שות בית יצחק· רבי יצחק יהודה שמלקיש
קונטרס אחרון · לחלק או"ח ויו"ד סימן כח
ב"ה פרעמישלא תרמ"ט:
להרב החריף ובקי מ' שמחה מיצל נ"י דומ"ץ דק' מאניסטרישטץ:
בדבר השאלה שהיו מונחים ב' כפות של חלב אחד בן יומא ואחד אינו ב"י ונערה אשה בכף אחד קדירה של בשר ואינ' יודעת אם נערה בכף ב"י ואחר שנערה שפכה מים לקדיר' ועתה יש ס' נגד הכף ויש ספק אם בעת שנערה הי' ג"כ סמך או לא מה דינו של הקדירה והתבשיל:
א תשובה מה שכ' דיש כאן ס"ס שמא נערה בכף שאינו ב"י ואת"ל שנערה בכף ב"י שמא הי' ס' יפה כתב ומה שכ' דהוה ספק בגוף ספק בתערובות זה אינו דכיון שאנו דנין על הקדירה לגבי הקדיר' והתבשיל ב' ספיקות הם בענין אחד וכמו שכ' השבות יעקב ח"ב סי' ק"ט הובא בפמ"ג סי' ק"י דיני ספק ספיקא אות ס"ו ואף להפמ"ג שם ס"ק ד"ה שפקפק על השבות יעקב וכ' דדמי לב' תרנגולת שלא נתערבו שכ' הש"ך דהביצה אסורה ול"ה ס"ס וה"ה בספק טרפה שנפל לאינו מינו וספק אם יש סמך אין להתיר אף בה"מ מ"מ לא דמי לשם דשם יש ספק על העגל גופי' אם הוא טרפה וספק ראשון אסור מן התורה משא"כ כאן אין ספק על הכפות דאף אם תחב באינו ב"י הכף נאסר ואין ספק רק על התבשיל ובהתבשיל ב' ספיקות בענין אחד ובאין כאחד ומ"ש כת"ה דחד בחד איתחזק איסור ול"ה ס"ס כבר העיר בעצמו דבנ"ד דהכפות היו היתר ומשום תערובות נעשה איסור ועל התערובות יש ס"ס מה איכפת לן דהכפות הי' חד בחד ומה שהקשה בא"ח סי' תמ"ז סעיף ה' בשומן מהותך בכלי חמץ אסור מדינא אף דהוה ס"ס דשמא הי' אינו ב"י ושמא אף שאין בו ס' אין בו טעם חמץ דלא ודאי הוא שבפחות מס' יש בו טעם זה ל"ה ספק דכל פחות מס' מסתמא יהיב טעמא ועוד דהוא דבר דאי אפשר לעמוד עליו ול"ה ספק דכל אחד ישער לפי דעתו כמ"ש הר"ן ומבואר סי' צ"ט סעיף ג' ואין לצרף לס"ס כמ"ש המחבר דאפי' באיסורין דדבריהם ל"מ להתיר מספק ה"ה באיסור תורה ל"מ ס"ס בדבר התלוי בחסרון ידיעה:
ב ומ"ש אמאי ל"מ טעימה קודם פסח להש"ך שפוסק ר"ס צ"ח דסמכינן אטעימת ישראל הנה זקיני הת"ש כ' באמת בחידושי הש"ס חולין צ"ז דלהש"ך דסמכינן אטעימת ישראל ה"ה בחמץ קודם פסח סמכינן אטעימת ישראל אך הוא חולק על הש"ך ולפענ"ד מה"ט לא סמכינן אטעימת ישראל בחמץ קודם פסח דחמץ ל"ה טעם גמור לעמוד עליו כמ"ש תו' חולין צ"ט ע"ב סד"ה לא במאה וז"ל ומשום דחמץ אין בו נתינת טעם גמור כשאר נתינת טעם קשיא לי אמאי לא בטל בק"א עיי"ש הגם דתוס' מיירי ביותר מק"א מ"מ יש להוכיח מלשונם דחמץ כ"ה נתינת טעם גמור וה"ה בין חמץ למצה הגם דל"ה מב"מ בטעמא מ"מ ל"ה טעם גמור שנסמוך אטעימה להכיר בין חמץ למצה וכ"כ ר"ס תמ"ב דבכותח הבבלי לית ביה טעם גמור אלא קיוהא בעלמא ומ"מ גילתה תורה בחמץ דחייב אף דל"ה טעם ממש ומה"ט לא מהני טעימה. (וע' לעיל סי' ט"ו הבאתי דברי החו"ד סי' צ"ח דאנן לא סמכינן אף מטעימת ישראל) וכת"ה רצה לומר דבספק איסור ל"א ט"כ דאור' לפמ"ש הנוב"י תנינא א"ח סי' ס"ו דבאיסור עשה ל"א ט"כ. ולפי"ז דבספק איסור דקיל מאיסור עשה ל"ה טעם כעיקר דאורייתא וזה ליתא דכיון שהוא ספק שמא הוא אסור ובאיסור אמרינן טעם כעיקר דאורייתא. ומה זה ענין לאיסור עשה דלא ילפינן ממשרת או מג"ע משא"כ בספק הוא איסור לאו וט"כ דאורייתא על כן דין הטעם כדין העיקר. והכי משמע קצת במשנה דבכורים פ"ב דכוי שוה לבהמה חלבו אסור כחלב בהמה ואין חייבין עליו כרת (וה"ה שאין לוקין עליו כמ"ש הרע"ב) משמע דלאיסור שוה כחלב בהמה והיוצא אסור וט"כ דאס"ד דבספק היוצא מותר וט"כ ל"ד הרי לא שוה לבהמה לגמרי ומה"ט נמי מוכח דבחלב הכוי ח"ש אסור מן התורה אף דהוה ח"ש ע"י תערובות בכוי הבא מבהמה וחיה ולדעת הר"ש פ"ב דטבול יום ומהרש"א פסחים מ"ד ח"ש ע"י תערובות אינו אסור מן התורה מ"מ בכוי אסור מכל חלב מן התורה עיין מ"ש בספרי חיו"ד סי' צ"ד אות ז' והיינו דשוה לבהמה בכל איסורים, וכן יש להוכיח קצת מש"ס חולין קי"ב דרב מרי בר רחל אימלח לי' בשר שחוטה בהדיה בשר טרפה אתא לקמי' דרבא א"ל הטמאים לאסור צירן ורוטבן ודלמא הי' ספק טרפה כדאשכחן בחולין נ"ו דאמר מאן דבדק למאן דבדק בידא עד מתי אתה מאכיל טריפות או נבילות שמא ניקב קרום של מוח דהוא קרי לספק טריפות טריפה וספק לא אסור צירו וע"כ אף בספק אסור צירו מיהו י"ל דמקשה דעכ"פ מדרבנן אסור. ובזה מיושב הא דמקשה מדג טמא שם והקשו תוס' דף צ"ט מה הקשה מדגים דל"ה ציר רק מדרבנן אטריפה דציר אסור מדאורייתא להנ"ל דספק טריפה ל"ה רק מדרבנן מקשה שפיר ואין להאריך בזה דגם בלי ראי' הדבר פשוט כדכתיבנא:
ג והנה דברתי בענין ספק אחד בגוף וספק אחד בתערובות אזכיר פה מה שראיתי באבני מילואים סי' ב' ס"ק ד' שכ' הב"ש באלמנת עיסה דהו"ל ס"ס שמא לא הי' חלל ואת"ל שחלל הי' שמא לא זו הוא דל"ה ס"ס גמור משום דהוי ספק אחד בגופה וספק בתערובות ומה"ט בתה אסורה הואיל ולית לה חזקה דכשרות וכ' הבית מאיר דהרי הש"ך כ' דאם הי' בחצר תרנגולת ספק טרפה ותרנגולת כשרה ונמצא ביצה דהביצה כשרה מטעם ס"ס שמא לא הטילה הספק ואת"ל הטילה שמא אינו טרפה וה"ה הבת ממשפחה שנתערב ספק חלל דמי לביצה עיי"ש וכ' האבני מלואים דאינו דומה לביצה דלא נודע איזה תרנגולת הטילה אבל אם נודע איזה תרנגולת הטילה דין הביצה כדין התרנגולת דהו"ל כנחתך אבר מתרנגולת ובבת אלמנת עיסה שנודע מי אביה ואמה אינו דומה לביצה שהתיר הש"ך עיי"ש ולפענ"ד צדקו דברי הבית מאיר דבשלמא אם אסרינן לאמה דין הבת כאמה כמו גבי ביצה דידעינן מי הטילה כמו דאסרינן התרנגולת אסרינן הביצה אבל באלמנת עסה דמכשרינן האם משום שיש לה חזקת כשרות רק הבת אסרינן שפיר אמרינן דהבת הו"ל כמו הביצה דאמרינן שמא לא הטילה הספק ואת"ל שהטילה שמא לא זו הוא דל"ש לומר, דהבת חלק מהאם דהרי האם מכשרינן וצדקו דברי הבית מאיר ואקצר בזה:
ד ולדינא כבר כתבתי דבנידון דידי' שהי' ב' כפות וספק אם תחב הב"י או האינו ב"י וספק אם יש ס' יפה כ' דמותר מטעם ס"ס ובאם הי' ג' כפות אחד מהם ב"י ושנים אינם בן יומא ונשתמש באחד מהם ולא נודע אמרינן כל דפריש מרובא פריש דאף דל"ש דהכלי ב"י נתבטל כיון דאין נ"מ אז בין הכפות לא עדיף מלא נודע התערובות דל"ש ביטול כמ"ש הש"ך סי' ק"ט ואף דהיתר בהיתר בטל זה דוקא היכא שיש נ"מ בהביטול כגון חלב שנפל למים דיש נ"מ אם מותר לבשלו עם בשר ומקרי נודע התערובות משא"כ בכפות דלכתחילה אסור לתחוב אף אינו ב"י אין נ"מ והוה כלא נודע התערובות מ"מ אמרינן כל דפריש כמבואר בסי' ק"י דמי שלקח קודם שנודע התערובות מותר מטעם כל דפריש ול"ש חשש שמא יקח מן הקבוע כיון שלקח קודם שנודע תערובות. מ"מ אם בודאי לא הי' ס' קצת יש לעיין אם מקרי זאת פירש מה שתחב. ועוד כיון שהניח הכף במקומו הראשון אולי חזר הקביעות במקומו אך כיון שהספק על שעה שפירש לא אכפת לן מה שחזר למקומו כמ"ש תוס' כתובות ט"ו וע' מ"ש בספרי חיו"ד סי' קל"ג אות ז' ועדיין צע"ק, אמנם אם הי' ג' כפות שנים ב"י ואחד אינ ב"י ויש ספק אם יש ס' יש לומר כל דפריש מרובא פריש ול"ה ס"ס ואסור התערובות:
ידידו: