שות בית יצחק· רבי יצחק יהודה שמלקיש
קונטרס אחרון
לחלק או"ח ויו"ד סימן א
ב"ה "ברכת אהבה" לפ"ק:
פרעמישלא:
להרב הה"ג החריף ובקי כש"ת מ' אורי העמערלינג נ"י האבד"ק באקאשעוויץ יע"א:
ע"ד השאלה שהי' בק' בהכ"נ ישנה והי' קרובה ליפול ונלחצו לבנות מחדש, והרחיבו מקום בהכ"נ לג' צדדים מזרח צפון דרום לכל צד ג' אמות אך לצד מערב בנו הכותל מערב לפנים מהכותל הישנה ב' אמות והרחיבו מקום הפאליש וב' עזרות קטנות בב' צדדי הפאליש ועל גבי הפאליש והב' עזרות קטנות בנו עזרת נשים ולסתור דבר זה הוא הוצאה רבה. ע"כ שאל אם ל"ה הורדה מקדושה ואם מחויבים לסתור. ואף אם נחליט שמותר למכור עפ"י ז' טובי העיר ונסמוך על תשו' פ"י חלק או"ח סי' ז' דבזה"ז כולם אדעת הקהל בונים הבהכ"נ ורשאין למכור אף בשל כרכים אם ל"ה זאת הערמה מדאורייתא כיון דבאמת אין מוכרין רק נשאר בקדושה קלה הוי רק הערמה: א תשובה בפמ"ג ריש סי' קנ"ג צידד לומר דאף להסוברים דקדושת בהכ"נ דאורייתא מ"מ הא דאין מורידין לקדושה קלה הוא רק מדרבנן והא דיליף מקרא מנחות צ"ט אסמכתא בעלמא הוא ומייתי ראי' מפסחים ויומא מדבעי והניחם שם שלא ישתמש כהן הדיוט ות"ל דהו"ל הורדה מקדושה ומוכח דל"ה רק מדרבנן וראייתו יש לדחות לפי המבואר בפסחים כ"ו דמה"ט בעי קרא דסד"א הואיל ונעשה מצותו ול"ח לקדושה אין מועלין ומ"ה באמת הו"ל ב' כתובים הבאים כאחד עיי"ש. ולפ"ז טעמא דר' דוסא שמתיר שישתמש כהן הדיוט משום דל"ח לקדושה וע' מ"ש בספרי בית יצחק או"ח סי' כ"ז אות ב' ליישב קו' הת"ש על הטו"ז עיי"ש. ואדרבה מיומא י"ב משמע דהוא מדאורייתא דא"ל ר' לר' דוסא בהא דס"ל ילבש להביא בגדי כה"ג ביוה"כ שכשרים לכהן הדיוט בגדים שנשתמשתה קדושה חמורה תשתמש בהם קדושה קלה משמע להדיא שהוא דאורייתא, איברא שיש קצת ראי' לשיטה זו דבזה יתיישב מה שקשה לי והובא בספרי הנ"ל סי' כ"ד אות א' שלהבעל המאור דס"ל דאבני מזבח קיל מכלי שרת ויוצאין לחולין ע"י מעילה עיין בדבריו בע"ז פ' ר' ישמעאל א"כ איך עשו ממחתות שהי' כלי שרת לדעת הרמב"ן על התורה צפוי למזבח והורידו מקדושה, ושם בסי' הנ"ל אות ד' הבאתי דברי הפלאה שהרגיש במקצת. אמנם לדברי הפמ"ג הנ"ל ניחא דהא דיליף דאין מורידין מהמחתות היינו מדלא הורידו לגמרי מקדושתו אבל מה שהורידו לקדושה קלה לא מיקרי הורדה מדאורייתא. אמנם גוף הקושיא מיושב שם שפיר דמזבח נחושת שעשה משה דין כלי הי' לו כמבואר שם עיי"ש ובזבחים פ': ב ולכאורה יש לעיין בהא דילפינן מעלין בקודש ולא מורידין מהא דעשה משה רבינו ממחתות צפוי למזבח והרי שם הי' כלי שרת להרמב"ן וקדושת הגוף לא פקעה בכדי וכ"כ הטורי אבן במגילה ט' ע"ב ד"ה ולא לכהן הדיוט בטעמא דכהן גדול שעבר מוזהר על האלמנה מטעמא דאין מורידין מקדושה והוא מטעמא דקדושת הגוף לא פקעה בכדי, א"כ אין ראי' דמדאורייתא אין מורידין בקדושת בהכ"נ אף אם קדושתו דאורייתא מ"מ ל"ה רק קדושת דמים דהרי נפקע ע"י מכירה וקדושת דמים פקעה בכדי ואין ללמוד מקדושת הגוף. ובזה יש קצת להחזיק בשיטת הפמ"ג ומ"מ אין לסמוך ע"ז לבד. אמנם אף אם הוא דאורייתא יש לדון דלא מיקרי זאת הערמה בדאורייתא כעין שכ' במקור חיים סי' תמ"ח לענין מכירת בהמות דכיון דקונין בקנין לא מיקרי הערמה והגם דקצת טעמים ל"ש מ"ש ממתנה ע"מ להחזיר ל"ש בזה דאם מוכר ע"מ להחזיר לא תפקע הקדושה ואף דמבואר במשנה דמוכרין בהכ"נ על תנאי שאם ירצו יחזרוה שם לא הותנה שיחזרו בודאי רק אם ירצו משא"כ כשהותנה שיחזרו בודאי י"ל דלא נפקע הקדושה מ"מ שאר טעמים שכ' המק"ח שייך נמי הכא:
ג ואמנם שימכרו ז' טובי העיר אותן ב' אמות אין לנו שהרי כבר הזמינו אותו המקום לפאליש ולב' עזרות ואף דאין זימון מועיל בבהכ"נ כמבואר סעיף ח' מ"מ הרי כתב הטו"ז דחל עליהם תורת נדר. אך לפמ"ש המג"א סוף ס"ק ה' דז' טובי העיר רשאין לשנות המעות ה"ה דאין כאן תורת נדר גם להטו"ז והשתא דיכולין למכור בהכ"נ ישנה כש"כ דרשאין למכור מה שזימנו. מיהו א"צ למכור שיהי' חולין אך דיכולין למכור שיהי' בהכ"נ של יחיד או מנין שישאר עכ"פ במקצת קדושה. ונשוב לעיקר הדין הנה הגאון מהרש"ק בספרו סת"ם קונטרס פרט ועוללת בסוף הספר סי' ב' לק"ק זאלישטשיק החמיר מאוד בדין זה. ולדעתו ל"מ מכירה ולא שום תקנה ע"ש שצוה לסתור הבנין. והנה כת"ה מביא דברי תשו' פ"י סי' ז' שהקל בדין זה דלא לחוש לכרכין בזה"ז. ובנו הרב הגדול מ' יצחק צבי מו"צ דק' יאריסלאב נ"י הראה לי בתשו' מהר"ח א"ז הוא בנו של בעל הא"ז הנדפס מחדש בלפסיא סי' ס"ה שכ' בזה"ל דאפי' קהילות שלנו חשובים ככפרים בימי התנאים והאמוראים לפי שאנו מתי מעט ונשארנו מעט מהרבה ויותר הי' ישראל בכפר בימיהם מעתה בקהילה גדולה עיי"ש והמעיין בהתשובה שבספר סת"ם הנ"ל יראה שמה שהחמיר שם הי' לפי שהרבה היו מומין בדבר והרב והראשים לא רצו לעשות מבהכ"נ עזרת נשים וע"כ החמיר שם. והגאון מהרש"ק כ' בתשובה הנ"ל דאפי' מריש שבנאו בבירה חייב לקעקע כל הבירה כש"כ בשל רבים דחייבין לסתור כל הבנין אבל המעיין בתשו' מבי"ט ח"ג סי' קמ"ג שהובא במג"א יראה דאף דלא שייך תקנת השבים בקרקע מ"מ חש על הבנין שבנה אחד סמוך לבהכ"נ ולקח חצי אמה בבהכ"נ וצוה שימכרו ז' טובי העיר. אך שם לא היו מתפללין בבהכ"נ זה. וטעם זה כתב דמה"ט אפי' בשל כרכים מועיל מכירה ואחרי שכ' בתשו' פ"י להקל בזה"ז אולי יש לסמוך ע"ז:
ד ואמנם בתשו' אמרי אש סי' ח' הביא דברי השו' פ"י וכ' דהפ"י סיים בטעמא הואיל שהוא דרבנן יש לסמוך להקל וס"ל קדושת בהכ"נ לא הוה רק דרבנן כשיטת הר"ן אבל לדעת הרמב"ן דקדושת בהכ"נ דאור' אין להקל מהני טעמא שכ' בתשו' פ"י אבל יכול להיות דאף לרמב"ן דס"ל קדושת בהכ"נ דאורייתא החשש של כרכים שמא ממעות שאינו של העיר הזאת בנו ל"ה רק חשש דרבנן דבודאי הרוב מאנשי העיר והמיעוט בטל ברוב ואף דממונא לא בטל מ"מ איסורא דאית בי' לענין קדושה בטל כדאמרינן בביצה ל"ט לענין מים ומלח ואף שהר"ן פ' זה בורר סנהדרין ל' כ' שעדות של מעשר שני דין ממון יש בו והובא בשב שמעתתא שמעתתא ז' פ' ד' מ"מ לענין ביטול שאני ועוד דמה שממון בעלים לא בטל מקצת אחרונים כ' מטעם דאין הולכין בממון אחה"ר ומקצת אחרונים כתבו דהוא רק מדרבנן מטעם סמוך מיעוטא לחזקה ועכ"פ י"ל דאף לרמב"ן חומרת כרכין הוא מדרבנן וע' עוד בנתיבות סוף סי' קמ"ט דעכשיו הולכין אחר המנהיגים ויש חזקה בכה"ג ומ"מ לפי שהדבר יצא מפי הגאון מהרש"ק להחמיר וכן משמע בתשו' ש"ב הגאון בעל חסד לאברהם:
ה ע"כ נלע"ד הנה במה שעשו למעלה בהכ"נ של נשים אין בו שום הורדה מקדושה דאם למטה יתפללו אנשים כמו בכל בהכ"נ ולמעלה אין מתפללים מה אכפת לן אם למעלה יתפללו נשים. וע' בראש יוסף מגילה כ"ח דעזרת נשים יש בו ג"כ קדושה. וע' במהרי"ט הובא בשואל ומשיב ח"ב סי' כ"ב אולם בפאליש כ' בראש יוסף דרשאין לעת הדחק לשחוט כפרות הגם דנ"ל כונתו לחצר בהכ"נ דבפאליש של בנין ודאי אין לשחוט מ"מ יש בו קדושה קלה ע"כ לדעתי העזרת נשים יניחו על עמדו אך למטה בנהכ"נ בכל אורך הב' אמות יעשו ארקאדעס הן בפאליש הן בצדדים או עמודים של עץ או מלבנים באופן שבכל הב' אמות יתפללו הבאים לבהכ"נ ולאחר הב' אמות יעשו דפנות לבתי העזרות קטנות. וליתר שאת יעשו מכירה ובאמת יש מקום להקל אבל אין לגבב קולות במקום שיכולין לתקן:
לחלק או"ח ויו"ד אסימן ב
ב"ה:
פרעמישלא תרנ"א לפ"ק:
להרב החריף ובקי זקן שקנה חכמה כש"ת מ' יחיאל מיכל הכהן נ"י דומ"ץ דק':
עיר ישן יע"א:
ע"ד השאלה מהקלויז שבקהלתכם שאחר השריפה הגביהו הבנין למעלה וגם העזרת נשים מהקלויז הגביהו חומתה למעלה ועשו החומה בעוביה למעלה כמו עובי החומה למטה לא כמו שעושין ברוב בנינים שלמעלה קלושה החומה מעוביה למטה וכעת רוצים הממונים לסתת עובי החומה מבפנים בעזרת נשים למען ירויחו מקומות למכור וגם רוצים לעשות חלון מעזרת נשים לעזרת אנשים אצל הזויות בקרן דרומית מזרחית ולסתת קצת בשפוי מכותל הדרומי מקרן דרומית מערבית מעזרת אנשים ויעשו שם חלון בעזרת נשים וירויחו מקום אחד בעזרת נשים והמה צריכים למעות לתקן הבנין ושאל כת"ה אם רשאין לעשות כן:
א תשובה בדין זה כבר האריכו הפוסקים. ומדברי הטו"ז סי' קנ"א ס"ק ג' הוכיחו דאפי' נתיצה לצורך בהכנ"ס כגון שעושה חלון להאיר אסור ודוקא שעושה גומא או נתיצה אדעתא למלאות הגומא או הנתיצה אבל שלא למלאות אסור אף לצורך וי"ל דס"ל לטו"ז אף עושה חלון להרבות אור אסור. אך נ"ל דעושה חלון להרבות אור גם הטו"ז מודה דמותר ולא אסר רק בעושה שטענדער דהוה לצורך תפלה אבל אין הבנין מתוקן בהכי משא"כ בעושה חלון לצורך האור הוה תיקון בבנין גופי' גם הטו"ז מודה דהרי בס"ס קנ"ב מבואר ברמ"א בשם המרדכי דאסור לסתור דבר מבהכ"נ אלא אם עושה לבנות ומבואר במרדכי הטעם דנתיצה גופיה בנין מקרי א"כ כל לצורך הבנין מותר וחלונות הם לצורך הבנין דבהכ"נ צריך אור גדול. משא"כ שטענדיר הוה לצורך האדם ולא תקון הבנין הוה דרך השחתה כעין שכתב רש"י שבת ק"ו דאף מבעיר עצים לקדרתו מקלקל הוא דתקון אצל אחרים ל"ה תקון לרש"י עיי"ש. והנה בא"ר הוכיח מרא"ם שכתב על רש"י פ' ראה שכתב וכי ס"ד שישראל נותצין מזבחות הא דלא הקשה אמוחק השם משום די"ל דמוחק לצורך וא"כ מה הקשה אנתיצת מזבח וע"כ נתיצת מזבח מותר לצורך עיי"ש. ואמנם בתשובת רמ"א סי' ך' מבואר דאף מחיקת השם מותר לצורך וזה דלא כמזרחי ועיין מ"ש בספרי לא"ח סי' י' אות ה' ומצאתי בבית אפרים חיו"ד סי' ס"א שהרגיש בזה דרמ"א לא ס"ל כמזרחי ופמ"ג סי' קנ"א הקשה באמת כיון דמחד קרא נפקא מחיקת השם ונתיצת המקדש אמאי לצורך תקין זה אסור וזה שרי ולתשובת רמ"א ושאר פוסקים באמת שוים:
ב והנה מ"ש לעיל דיש חילוק בין נותץ לתקן בהכ"נ לנותץ לצורך אדם נ"ל ראיה דהנה באיסור שריפת קדשים ג"כ אסור ואזהרה מלא תעשון כן כמבואר במכות כ"ב בשורף עצי הקדש (ובספר משנת חכמים מסופק באוכל קדשים אם חייב מלקות משום לאו דלא תעשון כן דהוה השחתה נלפע"ד כמ"ש התוס' פסחים כ"ח דתשביתו הוא שלא כדרך אכילה ה"ה השחתה דקדשים דוקא שלא כדרך אכילה). ולפ"ז קשה דשריפת קדשים נותר או טמא מצות עשה כדאמרינן פסחים פ"ג ניתי עשה ונדחי ל"ת וכן אמרינן בשבת כשם שמצוה לשרוף קדשים ולראב"ש דאמר בזבחים ס"ו לא יבדיל א"צ להבדיל והקשו בתוס' שם ד"ה אלא מעתה דנימא בכל ל"ת א"צ לעשות ותירצו דאיך ה"א דצריך ולפ"ז י"ל דלמא הא דכתיב בקודש באש תשרף או והנותר באש ישרף היינו שמותר לשרוף דס"ד דאסור משום לאו דלא תעשון כן קמ"ל דמותר לשרוף ומנ"ל דמצוה לשרוף. אמנם אם אינו אסור רק דרך השחתה א"כ בנותר וטמא דאסור בהנאה ול"ה השרפה השחתה פשיטא דשרי לשרוף וא"צ קרא לזה וע"כ מצוה לשרוף (אך קשה בחלב נותר דמועלין בו מטעם דאם עלה לא ירד כמ"ש רש"י כריתות כ"ג ע"א ומה"ט מועלין בו א"כ ס"ד דהשרפה הוי השחתה וע' מ"ש בתשובה חיו"ד סי' קנ"ד אות ב' בדברי רש"י וע' תוס' חולין ד' ע"ב) וע' בית אפרים חיו"ד סי' ס"א הנ"ל שכ' דמה"ט הקשו תוס' פסחים כ"ט דחמץ יחייב מעילה משום האפר ואיך ישרוף חמץ הקדש ויחייב משום לאו דלא תעשון כן וע"כ משום דלא הוי השחתה ע"ש:
ג והנה תוס' כ' בפסחים ט"ו ע"א ד"ה ולד טומאה דרבנן דנטמא בשר בולד הטומאה דרבנן אין טעון עיבור צורה דדוקא בנטמא בכלי שנטמא במשקין טעון עיבור צורה עיי"ש וצ"ע איך ישרוף בלא עיבור צורה והלא מדאורייתא היתר הוא, ועובר בל"ת דלא תעשון כן כמו שורף עצי הקדש ואיך ישרוף מה דטמא בדרבנן ואיך יעבור בל"ת בקום ועשה. כמו שהקשה תוס' כעין זה בפסחים ס"ב ד"ה כי לית לי' וצ"ל כיון דמדרבנן אסור ולא שוה מידי ול"ה השרפה דרך השחתה כעין שכ' תוס' פסחים כ"ט ד"ה אין פודין אך קצ"ע דזה תליא בפלוגתא שבין ר"מ ור"י בסוכה כ"ג עיי"ש א"כ ר"י לא יסבור כן ותוס' פסחים ט"ו הנ"ל משמע דכתבו לכ"ע. וכ' מלא הרועים אות אינו ראוי מדרבנן. ולפ"ז נ"ל טעם דתניא בפסחים ע"ג ע"ב כל שפסולו בגופו ישרף מיד בדם ובבעלים תעובר צורתו. והיינו טעמא דפסולו בגופו כיון לעצמו אסור ל"ה השרפה דרך השחתה דבלא"ה הוא נשחת אך בדם ובבעלים דעצם הבשר ראוי הוא אך איסור אחר גרם לו הוה השרפה השחתה ומ"ה אסור לשרוף ובעי עיבור צורה וה"ה לפ"ז תיקון בגוף הבהכ"נ הוה נתיצה בנין. אמנם תיקון לבעלים ל"ה נתיצה בנין ואסור לנתוץ על כן גם הטו"ז מודה בעזרת אנשים. א"כ נהי דהוה תיקון לגבי בהכ"נ דנשים מ"מ הרי הוא נותץ חומת בהכ"נ דאנשים ולבה"כ זה ל"ה תיקון והרי עובי החומה כלפנים א"כ יש בה קדושת בהכ"נ דאנשים יש חשש בבנין זה שרוצים לסתת הכותל ולעשותה דקה ויהי' המקום בעזרת נשים מרווח אולי הוה זה הורדה מקדושה דכותל זה הוא מבהכ"נ דאנשים ונתקדש ונעשה ממנה קדושת בהכ"נ דנשים:
ד אמנם בש"ס דפסחים פ"ו מבואר דהא דעובי החומה כלפנים דוקא כששוה לקרקע העזרה אבל אם הכותל גבוה מקרקע עזרה ל"ה כלפנים. וכן כ' הראב"ד פ"ו מה' בית הבחירה ה"ט והכסף משנה כ' שם דאף הרמב"ם סובר כן והא דסתם משום דסמך על מ"ש לעיל גבי לשכות דגגותיהן שוות לקרקע עזרה הוה קודש וה"ה בעובי החומה בעי שיהי' שוה לקרקע עזרה על כן לכאורה י"ל דגובה החומה מבהכ"נ ל"ה קדוש יותר מקדושת עזרת נשים ול"ה הורדה מקדושה וכן אם הוי תיקון לעזרת נשים מותר לנתוץ מה שגבוה מקרקע עזרה. אך י"ל דדוקא לענין אכילת קדשי קדשים ל"ה החומה כלפנים רק אם שוה לקרקע עזרה. אבל מ"מ קדושת בהכ"נ יש לכל החומה. וע' מג"א סי' נ"ה ס"ק י"ב שכ' אהא דמי שעומד אחורי בהכ"נ וביניהם חלון מצטרף והרי גם בחלונות בעינן שיהי' שוות לקרקע עזרה. וע' פר"ח שם ולפמ"ש דדוקא לאכילת קדשים בעי שיהי' שוה לקרקע עזרה ניחא ומג"א כ' דלענין תפלה קיל וסגי שיהי' רואין זא"ז. מ"מ כיון דכתבו הפוסקים האחרונים דאיסור נתיצה מבהכ"נ רק דרבנן דאין ללמוד מקדושת עזרה ובהמ"ק דלא כמ"ש הפמ"ג באשל אברהם. סוף סי' קנ"ב להסתפק אם לוקה בנותץ אבן וע' בתשו' ארי' דבי עילאי סי' ב' חא"ת על כן בכה"ג יש לסמוך אדעת הראב"ד:
הן אמת שיש לומר כסברת הפמ"ג דאף דקדושת בהכ"נ דרבנן מ"מ בזיון בהכ"נ או נתיצה אסור מדאורייתא דומיא. למ"ש בתשו' פנ"י דאף מכשיל לחבירו באיסור דרבנן עובר מדאורייתא בלפ"ע וכ"כ במנ"ח. ובשגם שראיתי מביאים בשם קרית ספר למבי"ט דקדושת בהכ"נ דאורייתא מ"מ בכה"ג ודאי ל"ה רק מדרבנן ויש להקל. אמנם. כן כיון שיש מחמירין בזה וגם יש בדבר ספק אם הוה תיקון הקלויז:
ה על כן נ"ל שימכרו טובי העיר החומה ויוציאוה מקדושה ע"י המעות ואח"כ ינתצו הכותל ע"י פועלים נכרים. ואף דהמכירה, הוה רק הערמה מ"מ הערמה בדרבנן מותר ונתיצה ע"י פועלים נכרים י"ל דל"ה רק שבות דבנתיצה גרמא מותר כמ"ש בשבת ק"כ ע"ב ועי' בית אפרים יו"ד ס"ס ס"א א"כ ע"י נכרי ל"ה רק שבות. ואף די"ל כמחנה אפרים דבפועל נכרי יש שליח לנכרי מ"מ בדבר עבירה אמרינן יד עבד כיד רבו לזכותו ולא לחובתו כמ"ש הריטב"א בקידושין והרמב"ן לענין ע"מ שאין לרבו רשות בו וכבר כתבתי בתשובה דמה"ט מיושבין דברי מח"א ממה שהקשה ב"ק נ"א אין שלד"ע ודלמא ע"י פועל נכרי. להנ"ל ניחא דלחובתו ל"א ידו כיד רבו ע"כ לצורך בהכ"נ אף בעזרת נשים מותר הנתיצה ע"י פועל נכרי וע' דברי חיים להגאון מצאנז א"ח סי' י"ג ח"ב וסי' ג"ד ח"א כנלע"ד וע' מ"ש בספרי ליו"ד ח"ר סי' קל"ו סוף אות י' להוכיח מרא"ש ב"מ דאף היכי דגרמא אסור ע"י נכרי קיל מגרמא ואף דלכאורה בנתיצה אסור ע"י נכרי מדאוריי' לפמ"ש בס' מנ"ח מצוה דבשביעית אסור ע"י נכרי מדאורייתא שהאדם מצווה על שביתת קרקע וכ"כ בפנים יפות פ' משפטים במקרא ששת ימים תעשה מעשיך מ"מ יש לחלק שם מצוה על שביתת קרקע כדאמרינן בע"ז ט"ו משא"כ בנתיצה האיסור על האדם הנותץ וגם בשביעית הקשיתי עליו מש"ס דשבת ס"ח דאמרינן קשה עונשה של שבת יותר משביעית ואמאי לא קאמר קשה עונשה של שביעית משל שבת דבשבת ל"ה רק מדרבנן ובשביעית דאורייתא על כן דבריו צל"ע. מ"מ בנ"ד יש להתיר באופן הנ"ל:
ו לעיל הקשיתי לראב"ש דס"ל לא יבדיל א"צ להבדיל זבחים ס"ה מנ"ל דמ"ע שרפת נותר דלמא הכוונה דמותר לשרוף ואינו עובר משום לאו דלא תעשון כמו בשורף עצי הקדש. כעת נ"ל דבזה י"ל קו' תוס' יבמות ע"ב ד"ה לראב"ש דס"ל נותר שלא בזמנו נשרף בלילה אמאי כתב רחמנא עד בקר ליתן לו בקר שני לשריפתו ואמאי לא שורפין בליל ט"ו דהו"ל נותר שלא בזמנו. ונ"ל לישב דהנה בספרי לא"ח סי' י"א הקשיתי איך דריש לשריפת קדשים דלא דחי יו"ט מקרא דהנותר עד בקר והרי קרא זה כתיב בפסח מצרים דלא הי' אז יו"ט והארכתי שם. אמנם נראה דיתור הקרא דרשינן לעתיד דאף לאחר מתן תורה ליתן לו בקר שני. אבל לכאורה לאחר מתן תורה לא איצטריך בקר שני דבלא"ה אין שורפין ביו"ט רק דקמ"ל אין עשה דוחה לל"ת. אמנם לראב"ש דס"ל לאיבדיל א"צ להבדיל ה"ה שריפת קדשים ל"ה עשה רק ושרפת את הנותר באש היינו דמותר לטרוף דה"א דאסור משום לאו דלא תעשון ע"כ ליכא למימר לדידיה דה"א דעשה דוחה לל"ת דלדידיה ליכא עשה וע"כ לא דריש קרא לעתיד רק קודם מתן תורה שורפין בבקר ראשון דהו"ל נותר בזמנו ומיושב קו' תוס' ומ"מ יש לעיין בזה:
והנני ידידו:
לחלק או"ח ויו"ד סימן ג
ב"ה:
פרעמישלא תרל"ז לפ"ק:
להרב המה"ג החריף ובקי כש"ת מ' שמואל באב"ד נ"י האבד"ק ווישנא יע"א: ע"ד השאלה במי שיש לו פועלים נכרים השכורים לשנה שיעשו טאפלין והשכירות שלהם דבר קצוב מכל שטיק והפועלים עושין מלאכה בשבת בבית ישראל אי יאי למיעבד הכי:
א תשובה אם עושין בבית ישראל ודאי אסור כמבואר סי' רנ"ב דאפי' קצץ לו דמים דוקא בבית עכו"ם מותר ולא בבית ישראל וכן מוכח מסי' רמ"ד דלפסול אבנים ולתקן הקורות אפי' בביתו של עכו"ם אסור הואיל והוא לצורך מחובר משמע דבביתו של ישראל אפי' בתלוש אסור וכן הוא בירושל' הובא בתוס' ורא"ש וב"י שם אומנים גוים עושים מלאכות ישראל בביתם אבל לא בבית ישראל רשב"א אומר בד"א בקבולת אבל בשכר אסור בד"א בתלוש אבל במחובר אסור. וכן הוא גי' תוס' הרי דאף בקבולת אסור בתלוש בביתו של ישראל דהלכה כרשב"א בזה וכת"ה כ' דבנ"ד הדבר מפורסם שהוא בקבלנות וליכא חשש מראית עין ולכן כ' דמ"מ אסור משום חשש אורחים שיבואו לעיר ולזה י"ל דדוקא כשעושין מלאכה בשוק חיישינן לאורחים אך כשעושין מלאכה בביתו אין שכיח אורחים שיבואו לשם כמ"ש הפמ"ג סי' רמ"ד באשל אברהם ס"ק ד' אמנם אף שהפמ"ג צידד כן לומר בהבנת דברי מג"א אין הדבר מוכרח ובשגם דגם העוברים בשוק שומעים ורואים דרך החלון שעושים מלאכה בבית ישראל ואיכא חשדא. וכת"ה הביא דברי מהרא"י הובא במג"א סי' רמ"ג כפי מה שהבינם ביד אפרים ופמ"ג דהיכא שאין הנכרי נוטל חלק בפירות גופא אם הישראל מרויח ע"י מה שהנכרי עובד בשבת אף אם הנכרי ג"כ מרויח אסור מדינא והביא דברי נוב"י תנינא דלא פי' דברי מהרא"י כדבריהם ובאמת ביארתי הכל בספרי בית יצחק סי' ל"ב אות ז' ושם פירשתי דברי הנוב"י סי' ל"ח והבאתי דברי הח"ס סי' נ"ט דס"ל גם במרחץ להתיר אם יתן לו מכמה הסקות ויהי' בהבלעה וזה ג"כ דלא כהיד אפרים עיי"ש. אשר ע"כ אם כי מכח דברי מהרא"י אין הכרע לאסור בקבלנות בפאבריק מ"מ משום מראית העין הדבר פשוט לאסור בבית ישראל ול"מ מה שהוא מפורסמים אך צריך לשכור לזה בית מיוחד ולהשכירו להפועלים שיהי' מפורסמים שהוא שכור להפועלים והוי כעושין מלאכה בביתם וכן מצאתי בספר מראית העין בשם הגאון מ' ארי' ליב האבד"ק פלאצק בעה"מ ספר גט מקושר שפסק כן להלכת בפאבריק דבעי דוקא שיהיה חדר מיוחד ושישכיר להפועלים החדר בשכירות גמורה כנ"ל:
ב וקצ"ע בענין זה על הנוב"י קמא סי' י"ב שהובא במכתבו שכ' דבחה"מ ל"ח לאורחים כמו שכ' המג"א סי' רמ"ד דבשביעית הקילו וכש"כ בחוה"מ דאפי' להפוסקים דמלאכת חה"מ דאורייתא ל"ח כשבת ויו"ט וקיל כשביעית עיי"ש והרי בסי' תקל"ח מבואר דאם עשו בחה"מ דבר שאינו אבוד קנסו בנו אחריו אף דבשביעית לא קנסו בנו אחריו. וכ' המג"א משום דדמי לעושה מלאכה בשבת דקנסו בנו אחריו הרי דחה"מ חמיר משביעית לענין זה וה"ה לענין חשש אורחים דמי לשבת ודו"ק. וע' תוס' ב"מ צ' ד"ה אבל דחה"מ לענין שבות דאמירה לנכרי דינו כשבת וחמיר משאר איסור לאו ע"כ דברי הנוב"י צ"ע. והנה אף דלצורך מלאכת מחובר אסור אף אינו בביתו של ישראל נ"ל דכ"ז לצורך מלאכת מחובר שלו. אבל בשאלה דידן שעושין הטאבלין למכירה נ"ל דבביתו של נכרי מותר בקבלנות כיון דל"ה לצורך מלאכת מחובר שלו לא מפרסמא מלתא. ובדבר מה שכ' כת"ה אם ימכור לנכרי כל החפצים על שבת אם מותר לעבוד בביתו יפה כתב דשייך במכירה ג"כ מראית העין דמי יודע אם מכר לו והלא הכל רואין שכל ימי השבוע הוא שליט בהטאבלין וע"כ אין אנו מקילין ג"כ לבנות בשבת בית ישראל ע"י מכירה וע' בספרי סי' הנ"ל אות י"ג שהארכתי בענין מכירה על כן אין נ"ל רק שיהי' דירה מיוחדת שאין הישראל משתמש בשום תשמיש בכל ימי החול ויעשה שטר שכירות עם הפועלים שלא יהי' הערמה אך יהי' באמת מושכר להם וכן הי' פה"ק באחד שהפועלים היו עושין מלאכה בביתו ומחיתי בידו וציית לדברינו ושכר עבור הפועלים בית מיוחד בבית נכרי: ג ורגע אזכיר מה שכ' הטו"ז סי' רמ"ג דכל מקום שאסרו חכמים מפני מראית העין אפי' בח"מ אסור דוקא באיסור תורה והוא מדברי תוס' כתובות ס' והמג"א סי' ש"א תמה משבת ס"ד ובספרי אות ח' הארכתי בישוב דברי ב"י ותוס' וכעת נ"ל דמה שקשה על התוס'. והב"י מביצה ט' דמקשה שם לרב דס"ל אפי' בחדרי חדרים אסור מב"ה דס"ל בר"ה אסור בסולם וברה"י מותר ומה קשיא והרי תוס' כתבו בשבת צ"ה דאם אמרינן מתוך בונה ביו"ט ל"ה רק מדרבנן וכיון דחשש להטיח גגו הוא צריך הוא. רק איסור דרבנן ולא ס"ל לרב אפי' בחדרי חדרים אסור ומה מקשה לרב ובמקצת נתעורר הצל"ח במקומו. אמנם יש לישב לפמ"ש בספרי חא"ח סי' פ"ו אות י"ז לפמ"ש הפמ"ג בפתיחה לה' יו"ט פ"א אות י"ט דהיכא דאסור מדרבנן ל"ש מתוך
מדאורייתא. ולפי המבואר בשבת קל"ד במגבן אסור מדרבנן שוב ל"ש מתוך להתיר לבנות ביו"ט מדאורייתא ולכן לבתר דאסרו רבנן מגבן שוב אסור מדאורייתא לבנות ביו"ט ושוב הוי מראית העין להטיח גגו צריך משום לתא דאיסור תורה ומיושב קו' הנ"ל ודו"ק. ומ"מ אין להורות היתר מזה דמשמע מכמה דוכתי דגם באיסור דרבנן אסור אף בחדרי חדרים:
ד ואחרי כתב' זאת מצאתי בתשו' זרע אמת דאתיא לידן סי' ל"א אודות מלאכת המשי התיר בקבלנות אפי' בבית ישראל הואיל, שהוא מפורסים שמלאכה זו נעשה בקבלנות אולי שם מיירי שמפורסמים בכל מקום שמלאכה זו נעשה בקבלנות אבל באינו מפורסמים בכל מקום הלא יש לחוש לאורחים ובגוף הדבר שדן שם להתיר מק"ו דהרי מלאכת מחובר חמור יותר דבתלוש בעי מפורסמים שהוא של ישראל כגון ספינה ובמחובר היינו לצורך מחובר אפילו אינו מפורסים אסור וכיון דמחובר מותר בידוע ומפורסים שדרכו בקבלנות כש"כ במלאכת תלוש בבית ישראל מותר בידוע ומפורסים. אמנם לדעתי אין ללמוד מזה דזה דבבית ישראל אסור בתלוש בקבלנות מותר בירושלמי הובא לעיל ואין להקל בסברות לומר דזה דרכו בקבלנות וזה אין דרכו דלא מצינו לחלק בתלוש בבית ישראל והרי מבואר במג"א סי' רנ"ב דכובסת דרכה בקציצה ומ"מ משמע מדברי הפוסקים דאסור בבית ישראל ואדרבה במחובר דפעמים הבנין צורך גדול יש להתיר היכא שידוע ומפורסמים דדרכו בקבלנות וגם בזה אין מורין להתיר וכש"כ בתלוש דהרי הנכרי יכול לעשות מלאכה זו בבית נכרי או מה שמושכר ביחוד להנכרי על כן אין להתיר רק באופן המבואר לעיל והנלע"ד כתבתי:
והנני ידידו:
לחלק או"ח ויו"ד סימן ד
ב"ה יום א' ד' דחוה"מ תרל"ט לפ"ק:
פשעמישל:
נשאלתי מאת הפארשטאנד אשר בעיר וויען אם מותר לבנות ביה"כ ע"י נכרים בקבלנות בשבת ויו"ט כדי שיגמר הבית על ימים נוראים הבאים לקראתינו. וזאת אשר השבתי:
אין דעתי מסכמת להתיר. כי הדבר מבואר בש"ע או"ח סי' רמ"ד שאסור לבנות אפילו ע"י קבלנות משום מראית עין ומבואר שם בס"ג אם בנה נכרי לישראל בית באיסור נכון להחמיר שלא יכנסו בו כמ"ד בש"ס דמו"ק מר זוטרא בנו לי' אפדנא מקבלי קבולת כו' יעו"ש ואם אמרו כן בבית עאכ"ו במקום מקדש מעט בבה"כ המיועד לתפלה ואין לך גנאי גדול מזה ואף דהמג"א ס"ק ה' רצה להתיר לבנות ביה"כ בשבת ע"י קבלנות משום דברבים ליכא חשדא, הוא גופא מסיק שם שהגדולים לא רצו להתיר משום חלול השם דהעכו"ם אין מניחים לשום אדם לעשות מלאכה ביום חגם. הגם כי עינינו הרואות שגם המה [העכו"ם]עושים מלאכה בחגם. אכן תיבנו בית תפלה ביום מועדם ? הן הכומרים לא יעשו דבר בפרהסיא נגד דתם ואנחנו עם ד' נעבוד מלאכת הקודש ביום מועד ושבת. הלא שם ה' יחולל בגוים וכן לא יעשה בשגם כי האלי' רבה ותו"ש חולקים על דברי המג"א האלה ואומרים כי ברבים נמי איכא חשדא ואף לדברי הפוסקים דברבים ליכא חשדא. הנה הטו"ז סי' רמ"ד ס"ק ג' הקשה דאיכא חשדא דאורחים כמו שכתב רמ"א בשם תשו' אשכנזית ובתשו' ח"ס חא"ח סי' ס' תירץ קושיתו ופי' דברי הירושלמי שכ' הדא דתימא דליכא למיחש לעוברים ושבים היכא שדר בין בני ישראל והוא עושה מלאכה, אז ליכא למיחש לאורחים כי יחשבו בלבם בלי תפונה עשה כמשפט באופן המועיל. ובתשו' האשכנזית מיירי בדר בין הנכרים אז יאמרו העוברים ושבים כי בידעו כי אין רואהו מלאו לבו לעשות רע:
ובעו"ה בעיר וויען רבו המתפרצים מחללי שבת ויו"ט ומלבד אלה האנשים אשר מפולין יבאו כמעט אצל כלם החנות פתוחה וכותבים בשבת בונים בתיהם בימים הקדושים ולא יירא אדם לבנות באמרו אולי יבזוני אנשי העיר ומבואר בש"ס קדושין (דף פ') דבחשודים אף בי עשרה לא מהני. והגם כי נמצאו אנשים בק' השומרים שבת מחללו מעטים המה. שוב ראיתי בתשו' ח"ס ח' ששי סי' מ"ג הורה לאסור מטעם שכתבתי כי בזה"ז אשר רבו המתפרצים מחללי שבת ומועד גם ברבים איכא חשדא וע' בתשו' דברי חיים. ח"ב בסוף הספר שהחמיר בזה מאוד. ומלבד כל אלה היתכן דרך זה בעיני ה' לבנות ביה"כ אשר זה שער השמים שם ישפכו שיח לפני אדון כל והבית בהבנותו יום השבת יחולל:
ה' הטוב יעזור לכם וגדול יהי' כבוד הבית בעזרה"ש ואמרו בש"ס יכול יהא בנין בית המקדש דוחה שבת ת"ל את שבתותי תשמרו ומקדשי תיראו ואם נשמר את יום השבת בהבנות ביה"כ מקדש מעט נזכה לראות בבנין אריאל אשר יבנה במהרה בימינו:
ידידם:
לחלק או"ח ויו"ד סימן ה
ב"ה:
פרעמישלא תרמ"ה:
להרב הגדול החריף ובקי בכל חדרי תורה המפורסים מ' מנחם מענדל אבענד נ"י האבד"ק נעמרוב יע"א:
ע"ד אשר אחד מק' בונה בעירו רחים של מים והפועלים אומרים שישלם להם שכר שבת אף אם לא יעבוד בשבת ע"כ שואל אם מותר לעבוד בשבת הואיל ויש בזה הפסד רב:
א תשובה יפה כ' כת"ה שאין שום היתר בדבר דאף ע"י קבלנות אסור לבנות בשבת ול"מ לזה הפסד מרובה דדוקא במכס שהוא אינו שלו וכמו ששכרו כן משכירו יש היתר משא"כ בבנין קרקע שלו וגם היתר ע"י מכירת הקרקע ל"ע כיון שהדבר מפורסמים שהוא של ישראל ואין דרכו במכירה ע"כ חלילה לבנות בשבת. והנה ראיתי בדברי כת"ה שכ' דצריך להמתין אם העכו"ם יבנה בשבת בכדי שיעשה ואינו דומה לעכו"ם שעשה מנעלים לישראל המבואר בסי' רנ"ב דמצד הדין מותר ללבוש המנעלים בשבת דשם שייך לומר אומן קונה בשבח כלי ולשיטת קצה"ח סי' ש"ו קונה כל הכלי ולא עשה מלאכה בשל ישראל משא"כ בקרקע ל"ש אומן קונה בשבח כלי. הנה גוף הסברא דל"ש בקרקע אומן קונה בשבח כלי יפה כתב הגם שיש להקשות לפ"ז בש"ס דב"ק צ"ע דמקשה בהא דבעי רב ששת קבלנות אם עובר בבל תלין לימא דפליג ארב אסי וס"ל אין אומן קונה בשבח כלי ומוקי לה בשליחא דאגרתא דליכא שבחא:
וכ' תוס' דאיבעי דר"ש אין הספק משום אומן קונה בשבח כלי כגי' הש"ס בב"מ עיי"ש. ולפ"ז אמאי לא מוקי האיבעי בעבודת קרקע קבלנות דל"ש אומן קונה בשבח כלי מ"מ בגוף הדין ודאי כן הוא וצ"ל דה"ה דה"מ בש"ס לשנויי כן אך לענין מלאכת שבת אין לחלק דהרי בעכו"ם שהביא בשבת חלילין צריך להמתין בכדי שיעשה אף שעשה משלו כמבואר בסי' שכ"ה וצ"ל כיון שהטעם שישראל לא יהנה ממלאכת שבת אין חילוק בין עשה משלו או בשל ישראל. וגם לפי הטעם שלו הרי בשעה שעש' הנכרי המלאכה עדיין לא הי' של הנכרי רק אחר שהי' השבח קנה ע"כ אין לחלק. ולשיטת הב"ח הובא במג"א סי' רמ"ד ס"ק י' דבקבלנות יש לסמוך על ר"ת ומותר בדיעבד נראה דאף כדי שיעשה א"צ להמתין כיון שהנכרי אינו עושה לצורך ישראל ואדעתא דנפשי' עביד:
ב ובעיקר דין אומן קונה בשבח כלי לקצה"ח דקונה כל הכלי צ"ע אם גם נכרי קונה דאין ראי' מישראל לנכרי דאם קנין דרבנן הוא לא תקנו בנכרי ואם קנין דאורייתא הוא ודאי אינו דומה לעמיתך דקנין בישראל ל"מ בנכרי. אך ביו"ד סי' ק"כ לענין טבילת כלים מבואר דנכרי קונה בשבח כלי, וקצת משמע בש"ס דאומן קונה בשבח כלי מדאורייתא מדפשיטא לגמ' דאינו עובר בבל תלין ואס"ד דל"ק רק מדרבנן מדאורייתא עובר בבל תלין אך י"ל, כיון דקונה, מדרבנן ש רק הלואה ואינו עובר מדאורייתא בלא תלין ודו"ק. עוד זאת י"ל דאם אומן קונה בשבח כלי הוא מתורת משכון כדמשמע לכאורה דהא האומן צריך להחזיר הכלי בע"כ וע"כ ל"ה רק כמשכון ועיין בר"ן שבועות א"כ בנכרי דאינו קונה משכון ל"ש אומן קונה בשבח כלי ומה"ט ל"ש אומן קונה בשבח כלי בקרקע דאין משכון קרקע קונה מדר"י ויש לעיין הרבה בדבר. ומה שהעיר כת"ה אהא דאמרינן בש"ס דע"ז בכיפה שבנה שכרו מותר משום דישנו לשכירות מתחלה ועד סוף ואימה מיתסר במכוש אחרון ול"ל בו שוה פרוטה וה"ה בע"ז שכרו מותר ובירושלמי הובא בש"ך יו"ד סי' קמ"ג סק"ד ס"ל בע"ז שכרו אסור וכ' דירושלמי יסבור דוקא בכיפה שכרו מותר דל"ש אומן קונה בשבח כלי בקרקע משא"כ בע"ז דמטלטלין אומן קונה בשבח כלי ואסור שכרו וש"ס דידן ס"ל אין אומן קונה בשבח כלי ומ"ה שכרו מותר גם בע"ז. לכאורה יפה העיר אך כיון דע"ז של ישראל אינו אסורה עד שתעבוד וע"ז של נכרי אסורה מיד. א"כ אם אומן קונה בשבח כלי והוה ע"ז של ישראל אינו אסורה עד שתעבוד ושכרו מותר. עוד יש מקום לעיין אם אומן קונה בשבח כלי בע"כ של האומן די"ל בע"ז האומן אינו רוצה לקנות שלא יאסר שכרו כדאמרינן בב"ק ס"ו זה מתיאש וזה אינו רוצה לקנות אך השמ"ק ב"מ כ' דבקנין דאורייתא קונה אף אם אינו רוצה. ושוב תליא אם קונה בשבח כלי מדאורייתא ועוד נראה דבע"ז אפי' אינו רוצה לקנות נאסרה כדאמרינן בע"ז מ"ג גזירה דלמא מגבה ועיין מג"א סי' תקפ"ו ולא באתי רק לעורר:
והנני ידידו:
לחלק או"ח ויו"ד סימן ו
ב"ה:
פרעמישלא תרנ"ג:
להרב המאוה"ג החריף ובקי המפורסים מ' יעקב פרענקל זצ"ל האבד"ק צעשינאב יע"א:
בדבר הזובחים דק' אשר קבלו על עצמם למכור בשר לבעלי מלחמה העומדים פרסה סמוך לעיר והם לוקחים בשר אצלם בכל יום וכעת רוצים למכור גם בשבת בחנותם שבתוך העיר ע"י שטר מכירה שימכרו הם לנכרי והנכרי ימכור לבעלי מלחמה:
תשובה כבר ראה כת"ה דברי פמ"ג סי' רמ"ד ס"ק ה' שאינו רוצה להתיר למכור בשר ע"י נכרי בשבת מפני חילול השם אך אם כבר התיר להם גדול אחד בטלה דעתו. והנה בעירנו בעו"ה כבר נהגו להתיר ולא אוכל לאסור עליהם. אמנם יוצא מזה חילול שבת גדול והזובחים מתפרצים ע"י כן ומחללים שבת בעצמם וגם בעלי החנות שואלים למה מותר למכור בשר בפרהסיא ושאר סחורות אף דברים של מאכל אסור ומוכרחים לסגור החנות ואין להשיב להם רק אלו כבר נהגו על כן אם יוכל כת"ה לגדור גדר ולעמוד בפרץ בעירו מה טוב. והנה בדבר מה שכ' הפמ"ג דאיכא חילול השם שביום אידם מקלין שלהם סגור בזה"ז ל"ש טעם זה דגם ביום אידם החניות פתוחות בשעות ידועות למכור בשר גם י"ל דבכה"ג שלוקחין הבשר חוץ לתחום אם הם ב' שותפי' במכירת הבשר יש להתיר דבפמ"ג ס"ק הנ"ל כ' דגם בב' בני אדם ל"ח לחשדא רק דכ' בשם אלי' רבה דבדרבנן אדרבא חיישינן לחשדא אף ברבים וכיון דכאן איכא ב' איסורי דרבנן אחד משום מכירה והשני, משום שהבשר קונה שביתה והוא נותן להוציאו חוץ לתחום והמ"ל כ' בפ"ד מהלכות מלוה ולוה ה"ב ד"ה ואני תמה דמוטב שיעבור על איסור א' דאורייתא בשב וא"ת ממה שיעבור על, ב' איסורי דרבנן בקום ועשה א"כ בב' איסורי דרבנן הוה כדאורייתא וליכא חשדא. אך שם כתבתי בגליון המ"ל דהברטנורא פ"ג דעירובין כ' דבב' שבותין גזרו אף בבין השמשות והוכיח האבן עוזר בחידושיו דזה דוקא אם אינו עובר בבת אחת אבל בבת אחת אם עובר ל"ג בה"ש ובזה מיושב קו' שערי אפרים א"כ אס"ד דב' איסורי דרבנן הוה כדאורייתא אמאי ל"ג והרי המ"ל מיירי בעובר בב"א אך בנ"ד ל"ה בב"א דבשעת שנותן הבשר בהחנות יש חשש מכירה ובשעת שמוציא מהחנות יש חשש תחומין ע"כ נ"ל דהוה כדאו' וע' רמב"ן פ' אמור דלפתוח חנות ולעשות מלאכתו כימי החול בעסקיו הוא איסור דאורייתא. וביארתי הדברים כיון שעושה הרבה איסורין דרבנן הוה איסור דאורייתא. ולפי"ז י"ל כנ"ל דל"ח לחשדא וא' דמכירה לנכרי הוה הערמה בדאורייתא עיין במק"ח סוף סי' תמ"ח שחולק על זקיני הת"ש ועיין עוד בט"ז סי' רמ"ד ס"ק ו' דהיכא דחיישינן לאיסור דאורייתא יותר יש להתיר ועיי"ש שכ' דבמכס התירו משום שהוא הפסד גדול ואינו דומה למרחץ. מ"מ עפ"י סברות הנ"ל לא ניחא לי להתיר כי ח"ו יבואו לחילול שבת ואם אפשר שיעשו שטר מכירה כדת וגם שותפות באיזה חלק באמת לא בהערמה וגם ימכור הנכרי הבשר לאנשי חיל בצינעא לא בפרהסיא בפתיחת החנות יש מקום להתיר אם יש הפסד גדול:
והנני ידידו:
לחלק או"ח ויו"ד סימן ז
בעזהש"י:
פרעמישלא "דבר אמת" לפ"ק:
להרב הה"ג החריף ובקי בכל חדרי תורה כש"ת מ' משה מייזילש נ"י האבד"ק מאשציסק יע"א:
ע"ד העירובי חצירות מק' שיש שני צדדים ומעכת"ה רוצה לערב ולהניח בבהכ"נ והצד השני רוצים לערב בפני עצמם ולהניח במקום שהם מתפללים וזקיני הגאון ח"צ סי' קי"ב קורא תגר ואוסר להניח ב' עירובין בב' בתי כנסיות:
א תשובה הנה בעיקר הדין, כבר האריך לדינא בתשובת מהר"מ שי"ק חלק או"ח סי' קע"ו והנה כת"ה הביא שיטת רבינו יהונתן דהא דחולק עירובו אינו עירוב היינו אם אינו רוצה שיערב חלק אחד בחבירו ומזה נראה שאם אין מקפידין זע"ז עירובן עירוב א"כ במקום שיש ב' בתי כנסיות וכל אחד מניח עירובו ואין האחת מקפידין על חברתה שכל בית הכנסת מזכין עירובם לכל בני עיר העירוב ודאי מועיל אלא שהשני עושה ברכה לבטלה וכעין זה כ' במהר"ם שיק. אך שכ' דמדברי הב"י נראה דפליג ע"ז וס"ל דבכל ענין החולק עירובו אינו עירוב ולדידי' מבואר בח"ץ דאפילו במזכה לכל בני העיר אין עירובו עירוב. ואני תמה על שיטת רבינו יהונתן דהרי אמרינן בש"ס דף מ"ט ע"א אמר רי אמר שמואל החולק עירובו אינו עירוב כמאן כב"ש וכו' אפילו תימא ב"ה עד כאן לא קאמרו ב"ה אלא דמליא מנא ואיתור אבל היכא דפלגא אפלג לא הרי דב"ה אין מתירין בשני כלים רק דמליא מנא ואיתור ובדף מ"ח ע"ב אמרינן עד כאן לא קאמרי ב"ה אלא בשני כלים בבית אחד אבל בשני בתים לא וע"כ בשני בתים דומיא דב' כלים דהיינו דמליא מנא ואיתור והרי שם אין מקפידין ואפ"ה בב' בתים אסור והרי זה צע"ג על שיטת רבינו יהונתן:
ב ונ"ל דהנה זה מבואר בהרב המגיד פ"א מעירובין ה' י"ח כ' כמ"ש לעיל דבנתמלא הכלי ואיתר לא התירו ב"ה אלא בב' כלים אבל בב' בתים אף בכה"ג אינו עירוב וכ"כ הרשב"א. וכבר כתבתי דבש"ס דידן משמע כן להדיא אבל בלשון הירושלמי פ' הדר הלכה ז' משמע דאף בב' מקומות הוה עירוב. אם אינן מקפידין דז"ל הירושלמי ריב"א ר' יסא בשם ר' יוחנן בני המבוי שנתנו את עירובן בב' מקומות אם מבלי מקום הרי זה מותר אם בשביל לחלוק עירובן אסור מהלשון בב' מקומות משמע אפילו בב' בתים. ומצאתי בספר גאון יעקב עירובין מ"ט שמדייק ג"כ מדברי הירושלמי דלא כרשב"א נמצא לפ"ז י"ל דרבינו יהונתן שכ' דתליא בקפידא סמך עצמו על הירושלמי הנ"ל אך קשה כיון דבגמ' לא משמע כן איך יפסוק כירושלמי ומצאתי בספר עצי אלמוגים דמייתי בסי' שס"ו ס"ט דברי בה"ג שכ' והיכא דפלגא לעירובו ומחתי' בתרי מנא ל"ה עירוב ופי' ודוקא בתרי ביתא אבל בתרי מאני בחד ביתא שפיר דמי ומשמע מבה"ג דאפי' לא מליא מנא ואיתר כשר בשני כלים בבית אחד ותמה שם שהוא נגד הגמ' כמו שמבואר לעיל להנ"ל י"ל דבה"ג מדייק מלשון הירושלמי שכ' בב' מקומות יש חילוק בין אם מבלי מקום אם לחלוק משמע דבמקום אחד אין חילוק אף בב' כלים לכלי אחד ע"כ פוסק כירושלמי אבל עדיין צ"ע גם בזה למה יפסוק כירושלמי על כן נראה לפמ"ש בעצי אלמוגים שם שהי' קשה לבה"ג אוקמתא דרב ששת בעירובין מ"ח מה דוחק לאוקמא בב' בתים לוקמא בבית אחד ובב' כלים ובלא מליא למנא וע"כ ס"ל לרב ששת דבב' בתים הוה גילוי דעת שרוצים לחלוק ובבית אחד אף בשני כלים. ל"ה גילוי דעת ולפ"ז אף בשתי בתים עשו החלוקה מבלי מקום אף בב' בתים מהני ע"כ פוסק כרב ששת אך דקשי' לתי' עצי אלמוגים למה פוסק כרב ששת נגד ר' יהודא אך לפמ"ש דבירושלמי משמע כן מיושב הכל דבה"ג פוסק כרב ששת הואיל דבירושלמי מבואר כן בשם ר' יוחנן ונמצא דגם ר' יהונתן מיושב דכיון דלרב ששת הטעם דחולק עירובו משום גילוי דעת כמ"ש התוס' ע"כ בקפידא תליא מילתא ופוסק כירושלמי כ"ז יש לישב דברי רבינו יהונתן ודברי בה"ג אמנם כיון דהב"י לא פסק כן מי יהין להורות נגד דעת הב"י:
ג והנה לדינא כ' בתשו' מהר"ם שיק דלאבן עוזר שכ' דמה"ט מניחין בבהכ"נ הואיל והבהכ"נ אין נותנין לעירוב והגם שהבהכ"נ אין בו בית דירה מ"מ אסור להוציא מבתים לבהכ"נ ונמצא אנשי הכפרים דיש להם חלק בבהכ"נ ואין להם חלק בעירוב שבעיר הם אוסרים על כן מניחין את העירוב בבהכ"נ והבית ששם העירוב א"ל ליתן חלק על כן לא זאת חולק העירוב אם מניחין לסיבה זאת בכל בהכ"נ עירוב דלא כח"צ רק מסיק שלא לברך על כן לדבריו הרשות ביד כח"ה להניח העירוב בבהכ"נ אף שמצד השני. יניחו עירוב אך שלא לברך. אמנם כ"ז אם אין מקפידין דהיינו שכל אחד מזכה לכל בני העיר וגם זה אינו ברור לדעת הב"י דלא תליא בקפידא. אמנם אולי הצד השני לא ירצו לזכות אחרים בעירובין ולא ירצו לזכות בעצמן בעירוב של כת"ה ויהי' ממש חילוק עירוב ושני הצדדים לא יוכלו לטלטל. על כן נלע"ד שיעשה באופן זה שלהעירוב שיגבה הצד השני יתן אחד מהצד שלו לתוך העירוב השני ונמצא שהוא יעשה שליחות בשביל כל הצד של כת"ה להשתתף עם הצד השני כעין המבואר סי' שע"ב סעיף ג' בשתי חצירות שרוצים לערב יחד דאפי' אין מוליך את העירוב שעירבו יחד רק שמוליך פת משלו לחצר השני נמי כולן מותרין ומדייק מזה בספר עצי אלמוגים סי' שע"ח דף קנ"ד ד"ה וסברא הנ"ל דזה לא מקרי חילוק עירובו דעיקר העירוב שעושה הוא העירוב השני והעירוב הראשון הוא רק לגלות שמה שעושה האחד הוא עושה בשביל כולם והדין יוצא מדברי רש"י דף מ"ט ע"ב. ויגבה כת"ה בתחילה אצל אנשי העיר ואח"כ ישתתף מהאנשים עם צד השני ויניח העירוב בבהכ"נ בלא ברכה ולדעתי ישלח להצד השני שלא יברכו על העירוב רק יניחו העירוב למען אולי יתקלקל העירוב של הבהכ"נ. ובודאי לא יהי' חילוק העירוב כי בגוף העירוב יזכו בהעירוב של בהכ"נ ואם לא ירצו רק לסמוך על העירוב שלהם יעשה כמו שכתבתי לעיל ולא יברך על העירוב: ידידו:
לחלק או"ח ויו"ד סימן ח
פרעמישלא תרום לפ"ק:
להרב הנ"ל:
ע"ד העירוב שגבו בק' קודם פסח כמנהג בכל שנה ובט' באב נשבר המצה ונשאר כשיעור וליתר שאת גבו מחדש לפי המבואר במג"א סי' שס"ח שמצוה בשלימה ולעירוב השני נתנו ג"כ חלקם משני הצדדים וטלטלו בשבת ע"ס העירוב ועתה שלחו הצד שכנגדו שחוזרים מעירוב ואינם רוצים להשתתף ואינם מטלטלין בשבת אם מותרים אנשי העיר לטלטל ע"ס העירוב שהשתתפו מכבר:
א תשובה אשר הורה כת"ה שרשאים לטלטל על סמך דברי הרמ"א סי' שס"ז דאם רגיל לערב הוה עירוב בעל כרחו ואין יכולים לחזור וכדברי רמ"א מובא בטו"ז סי' שפ"ב ס"ק י"ב שכ' לחלק בין שכירות דל"מ בעל כרחו ובין עירוב דמהני בע"כ משמע דפוסק כרמ"א ומה שכ' המג"א דהרמ"א קאי לדיעה ב' אבל לסברא הראשונה אין יכולין לערב והקשה דברי הרא"ש אהדדי דבפרק הדר כ' שבני חצר נוטלין בע"כ ובפרק חלון כ' דלעולם בעינן דעת אשתו ואין חילוק בין עירוב לשכירות ומשמע דהמג"א אוסר ע"ז כ' דיש לסמוך על התניא בש"ע שלו שפוסק כרמ"א עוד כ' דבעצי אלמוגים מישב קו' המג"א דמ"ש הרא"ש פרק חלון דל"מ בע"כ היינו לעשות מתחילה עירוב בע"כ אבל בשכבר עשו עירוב והעירוב בידם והוא רוצה לחזור כיון דכופין ע"פ ב"ד לעשות עירוב כש"כ שאינו יכול לחזור דהם מוחזקים עיי"ש, א"כ בנ"ד שהעירוב שנפרס עדיין בבהכ"נ וסומכים גם עליו שיש בו כשיעור וגם להעירוב החדש נשתתפו ברצונם והוא בבהכ"נ ועתה הם חוזרים אינם יכולים אלו תוכן דבריו. ולדעתי נראה בנ"ד שהוא שעת הדחק דהדבר נוגע לחילול שבת וא"א להזהר בשכבר נהגו לטלטל בשבת ולהוציא יש לסמוך על שיטת היש אומרים שבסי' שס"ז אף דבכל מקום שהביא המחבר דיעה א' בסתם ודיעה ב' בשם יש אומרים הלכה כדיעה א' בסתם, כמ"ש בח"מ אה"ע סי' א' ורוב פוסקים, מ"מ הרי הש"ך פוסק ביו"ד סי' רמ"ב בהנהגת הוראת איסור והיתר בקיצור סוף אות ב' דבמחלוקת יחיד ורבים אם הרבים מחמירים סומכים על היחיד באיסור דרבנן ושעת הדחק. א"כ כש"כ בנידון דידן לכאורה יש לסמוך על השיטה הב' בסי' שס"ז דהוא דעת הרמב"ם והרי"ף והרשב"א דל"ה יחיד נגד דעת תוס' ורא"ש. אך י"ל כיון דלכל אחד מהשיטות יש קולא וחומרא דלתוס' ורא"ש אשתו יכולה לערב ברגיל או אסר אפילו בע"כ ואחרים אין יכולין לערב בע"כ והא דאמרינן מערבין בע"כ היינו בהסכמת אשתו ולהרמב"ם אשתו אינו יכולה לערב בע"כ ואחרים יכולין לערב בע"כ וכיון דלכל אחד מהשיטות יש קולא וחומרא אין לפסוק בדרבנן להקל כמ"ש תוס' ביצה י"ד ושבת קמ"א בתרי לישנא אין להקל בכה"ג. אמנם הרי הרשב"א ס"ל בעה"ק דברגיל ואוסר אשתו ואחרים שוין ויכולין לערב בע"כ וגם דעת המרדכי משמע דברגיל ואסר אחרים יכולין לערב בלא דעת אשתו אסר ולא רגיל לערב אשתו מערבת בע"כ ולדידי' ליכא קולא וחומרא רק קולא א"כ כיון שבשעת הדחק יש לסמוך אדברי יחיד כש"כ שיש לסמוך אשיטת הרשב"א והמרדכי ובשגם שיש לצרף גם דברי הרמב"ם דברגיל ואסר אחרים מערבין בע"כ וה"ה אשתו כמ"ש הפמ"ג ובס' גאון יעקב בעירובין שם אך מקצת פוסקים לא משמע כן. וס"ל להרמב"ם אשתו אינה יכולה לערב בע"כ ויש קולא וחומרא. ע"כ עכ"פ יש לסמוך אשיטת הרשב"א בזה. ואשכחן כה"ג שהמחבר מביא דיעה א' בסתם ודיעה ב' בשם יש אומרים ומ"מ כ' הרמ"א דבהפס"מ הלכה כדיעה ב' מ' יו"ד סי' נ' סעיף ד' וכן כאן שכ' המחבר דיעה ב' בשם יש אומרים ורמ"א הגיה על דיעה ב' והרי הלכה כדיעה א' בסתם ועל כרחך צ"ל כיון דבשעת הדחק יש לסמוך אדיעה ב' מ"ה הגיה הרמ"א ועכ"פ הרי הש"ך פוסק כן בסי' רמ"ב ע"כ ודאי יש לסמוך ע"ז: ב עוד יש לומר לפמ"ש הקרבן נתנאל ובנתיב חיים דהא דכ' הרא"ש דאין מערבין בע"כ הטעם שלא יהי' פת גזולה א"כ היכא דמזכין לו העירוב גם הרא"ש מודה דמהני בע"כ ועירוב שלנו הוא ע"י זיכוי דהרי הלבוש הקשה בסי' שצ"ה אמאי אין מברכין בשעת שגובין העירוב ותירץ דהרי המנהג הוא שאין עושין עירוב רק ממקצת שגבו והשאר נוטל השמש א"כ לא ברור שיש לכל אחד חלק [דצ"ל דהגיבוי ל"ה בקמח דוקא דהוה לח בלח ויש בילה כן צ"ל בפירושו] ועיקר העירוב הוא מה שמזכין וע"כ מברכין בשעת הזיכוי והטו"ז סי' שצ"ה חולק עליו. אך לדעת הלבוש הוא משום זיכוי וכיון דעיקר הוא הזיכוי ל"ש לומר דהפת גזולה, ורק מ"מ אולי יסבור הרא"ש דל"מ בע"כ דאין זוכה בע"כ משא"כ בשכבר זכה דבשעת שעשו העירוב לא מחו וכבר זכה לא מצי לחזור אף להרא"ש ודוקא אם הוא נתן הפת משלו י"ל דחוזר מהשיתוף משא"כ אם זכהו לו פת אדעתא שישתתף לא מצי לחזור בדיבור בעלמא דבאמת כבר זכה בהפת ודוקא אדעתא דשותפות זכהו לו ולא מהני דיבור בעלמא רק אולי יהי' מועיל לשון הפקר וגם בזה צ"ע שהם לא נתנו רק אדעתא דשותפות ואולי י"ל ממנ"פ אם הוא שלו יכול להפקיר ואם הוא אינו שלו דלא נתנו לו אדעתא דהכי בטל הזיכוי ובהפקר שוב תליא במ"ש השיטה מקובצת ב"מ כ"ו דאין יאוש מועיל לחצי חפץ ובתשובה הארכתי בזה לחלק בין יאוש להפקר אך בדיבור בעלמא שיאמר שחוזר ל"מ בכה"ג והרי העירובין שלנו הם ע"י זיכוי ובסברא זו עדיין צ"ע ובפשיטות צ"ע דנהי נמי דהפת שלו מ"מ איך חוזר מהשותפות והרי שותפים שנשתתפו לזמן אין יכולים לחלוק באמצע הזמן וצ"ל דהרא"ש לא מיירי בנשתתפו לזמן. משא"כ היכי שהמנהג שעושין עירוב על כל השנה הוה כנשתתפו לזמן וזה כדין שכ' בעצי אלמוגים שהביא כת"ה אך לא מטעמי'. וכן כ' במג"א סי' שפ"ב דבשכר לזמן אין הנכרי יכול לחזור אף בחזרת דמים וע' אלי' רבה שפי' כן דברי המג"א וה"ה בשיתף לזמן אינו יכול לחזור ודו"ק. עוד י"ל דבשתופי מבואות גם הרא"ש מודה דמהני בע"כ דטעמא דהרא"ש דל"מ בע"כ משום דעירוב משום דירה ואין דרין בע"כ [ע' יומא] וזה דוקא בעירוב דצריך להניחו בבית דירה מסינו משא"כ בשיתוף מבואות דא"צ להניחו בבית רק אף בחצר כדאיתא בסי' שפ"ו וסוכה דף ג' וכ"כ הלבוש שם דל"ה משום דירה וי"ל דמהני בע"כ וכיון דאנו מניחין העירוב בבהכ"נ וכ' הרמ"א והלבוש סי' שס"ו סעיף ג' דעירוב שלנו מדין שיתוף י"ל דמהני בע"כ אך בגמ' דף פ' משמע דאין חילוק לענין בע"כ בין שיתוף לעירוב הגם דשם קאי לשמואל דס"ל ד"נ עירוב משום קנין מ"מ מפשטא דסוגיא משמע דאין חילוק וגם גוף דברי הלבוש ורמ"א שכ' דעירובין שלנו משום שיתוף והקשה הב"ח דברמ"א שפ"ו משמע דהוא מדין עירוב ג"כ והרי בעי פת מדין עירוב והמובחר כמ"ש באבן העוזר דבהכ"נ מקרי בית דירה הואיל דאורחים א אוכלין בבית הסמוך לבהכ"נ על כן אין לתרץ כן ודוק כי קצרתי ועכ"פ לדינא יפה הורה להתיר הטלטול. על סמך העירוב שעשו מבלי שום חשש: ג ואין בהמ"ד בלא חידוש בסוגיא שהבאתי לעיל עירובין פ' תמהתי על מהרש"א בתוס' שם ד"ה מעשה בכותי שכ' לרש"י דמוקי לה בתחומין רב ס"ל תחומין דאורייתא ותמהתי מביצה ל"ז ע"ב שהקשו שם רב כהנא ור"א לרב לאיסור תחומין חששו לאיסור מוקצה לא חששו עיי"ש ומה הקשו איסור תחומין דאורייתא ולכן חששו ולאיסור מוקצה דרבנן לא חששו ודא קושיא רבתי. ויותר יש להקשות דבשלמא תחומין דאורייתא ול"ש ביטול דרב ס"ל מב"מ לא בטיל משא"כ מוקצה לאו דאורייתא ומב"מ בטל כמו דאמרינן בחולין צ"ט ע"ב דבציר דגים מודה ר"י דהוא, דרבנן וכ' הריטב"א בשם קצת רבותיו דבכל דרבנן מודה ר"י ויש לישב עפ"י דברי מהרלב"ח הובא במג"א סי' ת"ד דבבהמה וכלים לכ"ע דרבנן ושפיר מקשה לרב דבבהמה ודאי הוה דרבנן ועיין בספרי לאו"ח סי' ל"ז בשולי המכתב מה שתמהתי על מהרלב"ח עוד יש לומר דאף למ"ד תחומין דאורייתא אבל ביו"ט ל"ה רק מדרבנן עיין בשאג"א וטורי אבן חגיגה י"ז ושפיר מקשה בביצה (וע' מ"ש לעיל סי' קנ"ט בקו' זו):
והנני ידידו:
לחלק או"ח ויו"ד סימן ט
ב"ה:
פשעמישל תרנ"ב לפ"ק:
להרב המאה"ג החריף ובקי מ' חיים דוב בעריש שטראך נ"י האבד"ק נייאמרקט:
בדבר השאלה באחד שדיבר קודם הפסח עם נכרי שיקנה אצלו החמץ והסכים עמו והבטיח לו שיבא בע"פ בבוקר ובראותו שהקונה לא בא והשטר מכירה ממכירת הברייאהויז ומכירת החמץ נכתב על שם הקונה מכר לנכרי אחר שיקנה בשביל הקונה שנכתב בשטר והקונה נתן אדרויף ממעות שלו בשביל הקונה הנזכר בשטר ונכתב בשטר שהקונה יקנה כל המטלטלין בקנין אג"ק. ובחה"מ בא הקונה הראשון ומסר הקונה השני להקונה הא' השטר מכירה. ועתה שאל אם מותר החמץ לאחה"פ ויש בזה הפס"מ לערך ג' אלפים ר"כ: א תשובה כת"ה מפלפל בענין אם יש שליחות לזכות לנכרי תחלה נדין כיון שהקונה לא עשה שליח ל"ע מתורת זכוי במקח כמבואר ברמ"א סי' קצ"ה וז"ל והא דקנה המקח שלא בפני הקונה דוקא במתנה אבל במקח שאפשר שאינו חפץ לקנות ל"ק ושניהם חוזרין. ואמנם י"ל כיון שהקונה גילה דעתו קודם הפסח שרוצה לקנות בזה זכין לאדם שלא בפניו כמ"ש הקצה"ח סי' קצ"ה ס"ק ג' דלא כדעת מהרי"ו הובא בסמ"ע ס"ק י"א דאפילו ידעינן דהי' ניחא להקונה מקודם לכן. וגם עתה כששמע הקנין חיישינן שמא חזר בו הלוקח ולבסוף חזר ונתרצה וכן כ' כת"ה. אמנם עדיין צ"ע דזה ודאי דהלוקח יכול לחזור שהרי לא עשאו שליח והמחלוקת הוא אם גם המוכר יכול לחזור אבל הלוקח ודאי יכול לחזור א"כ עדיין הוה חמץ של ישראל כיון שעדיין לא, שמע הלוקח ואם ישמע יכול לומר שאינו רוצה כמ"ש הרדב"ז דל"מ מתנה ע"מ להחזיר בפסח וכ' הפר"ח סי' תמ"ח בסברתו דכיון שביד העכו"ם שלא לקיים התנאי עובר הישראל בב"י אף אם מקיים התנאי. ומייתי ראי' מרש"י שכ' הגעתיך מעכשיו שמא כשיגיע זמנו לא יפרע ונמצא עובר למפרע בב"י, הכונה אף אם יפרע הנכרי עובר שמא לא יפרע עיי"ש דלא כמ"ש המג"א ס"ק ה' סי' תמ"ח דאין לדמותו להואיל דנראה מדבריו דאם מקיים התנאי אין הישראל עובר. אמנם בשעה"מ ה' חו"מ פ"ד הקשה דברי רש"י אהדדי וכ' לישב דרש"י ס"ל כיון שיש ספק אם יפרע עובר הישראל משום גורם לממון ומ"מ לאחר הפסח מותר דרש"י ס"ל כר' יונה בירושלמי דחמצו של גוי שישראל עבר עליו מותר בהנאה לאחה"פ דלא קנסו רבנן רק בדידי' עיי"ש ולפ"ז בנ"ד נהי דביד הקונה הי' שלא להסכים מ"מ כיון דהוה זכות לקונה ואם הסכים קנה למפרע נהי דישראל עובר בב"י דל"ג מגורם לממון כ"ט מותר לאחה"פ וכ"כ בחק יעקב סי' ת"מ ס"ק ד' דקי"ל כר' יונה בירושלמי. והנה ראיתי ביד אפרים סי' תמ"ח במג"א ס"ק ה' שחולק על המג"א וכ' בסברת הרדב"ז דכיון דבפסח הדבר ספק אם הנכרי יקיים התנאי ועובר בב"י מספק וקנסינן לי' כנראה דס"ל דאסור לאחה"פ בספק ב"י ולדבריו גם בנ"ד אסור לאחה"פ אבל אני כתבתי בתשובה דאף שגם הח"ס בסי' קי"ד כ' ג"כ דבעובר מספק ב"י אסור לאחה"פ אם לדין יש תשובה דאין למדין קנסא מקנסא וכש"כ ללמוד מודאי עובר ב"י לספק עבר בבל יראה ול"מ לרמב"ם דספיקא דאורייתא מדרבנן להחמיר י"ל דבדרבנן לא קנסו כמבואר ס"ס תמ"ז אך אפי' לרשב"א י"ל דבספק לא קנסו וע' פמ"ג סוף פתיחה לסי' תמ"ב דלא נסתפק רק בתערובות חד בחד ונאבד אחד דאיתחזק איסורא ועבר בספק אם קנסו. אך בסי' תמ"ח באשל אברהם ס"ק ג' כ' דבספק נכמי קנסו וגם דבריו צ"ע:
ב וכעת נ"ל דלר' יונה דס"ל חמצו של נכרי וישראל עבר עליו מותר לאחה"פ אף שעבר בב"י כש"כ בעבר בספק דלא קנסו דהרי הטו"ז ס"ס תמ"א כ' דהיכי דיש ספק שיהי' שלו חמיר טפי מאחריות על ישראל ומק"ח סי' ת"מ כ' דה"ט דבאחריות עליו עובר בב"י משום שיכול להיות שיהי' שלו כמו דאמרינן בריש המפקיד (ולא עדיף אחריות מספק קנין דלא כטו"ז) דמקנה לי' כשתגנב. וכיון דבאחריות מותר לאחה"פ ה"ה בספק ב"י והן אמת דלר' יוסי דס"ל בירושלמי דבחמץ של נכרי ואחריות ישראל אסור לאחה"פ אולי ס"ל ג"כ דבספק ב"י קנסו אבל לר' יונה איכא ק"ו השתא בודאי עבר ב"י לא קנסו כש"כ בספק אם עבר בב"י. ועוד דהו"ל ספק דרבנן ול"ה ספק דרבנן ע"י גלגול כיון די"ל דבספק לא קנסו חז"ל וע' בספרי לא"ח סי' ס"ט מ"ש ע"ד פ"ח בחטה שהי' כתוב עלי' ארץ חטה ושעורה דחייב לבער ומ"מ לאחה"פ מותר. והנה אף דבכל מקח ל"ש זכוי מ"מ בקונה חמץ יש לומר דהוה כקונה סחורה בזול שכ' קצה"ח סי' קצ"ה דשייך זכיי' ואף דמוכרין לנכרי ביוקר מ"מ כיון שדרך העולם הוא שהישראל חוזר וקונה ממנו לאחה"פ ונותן לו ריוח כמ"ש הטו"ז בסי' תמ"ח ס"ק ו' דאם יקנה אחר חייב למכור להמוכר ע"כ עדיף מסחורה בזול ושייך בו זכיי':
ג ואמנם יש לדון אם מהני זכוי ושליחות בנכרי והנה כת"ה כ' אף אם ל"ש זכוי ושליחות בנכרי מ"מ מהני הקנין לפמ"ש המחנה אפרים ה' שלוחין סי' ט' דהיכי דנכרי שלח לישראל שיקנה לו קרקע ואמר הישראל שקונה בשביל הנכרי אף שנתן הישראל מעותיו קונה הנכרי דהו"ל כאילו אמר הילך מנה ותתקדשי לפלוני דא"צ שליחות דמעותיו קונין לפלוני מדין עבד כנעני והוא לא עביד רק מעשה קוף. ולפ"ז ה"ה הכא מעותיו קנאו החפיצים לנכרי רק שהמח"א כ' דבמטלטלין ל"מ קנין כסף מישראל לנכרי וכיון דכותבין בשטר והתניתי שיקנה בכסף הרי קונין בכסף ע"כ א"צ דין שליחות אך באמת דעת הש"ך דל"מ מה שמתנים שקונין בכסף ועיקר הקנין הוא קנין אגב ובזה נראה דצריך שליחות דל"ש לומר מעותיו קונים רק בקנין כסף. ובגוף היתר זה יש לפקפק דהנה בקנין בעינן שיכוין הקונה לקנות א"כ בנ"ד דהנכרי שנכתב בשטר לא עשה שליח ולא כיון כלל לקנות מה מהני שהנכרי השני נתן מעות וקנה בשבילו ואף שהמוכר כיון להקנות להקונה שנכתב בשטר ובדעת אחרת מקנה ל"ב כוונת הקונה כבר כ' הקצה"ח ס' רע"ה דזה מטעם זכי' ול"מ בעכו"ם ובעי דוקא כוונת הקונה וכאן לא כיון הקונה לקנות (ואינו דומה לעבד כנעני דקונה בכסף בע"כ של עבד אף דעבד אין לו כוונת הקנין שהרי אינו רוצה דשם הוה דעת אחרת מקנה ומהני מתורת זכוי ואף דעבד לאו בר שליחות הוא כיון שנעשה ע"י בן ישראל מהני זכוי כמ"ש תוס' כתובות י"א ודו"ק) בשלמא בק"ס שכ' הקצה"ח סי' קכ"ג וסי' קצ"ה דמהני בסודר הערים והנכרי קונה מדין עבד כנעני דשם כיון הנכרי לקנות וכן בהך דמחנה אפרים ה' שלוחין סימן ט"ו שהנכרי שלח ישראל שיקנה עבורו הרי כיון עתה לקנות ומהני כוונה זו. שבעת שישראל קונה מעות קונה לנכרי מדין עבד כנעני ומצאתי בספר היקר אמרי בינה בסוף הספר בקונטרס בדיני קנינים סי' כ' שהרגיש בדבר ופי' כן דברי מח"א עיי"ש. ולפ"ז בלא עשה הנכרי שליח ולא אמר לו ל"מ הקנין ולומר שמה שאמר לבעה"ב קודם פסח שיבא ויקנה ממנו זה הוה כוונת הקנין רחוק לומר כן מלבד מה שיש להסתפק אם עכו"ם קונה מדין עבד כנעני דהרי נכרי אינו קונה עבד לגופי' רק למעשה ידיו א"כ דוקא ישראל שיכול לקנות עבד לצרכו יכול לקנות עבד שיצא לחירות ג"כ ומ"ה יכול לקנות קרקע בשביל נכרי אף בלא שליחות מדין עבד כנעני אבל נכרי שאינו קונה אולי אינו קונה עבד שיצא לחירות כיון דלא מטעם שליחות וזכי' קונה ול"ש בנכרי שיקנה מדין עבד כנעני וזה ספק עצום אך י"ל כיון שהעבד יוצא לחירות משום שקבלת רבו גרמה ואף בע"כ מהני אף שהנכרי יתן הכסף דהוא מעשה קוף קעביד כמ"ש מח"א ומ"מ מטעם הא' צ"ע בהיתר זה:
ד ואמנם מ"ש דדעת המ"ב דעכו"ם לעכו"ם יש שליחות והש"ך סי' רמ"ג מביא כן בסתמא אך המג"א סי' תמ"ח דחה דבריו מירושלמי פ"ו דדמאי ופ"א דתרומות וכ"כ המ"ל פ"ב משליחות. אולם לדעתי יש לישב קצת דברי המ"ב דבמדרש רבה פ' נח פ' ל"ד דרש בן נח נהרג בדין אחר וכו' ע"י שליח שנאמר שופך דם האדם באדם ע"כ דבב"נ יש שלד"ע ומשם מוכח דבב"נ יש שליחות עכ"פ ע"כ לאחר מ"ת ניטל כח השליחות מישראל לנכרי ומנכרי לישראל אבל נכרי לנכרי נשאר כמו שהי' קודם מ"ת וזה דעת המ"ב והירושלמי ס"ל דשופך דם האדם באדם קאי על העוברין כמו שדרש ר"י בסנהדרין נ"ז והיינו טעמא דמייתי בש"ס שם הדרוש אפי' בע"א ולא מייתי אף ע"י שליח דר"י שם מוקי קרא על עוברין ונמצא שהוא מחלוקת דתנאי ועיין בשמים ראש סי' ר"ד הרגיש קצת והמדרש וע' בשמים ראש סי' רכ"ג שהקשה איך ילפי' שליחות מושחטו כל קהל עדת ישראל הלא זה היה קודם מ"ת ולהנ"ל ניחא דקודם מ"ת ודאי היה דין שליחות ומ"מ קשה להקל עפ"י שיטת המ"ב נגד הירושלמי בשגם דהרמב"ם פוסק כר"י דב"נ נהרג על העוברין דכתיב שופך דם אדם באדם ולא מוכח שליחות בב"נ כדדרשינן בב"ר הנ"ל. והנה היה מקום לאמר דאף אם עכו"ם לעכו"ם עושה שליח אבל אינו זוכה לחבירו דקצה"ח כתב בסי' ק"ה דזכיה, מהני לא משום דאנן סהדי דעשאו שליח רק הוא גזה"כ ויליף לה מאיש זוכה (אף דלא כתיב איש זוכה רק תיבת איש בפסח מורה ע"ז). וכפי הנראה כוונתו דהוא שליח דעשאו תורה עיי"ש ולפ"ז בעכו"ם לעכו"ם דלא כתיב קרא י"ל דאין זכיה דלא מצאנו שהתורה עשאו שליח ועיין הגהות מקור ברוך הנדפס בגליון היו"ד סי' קס"ט שהקשה על הרמ"א דאין זכיה לעכו"ם והלא עכו"ם לעכו"ם יש שליחות ולהנ"ל ניחא. אמנם אם לדין יש לאמר להפך דאף אם עכו"ם לעכו"ם אין שליחות אבל זכיה יש דהקצה"ח כתב, דל"ה זכיה מטעם דאנן סהדי שעשאו שליח רק התורה עשתה אותו שליח ולדעתי ענין השליחות והזכיה הוא מטעם השבת אבידה כיון שיכול לעשות טובה לחבירו מחויב לעשות דמה"ט מחויב להעיד ועיין סנהדרין ע"ג והרמב"ן כתב בפ' וישלח דבכלל דינים שנצטוו ב"נ דיני גניבה ואונאה ושומרים ואונס ומפתה כיו"ב כענין הדינים שנצטוו ישראל עיי"ש. ובודאי גם השבת אבידה בכלל ע"כ מחויב אחד לזכות לחבירו רק כשנתנה תורה נטלו מהם הדינים הנוגעים לישראל כיון שישראל אינם מחויבים לשמור להם גם המה אינם בדיני שומרים לישראל כמ"ש הסמ"ע סי' ש"א ונתיבות ס"ס ע"ב אבל עכו"ם לעכו"ם יש זכיה אף שאינם בתורת שליחות דכשיהיה עשיתו כעשיית חבירו לא נדע בלי רבוי מקרא והן אמת דבמקום אחר פלפלתי על הרמב"ן דבכמה מקומות ל"מ כדבריו ע"כ לא אחליט הדבר אף שיש מקום לאמר כן:
והנה מ"ש עוד כ"ת להתיר מטעם דאם נימא דהנכרי הנכתב בשטר לא קנה דאין שליחות לנכרי הנכרי השני קונה כמ"ש מחנה אפרים פ' מה' שלוחין סי' ט"ז בגוי שאמר לישראל שיקנה לו דבר אף שלא קנה הנכרי דאין שליחות לנכרי קנה הישראל אף שלא כיון לקנות ומייתי ראיה מתשובות ריב"ש עיי"ש וכתב כ"ת דה"ה כשנכרי קונה עבור הנכרי קנה הנכרי הקונה השני ואין הדמיון טוב דכבר כתב המח"א שם דאף דלא כיון הקונה לקנות מ"מ בדעת אחרת מקנה ל"ב כוונת הקונה וסגי בכונת המקנה. א"כ דוקא בקנה הישראל בסתם ולא אמר להמוכר שקונה בשביל אחר דעכ"פ המקנה מתכוין להקנות לו משא"כ כשאמר להמוכר שקונה בשביל אחר גם המקנה לא כיון להקנות לו ועוד דוקא בישראל הקונה דמהני כוונת המקנה מטעם זכיה אבל בנכרי הקונה דלא מהני כוונת המקנה מטעם זכיה כמ"ש בקצה"ח סי' קע"ה והובא לעיל ל"ש לאמר שקנה הקונה השני. והנה נ"ל דבדק הבית שבת"ה בית ג' שער ז' בדיני פת הפלטר חולק על הריב"ש ועל מחנה אפרים שכתב ישראל ששלח נכרי לקנות פת פלטר כיון שאין שליחות לנכרי והנכרי הקונה לא זכה בו בשביל ישראל המשלח וכיון שכן ישראל זה לא זכה מיד הפלטר תאמר שהוא אסור. ונראה כיון דאין דעתו של שליח לזכות לעצמו וכיון שכן אי אפשר לזכות נמצא ישראל מידו של פלטר הוא זוכה דמידו חשבינן ליה כ"ז שאין יד אחר באמצע עי"ש:
ומשמרת הבית ששתק אודויי אודי לי' וזה דלא כריב"ש אמנם לפמ"ש לעיל בדק הבית אינו חולק על הריב"ש דדוקא בישראל הקונה מהני דעת אחרת מקנה וקונה השליח משא"כ בשליח נכרי ל"מ כוונת המקנה כמ"ש הקצה"ח ועכ"פ מדברי בדק הבית ראיה לדברינו. שוב ראיתי דאין הדבר ברור כ"כ דדעת אחרת מקנה ל"מ בעכו"ם משום דכוונת המקנה הוא מדין זכיה ול"מ בעכו"ם דעיקר ראיות הקצה"ח סי' רע"ה מדכתב הטור ביו"ד סי' קל"ב דאעפ"י שהגביה הנכרי בשעה שהוא מודד לא קנה מפני שאותה הגבהה לא הי' לקנין אלא למדידה והרי בדעת אחרת מקנה ל"ב כוונה וע"כ בעכו"ם ל"מ וראיה זו נדחית מנתיבות סי' ר' ס"ק י"ד שכ' דבדידיה גם המוכר לא נתכוין להקנות. עוד כ' דהלוקח לא רצה עדיין לקנות עיי"ש ובנתיבות שם ס"ק ט"ו כ' ג"כ דהגבהה בעכו"ם ל"מ בלא כוונה. אמנם אם ראיית הקצה"ח נדחית י"ל דנהי דהשליח ל"ק בנ"ד מ"מ כיון שהנכרי הב' נתן מעות להמוכר שיקנה הנכרי הנכתב בשטר והוא כבר גילה דעתו שרוצה לקנות מעותיו קנו להלוקח מדין עבד כנעני ובדעת אחרת מקנה קונה לוקח אף נכרי בלא כוונה. ול"ב שליחות בזה ובמודר שאני דגם המוכר לא כיון להקנות באופן דהיתר זה יש לו מקום בהלכה:
ו ויש לצרף למילף היתר המבואר בשואל ומשיב מ"ק ח"א סי' רי"ד דבאמת המוכר סבר שהמכירה טובה והרי הוא כנאנס רק דפסקינן דאף אם עבר בשוגג או באונס קנסינן לי' כדי שלא יערים ואף אם ביטל חמצו ולא עבר בב"י אסרינן שלא יערים וזה דוקא אם לא מכר כלל אבל אם מכר ולא רצה להערים רק שטעה בדין ל"ש לקנסו עיי"ש, וע' בטו"ז סי' צ"ט ס"ק ט' שכ' כעין זה דטועה בדין אף למ"ד קנסו שוגג אטו מזיד בזה לא קנסו הגם מה שהביא מתוס' בכורות יש לדחות דתוס' כ' דף כ"ג ד"ה סבר מה מועיל ביטול ברוב למ"ד בין בשוגג בין במזיד לא יעלו. מיהו איכא מ"ד בשוגג יעלו ושמא הוא חשיב שוגג בכסבור שמותר לבטל הבין הטו"ז דבזה לכ"ע יעלו. ואמנם כוונת התוס' למה שכ' בשוגג יעלו ושמא הוא חשיב שוגג. וע' פמ"ג ס"ק י"ב שם ובספרי ליו"ד ר"ס י"ג מ"מ מדברי הטו"ז יש סמך לסברא הנ"ל. (ושוב מצאתי סברא זו בח"ס סי' קי"ט שהאריך בפרט זה). והנה אם נכתב בשטר קנין אודיתא או שנכתב בשטר שהישראל הודה שהכל של הקונה לכאורה יש להתיר מטעם קנין אודיתא שאף שלא בפניו הודה מהני אך שהקצה"ח גופיה כ' בסי' מ' דקנין אודיתא בעי עדים ומה"ט לא סמך בתשו' שו"מ הנ"ל על קנין אודיתא. ולדעתי נראה דבלא"ה ל"מ קנין אודיתא בחמץ אם לא כתב המוכר גופי' השטר ולא קרא המכתב רק חתם תחתיו. דבשלמא כשקרא הכתב הרי הודה אבל אם רק חתם על הכתב בהחתימה הוא עדות שהודה ובאמת לא הודה וקמי שמיא גלי' שלא קרא ולא הודה ובמה ניצול מאיסור חמץ כנ"ל. והנה בדבר מה שיש לחוש שמא לא כיון להקנות רק בשטר כיון שכ' שטר. ול"מ קנין כסף לבד יפה כ' כיון שנוהגים לכתוב בשטר שמוכר לו בקנין המועיל לדברי חז"ל ובצירוף כל הקנינים ודאי כיון להקנות בקנין המועיל לדברי חז"ל אף אם אין מועיל שאר הקנינים:
ז סיומא דפיסקא כיון שחמץ שעבר עליו הפסח ל"ה רק דרבנן ויש סברא שקנה הנכרי החמץ מדין עבד כנעני. אף אם אין שליחות וזכיה לנכרי וגם יש ספק שמא יש שליחות וזכי' לנכרי כדברי המ"ב וכבר כ' דהיא פלוגתא דתנאי וגם יש סברא דטועה בדין לא קנסו ע"כ הנני מסכים לדברי כת"ה להתיר. ובאמת אם לא הי' הפ"מ הייתי מתיר ע"י ביטול ברוב. אך בזה שהוא הפס"מ הנני מצטרף להתיר גם בלא ביטול ברוב באופן שיתן בעל הברייהויז קנס לעניי העיר כפי חות דעת כת"ה על אשר לא שאל לכת"ה איך ימכור החמץ, וד' יצילני משגיאות:
והנני ידידו:
בשולי המכתב בענין אין שליחות לנכרי ע' מפ"א ה' שלוחין סי' י"א דיש שליחות ע"י פועל נכרי דיד עבד כיד רבו ומשמע דה"ה אם שלח נכרי לפועל ישראל גם בזה יש שליחות ולפ"ז צ"ע מה שהקשה תוס' זבחים קט"ז ע"ב ד"ה ואסור לסייען למ"ד קדשי נכרים חייבין משום שחיטת חוץ למה קתני אסור לסייען הרי אפילו חייב משום שחיטת חוץ. והרי קתני אסור דחיוב אין כאן דמשכחת לה ישראל שהוא פועל אצל נכרי דיש שליחות לנכרי ואי דאין שלד"ע הלא כ' קצה"ח סי' ק"ה דהיכי דאין עבירה למשלח יש שלד"ע א"כ השליח אינו חייב מ"ה קתני רק אסור. אמנם דברי קצה"ח צ"ע דאיך יתכן שהשליח יהי' פטור והלא אדרבה שייך לומר כיון שיש עבירה לשליח דברי הרב ודברי התלמיד דברי מי שומעין. ועוד אם נימא בכה"ג יש שלד"ע חייב המשלח ואיך יחייב המשלח כיון שהוא מותר לעשות כן על כן לדעתי ודאי חייב השליח ושפיר הקשה תוס' ומסתברא דהקצה"ח לא קאמר רק דבכה"ג ל"א אעל"מ כיון שעושה בשליחות מי שאינו עושה איסור. הוה כאלו עביד המשלח אבל מ"מ לענין חיוב חייב השליח. וכבר כתבתי בתשובה לעיל סי' קע"ב אות ז' קצת על דברי הקצה"ח ודע דמה שהבאתי לעיל דברי מחנה אפרים ס"ס י"ד ה' שלוחין דעכו"ם לעכו"ם יש שליחות דלא כירושלמי וראיה מדאמרינן בע"ז נ"ג מדפלחי ישראל לעגל גלי דעתיה דניחא להו וכי פלחי גוים שליחותי' עבדי דבריו תמוהים נכרי לישראל ודאי ל"ה שליח. ואיך מייתי ראי' וצ"ל כוונתו דעובד ע"ז דיני' כנכרי. וזה ודאי ליתא דמומר ודאי עושה שליח ודינו כישראל ע' מג"א סי' קפ"ט ואבן עוזר שם והלכה פסיקתא דמומר מגרש ע"י שליח וע"כ ל"ה כנכרי רק כישראל. ובעיקר הקושיא ע' בשמים ראש סי' ש"פ מה שמישב דברי הגמ' וע' בספרי חיו"ד סי' י"ז אות ד' לפלפל בדבריו:
לחלק או"ח ויו"ד סימן י
ב"ה:
פרעמישלא תרו"ם:
לרב אחד:
ע"ד הבאר אשר מצאו אנשים בה פרוסת חמץ בפסח ולא נודע אם סילקו החמץ או נתמעך לפרורים ושאבו ממנה מים והתיר המורה לשאוב ממנה מים בפסח ושוב נמצא עוד הפעם לחם וחזר והתיר אף שנמצאים בעיר בארות אחרות, ומורה אחד אסר להם לשאוב ואסר גם התבשילין והכלים שבשלו בהן ושאל כ"ת הדין עם מי:
א תשובה מה שהמורה המתיר אמר טעמו ונימוקו משום שבודאי החמץ הוא של נכרי דלא שכיח חמץ של ישראל וחמץ של נכרי אינו אסור במשהו סברא זו נמצאת בתשו' גור ארי' יהודה בסי' מ"ט והובא ג"כ בשערי תשובה סי' תס"ז ס"ק ל' וגם הגאון מהרש"ק פוסק כן בספר שנות חיים סי' ש' וגם אני בעניי הארכתי בספרי לאו"ח סי' ס"ט, ובכל זה לא טוב הורה המורה שהתיר לשאוב דהמעיין בגור ארי' יהודה יראה שלא התיר רק התבשילין אבל המים אסר לכתחלה והגאון מהרש"ק לא התיר רק במקום שמשתמשין מן הנהרות ההולכין כמה פרסאות ובמקום אחד עוברין המים דרך גראלנע של נכרי דבודאי אין לאסור מפאת זה כל הנהר. אבל בנמצא בבאר דיכול להיות שהישראל שאב מהמים שיש בו פרורין אף שמסנן המים מ"מ כבר קבל המים טעם ואסור לכתחלה לשאוב:
ב והנה בספרי הקשיתי על סברא זו דא"כ בנמצא חטה בפסח אצל ישראל נמי נימא דכיון שהישראל ביטל בע"פ ואם קנה תרנגולת בפסח בודאי אין דעתו שיזכה בהחמץ שיעבור בב"י והוה חמץ הפקר ואמאי אוסר במשהו ושם תירצתי לשיטת הפמ"ג דלענין ב"י ל"ש ביטול דהוה כטומאת משא א"כ אם נימא שיתבטל החמץ יהי' שלו כמ"ש הפמ"ג סי' ק"ט באיסור הנאה שנתבטל ושוב יעבור ב"י וע"כ הוא במשהו ואינו בטל משא"כ כשנתבטל ביד נכרי עיי"ש. וכעת ראיתי בתשובת הגאון האבד"ק הרימאלוב הנשלחה ממע"כ שהקשה להפוסקים דבח"ש אינו עובר בב"י אמאי הוא במשהו. וכן הקשה אמאי כלי חמץ אוסרת במשהו אף שאינו עובר על הבליעה בב"י ויפה הקשה אך הנראה סברת המקילין הוא דבחמץ של ישראל אסרו במשהו ולא חילקו כמו שאסרו בעבר עליו הפסח אף בח"ש וכ"כ בפמ"ג בפתיחה כוללת לה' פסח פ"ד אות י"ד לענין חמץ של כלאי הכרם משא"כ בחמץ של נכרי דאינו עובר בב"י לא אסרו בחמץ שלו במשהו דהוה כנתבטל קודם פסח וכמו דלא קנסו בחמץ של נכרי לאחה"פ אף שישראל עבר בב"י כדאמרינן בירושלמי לר' יונה כן לא אסרו בחמץ של נכרי במשהו. ובכ"ז סברתם אינה מוכרחת והפמ"ג כ' בר"ס תמ"ח בא"א ס"ק א' דחמץ של נכרי במשהו שכ' עכו"ם שהביא בפסח דבר שיש בו משהו אסור לקבלם דלא בטל ביד עכו"ם ובודאי אין כוונת הפמ"ג דבנכרי ל"ש ביטול שהרי ביו"ד סי' ק"ד מייתי תשו' מהר"ם מלובלין גבי חלב דשייך ביטול גבי נכרי (דלא כרדב"ז) וע"כ הכונה דהוה במשהו. ע"כ אין להתיר לכתחלה אך הכלים שבישלו בהם ודאי כשרים לפסח. וגם התבשילים יש להתיר דהוה ספק משהו ויש לצרף סברא הנ"ל לענין ספק משהו. ובספרי ב"י ס"ט הי' השאלה בנמצא קודם פסח חמץ בבאר והתרתי לשאוב מן הבאר במקום שאין מים מצוי שיש לתלות דקודם פסח כבר נשאבו הפרורין ואין כאן ריעותא משא"כ בנמצא בפסח פרורין יש להחמיר לכתחלה: ג והנה בתשו' בית אפרים ס"ס ל"ה התיר החלב מבהמה של נכרי שאוכלת חמץ בפסח מטעם כיון שהנכרי מאכיל בהיתר לא מקרי נתפטמה באיסור ואני בעניותא הקשיתי עליו בספרי חא"ח בהגהות ומפתחות לסימן ס"ח מש"ס דע"ז מ"ט דמקשה תני חדא פרה תשחט שדה תזרע ותני חדא פרה תרזה ושדה תבור ואמאי לא משני דהא דתני פרה תשחט מיירי בשל נכרי דל"ה נתפטמה באיסור דלנכרי אין איסור להנות מע"ז. ומזה דחיתי הדין הנ"ל. כעת ראיתי שהגאון מהרש"ק סי' ש' הנ"ל התיר ג"כ החלב וכ' דזוז"ג אסור בפסח משום דהוי במשהו וחמץ של נכרי אינו במשהו והיתר זה לא נדחה מגמרא הנ"ל דדוקא חמץ דהוא במשהו משום דעובר בב"י חמץ של נכרי אינו במשהו אבל ע"ז במשהו אף ע"ז של נכרי ע"כ זוז"ג בע"ז אסור אף של נכרי ול"ק מע"ז. אולם כיון שכתבתי דאין סומכין לכתחלה על היתר זה נגד הפמ"ג ע"כ גם לענין החלב אין לסמוך ע"ז לכתחלה. וראיתי דרך אגב בתשובה להגאון מהרש"ק שם שכ' על דברי המקו"ח בס"ס תמ"ה שכ' דע"ז לא בטלה זה דוקא בדבר חשוב והגאון מהרש"ק זצל"ה דוחה דבריו דע"ז ויי"ל לא בטלו אפי' בדבר דאינו חשוב צ"ע דהרי זה מחלוקת ראשונים דהש"ך סי' ק"י ס"ק ד' כ' דגם ביי"נ בחביות דהוי ביבש בעי ד"ח ודוקא בלח במשהו] ופמ"ג מייתי שם דברי הרשב"א בתשובה דגם בע"ז ל"ב ד"פ וכן משמע מדברי המחבר סי' ק"י והטור נקט כגון כוס וכו' משמע דבעי ד"ח עיי"ש והמק"ח גופי' מביא שהוא מחלוקת. ומה הקשה על החו"ד ושמא כוונתו דזוז"ג הוי כלח בלח ובזה ודאי ע"ז במשהו דל"ג מיי"נ:
והנני ידידו:
לחלק או"ח ויו"ד סימן יא
ב"ה פרעמישלא תרל"ח לפ"ק:
להרב הגדול החריף ובקי המפורסם מוה' שלום דוד אינגער נ"י כעת אבד"ק זאבנא:
ע"ד השאלה באחד שקנה י"ש מאת אדון אחד בקנין כסף ובהאנדשלאג ושכר גם המקומות אשר עמד בהן הי"ש על משך ב' חדשים ומסר לו האדון המפתח ושילם להאדון דמי שכירות ושכח למכור הי"ש בע"פ עד אחר חצות ואחר חצות נזכר וצוה עליו המורה שימכור תיכף הי"ש וכן עשה ומכר הי"ש לנכרי בקנין כסף וכל הקנינים המועילים וגם התנה שיהי' כל האחריות על הנכרי ועתה שאל מה דינו של הי"ש הזה:
א תשובה הנה בספרי בית יצחק חא"ח סי' נ"ט הארכתי הרבה בדין זה במי שמכר חמצו לאחר שש בדברי הפמ"ג סי' תמ"ג שכ' במכר לאחר שש אינו עובר בב"י שיש ידים זוכות ובדברי הפוסקים ראשונים ואחרונים בענין זה ואבא היום אל העיון פעם שנית. הנה הנובי"ת סי' ס"ג ראש המדברים להיתרא בנה יסודו דהא דבחמץ עובר בב"י דעשאו הכתוב כאלו הוא ברשותו דוקא אם הוא באמת ברשותו ורק מצד איסור חמץ אינו ברשותו גלתה התורה שיעבור עליו אבל אם הוא בלא"ה אינו ברשותו כגון שלקחו נכרי בע"פ אחר חצות דאינו עובר עדיין בב"י לדעת רוב מהפוסקים וקנה נכרי מהפקירא שוב ל"ה ברשותו בפסח ולא עבר הישראל בב"י ומותר לאחה"פ (דעל מה שעבר הישראל בתשביתו בע"פ לא קנסו חז"ל דלא מצינו שקנסו רק בעבר בב"י). אמנם לפ"ז נאמר דאם מודר הנאה מחמץ קודם הפסח עד"ר באופן שלא יוכל לשאול עליו דלא מיקרי שלו כמ"ש הרשב"א בתשובה הובא בסי' תרמ"ט דמודר הנאה מלולב אינו יוצא דלא מקרי שלו א"כ אינו עובר בב"י ותקשי במשנה דכיצד מפרישין חלה בטומאה דס"ל לר"א דעובר בב"י אף בתרומה משום טובת הנאה או משום הואיל ואי בעי מיתשיל ולידור הנאה עד"ר ולא יעבור בב"י נהי דלבטל אינו יכול כמ"ש השאג"א דכיון דלא הוה טובת הנאה ממון רק לאיסור חמץ דלא עדיף טובת הנאה מגורם לממון ואין בידו לבטל עיי"ש אבל הרי יכול לידור הנאה וע"כ מוכח דאף מודר הנאה מחמץ דהוא אינו ברשותו קודם שחל איסור חמץ עובר בב"י וכ"כ הפמ"ג בפתיחה להלכות פסח חלק ראשון בביאור לאו דבל יראה סוף אות ט' דמודר הנאה מחבירו או מחמצו וה"ה חמץ של כלאי הכרם עובר בב"י:
ב אמנם מירושלמי פ' כל שעה נראה קצת ראי' דאם חמץ נאסר קודם הפסח בהנאה מצד איסור אחר אינו עובר בב"י דז"ל הירושלמי ר' ירמי' בעי פטר חמור שהמית במה הוא מיתתו בעריפה או בסקילה ר' בנימין בר לוי שאל חלות תודה שנעשו נותר אם נעשו נותר עד שלא הגיע זמן ביעורן את מבערו בשריפה משהגיע זמן ביעורן את מבערו בכל דבר. כן גרסת המפרש ופירש דלרבנן קא בעי דס"ל לאחר ז"ב את מבערו בכל דבר אמנם כשנעשה נותר בתחילה הוא בשריפה. והנה מה דבעי בירושלמי ב' הבעיות נ"ל לפרש הבעי' הראשונה לפי המבואר בש"ס ב"ק מ"ד דס"ל לר' יהודא שור שאין לו בעלים פטור מסקילה מ"ה בעי בפטר חמור שהמית כיון שבלא"ה אסור בהנאה אין דינו בסקילה דמקרי שור שאין לו בעלים או דלמא פטר חמור שאני כיון דאי בעי פודה בשה ויש לו ביני וביני כדאמרינן בש"ס דילן בכורות י"א גונב פטר חמור חייב כפל מקרי בעלים וחייב סקילה מיהו שמא אף לש"ס דילן כיון דעתה ודאי לא יפדו הבעלים דאם יפדו ידונו בסקילה ואינו עומד לפדות. שוב לא מקרי שור שיש לו בעלים דאפילו נגח ואח"כ הפקיר ס"ל לר' יהודא דפטור מסקילה ה"ה הכא כיון שלאחר נגיחה אינו עומד לפדות לא מקרי בעלים שאסור בהנאה ומ"ה אינו בסקילה. והנה מה דקאמר בירושלמי דאם נעשה נותר לאחר זמן ביעורו והיינו דנעשה נותר בעמוד השחר מיום ט"ו דחלות תודה נאכלין ליום ולילה את מבערו בכל דבר. צ"ל דס"ל לירושלמי דאין איסור נותר חל על איסור חמץ דקדם ומ"ה אין דינו בשריפה רק השבתתו בכל דבר. אמנם י"ל בפשיטות לפמ"ש רש"י חולין צ"א ע"ב ד"ה ישרפו לששה עשר דלאו בר אכילה אינה טעון שריפה דכל היכא דקאי בלאו דבל תותירו קאי בשריפה וכל היכא דלא קאי בלאו דבל תותירו אין טעון שריפה א"כ בנאסר בתחילה משום איסור חמץ דלא קאי בלאו דבל תותירו דאסור לאכול לא קאי בשריפה ועיין רש"י זבחים צ' ד"ה ומשום נותר דאין נותר אלא בכשר לאכילה וניתותר דכתיב ביום זבחכם יאכל וממחרת (ושמא י"ל דלמאן דלא דריש סמוכים יסבור דחייב בנותר אף בקרבן פסול ואולי יש לישב בזה דברי המהרש"א פסחים ע"ג ממה שהקשה עליו זקיני ח"צ סי' ק"ו דהמהרש"א יסבור דסוגיא דפסחים דמקשה מאי תיקן קאי לר"י דמקלקל בחבורה פטור ואיהו יסבור דקדשים פסולים חייב משום נותר דלא ידרוש סמוכים דלא תותירו והנותר וכן ביום זבחכם יאכל וממחרת והנותר וכו' ואולי יש לישב בזה דברי הצל"ח פסחים כ"ח לישב מה שהקשה עליו בנוב"י תניינא חיו"ד סימן נ"ג ודו"ק):
אמנם מה שפסק בירושלמי דאם נעשה נותר קודם זמן איסורו אין יכול להשבית רק בשריפה ואם לא ימצא עצים לשרפו יהא יושב ובטל ויעבור בב"י וקשיא לפי מה דמשמע מלשון רש"י ב"מ דף ל' דדוקא ל"ת ועשה אינן דוחין לל"ת ועשה אבל ל"ת ועשה דוחין לעשה גרידא א"כ כשלא מצא עצים לשרפו נהי דהוא נותר ואיכא עשה דבאש תשרופו מ"מ כיון דהוא חמץ ואיכא עשה דתשביתו ול"ת דבל יראה ישבית בכל דבר שלא יעבור בעשה ול"ת לפוסקים דמשהה חמץ ע"מ לבערו עובר עליו ויהי' נדחה עשה דבאש תשרופו. ואף אם נאמר דעשה לא נדחה בשביל עשה ול"ת מ"מ העשה דשריפת הנותר ליתא בנשים לדעת הפ"י וקצת פוסקים ועשה דתשביתו גם נשים חייבות דשאור שאור ילפינן השבתה מלא יראה כמ"ש הנוב"י ושאג"א א"כ אם עשה השוה בכל דוחה עשה ול"ת שאינו שוה בכל כדאיתא ביבמות כש"כ דעשה דשריפת נותר נדחה בשביל עשה דתשביתו ול"ת דבל יראה ואמאי אמר בירושלמי דוקא בשריפה ומשמע דאם לא מצא עצים לשרפו אל ישבית בדבר אחר. ומזה מוכח דאם נעשה נותר קודם זמן איסור אינו עובר בב"י דל"ה ברשותו מצד איסור אחר וה"ה דלא קאי בעשה דהשבתה ושפיר קאמר בירושלמי דוקא בשריפה. וזה ראיה נכונה ולא תימא דהיינו טעמא דירושלמי דאין איסור חמץ חל על איסור נותר דזה אינו דלאו דבל יראה ועשה דתשביתו חלין דמעיקרא כשהי' נותר לא הי' עליו איסור דבל יראה כמ"ש תוס' דף כ"ח דאם עבר פעם אחת על בל תותירו אינו עובר יותר עיי"ש: