והרי מבואר בהדיא מירושלמי שם דלהת"ק אף אם לא נשאר כלל מקודשת ואף לרשב"א ור"י בר"י אף דהיכא דלא נשאר כלל אינה מקודשת מ"מ בנשאר במלוה שו"פ שפיר מקודשת. וא"כ י"ל דמזה למד הרמב"ם ז"ל דינו וצ"ל דס"ל דזה לכ"ע דמלוה להוצאה ניתנה ומ"מ הרי מבואר בהדיא בירושלמי הנ"ל דבאינה בעין כלל לא מהני אבל אם נשאר רק שו"פ שפיר מקודשת ואמאי וע"כ צ"ל כטעם הרמב"ם ז"ל דבעינן בקידושין שישאר בה דבר קיים ליהנות בו וכמבואר ברמב"ם ז"ל ופסק בזה כרשב"א ור"י בר"י:

ועוד יש להוכיח גם מהך ירושלמי דקידושין פ"ב הל"א דאיתא שם על מתניתין דבזו ובזו ובזו וכו' והא תנינן היתה אוכלת ראשונה אינה מקודשת עד שיהיה באחת מהן שו"פ מעתה אפילו לא נשתייר שם שו"פ תהא מקודשת פתר לה על ראשה ואין על ראשה וכו' אמר רבי אלעזר דרשב"א היא דתניא התקדשי בפקדון שיש לי בידך והלכה ומצאתו שנגנב וכו' אם נשתייר שם שו"פ וכו' במלוה וכו' אפילו לא נשתייר שם שו"פ מקודשת ואם לאו אינה מקודשת יעו"ש בפני משה דביאר זאת דהיינו דלעולם הא דקתני דאינה מקודשת עד שיהא באחרונה שו"פ קאי אסיפא ומשום דתיכף כשאכלה נעשה מלוה ואתיא כרשב"א דס"ל דבמלוה אינה מקודשת עד שישאר שו"פ מהמלוה. וא"כ במתניתין בהך דבזו ובזו ובזו אם לא נשאר שו"פ הרי קידשה הכל במלוה ולא נשאר מהמלוה כלל ואף דלת"ק מהני במלוה אך זה אתיא כרשב"א דס"ל דלא מהני ומשו"ה צריך שיהיה באחרונה שו"פ ומתקדשת בהאחרונה דהאחרונה קידושין גמורין הוא ואינן כלל מלוה ויעו"ש במראה הפנים שהביא דשם משמע דלת"ק מועיל במלוה אף אם לא נשתייר שו"פ וזהו דלא כשיטת גמרא דילן בבבלי עיי"ש. ובתר הכי קאמר שם בירושלמי אמר רבי אלעזר אתיא דרשב"א כר"מ כמה דר"מ אמר כל המשנה וכו' יעו"ש בפני משה דביאר דר"א מפרש להא דרשב"א לאו בסתם מלוה דבהא לא פליג את"ק דמהני אף אם לא נשאר שו"פ דמסתמא אין דעתו על המלוה אלא על הך הנאה דמחיל גבה וכו' והא דרשב"א דבעי שישתייר ש"פ אמלוה מחמת מכר מיירי דע"כ כוונתו על גוף המלוה בזה צריך שישתייר שו"פ ודברי ירושלמי זה לכאורה תמוהין מאד דסתרי אהדדי והך דר' לעזר דמפרש הך דרשב"א כר"מ אבל במלוה ממש אפילו בלא נשתייר מהני סותר הך דר' אלעזר דמפרש הך דמתניתין דבזו ובזו ובזו כרשב"א, דבעינן שישתייר במלוה שו"פ אף במלוה ממש כמבואר שם. ולכאורה חשבתי בהך רבי לעזר דמוקי הך דרשב"א כר"מ שם אינו הך רבי אליעזר דמייתי בירושלמי מקודם זה דמוקי מתניתין דבזו ובזו ובזו כרשב"א והך ר' אלעזר פליג על הך רבי אלעזר המובא שם וא"ש היטב דבריי הירושלמי. אך שוב מצאתי בס' נועם ירושלמי שעמד ע"ז וכתב, דהך רבי אליעזר דמייתי מקודם הוא ט"ס אלא דצריך להיות רבי אבין והוא רבי אבין דמייתי בירושלמי קידושין פ"א ה"ב שהבאתי למעלה דלדידיה לרשב"א גם במלוה צריך שישתייר שו"פ והיה כתוב בירושלמי כאן בפ"ב רבי אבין בראשי תיבות ר"א וע"פ טעות נעתק מר"א רבי אליעזר עיי"ש. וא"כ יהיה איך שיהיה הרי דר"א מוקי לה להך מתניתין דבזו ובזו ג"כ כרשב"א דבמלוה בעינן שישתייר שו"פ. וא"כ רבי יוסי בר"י דפ"א דירושלמי ורשב"א בחדא שיטתא קיימי כפי מה שפירש ר' אבין שם וכן בפ"ב לפי מה שהגיה הנועם ירושלמי פירש ר' אבין ג"כ הך סתמא דמתניתין דבזו ובזו כרשב"א דבמלוה בעינן שישתייר שו"פ ואם לא נשתייר שו"פ ל"מ ולא אמרינן דבהנאת מלוה הוא. וי"ל ג"כ דס"ל להנך תנאי דאף אם כגון ואף אם אמר בפירוש בהנאת מלוה לא מהני אלא אם נשתייר שו"פ וכמו דס"ל להרמב"ם ז"ל באם עתה אינה בעין ל"מ אף בהנאת מלוה ולא עדיף ממלוה עצמה ומכש"כ אם נימא כמו שכתבתי דהך ר' לעזר אינו הך רבי אליעזר דקודם זה שם בירושלמי בפ"ב שם ושפיר גרסינן שם ר' אליעזר א"כ הרי גם ר' אליעזר ס"ל כרבי אבין לאוקים דרשב"א באופן הנ"ל. אך הלשון בירושלמי לכאורה משמע דר' לעזר לא פליג על ר' אליעזר מדלא אמר ר' לעזר אמר אלא אמר ר' לעזר. ומכל הנך י"ל דהרמב"ם ז"ל פסק כוותייהו ולא כמו שמסיק בגמרא קידושין דלכ"ע במלוה אינה מקודשת דהרי בזה גם ר' לעזר לא ס"ל כן בירושלמי ועיין בס' נועם ירושלמי דמוכיח להירושלמי מהא דבקידושין מייתי נימא כתנאי התקדשי לי בשט"ח כו' ומתוס' שם ד"ה לעולם שט"ח דאחרים עייש"ה ויש לפלפל בזה. וי"ל דגם הרמב"ם ז"ל פסק כהך ירושלמי. והרי הרמב"ם ז"ל ס"ל דגם בהנאת מלוה לא מהני אלא היכא דהוא בעין. והרי פסק כרשב"א. וא"כ ס"ל ג"כ כמו שכתבתי דס"ל להרמב"ם ז"ל דגם במקדש במלוה היכא דהוא בעין מהני וכמשמעות פשטות לשינו ז"ל שם בפ"ה מהל' אישות וכמו שדייק מלשונו ז"ל ג"כ המהרי"ט ז"ל עיי"ש וכמו שכתב בהדיא הב"ש בשם הרמב"ם ז"ל באהע"ז (סי' כח) כנ"ל והיינו דפסק כרשב"א כנ"ל וא"ש ודוק:

סימן עט

א

והנה בהך סוגיא דקידושין הנ"ל בהך אוקימתא דרשב"א וחכמים פירש"י ז"ל שם דפלוגתתן הוא היכא דבכל המלוה עדיין לא שלחה בה יד ופליגי אי מלוה ברשות בעלים הוא לחזרה דלת"ק אינו יכול לחזור בו ומש"ה אינה מקודשת ולרשב"א יכול לחזור בו ומעותיו הוא ומש"ה מקודשת. והא דרשב"א דאם נשתייר שו"פ מהני היינו דנאבד אבל לא הוציאה מהמלוה כלל כמו שכתבו בתוס' בקידושין שם והך דרב מיירי ששלחה יד במלוה והוציאה קצתן ובזה לכ"ע אינו יכול לחזור בו וברשותה קאי כיון שהחזיקה בהן ורב ככ"ע ס"ל כמבואר בהדיא ברש"י ז"ל שם ובתוס' ד"ה אלא מלוה כו' עייש"ה. והרשב"א ז"ל שם בחידושיו הקשה ע"ז דא"כ הא דאמרינן בסמוך לימא כתנאי התקדשי לי בשט"ח או שהיה לו מלוה ביד אחרים והרשה עליהם ר"מ אומר מקודשת וח"א אינה מקודשת. האי שט"ח ה"ד אלימא שט"ח דאחרים כו' אלא לאו שט"ח דידה ובמקדש במלוה קמיפלגי ואם כדברי רש"י ז"ל קשה דה"ד דאי בששלח בה יד קשיא דר"מ דהא אמרינן לעיל דלכ"ע בששלח בה יד ברשות לוה קיימא ואי בשלא שלח בה יד הא לא שייכא בדרב כלל דהא מוקמי שמעתין דרב בששלח בה יד דוקא כי היכא דלא לימא כתנאי. אלא מסתברא כפירושא בתרא והיינו דפירש הוא ז"ל שם עוד פירוש דבאמת גם רב מיירי אף בשלא שלח בה יד כלל אלא דמעיקרא מקשה הגמרא לרב מכ"ע דע"כ לא פליגי אלא אם בעינן שישתייר שו"פ. אבל אם נשאר שו"פ לכ"ע מקודשת. וא"כ קשה דרב דלא כמאן. ומש"ה דבנשתייר שו"פ פליגי אם ברשות בעלים לחזרה הן או לא. וא"כ כיון דאפקיניה לרב מתיובתא לא חיישינן אי אתי דלא כרשב"א דמ"מ כחכמים אמרה עייש"ה ברשב"א ז"ל:

ב

ואי לא מסתפינא הייתי אומר לכאורה דהנה דברי רבינו הגדול הרשב"א ז"ל לפע"ד לכאורה צריך ביאור דלדבריו הק' א"כ מאי האי דמייתי בתר הכי נימא כתנאי התקדשי לי בשט"ח כו' ר"מ אומר מקודשת וח"א אינה מקודשת כו' עיי"ש. דהרי זה כבר קשה מהך ברייתא שהביא למעלה דלא ס"ל לרב כרשב"א דאמר משום ר"מ והרי כבר הביא דלא ס"ל כר"מ אלא כחכמים. ומ"מ לא תייש הגמרא לזה משום דמ"מ כחכמים ס"ל כמו שכ' הרשב"א ז"ל שם. וגם מהך ברייתא דהתקדשי לי בשט"ח לא ס"ל כר"מ אלא כחכמים ומאי עדיפותא בקושיא זו מהך ברייתא קמייתא. ואם שרוצה להביא עוד ברייתא הול"ל ועוד תנן כדרך הגמרא. ועוד דהרי על קושיא קמייתא דמקשה לכ"ע ומתרץ די"ל דס"ל כחכמים מסתמא נ"ל להגמרא בזה כמש"כ הרשב"א ז"ל דבאם דאכתי היה קשה ליה להגמרא דגם זה קשה נימא כתנאי אמרה כמו בכ"מ הו"ל להגמרא להקשות מאותה ברייתא עצמה שהביא מקודם דאכתי קשה נימא כתנאי אמרה. ואף שכ"ז באמת יש לישב ודברי רבינו הגדול הרשב"א ז"ל א"ש. אך מ"מ גם קושייתו ז"ל שהקשה על רש"י ז"ל לכאורה יש לישב ורש"י ז"ל לשיטתו א"ש. והרשב"א ז"ל ג"כ לשיטתו שפיר הקשה. דהנה עיקר קושייתו ז"ל ע"כ הוא דמאי מקשה לרב דהלא רב לא מיירי אלא היכא ששלחה בה יד אבל בלא שלח בה יד י"ל דגם רב מודה א"כ מאי מקשה מהך ברייתא דהתקדשי בשט"ח דלמא מיירי בלא שלח בה יד כלל ומש"ה ס"ל לר"מ דמקודשת. אבל בשלחה בה יד להוציא קצת אפילו שו"פ י"ל שפיר דלכ"ע אינה מקודשת כיון דברשותה היא ואינו יכול לחזור בו עיי"ש ברשב"א ז"ל ולשון הרשב"א ז"ל צריך קצת ביאור דכתב שם בקושייתו דהיכי מייר הברייתא דאי מיירי בששלחה בה יד קשיא דר"מ דהא אמרינן לעיל דלכ"ע בששלח בה יד ברשות לוה קיימא עיי"ש. ולכאורה לא הבינותי וכי מבואר הוא בברייתא בהדיא דהיכא דשלח בה יד ברשות לוה קיימא ולכ"ע אינה מקודשת דהלא רק בגמרא מתרצי כן כדי שלא יקשה על רב וא"כ באם דודאי הוא דהך ברייתא דהתקדשי בשט"ח מיירי בשלחה בה יד שפיר מקשה בגמרא על תירוץ הגמרא. דאין לתרץ כמו שמתרץ למעלה דקשה מהך ברייתא. אלא ע"כ דעיקר קושיית הרשב"א ז"ל הוא דמנ"ל להגמרא דמיירי הך ברייתא דהתקדשי בשט"ח היכא דשלחה בה יד דלמא מיירי בכולה בעין וא"כ לא קשה לרב יעוש"ה דע"כ זה עיקר כונת הרשב"א ז"ל. וא"כ מעתה י"ל דא"ש דברי רש"י ז"ל דהנה היכא דשלחה בה יד קצת זה לכ"ע דאינו יכול לחזור בו וברשותה הוא ואינה מקודשת לכ"ע כמו שכתב רש"י ז"ל כיון דקנתה במה שהחזיקה בהן. אך היכא דהלוה נחן שט"ח להמלוה האיך הדין. בזה איתא מחלוקת הרמב"ן והרשב"א ז"ל והובא בטור חו"מ (סי' לט) דכתב הרמב"ן ז"ל דהיכא שהלוה נתן שט"ח להמלוה הואיל ונשתעבדו לו נכסי הלוה מעכשיו חייב להלוותו עד זמן שקבע לו ונקנה נכסיו לשיעבודו יעוש"ה בב"י שהביא מרשב"א ז"ל דחולק על הרמב"ן ז"ל וס"ל ז"ל דלעולם מלוה יכול נחזור בו והביא ראיה מפ' האיש מקדש (דף מז) שאמרו שם דמלוה ברשות בעלים לחזרה קמיפלגי דמשמע מהתם דכל שלא נתנה לכ"ע יכול לחזור בו עיי"ש בב"י שם א"כ הרי דהרשב"א ז"ל ס"ל דשט"ח לא קניא מידי וכיון דבקידושין במסר המעות פליגי בזה אם יכול לחזור בו. א"כ בלא מסר עדיין המעות לכ"ע יכול לחזור בו. ולמד מזה הרשב"א ז"ל דבלא מסר המעות אף שנתן לו שט"ח ג"כ לכ"ע יכול לחזור וע"כ משום דשט"ח לא מהני כלל לענין זה שלא יכול לחזור בו להרשב"א ז"ל דאל"כ מאי ראיה היא מהך דקידושין. וא"כ לכאורה לפע"ד נראה ברור דכמו דס"ל להרשב"א ז"ל דהיכא דכבר מסר המעות להלוה והמלוה עדיין בעין איכא בזה מחלוקת בגמרא דקידושין הנ"ל. והיכא דעדיין לא מסר המעות סברא הוא דכ"ע מודו לזה דיכול לחזור בו אף בנתן שט"ח דשט"ח ל"מ כלל לזה. כן י"ל דאף היכא דמסר להלוה המעות וגם הלוה נתן לו שט"ח בזה ג"כ פליגי הנך תנאים דפליגי בקידושין אם יכול לחזור בו כיון דכבר מסר המעות אף דהם עדיין בעין. ומשום דמסר ג"כ שט"ח לאו מעליותא היא כלל דאם נימא דבמסירת השט"ח איכא שום מעליותא א"כ ראיית הרשב"א ז"ל לאו ראיה היא מהך דקידושין דדלמא הא דפליגי שם הוא משום דליתא בזה שט"ח ואף שמסר כבר המעות כיון דהם עדיין בעין שפיר ס"ל לחד מ"ד דיכול לחזור בו. ומנ"ל להרשב"א ז"ל היכא דמסר ל שט"ח ג"כ לדמות לזה. אע"כ דלאו שום מעליותא הוא. ולפע"ד הדבר נכון בסברא אחר שנדקדק בזה. וא"כ י"ל דרש"י ז"ל ס"ל כהרמב"ן ז"ל והאבן מיג"ש ז"ל המובא שם בב"ת ז"ל עיי"ש וס"ל לרש"י ז"ל דהשט"ח קונה המעות להלוה כמו בהוציא קצתן כיון דנשתעבדו נכסיו למלוה מש"ה נתחייב להלוותו המעות וא"כ י"ל דמש"ה שפיר הקשה בגמרא בהך ברייתא דהתקדשי לי בשט"ח כו' הנ"ל דכיון דהיה לו שט"ח הרי כבר קנתה המעות ואף אם עדיין כל המלוה בעין מ"מ שוב אינו יכול לחזור בו כמו בהוציאה מקצתן ומ"מ ס"ל לר"מ דמקודשת וא"כ ע"כ דא"א לתרץ כמו שתירץ לעיל דפליגי במלוה ברשות בעלים לחזרה וס"ל לרשב"א משום ר"מ דהיכא דהוא בעין יכול לחזור בו ומש"ה מקודשת דאכתי סו"ס יקשה מהך ברייתא דהתקדשי לי בשט"ח הרי אינו יכול לחזור בו וברשותה הוא ומ"מ ס"ל לר"מ דמקודשת הרי דבכל מלוה מקודשת לר"מ וקשה לרב. וע"כ כתנאי אמרה כו'. אך הרשב"א ז"ל דס"ל דשט"ח לא מהני מידי לענין שלא יוכל לחזור בו שפיר הקשה דא"כ מאי מקשה מהא דהתקדשי לי בשט"ח די"ל דשם מיירי בכולה בעין וא"כ יכול לחזור בו ומש"ה ס"ל לר"מ דמקודשת וע"כ דחיק לשנויי דגם במלוה כולה בעין ס"ל לרב דאינה מקודשת וכמו שמבואר שם ברשב"א ז"ל עייש"ה. וא"ש דברי רש"י ז"ל והרשב"א ז"ל ודוק בזה כי לפע"ד נכון הוא כ"ז כתבתי מה שעלה ברעיוני לכאורה ע"ד הפלפול וד' הטוב יצילני משגיאות ויראנו בתורתו נפלאות אס"ו:

סימן פ

בעה"י השם עבים רכובו יריק ברכתו וטובו עלי ראש ידיד נפשי ולבבי ה"ה הרב הג' חריף ובקי זך הרעיון במיטב הגיון צמ"ס כו' כש"ת מו"ה יוסף אברהם צינאוויץ נ"י מזעמבראווע כעת מו"צ בק"ק אסטראב יצ"ו:

נועם מכתבו קבלתי באהבה לשמחת לבבי:

א

ומה שכתב ידידי יקירי לישב קושיית הגאון ר' יהושע ליב שליט"א בס' תורת האהל שהקשה על הא דאיתא במס' סנהדרין רפ"ב (דף ית ע"א) דאין נושאין אלמנתו של מלך ר"י אומר נושא המלך אלמנתו של מלך. והקשה מהא דאיתא בראש פרק נערה שנתפתתה בשם ר' משה דאשה שמת לה בעלה אינה נוטלת כתובה מפני שכתוב בכתובה לכשתנשא לאחר וכאן אינה יכולה. וא"כ ג"כ אשתו של מלך אין לה כתובה לת"ק וא"כ קשה למאי דקיי"ל דלאו דלא ירבה הוא דוקא בנשים אבל בפילגשים מותר ולשיטת הראב"ד ז"ל נשים בקידושין וכתובה ופילגשים בקידושין בלא כתובה וכיון דגם נשיו אין להם כתובה א"כ לאו דלאו ירבה איך משכחת לה והניח בקושיא. וכבוד ידידי כתב בזה דעדיפא הו"ל לאקשויי דר"מ דהוא הת"ק סובר בעצמו כן בירושלמי כתובות כהראב"ד ז"ל. אך כתב ידידי דלק"מ וחילק בזה דכל יסוד דינו של ה"ר משה ז"ל הנ"ל היינו דוקא למ"ד כתובה דרבנן והם ז"ל תיקנו לשון זה בכתובה לכשתנשא לאתר אבל למ"ד כתובה דאורייתא ל"ש זה ואין סברא לומר כן כמובן א"כ ר"מ דסובר בכתובות כתובה דאורייתא לשיטתו יכול לסבור דאין נושאין אלמנתו של מלך. משא"כ ר"י דסובר כתובה דרבנן סובר דמלך מותר באלמנתו של מלך. אהובי. אף כי דבריו המה ראוין לאמרם ונכונים בטעמן ודברי פח"ת אך בעיקרא דמלתא לא כן דעתי עמדי בהשקף ראשון. דהנה לפי פי' הר"מ סתים לן תנא במאי דתנן בכתובות (דף מג ע"ב) הנ"ל המארס את בתו וגרשה ארסה ונתארמלה כתובתה שלו. השיאה וגירשה השיאה ונתארמלה כתובתה שלה רי"א הראשונה של אב וכנ"ל. וע"ז קאמר בגמרא דלא קתני נתארמלה תרי זימני כדי לסתום לדינא כר' דבב' זימני הוה חזקה ולפי פי' רש"י ז"ל כדי שלא רצה לינקט בדרך פורענות ולפי' ר' משה ז"ל דלא יכול למינקט בב' כתובות דלית ליה כתובה שניה בנתארמלה תרי זימני. א"כ אין סברא לומר דסתים לן תנא דכתובה דרבנן דהרי עיקר מלתא דמתניתין דקתני בלשון השיאה וגרשה כו' הוא הת"ק דהוא ר"מ דס"ל כתובה דאורייתא ואין סברא לומר דמשום דמיירי במתניתין ר' יהודה ולדידי' כתובה דרבנן מש"ה לא יכול למיתני תרי זימני נתארמלה וא"כ אין ראי' דסתם לן תנא כר' דלמא ר"י ס"ל כן. אך זה יש לדחות כמש"כ ידידי דכל פלוגתתן אם כתובה דאורייתא או דרבנן הוא דוקא בכתובת בתולה אבל באלמנה לכ"ע מדרבנן וכיון דבמתניתין הרי דייק מנתארמלה תרי זימני ולכ"ע כתובתה מדרבנן ולפי סברת ידידי היה באפשר לישב בזה דקדוק התוס' ז"ל במס' כתובות (דף מג ע"ב) ד"ה טעמא דהשיאה כו'. וז"ל משום מ"ד מעין גורם דייק מסיפא וא"ת ותיקשי ליה מרישא דמשמע דמזל גורם וי"ל דנקיט רישא משום סיפא כו' עייש"ה. ולפי מה שחידש ידידי לפי פי' הר"מ ז"ל לא מצי למידק מידי מרישא אף למ"ד מזל גורם דברישא דהיא בתולה וכתובתה מדאורייתא ואף מבעל שני יש לה כתובה עפי"מ שכתב ידידי שיחי' וא"כ ע"כ גם למ"ד מזל גורם תני רישא משום סיפא כמו שכתבו התוס' ז"ל למ"ד מעין גורם. ונצטרך לומר לפי סברת ידידי דמה שחידש הר"מ ז"ל הנ"ל דל"ל כתובה משני ע"כ לא קאי ארישא גם למ"ד מזל גורם דא"כ סתם לן תנא דכתובה דרבנן גם בבתולה כנ"ל. אלא דגם למ"ד מזל גורם תני רישא משום סיפא והר"מ ז"ל יפרש דלא כתוס' ז"ל. ועיין בהפלאה מה שכתב על הא דסיים שם מפני שהוא תנאי ב"ד וכתב דבארוסה שנתגרשה ג"כ קודם הביאה דהשני הכתובה מדרבנן ותקנו זאת כדי שתהיה ראויה לביאה עיי"ש ויש לפלפל עפי"ז

אך באמת לכאורה לא מצאתי סברא לחלק לענין דינא בין אם כתובה דאורייתא בין אם כתובה דרבנן דכמו די"ל דאם כתובה דרבנן ותיקנו לכתוב לשון זה לכשתנשאי כו'. כן ג"כ אם כתובה דאורייתא י"ל כיון דתיקנו השתא רבנן לכתוב בלשון זה לא גרע ממתנה ע"ז דלא תקח הכתובה רק אם תוכל לינשא ולא אמרינן דהוה מתנה ע"מ שכתוב בתורה ואף דהוה מתנה בדבר שבממון דקיי"ל תנאו קיים מ"מ כיון דבמתניתין מיירי הת"ק דר"י דהוא ר"מ דס"ל דתנאו בטל. מ"מ לכאורה בזה ל"ש זה כיון דבעל השני כשנושא אותה לא הוה מתנה ע"מ שכתוב בתורה דהרי יכול להיות שלא ימות אלא יגרשה ויהיה לה כתובה כיון דתוכל לינשא לאיש אחר וא"כ עכשיו דתיקנו לכתוב בלשון זה לא משכחת לה לאו דלא ירבה לכ"ע וזה תימא. ואין לומר דלמ"ד כתובה דאורייתא לא כתבינן כתובה כלל היכא דל"ש לכשתנשא רק מתחייב לה בלא כתובה או דכותב בלשון אחר. א"כ גם אם כתובה דרבנן י"ל כך דהיכא דא"א בענין אחר לא כתבינן כך. וכדמוה ראיה יש להביא קצת דר' משה ז"ל הנ"ל מיירי גם אם כתובה דאורייתא דהנה הרשב"א ז"ל הביא שם בחידושיו הך פי' דמש"ה לא מצי למינקט בנתארמלה משום דכיון דלא חזי לאינסובי ליכא כתובה כנ"ל והביא פ"ז להקשות בשם הראב"ד ז"ל מהא דמס' יבמות דאמרינן דאלמנה לכה"ג יש לה כתובה כו' והאי בלאחר מיתה דהכי אוקימנא התם כו' עיי"ש וכתב ע"ז הרשב"א ז"ל לישב הך קושיא וז"ל ואלמנה לכה"ג נמי איכא לאוקמי כגון שהכיר בה כו' א"נ כגון דאירסה קמא ומית. א"נ כו' ואליבא דמ"ד מעין גורם לאו קטלנית היא כו' עיי"ש. ולפי סברת ידידי לא היה צריך הרשב"א ז"ל לפרש למ"ד מעין גורם אלא דאליבא דכ"ע לא קשה קושיית הראב"ד ז"ל מהא דיבמות הנ"ל כיון די"ל דמיירי שם כגון שאירסה קמא כמו שכ' הרשב"א ז"ל א"כ הוה הכתובה דאורייתא למען דאמר כתובה דאורייתא אם כן בזה לא שייך סברת הר"מ ז"ל לפי מה שכתב ידידי. אע"כ דבזה אין סברא לחלק כנ"ל. וכן יש לדייק קצת בהא דהביא בשיטה מקובצת הך פירוש כמו שכתב הר"מ ז"ל עייש"ה ואף שיש לדחות בכ"ז אך משמעותא הכי הוא ויש להאריך בכ"ז. אך קיצורן של דברים לפע"ד ברור דיסוד הדין של ר' משה ז"ל הוא בין אם כתובה דאורייתא בין אם כתובה דרבנן סתם לן תנא במתניתין דכתובות הנ"ל דבתרי זימני הוה חזקה ומסתמא כותב לה כתוב כדין וכתיקון חכמים לכתוב לכשתנשא ומש"ה אינו יכול למינקט נתארמלה תרי זימני דלא יהיה שייך הב' כתובות כיון דל"ל כתובה מהשני לפי פי' הר' משה ז"ל א"כ באשתו של מלך הרי אף אם יגרשה לא תוכל להנשא כמבואר ברמב"ם ז"ל בהל' מלכים ובירושלמי א"כ מסתמא אינו כותב לה כלום וע"ז הקשה שפיר הגאון הנ"ל דלאו דלא ירבה האיך משכחת לה. וגם קושייתו ע"כ אף אם כתובה דאורייתא דאי דרבנן בלא"ה קשה למאי נ"מ בין נשים לפילגשים דמה"ת שניהם בלא כתובה אע"כ כהנ"ל דבין מה"ת ובין מדרבנן יקשה כנ"ל:

ב

ומה שכתב ידידי ליישב דר"מ דס"ל דאלמנתו של מלך אסורה אף למלך לשיטתו אזיל דכתובה דאורייתא ולר"י דס"ל דכתובה דרבנן ס"ל דאלמנתו של מלך מותרת למלך וא"כ שפיר יש לה כתובה ומשכחת לה לאו דלא ירבה בנשים עם כתובה דיש חילוק בין נשים דבכתובה לפילגשים דהוה בלא כתובה. אכתי לא הבינותי כלל דאכתי קשה דכיון דכתובה דרבנן כמש"כ ידידי א"כ אכתי לא משכחת לה לאו דלא ירבה דמדאורייתא ל"ש כתובה א"כ אין נ"מ מדאורייתא בין נשים לפילגשים דשניהם בקדושין ובלא כתובה מדאורייתא ולא תירץ ע"ז ידידי כלום. הן אמת דקושיא זו אין ענין להך פי' דר' משה ז"ל הנ"ל ואין ענין להך קושיא דהגאון הנ"ל ובלא"ה קשה לשיטה זו דפילגשים בקדושין ובעה"י מצאתי כי כבר הקשו זאת הראשונים ז"ל כי שיטת רש"י ז"ל הוא דנשים בכתובה ופילגשים בקדושין בלא כתובה בפ' חיי שרה וע"ז השיג הרמב"ן ז"ל דכיון דמדאורייתא ליכא כתובה א"כ מאי נ"מ בין נשים לפילגשים הובא בביאור הגר"א ז"ל באהע"ז (סי' כו) עיי"ש. ועיי"ש בביאור רבינו הגדול הגר"א ז"ל שם שכ' וז"ל הקדוש ואין תפיסה בזה די"ל כדעת התוס' וכו' ואף לת"ק לאו דוקא כתובה אלא כל תנאי כתובה כגון שארה כו' עיי"ש. א"כ לפי"ז ג"כ קושיא הנ"ל ל"ק כלל אף אם נימא לדינא דכתובה דרבנן י"ל דאלמנתו של מלך אסורה אף למלך וכמו דקיי"ל באמת כן כמבואר ברמב"ם ז"ל ול"ק האיך משכחת לה לאו דלא ירבה די"ל דאכתי איכא נ"מ בין נשים לפילגשים דבנשים איכא תנאי כתובה כגון שארה וכנ"ל דהוה מדאורייתא ובפילגשים ליתא בהן חיוב תנאי כתובה כגון שארה כסותה כנ"ל ומשכחת לה לאו דלא ירבה בנשים דנתחייב להם בתנאי כתובה כגון שארה וכנ"ל אבל בפילגשים דהיינו דלא התחייב א"ע בתנאי כתובה כגון שארה כו' מותר ליקח הרבה:

ועוד אפשר לומר קצת לכאורה דהנה ה"ר משה ז"ל חידש הך המובא ברא"ש בפ"ד דכתובות דכיון דאסורה להנשא לבעל שלישי לית לה כתובה וע"ז כתב הרא"ש ז"ל שם דהאי טעמא ליתא כיון דקדושין תופסין בה וגם אם נשאת אין כופין אותו להוציא קרינא ביה לכשתנשא לאחר כו'. והנה לפי הנראה דבזה ליכא פלוגתא דלכ"ע אם עברה ונשאת לאיש לכ"ע תופסין בה קדושין גם לפי פי' הר"מ ז"ל אך נראה דטעמו ז"ל הוא דכיון דאסורה לכתחלה להנשא ל"ל כתובה וגם י"ל דאם נשאת אין כופין לגרשה כמו שכתב הרא"ש ז"ל שם וכמו שפסק באמת הרמב"ם ז"ל בפ' כ"א מהל' א"ב הל' ל"א וז"ל אשה שנשאת לב' אנשים כו' לשלישי לא תנשא ואם נשאת לא תצא ואפילו נתקדשה יכנוס וכן פסקו בש"ע (סי' ט) וא"כ לכאורה צ"ע לפי פי' ה"ר משה ז"ל אמאי לא נכוף להשלישי לגרשה דהרי אין לה כתובה בשלמא בהשני היה שייך כתובה דהרי יכול לכתוב לה לכשתנשא דדלמא יגרשה אבל בשלישי הלא לעולם אסורה להנשא ול"ש בה לכשתנשא וא"כ ל"ש בה כתובה לפי פי' ה"ר משה ז"ל א"כ הרי אסורה להיות תחת בעלה אפילו רגע אחד ומלשון הרא"ש ז"ל ששמע דבזה דלא כייפינן אותה לגרשה ליכא פלוגתא וגם ר' משה ז"ל מודה לזה. לכן היה נראה לכאורה די"ל דבזה גם ר' משה ז"ל מודה דכיון דאם עברה ונשאת תופסין הקדושין ואין כופין לגרשה א"כ יכול לכתוב לה כתובה לכשתנשא לאתר דהיינו שיכול להיות שתנשא באיסור ואז תגבה הכתובה וא"כ יכול לדור עמה דיש לה כתובה. אך מ"מ אם תבא לתבוע הכתובה אחר מיתת בעל השני הרי לא נגבה לה הכתובה דאינה ראויה להנשא כיון דמצד הדין אסורה להנשא לא קרינן לה ראויה להנשא ועדיין לא נתקיימה התנאי הכתוב בכתובה לכשתנשא ואין לה הכתובה ול"ד לשאר נשים דראויות להנשא. אך אח"כ כשתעבור ותלקח לאיש באיסור אזי תוכל לגבות הכתובה ומשו"ה לא כייפינן ליה להוציאה כנ"ל דשפיר יש לה כתובה כנ"ל. א"כ י"ל דגם במלך כן אף לפי מה דפסקינן דכתובה דרבנן ואלמנתו של מלך אסורה א למלך מ"מ שפיר שייך אצלה כתובה דלעולם כשיגרשה המלך ותתרצה לגבות הכתובה לא יותן לה דהרי אסורה לה להנשא ולא הוה כנשואה דאינה עומדת לכך מחמת דאסורה בזה ול"ד לשאר נשים כנ"ל אך מ"מ אם תעבור ותנשא הרי תופסין הקדושין ומגיע לה כתובה א"כ שפיר כותב לה כתובה לכשתנשא דהיינו שתעבור ותנשא ומשו"ה מותר המלך באשתו דשפיר יש לה כתובה וא"ש ג"כ להר"מ ז"ל כנ"ל אך זה דוחק]. ולכאורה היה אפשר קצת לומר דאף דאלמנת המלך אסורה להנשא מ"מ י"ל דהיינו דאינה נבעלת לאחר לעולם דהטעם הוא דאסור להשתמש בשרביטו של מלך וכן הוא לשון הרמב"ם ז"ל בפ"ה מהל' מלכים הלכה ב' אבל אשתו של מלך אינה נבעלת לאתר לעולם אפילו המלך אינו כו' עייש"ה וא"כ י"ל דדוקא אינה נבעלת אבל אם אמרה דיירנא עמו בסהדי מותרת להנשא ושפיר קרינן בה לכשתנשא דהיינו קדושין משא"כ בהך דינא דר' משה ז"ל דדלמא מזלה גורם ואסורה אף בקדושין. אך באמת זה אינו דהרי הך סוגיא דכתובות דמדייק שם מדלא קתני נתארמלה תרי זימני הוא אליבא דמ"ד מעין גורם כמבואר שם בתוס' וא"כ מותרת להתקדש ומ"מ כתב ע"ז הר"מ ז"ל דלא קרינן ביה לכשתנשא ולדידיה קשה כנ"ל ומחוורתא כמו שכתבתי ראשונה ע"פ תירוץ רבינו הגדול הגר"א ז"ל ויש עוד להאריך בזה אך מאשר הס' תורת האהל מהגאון ר' יהושע ליב שליט"א הנ"ל אינו ת"י לעיין בו וגוף קושייתו אינו מובן לי כלל מכמה טעמים לא אוכל לדון בדבר שאינו לפני:

ג

ומה שכתב ידידי להקשות על הרשב"א ז"ל ריש קדושין שכ' על היש מי שהקשה אפילו תני האיש קונה היכי ס"ד דנקנית בע"כ דהיכא מצינו מקנה בע"כ ואישתמיטתיה תלוהו וזבין זביניה זבינא ותלוהו וקדיש קידושיו קידושין דאגב אונסא גמר ומקנה נפשה כאמימר דא"ל הכין בפ' חזקת והכא לאו בע"כ לגמרי קאמר כו' וקיי"ל כר"א כו' ואמימר מתרץ לה כתירוץ קמא וע"ז הקשה דהרי הרשב"א ז"ל כתב אח"כ בד"ה מפני מה אמרה תורה כי יקח ולא כתיב כי תלקח וז"ל ונראה לי משום דחלקת משמע דתזמין עצמה ותתרצה בכך דומיא דנקנית דמתניתין אבל כי יקח משמע אפילו בע"כ כעין האיש קונה כו' א"כ כיון דכי יקח משמע רק כעין האיש קונה. א"כ בזה ע"כ באמת מדאורייתא מהני דתלוהו וקדיש קידושיו קדושין ורק מדרבנן ל"מ משום שלא עשה כהוגן זה ת"ד. אהובי. אף כי בהשכל דיבר עכ"ז אתפלא עליו אשר ירד לדקדק בזה. ולדעתו יותר הו"ל לאקשויי לאמימר דבאמת מהני קדושין בתלוהו וקדיש והאיך יפרש דברי ר"ש מ"מ אמרה תורה כי יקח כו' בשלמא בהגמרא הנ"ל שפיר תירץ הרשב"א ז"ל דמתרץ כתירוץ קמא כו' אבל דברי ר"ש איך יפרש. אך באמת זה אינו כלום דהנה באמת פשטות הגמרא דאי תני האיש קונה הו"א בע"כ משמעותא בע"כ לגמרי דהיינו דלא נתרצתה אף באונס. וזה שיטת היש מי שהקשה דלא נעלם מהיש מי שהקשה הך דינא דתלוהו וזבין ותלוהו וקדיש אלא דפשטות המשמעות לא הוה זה בע"כ כיון דאגב אונסיה גמר ומקני א"כ הרי סו"ס הוה ברצונה אלא דהרשב"א ז"ל פירש זאת בהגמרא דע"כ ליכא לפרש דהו"א בע"כ לגמרי מחמת קושיא דלא מצינו קנין בע"כ והאיך נטעה בפי' המתניתין דבע"כ לגמרי וע"כ דהפי' בע"כ כה"ג דתלוהו וקדיש בזה אפשר למטעי בכונת המתניתין כמבואר שם אבל במה דכתיב בתורה כי יקח ולא כי תלקח אפשר למטעי שפיר דהוה בע"כ לגמרי ועל הכתוב ל"ש לומר דלא מצינו קנין בע"כ דנפרש דהוה גזה"כ. ומלבד זה בפשוט ניחא דבגמרא דקאמר סד"א דקונה בע"כ דמשמע דאם היה תני קונה אפשר למטעי דבאמת הדין דקונה בע"כ וזה לא מצינו קנין בע"כ וע"כ דלאו בע"כ לגמרי ואף דהפירוש דקונה היה בע"כ לגמרי מ"מ ליכא למטעי בזה דבע"כ לגמרי הוא דלא מצינו קנין בע"כ אלא דהא דמהני בע"כ כהך דאמימר כנ"ל משא"כ בהא דאמר מפני מה אמרה תורה כי יקח כו' דלא קאמר דמשום דכתיב כי יקח יש לטעות דבאמת מהני בע"כ אלא די"ל דהכי כונת הרשב"א ז"ל כיון דפירושא דכי יקח בכ"מ הוא בע"כ א"כ בזה אף דבאמת א"א למטעי מ"מ למה קתני התורה בלשון שאינו מדוקדק ע"פ פירוש המלות ומשני כו' ולא דיש לטעות בדינא וא"כ פירושא דכי יקח משמע בכ"מ בע"כ לגמרי וז"פ. ומה שכתב הרשב"א ז"ל אבל כי יקח משמע בע"כ כעין האיש קונה לדוגמא נקיט דכמו דאיכא נ"מ בין האיש קונה לאשה נקנית לענין בע"כ כן בין כי יקח לכי תלקח לענין בע"כ וז"פ. ואתפלא על ידידי על כי ירד לדקדק דקדוק קלוש כזה להקשות על הרשב"א ז"ל. ואדרבה בזה נתיישב ג"כ קושיית היש מפרשים דהיכן מצינו מקנה בע"כ. עיין בס' אור חדש שמיישב בזה די"ל דהו"א דאף דלא מצינו בעלמא מקנה בע"כ בכאן י"ל כיון דמצינו בקרא כי יקח ולא כי תלקח י"ל דגזה"כ הוא דאפילו בפ"כ והיינו דקתני האשה נקנית דאי קתני האיש קונה אפשר למטעי דס"ל לתנא דמתניתין דקונה בע"כ לגמרי והיינו דיליף מקרא דכי יקח ול"ל לתנא דרשא דר"ש הנ"ל משו"ה קתני האשה נקנית דמדעתה וע"כ דס"ל לתנא דמתניתין דקרא דכי יקח כר"ש הנ"ל ודוק:

ולכאורה יותר נראה מפשטות הגמרא דהול"ל בע"כ היינו לגמרי דאי כהרשב"א ז"ל דהו"א בע"כ כגון בתלוהו וקדיש. לכאורה באמת יקשה דאמאי לא קתני האיש קונה ואם דנימא דבע"כ הרי באמת בע"כ ג"כ קידושיו קדושין מה"ת גם לר"א ומדוע נטעה לפרש בהמתניתין דקונה מדרבנן דהרי זה ענין אחר הוא דאפקוהו לקדושין מיניה אבל גוף הקדושין מהני והרי גם אם קתני נקנית אפשר למטעי בע"כ דנקנית משמע מדעתה ומשמע בע"כ ומ"מ לא חייש תנא לזה משום דתפסת מועט תפסת וכמו שביאר זאת הרשב"א ז"ל שם עיי"ש כן ג"כ יכול למתני האיש קונה ואנו לא נפרש אלא דמצד הדין קונה אותה אבל מה דאפקוהו רבנן לקדושין מינה היינו משום שעשה שלא כהוגן זה ענין אחר הוא. וכן ראיתי בחידושי המהרי"ט ז"ל על מסכת קדושין בהרי"ף שהקשה על הך גמרא כן וז"ל שם בד"ה אי תני האיש קונה הו"א אפילו בע"כ כו' הרי"ף ז"ל הביא הך שנויא כו' ותימא מאי רבותא והיכא תיסק אדעתין שקונה אותה והיא צווחת ומיהו בפ' חזקת איכא פלוגתא דאמוראי דאמימר כו' ור"א כו' ולר"א הרי מצינו שאשה מתקדשת בע"כ ומדאורייתא קידושיו קידושין אלא דאפקעינהו רבנן לקידושין הוא ולאמימר נמי קשה אמאי כו' אדרבה ליתני האיש קונה לאשמועינן הך רבותא כו' ולר"א נמי מדאורייתא מיהא מקדשא אי לאו מתקנתא דרבנן וי"ל כו' עיי"ש בהמהרי"ט ז"ל מה שמישב שם בט"ט הרי שהמהרי"ט ז"ל הקשה דיכול למיתני האיש קונה ונפרש דמדאורייתא הוא גם לר"א והיינו כהנ"ל ויש לישב דברי הרשב"א ז"ל. אך מ"מ הרי דיש לומר דמשו"ה פירשו היש מפרשים בפי' הגמרא דה"א בע"כ היינו בע"כ לגמרי ומשו"ה הקשו דזה תימא דהאיך נטעה בזה והיכן מצינו מקנה בע"כ. וכן המהרי"ט ז"ל הקשה כן שם כנ"ל אך כבר נתבאר דיש ליישב קושיא זו די"ל דהו"א דכיון דמצינו בקרא כי יקח הו"א דגזה"כ הוא ומשו"ה קתני האיש קונה בע"כ וכמו שמבואר בס' אור חדש הנ"ל:

ד

והנה לפי שיטת פירוש הרשב"א ז"ל הנ"ל לכאורה נלפע"ד ליישב קושיית המפרשים שהביא בס' אור חדש בד"ה ואב"א אי תני קונה הו"א בע"כ וז"ל הקשו המפרשים האיך מצי למטעי דמקדש בע"כ דקשה מנינא דרישא למעוטי מאי אי למעוטי חופה קשה למה לא יהיה קונה ג"כ בע"כ דעתה ליכא למיפרך אק"ו דר"ה שכן ישנו בע"כ וא"ל למעוטי חליפין ז"א לשיטת רש"י ז"ל דלקמן (דף ג) דגרס לא מקני נפשה כו' עיי"ש בס' אור חדש ולפי פי' הרשב"א ז"ל הנ"ל לכאורה ל"ק כלל דשפיר איכא למימר דמנינא דרישא ממעט חופה ושפיר איכא למיפרך מה להצד השוה שבהן שכן ישנן בע"כ וכפירש"י ז"ל שקונה בעלמא ביאה ביבמה ושטר בגירושין וכסף באמה העבריה. דהיינו דשם קונה בע"כ לגמרי אף אם לא ירצו לגמרי קונה בע"כ משא"כ בקדושין אף לפי ההו"א דקונה בע"כ היינו דוקא כגון בחליפין בתלוהו וזבין ותלוהו וקדיש דהטעם הוא משום דאגב אונסא גמרו ורצו בזה. משא"כ אם נדע בבירור שאינם רוצים בזה לא מהני הקדושין גם לפי ההו"א וא"ש בגמרא דאי קתני האיש קונה הו"א בע"כ היינו כגון בתלוהו וקדיש כנ"ל. ואחר שכבר כתבתי כ"ז מצאתי בס' בנין ציון (סי' קעח) שמישב קושיית היש מפרשים הנ"ל ע"פ ס' עצמות יוסף שמפרש ג"כ כהרשב"א ז"ל דע"כ לאו לגמרי וכמו שכתבתי ונהניתי מאד תל"י ודוק בזה:

ואסיים בברכה לו ולכל הנלוים אליו יברכהו ה' ויעלה מעלה כחפצו וחפץ ידידו ואוהבו בלו"נ הדו"ש:

אייזיק יעקב בהרב הגאון מ' אליעזר שלמה וועללער

סימן פא

עוד לידידי הרב הנ"ל על ענין הנ"ל

א

מה שכתב ידידי על מה שכתבתי דלא מצאתי סברא לחלק בין אם כתובה דאורייתא או דרבנן דממה נפשך אם כותב כלשון דתיקנו חכמים גם אם כתובה דאורייתא שייך סברת ר' משה ז"ל וכתבתי לו דאין לומר דמשום דלמ"ד כתובה דאורייתא לר"מ א"א בלא כתובה. וגם דאין לומר דהיכא דא"א לא כתבינן בלשון זה דכן ג"כ אם כתובה דרבנן י"ל כן. וע"ז האריך ידידי והביא להראבי"ה המובא במרדכי להוכיח דבימי התנאים לא כתבו כלל כתובה וע"כ דהיכא דאין כותבין כלל ליכא איסור וגובה בתנאי ב"ד וגם חידש לחלק בין לא כתב כלל להיכא דנאבדה וא"כ ל"ק קושייתו די"ל דהיכא דכתובה דאורייתא גובה בלא כתובה. ולא ידעתי מה חידש לי ידידי בזה לדחות דברי הנ"ל ומאי נ"מ אם כתובה דאורייתא או דרבנן דסו"ס יש לתרץ כמו שנתבאר למעלה. גם מה שחידש לחלק בין לא כתב כלל להיכא דנאבדה לא ידעתי כלל לפרשה. דהנה מבואר בגמרא כתובות (דף נו ע"ב) שם אחתיה דרב"ת כו' אירכס כתובתה כו' זו דברי ר"מ אבל חכמים אומרים משהא אדם את אשתו ב' וג' שנים בלא כתובה א"ל אביי כו' הלכה כר"מ בגזרותיו א"ה זיל כתוב לה ופירש"י ז"ל זו דברי ר"מ דאמר לעיל כל הפוחת לבתולה כו'. ואפילו בתנאה והתנאי בטל קרי ליה בעילת זנות כו' וה"נ לר"מ דאסור לשהות אשה שנאבדה שטר כתובתה ואפילו אית לה דלא מפסדא בהכי כו' מיהו לא סמכה וכו' אבל חכמים אומרים כו' א"ה זיל כתוב לה כו' והא דאמרינן לעיל לא כתב לה כתובה בתולה גובה כו' ואוקמינן כר"מ התם במקום שאין כותבין כתובה דכולהו אתנאי קא סמכי כו' והרי זה מבואר להדיא מסוגיא זו מפירש"י ז"ל דאין שום נ"מ אם כתובה דאורייתא או דרבנן דלר"מ בכ"מ כתובה דאורייתא ומ"מ תליא במנהגא אם כותבין כתובה אסורה בלא כתובה אף אם כתובה דאורייתא כמבואר שם לר"מ ובמקום דלא כתבינן כתובה מותרת בלא כתובה וסמכינן על התנאי כתובה והיינו ראבי"ה המובא במרדכי הנ"ל. גם מבואר מסוגיא זו דעדיף טפי היכא דנאבד הכתובה מהיכא דלא כתב כלל כמבואר שם גם בהו"א דגמרא דאמר זו דברי ר"מ אבל לחכמים מותר לשהות ב' וג' שנים עיי"ש אך במקום שאין כותבין מותר אף לר"מ. אך הסוגיא דכתובות הנ"ל מיירי היכא דכותבין כמבואר שם להדיא ר"מ אומר רצה כותב לו שטר של מאתים והיא כותבת לו התקבלתי ולר"מ לא מהני זאת כמבואר שם ג"כ בפירש"י ז"ל הנ"ל דמיירי במקום שכותבין. ובזה שכתב הר"מ ז"ל ברא"ש הנ"ל דהיינו דכיון דמיירי במקום שכותבין ומסתמא כותב לה כלשון וכתיקון חכמים ז"ל א"כ אין נ"מ בין אם כתובה דאורייתא או דרבנן בכל אופן ל"ל כתובה מבעל השני כיון דכתיב לכשתנשא ואף אם כתובה דאורייתא לא גרע ממתנה ע"ז וכמו שכתבתי בהנ"ל. וא"כ ג"כ במלך אין נ"מ בין אם כתובה דאוריתא או דרבנן והיכא דכתבינן כתובה היכא משכחת לה לאו דלא ירבה ואם נימא כיון דא"א להתקיים לכשתנשא לא כתבינן כך א"כ י"ל ג"כ אפילו אם כתובה דרבנן כך וה"ה נמי אם נימא דכאן דא"א לכשתנשא לא כתבינן כלל בזה ליכא איסור דגביא בתנאי ב"ד כן ג"כ אף אם כתובה דרבנן גביא בתנאי ב"ד דהיכא דלא כתבינן כלל ליכא איסור גם אם כתובה מדרבנן וכמו שהביא ידידי ג"כ מהא דהט"ז (ריש סי' סו) באהע"ז הנ"ל ואף כי כ"ז פשוט הארכתי בזה מאשר ידידי עומד ע"ד:

ב

ומה שכתב ליישב על מה שכתבתי לו קושיית הראשונים דלמ"ד כתובה דרבנן מאי נ"מ בין פילגשים לנשים לפירש"י ז"ל בפ' חיי שרה דנשים בקדושין ובכתובה ופילגשים בקדושין בלא כתובה. וכתב ידידי דבזה עמד ג"כ וכעת תירץ קושיית הרמב"ן ז"ל על רש"י ז"ל הנ"ל ע"פ מה שכתב המשנה למלך דאף דליכא כתובה מדאורייתא המנהג היה לכתוב כתובה וא"כ איכא נ"מ בין נשים לפלגשים דלפלגשים לא היו כותבין כתובה. היטב אשר תירץ וכוון לדעת הגדול וכבודו לא עיין במקור הדברים ברמב"ן בחומש שהקשה על רש"י ז"ל שם כנ"ל והרמב"ן ז"ל בעצמו מתרץ דברי רש"י ז"ל כמש"כ ידידי שיחיה עיי"ש. אך לא אדע למה נוגע זה להשיג על דברי הלא הוכחתי לו מזה להשיג על דבריו שכתב לחלק בין אם כתובה דאורייתא או דרבנן לפי סברת ר"מ ז"ל כנ"ל וכתב דלר"י דס"ל דכתובה דרבנן א"כ כותבין לכשתנשא וס"ל דמלך מותר באלמנתו של מלך ואית לה כתובה ואיכא נ"מ בין נשים לפלגשים ע"ז כתבתי דלא תירץ כלל דסו"ס ליכא נ"מ מה"ת כקושיית הראשונים ז"ל. וגם מזה מוכרת כי קושיית הגאון מוה"ר יהושע ליב שליט"א מבריסק הוא ג"כ אף אם כתובה דאורייתא דאל"כ בלא זה קשה מאי נ"מ ואם שכתבתי ליישב קושיא זו ע"פ דברי רבינו הגדול הגר"א ז"ל בביאוריו שם גם קושיית הגאון רי"ל מבריסק נתיישב. גם מה שהשיג עלי ידידי ממה שכתבתי ליישב קושיית הגאון מבריסק שליט"א הנ"ל ע"פ מה שכתב הגר"א ז"ל דיש חילוק לענין תנאי כתובה וע"ז הוכיח מהרשב"א ז"ל דע"כ ל"ל כן דהרי הרשב"א ז"ל הביא מהראב"ד ז"ל להקשות על הך דינא דר' משה ז"ל מהך דאמרינן דאלמנה לכה"ג א"ל מזונות ותנאי כתובה ככתובה דמיא וכיון דאין לה כתובה ג"כ תנאי כתובה ל"ל ומש"כ רבינו הגדול הגר"א ז"ל היינו אם כתובה מדרבנן בזה כיון דמה"ת אין לה כתיבה מ"מ תנאי כתובה אית לה. לא הבינותי כלל דבריו בזה דמאי דמיון הביא משם לכאן דשם מיירי במה דפסקו מזונות לאחר מיתה ואם לית לה כתובה ל"ל ג"כ מזונות ומאי דמיון לתנאי כתובה דשארה כסותה כו' דנתחייב לאשתו בחייו ואטו אם נשאת לבעל ג' לרבי או לד' דלכ"ע אין לה כתובה אטו פטור מכל תנאי כתובה ולא לשתמיט חד מפוסקים דלאשמעינן הכי והרי אין לך קדושין שאין עליו שאר כסות ועונה ואי לאו הכי ל"ש כלל קדושין דאין קדושין לחצאין כמבואר בתוס' כתובות (דף נו) בהך דמקדש ע"מ שאין עליו שאר כסות כו' עיי"ש ובשיטה מקובצת. ועיין בפירש"י ז"ל במס' ב"מ (דף צד) ד"ה אפילו תימא עיי"ש. וגם כמה דברים שמתחייב לה בעל בחייה כמבואר ברמב"ם ז"ל בפי"ב מהל' אישות ה"ב דתשב שם י' דברים ג' מה"ת ושבעה מד"ס ואחד מהם עיקר כתובה והשאר תנאי כתובה כגון לרפואתה ולפדותה כו' כמבואר שם ושפיר איכא נ"מ בין נשים לפלגשים והנה ראיתי במשנה למלך בהל' נערה בתולה הלכה ג' בד"ה וראיתי לרש"י ז"ל כו' שכתב בשם הרא"ם ז"ל דרש"י ז"ל ס"ל ע"כ דכתובה מדאורייתא א"כ לכאורה בפשוט א"ש פירש"י ז"ל מקושיית הרמב"ן ז"ל הנ"ל דהקשה מאי נ"מ בין נשים לפילגשים דרש"י ז"ל לשיטתו א"ש וז"פ עיי"ש במשל"מ:

ומה שכתב לסתור מה שכתבתי דלר"מ ז"ל האיך מותר בעל שלישי בלא כתובה ומחמת זה כתבתי דאף דלא תגבה הכתובה קודם שתנשא דלא הוה ראויה להנשא מ"מ אם תנשא מקרי קיימה התנאי דלכשתנשא וע"ז כתב ידידי דמשו"ה אין לה כתובה כדי שתהיה קלה בעיניו להוציאה. אין כ"כ סתירה כמו שכ' בעצמו להוכיח דהרי חיי"ל אית להו כתובה. ומה שהביא מס' הפלאה דהתם משום לא פלוג ומשום דבתחלת נשואין. הלא ג"כ כאן בעל שלישי בתחלת נשואין לקחה בלא כתובה ואם תיקנו חכמים בכל נשואין בתחלה כתובה אף בחיי"ל הלא אם לא קיים תקנת חז"ל בעילתו בעילת זנות ואף אם באפשר לומר כסברת ידידי מ"מ מה שכתבתי לתרץ ג"כ לכאורה א"ש בפשיטות. (ומה שכתב ידידי על תירוצי דאין סברא לומר דאם נשאת באיסור מקרי לכשתנשא לא אדע אמאי אינו סברא דכיון דחל הנשואין מקרי לכשתנשא ולא עלי תלונתו דהרי אין זה חידושי דכן כתב הרא"ש ז"ל בכתובות על הך דין דר' משה ז"ל הנ"ל דכיון דתופסין הקדושין מקרי לכשתנשאי ולא חדשתי אלא די"ל דאף לר"מ ז"ל אף דקודם הנשואין לא תגבה הכתובה דלא הוה ראויה להנשא ולא דמיא לשאר נשים דאף קודם הנשואין מקרי ראויות להנשא משא"כ כאן. אך מ"מ אם עברה ונשאת שפיר מקרי נתקיים התנאי ואין להאריך בזה. אך מטעם אחר צ"ע ע"ז דבאם נימא דבעברה ונשאת י"ל כתובה אכתי קשה היה יכול למנקט תרי זימני נתארמלה ומ"מ שייך למינקט תרי כתובות כגון בעברה ונשאת כנ"ל ואולי אורחא דמלתא קתני וצ"ע:

ומה שכתב ידידי לסתור דברי במה שכתבתי דאף דאסור באלמנתו של מלך זה דוקא ביאה ולא קדושין ותמכתי על לשון הרמב"ם ז"ל וע"ז השיג ידידי מהך דהוה קדושין שלא נמסרו לביאה והוכיח דר"מ ס"ל דלא הוה קדושין. מלבד דיש לחלק בגוף הדבר בענין קדושין שלא נמסרו לביאה הנה לדינא דקיי"ל דהוה קדושין כאביי גם בזה הוה קדושין. ובהך דר"מ דס"ל דאסור באלמנתו של מלך וכתבתי דקרינן ביה לכשתנשא משום קדושין והיינו ע"כ דחלין הקדושין זה פירשתי לר' משה ז"ל ולדידיה ז"ל י"ל כפי' התוס' בקדושין (דף נא ע"א) וביבמות (דף כג ע"ב) דלא מקרי קדושין שאין מסורין לביאה אלא היכא דמחמת הקדושין נאסר עיי"ש וגם ברמב"ם ז"ל י"ל דס"ל כן ואם דגם פירש"י ז"ל שם יש ליישב כמש"כ בס' המקנה שהביא כ"ת ומ"מ אינו מוכרח דוקא כן. גם מה שהכריח ידידי דלר"מ ע"כ ס"ל דקדושין שאין מס"ל לא הוה קדושין מהא דקתני אינו יודע כו' אשתמיט לידידי דברי התוס' יבמות (דף סג ע"ב) ד"ה דיקא נמי כו' דאינו יודע משמע הכי ומשמע הכי דאל"כ יקשה לאביי עיי"ש. אך בלא"ה כתבתי למעלה לדחות דע"כ אין לומר דמשום קדושין מקרי לכשתנשא כמבואר למעלה.

ג

והנה מה שהביא ידידי מהמקנה דכתב דלהרמב"ם ז"ל למ"ד קדושין שאין מסורין לביאה לא הוה קדושין ל"ש קדושין בחיי"ל אלא בקידשה בביאה. ולא זכיתי להבין כלל. והס' הזה אינו ת"י לעיין בו דאיך נוכל לומר כן. דהנה מבואר במס' קדושין (דף עח ע"א) דס"ל לרבא דכה"ג באלמנה אם בעל אחר קדושין לוקה שתים אחת משום קדושין ואחת משום ביאה והרי רבא ס"ל דקדושין שאין מסורין לביאה לא הוה קדושין ומ"מ חל הקידושין לבד הביאה ואם נימא כמו שהעתיק לי ידידי מס' המקנה הנ"ל אמאי לקי משום קדושין הלא לא חלין כלל וע"כ דהוה גזה"כ דאף דהוה קשאמס"ל מ"מ חלין בחיי"ל. ובשלמא בקושיית התוס' י"ל דאף דמה דתופסין קדושין בחיי"ל הוא גזה"כ מכי תהיין לאיש בגמרא קדושין (דף סח) מ"מ הקשו שפיר ניליף מזה דקדושין שאין מסורין לביאה הוה קדושין אבל לפרש ברמב"ם ז"ל דבאמת לא חל קדושין בחיי"ל אלא בביאה לכאורה א"א לומר כן כנ"ל. אך מ"מ יש לדקדק בקושיית התוס' דדלמא דרשינן כי יקח ובעלה דבעינן ראויה לביאה בכ"מ אלא היכא דגלי קרא כגון בחיי"ל הרי גלי קרא דמהני הקדושין. אך לפי הנ"ל י"ל דעדיין י"ל דליכא לרבויי מהקרא אלא דחלין הקדושין והיינו די"ל דהקרא מרבה בקידשה בביאה ולעולם בקידש בכסף לא חל הקדושין וא"כ יקשה מהך דקדושין (דף עח) הנ"ל דגם לרבא חייב ב' וע"ז ליכא ריבויי קרא וע"כ דקדושין שאין מסורין לביאה הוה קדושין וע"כ צ"ל כתירוץ התוס'. ועוד נלפע"ד דיש להקשות ג"כ מהא דאצטריך בקדושין (דף כז) דממציא שם לימוד על חייבי כריתות דלא תפסי בהו קדושין וקשה קרא ל"ל דהרי ח"כ הוה קדושין שאמל"ב ול"ד לחייבי לאוין דשאני התם דגלי קרא אע"כ דבזה ל"ש קדושין שאין מסורין לביאה כתירוץ התוס'. ובזה אפשר שיש ליישב ג"כ הרמב"ם ז"ל הנ"ל דס"ל דחיי"ל אינו לוקה עד שיקדש ג"כ ול"ש תירוץ התוס' וי"ל דס"ל להרמב"ם ז"ל דהוה גזה"כ בחיי"ל דמהני קדושין ואף די"ל דמיירי בקדשה בביאה וא"כ ליכא גילוי קרא על קידושי כסף וא"כ יקשה מאלמנה לכה"ג הנ"ל דלרבא חלו קדושין לבד ביאה כנ"ל י"ל דשם איכא איסור בביאה ג"כ בלא קדושין וא"כ ל"ש קדושין שאמס"ל כמו שכתבו התוס' ז"ל כנ"ל וכן בחייבי כריתות שהוכחנו דאי לא גלי קרא ע"ז הו"א דחלין הקדושין והיינו משום דל"ש בזה קדושין שאין מסורין לביאה כמש"כ התוס' ז"ל הנ"ל וא"כ אדרבה משמע דהרמב"ם ז"ל סובר כסברת התוס' ז"ל ולא כמש"כ כבודו. אך באמת לכאורה קשה מאד לומר דלהרמב"ם ז"ל בחיי"ל ליכא קדושין רק בקידש בביאה ממה דכתב הרמב"ם ז"ל בפט"ו מהל' איסורי ביאה דבכל חיי"ל ליכא מלקות בביאה בלא קדושין והוא מגמרא קדושין (דף עח) דאביי ס"ל קידש לוקה בעל לוקה ורבא ס"ל דבעל לוקה דוקא כו' ומשמעותא הוא דאף דקידש צריך אח"כ לבעול ולא דיקדש בביאה וא"כ היכא משכחת לה בזה חיוב מלקות כיון דהקדושין אינם כלום כנ"ל והוה ביאה בלא קדושין וגם ליכא למימר דגלי קרא די"ל דהקרא קאי על קידש בביאה. אך באמת כבר תירצו בזה האחרונים ז"ל ומצאתי בס' דורש לציון שהביא ג"כ להקשות על הרמב"ם ז"ל וכתב דגם בחיי"ל איכא איסור בביאה בלא קדושין אף לרבא ולוקה נמי והיינו משום לאו דקדשה ולא משום חיו"ל א"כ ל"ש בזה קדושין שאין מסורין לביאה דבלאו קדושין לוקה משום איסור אתר עיי"ש והיינו כסברת התוס' ז"ל הנ"ל דלא כמו שכתב כבודו. ונחזור לעניננו דאשת מלך שפיר י"ל דמותרת להתקדש בלא ביאה וגם חלין הקדושין דל"ש בזה קשאמס"ל כמו שכ' בתוס' ז"ל הנ"ל וגם לבד זה הא אנן קיי"ל כאביי דהוה קדושין ודוק. ומה שכתב לסתור דברי שכתבתי דלמ"ד מזל גורם אסור לקדש קטלנית ודחה דכיון דלר"מ קדושין שאין מסורין לביאה לא הוה קדושין הוה כזנות ול"ש איסור כלל. מלבד דלפי הנ"ל נסתר כל יסודו גם אין סברא כלל דלסברתו למ"ד מזל גורם ליכא איסור קטלנית כלל וזה ודאי אינו:

תוכן העניינים

שות ברית עולם

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה