אור ברסלב
שות ברית עולם שו"ת בדיני אהע"ז › סימן פג

שות ברית עולם· רבי איזיק יעקב ולר

שו"ת בדיני אהע"ז · סימן פג

סימן פב

עוד לידידי ש"ב הרב הג' הנ"ל בענין הנ"ל:

א

מה שכתב ידידי לתמוה על סברתי שכתבתי למעלה די"ל דאם נתן הגט על חצר של שניהם די"ל דמהני מטעם גיטה וחצירה באין כאחד ע"פ דברי הר"ן ז"ל שכתב בנדרים ר"פ השותפין דחצר השותפין בעת שכל אחד משתמש הוא שלו וע"ז האריך ידידי דל"ש קנין אלא דהחצר היה מקודם שקונה דאל"כ במה נעשה חצירה דהגט עדיין אינו שלה ע"ז אבאר יותר דברי בעה"י. והנה ז"פ בטעם דחצר השותפין דאמרינן דכ"א בעת שמשתמש הוה שלו לא דנימא דמחמת התשמיש קונה המקום אלא דע"מ כן נשתתפו דכ"א בעת שירצה להשתמש יהיה אז שלו וא"כ בעת שמניח השותף חפציו אמרינן מסתמא אותו העת הוא שלו וא"כ שייך בגט כיון שנותן לה גיטה והיא רצונה להתגרש דע"כ כל דברי סובבין רק היכא שהיא ברצונה להתגרש דאי דמגרש לה בע"כ בלא"ה ל"ש סברתי הנ"ל דאותו העת החצר שלה כיון דאין רצונה לזה. אלא היכא דהיא רצתה בהגט אמרינן שפיר דגיטה וחצירה באין כאחד ול"ד זה לשאר קנינין דל"ש זה כאשר יתבאר בעה"י. והנה דין דגיטה וחצירה באין כאחד לא מצינו בש"ס בשום דין קנין אלא בגט מבואר דין זה במס' גיטין (דף כא ודף עז) שם וטעם הסברא נלפע"ד דבקנין דעלמא ל"ש קנין וחצר כאחת כיון דעיקר הקנין צריך דעת הלוקח וגם קנין חצר הוא קנין ככל שאר קנינין דעלמא והיינו שמוציא מרשות מוכר לרשותו ואנו צריכין לזה רצונו וא"כ האיך נאמר שהלוקח יקנה במה שמוציא מרשות מוכר לרשותו כשמניח בחצר השותפין כיון דע"ז אנו דנין ועדיין לא קנה הדבר המונח שם ועדיין ל"ש לו מקום החפץ והמוכר לא הוציאו כלל מרשותו ואדרבה י"ל דנקנה המקום להמוכר באותו העת ואף אם אינו רוצה בזה. מ"מ במה יופקע מרשות מוכר לרשות לוקח. משא"כ בגט דבע"כ הוא והרי ע"כ הוא מגרשה ומקנה לה הגט ותצא מרשותו וממילא קנתה הגט ואינה צריכה לזה שום קנין דהיכן מצינו קנין בע"כ אלא ודאי דאינה צריכה בזה שום קנין. וכן מצאתי בעה"י חילוק זה בין גט לשאר קנינין בס' שואל ומשיב מהדו"ק ת"ב (סי' קטו) והסביר יותר עפ"מ שכתב הרשב"א ז"ל בטעם דגירושין בע"כ היינו כיון דכל עיקר הגירושין הוא להוציא את השיעבוד שהיא משתעבדת לו לכל דבר כדין ומש"ה כשמגרש לה הוה כמבטל ומוציא השיעבוד שלה וזה בודאי יש רשות לכל אחד ואחד דאף דלהקנות לחבירו בע"כ אינו יכול מ"מ להוציא מרשותו יכול אף אם לא ירצה חבירו. וא"כ כיון דכל הגירושין הוא רק להוציא מרשותו וממילא נתגרשה ומש"ה יוכל לגרשה בע"כ. והרי ע"כ דאינה צריכה שום קנין בהגט דל"ש כלל בזה קנין אלא דמ"מ גזיה"כ הוא ונתן בידה שצריך שתבוא הגט לרשותה והיינו דמצריך לה בגמרא גיטין בפ' הזורק שתבוא לרשותה וגם הא דיליף לה בריש פ' הזורק מקרא דמהני חצירה בגט ולכאורה ל"ל קרא אלא כיון דבגט אין ענין כלל לקנין אלא שנצריך שיבוא לידה מגזיה"כ ויליף דמהני ג"כ חצירה. והא דמצריך בגיטין בהזורק בההוא ש"מ דא"ל רבא דליקני לה מקום בחצר ותקנה הגט ופירש"י ז"ל דהוא משום אגב קנתה הגט י"ל ג"כ דלאו משום דצריך קנין בגוף הגט אלא דאי לא תקנה הגט לא בא לרשותה ואנן בעינן ונתן בידה והא דלא פירש"י ז"ל משום קנין תצר יתבאר לפנינו בעה"י. וא"כ שפיר שייך לומר גיטה וחצירה באין כאחד וגם בחצר של שניהם י"ל כן ע"פ סברתי שכתבתי לפי דברי הר"ן ז"ל בנדרים הנ"ל דאמרינן דכיון דמתגרשת והוה שלה אלא דצריך שתבוא לרשותה אמרינן דממילא כשמונח הגט בחצר של שניהן אותו העת הוא שלה כדין השותפין ומונח ג"כ בחצירה. ויש לבאר יותר דלפע"ד בחצר השותפין דכתב הר"ן ז"ל בפ' השותפין דאם אחד משתמש בחצר דהוה אז שלו י"ל דלאו דוקא שאחד מהן מנית את חפץ שלו אלא אף אם מנית דבר שאינו שלו או אף אם הוא אינו מניח כלל אלא שמצוה לאחד שיניח דבר בחצר זה לצורך תשמישו כיון שהוא צריך לאותו דבר הרי הוא משתמש עתה שם ומאי נ"מ אם שלו הוא החפץ או לא כיון שצריך לתשמישו ומלאכתו הוא גם באותו העת הוא שלו לפי' הר"ן ז"ל הנ"ל ולפע"ד ז"פ א"כ גם בגט זה ודאי מה שכתבתי סברתי למעלה היינו דוקא אם תרצה האשה להתגרש בהגט מדעתה דאי בע"כ ל"ש כלל סברתי שאותו עת החצר שלה כיון דאין רצונה בזה כנ"ל וז"פ אלא דכל דברי סובבין אם רצונה להתגרש מש"ה אמרינן שפיר דגיטה וחצירה באין כאחד כיון שעפ"י רצונה הונח שם הגט אף שהבעל הוא המניח הגט מ"מ נעשה פקודתה ותשמישתה לצורכה ובעלה בודאי אינו רוצה שיהיה אז חצירו מש"ה אמרינן שפיר דגיטה וחצירה באין כאחד ושפיר מיקרי דמונח ברשותה כיון דלקנין בגוף הגט אינה צריכה אלא שיהיה ברשותה משא"כ בשאר קנינין שעיקר הקנין הוא עם החצר במה יקנה כיון דמקודם הקנין לא הוה שלו כלל ול"ש בזה באין כאחד כנ"ל:

ב

ולא לבד בחצר השותפין דל"מ לקנות גוף הקנין ול"ש בחצר כזה לעשות גוף הקנין אלא דאף אם היה מונח החפץ בחצר המוכר והמוכר מכר או נתן החצר להלוקח י"ל ג"כ דאינו יכול לזכות בהחפץ עם החצר כאחת וכמו שכתב הש"ך ז"ל (בסי' רב) הנ"ל וכמו שכתב כן בתוס' חיצוניות הנ"ל המובא בשיטה מקובצת במס' ב"מ (דף כה ע"ב) כמו שהבאתי למעלה וכבר כתבתי למעלה מה שיש לעמוד עליו מהא דפ' הזורק וכתבתי לתרץ כיון דגוף החצר שלה שאני אך לפי הנ"ל ל"צ לכ"ז ויתישב לפע"ד כל הקושיות שהקשו גדולי האחרונים ז"ל על הש"ך מכמה מקומות דבגט אמרינן גיטו וחצירו באין כאחד. ולפי הנ"ל יתישב לכאורה לפע"ד די"ל דטעמא דהך מלתא דמש"ה ל"מ בקנין דעלמא אף אם המוכר נותן לו החצר עם החפץ היינו כנ"ל משום דשם צריך החצר לעיקר הקנין והחצר דקונה הוא מטעם שליחות וא"כ אם מונח בתוך החצר מכבר ובאין כאחד הוה כמו שמונח כבר תחת יד השליח והרי אם היה רוצה השליח לזכות בעצמו לא היה יכול כיון שכבר מונח ברשותו כמבואר בחו"מ (סי' פה סעיף ב' ג') יעו"ש בסמ"ע דעיקר הקנין הוא הוצאה מרשות לרשות א"כ גם בעד אדם אחר לא יוכל לזכות טרם שיבוא ליד אותו שקונה בעדו כיון דעיקר הקנין הוא ההוצאה מרשות לרשות כנ"ל. וכאן הוא באותו הרשות שהיה וז"פ לפע"ד ומש"ה א"ש סברת התוס' חיצוניות הנ"ל המובא בשיטה מקובצת הנ"ל דהיכא דהיה כבר בחצירו ל"מ משא"כ בגט דל"צ כלל לדין קנין כמו בכל דיני קנינים אלא שיבוא לידה ורשותה כנ"ל א"כ בזה שפיר מהני גיטו וחצירו כאחת בכ"מ וז"פ לפע"ד. א"כ יש לישב לכאורה בזה כל הקושיות שהקשו גדולי האחרונים ז"ל על הש"ך ז"ל והתוס' חיצוניות ז"ל הנ"ל מהא דהזורק ועוד מכ"מ דאמרינן גיטו וחצירו באין כאחד ועיין בקצוה"ח ובנתיבות שם ובמחנה אפרים הל' קנין חצר. ולפי"ז לכאורה ל"ק כלל ואף דבהזורק בהך גיטא דש"מ דאצרכה רבא לאקנויי מקום בחצר ופירש"י ז"ל משום קנין אגב קנחה בגט י"ל דאי לא קנתה לא הוה כלל רשותה אבל לא דצריך קנין בגוף הגט כנ"ל ומה דבאמת לא פירש"י ז"ל דמהני משום קנין חצר ועיין בס' דברי אמת שכתב בעניני קנינין דהיינו משום די"ל דס"ל לרש"י ז"ל כסברת תוס' חיצוניות הנ"ל דחצירו שהיה כבר מונח החפץ שם לא מהני בזה ולפי מה שכתבתי דל"ש בגט הך סברא ומהני בגט באין כאחת א"כ הדר קשה למה לא פירש"י ז"ל משום קנין חצר כנ"ל:

אך באמת בלא"ה קשה לומר דמש"ה פירש"י ז"ל כן משום דס"ל כתוס' חיצוניות הנ"ל דהרי מבואר בהדיא שם דבגט אמרינן גיטו וחצירו באין כאחד. ואף דהך דריש הזורק יש לישב כמו שכתבתי למעלה בסי' הקודם משום דהחצר גופה שלה כנ"ל מ"מ יקשה מהא דגיטין (דף כא) דמהני בנותן גט לחצירו ונתן לה החצר במתנה משום דבאין כאחד. וראיתי בס' דברי אמת שם אח"כ שגם הוא ז"ל עמד על תירוצו ז"ל הנ"ל מגיטין (דף כא) מהא דנתן גט לעבדו וכתב לה שטר מתנה עליו וכו' דהרי דמהני באין כאחד. וכתב שם דבעבד ע"כ לא שייך משום קנין אגב דלענין דין אגב לא נחשב כקרקע יעוש"ה. ואני תמה לכאורה דל"ל להוכיח מהא דכתב גט ונתן לעבדו הלא יותר הו"ל ז"ל להוכיח מנתן גט לחצירו הנ"ל ושם ע"כ הוא מדין תצר ולא מדין אגב כמבואר שם בהדיא מהא דאמר אביי מכדי חצר מהיכא איתרבאי מידה מה ידה בין מדעתה בין בע"כ כו'. הרי בהדיא דהוא מדין יד ויש לפלפל ולישב בזה. וא"כ סו"ס ע"כ אנו צריכין לפרש דברי רש"י ז"ל שפירש שם משום קנין אגב מטעמא אחרינא וכמו שכתב שם בדברי אמת לתרץ דברי רש"י ז"ל באופן אחר יעוש"ה וא"כ א"ש הכל. וגם הא דהקשו האחרונים ז"ל מהא דמס' ב"מ בהך דר"ג דהקנה להם החצר עם המעשרות כאחת ג"כ לא קשה דשם לא בעי ג"כ קנין אלא לקיים מצות נתינה וביותר לפי המבואר בתשובת הרשב"א ז"ל סי' ת"י בשם הר"י בן פלט ז"ל דלכך אין מברכין על מתנות כהונה משום שמשלחן גבוה קא זכו ואין הישראל נותנה משלו אלא מה שיזכהו השי"ת לכהן. ודברי רשב"א ז"ל הנ"ל הובאו בס' שואל ומשיב מהדורא חמישאה (סי' נה) עייש"ה שמתרץ דברי רשב"א ז"ל שהמשיגים עליו ומבאר שם דתרומות ומעשרות משלחן גבוה קא זכו אלא דלאחר שזכו הוה ממונם ובזה חלוקים מחזה ושוק דבתו"ש גם. לאחר שזכו לא מיקרי נכסיו אלא של גבוה אבל תרומות ומעשרות הוה אח"כ ממונם אבל בעת נתינה לאו הבעה"ב נותן להם אלא השי"ת זיכה להם זאת יעוש"ה. א"כ לפי"ז ל"ש כלל בזה דין קנין שמוציא מרשות בעלים לרשותם כיון דלאו של בעלים הוא אלא של גבוה ומש"ה שפיר מהני אף אם באו כאחת ודוק בזה כי לפע"ד נכון הוא ועיין במה שכתב רבינו חננאל בפי' על מס' ב"מ (דף יג ע"ב) מבואר ג"כ כן:

ג

אך עדיין יקשה לכאורה דלפי"ז בשאר קנינין אם היה מונח החפץ בתוך החצר מכבר אף אם ירצה הקונה לזכות מקודם החצר לבד ואח"כ ירצה לזכות בהחפצים המונחים שם ג"כ ל"מ משום דהשליח לא הוציא מרשות לרשות בעד הקונה כנ"ל וא"כ א"ש דברי התוס' חיצוניות המובא בשיטה מקובצת הנ"ל. אך להש"ך ז"ל יקשה דהרי לדעתו ז"ל הא דלא מהני כאחת היינו דוקא אם רוצה לזכות כאחת משא"כ אם רוצה לזכות מקודם החצר ואח"כ בהחפץ מהני אף אם. היה מונח החפץ שם מכבר וכמו שכתב בהדיא (בסי' קצח) יעוש"ה וכמו שהארכתי למעלה ולפי הסברא הנ"ל קשה אמאי מהני אע"כ דלא ס"ל להש"ך ז"ל הך סברא שכתבתי והדר קשה כל הנ"ל להש"ך ז"ל. לכן נלפע"ד לישב ג"כ דברי הש"ך ז"ל ונראה דיש עוד סברא לחלק בין גט לקנין דעלמא דהנה כבר כתבתי למעלה מה דלכאורה קשה לי בכל דיני תצר היאך מהני דהרי חצר היכא דאינו עומד ע"ג הוא מדין שלית והוה כמו מגביה מציאה לחבירו ופליגי במס' ב"מ אם קנה אם לא ולמ"ד דל"ק משום דחב לאחרים ותופס לבע"ח במקום שחב לאחרים לא קנה. ולמ"ד דקנה היינו משום דא"ל מיגו דזכי לנפשו זכי לחבריה כמבואר בתוס' שם יעוש"ה וא"כ בחצר דהוא ג"כ מטעם שליחות אמאי זכי דהרי חב לאחרים ובחצר ל"ש מיגו דזכה לנפשו וכתבתי למעלה די"ל דגבי חצירו ל"ש חב לאחרים דהרי יכול למנוע לשום אדם לכנוס לחצירו וממילא לא יוכלו לזכות בה כנ"ל. וא"כ זה ניחא היכא דהחצר הוא שלו מקודם שזוכה בהחפץ שפיר י"ל דזוכה אח"כ בהחפץ כיון דהחצר כבר שלו ויכול למנוע לשום אדם לכנוס לרשותו ולא הוה חב לאחרים משא"כ אם יזכה בהחצר והחפץ כאחת הרי בעת שזוכה בהחפץ לא יוכל למנוע מלכנוס אדם שם לזכות בה דעדיין אינו חצירו וא"כ האיך יוכל לזכות עם החצר את החפץ מטעם שליחות דהרי הוה תופס לבע"ח במקום שחב לאחרים ומש"ה ס"ל להש"ך ז"ל דלא מהני אלא א"כ רצה לזכות בתחלה החצר ואח"כ החפץ דאז שפיר לא הוה חב לאחרים משום דכבר היה חצירו ולא יוכלו לבוא לחצירו לזכות בו כנ"ל. משא"כ אם קונה בהם כאחת לא מהני והיינו משום דהוה חב לאחרים מש"ה ל"מ מדין שליחות. אך ס"ל להש"ך ז"ל דאם רצה לזכות מתחלה החצר ואח"כ בהחפץ אף אם היה כבר מונח בתוך החצר מהני ובזה לא ס"ל כתוס' חיצוניות הנ"ל כנ"ל:

אך כ"ז אם נימא דהקנין חצר משום שליחות אך אם היה עומד אצל החצר בזה מהני ג"כ מדין יד והרי דברי הש"ך ז"ל נאמר אף אם היה עומד שם כמבואר שם א"כ עדיין יקשה. ובשלמא לפ"מ שכתבתי לתרץ דברי התוס' חיצוניות א"ש דשם מיירי כשקונה שלא מדעתו ובזה ל"ש דין יד אלא דין שליחות א"כ א"ש סברתי הנ"ל לישב תוס' חיצוניות הנ"ל משא"כ להש"ך ז"ל ל"ש סברתי אלא היכא דאינו עומד ע"ג אבל בעומד אצלו הדר קשה דמהני מטעם יד אך אולי י"ל דגם יד לא מהני אלא דומיא דידה דבעת דנותן לו הוא כבר ידה מהני קנין משא"כ כאחת ל"מ אך בגט ל"ש זה דשם לא בעינן שים קנין כמש"כ לעיל וד"ל. אך מהרמב"ם ז"ל משמע דלא אמרינן סברא זו דהרי כתב בפ"ו מהל' שכירות ה"ה דחצר המושכר קונה ההפקר להמשכיר אף שהשכירו רו לאיש אחר ומשמע ג"כ דלאו דוקא מדין יד הוא אלא אף אם אינו עומד שם זוכה מדין חצר והיינו מדין שליחות והאיך מהני לגבי שוכר והרי הוה תב לאחרים ואם דהוא חצירו א"כ יוכל למנוע מלכנוס שם זה אינו דהרי אדרבה מושכר הוא לשוכר א"כ השוכר יוכל להגביה וא"כ הוה תב לאחרים היינו להשוכר אע"כ דלא ס"ל להרמב"ם ז"ל סברא זו ונסתר בזה ג"כ מה שכתבתי בזה בסימן נ"ז לענין דין מציאה בביהכ"נ ודוק וצ"ע בזה. אך מ"מ היה אפשר לישב בטעמא דמהני קנין חצר אף דחב לאחרים ובחצר ל"ש מיגו דזכי לנפשיה כנ"ל מ"מ י"ל עפ"מ שכתב הפני יהושע בכתובות (דף פד) בטעמא דתופס לבע"ח במקום שחב לאחרים דלא מהני היינו משום דבזה דחב לאחרים עבירה הוא עושה בזה דחב לאחרינא והוה כמו שליח לד"ע ואשלד"ע עיי"ש וא"כ י"ל דהרי בחצר מסקינן בגמרא ב"מ (דף י) דהוה שלוחו לכל דבר אף לד"ע וא"כ משו"ה מהני קנין חצר אף דחב לאחרים דבזה ל"ש הך סברא דאין שליח לד"ע. אך מ"מ בעיקר מה שחידש הפני יהושע עיין בקצוה"ח סי' ק"ה דהשיג עליו בזה וגם בפנ"י נראה דלא כתב זאת לדבר ברור עיי"ש וצ"ע בזה ואכמ"ל. ולכאורה יש להביא ראי' לסברתי הנ"ל דל"ד גט לשאר קנינין דהרי כתב הרמב"ם ז"ל בפ"ה מהל' גירושין הל' א' זה שנאמר בתורה ונתן בידה אין ענין הכתוב אלא שיגיע הגט לה ואחד ידה וכו' או חצירה וכו' ואחד חצירה הקנויה לה או חצרה המושכרת או שאולה לה הכל רשותה הוא ומשיגיע הגט לרשותה נתגרשה. והרי כתב הרמב"ם ז"ל בפ"ו מהל' שכירות דהזבל נקנה להמשכיר אף אם הי' חצרו מושכר לא' מ"מ קנה החצר להמשכיר וא"כ איירי דלא יוכל החצר לקנות להשוכר אותה מטעם חצירו והאיך מהני בנותן גט לחצר המושכר לה אלא דלפי הנ"ל ניחא דבגט אינה צריכה לקנות בגוף הגט מטעם קנין אלא שיבוא לרשותה ומשו"ה מהני בזה ויעוין בפ"ז מהל' שכירות מה שמישב בלח"מ את דעת הרמב"ם ז"ל דאמאי קונה המשכיר והא שכירות ליומא ממכר הוא. וכן מישב הש"ך ז"ל בחו"מ (סי' שנג) דיש נ"מ דבזבל אין דעתו לזה וי"ל דבגט ג"כ אין דרך לקנות גט בחצר וד"ל אך מפירש"י ז"ל משמע קצת ממה שפירש בהזורק בההוא ש"מ דקנתה הגט באגב משמע קצת שצריך קנין אך גם זה יש לישב ויעוין ג"כ במפרשים בענין זה:

ומה שכ' להוכיח מהך דכתב הר"ן ז"ל בגיטין בפ"ד דלענין פרוזבול אם הוא מקנה לו קרקע כ"ש אף שלא בפניו מהני וכותבין עליו פרוזבול הרי דמהני בלא שום קנין חזקה אינו ראיה כלל דהאיך יפרש נגד מה דקיי"ל דלא מהני קנין בקרקע בלא חזקה או שאר קנינין השייכים גביה וכמבואר במס' ב"מ (דף צט ע"א) דבשאלה ג"כ בעי קנין וכן פסק בש"ע חו"מ (סי' קצה ס"ט) דבעינן בזה קנין ועיין בתוס' ב"מ (דף יא ע"ב) ד"ה מקומו מושכר לו ובתוס' מס' ערכין (דף כט ע"ב) ד"ה לא ידענא ומבואר דבעינן ג"כ בשאלה קנין עיי"ש. אלא די"ל דגם בפרוזבול שם מיירי דעשו בעדו איזה קנין חזקה וכדומה וזכי בעדו שלא בפניו וגם לשון הטור וש"ע חו"מ (סי' סז) שם משמע קצת כן דכתבו דמזכין לו ע"י אחר. וי"ל דהאחר יעשה קנין כדינו וגם דבפרוזבול מקילינן בכמה דברים כמבואר בכ"מ ויש לפלפל בזה.

ד

ומה שכתב ידידי להקשות מהא דמקשה בגמרא חצירה מה שקנתה אשה קנה בעלה והיינו לפירות וגם רבא ס"ל כן דמשני שם ע"ז יעוש"ה. ולר"ל דס"ל דאין לו לבעל פירות משעת כתיבה הרי כבר אין לו פירות קודם הגט וא"כ ראיה מפורשת דהלכה דאית לו פירות עד שעת נתינה דאל"כ מה מקשה מה שקנתה אשה קנה בעלה דהא כבר כתב לה הגט. והרי בהרי"ף והרא"ש הובא פוסק דס"ל דאין לו לבעל פירות משעת כתיבה עיי"ש. ידידי. אף כי בהשכל המה דבריו עכ"ז ל"ש להקשות על אותה דיעה המובא שם ברי"ף והרא"ש ז"ל דאין לו פירות משעת כתיבה דהרי לר"ת ז"ל מבואר שם בהדיא בתוס' גיטין (דף עז ע"א) ד"ה בכותב לה ובע"ב שם ד"ה מה שקנתה דלא תליא כלל בפירות אלא אף אם הפירות להאשה מ"מ כיון שלא תוכל למכור לא תוכל לקנות עם החצר כמבואר שם בהדיא א"כ אף לר"ל שפיר מקשה בגמרא מה שקנתה אשה קנה בעלה כו' וי"ל דס"ל לאותה דעה המובא ברי"ף ורא"ש ז"ל. אך כבר קדם בענין זה הפני יהושע באופן אחר על תוס' ד"ה בכותב לה דו"ד שם (דף עז ע"א) והיינו דתוס' שם הקשו וא"ת והא אכתי א"ל לבעל פרי כדאמרינן בהכותב שהבעל אוכל פירות בחייה וי"ל דכתב לה כו' ולר"ת ז"ל דמפרש דלא תליא כו' א"ש כמו שאפרש בסמוך וע"ז כתב הפנ"י דקושיית התוס' ע"כ לר"י דלר"ל הרי אין לו לבעל פירות משעת כתיבה א"כ לא מקשו מידי דקודם נתינת הגט הוה חצירה לגמרי כיון שכתב לה דו"ד אין לי בגוף החצר וגם פירות לית ליה משעת החתימה. אלא משום דמרא דשמעתא דהכא הוא ר"א דמוקי לה הכי בכותב לה דו"ד אין לי בנכסיך ור"א תלמידו דר"י ומסתמא ס"ל כוותיה וזה ראיה דלא כבעל העיטור דכתב דר"י ס"ל דאין לו פירות משעת תתימה. וראיתי בספר גרש ירחים על מס' גיטין שהביא דברי פנ"י הנ"ל וכתב עליו ולא הבינותי דבריו מדהוכיח לה הפנ"י מהתוס' כנ"ל א"כ משמע דקושיית הש"ס מה שקנתה אשה קנה בעלה אפילו לר"ל דמפסיד הבעל הפירות. ולכאורה נראה דפשיטא דלר"ל שאין לבעל פירות משעת חתימה דאין מקום לקושיית הש"ס דכיון דהפירות שלה לא גרע מאושלה מקום בחצירו כו' ומכאן ראיה ברורה דלא כהעיטור דס"ל להיפך ור"ל ס"ל משעת נתינה ור"י ס"ל משעת כתיבה א"כ אמאי איכסיף רבא משום קושיא דמה שקנתה אשה קנה בעלה דהרי רבא פסק כר"י בכ"מ לבד מהני תלת אע"כ דר"י ס"ל דאית ליה פירות עד נתינה וגם על דברי ר"ת שסובר דאעפ"י שאינו אוכל פירות מ"מ הוה רשות בעלה ובעיני יפלא חי גרע משאילת מקום דודאי אין בידה למכור ומ"מ מתגרשת ע"כ עיי"ש:

אך לכאורה לפע"ד דברי הפני יהושע נכונים בטעמן דמהגמרא לא מוכח מידי ולא קשה על העיטור ז"ל די"ל דס"ל להעיטור כר"ח דתליא במכירה ואף שאין לו פירות מ"מ כיון שלא תוכל האשה למכור לא הוה חצירה ומש"ה מקשה בגמרא מה שקנתה אשה קנה בעלה וכמו שכתבו התוס' ז"ל בהדיא בהזורק שם. וא"כ י"ל דהעיטור ס"ל כר"ת אלא דהפני יהושע דייק לה מהך תוס' ד"ה דו"ר דמקשו והא הפירות לבעל. דלמא ר"א ס"ל כר"ל דאין לו פירות משעת כתיבה ומאי קשה וע"ז תירץ משום דר"א הוא תלמידו דר"י דס"ל דאית ליה פירות עד שעת נתינה וע"כ מוכח דר"י ס"ל דאית ליה פירות עד שעת נתינה ולא כהעיטור אבל מגמרא לא מוכת מידי דכמו דמפרש ר"ת כן יפרש העיטור אך בגרש ירחים הקשה שם על גוף דברי ר"ת דאמאי נימא דגרע ממשאיל לה מקום (וקצת יש לחלק ביניהם ודוק) וראיית הפנ"י הוא מתוס' דלא ס"ל כהעיטור וצ"ע בזה:

ה

אך לכאורה עדיין קשה דהרי ר"ש ס"ל במתניתין דגיטין (דף ז) דנכתב ביום ונחתם בלילה כשר בגט אשה ומבואר שם בגמרא (דף יח ע"א) דה"ט דר"ש משום דס"ל לר"ש כיון שנתן עיניו לגרשה שוב אין לו לבעל פירות עייש"ה. והרי בגיטין שם (דף יח ע"ב) איתא שם דרבי יהושע בן לוי אמר לי' כדאי הוא ר"ש לסמוך עליו בשעת הדחק והיינו דס"ל לר"ש דכשר נכתב ביום ונחתם בלילה וס"ל דאין לו פירות משעה שנתן עיניו לגרשה. וא"כ ג"כ בש"מ דלא היה לו עצה אחרת לגרשה ואין לך שעת הדחק גדול מזה י"ל דנסמוך על ר"ש דאין לו פירות משעה שנתן עיניו לגרשה וא"כ מאי מקשה בגמרא שם על רבא אמאי איכסיף. וכדומה שקושיא זו ראיתי באיזה ספר. אלא דלפע"ד נראה לכאורה דקושיא מעיקרא ליתא דהנה יש לדקדק קצת מה שפירש"י ז"ל שם בהזורק מה שקנתה אשה קנה בעלה לפירות להשתמש בה ואכתי לא נפיק גט מידו דבעל דמאי נ"מ אם נפיק מידו או לא כיון דאין לה חצר. אלא דבאמת אף אם אין לו פירות משעת כתיבה והיינו דבאם ימכור הפירות תוכל אחר הגט להוציא מיד הלקוחות וכמו שמבואר בגיטין (דף י"ז) שם דאמר ר"ל משום פירות ופירש"י ז"ל שם שמזמן הגט ואילך אם ימכור הבעל בפירות נכסי מלוג שלה תגבם כו' עייש"ה. אבל אם ירצה ליקח פירות לעצמו לצרכו לאכילה או להשתמש בחצירה בודאי דלא תוכל לעכב לכ"ע דדלמא יחזור מהגירושין. ומש"ה לא פירש"י ז"ל הנ"מ מפירות שירצה לאכול או להשתמש בחצירה דזה לכ"ע שלו עדיין אלא דאם ימכור ואחר שיגרשה דהוברר הדבר למפרע שהם שלה תוכל להוציא מלקוחות. א"כ הרי דכ"ז שלא גירשה חצירה שלו לכל תשמישו וא"כ בעת שמניח הגט לחצירה אז עדיין יש לו רשות להשתמש שם והוה כמניח בחצירו ורשותו וא"כ אף דלאחר גירושין הוה איגלאי מלתא למפרע דלא היה לו כלל פירות אז בעת כתיבה מ"מ במה נתגרשה ולא הוה כלל גירושין כיון דטרם שנתגרשה יש לו רשות להשתמש שם והוה כמניח בחצירו ולא יצא כלל מרשותו וליכא כלל גירושין דהוה כמו שנותן חצר שלו לאשתו במתנה מעכשיו אם יגרשה ואם לא יגרשה לא יהיה במתנה כלל וכי נאמר דאם זורק גט לאותו חצר מהני משום דאגלאי מלתא למפרע דהיה שלה מקודם זה ודאי אינו אם לא דנימא גיטו וחצירו באין כאחד בזה י"ל דמהני משא"כ אם לא נימא גיטו וחצירו באין כאחד ל"מ משום דלא יצא עדיין מרשותו וזה שפירש"י ז"ל שם בהזורק מה שקנתה וכו' לפירות להשתמש בה ואכתי לא נפיק מידו דבעל דדמי כאילו עדיין הגט מונח בידו כנ"ל. אח"כ השגתי ס' שו"מ מהדו"ק ומצאתי בעה"י כי הוא ז"ל הקשה קושיא זו ומתרץ שם ג"כ כעין זה וקצת באופן אחר:

ו

ומה שכתב ידידי על מה שכתבתי דקשה לשיטת הרא"ש ז"ל בנדרים (דף לד ע"ב) בככר של הפקר דיכול להקדיש אף שלא עמד בתוך ד"א והקשיתי מהירושלמי וע"ז כתב ידידי דע"כ נפרש בהרא"ש דההקדש חל אחר שזכה בה דאל"כ קשה קושיא עצומה מהך דחולין (דף קלט) דמקשה שם מוקדשין ה"ד אלימא דהיה לו קן בתוך ביתו ואקדשי' כו' פרט למזומן אלא דחזא כו' ומי קדוש כו' ולפי פירוש הרא"ש ז"ל י"ל דלא היה שום אדם שיכול לזכות בו ומש"ה חל ההקדש כנ"ל ומ"מ לא הוה מזומן. וע"כ דהפירוש להרא"ש ז"ל שחל אח"כ ההקדש. ידידי אף כי יפה הקשה עכ"ז לא תיקן כלל להר"ן ז"ל דפירש בנדרים שם דבד"א יכול לזכות בעד הקדש דהוה כמו מגביה מציאה לחבירו דקנה חבירו ולעצמו אינו רוצה לקנות כמבואר בר"ן ז"ל שם. וא"כ להר"ן ז"ל יקשה הא יכיל להיות מוקדשין בשילוח הקן כגון שלא זכה לעצמו אלא בעד הקדש זכה בד"א ולא הוה מזומן וגם חל הקדש. ומה שרצה ידידי לישב להר"ן ז"ל דהטעם הוא משום מיגו דזכי לנפשיה ואם היה זוכה לא שייך שילוח הקן כו' זה ודאי אינו כמובן לכל מעיין וגם להרא"ש הטעם משום מיגו דזכי לנפשיה. אלא דבאמת לאו קושיא היא כ"כ דכיון דהך דלא במוקדשין מתניתין היא בתולין שם. והרי כבר ביארנו דלהרא"ש והר"ן ז"ל לא שייך שם בנדרים אלא אם מגביה מציאה לחבירו קנה חבירו כמבואר בר"ן נדרים וגם להרא"ש ז"ל אף אם נפרש דתיכף חל ההקדש עוד טרם שיזכה בו וכמי שהבאתי בסי' נו בשם שאילת שמואל מ"מ זה אינו אלא אם מגביה מציאה לחבירו קנה חבירו אבל אם נימא דל"ק חבירו ל"ש כ"ז. והרי בפ"ק דב"מ איכא פלוגתא בזה דלר"נ ור"ח המגביה מציאה לחבירו לא קנה חבירו וא"כ לדידהו יקשה ממתניתין דחולין הנ"ל ומש"ה אוקים לה באוקימתא אחריתא דא"ש לכ"ע. ומהירושלמי הקשיתי שפיר לכאורה. אך כבר העליתי דגם מהירושלמי לא קשה כיון דמבואר בירושלמי דר"ל ס"ל המגביה מציאה לחבירו לא קנה חבירו א"כ לשיטתו ליכא לפרושי ברא"ש ור"ן ז"ל וא"ש כמבואר למעלה. ועיין בס' בית אפרים תיו"ד (סי' סו) מה שכתב בזה ואכמ"ל ואסיים בברכה לו ולכל הנלוים אליו יתברך בכט"ס כחפצו וחפץ ש"ב ואוהבו:

אייזיק יעקב בהרב הגאון מ' אליעזר שלמה וועללער

תוכן העניינים

שות ברית עולם

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה