אור ברסלב
שות ברית עולם שו"ת בדיני אהע"ז › סימן פד

שות ברית עולם· רבי איזיק יעקב ולר

שו"ת בדיני אהע"ז · סימן פד

סימן פג

שאלה מי שאמר קונם תשמישי עליך או היא שאמרה לבעלה כן דאינו חל הנדר. אם גרשה האיך הדין אם מותר להחזיר אותה וכן יש לברור בכמה פרטים בדין זה:

א

תשובה איתא בטור יו"ד (סי' רלד) ואלו הדברים שבינה לבינו כגון תשמיש וכו'. אבל אם אמרה הנאת תשמישי עליך א"צ להפר שהיא משועבדת ליה. וכן הוא שאמר הנאת תשמישי עליך אינו נדר וכו'. קונם שאיני עושה על פיך יפר אעפ"י שהיא משועבדת ליה שמא יגרשנה ואז יחול הנדר ולא יוכל להחזירה כו' נדרה שלא לרחוץ פניו ידיו ורגליו או שלא למזוג לו הכוס ושלא להציע לו המטה א"צ להפר לפי שמשועבדת לו. וכתב ע"ז הפרישה דאמאי לא חיישינן לשמא יגרשנה ויחול הנדר ולא יכול להחזירה כדלעיל כשאמרה קונם שאני עושה ע"פ וכן קשה על מה שכ' לעיל אבל אם אמרה הנאת תשמישי עליך א"צ להפר. וי"ל דאה"נ אם ירצה להפר מטעם זה יכול להפר כמו גבי קונם שאיני עושה כו' אלא שהכא ולעיל בתשמיש אשמועינן שאם אינו מקפיד ע"ז שא"צ להפר כו' עיי"ש. וכן הסכים הש"ך ז"ל שם ס"ק פ"ב. צ"ב. ולכאורה מלשון הטור משמע קצת דאינו חל כלל דכתב אם אמרה תשמישי עליך א"צ להפר כו' וכן הוא שאמר וכו' אינו נדר דמשמע דאינו נדר כלל. משא"כ בקונם שאני עושה ע"פ אף דבעודה תחתיו לא חל מ"מ נדר הוה דלכשיגרשה משכח רוחא וחייל וכן משמע להדיא לשון הרמב"ם ז"ל בפי"ב מנדרים הל' ט' י'. אמנם הט"ז ז"ל שם ס"ק ס"ג כתב דלא אמרינן דהקדש מפקיע מידי שיעבוד אלא בשיעבוד גוביינא כמו מעשה ידיה שאינו קנוי לו אלא לגוביינא דהאשה יכולה ליתן לבעלה מעות בעד המלאכה. משו"ה הקדש מפקיע אותו שיעבוד אלא דאלמוה לשיעבודו בעודה תחתיו ולכשיגרשה חייל. משא"כ במה דגופה משתעבד לבעל לתשמיש או לרחוץ פניו ידיו ורגליו שהם חיוב וכו' ל"מ לשון הקדש או קונם להפקיע חוב שלו עלי' כו' עיי"ש מה שהוכיח לזה. ועיין בנקה"כ דחולק על הט"ז והסכים להפרישה דלא מצינו לחלק בין מעשה ידיה לרחיצה ועוד דהרמב"ם והסמ"ג לא הזכירו ברחיצה דא"צ להפר ואם כדברי הט"ז הו"ל לאתויי הך דינא דהא אפילו לכי מגרשה לא חייל כו' עיי"ש ועיין בלח"מ פי"ד מהל' אישות דכתב כעין סברת הט"ז ובמשל"מ תמה ע"ז. ועוד קשה לכאורה דבפ' אעפ"י דף נ"ט שם ריב"נ אמר יפר שמא יגרשנה ותהא אסורה לחזור עליו ופירש"י ותהא אסורה לחזור לו לפי שנאסר מעשה ידיה עליו וא"א לו ליזהר שלא תטחון ולא תאפה וכל שאר מלאכות השנויות במשנתנו שהאשה עושה לבעלה והיינו רחיצת פניו וכו' ומזיגת הכוס והצעת המטה וכדומה. והרי מלאכות כאילו אינה יכולה לפטור עצמה מבעלה בשום ממון בעולם ואפילו הכניסה לו כמה שפחות ומחוייבת בעצמה לעשות זאת כמבואר ברמב"ם ז"ל פרק כ"א מה' אישות הל' ג' ד' ולהט"ז ז"ל לא חל הקונם כלל דגופה משועבד לזה ולמה קאמר דיפר משום שמא יגרשנה כו' וא"א ליזהר מכל המלאכות השנויות במשנתנו. דהרי א"צ ליזהר בהם דאין ההקדש חל כלל להפקיע משעבוד כזה ויתבאר עוד לפנינו מזה ובדברי הט"ז יש לישב פירש"י ז"ל מקושיית התוס' ר"פ המדיר וקושיית משל"מ בפי"ב מהל' אישות. ויש לפלפל בעיקר הדין דהקדש מפקיע מידי שיעבוד אם הוא מה"ת או רק מדרבנן ועיין ברמב"ם פ"ב מנדרים הל"י ואם הוא רק מדרבנן י"ל דלא יכול להפקיע ד"ת בשעבוד הגוף דל"ש הפקר ב"ד הפקר אך סוגיית הגמרא לא משמע הכי:

ב

וראיתי בקרבן נתנאל על הרא"ש בנדרים דף פ"א אות מ' שהביא דברי הפרישה והט"ז הנ"ל והשיג שם עליו וכתב שנעלם ממנו גמרא ערוכה בנדרים דף ע"ט דברים שבינו לבינה לעצמו מיפר לאחרים אינו מופר כלומר כשיגרשנה והיתה לאיש אחר חל הנדר אפילו על הבעל. ולא זכיתי להבין כלל כוונתו הק' דמה ענין זה לזה דהתם מיירי בהדיא באופן שחל הנדר תיכף אלא דהוא מיפר לה וכגון שאסרה התשמיש עליו וכה"ג כמבואר שם בגמרא אלא דההפרה ל"מ אלא לעצמו אבל לכשתנשא אסורה גם עליו והיינו דהנדר היה חל מקודם כנ"ל וההפרה לא הפקיע הנדר אלא בעודה תחתיו וכ"ז שראויה להיות תחתיו משא"כ לכשתנשא כמבואר שם בגמרא. ומה ענין זה לנידון דידן דאינו חל כלל והקונם אינו יכול להפקיע שיעבוד הגוף שלה וז"פ. גם מה שסיים שם לדחות ראיית הט"ז מהא דלאחר גירושין הוה דשלב"ל. כתב ע"ז דל"ש אלא בקונם מעשה ידי לפיך וכו' אבל מה שאמרה קונם שלא אציע מטתך כונתה יהיה עלי באיסור ול"ש דשלב"ל. גם זה צריך ביאור ולא זכיתי להבין דביו"ד שם מיירי דאסרה גופה לתשמיש לבעלה וכן להציע מטתו וזה הוה דשלב"ל על לאחר גירושין וכמו ביקדשו ידי לעושיהן דכתובות (דף נט) דמקשה בגמרא דלא יועיל על לאחר גירושין עד דמסיק דקונמות מפקיע מידי שיעבוד. אולם מה שכתב שם מהגהת אשר"י בפ' אעפ"י שם דבקונמות יכול לאסור דשלב"ל עפי"ז בנידון דידן באמת צ"ע דאף דלהרא"ש והטור ז"ל והסכמת הרמ"א ז"ל דגם בקונמות ל"מ בדשלב"ל וצ"ל דוקא יקדשו ידי דחל תיכף כמבואר ברמ"א ז"ל ביו"ד (סי' רלד סעי' ע"א) עיי"ש וא"כ באוסר התשמיש והרחיצה והיינו שאוסר הגוף שפיר י"ל כנ"ל כיון דהוא שעבוד הגוף מש"ה לא חל וא"כ ממילא גם לאתר הגירושין ליכא איסור דהוה כדשלב"ל משא"כ לשיטת הרמב"ם ז"ל וכן פסק המחבר באהע"ז (סי' פא ס"ב) דבקונם חל גם על דשלב"ל וכמבואר בביאורי רבינו הגדול הגר"א ז"ל ביו"ד (סי' רלד ס"ק קכט) עיי"ש וא"כ להמחבר לשיטתו אם אסרה בקונם תשמישה על בעלה אף אם נימא דאינו חל כלל וקונם אינו מפקיע מידי שיעבוד הנוף וכן ברחיצה כמו שכתב הט"ז ז"ל ח"מ לאחר גירושין תיאסר דבקונם יכול לאסור דשלב"ל וא"כ שפיר כתב הפרישה על הא דסעי' ס"ז בתשמיש ובסעי' ע"ג ברחיצה דאם מקפיד על אתר גירושין צריך להפר והדר יקשה הא דפריך בנדרים (דף פא) הא משעבדא ליה דלמא בקונם צריך להפר על לאחר גירושין וע"כ צ"ל כמש"כ בנקה"כ ודברי הט"ז ז"ל צ"ע. אבל לפי פסק הרמ"א ז"ל שם גם בקונם אם לא חלה תיכף לא יחול גם אח"כ ולפי"ז לפי דברי הט"ז דבתשמיש וברחיצה דהוה ש שיעבוד הגוף ולא חלה הקונם להפקיע משיעבודו גם לאחר גירושין לא חל ולפי מה שכתבתי למעלה י"ל דנם ברחיצה דהוא שיעבוד הגוף מ"מ כיון דהוא מדרבנן נפקע ע"י קונם משא"כ בתשמיש וא"ש הא דמקשה בגמרא והא משעבדא ליה ויש לפלפל הרבה בזה. אך מ"מ דברי הט"ז ז"ל שהוא על המחבר קשה טובא כנ"ל:

ג

אך נלפע"ד דיש לישב דבריו ז"ל וא"ש גם לדברי המחבר והוא דהנה בהך סוגיא דפ' אעפ"י הנ"ל קשה טובא לכאורה דהנה תנן בנדרים פותחין ביו"ט כו' עד שבא ר"ע ולימד שהנדר שהותר מקצתו הותר כולו כו' וכן קיי"ל ביו"ד (סי' רכט ס"א) וטעמא יליף בירושלמי משום דכתיב ככל היוצא מפיו יעשה דמשמע כולו הובא בר"ן שם ולאו דוקא שהותר ע"י שאלה ופתח אלא אפילו היכא דלא חלה כלל מקצת הנדר שהיה בטעות ג"כ הותר כולו כדתנן בנדרים (דף כה ע"ב) ראה אותן אוכלין תאנים כו' ונמצא אביו ואחיו והיו עמו אחרים כו'. ובה"א אלו ואלו מותרין ואף בלא שום שאלה כמבואר בר"ן ז"ל וכן פסק הרמב"ם ז"ל בפ"ח מנדרים ה"ו ואף דלא פירש אילו היה יודע שהוא אביו לא נדר מסתמא ג"כ מותרין כולן כמבואר בלח"מ שם א"כ בהך דכתובות דפליגי שם ר"ע וחכמים אי צריך להפר משום שמא תעדיף אבל בעיקר מעשה ידיה לא חל שאינו שלה אמאי לא נימא נדר שבטל מקצתו בטל כולה וכן בהא דמוקי לה ר"ה ברדר"י ור"א באומרת יקדשו ידי וכו' ובקונמות ומהשתא לא קדיש דאלמוהו רבנן לשעבודא דבעל אמאי לא נימא גדר שבטל מקצתו בעל כולו כמו בנדר על שבת ויו"ט וחול כיון דלא חל על שבת לא חל גם אח"כ וכמו בנמצא אביו ואחיו הנ"ל ואף לפי מה דאמר רבה בנדרים כ"ה הנ"ל דלא הותרו כולם אלא בשהחליף דבריו אבל בלא החליף כגון שאמר אילו הייתי יודע כו' הייתי אומר כולן אסורין חוץ מאבא דכולהו אסורין כבר נתבאר דבסתמא ג"כ מותר ועוד י"ל דבזה לא הוה כטעות בעיקר הגדר אלא כהותר ע"י חכם דהא דנתבטל מקצת נדרה הוא משום דלא מועיל ע"פ ד"ת ולא משום דטעתה ובזה א"צ להחליף דבריו כמבואר בש"ך ביו"ד (סי' רכח ס"ק ד'). שוב מצאתי בעה"י בשעהמ"ל (פי"ב מהל' נדרים הל' י') שהביא דברי הריטב"א על דברי התוס' כתובות (נ"ט ע"א) ד"ה הכא אין בידה כ' תימה דהא בידה לומר איני ניזונית ואיני עושה וי"ל וכו' והריטב"א ז"ל תירץ דנהי שיכולה לפטור א"ע שלא תעשה בצמר אינה יכולה לפדות ידי' משעבודו של בעל שהן משועבדות לו לשאר מלאכות וכיון דמשועבדות ידי' לבעל לשארי מלאכות. אפילו למעשה ידי' אין לה כח להקדישן כו' וכתב שם עוד ודע דמהריטב"א ז"ל יש להוכיח מה שנסתפק הרב קול יעקב על מי שהיו לפניו ב' בהמות ואמר הרי אלו עולה ונמצאת אחת מהן בעלת מום וכו' מי אמרינן כיון שעל אותה בהמה לא חל הנדר אף על האחרת לא חל דהו"ל נדר שהותר מקצתו וכו' א"ד ע"כ לא אמרינן נדר וכו' אלא כשחל הנדר מעיקרו ושוב הותר ע"י פתח אמנם אם מעיקר אין מקום לחול על מקצתו כלל בכה"ג אפשר דקרינן בי' ככל היוצא מפיו יעשה ומתוך דברי הריטב"א ז"ל משמע דלא חל כלל ופלפל שם דאין להוכיח מר"פ המדיר דהמדיר את אשתו מליהנות לו דלרש"י ז"ל הנאת תשמיש בכלל אלא דלא חל דמשועבד לה ואמאי לא נימא כיון שבטל מקצתו בטל כולו היינו משום דמדינא באמת חל גם אתשמיש דקונמות מפקיע אלא דאלמוהו רבנן לשיעבודה א"כ בשאר הנאות חייל שפיר יעו"ש וא"כ א"ש כל הנ"ל. ויש לישב בזה בכ"מ בהאי סוגיא. אך לפי"מ שנתבאר למעלה דכיון דבתשמיש דמשועבד לה בגופו ומדאורייתא אין הקונם יכול להפקיע ולא תל כלל מדינא כנ"ל. א"כ הדר קשה מהא דפ' המדיר אמאי לא נימא כיון דבטל הנדר גבי תשמיש בטל גם גבי שאר הנאות דכיון שהותר מקצתו הותר כולו וכש"כ להט"ז ז"ל דבשיעבוד הגוף גם ברחיצה לא תל דקשה בזה וגם בהא דיקדשו ידי לעושיהן ובקונמות דיפר שמא יגרשנה ומקודם לא תל דאלמוהו רבנן לשיעבודו דבעל ולדברי הט"ז ז"ל דלא חל כלל הקונם משום דשיעבוד הגוף הוא קשה נימא כיון דהאשה הדירה ממעשה ידיה תומ"י מעכשיו עד עולם וכיון דלא חל קידם גירושין כלל הוה כהך דנדר שלא לאכול בשר ואירע בו שבחות ויו"ט דכיון דבטל גבי שבת בטל כולו כ"כ כאן נימא נדר שבטל מקצתו בטל כולו אך אם נימא לחלק בין היכא דחיובא מה"ת וכיון דכל המלאכות שהאשה חייבת הוא מדרבנן י"ל דהקונם מפקיע זאת. אך בהא דהמדיר את אשתו מלהנות לו דתשמיש בכלל ותשמיש דנתחייב מה"ת וגם שיעבוד הגוף להנ"ל דאינו חל כלל הקונם קשה טובא נימא נדר שבטל מקצתו בטל כולו ומצאתי ג"כ בהגהת הרש"ש שעמד בהך דר"פ המדיר בזה יעו"ש ויש לפלפל קצח ע"פ המבואר בת' הריב"ש ז"ל (סי' רצא) הובא בש"ך יו"ד (סי' רכט סק"ו) יעו"ש וצ"ע:

ואולי דס"ל לרש"י ז"ל כהנך רבוותא דס"ל דבזה ל"ש נדר שהותר מקצתו הותר כולו ורש"י ז"ל הוא דס"ל דהמדיר את אשתו מליהנות לו גם תשמיש בכלל. ואולי י"ל עוד דס"ל לרש"י ז"ל דבעינן שיחליף דבריו דהיינו שאילו היה יודע כו' היה אומר בלשון אחר וי"ל דהיינו אם לא היה מחליף שפיר נקרא ככל היוצא מפיו יעשה, א"כ ג"כ בהדיר אשתו בהנאתו אף אם היה יודע דעל תשמיש לא חל היה אומר ג"כ שלא תהנית לי כיון שרוצה לאוסרה מכל הנאות שבעולם ממנו ולפר"י הנאה לא מיקרי רק מזונות ולא תשמיש וא"כ י"ל דגם לרש"י ז"ל בודאי דשייך לשון הנאה גם ברוצה לאסור רק משאר הנאות ולא היה מחליף דבריו מש"ה לא אמרינן בזה נדר שהותר מקצתו וכו' משא"כ בדבר שאוסר ולא חל רק על מקצת זמן ומכש"כ בתשמיש דהלשון אינו סובל דנימא דרוצה לאסור רק אחר גירושין וצע"ג בזה:

והיוצא מזה דלכמה רבווחא אם אסרה מתשמיש או מש"ד מעכשיו עד עולם אם נימא דבעודו משועבד לו לא חל כלל א"כ גם על אחר גירושין אינו חל וא"כ א"ש בהך דיו"ד (סי' רלד סעי' סז) בנדרה ואמרה תשמישי עליך בודאי דסתם כונת הלשון אסרה עליו בודאי מעכשיו בעודה תחתיו וגם עד עולם בכלל וכן בסעיף ע"ג בנדרה שלא לרחוץ פניו ידיו כו' אף אם נימא דבקונם חל על דשלב"ל וחל על אחר גירושין כפסק המחבר באהע"ז (סי' פא) כנ"ל מ"מ שפיר כתב הט"ז לשיטתו דבדבר שיעבוד הגוף אין הקונם חל וא"כ דבעודה משועבדת ליה לא חל כלל ממילא א"צ להפר גם על אחר גירושין דבשלמא היכא דחל אלא דאלמוהו רבנן לשיעבודו בזה י"ל דלאחר גירושין תיאסר. משא"כ כיון דלא חל כלל ממה תאסר. ולומר כיון דאסור מעכשיו וגם לעולם תיאסר אח"כ משום נדרה דאסרה גם על אח"כ זה אינו דנדר שבטל מקצתו בטל כולו ושפיר מקשה בנדרים פ"א והא משועבדת ליה ולא חל כלל וא"צ להפר כלל. ולפי מה שכתבתי די"ל דדוקא בדבר שיעבוד מה"ת אין הקונם יכול להפקיע יש לישב בהא דרחיצה וצע"ג בזה *) ולפנינו יתבאר עוד בעז"ה בישוב דברי הט"ז ז"ל:

*)וראיתי בשו"ת הרדב"ז (סי' סח) שנשאל במי שאנס אשה ואסר הנאתה עליו וכתב דלא חל הנדר משום עשה דולו תהיה לאשה כו' והקשה מהא דמהדיר את אשתו כו' והא משועבד לה ולא יחול הנדר ותירץ דאפשר לגרשה והביא ראיה מכהן שאנס אשה ועבר וגרשה דלוקה שאינו יכול לקיים העשה לתקן הלאו ואמאי לוקה יאסר הנאתה עליו ונדחה העשה למפרע מעליו אלא ודאי לא יועיל איסורו לדחות העשה כו'. ומצאתי בהגהת הלבוש עם התיקונים ממפרשי הים ז"ל בפ' המדיר שם שחמה על הרדב"ז ז"ל וכו' ונוראות נפלאנו שלא זכר דברי הש"ס כאן ותוס' אלו וגם הש"ס מכות (דף טו) כגון שהדירה ברבים וכו' ותוס' שם פ' וסיימו שם ובלא ספק תלמיד טועה כתב דברים האלה בשמו וצע"ג. ולכאורה לפע"ד לא זכיתי להבין תמיהתם ז"ל דהלא ברדב"ז שם מבואר בהדיא דלא דאסר הנאתו עליה אלא דאסר הנאתה עליו דבזה אם נדר מאשה דעלמא היה חל אף על תשמיש כמבואר בהדיא במתניתין בפ' אע"פ (דף סא ע"ב) דבש"א שתי שבתות כו' והרי דחל והיינו באסר תשמישה עליו כפירש"י ז"ל שם ומ"מ באנס אשה כתב הרדב"ז ז"ל דלא חל הנדר משום דמחויב בהמצוה ולאו כל כמיני' לאפקועי בנדרו המצוה המוטלת עליו מה"ח ואף דנדרים חלים עד"מ הרי הרגיש זאת ברדב"ז שם וסיים ע"ז וא"ח מ"ש מהא דנדרים חלים על דבר מצוה ותירץ דל"ק דהנך הוה מצות שבין אדם למקום כו' אבל בנדרים שבין אדם לחבירו לא חל. ומה שכתב שם הגע עצמך שהיה חייב לחבירו מנה ואמר פלוני מודר מנכסי כלום תל כו'. זה לדוגמא בעלמא נקיט וה"ה אם היה אופן לאסור על עצמו ג"כ אינו יכול כיון שמחויב מה"ת לקיים המצוה לחבירו אינו יכול בנדרו להפקיע והטעם נראה דהא דנדרים חלים עד"מ הוא מדכחיב לה' לא יחל דברו וזה דוקא בנוגע לה' לבדו משא"כ במה שהטילה עליו התורה ליתן לחבירו לאו כל כמיני' לאפקועי בנדרו והקשה ע"ז מהא דמדיר אשתו כו' אמאי חל הנדר היינו דקשה מהא דמבואר במתניתין דגם בתשמיש חל הנדר כדתנן בפ' אע"פ (דף סא) דלב"ש שתי שבתות כו' הרי דמ"מ חל הנדר והיינו דאמר תשמישך עלי ולשיטתו קשה דגם בזה לא יחול הנדר דהוה מצוה שבין אדם לחבירו ותירץ דש"ה דיכול לגרשה בע"כ ול"ש לומר דמשועבד למצוה זו ודוק. והוכיח עוד מכהן שאנס אשה וגרשה דלוקה ואמאי יאסר הנאתה דהיינו שיאמר תשמישך עלי אע"כ דגם זה ל"מ ול"ק מהא דמכות (טו) דמדירה עד"ר דהרי דמהני נדרה היינו דשם מיירי שכבר גרשה ואינו מוטל עליו מצוה לשיעבודה אלא משום דלא יוכל לשלחה כל ימיו דדרשינן כל ימיו בעמוד וחזור והיינו לתקן הלאו שעבר וזה אינו מטעם מצוה שמחויב לה אלא דבזה יתקן הלאו שלו והוה כנדר ממצה ואמר קונם מצה עלי דחל עד"מ ודוק. והא דהוכיח ברדב"ז שם מכהן שגירש דאמאי ליקוה יאסר הנאתה כו' הרי דייק שם בדקדוק לשונו הזהב דיאסור הנאתה ונדחה העשה למפרע והיינו דכיון דלמפרע נפקע המצוה דלא תוכל להיות אצלו כל ימיו לא עבר כלל וע"ז הוכיח שפיר דלאו כל כמיניה לאפקועי למפרע כל המצוה שמחויב לה משא"כ אח"כ שפיר יוכל לאסור עליו ועיין במכות שם בפירש"י ז"ל ובתוס' ובהגהת הב"ח ז"ל ודוק. ובזה יש לישב מה דכתב בס' בית הילל (סי' רה סק"ב) דבזה"ז אינו יכול לאסור אשתו עליו משום חר"ג מה"ג וכבר תמהו עליו בזה דאם באמר הנאתי עליך

[נראה שחסר כאן קטע!]

ד

אמנם במס' נדרים (דף טו ע"ב) שם אהא דתנן קונם שאני משמשך ה"ז בב"י וכו' מקשה בגמרא והא משתעבד לה וכתב הר"ן ז"ל ד"ה והא מה"ת משתעבד לה וא"ת ומאי קשיא ליה והא אמרינן בפ' אעפ"י דקונמות קדושת הגוף נינהו ומפקיע מידי שיעבוד וי"ל דכי היכא דאמרינן התם דאלמוה רבנן לשיעבודא דבעל ה"נ אלמוה רבנן לשיעבודא דאשה כו'. הרי בהדיא דס"ל להר"ן ז"ל דגם בשיעבוד הגוף דתשמיש חל עליו הקונם ומפקיע מידי שיעבוד אלא משום דאלמוהו רבנן לשיעבודא הוא דמותר בה. ומ"מ רק דברי התוס' דר"פ המדיר שפיר יש לישב כנ"ל דאלים ליה להקשות מקונם מעשה ידי וכנ"ל. אך מה שכתב הט"ז ז"ל דעל דבר שיעבוד הגוף לא חל הקונם כלל וגם אתר גירושין מותר נסתר מדברי הר"ן ז"ל לכאורה וקשה טובא על הט"ז ז"ל ומהתימה שלא הזכירו כלל וכן כתבו הריטב"א והנ"י ז"ל בנדרים שם בהדיא כהר"ן ז"ל דתל הקונם אלא דאלמוהו רבן לשיעבודה עש"ה וא"כ מהר"ן והריטב"א והנ"י ז"ל הנ"ל משמע לכאורה שלא כהט"ז וקונם מפקיע אלא משום דאלמוה רבנן לשיעבודה וא"כ משום אחר גירושין יש לו להפר. אך מ"מ באם הבעל אסר תשמישו על אשתו ואמר תשמישי עליך נלפע"ד דא"צ להפר כלל דבזה איכא עוד טעמא כיון דמחויב לה מה"ת ומצווה בזה א"כ אין הנדר חל כלל על דבר מצוה ואף דקיי"ל בנדרים דנדרים חלים עד"מ היינו משום דאסר חפצא על נפשו ועל החפץ אינו מוטל חיוב מצוה וכיון דחל אחפצא אין מאכילין לאדם דבר האסור לו משא"כ באוסר הנאת תשמישו עליה הלא שיעבוד הגוף הוא החפץ שמוזהר ע"ז ולא תל כלל וכן מבואר בהדיא ברשב"א ז"ל בנדרים (דף עו) שם והא דמקשה בנדרים (ט"ו ע"ב) שם והא משועבד לה והרי בלא זה לא חל על המצוה כנ"ל כבר נתבאר היטב בחידושי הרשב"א ז"ל שם דכאן עדיפא דהא דלא חל עד"מ באוסר הגוף על המצוה היינו דוקא בלא כולל משא"כ במשועבד לה לא מהני גם כולל וא"כ י"ל דעדיפא מקשה דבכל אופן לא חל יעו"ש ברשב"א ז"ל ולפי"ז אם אמר תשמישי עליך א"צ להפר ומותר גם לאחר גירושין כיון דאינו חל כלל. וא"כ לפי"ז י"ל דגם הר"ן ז"ל מודה לסברא זו דמשום מצוה לא חל כלל כנ"ל. הלא לפום מאי דמקשה בגמרא מטעמא אחרינא והיינו משום דמשועבד לה ומטעם הנ"ל דמש"ה לעולם לא חל אף בכולל א"כ לפי פרכת המקשה דמקשה משום שיעבוד ע"ז שפיר הקשה הר"ן ז"ל והא קונמות מפקיעין משיעבוד. ותירץ דאלמוה רבנן לשיעבודא. אבל מ"מ לפי האמת דאיכא בזה מצוה והיכא דלא נדר בכולל דלא חלה עד"מ בענין זה כנ"ל א"כ לא חל כלל וא"צ להפר ומותרת להחזיר לו לאחר גירושין. ועיין במחנה אפרים הל' נדרים (סי' א) שתירץ בזה קושיית הר"ן הנ"ל ולפי המתבאר לכאורה א"ש קושיית הר"ן ז"ל ג"כ כנ"ל. ובדברי הרשב"א ז"ל הנ"ל יתישב ג"כ דברי התוס' בר"פ המדיר שהקשו על פירש"י ז"ל שם דגם תשמיש בכלל הנאה אלא דאינו חל משום שיעבודה. והקשו בתוס' שם א"כ מאי מקשה בגמרא והא משתעבד לה וכו' מגופא דמתניתין הו"ל למיפרך דלא נאסר בתשמיש דמשועבד לה כו' עיי"ש ולהנ"ל מאי מקשים דהלא הנאת תשמיש שאוסר גופו עלי' אינו תל כלל עד"מ דאוסר גופו כנ"ל וכן מצאתי במחא"פ שמיישב בזה קו' התוס'. וא"כ מדברי התוס' יש סתירה לזה אך לדברי הרשב"א ז"ל הנ"ל א"ש קושיית התוס' דשאני התם דהדירה מכל הנאתו ואף דהוה גם תשמיש בכלל מ"מ תל על התשמיש בכולל עם כל ההנאות ובכולל חל עד"מ גם באוסר גופו עד"מ כנ"ל. וע"כ דמשום שעבודה הוא דלא חל דע"ז ל"מ כולל כיון דמשועבד לה הוה כאינו שלו כמבואר ברשב"א ז"ל א"כ שפיר הקשו מגופא דמתניתין הו"ל לאקשויי ודוק בזה. וא"כ לפי"ז באוסר תשמישו עלי' לכאורה מכל הנך טעמים נראה פשוט דא"צ להפר כלל ומותר גם לאחר גירושין אך באינך דוכתי כגון באוסרת על בעלה תשמישה וכן בנודרת מרחיצה וכה"ג הנ"ל לכאורה מדברי הר"ן ז"ל מוכת דצריך להפר וכ"כ הריטב"א והנ"י בהדיא בנדרים שם כהר"ן ז"ל ואתר שכבר כתבתי כ"ז מצאתי בעה"י באמרי ברוך שהעיר בזה וכ"ז נגד דברי הט"ז ז"ל הנ"ל וקצת יש סמך לזה מלשון הרמב"ם ז"ל בפי"ב מנדרים והש"ע יו"ד (סי' רלד) שם דבאוסר תשמישו עליה כתבו בלשון אינו נדר כלל ובאוסרת תשמישה עליו כתבו דא"צ להפר ודוק היטב בזה ועדיין צ"ע ועיין בשו"ת מהרי"ט (סי' ה) שכתב בהדיא כהט"ז ז"ל:

ה

והנה אף שמהר"ן והריטב"א והנ"י הנ"ל לכאורה משמע דלא כהט"ז והמהרי"ט ז"ל אך מ"מ לכאורה מהתוס' משמע כהמהרי"ט והט"ז ז"ל כמו שהוכיח מהא דגיטין (דף מ ע"ב) ד"ה הקדש. והנה מרן הש"ך ז"ל כתב בסוף דבריו בנקה"כ דראיותיו אינן ראיות וקצר בלשונו הזהב במה כונתו הק' ז"ל דבזה לכאורה מבואר בהדיא דכתבו שם דהך דפ' המניח (דף לג) אפילו בראוי למזבח אינו מפקיע מידי שיעבוד דניזק משום דאינו יכול לסלקו בזוזי וכ"כ שם בתחלת הדיבור וקשה לר"ת דאי תשיב ברשותו של לוה וכו' ואי לא חשיבי ברשותו כו' דכי יקדיש את ביתו כו'. ואר"י דרבא לטעמו דאמר בפ' כ"ש בע"ח מכאן ולהבא הוא גובה וחשיב ברשותו. ודוקא קדוה"ג כו' דכיון דתל שעה אחת תו לא פקע וכו' הרי בהדיא דלאביי דס"ל למפרע הוא גובה לא חשיב כלל ברשותו והיכא דאינו יכול לסלוקי בזוזי לכ"ע למפרע גובה כמבואר שם והרי אינו ברשותו כלל והאיך יחול ההקדש והקונם שלו. וכן כתבו שם (דף מא ע"א) באותו הדיבור דלאביי אינו חל כלל וכ"כ התוס' בהדיא בפ' החובל (דף פא ע"ב) סוף ד"ה מאי טעמא כדרבא כו' דכיון דאינו יכול לסלקא במלתא אחריתא לא נחשבה מחוסרת גוביינא ולא חל השיחרור וכ"כ שם הרשב"א ז"ל בהדיא דמש"ה אלים שיעבודא עיי"ש. ולכאורה זה ראיה נכונה להמהרי"ט ז"ל דכן בתשמיש דאלים השיעבוד דמשועבדת בגוף התשמיש והוה לענין תשמיש כשלו ול"מ כלל הקונם והקדש שלה להפקיע. ולכאורה לפי מה שהבאתי מהר"ן והנ"י והריטב"א ז"ל הנ"ל חולקים ע"ז:

אמנם לפע"ד היה נראה לכאורה אי לא דמסתפינא די"ל דגם הר"ן והריטב"א והנ"י ז"ל סוברים כתוס' ז"ל הנ"ל וכדעת המהרי"ט והט"ז ז"ל הנ"ל דתשמיש וכדומה ל"ש דליפקע הקונם מידי שיעבודו. אלא די"ל דהיכא דהבעל אוסר תשמישו. על אשתו שאני מאשה שאסרה הנאת תשמישה על בעלה. וי"ל דהבעל שפיר יכול לאסור הנאת תשמישו עליה אם לא דאלמוה לשיעבודה וקונם שלו שפיר יכול להפקיע משיעבודא אף דמשועבד לה בתשמיש בשיעבוד הגוף מ"מ לא מיקרי כשלה להיות מיקרי אינו ברשותו משום דהבעל יכול לגרש לה תיכף בע"כ והוה כמו ביכול לסלק בזוזי דלא הוה הגוף שלה ויש להוכיח לזה מדברי התוס' פ' השולח (דף מא ע"א) בסוף ד"ה הקדש כו' דהקשו וא"ת ואיצטלא דפרסוה אמיתנא אמאי קניא מיתנא הא אין יכולין לסלקה בזוזי דהדין עמה א"כ מודה רבא התם דלמפרע הוא גובה וכו' וי"ל דמ"מ כיון דמשתמשין באצטלא לעשות בה כל חפצם ואם עליך בלא"ה אינו יכול לאסור דמשועבד לה ואם בהנאתך עלי הרי נדרים חלים מד"מ ועיין בת' המובא בשו"ת חמדת שלמה (סי' יז) וראיתי שתמה שם ג"כ על הרדב"ז ז"ל הנ"ל יעוש"ה. ולהנ"ל א"ש בפשיטות דכיון דהוה מצוה שבין אדם לחבירו לא חל הנדר כמוש"כ הרדב"ז ז"ל. שוב מצאתי בעה"י בחמדת שלמה שם (סי' ית) דתירץ להך דס' ב"ה הנ"ל די"ל דאינו יכול לאסור אשתו משום אעל"מ ובשלמא בנדר עד"מ בגוף הנדר לא אמרה תורה ל"ת משא"כ בזה"ז לאסור אשה הרי גרם לגרשה ועל זה גופה יש תרגמה"ג ובזה תירץ דברי הרדב"ז ז"ל הנ"ל דמש"ה ל"מ נדרו לאסור אנוסתו משום דמגרע עונתו ואעל"מ ובזה לק"מ ממס' מכות ט"ז הנ"ל דשם מיירי לאחר גירושין דאינו מחויב בעונתה אלא דמוטל עליו מצוה כמו במצה ונדרים חלים עד"מ וזה קצת כעין סברה שכתבתי למעלה יעו"ש ודוק:

מכרוה לא טרפה מלקוחות ומסלקי לה בזוזי אמרינן מכאן ולהבא הוא גובה. והרי שם אף דגוף האצטלא משועבד לה ולא יכול לסלקה בזוזי מ"מ כיון דמשתמשים בה כל חפצם ואם מכרוה הלקוחות יכולים לסלק בזוזי אף שהוא אינו יכול לסלקה בזוזי מ"מ כיון דבמכרם הלקוחות מסלקים בזוזי והוה מכאן ולהבא גובה וכיון דאפשר רק באיזה טצדקי לאפקועי גוף האצטלא ממנה לא מיקרי כשלה מכש"כ במדיר תשמישו על האשה כיון דלאו בכל עת משועבד לה לתשמיש בלא הפסק אלא דמדירה הגוף לתשמישה בעת שירצה לשמש עמה יהיה אסור עליו הרי שפיר יש מקום לההקדש והקונם לחול דהרי יכול לגרש לה תיכף בע"כ והגוף אינו משועבד לה בהכרח אלא כ"ז שלא גרשה משועבד לה מד"ת לקיים עונתו ומ"מ לא מיקרי אינו ברשותו עד שלא יחול עליו הקדש ולכאורה לפע"ד יש לדמות דין זה להא דאיתא בנדרים (דף לד:) אמר רבא היתה לפניו ככר של הפקר ואמר ככר זו הקדש נטלה לאוכלה מעל לפי כולה כו' ופי' הר"ן ז"ל דע"כ מיירי בהקדישה קודם שזכה בה דאי לאחר שזכה בה לא מעל משום דמעיקרא נמי ברשותיה קאי והשתא נמי ברשותו קאי ואין מעילה בהקדש אלא במוציא מרשות הקדש וכו' אלא דזכה בעד הקדש עיי"ש והרא"ש ז"ל בפי' שם ובתוס' בתירוץ א"נ כתבו די"ל דיהיה רחוק ממנו יותר מד"א אלא דלא היה אדם אחר סמוך לזה והיה בידו לזכות שפיר יכול להקדיש כדאיתא בקידושין (דף סב) כל שבידו לאו כמחוסר מעשה דמי וכו' עיי"ש וכן בקונמות כמבואר שם בתוס' ריש ד"ה היתה לפניו וכו' דרבא בקונמות מיירי שם יעו"ש והרי דבזה מיקרי שלו שיכול לאסור בקונם. וכ"כ בתשמיש כיון דיכול לגרשה תו"מ בע"כ לא מיקרי כאינו ברשותו ול"ד להך דאביי דלמפרע הוא גובה דמיקרי אינו ברשותו כמבואר בתוס' גיטין שם. ועוד דלאו בכל עת משועבד לה כנ"ל בודאי יש מקום לחול ההקדש והקונם וממילא לא נפקע ומפקיע משיעבודה וע"כ שפיר הקשו הר"ן וסייעתו ז"ל בהך בנדרים (דף טו ע"ב) שם בחשמישי עליך דקונם מפקיע משיעבוד וא"כ מאי מקשה והא משועבד לה. וצ"ל דהקושיא הוא משום דאלמיהו רבנן לשיעבודה. משא"כ באשה האוסרת התשמיש על בעלה בודאי די"ל כיון דאינה יכולה להפקיע ממנו התשמיש בשום אופן ומשועבדת ליה בעת שירצה לתשמישו והוה כאינו שלה ואינה ברשותו כנ"ל י"ל דאין ההקדש והקונם חל כלל אף בלא אלמוהו לשיעבודו כמוש"כ המהרי"ט והט"ז ז"ל כנ"ל. וגם באיש שאוסר תשמישו על אשתו שנתבאר דיש לו מקום למול ההקדש והקונם שלו ולא מיקרי אינו שלל ומ"מ מטעם אחר י"ל דל"מ נדרו דהוה נודר ע"ד מצוה ואף דנדרים חלים עד"מ זה דוקא באוסר החפץ עליו שהחפץ אינו מצוה משא"כ באוסר גופו על אשתו והאי גופו מצוה. בזה לא מל הנדר כמש"כ הרשב"א ז"ל כמבואר למעלה. אך מ"מ הא דמקשה בנדרים שם (דף טו) והא משתעבד לה דעדיפא מיני' מקשה דגם בכולל לא מהני כמש"כ הרשב"א ז"ל כנ"ל. ולפי קושיית המקשן שפיר הקשו הר"ן וסייעתו ז"ל דשיעבוד ל"מ דהקדש מפקיע מידי שיעבוד וצ"ל משום דאלמוהו כנ"ל. אבל מ"מ לפי האמת היכא דלא היה בכולל דלא מהני על דבר מצוה בזה לא חל הקונם כלל וא"כ בין באוסר על אשתו ובין האוסרת על בעלה אין הנדר חל כלל וגם לאחר הגירושין מותרין זב"ז ומותרת להנשא לו כמש"כ המהרי"ט והט"ז ז"ל ודוק. וכן י"ל בנודרת מרחיצה ג"כ כיון דאינה יכולה להפקיע ממנו לא חל כלל כמש"כ הט"ז ז"ל:

ו

ומה שהשיג בנקה"כ ביו"ד שם על הט"ז במה שהוכיח מהא דמקשה בנדרים הא משעבדא ליה ומשמע דא"צ הפרה כלל. ע"ז כתב שם דלא משמע מידי דהכי פריך דע"כ הא דצריך הפרה היינו אפילו בעודה תתחיו דהא קתני בסיפא שלא ארחץ א"צ להפר והיינו ע"כ בעודה תחתיו ומשום דמשועבדת ליה וא"כ אפילו בלא אשמש נמי הא משתעבדא ליה וכו'. ולא זכיתי להבין עומק כונת רבינו הגדול הש"ך ז"ל דמאי הוכיח דע"כ הא דצריך הפרה היינו אפילו בעודה תתתיו כמו שלא ארחץ דא"צ להפר בעודה תחתיו דמשועבדת ליה. דלכאורה י"ל בפשיטות דלהט"ז הרי גם בלא ארחץ לא חל הנדר כלל משום דמשועבדת לו ואינה יכולה להפקיע כנ"ל. א"כ בהא דלא ארחץ כיון דבעודה תחתיו דמשועבדת ליה ואינו חל הנדר כלל א"צ להפר הוה הפירוש דא"צ כלל להפר אף על לאחר גירושין כנ"ל א"כ בהא דתשמיש דצריך להפר י"ל שפיר דצריך להפר על אחר גירושין ומאי מקשה והא משתעבד לה. וצ"ע בדבריו הק':

ומה שהקשה עוד בנקה"כ על הט"ז ז"ל מהא דהרמב"ם והסמ"ג לא הזכירו ברחיצה דאין צריך להפר ואם איתא כדברי הט"ז ז"ל הו"ל לאתויי הך דינא דהא אפילו לכי מגרשה לא חייל נדרה א"ו סמכו עצמם אמש"כ במעשה ידיה דא"צ להפר משום דמשעבדא ליה וה"ה ברחיצה וכה"ג יעו"ש. ולפי המבואר למעלה לכאורה יש לישב והוא דהנה בפסחים (דף ל) בנכרי שהלוה לישראל על חמצו ועבר עליו הפסח אחר הפסח מותר בהנאה יעו"ש בגמרא. ואיתא ע"ז ברמב"ם ז"ל פ"ד מחומ"צ דבעינן דוקא שיהיה הזמן שקבע ליה קודם הפסח אבל אם הזמן לאחר הפסח אסור דהא הנכרי לא קנה ליה קנין גמור הובא ברא"ש שם. והרא"ש ז"ל השיג שם עליו דהא אמרינן אליבא דאביי אי אמרת בשלמא למפרע הוא גובה מש"ה מותר בהנאה דברשות דנכרי קאי כו' וכש"כ לרבא בא"ל בהדיא קני לך מעכשיו דאשתכח דלמפרע היה קנוי קנין גמור לנכרי והובא כ"ז בטור או"מ סי' תמ"א ופסק שם כהרא"ש ז"ל וכן פסק בש"ע שם. וי"ל דפליגי בזה דלהרמב"ם ז"ל כיון דמחסרה גוביינא החמץ מפקיע מהשיעבוד ולהרא"ש והטור ז"ל כיון דלמפרע גובה תו ל"ש לומר דמפקיע השיעבוד לא בהקדש ולא בחמץ ולא בשיחרור ועיין היטב בס' פני יהושע בגיטין (דף מ ע"ב) ד"ה דאמר רבא שביאר כן שיטתם ז"ל והביא שם דגם רש"י ז"ל ס"ל כהרמב"ם ז"ל וחולק אתוס' עיי"ש. ולפי"ז להרמב"ם ז"ל י"ל גם בתשמיש ורחיצה הנ"ל כיון דהגוף עדיין הוא שלה ומחסרה גוביינא לגבי בעל שפיר חל הקונם לאפקועי שיעבודו אם לא מטעמא דאלמוה רבנן לשיעבודו וי"ל דלאחר גירושין אסור לשיטת הרמב"ם ז"ל משא"כ להטור והש"ע דפסקו כשיט' התוס' דכיון דלמפרע גובה לא חל כלל הקונם וכן היכא דלא מצי לסלוקי בזוזי דלכ"ע הוה כמו הך דלמפרע גובה כמבואר למעלה שפיר כתב הט"ז דמש"ה א"צ להפר כלל. ואף דלהרמב"ם ז"ל יש לחלק בזה דל"ד הך לההיא דנכרי שהלוה לישראל ע"ח דגם במעכשיו מ"מ קודם הזמן יכול לסלקו משא"כ תשמיש ורחיצה א"א לסלק בדבר אחר מ"מ לפי"מ שהוכיח בס' פנ"י דרש"י ז"ל בודאי חולק אתוס' ואף בלא מצי לסלק בזוזי כמו באפותיקו מפורש מ"מ כיון דמחסרא גוביינא חל ההקדש וחמץ ושיחרור יעו"ש א"כ י"ל דכן ס"ל להרמב"ם ז"ל משא"כ לשיטת התוס' והרא"ש והטור ז"ל ע"כ אף במחסרא גוביינא לא חל כיון דלמפרע גובה ולהרא"ש והטור אף ביכול לסלק לו בזוזי קודם הזמן מ"מ באמר מעכשיו דלמפרע גובה לא חל החפץ. ומכש"כ בהך דתשמיש ורחיצה דא"א לה להסתלק מזה ממנו בשום אופן דהוה כאינם ברשותה ולא חל עליהם הקונם כלל וממילא גם אחר גירושין מותרת וא"צ הפרה כלל כדברי המהרי"ט והט"ז ז"ל:

ז

אמנם בגוף סברא זו שכתב הפני יהושע ז"ל להוכיח דלהרמב"ם ורש"י ז"ל אף למ"ד למפרע גובה מפקיע מידי שיעבוד וכן הוכיח בצל"ח ז"ל למס' פסחים (דף ל' ע"ב) בהא דכתב רש"י ז"ל במתניתין דמיירי בהרהינו אצלו דלמה כתב הרהינו דלא כאביי ודלא כרבא דלאביי א"צ הרהינו ולרבא צריך מעכשיו והוכיח מזה דע"כ גם לאביי מפקיע מידי שיעבוד וצריך הרהינו דלא לאפקועי משיעבוד והא דס"ד דגמרא דלאביי ניחא אף בלא הרהינו היינו דס"ד כסברת התוס' דלמ"ד למפרע גובה אינו מפקיע משיעבודא ולמסקנא לכ"ע צריך הרהינו ותירץ בזה דברי הרמב"ם ז"ל דבעי דוקא הגיע זמן קודם פסח משום דס"ל דלכ"ע מפקיע משיעבודו ושוב הקשה דלהרמב"ם ז"ל למה צריך הרהינו ומכת זה העלה דגם להמקשה ס"ד דמפקיע משיעבודא וגם הקשה שם על הרא"ש דהשיג על הרמב"ם ז"ל דבעי הגיע זמן קודם פסח דהלא לאביי היה ניחא ליה בהגיע זמן אחר פסת וכן לרבא באמר מעכשיו. וחמה דגם להרא"ש קשה דלמה צריך הרהינו דהא לאביי היה נ"ל גם בלא הרהינו יעו"ש שהאריך ברוב חריפותו ודבריו הק' מתוקים מדבש ונופת. אך לולא דבריהם ז"ל היה נלפע"ד דלכאורה אין הכרת דהרמב"ם ורש"י ז"ל ס"ל כן די"ל דהא דצריך הרהינו הוא מטעם אתר וא"ש ג"כ ס"ד דגמרא דל"צ הרהינו לאביי דהנה כתב הרא"ש למסקנא דגמרא פסחים (דף לא) שם דבעי מעכשיו וגם הרהינו דאי לא מעכשיו ל"ק ישראל. ואי לא הרהינו אע"ג דאמר מעכשיו לא גרע מחמצו של נכרי ברשות ישראל והאחריות על ישראל. וכתב שם הב"ח בטור או"ח סי' תמא דלהרא"ש ז"ל אע"פ דקני ליה עכומ"ז קנין גמור אפי"ה אסור דאינו כמו שאר סתם פקדון דהכא כיון דעיקר הממון הוא של ישראל הו"ל באחריותו של ישראל מן הסתם והכריע שם דבכל פקדון הו"ל באחריותו של ישראל מן הסתם כשיטת רש"י ז"ל יעו"ש ובקרבן נתנאל על הרא"ש שם השיג על הב"ח ז"ל דא"כ למאי דס"ד דמיירי בלא הרהינו למ"ד למפרע הוא קונה לדידי' ג"כ תקשה מתניתין דקתני נכרי שהלוה לישראל על חמצו אחה"פ אמאי מותר בהנאה כיון דעדיין ביד ישראל לא גרע מחמצו של נכרי ברשות ישראל והאחריות של ישראל. ותו מאי קאמר ות ותסברא אימא סיפא כו' למ"ד התם עובר הכא אינו עובר. אימא מש"ה עובר כיון דעדיין ביד ישראל לא גרע מחמצו של נכרי בבית ישראל והאחריות על ישראל. ומש"ה פירש שם דצריך הרהינו דבלא הרהינו במאי קנה הנכרי וכתב שם דה"ה דמהני קנין אחר וזהו כעין קושיית הצל"ח על הרא"ש ז"ל. ולכאורה לפע"ד דיש לישב כפירוש הב"ח ז"ל די"ל דבזה דהחמץ של ישראל לכ"ע באחריות הישראל וא"ש ס"ד דגמרא ג"כ דהנה זה ודאי דאף דהוה באחריותו. דהוה כסתם שומר ולא עדיף מיני' וחייב באחריות גניבה ואבידה וכדומה אבל דנימא דחייב גם באונס י"ל דזה לא אמרינן כיון דאף בקיבל עליו אחריות סתם אינו חייב באונסין כשמואל. והנה בתוס' בפ' שבועת הדיינין (דף מד) ד"ה שומר כתבו שם דלרבה דס"ל שומר אבידה ש"ח בחמץ דוקא כשקיבל עליו אחריות אונסין ג"כ הוא דחייב לבער אבל למאן דפוסק כר"י דשומר אבידה ש"ש גם בקיבל עליו אחריות גניבה ואבידה חייב לבער עיי"ש וא"כ שפיר י"ל דבגמרא דס"ד דלאביי ניחא גם בלא הרהינו דהיינו די"ל דלאביי ל"ק מתניתין אף בלא הרהינו די"ל דס"ל כרבה והיכא דאינו חייב באונסין אינו חייב לבער. משא"כ לרבא קשה כיון דמכאן ולהבא גובה. וקאמר תו לימא כתנאי כו' מאי לאו בהא קמיפלגי דמר סבר למפרע הוא גובה ומר סבר וכו' והוא דרצה להוכיח דפלוגתתם הוא אי למפרע גובה ולא איירי בהרהינו אצל ישראל דאי בהרהינו מ"ט דמ"ד דאינו עובר דאכתי לא אסיק אדעתיה דפליגי אי קונה ישראל מנכרי אלא דמיירי בלא הרהינו ופליגי אי למפרע גובה וי"ל כמו שביאר הצל"ח דבקושייתו לימא כתנאי היינו דחוזר אלמעלה משום דקשה ממתניתין ארבא ומש"ה אוקי מתניתין בהרהינו אף דמתניתין סתמא קתני וע"ז הוכיח דתנאי היא וא"כ ל"ק ארבא וא"צ לאוקמי גם מתניתין בהרהינו ומ"מ א"ש וע"כ כרבה וכנ"ל ושפיר מקשה ע"ז מסיפא אבל נכרי שהלוה לישראל ד"ה עובר והא איפכא מבעיא ליה כו' ואין לומר משום דחייב באחריות דהשתא קאי בשיטה דכיון דאינו חייב באונסין אינו חייב לבער וכנ"ל:

אמנם לרש"י ז"ל אין לומר דמש"ה בעי הרהינו כדי שלא יהיה באחריותו לפי הנ"ל דהרי התוס' בשבועות שם כתבו דלרש"י ז"ל אינו חייב לבער אלא בחייב גם באונסין והובא בב"ח או"ח (סי' תמ). ובלא"ה אין לומר כן בכונת רש"י ז"ל דבהדיא כתב בפסחים שם דמש"ה צריך הרהינו דלא מחוסר גוביינא והוה דידי' למפרע וכן במס' ב"ק (דף ל ע"א) כתב בהדיא דבהרהינו לא הוה שיעבוד לחודא אלא קנייה ממש. אך גם לפרש כמו שעי' הצל"ח ז"ל דמש"ה צריך הרהינו כדי שלא יפקיע השיעבוד וזה בין לאביי בין לרבא עיי"ש כבר השיג עליו בס' יד יהודה שם מהך דב"ק שם (דף צ) דכתב רש"י ז"ל בהדיא דרבא הוא דקמתרץ לה בהרהינו וכן הקשה מהא דפירש"י ז"ל במתניתין גם על בבא שני בישראל שהלוה לנכרי ושם ל"ש טעם הצל"ח ז"ל יעו"ש אמנם להרמב"ם ז"ל דפסק כר"י בשומר אבידה דהוה ש"ש וכן פסק בפ"ד מחומ"ל דבחייב בגניבה ואבידה חייב לבער. י"ל כנ"ל דמש"ה כתב בפ"ד מחומ"צ דבעינן גם הרהינו אצלו וכבר עמד ע"ז בצל"ח דל"ל הרהינו ולהנ"ל א"ש כנ"ל. אולם להרא"ש ז"ל אף דהיה אפשר לומר כן דלהרא"ש ז"ל אף אם אינו חייב רק בפשיעה ג"כ חייב לבער כמש"כ הטור בשמו סו"ס ת"מ יעו"ש. אך מ"מ קשה לומר כן דהרי כתב הרא"ש בס"פ שבועת הדיינין דהלכה כרבה דשומר אבידה ש"ח והרי דלא תליא זב"ז. אך מ"מ י"ל דלאביי ל"ק די"ל דס"ל כשיטת הסוברים דאיינו חייב לבער רק היכא דחייב גם באונס משא"כ לדינא דחייב גם בקיבל אחריות גניבה ואבידה שפיר צריך הרהינו וביותר דלהרא"ש ז"ל בפשיטות א"ש די"ל דאביי ס"ל דבחייב בגניבה ואבידה חייב לבער ולא בחייב בפשיעה אך לדינא הרי פסק הרא"ש דגם בחייב בפשיעה חייב לבער אך מ"מ בהא דכתב גם בבא שניה בישראל שהלוה לעכו"ם דמיירי ג"כ בהרהינו וכן לפירש"י ז"ל בזה א"א לומר כנ"ל אך לפי מה שביאר בק"נ הנ"ל דהוא משום קנין א"ש.

וכן הא דהוכיח בפנ"י מדברי רש"י ז"ל במס' יבמות (דף סו) מאצטלא דפרסוה אמיתנא הנה בהך דאצטלא הנ"ל כבר עמדו בתוס' ז"ל שם בגיטין (מ') ד"ה הקדש ותירצו שם. ונאנאי ברי' דר"י כו' ס"ל באמת לחלק כיון דא"א לסלוקי בזוזי לא מפקע משיעבודו כמש"כ בהדיא בתוס' פ' החובל (דף פ"ט ע"ב) ד"ה מ"ט כו' עיי"ש וגם למסקנת הגמרא כבר תירצו בתוס' הנ"ל. אך מלשון רש"י ז"ל דמשמע דמפקע בזה משיעבוד משום דמחוסר גוביינא ועומד באחריות היתומים גם בזה לכאורה יש לחלק קצת כמו שכ' בתוס' ישנים שם דהקשו שם דמאי מדמה כלל לדרבא דהרי כאן אינו יכול לסלק בזוזי ותירצו דדוקא התם שהקנה גוף העבד למלוה בעינן שיוכל הלוה לסלקו כו'. וא"כ י"ל דגם לרש"י ז"ל דוקא בענין זה דלא הקנה הגוף לאשה וכו' וגם עומד באחריותו מש"ה תפקיע. וכ"ז באופן דחייב באחריותן כמבואר ברש"י ז"ל יבמות ס"ו שם אבל באם הקנה ושיעבד לבע"ח באופן שאינו יכול לסלקו וגם אינו מחויב באחריותן כלל ועומד לגמרי באחריות בע"ת אף דעדיין לא גבה ולא קנה הדבר לגמרי מ"מ הרי מבואר בהדיא דלרש"י ז"ל אין ההקדש וכו' מפקיע משיעבוד זה לכ"ע גם לרבא א"כ בהא דשיעבד תשמיש וכדומה דאינה יכולה לסלקו בזוזי וגם לא שייך בזה חיוב אחריות (וכמו באם חלתה שאינה יכולה לשמש עמו בודאי דליכא עלה חיובא להתרפאות כדי להשלים שיעבודו] א"כ בזה לכ"ע אינו מפקיע משיעבודא גם לרש"י ז"ל וז"פ לפע"ד:

ח

ומה שכתבתי למעלה להקשות על הט"ז ז"ל מהא דפ' אע"פ (דף נט) שם ריב"נ אומר יפר שמא יגרשנה ותהא אסורה לחזור ופירש"י ז"ל לפי שנאסר מעשה ידיה עליו וא"א ליזהר שלא תטחון כו' וכל המלאכות השנויות במשנתנו שהאשה עושה לבעלה והיינו רחיצת פניו כו' ומזיגת הכוס והצעת המטה וכדומה והרי מלאכות אלו אינה יכולה לפטור עצמה מבעלה בשום ממון בעולם כמבואר ברמב"ם פכ"א מאישות ולהט"ז ז"ל לא תל הקונם כלל בזה דמשועבד גופה לזה ולמה צריך להפר בשביל זה. גם זה נלפע"ד דיש לישב דהנה בהא דקונם מעשה ידי לפיך דצריך להפר שמא יגרשנה וקודם גירושין לא חל דאלמוהו רבנן לשיעבודו וא"כ אמאי חל לאחר גירושין הא הוה דשלב"ל כבר ביאר זה הרשב"א ז"ל בחי' בשם ר"ת ז"ל דהקונם חל על הידים אף דאלמוה לשיעבודו על מעשה ידיה מ"מ על גוף הידים חל ההקדש וממילא אחר גירושין שנפקע שיעבודו חל הנדר עיי"ש א"כ י"ל בהא דאסורה לחזור לו משום שאר מלאכות הנ"ל ג"כ א"ש דהרי היא אסרה כל מעשה ידיה ותל ההקדש על הידים וכל המלאכות אלא דלענין מעשה ידיה אלמוה לשיעבודו ונשאר רק על הידים לבד כמש"כ הרשב"א ז"ל א"כ גם בהנאת רחיצה והצעת המטה ומזיגת הכוס אף דעל זה לא חל כלל הקונם משום דזה הוה כאונס שלה דאינה יכולה לסלקו ע"ז בזוזי כמש"כ המהרי"ט והט"ז ז"ל מ"מ כיון דעל הידים עכ"פ חל על שאר דברים שקונם מפקיע והוה כאילו אסרה ידיה השייך לה על בעלה וממילא קודם גירושין דלמלאכות אלו דמשועבדת ואינה יכולה לסלק עצמה בשום אופן דהוה כאינו שלה כנ"ל. לא נכנס כלל לכלל הנדר ועל מעשה ידיה דיכולה לסלקו בזוזי דנקרא שלה וברשותה שפיר חל הנדר על ידיה נגד זה אלא דאלמוהו רבנן לשיעבודו. וממילא כשיגרשה שהכל שלה חל איסורה בכל מלאכה כיון דהנדר חל על מה שהוא שלה וברשותה וחל על הידים שהוא בעולם ובמה ששייך לה ובעת ששייך לה ועיין בר"ן ר"פ המדיר ובהגהת הב"ח ז"ל שם ודוק בסברא זו כי לפע"ד נכון הוא וא"ש דברי המהרי"ט והט"ז ז"ל, ובסברא הנ"ל י"ל דאף אם נימא דגם בתשמיש ורחיצה הנדר חל אלא משום דאלמוהו רבנן לשיעבודו מ"מ י"ל כיון דבתשמיש ורחיצה הוא שיעבד בגוף דוקא כנ"ל וכיון דאלמוה רבנן לשיעבודו דלא ליחול ממילא דאינו חל כלל ובשלמא בקונם מעשה ידי י"ל כמש"כ הרשב"א ז"ל דאלמוהו דלא ליחול על מעשה ידיה אלא על הידים כנ"ל משא"כ בשיעבוד הגוף כיון דלא חל משום דאלמוהו לשיעבודו סו"ס ליכא נדר כלל. וסברא זו כתב בס' אבני מלואים (סי' פא) לתרץ כן קושיות הפרישה על הטור הנ"ל יעו"ש. ומכל הלין טעמים נלפע"ד דיש לישב ולקיים דברי רבותינו המהרי"ט והט"ז ז"ל הנ"ל דבתשמיש א"צ להפר כלל גם על אחר גירושין וכן י"ל ברחיצה. אך לענין דינא הרי מרן הש"ך ז"ל חולק עליו והסכים להפרישה ולפי מה שכתב הפנ"י והצל"ח משמע דגם הרמב"ם ז"ל ס"ל כן וחלילה לי להכניס ראשי בין ההרים הגדולים להיות כמכריע לדינא. אך אם הבעל אמר תשמישי עליך לכאורה נראה דא"צ להתיר כלל גם לאחר גירושין כיון דמלבד סברת המהרי"ט והט"ז ז"ל איכא עוד טעמא דהרשב"א ז"ל דהוה על דבר מצוה ובזה לא חל כמו שנתבאר למעלה באריכות. כ"ז כתבתי לפלפולא בעלמא ואם ח"ו שגיתי ה' הטוב יכפר בעדי ויאיר עיני בתורתו:

תוכן העניינים

שות ברית עולם

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה