שות בית יצחק· רבי יצחק יהודה שמלקיש
יו"ד ח"ב
יו"ד פתח הבית
יצחק יהודה שמלקיש:
פתח הבית:
רבי חנינא בר פפא אמר אותו היום שהושלך משה ליאור כ"א בניסן: הי' אמרו מלאכי השרת לפני הקב"ה רבון העולמים מי שעתיד לומר שירה: על הים ביום זה ילקה במים ביום זה א"ר אחא בר חנינא אותו היום ששה: בסיון הי' אמרו מלאכי השרת לפני הקב"ה מי שעתיד לקבל תורה מהר: סיני ביום זה ילקה ביום זה:
(מדרש רבה שמות פ"א):
א:
בש"ס דמגילה דף כ"ז פליגי ר' יוחנן וריב"ל בפירוש המקרא דמלכים, ישרוף את בית ד' זו בית המקדש וגומר ואף כל ביה גדול שרף באש חד אמר מקום שמגדלין בו תורה וחד אמר מקום שמגדלין בו תפלה ופליגי אי בהכ"נ עדיף מבהמ"ד או בהמ"ד עדיף מבהכ"נ (ועי' בפנים סי' אות מה שכתבתי בזה) והנה בש"ס דברכות דף ח'. איתא א"ל רבא לרפרם ב"פ לימא לן מר מהני מילי מעליותא דאמרת משמי' דר"ח במילי דבי כנישתא א"ל הכי אמר רב חסדא מאי דכתיב אוהב ד' שערי ציון מכל משכנות יעקב אוהב ד' שערים המצוינים בהלכה יותר מבתי כנסיות ומבתי מדרשות וכו'. ואם הדברים כפשטן אינם מובנים שרבא ביקש ממנו שיאמר לו מילי מעליתא מבי כנישתא. והוא גמגם בכבוד בהכ"נ אמנם הכונה אמרו חז"ל ברכות ט"ז מאי דכתיב כן אברכך בחיי בשמך אשא כפי כן אברכך בחיי זו ק"ש לשמך אשא כפי זו תפלה ואם עושה כן עליו הכתוב אומר כמו חלב ודשן תשבע נפשי ולא עוד אלא שנוחל שני עולמות העולם הזה והעולם הבא שנאמר ושפתי רננות יהלל פי הורו לנו חז"ל רעיון גדול בענין התפלה, שבתפלה שהוא בקשת פרנסה וצרכי החיים מאת אבינו שבשמים, אל תהי' תכלית הבקשה למען האדם המתפלל ולמען גויתו הצריך לענינים כאלה. אך יחזור התפלה אליו יתברך שהקב"ה ישפיע לו שפע רצון וכדי צרכיו שיהי' בריא ויוכל לקלס ולשבח להקב"ה, שיהי' לו עושר ונכסים שיוכל לתת צדקה לעניים, ושיוכל לגדל צאצאיו ללמדם תורה ויראת ד':
וע"ד שביקש דוד המלך ע"ה אתהלך לפני ד' בארצות החיים ואמרו בש"ס דיומא ע"ב זו מקום שוקים שאפילו בעת שהולך לעבוד עבודתו ולעסוק במקנה וקנין בשוקים ורחובות גם אז ישוה ד' לנגד עיניו תמיד, ויהי' כל כונתו לשם שמים כאמור. ועל כונה זאת אנו מתפללין המצא לנו בבקשתינו כי כל מטרת בקשתינו יהי' לשמו יתברך וגם בעת נבקש טרף לנפשנו תהי' כונתנו שנוכל לעבוד עבודתו יתברך. וע"ז דרשו חז"ל כן אברכך בחיי זו ק"ש שהוא קבלת עול מלכות שמים ליראה את השם הנכבד ולאהבו בכל לבו ונפשו, בשמך אשא כפי זו תפלה,, שאף בבקשת צרכיו ישא בשמו יתברך, וע"י כן נוחל שני עולמות כי התפלה לספק צרכיו הוא אך חיי שעה אבל התפלה לתכלית קיום התורה והמצות למען שמו יתברך, נותנת כח בנפש והנפש תתעלה ותתרומם וזוכה לעה"ב:
ב:
ועל כונה זו אמר ר"ח אוהב ד' שערים המצוינים בהלכה יותר (כמו וביתר) מבתי כנסיות ובתי מדרשות שבאם מתפללים בבתי כנסיות ומשם יוצאים שערים המצוינים בהלכה, שתכלית התפלה ומגמתה שד' יעזור לו לגדל בניו לתלמוד תורה, ויהי' בעזרו לבל תטרידהו בקשת הצרכים ויוכל לקבוע עתים לתורה התפל' הזאת חביבה לפניו יתברך וזאת היא ממילי דכנישתא המביאה לידי עה"ז ועה"ב. וכמו שאמרו חז"ל בברכות ו' אמר ר"ת כל הקובע מקום לתפלתו אלקי אברהם בעזרו והכונה שהקב"ה נקרא מקומו של עולם. והוא קובע מקומו של עולם לתפלתו שבעת שיתפלל לא ישים אל לבו שהקב"ה ישפיע לו צרכיו למענו,, אך למען כבודו יתברך שיוכל לעבדו באמונה ולספר תהלות ד' בלי מפריע או כוונתו ביען שהקב"ה אוהב צדקה וחסד וכשמשפיע מטובו על האדם הוא יתברך ישמח במעשיו, יתפלל איפוא שהקב"ה ישפיע עליו מדת טובו למען שיהי' לה' יתברך שמחה ממעשיו. כן התפלל אברהם אבינו ע"ה, והי' נפשו רוחו וכל מאודו דבוקים בה'. והוא יתעלה, הי' תכלית בקשתו כמ"ש כי ידעתיו למען אשר יצוה את בניו ואת ביתו אחריו ושמרו דרך ה' לעשות צדקה ומשפט, למען הביא ה' על אברהם את אשר דבר עליו, אשר לפי המובן הפשוט הקטין הקב"ה בשבחו של אאע"ה כי יצוה את בניו לעשות צדקה ומשפט רק למען קבל שכר למען הביא ה' על אברהם את אשר דבר עליו, ואמרינן באבות אל תהיו כעבדים המשמשים את הרב ע"מ לקבל פרס. אכן הוא הדבר אשר אמרנו, כי מטבע השלם להשפיע מטובו אל רעהו וכן שמחה להקב"ה אם ברואיו עושים רצונו ויוכל להשפיע שפע רצון עליהם, וכמ"ש בטל אורות למהרי"ל מרגליות במאמר אור עמים ואם נבקש מאתו ית' שיטיב לנו, למען תפרוס השמחה כנפי' בשמי מרומים, אין זה כעובד ע"מ לקבל פרס, ותהי להיפך, כי תפלתו מאוד נעלתה ועד כסא כבוד ה' מגעת. כן אמר ה', כי ידע ויאהוב את אברהם, בעבור צוותו הדבר הזה לבניו לעשות צדקה ומשפט למען יוסיפו כח בפמליא של מעליא להטיב ולהביא הברכה האמורה לאברהם לבניו וישמח ה' במעשיו. והנה על זה הענין נחלקו חכמי ישראל דלמד מ"ד בית גדול נקרא מקום שמגדלין בו תורה. שהוא חיי עולם ומזין הנפש וגדול ערכו מבית התפלה שמתפללין ומבקשים צרכי הגוף שהוא חיי שעה. ולחד מ"ד בית גדול נקרא מקום שמגדלין בו תפלה וכונתו אם מגמת המתפלל שיוכל לעסוק בתורה אז מקום שמגדלין בו תפלה גבוה במעלתו:
ג:
ולהבין ענין מחלוקת הקדושים האלה נ"ל הנה האדם נמשל למנורה לירח ולשמש, למנורה מצאנוהו נמשל בזברי' ונבאר מקראי קודש שם. ויראני את יהושע הכהן הגדול עומד לפני מלאך ד'. כי אמנם הי' לפני מלאך ד' שגדול האדם במעלתו ממנו לפי שהאדם בעל בחירה ועושה ברצון, ומלאכי שמים אינם בעלי בחירה אך עושים בשליחות המקום ב"ה כמו שכ' בעקדה, על כל זה יהושע הי' עומד ולא נקרא אז הולך כהאדם השלם, שהשטן עמד על ימינו והפריעו לבלתי יוכל לעשות שום פעולה טובה ע"ד שאמרו חז"ל המהלך לימין רבו הרי זה בור. והכונה שהולך לימין רבו ומפריע אותו ממלאכתו בעבודת הקודש ויאמר ד' אל השטן יגער ד' בך השטן וגומר הלא זה אוד מוצל מאש שזה האדם מעלתו ויחוסו שהוא עפר מאדמה לבת אש התאוה למחמדי התבל ואהבת הערב ישתקשקין בקרבו ולהב החרב המתהפכת מרוטה להטותו מדרך הטוב והוא כאוד מוצל מאש. ויגער ה' בך השטן ע"ד שאמרו חז"ל בסוכה נ"ב יצרו של אדם מתגבר עליו בכל יום ומבקש להמיתו שנאמר צופה רשע לצדיק ומבקש להמיתו ואלמלא הקב"ה עוזר לו אינו יכול לו שנאמר ד' לא יעזבנו בידו ולא ירשיענו בהשפטו. ואולם ויהושע הי' לבוש בגדים צואים ולא הי' ביכלתו להלוך מהלך השלימות כי הניאוהו מבא שערי' ויען ויאמר הסירו הבגדים הצואים ע"ד הקרא רחצו הזכו וישימו צניף טהור על ראשו שאל יחשוב מחשבות לא טובות אך יכסה ראשו ויחשוב אמונות שלימות טהורות וילבשהו בגדים שיהי' מעוטף בשלימות הדעות ושלימות המעשה ויהי' מעוטר בתפילין של ראש שהוא שלימות ההשכלה ותפילין של יד שהוא שלימות המעשה. ואז ומלאך ד' עומד. אבל האדם שהוא מתואר ביהושע הי' הולך. ויעד מלאך ד' ביהושע לאמר אם בדרכי תלך שתדבק במדותיו יתברך ע"ד שאמרו חז"ל בקרא ולדבקה בו הדבק במידותיו מה הוא חנון וגומר ואם את משמרתי תשמור לבלתי חשוב מחשבות זרות ח"ו בענין השגתו יתעלה וגם אתה תדין את ביתי שתקיים דע את אלקי אביך ותשוה ד' לנגדך תמיד, וגם אתה תשמור את חצירי ולא יאמר עליך מי בקש זאת מידכם רמוס חצירי ונתתי לך מהלכים בין העומדים האלה שלא תהי' עומד כמו המלאך אך תקרא מהלך:
ד:
כי הנה האבן אשר נתתי לפני יהושע על אבן אחת שבעה עינים הנני מפתח פתחה ונבאר מקודם מקרא קודש שם ויאמר אלי מה אתה רואה ויאמר ראיתי והנה מנורת זהב כלה וגלה על ראשה ושבעה נרותי' עלי' שבעה ושבעה מוצקות לנרות אשר על ראשה ושנים זיתים עלי' אחד מימין הגלה ואחד על שמאלה הנה אמרו חז"ל בסוכה כ"ב שבעה שמות יש לו ליצה"ר רע ערל טמא שונא מכשול אבן צפוני כי בתחלה עת בא היצה"ר להסית האדם, אומר לו שאין עובר בפעולתו זאת שום עברה ולפרקים יראה טלפיו ככשרים ואומר לו שעוד יעשה מצוה בזה ובבחינה זאת נקרא צפוני. ונקרא ערל שסותם לבו לבל יחמול על עניים ודלים ולבל ידאב לבו כ' סר מדרכי ד' ואח"כ נקרא אבן שלבו קשה כאבן ואינו מרגיש בצרת רעהו ומאהבת הכבוד עוד יחפץ במפלת חבירו. למען ישפיל כבוד חבירו וכבודו יעלה למעלה ובבחינה זאת נקרא רע. והנה כל עוד שהיצת"ר צפון בקרבו רבים נכשלים צו כי רשעתו עוד לא נודעת ונקרא מכשול. אמנם היצה"ר בתחלה יסית את האדם לסור מדרך ד' באמרו אל תירא ואל תחת לית דין ולית דיין. אולם אחר שחטא האדם ועבר על מצות ד' יהפוך ככושי עורו ולא יבא הפעם כמתעתע ומכחיש, אך כאיש אמונים ואומר לו אבדה תקותך כי חוטא ופושע אתה, ועל כל אלה יביאך אלקים במשפט. וע"י כן האדם מתיאש וטמא טמא יקרא ונעשה שונא לעצמו וכשירד למדרגה זאת כל האסורים לפניו למישור גנב רצח ונאף. ועל זה אמר המלך בתפלותיו כי החליק אליו בעיניו שמתחלה החליק בעיניו כי אין עושה עול, ואח"כ למצוא עונו לשנוא שימציא עונו לשנוא את עצמו ויתיאש מן התשוב' כי כבר נפל במכמרת הרשע (ע' בדרוש האמונה והאחדות אות ט' שהארכתי הרבה בזה) והוא המדרגה הרעה דיוטא התחתונה ר"ל: ה:
אולם לעומת שבעת הדרכים שיפתה ויסית בהם היצה"ר, העלה הקב"ה את נפש האדם בשבע מעלות ותכונו' ישרות, המניעות נפש המשכלת ללכת בדרך הטוב, והן הנה אשר מנאן הנביא ישעי' בתכונות מלך המשיח, ואם אמנם המלך המשיח יעוטר בהנה במדה מעולה ונשגבה כפי טבע האפשרי, אבל גם כל אדם מוכתר בהן בנימוסן כפי מדרגתו. ונחה עליו רוח ד' רוח חכמ' ובינה רוח עצה וגבורה רוח דעת ויראת ד'. לעומת יצה"ר הנקרא רע כמו שאמר כי יצר לב האדם רע מנעוריו נתן הקב"ה בלב האדם רוח ד'. הוא הכח המעורר להטיב לזולתו להדביק במדותיו מה הוא רחום אף אתה תהא רחום. ולעומת היצה"ר הצפוני אשר במרמה יצפין כונתו ואומר כי הוא מכוין לדבר מצוה ויסיתו להמיר התכלי' בסבה. ע"ד שאמרו חז"ל רשעים תחילתן שלוה וסופן יסורים, שלע"ע טוב לו וימלא בולמס תאותו וישבע תענוגי התבל אף אם המה מאכלות אסורות או גזל או עושק, ולבסוף מר לו מר שיתן דין וחשבון על כל פעולותיו והוא כבהמה שאוכלת סם המות המתוק לחיך אף אם היא סבה למיתתה. ולעומת זה נתן הקב"ה בלב האדם רוח חכמה להבין תכלית וסבה. לבלי להשגיח על הסבה אך לכל תכלית הוא חוקר. ולעומת שהיצה"ר סותם לבבו ונקרא ערל לבל ירגיש בצרת עמיתו הקב"ה נתן בלבו רוח בינה להבין דבר מתוך דבר אם יקרה לפניו דבר כזה הלא ירע בעיניו ויכאב עליו בשרו וישער בנפשו צרת עמיתו ואחיו. ולעומת שהיצה"ר נקרא טמא שיסי' האדם לאמר שכבר הוא טמא ואין לו עוד מקוה להטהר מזהמתו נתן בלבו רוח עצה ויתיעץ איך להטהר מזהמתו ויתקן דרכיו ומעלליו. ולעומת שנקרא אבן כי הוא נקשר ברובי תאותיו ולא יוכל לזוז ממקומו כמו שאמרו חז"ל שהיצה"ר קשור בו ככלב. נתן הקב"ה בלבו רוח גבורה. להתגבר על עצת יצרו ועל רובי תאותיו:
ולעומת שהיצה"ר עשאו מכשול שרבים יכשלו בו והוא לפח ולמוקש לבני אדם, נתן הקב"ה בלבו רוח דעת שהוא ההשכלה העליונה להבין דרכי ד' ושלימתו יתברך, ובכח זה יפרסם לרבים השכלתו יתברך ויהי לעזר ולהועיל למין האנושי ללמדם דעת חכמה ומוסר. ובעת חננו ד' הדעת האמיתית יבין לאשורו כי לא כמו שחשב בהשקפה ראשונה שהאדם הפרטי, אני, אני, תכלית הבריאה וכל אישי האדם סבות לתכליתו ועל כן הרשה לו להוריד כבוד חבירו לגזלו ולעשקו ולענות בו דברי שקר. אך כללות מין האנושי הוא התכלית ואתה אתה הסבה אשר על כן ראתה אסתר להשליך נפשה מנגד לטובת כל ישראל כי עשתה עצמה סבה לתכלית כללות ישראל, ובבא האדם לדעת זאת ישליך אלולי תשוקותיו קנאה תאוה וכבוד שהשתמת בהיותו שוגה ופתי לחשוב מחשבות כי הוא התכלית ויתקן המעוש שנקרא ע"י רע מאת הקב"ה. ולעומת השם שונא שנקרא בהיותו בדיוטא התחתונה לשנוא לנפשו ולמאוס בכל כוחותי'. נתן הקב"ה בלבו יראת ד' שהוא יראת הרוממות בגין דהוא דחיל ושליט ובה נכלל אהבת המקום ב"ה ואהבת נפשו המשכלת והן נצוצי קודש מזוהר השמים ממרום קדשו לא ימאס עוד בחייו אך יתאמץ להקדיש עתותיו לכבוד ד' ותורתו:
ועל זה רמז הנביא שראה מנורת זהב טהור ורמז אל האדם כמו שכ' במנורת המאור, שתי ידים ושתי רגלים ושתי אזנים המה ששה קנים היוצאים מהמנורה והמוח באמצע היא הנר האמצעי ואל מול פני המנורה יאירו שבעת הנרות שכל ששת הקנים יפנו לצד האמצעי שהידים לא תעשנה אך כאשר יפקוד עליהם השכל וכן האזנים לא תשמענה אך דברי מוסר חכמה ודעת וכן הרגלים לא תלכנה אך לאשר השכל הטוב יצום. ועל כן נתקשה משה רבינו ע"ה בעת שצוה הקב"ה לעשות המנורה, כ' איך אפשר לאנוש קרוץ מחומר לקדש ולטהר עצמו שיהי' ראשי האברים והמוח מקשה אחת זהב טהור וכולם יהיו קודש לד' עד שהראה לו הקב"ה ועורר רוח נבואתו של משה רבינו לעשות כמתכנתו. ואמר ושבע' כרותי' עלי' שבעה ושבעה מוצקות לנרות אשר על ראשה ושנים זתים עלי' אחד מימין הגלה ואחד על שמאלה. הכונ' שבע' ושבעה מוצקות שבעה דברים יכתירו האדם לטובה והן אבני נזר המתנוססו' לתפארת האדם האמורים למעלה במספר שבעה. ושבעה שמות היצר המונעים את האדם ויאפילו קרני זוהרו. ושנים זתים עליו מורים לאדם הדרך ילך בה אחת ממין הגלה זה היצ"ט ואחת משמאל הגלה זה יצר הרע ואמר הלא ידעת מה המה אלה. הידעת למה קרא הקב"ה את האדם ונתן לו שני דרכים ושני יצרים. והשיב לא בחיל ולא בכח כי אם ברוחי אמר ד' שאם לא ברא הקב"ה יצרו הרע הי' האדם מוכרח במעשיו ולא הי' לשכר מקום ומבוא עפ"י הצדק והיושר. וזה שאמר לא בחיל ולא בכח מפעלות האדם כי אם ברוחי אמר השם כי אך ברוח הבחירה החפשית מעשי איש יכוננה מי את הר הגדול והוא יצה"ר הנדמה לפני זרובבל, והוא האיש הצדיק להר, למישור כי הוא בכחו מפרק ההר הזה והוציא את האבן הראשה שבכחו להוציא האבן שהוא יצה"ר אז תשואות חן חן לו כי שכרו הרבה מאוד ופעולתו לפניו:
ז:
והנה האדם הגדול נמשל לירח. ע"ד שאמרו חז"ל בחולין נ"ט שאמר הקב"ה ללבנה צדיקים יקראו בשמך כי כמו שהלבנה מאירה בעת חשכת לילה כן ת"ח מאירים. על פני תבל בעת ערפל יכסה ארץ. ובעת שהי' אור לישראל במושבותם והצלחת הלאום השליכה נוגה תפארתה על כל ישראל, הי' המקדש לאור יומם להאיר להם לנחותם הדרך הטוב. אמנם לעת השמש אסף נגהו, עבי חשכת לילה כסו והקדירו שמי בני ישראל ונגלו מארצם ומבית קדשם ותפארתם אין להם שיור רק התורה הקדוש' ותלמידי חכמים המאירים על פני תבל בצדקתם ותורתם כמו שאמרו חז"ל מיום שחרב בהמ"ק אין לו להקב"ה בעולמו אלא ד' אמות של הלכה. ונמשל לשמש כמו שאמרו חז"ל במדרש חיי וזרח השמש ובא השמש עד שלא שקעה שמשו של משה רבינו זרחה שמשו של יהושע ואמרו חז"ל במדרש וישב שיעקב נקרא שמש וירח. והכונה עפ"י מה שביארתי מקרא קודש "משם יפרד והי' לארבעה ראשים" שכונ' הקרא על ארבע תשוקות שתמצאנה קן להן בנפש האדם. שתים מהנה עולות למרבה משרת הגוי' והנה אהבת הערב ואהבת המועיל שם האחד פישון', הוא אהבת המועיל, להרבות הון ועושר "הוא הסובב את כל ארץ החוילה אשר שם הזהב" ושם הנהר השני גיחון יורה על אהבת הערב למלא בטנו מכל דבר אשר יערב לחכו ע"ש כל הולך על גחון. וכן פי' בעקדת יצחק. ונהר השלישי והרביעי ירמזון אל תשוקות נפש המשכלת, ונפש האיש המעולה נכתרה בשתי מעלות שונות אשה מרעותה האחת לקבל חכמה ודעת כפי אשר יורו מורים חכמים ונבונים, והשנית להוציא משכלו דברים חדשים ולבנות על יסודי הדעת המקובלים, למען הבין דבר מתוך דבר:
ח:
ובפ"ב דאבות שבחוהו לר' אליעזר בן הורקנוס בשלימות הראשונה ודימהו לבור סיד שאינו מאבד טיפה. ולרבי אליעזר בן ערך במעלה השני' ודימהו למעיין המתגבר וזה שנאמר בקרא ושם הנהר השלישי הוא חדקל. רמז לשכל הישר לקבל השגת השלימות חד קל מהיר לשמוע ומבין דברי חכמים. והנהר הרביעי הוא פרת שמימיו פרין ורבין והוא המעלה שמנו חז"ל כמעיין המתגבר. והנה נחלקו במשנה דאבות שר' יוחנן בן זכאי אמר אם יהיו כל חכמי ישראל בכף מאזנים ור"א בן הורקנוס בכף שני' (בור סיד שאינו מאבד טפה) מכריע את כולם. ולא ניחא זאת לאבא שאול ואמר משמו של ריב"ז. אם יהיו כל חכמי ישראל בכף מאזנים ור"א בן הורקנוס עמהם ור' אלעזר בן ערך בכף שני' מכריע את כולם דחין ערך מעיין המתגבר יקר מאוד (ויש להבין מה שאמרו חז"ל בסוף הוריות סיני ועוקר הרים סיני עדיף. והלא במשנה אמרו מעיין המתגבר עדיף ושמא עוקר הרים הוא הלימוד הנוסד על אדני הפלפול הקושיות והתירוצים המתיחס לת"ח שבבבל כמו שכתבתי בראש פתח הבית ח"ר מיו"ד וסיני הוא הלימוד הפשוט אשר שאבו מבאר הקבלה מרבותם והוא דרך הלימוד שבארץ ישראל ועל כן שבחו חז"ל לסיני יותר אולם מדת ר"א בן ערך להוסיף מדעתו ענינים העומדים ברומו של עולם הוא מדרגה גבוה מאוד). וכבר ביארנו בצלעות הבית חא"ח סי' ד' אות ח' דברי מד"ר פ' נצבים אם ברכת בתורה לעצמך אתה מברך. דאמרו חז"ל אין הברכה שורה אלא ע"ד הסמוי מן העין והכונ' דכשאדם מברך על המזון נתרבה כח השפע ואינו מחסר כלום באכילתו כ' בברכתו נתרבה שפע הבריאה. אמנם כל הנהנה מהעולם הזה בלא ברכה כאלו מעל בקדשי שמים שהחסיר מהבריא' ולא הרבה כח תשפע. והנה בכל הברכות נתרבה כח השפע בדבר שחוץ לגופו אמנם בתורה הקדושה שיש לכל ת"ח חלק בהתורה כאמור שהוא כמעיין המתגבר וממציא דינים חדשים ותורת אמת. אם מברך בתורה בו בעצמו נתרבה כח השפע וזה שאמרו אם ברכת בתורה לעצמך אתה מברך:
ט:
ועל כוונה זאת אמרו חז"ל בנדרים פ"א על מקרא על מה אבדה הארץ נצתה כמדבר מבלי עובר דבר זה נשאל לחכמים ולנביאים ולא פירשוהו, עד שפי' הקב"ה בעצמו, שנאמר על עזבם את תורתי וכו' ולא תלכו בה שלא ברכו בתורה תחלה כי בכל דור ודור נמצאים ת"ח הוגים בתורת ה' ויש להם חלק ונחלה בתוה"ק, וע"כ אמרו בגמרא משה שפיר קאמרת, ופירש"י כי ת"ח נקרא על שם משה ובזכותם וצדקתם העולם עומד והקב"ה מתמלא רחמים על ישראל, ויש לרמז בזה מקרא כתוב ויהי קול השופר חזק מאד משה ידבר והאלקים יעננו בקול, כי השופר קרא לעם ה' משה בכחו הנעלה והנשגב ידבר וינהיג את עם ה'. והאלקים שהוא רמז למדת הדין גם הוא יעננו וימלא רצון צדיקו:
של עולם לרחם על עם ה' ולגמול להם טוב.. וזה שאמרו חז"ל על מה אבדה הארץ, על עזבם את תורתי ולא הלכו בה ופי' שלא ברכו בתורה תחלה, שלא חדשו בה דברים, ולא הלכו ממדרגה למדרגה רק בעמדם יעמודו, ועי"כ לא נתרבה כח השפע מתוה"ק אשר אך ע"י ובזכותה נתנה לישראל ארץ הקדושה כמאמר ד"ה ע"ה ויתן להם ארצות גוים ועמל לאומים יירשו בעבור ישמרו חקיו ותורותיו ינצרו:
י:
והנה ביען האדם השלם ילמוד חכמה ודעת, וגומל חסד עם אנשי בריתו להבינם ולהאיר דרכם ללמדם תורה ומצות, נמשל לירח שאין לו אור עצמי אך יקבל מהשמש והוא מאיר ליושבי חלד. וכן נמשלו ישראל לכוכבים בברכת הקב"ה לאברהם, המאירים על קצוי ארץ. וכן ישראל יאירו בתורתם מקצה תבל ועד קצהו. אמנם נמשלו הצדיקים לשמש כי יש להם אור עצמי והוא חלקו בתורה אשר ימציא בשכלו דינים חדשים ולמודים אמיתים להגדיל תורה ולהאדירה. והרעיון הזה יתנוצץ מדברי חז"ל בב"ב ח' שאמרו ומצדיקי הרבים ככוכבים לעולם ועד אלו מלמדי תינוקת. כי מלמד תינוקת אין מהצורך שיוסיף מדעתו דינים והוראות אשר יולדו דבר יום ביומו. ועכ"ז ההכרח שעיניו יאירו להבין ולהשכיל דברי חכמים ומקראי התורה ועליהם להאיר לתלמידים ככוכבים המאירים ומ"ז שאלו בגמ' ורבנן מה כתיב בהו, מה ישיגו הרבני' הכהני' העומדים בראש ומה ילמדו ומה יבינו. וע"ז השיבו ואוהביו כצאת השמש בגבורתו הכונה שאין די שיבינו דברי חז"ל ויקבלו השלימות כירח המקבל אור מהשמש ואין די שיאירו בקרני זיום ככוכבים אשר אורם מצער, והדרם אך כצאת השמש בגבורתו. ועליהם להאיר על הארץ בכח התורה שבקרבם אשר חלק להם ד' ברחמיו, כמאמר הזהר הקדוש בהקדמת בראשית בההוא שעתא דמלה דאורייתא איתחדש מפומי' דבר נש ההוא מלה סלקא ואיתעתדת קמי' קב"ה וקב"ה נטיל לההוא מלה ונשיק לי' ועטרין לי' בשבעין עיטרין וכו' ועל דא כתיב כי כאשר השמים החדשים והארץ החדשה אשר אני עושה עשיתי לא כתיב אלא עושה דעביד תדיר מאינון חדושין ורזין דאור' והכונה כמו שכתבתי לעיל דאין לו להקב"ה בעה"ז אלא ד' אמות של הלכה ובכח וזכות שת"ח מברכין ברכת התורה ומרבין שפעה, העולם קיים. ומאמר חז"ל קיים אם לא בריתי חקות שמים וארץ לא שמתי ואם ישראל אין מקבלין התורה אין קיום לעולם. ועל כן בכח שת"ח מחדש רזין דאוריתא נעשו שמים חדשים כי העולם נתיסד ואשיותיו נתחזקו באמצעות שפע ושובע רזין דאורייתא (וע' בצלעות הבית סי' מ"ש בזה): יא:
ולאשר שר נמשלו גדולי ישראל למנורה לירח ולשמש רמזו חז"ל במה שצוו בעת אסיפת נפש מישראל להתאבל ז' ימים ושלשים יום ויב"ח (על אביו ואמו) כי לאשר מנורה הטהורה כבתה יתאבל ז' ימים רמז לז' קני המנורה ולאשר ירח אסף נגהו יתאבל שלשים יום כימי החודש ולאשר שמש באה יתאבל כימי מהלך השמש בתוקפה שנה שלימה. וכן משפט רשעים בגיהנם י"ב חודש לאשר חטאו בנפשותם והקדירו נגה תפארת הנשמה הקדושה אשר יכולה להאיר כשמש על בני דורם לולא חטאיהם ופשעיהם. אם כן איפוא מובנים דברי חז"ל דפליגי בפי' המקרא ואת כל בית גדול שרף באש חד אמר מקום שמגדלין בו תפלה כי באמצעות תפלתן של ישראל ירד משמים שפע וטל של ברכה. על כל יושבי ארץ וחד אמר מקום שמגדלין בו תורה כי ע"י שמגדלין בו תורה ושפעה מתרבה בכחן של ת"ח, הארץ תתן יבולה ועץ השדה יתן פריו והעולם נתקיים:
יב:
והנה נ"ל לבאר דברי המשנה בע"ז כ"ט ע"ב ששאל ר' ישמעאל את ר' יהושע מפני מה אסרו גבינות נכרים א"ל מפני שמעמידין אותה בקיבת נבלה א"ל והלא קיבת עולה חמורה מקיבת נבלה ואמרו כהן שדעתו יפה שורפה חי' וכו' א"ל מפני שמעמידין אותו בקיבת עגלי ע"א א"ל א"כ למה לא אסרו בהנאה השיאו לדבר אחר א"ל ישמעאל האיך אתה קורא כי טובים דודיך מיין או כי טובים דודיך א"ל כי טובים דודיך א"ל אין הדבר כן שהרי חבירו מלמד עליו לריח שמניך טובים. הנה באין מבין מה זה ענין להשאלה ששאל והגם דבדף ל"ה אמרינן בגמ' שהשיב לו ישקני מנשיקות פיהו חשוק שפתיך ואל תבהל להשיב דגבינות אסרו בגזרה חדשה משום צחצוחי חלב טמא ולא רצה לגלות טעמו מ"מ ע"כ יש איזה קישור בזה להשאלה שנתוכחו למעלה. ונ"ל דהנה בדף ל"ד ע"ב שם אמרינן המקדש בפרש שור הנסקל מקודשת בפרש עגלי ע"ז אינה מקודשת מ"ט ע"ז ניחא לה בנפחי' שיהא נראה שמן משא"כ שור הנסקל ואמרינן שם תרווייהו תנינהו. דמבואר במשנה דקיבת עולה מותרת דפרש הקדש מותר וקיבת ע"א אסורה והסברא דהקדש לא ניחא לי' בנפחי' מטעם דהחפץ לד' בעולות הלא אין צורך להקב"ה אך למעננו צוה ד' ומה"ט קשה גזל הדיוט יותר מגזל גבוה כדאמרינן בב"ב פ"ח ולא ניחא לי' להקדש בנפחי' וכי להתפאר חפץ הקב"ה משא"כ עובדי ע"ז ניחא להו בנפחי' והנה ר' יהושע כששמע מר' ישמעאל דס"ל פרש ע"ז אסור ופרש עולה מותר משום דלא ניחא לי' בנפחי' דאין הקב"ה מקבל השפעה מבריותיו וכל אשר צוה הקב"ה אך לטובתינו, כיון ר' יהושע להוסיף להשכיל לא זאת שאין הקב"ה מקבל השפעה גשמיות. אך אפילו השפעה רוחנית כגון שפע התורה הקדושה שביארנו למעלה, או כגון מה שאמרו חז"ל בזמן שצדיקים עושים רצונו של מקום הם מוסיפין כח בפמליא של מעלה אין הקב"ה מקבל ממנו כמו שאמרו חז"ל בשבת פ"ט שאמר הקב"ה למשה רבינו כשאמר לו כלום יש עבד שנותן שלום לרבו היינו שמוסיף שלימות אעפ"כ הי' לך לסייעני מיד אמר משה רבינו ע"ה ועתה יגדל נא כח ד' כאשר דברת לאמר. והכוונה הגם שניתן לנו רשות לומר שאנו מוסיפין כח בפמליא של מעלה, אכן גם בזה אין להקב"ה צורך. והכל אך למעננו וזה ששאלו איך אתה קורא דודיך בלשון זכר או דודיך בלשון נקבה כי באופן הראשון יורה כי אין הקב"ה מקבל שפע מברואיו ובאופן השני אמר כביכול ואף הקב"ה מקבל עונג ונחת רוח ממה שעושים ברואיו רצונו ובשאלת ישראל ישקני מנשיקות פיהו כי טובים דודיך מיין יש לומר ב' כוונות. א' שישראל שאלו מהקב"ה שנשמע תורה ממנו כביכול, כמו ששמענו בהר סיני וכמ"ש והיו עיניך רואות את מוריך, ואמרו כי טובים דודיך מיין. אם האהבה תבא מיינה של תורה, ומלת מיין הוא תואר למלת דודיך, כאומר דודיך הבאים מיין. ואז נקרא דודיך בלשון זכר. הב'. שאלו ישראל מהקב"ה, שיסוכך עלינו באהבתו ית' ע"ד הקרא יגדל נא כח ה' כאשר דברת לאמר, ואז אם אנו עושים רצונו של מקום אנו מוסיפים כח בפמליא של מעלה ואז נקרא דודיך בלשון נקבה, מקבלת השפע, וכביכול הקב"ה מתעלה ומתרומם על ידינו, ואז מלת מיין הוא תואר למלת טובים ותבאר לנו אופן הטובה של דודיך, כי הוא נעלה יותר מטובת היין. וזה ששאל ר"י איך הוא קורא כי טובים דודיך מיין בלשון זכר או כי טובים דודיך בל' נקבה א"ל כי טובים דודיך א"ל אין הדבר כן שהרי חבירו מוכיח עליו לריח שמניך טובים וזה נאמר על התורה שהוא שמן זית זך על כן ודאי גם המקרא שלפניו נאמר על התורה שישמיענו מפיו וטובים דודיך כי באים מיינו של תורה. ולפ"ז טובים דודיך בלשון זכר שהקב"ה משפיע לנו ואף ברוחניות אין מקבל שפע. וצדקו דברי ר' ישמעאל שאמר פרש עולה מותרת דלא ניחא לי' בנפחי':
יג:
ויש עוד לפרש דהנה במה שהקדים ר' ישמעאל דקיבת עולה מותרת משום דלא ניחא להקדש בנפחי' ותכונה דהקב"ה שוכן את דכא ושפל רוח ובכל מקום שאתה עוצא גדולתו של הקב"ה שם אתה מוצא ענותנותו, שאלו ר' יהושע אם הוא קורא דודיך בלשון נקבה שהקב"ה התנהג במדת ענותנותו כל כך כאלו כביכול מקבל שפע מת"ח יראי ד' וחושבי שמו כמבואר במדרש הובא ברש"י שיר השירים על מקרא בעטרה שעיטרה לו שאמר ר"א משל למלך שהיתה לו בת יחידה וכו' לא זז מחבבה עד שקראה בתי שנאמר שמעי עמי ולאומי ולאמי כתיב עמד רשב"י ונשקו על ראשו. ורמז על ענין גבוה הנ"ל. והשיב ר"י שקורא בלשון נקבה. ור' יהושע פירש בלשון זכר הכל כמו שכתבתי לעיל: יד:
ואמרו בש"ס דתענית ספ"ק לא הכל בקימה ולא הכל בהשתחויה מלכים בקימה ושרים בהשתחוי' דכתיב מלכים יראו וקמו שרים וישתחו. והכונה דיש צדיקים ות"ת המעתירים ומתפללים לאדונינו יתברך. ומלמדים זכות על ישראל הכל בשפלת רוח וענות צדק כדכתיב תפלה לעני כי יעטוף. ויש ת"ח שמתלבשים במדת הרוממות על דרך המקרא שנאמר ויגבה לבו בדרכי ד' כמו שאמר הפייטן והם בזרוע באו עדיך ע"ד צדיק גוזר והקב"ה מקיים והם ת"ח שלומדים תורה לשמה ורזין דאורייתא איתחדש מפומיתו כדאיתא בהקדמת זוהר הקדוש הובא לעיל. ועל זה אמרו לא הכל בקימה והוא ברוממות ולא הכל בהשתחוי' אלא מלכים מאן מלכי רבנן בקומה שרים בהשתחויה. ושמעתי מהרב הצדיק מ' אברהם זצ"ל לפרש דברי הגמ' דב"ב. שאמר רבה בב"ח ששמע בת קול אוי לי כי נשבעתי ועכשיו שנשבעתי מי מיפר ב' דלכאורה הי' לו לומר מי מתיר בי. אך ההפרש שבין הפרת הבעל להתרת חכם דחכם מבקש פתח חרטה ומבקש טעם להתרתו ובעל מיפר בלי טעם רק שאינו חפץ בנדרו והנה יש ת"ח וצדיקים שיוכלו להמליץ ולבקש זכות אבל מי מיפר בי מי יתן ויהי' צדיק כמשה רבינו שנקרא איש האלקים בעלה דמטרוניתא שיוכל להפר לי:
טו:
ובש"ס דברכות ל"ה דריש רשב"י אפשר אדם חורש בשעת חרישה זורע וקוצר ודש וכו' תורה מה תהא עלי' אלא בזמן שישראל עושים רצונו של מקום מלאכתן נעשית ע"י אחרים שנאמר ועמדו זרים ורעו צאנכם ובזמן שאין עושין רצונו של מקום מלאכתן נעשית ע"י עצמן שנאמר ואספת דגנך. והדברים תמוהים איך אפשר דקרא דואספת דגנך קאי על אין עושין רצונו והלא בקרא כתיב והי' אם שמוע תשמעו אל מצותי וגומר ואספת דגנך. וכבר העירו ע"ז המפורשים גם דברי רשב"י צריכים להבינם דיכול לחרוש וליזרע ולקבוע עתים לתורה. אמנם כונת הגמ' כאן בעושין רצונו של מקום כמו צדיק גמור שהוא גוזר והקב"ה מקיים ועושה רצון הקב"ה כי ע"י, רצון ה' יהי' לטובה ות"ח כזה צריך שיהי' פנוי מכל עסקים ועוסק בתורה, ובת"ח בזה כתיב ועמדו זרים ורעו צאנכם. אמנם באיש שמקיים כל מצות ד' אך אין תורתו אומנתו ומתפלל לד' והוא יענהו אך אין בכחו לגזור ולעשות רצון המקום ב"ה, אצלו כתיב ואספת דגנך. ובזה מיושב קו' תוס' שם ד"ה כאן ואולי כונו תוס' קצת לדברינו. וכבר ביארנו דבזכות ת"ח כזה העולם קיים כדכתיב וצדיק יסוד עולם ושפיר שאל רשב"י דאם כל אדם יחרוש ויזרע ויקצור תורה מה תהא עלי' אנה ימצא צדיק שבכחו להרבות שפע התורה אשר בכח שפע זו העולם קיים כאמור:
טז וזה כונת דברי המדרש שהצגנו בפתח דברינו דר' חנינא בר פפא אמר אותו היום שהושלך משה רבינו ליאור כ"א בניסן הי' ומלאכי השרת אמרו מי שעתיד לומר שירה על הים ביום זה ילקה במים. ולא ניחא זאת לר"א ב"ח כי מה שקיבל משה רבינו התורה מהר סיני ונתנה לישראל ונשמתו ע"ה תתנוסס בכל דור ודור להגדיל תורה ולהאדירה גבוה ונעלה ממה שאמר משה רבינו ע"ה שירה על הים. על כן דרש והוכיח שאותו היום ו' בסיון הי' וזכות הגדול אשר קבל התורה והחכמה מהקב"ה והשקה את ישראל עמדה לפניו להצילו ממים אשר הושלך אל תוכם:
דברי חז"ל המובאים למעלה לי לעינים להוציא ספרי לאור עולם אולי אזכה שהחרדים על דבר ד' ודורשי תושי' יקראו בספרי ויעיינו בהסוגיות שהובאו בספרי וגם המורים בעם ד' אם ימצאו בספרי דברים כנים יתענגו על טובו ואם יעלה בלבם לסתור דברי כי אז כפלים לתושי' כי אהי' גורם להגדיל תורה ולהאדירה סלסלי' ותרוממך כתיב בין כך ובין כך אבנה גם אנכי לזכות נפשי ולהרימה ולהתנערה מעפר כמה דמתנערה תרנגולתא מעפרה בזכות התורה הקדושה. והנה בחיו"ד ח"ר הוצאתי לאור התשובות עד הלכות רבית ובספרי זה העתקתי תשובות מן הלכות רבית נדה מקואות דיני קדשים ותרומות בכור ומעשרות ואבלות. וידוע שדיני טומאה וטהרה הם מקצוע גדול בתורתנו הקדושה וחז"ל אמרו ביומא כ"ג ללמדך שקשה עליהם טהרת כלים כי קדושה וטהרה נוגעות בנפש המשכלת. וכ"כ רש"י פ' כי תצא שהמחטיא את האדם קשה מן ההורגו. כן אחלי לד' שיסייענו לטהר נפשי בזכות התורה הקדושה. וכפי פרושות לאבינו שבשמים אשר עזרני עד כה לגמור הדפסת ספרי על חלק א"ח ויו"ד כן תעזרני רחום וחנון להוציא לאור חלקי התשובות לאבן העזר וגם לח"מ כי רבים המה, הושע נא לעבדך המתפלל לפניך:
סימן א
ברעזאן ברכת ה' לפ"ק:
שלום וברכה לכבוד ידידי הרב החריף ובקי כש"מ:
מוה' יעקב פרענקיל נ"י וכעת אבד"ק טשעשינאב:
בדבר שאלתו בשני שותפים שלוו מעות על עיסקא ושבק אחד מהשותפים לן חיים אם יכול ליתבע להיתומים עיסקא מה שעלה בחיי אביהם ואם יכול ליתבע משותף השני כל העיסקא מדין ערב. וגם בדין שבועת לא הרוחתי: א:
ע"ד שבועת לא הרוחתי נלע"ד דאם אחר שלוה המעות הרויח אך אח"כ הי' לו הפסד אינו יכול לישבע לא הרוחתי לפי המבואר בפוסקים בשם הגאון מהר"ז מרגליות ולחם הפנים ותשו' נחלת שבעה סי' א' דתקנת מהר"ם הי' דעד שירויח הלוה כפי הקצבה עם הנותן הוה המעות פקדון ויעסוק בו לטובת הנותן ולאחר שהרויח כנ"ל המעות נעשה מלוה והריוח שייך למקבל א"כ לפ"ז אם הרויח בתחילת הלואה שאז הריוח של הנותן אף שאח"כ הפסיד ל"מ. וכן משמע מלשון התקנה דהסחורה הראשונה שבא לידו צריך לקנות לטובת הנותן והגם דמלשון החו"ד סי' קס"ז לא משמע רק כשהתנה כן נאמנים הני פוסקים דסתמא הוא כן על כן כשהרויח בתחלה כפי הפשרה מעת הלואה עד זמ"פ אף שהפסיד אח"כ חייב ליתן הריוח. וכ"כ בתשו' אמרי אש סי' נ"ג: ב:
הן אמנם דלפ"ז יקשה איך אחר זמ"פ אם לא פרע הלוה משלם עיסקא אח"כ כמבואר בטו"ז סי' קע"ז ס"ק ל"א והלא קודם הזמ"פ לאחר שהרויח כפי הפשרה כבר המעות מלוה וחייב באונסין איך נעשה אח"כ פקדון לתת ריוח לנותן והלא גם אח"כ חייב באונסין כמבואר בס"ס ק"כ ובריש סי' קע"ו בח"מ דאם בתחילה הי' הלואה ונתן למחצית שכר חייב באונסין ואסור לתת ריוח. ואולי מה"ט פוסק בלב"ש בחדושי דינים דאחר זמ"פ א"צ לשלם עיסקא. אולם כבר הקשה כעין זה בחו"ד סי' קס"ז ס"ק ג' על הרמ"א ותירץ דמיירי שנתפשרו בחלוקת הריוח. היינו שהעסק יהי' פלגא מלוה ופלגא פקדון אך הריוח יהי' בתחילה של המלוה ואח"כ של הלוה וה"ה בסתם עיסקא י"ל שהתנאי הי' שבתחילה יהי' הריוח של המלוה עד שירויח כפי הפשרה ואח"כ יהי' הריוח וההפסד של הלוה ולאחר זמ"פ אם נמשך עוד ההלואה יהי' ג"כ בתחילה של המלוה הריוח וההפסד כפי ערך זמן הלואה ראשונה ואח"כ יהי' הריוח וההפסד של הלוה ועכ"ז יהי' המעות פלגא מלוה ופלגא פקדון:
ג:
וקצת צ"ע על החו"ד לפמ"ש בנתיבות סי' קע"ו ס"ק א' דהא דכ' המרדכי דחייב באונסין דוקא קודם שקנה סחורה אבל תיכף כשקונה סחורה למחצית שכר הוה כשלוחו של הנותן וזוכה הנותן בהסחורה ופטור המקבל מחיוב אונסין. א"כ מה קשיא לי' על הרמ"א הרי בעת ששייך הריוח להנותן הוה הסחורה שלו ופטור המקבל מאונסין. וצ"ל דמשמע מרמ"א דאף מהסחורה שקנה בעת שהי' הריוח של המקבל אח"כ נוטל הנותן הריוח שהסחורה נתיקרה אח"כ ובזה ל"ש סברת החו"ד הנ"ל. וע' במרדכי ס"פ החובל באחד שהלוה לחבירו י' ליטרין ואחר זמ"פ אמר המלוה שיהי' ביד הלוה למחצית שכר, וכבר נתעסק שמעון בהם ונאנסו חייב שמעון באונסין כי אין המעשה נשתנה בחליפות דברים:
וע"כ צריך לפרש דברי המרדכי דחייב באונסין ובאמת כל הריוח של המתעסק וכן פי' ביש"ש פ' החובל דברי המרדכי והובא בש"ך סי' קע"ז ס"ק מ"א. ולפ"ז לכאורה מוכח משם דלא כהנתיבות אך הנתיבות יפרש וכבר נתעסק שמעון בהם הכונה קודם שאמר ראובן לשמעון שיהי' בידו למחצית שכר קנה סחורה. לא שקנה אח"כ ע"כ חייב באונסין דל"ש סברת החו"ד וע' חו"ד סי' קע"ז ס"ק ו' שכ' דהמרדכי קאי על העסקים שכבר הן ביד הלוה ולא בשקנה אח"כ ונראה מזה שפי' דברי המרדכי כדכתיבנא. וקצ"ע בדברי קצה"ח סי' ק"כ שכ' דאם אמר בתורת עיסקא פטור מאונסין ולפ"מ שפי' מהרש"ל דברי המרדכי דאם חייב באונסין לא הועיל בדבריו שאמר למחצית שכר דהריוח כולו להלוה א"כ נימא דסתמא בשאמר למחצית שכר הו"ל כאומר והפטר כמו שאומר בתורת עיסקא. ושמא כיון שכ' מהרש"ל דמותר ליקח העיסקא רק דאינו יכול לכופו ל"ה בסתמא כאומר והפטר, והנה מדברי מהרש"ל שם נראה דטעמא דמרדכי שכ' דהמעשה לא נשתנה בחליפות דברים משום דהוה פטומי מילי אמנם במחנה אפרים ה' שומרים סי' כ"א נראה שלא פי' כן ודוק. וע' בנתיבות סי' שמ"ד שהאריך בדברי המרדכי ומ"מ מה שכ' בסוף דבריו דדוקא בשואל שיש לו קנין בגוף החפץ דשאלה ושכירות ליומא ממכר הוא וכיון שהוא בתו"ז צריך קנין חדש. ע"כ חייב באונסין ומשמע דוקא תוך זמנו והרי המרדכי מיירי בהגיע זמ"פ וצ"ל דהנתיבות מחלק בין מלוה ובין שאלה דבמלוה אף לאחר זמ"פ לא נפטר מאחריות בדברים משא"כ בשאלה כמבואר סוס"י ש"מ דלאח"ז כלתה שמירתו משא"כ במלוה ודו"ק. באופן דגם בכל הלואות לאחר זמ"פ מותר ליתן עיסקא הן מטעמא דידי והן מטעם החו"ד:
ד:
והנה נשאלתי אם הלוה לאחד מעות בגמילות חסד אם מוהר אח"כ לעשות עמו היתר עיסקא מטעם שהרי עדיין חייב באחריות ולפמ"ש מותר מטעם שמה שיקנה אח"כ הוה כשלוחו של המלוה ופטור מאונסין כמ"ש הנתיבות. וכן לפמ"ש הקצה"ח סוף סי' ק"כ דבתורת עיסקא הוה כאומר והפטר יש היתר ברור (דלא כמו שנראה מדברי תשו' שואל ומשיב מה"ב ח"א סי' ס"ח) הן אמת שמ"ל בפשיטות ל"ק ארמ"א סי' קס"ז מדברי המרדכי כקו' החו"ד די"ל דכיון דכ' המרדכי ס"פ החובל בטעם דכיון דאתי לידי' בתורת שמירה לא נפטר בדברים בעלמא מאחריות י"ל דדוקא בקיבל עליו שמירה בסתם אבל אם בתחילה לא קיבל שמירה רק לזמן מיוחד ומ"ה הרמ"א מתיר בהתנה שיהי' בתחילה הלואה ואח"כ פקדון. ומה שהקשה בחו"ד ע"ז אינו מובן לכאורה ולפ"ז בסתם הלואה אסור אח"כ לעשות ה"ע. אבל לדברי הנתיבות גם בסתם הלואה מותר לעשות אח"כ ה"ע שיתנה שמה שיקנה אח"כ יהי' הריוח שלו ועבור זה נתפשר בסך שקצבו ביניהם:
ה:
והנה י"ל דזה דוקא אם נכתב בשטר העיסקא כתיקון מהר"ם אין יכול לטעון לא הרוחתי כשתחילה הרויח כנ"ל אבל אם נכתב סתם עצה"ע יכול לומר כונתו הי' על חצי ריוח שיהי' מחצה מלוה ומחצה פקדון בכל משך הזמן ועבור הריוח הבטיח לו דבר קצוב וכיון שהוא מוחזק יכול לטעון כן על כן אף אם הרויח בתחילה אם הפסיד אח"כ יכול לטעון לא הרויח. אך כיון דנוהגין במדינתינו לכתוב כתיקון מהר"ם על כן אף אם לא נכתב כמו שנכתב דמי. אך מלשון החו"ד ס"ס קס"ז שכ' שיכול לעשות בענין שכ' המחבר דעד כ' למאה יהי' הכל פקדון משמע דלא פסיקא לי' דכל העיסקות בזה"ז המה כתיקון מהר"ם על כן אם לא נכתב כתיקון מהר"ם יכול לומר קים לי דיכול לישבע שלא הרוחתי אף אם הרויח בתחילה. ושוב אחר כמה שנים ראיתי המכתב הנדפס בשם הגדולים החדש אות נ"ב בשם הגאון ר' מעבדלע מקראקא (הוא המחבר תיקון מהר"ם) מייתי שם בשם הגאון מוה' זלמן מרגליות גופי' דתיקן מהר"ם אם בתחילה הרויח ולבסוף הפסיד אין יכול לישבע שלא הרויח ושם מייתי דלדידי' אין משלם אחר זמ"פ דלא כטו"ז ושם מוכח דאין הדבר ברור אם בסתם ה"ע הכונה על אופן תיקון מהר"ם על כן הפסק נכון כדכתיבנא. ודע דמה שהקשה בחו"ד סי' קס"ז ס"ק ב' בעיסקא שבתחילה היא פקדון ואח"כ מלוה (כתיקון מהר"ם) איך נוטל דבר מועט בשכר עמלו והרי אפי' בפלוני ידור בחצרי בפחות אסור כש"כ באומר לו הוי משרת שלי עבור ההלואה דאסור לדעתי ל"ק דכיון דנעשה המעות באמצע המסחר מלוה ומה שעושה כעת מו"מ בשביל המלוה עושה נמי לצרכו דאם יהי' ריוח יותר המסחר נעשה שלו הוה כמו גביל לתורא גביל לתורי דהוא מטריח בשביל עצמו ול"ה רבית ואולי גם החו"ד כיון לזה קצת בתירוצו שם:
ד:
והנה בענין ב' שותפים שהם ערבים זב"ז אם המה ערבים גם בעד הריוח שנוגע זאת לעובדא דכת"ה ע' קצה"ח ונתיבות ס"ס פ"א והיוצא מדברי הקצה"ח דנהי דבשעת הלואה לא הי' ריוח מ"מ כיון שאח"כ הי' ריוח ששייך לנותן והוא לוה מעות זה לעצמו הוה כאומר השותף בשעת הלואה כל מה שילוה השותף השני הנני ערב והוה כערב בשעת מתן מעות ובנתיבות כ' ג"כ דבעיסקא הם ערבים בעד הריוח וחזות קשה ראיתי בחו"ד סי' ק"ע ס"ק ה' שכ' אהא דערב עבור הריבית הוה ערב שלא בשעת מתן מעות. ואף דאגר נטר כשכירות מטלטלין דמי, ודאי הערב בעד שכירות מטלטלין נתחייב בלא קנין יש לחלק דשכירות מטלטלין כמוחזק בידו דמי דבכור נוטל פי שנים בפרה מושכרת כמבואר בב"ב קכ"ד משא"כ בריבית דל"ה מוחזק דהא אין הבכור נוטל פי שנים. הנה מה שכ' דשכירות מטלטלין הוה מוחזק ובכור נוטל פי שנים וראי' מב"ב קכ"ד שם מיירי מגוף הפרה שהיא מושכרת דהוה כמוחזק אבל לא משכירות הפרה וע"כ כונתו למ"ש הלח"מ פ"ג מנחלות ה"ב דגם בשכירות נוטל פי שנים. וסותר דברי עצמו דבנתיבות ר"ס רע"ח חולק על הלח"מ. ועוד להדיא מבואר באה"ע סי' ק' דאפי' כתובה דנגבית ממלוה לא נגבית משכר פעולה דהוי ראוי עיי"ש ס"ב בשם המרדכי וכש"כ דבכור אינו נוטל משכירות מטלטלין דלא מטי לידי' (ולפמ"ש לקמן בשם קונטרס הספיקות אין ראיה משם) ועוד מבואר בח"מ סי' קכ"ו ס' ח"י דשכירות חפץ לא יקנה במעמ"ש דגרע ממלוה והש"ך חולק וע' קצה"ח ס"ק י"ד שכ' דכל עוד שלא החזיר השוכר החפץ אפי' מלוה ל"ה ואיך אפשר דבכור נוטל פי שנים. הן אמת דלענין ערבות אם ערב עבור שכירות חפץ י"ל דמהני כיון שכ' הקצה"ח שם דבהחזיר החפץ הו"ל מלוה למפרע הוה כערב לאחד שבאם ילוה לחבירו ישלם לו מ"מ בכור ודאי אינו נוטל פי שנים וז"ב (וע' מחנה אפרים ה' רבית ס"ס מ"ב כתב דרבית עדיף משכירות דבריבית משעה שזכה במעות נתחייב הנכרי בכל הריבית כמבואר בב"י ח"מ סי' ק"ד משא"כ בשכירות עיי"ש וזה היפך מדברי הנתיבות ודו"ק):
ה:
וחזות קשה ראיתי בקצה"ח בקונטרס הספיקות כלל ז' אות ה' שכ' דהאי פלוגתא דישנו לשכירות מתחילה ועד סוף או אינו אלא לבסוף ל"ש רק בפועל אבל לא בשכירות מטלטלין ושכירות קרקעות דמיד שנגמר השכירות נתחייב בכל עיי"ש. ובמח"כ נעלם ממנו לפי שעה דברי גמ' עירוכין י"ח דבספינה מושכרת ביד אחרים הו"ל עני לר"א ומקשה ותיפוק לי' משום שכירות ומשני שכירות אינה משתלמת אלא לבסוף ובודאי אם הי' לו מלוה ביד אחרים הו"ל עשיר כדמוכח מגמ' שהקשה ותיפוק לי' משום שכירות והרי הוה מלוה וכן הוכיח הלח"מ פ"ג מנחלות ה"א ומדמשני אין לשכירות אלא לבסוף ע"כ שכירות מטלטלין גרוע ממלוה וצ"ע על הקצה"ח. ושמא יש לחלק בין ספינה לשאר מטלטלין לפמ"ש במחנה אפרים ה' שכירות סי' י"ד דבשדכן ל"ש ישנו לשכירות מתחלה ועד סוף דכל זמן שלא נגמר לא הועיל מאומה עיי"ש א"כ בספינה דכ"ז שלא באה ליבשה לא הועיל מאומה מ"ה קאמר הגמ' שכירות אינה משתלמת אלא לבסוף והיינו דליתא לשכירות אלא לבסוף דכל שלא הגיע ליבשה לא הועיל מאומה משא"כ שאר מטלטלין ודו"ק וע' תוס' ב"מ ע"ט ע"א ד"ה אילימא שכ' בספינה ולא דמי להא דאמר לעיל אילו עד הכא בעי למיתי. ולפמ"ש בספינה כל שלא בא ליבשה לא הועיל ואולי כיונו תוס' לזה. ואולי ס"ל לקצה"ח דבמלוה שלא הגיע זמ"פ נמי הו"ל עני דלא כלח"מ ע"כ גם שכירות מטלטלין הו"ל מלוה שלא הגיע זמ"פ ודוחק:
ו:
ואבא לדין במה שתובע המלוה ריוח מיתומים שמת הלוה תוך זמ"פ. הנה אם טוענים ליתומים ששילם הלוה העיסקא קודם זמ"פ נ"ל דאין טוענים דמוכח בירושלמי הובא בטו"ז סי' קע"ז ס"ק ל"א דאין המנהג לתת הריוח קודם הקרן על כן אין טוענים ליתומים דבר שהוא נגד המנהג אך שיש ספק שמא טוענים נאנסו אפלגא דפקדון כיש אומרים בסי' ק"ח והש"ך מחזיק בסברא זו אמנם על הקרן נ"ל דאין טוענין נאנסו לפי המנהג שעושין ה"ע כתיקון מהר"ם ז"ל ותיקון זה הי' שלא יהי' נאמן לטעון נאנסו רק עפ"י הרב והש"ץ וכיון דאביהם לא הי' נאמן לטעון נאנסו גם ליתומים אין טוענים (וכן מובא בפוסקים בשם תשו' פנים מאירות ח"ג סי' יוד). ומה שכ' בשערי משפט סי' ע' סס"ק ד' דשמא אביהם הי' מברר בעדים שנאנסו זה אינו דהתקנה הי' שיברר עפ"י הרב והש"ץ והם ודאי אין יודעים, ומה שכ' דנאמנות ל"מ נגד יורשים כבר הרגישו בספרים בדברי הנתיבות סי' ס"ט ס"ק ח' דמהני נאמנות נגד יורשין רק על הריוח י"ל טוענין נאנסו דעל זה הי' אביהם יכול לטעון נאנסו הגם דמלשון קצה"ח סי' קכ"ט ס"ק ב' משמע דמעות הריוח הוא מלוה מ"מ י"ל דל"ה רק פקדון כלשון הנתיבות שם ס"ק ד' דאינו חייב באונסין על כן טוענין על הריוח נאנסו:
ז:
והנה י"ל דעל הריוח טענינן שאבי' פרע אף במת תוך זמ"פ מהמלוה. והיא לפמ"ש במקום אחר בביאור דברי הר"ן בקדושין פ' האומר במקדש ע"י שאתן לך מאתים זוז אם כנסה וטען שנתן לה נאמן, כיון שרצה לכנוס זמני' הוא כמו דאמרינן כל שפא ושפא זמני' הוא ודברי הר"ן צריכין ביאור הן בהדין והן בהראי' (ומה שפי' בנתיבות סי' ע"ח ס"ק ד' דדוקא היכי שאין לו טובה מהפרעון אמרינן חזקה אין אדם פורע ת"ז אבל היכי שיש לו טובה ל"א חזקה אין אדם פורע ת"ז כגון בנשואין שרצה לכנסה הנה מלבד שהראי' שמביא מכל שפא ושפא אין לו דמיון עוד צ"ע דא"כ בכל עיסקא שפשר על העסקא יהי' נאמן שפרע משום שלא רצה לשלם עיסקא יותר ושמא לא ירויח יותר ולא רצה לישבע לא הרוחתי. ולא שמענו זאת מעולם. (ושוב הראו לי שבח"ס ח"מ סי' קמ"ג נסתפק בזה אבל לא הביא דברי הר"ן והנתיבות) ומה שנ"ל הנה בגוף הסברא דמוציאין ממון עפ"י חזקה דאין אדם פורע ת"ז כבר הרגיש בת"ה הרי אין הולכין בממון אחר הרוב להוציא וחזקה לא עדיף מרוב אך י"ל דאיכא תרי חזקות חזקת חיוב וחזקה דא"א פורע ת"ז והריב"ש כ' דשתי חזקות עדיף מרוב הובא בנוב"י אה"ע סי' מ"ג ואף דנימא דס"ל לריב"ש דשתי חזקות שוה לרוב מ"מ חזקה דאין אפת"ז הוה כרוב ובצירוף חזקת חיוב מוציאין ממון א"כ כ"ז היכי דאיכא חזקת חיוב אבל אם אומר שפרע קודם שהתחיל החיוב וליכא חזקת חיוב בחזקה דאאפת"ז אין מוציאין ממון וזה דין הר"ן דהנה כשקידש אשה ע"מ שיתן לה מאתים זוז ליכא שם חיוב אם רוצה ליתן מקודשת ואם אין רוצה ליתן אינה מקודשת אבל לא תוכל לכופו ליתן לה. אבל אם כנסה אז נתחייב ליתן לה על כן כשאומר שנתן קודם שכנסה אומר שפרע קודם שנתחייב וליכא חזקת חיוב ל"מ חזקה להוציא ממון. ומה שכ' הר"ן כיון שרצה לכונסה זמנו הוא שיגרא דלישנא נקט וכונתו דנאמן לטעון פרעתי כמו שנאמן בכל דוכתא בזמנו והנה מה שאמרו בב"ב דף ה' אילימא בזמנו פשיטא אלא בת"ז ומשני שאני התם דכל שפא ושפא זמנו הוא. והקשה הש"ך א"כ שוב קשי' פשיטא ולכן פי' הר"ן דנאמן לומר ששילם קודם גמר השפא כמו שפי' הש"ך סי' ע"ח אך לא מטעמי' רק מטעמא דכתיבנא דבודאי שותף אחד אין יכול לכוף לשותף השני שישלם לו רק שניהם מחויבים לבנות בשותפות רק כשבנה אחד משלו וגמר שפא אחד אז מחויב השני לשלם לו החצי על כן כשטוען ששילם קודם גמר השפא טוען שלא נתחייב לו ששילם קודם החיוב וכיון דאין כאן חזקת חיוב בחזקה דא"א פורע ת"ז גופי' אין מוציאין ממון. ומזה הביא הר"ן ראי' לדין שלו:
ח:
עוד י"ל בסברא הנ"ל דהנה בגוף הדבר דמוציאין ממון עפ"י חזקה דא"א פורע ת"ז אף דלא עדיף מרוב הטעם הוא משום דאמרינן בכתובות רפ"ב דרוב נשים בתולות נשאות כברי ושמא דמי' וסברא זו נשאר גם למסקנא כמ"ש תוס' ישנים שם ורק שם ליכא רוב דרוב הנשאת בתולה יש לה קול., א"כ אף דקיי"ל. אין הולכין בממון אחר רוב מ"מ הרוב משוה טענת ברי לטענת שמא ע"כ מחמת חזקה דא"א פתו"ז הוה כטענת שמא והוה איני יודע אם פרעתיך וכ"כ בתשו' ברית אברהם סי' ס"ב ע"כ בטוען ששילם קודם שהתחיל החיוב נהי דהוה מחמת החזקה דהוא כרוב טענת שמא הוה איני יודע אם נתחייבתי להפוסקים דספק פרעון קודם הלואה הוה א"י אם נתחייבתי ואתי שפיר מה"ט דין הר"ן והך דכל שפא ושפא דהוא ג"כ מטעם הנ"ל כמו שכתבתי ובזה יש לישב קו' תוס' כתובות י"ח. אהא דמקשה בגמ' וליתני מודה ר' יהושע באומר מנה לויתי ופרעתי נאמן ומשני דקא בעי למיתני סיפא ואם יש עדים אינו נאמן והא קיי"ל המלוה לחבירו בעדים א"צ לפרעו בעדים שהקשו תוס' למ"ד צריך לפרעו בעדים תיקשי לי' מתניתין להנ"ל י"ל דלכאורה טעמא בעי אמאי צריך לפרעו בעדים וכ' הר"ן דכיון דהמלוה לא האמין ללוה שהרי הלוהו בעדי' אין דרך הלוה להאמין למלוה ומ"ה חייב וקשה נהי דרוב פעמים הוא כן מ"מ הרי אין הולכין בממון אחר הרוב. וע"כ צ"ל דרוב משוה טענת הלוה כטענת שמא כנ"ל והו"ל איני יודע אם פרעתיך. והנה בסברת איני יודע אם פרעתיך ע"כ משום חזקת חיוב ל"מ טענת שמא. וזה דוקא לרבי גמליאל דס"ל במשארסתני נאנסתי היא נאמנת להוציא ממון משום חזקת הגוף דאלים טובא ה"ה באיני יודע אם פרעתיך חייב משום חזקה דמעיקרא אבל ר' יהושע דס"ל במשארסתני נאנסתי לא מפיה אנו חיין אף דטוען שמא נגד חזקת הגוף דעדיף מרוב כמ"ש הפנ"י כש"כ באיני יודע אם פרעתיך דאיכא חזקת חיוב פטור לדידי'. ואף למ"ד צריך לפרעו בעדים יודה דלר' יהושע א"צ לפרעו בעדים ומ"ה ל"מ למתני ומודה ר' יהושע. ודוק כי היא הערה נכונה ואכ"מ:
ט:
ועכ"פ לסברות הנ"ל יש מקום לומר דטענינן ליתמי דהריוח נפרע קודם זמנו דלא הי' כאן חיוב כלל. אך לדעתי זה אינו דכיון דלא שכיח כלל שיפרע קודם שעלה הריוח. ואולי יש קצת איסור בדבר אך לדעתי אין איסור לתת מקודם ולהתנות שבאם לא יהי' ריוח יחזיר לו מ"מ מלתא דלא שכיח לא טענינן ליתמי. ועוד לת"ה הטעם דבחזקה דא"א פורע ת"ז משום דחזקה דאתיא מכח סברא עדיף מרוב ולדידי' גם בקודם שנתחייב שייך חזקה זו ולא טענינן ליתמי ודוק:
והנה אם טענינן ליתמי שאביהם לא עשה היתר עיסקא רק לוה ברבית. גם זה תליא אם אביהם הי' יכול לטעון כן והנה בש"ך יו"ד סי' קס"ט ס"ק ע"ט כ' דא"א משים עצמו רשע אפי' במיגו אפי' לפטור את עצמו. ואינו נאמן שלא עשה ה"ע. ובתומים כללי מיגו סי' פ"ב ס"ק ק"ה חולק על הש"ך מ"מ בסוף דבריו גם הוא מודה היכי דאיכא תרי חזקה אין אדם משים עצמו רשע ולא שביק היתרא ואכיל איסורא מפקינין ממונא עיי"ש. א"כ כשאביהם לא הי' נאמן דלא עשה ה"ע דאיכא תרי חזקה ולא הי' יכול להטיל רק קבלת חרם על המלוה אבל הי' מוכרח לשלם הריוח לא טענינן ליתמי. ועוד יש קצת סברא דלא טענינן ליתמי שעשה איסור משום כבוד אביהם. ובזה צ"ע אבל הדבר פשוט דלא טענינן מטעם הנ"ל וגם הוה מילתא דלא שכיח ע"כ לדעתי לא טענינן ליתמי:
יא:
ואמנם אם טענינן ליתמי שאביהם לא הרויח. הנה בשו"ת טור האבן פוסק דלא טענינן ליתמי לא הרויח וכ' דהתקנה כך הי' שכ"ז שלא נשבע לא הרוחתי חייב לשלם וקצת יש להוכיח כדבריו דקשי' למה צריך לישבע שלא הרויח הלא אף אם יטעון הלוה איני יודע אם הרויח ישבע ע ויפטור דהוה איני יודע אם נתחייבתי כמ"ש בנוב"י תניינא סי' כ"ג ומה"ט אין לומר דבטוען איני יודע כיון שמודה על הקרן הו"ל חמשין ידענא וחמשין לא ידענא הו"ל מחשואי"ל חדא דבהלואה בשטר ומודה על הקרן ל"ה מודה במקצת ועוד דגם המלוה אינו יודע ול"ה מחשואי"ל, וע"כ דתקנה הי' דכשלא נשבע שלא הרויח מחויב לשלם. וע"כ צ"ל שלא תקשה איך עפ"י תקנה עוקרין דבר מן התורה בקום ועשה דמדינא כשאינו יודע שהרויח פטור ואסור ליתן רבית. וצ"ל כיון שהי' פקדון בידו ולא הלואה ל"ה רבית דאורייתא ומהני תקנתא ומה"ט נ"ל דיכול לפשר ליתן מעות שלא ישבע לא הרוחתי ולכאורה כיון שטען לא הרוחתי הו"ל רבית אך כיון דל"ה רבית דאורייתא מותר לפשר דאינו נותן רק בעד השבועה. ולפ"ז י"ל דלא טענינן ליתמי כיון שהוא בעצמו אם אינו יודע חייב לשלם. ולא עדיפי יתמי מדידי' אך י"ל כיון שכ' הרא"ש ר"פ האשה שנתארמלה במה דטענינן ליתמי הוה כטענת ברי על כן עדיפי יתמי מדידי' דהרי אם הוא טעין לא הרוחתי פטור רק דטוען ספק חייב משא"כ אנן טענינן הוה טענת ברי והוא צריך לישבע ומה שאנו טוענין אין צריכין שבועה. והנה בח"ס ח"מ סי' קל"ו פוסק דטענינן ליתומים לא הרויח אף על העיסקא שהי' בחיי אביהם. ולפמ"ש עיקר המחלוקת תליא בזה דאם חשבינין מה שאנו טוענין ליתומים טענת ברי טענינן לא הרויח. ואם חשבינן הטענה כטענת שמא לא טענינן דאי' התקנה דלא נפטר בטענת שמא. ועיין בקצה"ח סי':
קל"ב ס"ק ז' ובאבני מילואים סי' צ"ו ס"ק ז' שכ' דהוא מחלוקת ולהרמב"ם דאף בל"ה לי' למידע מתשאי"ל משלם ע"כ חשבינן הטענ' בשביל יורשים לטענת ברי ולראב"ד דפליג עלי' לא חשבינן:
הטענ' בשביל יורשים לטענת ברי עיי"ש וכיון דהש"ך סי' ע"ב ס"ק נ"א הכריע כרמב"ם ע"כ חשבינן לטענת יתומים לטענת ברי על כן הלכה כח"ס דטענינן לא הרויח כנ"ל ודוק היטב:
יב וקצ"ע בדברי ח"ס ח"מ סי' קל"ו שכ' דהלוה גופי' חייב משום מבטל כיסו של חבירו רק היורשים פטורים וגרמי הו"ל קנס ולא קנסו ליורשי' והרי אם הלוה הי' טוען לא הרוחתי פטור אף משום מבטל כיסו של חבירו כיון שהי' הלואה עצה"ע. וע' ח"ס ח"מ סי' קע"ח שכ' דבהלואה אסור ליקח משום ינטל כיסו ובפקדון מותר ובעיסקא דהוא פלגא מלוה לא כ' איך הדין. ונ"ל דאינו חייב ליתן אם לא הרויח. ע"כ צ"ע בדבריו ושמא כונתו בספק הרויח. דבריוח הו"ל איני יודע אם נתחייבתי מ"מ יש לחייב משום מבטל כיסו. או אולי כוונתו דמיירי בתבע להלוה ולא שילם דחייב משום פסידא דשוקא כדברי בית הלל הובא ביד אפרים סי' קס"ט דיש בזה תקנת ארצות והפקר ב"ד הפקר וביתמי לא תקנו וראיתי בתשו' שואל ומשיב מהדורא תניינא ח"ד סי' קכ"ג באחד שהחליף מטבעות אצל אחד ושילם לו מעות ולא רצה לתת לו המטבעות ולא רצה לבא לדין ותבעו בערכאות ויצא הדין שחייב לשלם לו הקרן וששה פ' עיסקא ופוסק שמותר ליקח העיסקא ואין בזה רבית כיון שזה עיכב מעותיו ואינו רוצה להחזיר אין כאן הלואה רק גזלן וכ' שכן מבואר בסי' רצ"ב והדבר תמוה דשם דוקא בהרויח כמבואר לשון הרמ"א, שאמר תן לי פקדוני וכו' חייב ליתן הריוח אבל בלא הרויח ודאי פטור. ובנידון דידי' מי יאמר שהרויח. ובאם לא הרויח הוה רבית אך אולי כיון לדברי בית הלל דיש תקנה משום פסידא דשוקא כנ"ל והתקנה אולי הי' אף בלא הרויח. אמנם צ"ע אם פסקינן כתקנת בית הלל. והנה עיין בחו"ד סי' קס"ט ס"ק י"ד דהיכא דיש איסור באגר נטר בעיכב מעות חבירו אף שלא בהלואה אינו חייב משום מבטל כיסו רק בהרויח. אך במעכב דמי שכירות לדעת הר"א ממיץ או במעות עכו"ם מחויב ליתן כמה שהי' יכול להרויח אף אם לא הרויח א"כ בכעין דינא דשואל ומשיב א"ח ליתן רק בהרויח. ומדלא הביאו דברי בית הלל נראה דלא פסיקא לפוסקים דמורים כתקנת ארצות דבכמה דינים אין פוסקים כתקנות ארצות כגון בתקנת בורח ודוק ועדיין צ"ע בכ"ז:
יג:
ותבנא לדינא הנה פרעתי ודאי לא טענינן ליתמי אם מת הלוה ת"ז אף על העיסקא ואם מת לאחז"פ טענינן על הריוח שפרע דהוא מלוה ע"פ. והשותף ערב גם על הריוח ומ"מ מה שטענינן ליתמי גם הערב פטור. כמבואר בח"מ סי' קכ"ט ס' י"ב. ואין טוענין ליתומים שלא עשה היתר וזה להש"ך אך לרמ"א סי' קס"ט דהלוה נאמן שלא עשה היתר עדיין יש ספק אבל נראה דהלכה כש"ך ובמחלוקת שבין טור האבן לח"ס הלכה דטוענין שלא הרויח. ויכול להטיל על היתומים הגדולים חרם שאין יודעים אם הרויח ואם לא פקד עליהם אביהם ובדבר שבועה שצריך השותף לישבע על חלקו לא הרוחתי אם מבואר בהעיסקא שנעשה כתיקון מהר"ם אם בתחילה הרויח ואח"כ הפסיד אינו יכול לישבע שלא הרוחתי וחייב לשלם ואם נכתב בסתם עצה"ע יכול לטעון קים לי וישבע שלא הרויח בכל משך הזמן אף אם בתחילה הרויח ולבסוף הפסיד כנלע"ד וד' יצילני משגיאות:
סימן ב
שנית להרב הנ"ל:
א מ"ש על הספק שלי אי טוענים ליורשים לעשות לאביהן רשע שלא עשה ה"ע והביא ראי' מעובדא דבני עיליש דדוקא משום דהוא גברא רבה אמרינן איסורא לאינשי לא הוי ספי אין משם ראי' דשם מבואר בשטר להדיא פלגא באגר פלגא בהפסד. ומסתמא משמע פלגא באגר ופלגא בהפסד ורק משום דרב עיליש גברא רבה מוציאין מלשון השטר דאו פלגא באגר ותרי תלתא בהפסד וכו' וכ"כ בנ"י ובשאר בני אדם דנין כלשון השטר משא"כ אם אין מוכיח מלשון השטר ודאי אמרינן חזקה לא שביק היתירא אף ביתומים. והדין דהלוה גופי' אינו נאמן לטעון שלא עשה ה"ע יוצא מפרוזבול דנאמן שעשה דחזקה לא שביק היתרא. ולדעתי ברור דלא נטעון ליתומים שהמלוה לא עשה פרוזבל והמלוה יכול להוציא מידי היתומים דהך חזקה לא שביק היתרא אלים טובא. והרי טענינן להיתומים גדולים בני המלוה דאביהם כתב פרוזבל אף להוציא והרי בשום מקום אין טוענין ליתומים להוציא כמו שכ' הש"ך בסי' ע"ב ס"ק קמ"ב ובפרוזבל טוענין כדאיתא בסי' ס"ז ס' כ"ט הרי דחזקה לא שביק היתרא אלים טובא. וה"ה בנ"ד להפוסקים דאביהם אינו נאמן לשויא רשע גם עבור היתומים לא טענינן נגד החזקה. ומ"ש כה"ה דהאחרונים פסקו דהלוה נאמן בשבועה אדרבה הם חולקים על הרמ"א. ובשגם שיש שתי חזקות לא שביק היתרא וא"א משים עצמו רשע, ומשמע מתומים סי' פ"ב ס"ק ק"ה דבזה גם הוא מודה להרמ"א בכה"ג עיי"ש שחולק על הש"ך לענין א"א משים עצמו רשע עיי"ש. וע' רדב"ז ח"ב סי' רצ"ז שהאריך בפרט זה דבריבית שייך לא שביק היתרא עיי"ש. ובעיקר הדין לענין הלוה אי נאמן הנה לפמ"ש הנתיבות סי' קפ"ב ס"ק ג' לענין לעשות לעצמו רשע דנאמן לפטור עצמו אך היכא דשייך חזקה שליח עושה שליחותו אינו נאמן וביש לו מיגו נאמן. א"כ ה"ה לענין ה"ע אם יש לו מגו נאמן אף דאיכא חזקה דלא שביק דגם הוא אלים טובא אבל באין לו מגו אינו נאמן. והרבה יש לדבר לענין א"א משים עצמו רשע באיסור דרבנן. ועיין בתומים סי' פ"ב בשם פני משה. עוד י"ל דהך דרב עיליש ל"ה רק רבית דרבנן וע"ז אין מצוה הלוה כמ"ש המ"ל באריכות. משא"כ בנ"ד דאם לא עשה ה"ע הוי רבית קצוצה ולא טוענין לעשות רשע. מיהו להפוסקים דהלוה אינו עובר משעת הלואה יש לומר דטוענין וע' במ"ל בה' מלוה שהוכיח מש"ס דעובר משעת הלואה ע"כ שפיר כתבתי דאין טוענין ליתומים ודוק:
ב ואין בהמ"ד בלא חידוש מה שנתחדש לי בישוב קו' האחרונים על מה דמקשה בש"ס סנהדרין כ"ה. גבי בר בניתוס והאמר רבא לוה פסול לעדות והו"ל רשע לפי מה דקיי"ל דלצורך פיקוח נפש מותר ללוה ללות בריבית אף שהמלוה עובר א"כ דלמא לוה לצורך פיקוח נפש ולא הוי הלוה רשע. ונ"ל דהנה דעת קצת פוסקים דלוה אינו עובר משעת שימה רק בנתינת הרבית ע' מל"מ ברפ"ד ממלוה ולוה וי"ל בטעם הדבר דהלוה לא הי' בדעתו מעולם ליתן להמלוה רבית ומה שהבטיח לו הוא רק שבלעדי זאת לא רצה להלות לו וע"כ הבטיחו. אמנם בלבו הי' שלא ליתן לו הרבית והמלוה אינו יכול לכופו בהשטר שפסול הוא ואף דדברים שבלב אינם דברים מ"מ הוי אומדנא דמוכח שלא רצה לעבור על איסור רבית ולכן אינו עובר רק בנתינה אבל לא משעת שימה ולכאורה לפ"ז הי' ראוי לומר שגם המלוה לא יעבור משעת שימה רק משעת קבלת הרבית דכ"ז שלא נתן לו הלוה הרבית אמרינן שבודאי לא יתן לו כדי שלא יעבור על איסור רבית. ומה"ט אין הלוה עובר כאמור ומוקמינן ללוה אחזקת כשרות ממילא גם המלוה לא יעבור והרי הוא כמו שאמר הלוה בפי' שלא יתן לו הרבית הכי יעבור המלוה כן ה"נ כיון שאנחנו יודעים דעתו של הלוה שבודאי לא יתן לו מדוע יעבור המלוה. אך באמת צדקו דברי החולקים שסוברים דגם הלוה עובר משעת שימה כדמוכח בגמ' סנהדרין כ"ה מדפריך הגמ' והאמר רבא לוה ברבית פסול לעדות והרי לדעת המרדכי מיירי הכא בשלא נתן עוד הרבית דא"כ נוגע הוא שתובע ממנו הרבית וקודם נתינה הלוה אינו עובר ולא נפסל וע"כ שגם הלוה עובר משעת שימה כאשר הוכיח המ"ל שם. וצריך להבין מדוע יעבור הלוה שמא לא הי' בדעתו מעולם ליתן לו רבית ורק כדי שילונו הבטיח לו כן אמנם נ"ל דהרי עיקר הטעם דלוה לא הי' בדעתו ליתן הרבית אף שהבטיח למלוה הוא משום דמוקמינן לו בחזקת כשרות שבודאי לא יעבור על איסור רבית וזה לא שייך כאן משום דעכ"פ יעבור איסור אחר שכיון שהמלוה לא הלוה לו רק באופן שיתן לו רבית והוא יודע שלא יתן לו רבית המעות של הלואה גזל הם ביד הלוה ואיתרע חזקת כשרות שלו כיון שהוא רמה להמלוה שלא הי' ברצונו להלות רק ברבית והוי כשואל שלא מדעת וע' בחו"ד סי' קס"א אות ה' שפסק אם המלוה תובע המעות באמרו שלא הי' חפץ רק על עיסקא וכשאסור ליקח העיסקא רוצה בהמעות והלוה אינו רוצה להחזיר לו עתה דהדין עם המלוה וע' בפ"ח מה' מלוה ולוה ה' א' במ"ל לענין אם מעכב בידו מעות חבירו ומ"ש ראי' ממשנה דמכות דאמרינן כמה אדם רוצה ליתן ובתשו' מיימוני לס' משפטים מוקי לה בשכירות פועל ומה שהקשה במ"ל ממבטל כיסו של חבירו ולפענ"ד פועל עדיף דבכל אדם הדין אי ל"ל זוזי נותן לו חפץ בזוזי א"כ אם לא יקרה לו למכור תיכף צריך להמתין בביתו עד שימכור דהטירחא דידי' ומ"ה גם חבירו שעיכב מעותיו פטור אבל פועל דהטרחא לבעה"ב ואם ל"ל זוזי צריך לטרוח ולהביא לו זוזי כמ"ש תוס' כתובות פ"ו ובש"ע סי' של"ח א"כ זה שעיכב מעותיו והרויח צריך לשלם דעליו לתת תיכף מזומן ודוק. עוד יש חילוק דבפועל שחייב עלי' שבת אם ביטלו ממלאכתו ה"ה דחייב לו משום מבטל כיסו עיין מ"ש בספרי בית יצחק יו"ד סי' ג' אות ג' ועכ"פ לדעתי בהשתמש במעות שלא כדת על אופן זה ולא הי' בדעתו ליתן רבית הוי כשואל שלא מדעת ואיתרע חזקת כשרות שלו. ומעתה נאמר שלכן גם הלוה עובר משעת שימה שליכא לאוקמי אותו על חזקת כשרות שלא יתן לו רבית שעכ"פ יעבור על איסור אחר. אולם זה דוקא בלוה לצורך עצמו אבל בלוה לפיקוח נפש דהרשות ביד הלוה לרמאות את המלוה שילונו כדאמרי' טול דינר והעבירנו כמבואר בסי' רס"ב וא"כ יש לומר דמעולם לא הי' דעתו של הלוה ליתן לו רבית ומוקמינן אותו אחזקת כשרותו וממילא גם המלוה אינו עובר רק משעת נתינה כאמור דאז תגלי מלתא למפרע כונת הלוה וכיון דכאן מיירי שלא נתן הרבית כמ"ש המרדכי ע"כ לא מיירי בלוה לצורך פיקוח נפש דאז גם המלוה אינו עובר כן י"ל ע"ד הפלפול והבן ולדינא כבר כתבתי לו הנלע"ד:
סימן ג
ב"ה ברעזאן "ברכת ד' לפ"ק:
א:
וראיתי להזכיר פה מה שיש לי לפלפל בגוף דברי המ"ל פ"ח ממלוה סוף ה"א וחו"ד סי' קס"א שכתבו בהלוה באיסור רבית הרשות ביד המלוה לתבוע המעות באמצע הזמן הואיל ואינו נותן לו הרבית כפי תנאו. ובמחנה אפרים הכריע ג"כ הכי באריכות נמרץ בסי' ל"ז לה' רבית. ולפענ"ד יש לדון בזה. הקודם יש להוכיח קצת כדברי' דלדברי' יתישב דברי התוס' התמוהין מאוד שכתבו בב"מ דף ס"א ע"ב ד"ה רבא אמר דרבא ס"ל דרבית קצוצה אינה יוצאה בדיינים ורבא ס"ל להדיא בדף ס"ה דגלימא מפקינין מיני'. וכבר הרגיש בזה במהר"ם שיף שם דף ס"ה והיא תמהון גדול וע' עוד תמורה ה' ולהנ"ל יתישב בדרך זה. הנה המחנה אפרים והחו"ד הוכיחו דאם הלוה באיסור רבית והדין נותן דאינו נותן לו הרבית אף המלוה יכול לחזור מההלואה דהוי מקח טעות דלא נתקיים תנאו. ולכאורה לפי המבואר בחו"ד סי' קס"ח ס"ק ד' להוכיח דמעות הוי כחצר דקיימא לאגרא. ובדר בחצר חבירו שלא מדעת או בתוקף ספינתו של חבירו בנחת אדעתא דאגרא חייב לשלם שכירות. א"כ הדבר יתהפך כחומר חותם. דאם התורה אסרה לתת רבית. נמצא דלא קנה המעות. דהוי מ"ט ולא' נתקיים תנאו. ונמצא דבעשה מלאכה ומסחר בהמעות והרויח וגם ביטל ע"י כן חבירו ממסחר. הוי כתוקף ספינתו של חבירו. ושוב יהי' חייב לשלם עיין בחו"ד סי' קס"ח ממש כעין זה. אך הרי התורה אסרה מ"מ לתת רבית. ומ"ה פטור. דהתורה פטרתו. ומעתה הדבר נכון דברבית יש שני ענינים. איסור רבית וחיוב עשה דוחי אחיך להדר לי' כי היכי דנחי' דנהי דגזל ליכא כיון דנתן לו מדעתו מ"מ חייב להחזיר לו משום העשה. ורבא קאמר דמצד איסור רבית לא אסרה תורה רק לתת וכשכבר נתן לא חייבתו התורה להחזיר. וכשלא חייבתו התורה להחזיר עוד יבחן אם המעות ניתן לו כדין. דאם הוא גברא שמעות מרויחים אצלו. וגם חבירו הרויח. ומצד הדין כשלא יוכל לקיים תנאו הוה הלואה בטעות ול"ק המעות בשגם לשיטת התוס' ריש פרק הספינה לא הי' יכול להוציאן כלל. והוי כתוקף ספינתו של חבירו. ולולא איסור רבית הי' חייב לשלם. ורק לכתחילה פטור ואסור מצד איסור רבית. וכשכבר נתן לא חייבתו התורה בהשבה מצד איסור רבית. ומצד הדין הי' מגיע לו ומ"ה ס"ל דלא ניתן להשבון. ומ"ד יוצאה בדיינים ס"ל דמצד איסור רבית גופי' התורה חייבתו. משא"כ בהך דגלימא מיירי שהשני לא הרויח מאומה ולא נהנה. וגם המלוה מעותיו ל"ה עבידי למיגר דלא עביד להרויח. ונמצא דמצד הדין לא הי' מגיע לו לולא מה שנתן לו עבור רבית שהבטיח. וזה אסרה תורה. ומצד הדין לא הי' מגיע לו כלל ולכן ס"ל לרבא ג"כ יוצאה בדיינים. והגמ' שהקשה הגזלנין ומלוי ברבית ולא מוקי לה בכה"ג משום דמשמע לי' בכל ענין מחזירין. כל זה חשבתי אם נאמר כהמ"ל והמחנה אפרים דהמלוה יכול לתבוע המעות תיכף. דהוי מ"ט. אבל לפענ"ד לא נראה כן מכמה טעמים והוכחות:
ב:
לפי המבואר בב"מ ד' ע"ב ובח"מ סוף סי' ע' בפרדיסי דהמכירה הי' בטעות השטר ל"ה אלא כמלוה ע"פ מטעם דלא ניתן לכתוב ובמלוה ברבית מבואר בסי' נ"ב לח"מ וביו"ד לרבנן לדידן דגובה הקרן אף ממשעבדי היכא שהעדים אינם פסולים וכ' בשיטה מקובצת בשם הרמב"ן אמאי גבי ממשעבדי נימא דלא ניתן לכתוב לאו קושי' היא דכיון שכתב בי' פלוני לוה מפלוני מנה אף שחזר וכתב הרבית כך וכך זה עומד בעצמו וזה עומד בעצמו ואעפ"י שזה ניתן לכתוב זה לא ניתן לכתוב. ואם נימא דהרבית הוי תנאי. וההלואה גופי' בטילה. אין לך לא ניתן לכתוב גדול מזה והלואה בטעות. ואינו עומד בעצמו ואמאי גובה ממשעבדי ומ"ש מפרדיסא:
ג:
ועוד דאם תאמר דהוי מקח טעות כיון שהוא לא הלוה רק אדעתא דרבית. א"כ לשיטת התוס' בריש המוכר את הספינה אין לו רשות להשתמש במעות. ול"ה רק פקדון. ובפקדון אינו גובה ממשעבדי אף בשטר דטענינן נאנסו. ורק אח"כ כשנשתמש במעות הוי כגזלן או כמזיק להתוס' בריש המוכר את הספינה ואינו גובה ממשועבדים רק משעה שהוציא ונשתמש במעות דאז הו"ל בהלואה בע"כ. ואיך גובה בשטר זה דהו"ל מוקדם. (ראי' זו יש לדחות דא"כ תיקשי אכל שטרא עיסקא דידן לפמש"ל דהוי פקדון עד שירויח כפי הפשרה ואח"כ הוי הלואה כמבואר בסי' קס"ז ביו"ד ואיך גובה מן המשועבדים והלא הו"ל מוקדם. וע"כ צ"ל דזה ל"ה מוקדם דבפקדון גובה משעה שהפקיד לחד לישנא בכתובות ל"ד ואיכא עכ"פ שעבוד נכסים ול"ה מוקדם. וה"ה הכא). ועל כרחך צריך אתה לומר דגם המל"מ והמחנה אפרים מודים דכל זמן שהמלוה אינו חוזר הוי הלואה. ורק שהברירה בידו לחזור ואז הוי מקח טעות ויכול לתבוע מעותיו. אבל כ"ז שאינו חוזר הוי הלואה ובזה נדחה נמי ראי' ראשונה דמה"ט ניתן לכתוב. ומ"מ גם זה אינו דכיון שכבר קנה הלוה המעות על זמן ההלואה. במה יכול אח"כ לבטל ההלואה. בשלמא שנאמר שלא התחילה ההלואה מעולם יש מקום לומר דהוי הלואה בטעות. אבל שנאמר דהתחילה הלואה וקנה המעות. ומ"מ אח"כ נבטלה המלוה זה דבר שאי אפשר: ד:
ועוד לפי המבואר במחנה אפרים לענין מתנה על מ"ש בתורה מדמה זה לע"מ שתאכלי בשר חזיר דאמרינן דל"ה מתנה על מה שכתב בתורה מטעם דאמרינן בגיטין פ"ד דאפשר דאכלה ולקיא. ואינו דומה לע"מ שאין לך עלי שאר כסות וכו' דאין קדושין לחצאין עיי"ש במחנה אפרים. ומה"ט דן המח"א. דה"ה ברבית התנאי קיים שיבטל ההלואה תוך הזמן. אני אומר גם לפי דבריו הרי גם במגרש ע"מ שתאכל בשר חזיר הגט גט ומיתלי תלי לקיים התנאי. אבל הכי נאמר שהגט בטל קודם זמן התנאי הואיל דבוודאי לא תקיים התנאי זה לא אמרינן. ה"ה הכא ברבית. זמן נתינת הרבית הוא בזמן פרעון ההלואה והלוה יכול לומר אנא הא קיימנא. ואתה מה לך עלי. אני אקיים התנאי ובהגיע הזמן אז באמת לא יקיים ולא יתן הרבית. ואז תבטל ההלואה למפרע ומ"מ הרבית והריוח לא יתן מאיסור תורה. אבל קודם שהגיע הזמן מנתינת הרבית. במה יכול המלוה להכריחהו שיבטל התנאי. ואין לומר שהמלוה יאמר כעת דלא ירצה לקחת הרבית. דהרי פרעון בע"כ שמי' פרעון ויניח לפניו ועיין אה"ע סי' קמ"ג ב' דעות בתנאי. ובסי' כ"ז בב"ש והרי הלוה יכול לומר אנא הא קיימנא ואתה גורם ביטול התנאי וע' תוס' סוכה ל"ג דמיקרי בידו אף שאסור לעשות כן (וע' בבית יצחק חא"ח סי' מ"ג אות ה'):
ה:
יש להוכיח כדברי מדברי התוס' ב"ק ל', ע"ב דאמרינן משעת כתיבה עביד לי' שויא. והקשו התוס' מאי היזק יש לו להלוה בזה במה שהעדים חתמו דהרי מבואר הרבית בהשטר ולא יגבה הרבית עיי"ש. ולמל"מ והמחנה אפרים הזיקו לו טובא. דלולא שיש שטר להמלוה שמבואר בו הרבית הלוה יוכל להכחיש הרבית. והמלוה אינו יכול לגבות קודם זמנו. וכעת שיש להמלוה שטר ובו מבואר הרבית. יכול לתבוע קודם זמנו. ויש לו היזק מזה וכיון דהתורה אסרה להלות בדרך זה. העדים הפסידו לו בעדותם ול"ל דגם לולא העדים אם יודה האמת יתחייב לשלם קודם הזמן דא"כ באין מבואר הרבית להדיא נימא ג"כ דלא הזיקו לו הואיל ואם יודה יתחייב וע"כ צ"ל ההיזק דאם יכחיש יפטור וה"ה הכא אם יכחיש הרבית ויאמר דלא הי' ברבית א"צ לתת כעת. וע"י העדים חייב. והזיקו לו טובא. בעדותן על הרבית. וא"ל דהרי בלא"ה הזיקו לו על הקרן דאינו יכול לכפור דזה אינו דעל הקרן לא עשו שום איסור. ועל הרבית לא הועילו כלום. וזה קושית התוס' דאין כאן עדות כלל על הרבית. אבל להנ"ל הרי כאן עדות גם על הרבית והיינו על התנאי. והתנאי גופה הוי איסור. דאסור להתנות כן וכמ"ש המחנה אפרים ג"כ. ואם העידו על התנאי עבדי איסורא. ומאי הקשו התוס'. וע"כ התוס' לא ס"ל. דהוה תנאי. ולאחר העיון יש לדחות ראי' זו דבמה שהי' יכול הלוה לכפור התנאי לא הוי היזק כיון דכשלא כדין יכפור. ואינו דומה לכולל הקרן עם הרבית דשם עשו ללוה היזק אם יכפור המלוה, וגם אינו דומה למה דאמרינן בב"ק מ' ע"ב אי תם הוה מעריקנא לאגמא עיי"ש בתוס' ד"ה הוה כמובן, מ"מ קצת ראי' יש דהרי מ"מ עבדי איסורא שהי' עדים על התנאי דהוה איסור והועילו בעדותן:
ו:
נ"ל לפי המבואר בח"מ סי' ע"ג בנשבע לפרוע לחבירו והגיע שביעית פטור אף מן השבועה דהוי אפקעתא דמלכא ה"ה ברבית הוי אפקעתא דמלכא. ואמת דבעל ספר יהושע פסק כן לענין מגרעת שליש מהנדן דהוי כתשלומין וראי' משביעית דהוי כסילוק. ואנכי בעזה"י הוכחתי דלא כדבריו וכבר נדפס הדבר דלא כדבריו משמי בתשו' חסד לאברהם. אבל בזה מ"מ נ"ל דהמלוה לא יוכל לבטל ההלואה מפאת כן. הגם דא"ל דהוי אונס דאונסא כמאן דלא עביד ואפי' לר"ל בירושלמי זה דוקא באתילד אח"כ האונס אבל לא היכא שהאונס הי' מתחילתו דאל"כ נימא ג"כ בע"מ שתאכלי בשר חזיר לר"ל דהוי אונסא הואיל ואנו אין מניחין אותה. וכמ"ש התוס' שבת ד' ד'. וע"כ היכי דהאונס הי' בתחילתו לא כמאן דעביד ויש להוכיח מכמה דוכתא הכי. מ"מ נ"ל ראי' דאין יכול לבטל ההלואה מפאת כן. דבמכות דף ג' אמרינן המלוה את חבירו לעשר שנים לל"ק שביעית משמטתו אע"ג דהשתא לא קרינין בי' לא יגוש דבלא"ה לא יוכל לתבוע מ"מ לסוף אתי לידי לא יגוש, ולכאורה צ"ע דהרי המלוה הי' בודאי דעתו לתבוע לאחר עשר שנים. דהכי הי' דעתו לתת מתנה. וע"כ הלוה אדעת שיתן לו לאחר עשר שנים, וכשאתה אומר דקודם עשר שנים לא יוכל לתבוע ושביעית משמטתו. הו"ל הלואה בטעות. ויכול לתבוע מקודם ואמאי קאמר ואע"ג דהשתא לא קרינן בי' לא יגוש. הרי אדרבה קרינין בי' לא יגוש תיכף. דיכול לתבוע קודם זמן דהלואה בטעות הוא וליכא למימר דטעמא מאי אמרינן דהוי הלואה בטעות הואיל ושביעית משמטת. אבל לולא דשביעית משמטת ל"ה הלואה בטעות. ונמצא דכ"ז אי אמרינין הואיל לסוף אתי לידי לא יגוש דמה"ט הוא דשביעית משמטת, ולבתר דאמרינן דאע"ג דרק לבסוף אתי לידי לא יגוש שביעית משמטת באמת יכול לתבוע בתחילתו. דא"כ מאי הקשו בגמ' שם ואם איתא דמי כולה דמי בעי לשלומי. ולהנ"ל אדרבה אפי' עבר עשר שנים לא ישלם. דאף אם אמת כדברי הלוה שהלוה לעשר שנים, מ"מ הוי הלואה בטעות ויכול לתבוע לכל עת וזמן. ואדרבה הו"ל להקשות לא ישלם אפי' עבר העשר שנים. והוא הוכחה גדולה. ואפי' להר"א ממיץ דמיירי מתני' משכר פעולה אבל מ"מ צ"ל שזקפו במלוה והרויח הזמן לעשר שנים דאל"כ אין משמטת. וא"כ הוי בטעות אלא ע"כ הואיל ושביעית הוי אפקעתא דמלכא ל"ה ההלואה בטעות מפאת כן. והוי כאלו נתן לו מתנה מעצמו או כמחילה. וה"ה לענין התנאי מריבית אני אומר דהואיל והתורה הפקיע חיובו ל"ה התנאי בכחו לבטל ההלואה ע"י כן:
ז':
והראיה שהביא החו"ד ממי ששכר חבירו לעשות מלאכה בשבת דחייב לתת המעות בחזרה אין בו אפילו ראי' כל שהוא דשם נתן משלו לחבירו בחנם מעות חייב לתת בחזרה וכאן הלוה לחבירו מה שהתורה צותה להלות ולקיים אם כסף תלוה. ואמאי לא יוכל להשטות בו ושכר אין לו במעות. גם להבנת המח"א בחילוק הגמ' גיטין פ"ד לענין ע"מ שתאכלי בשר חזיר ובין ע"מ שאין לך עלי שכ"ו דשם אין קדושין לחצאין יש להוכיח דהתוס' לא הבינו כן שהקשו בכתובות נ"ו על קו' הגמ' אמאי ל"א לחלק דאין קדושין לחצאין עיי"ש. ולדבריו זה גופי' התירוץ וע"כ הבינו החילוק דשם התנאי בגוף הקדושין. וכאן התנאי במלתא אחריתא ובשכ"ו התנאי אחר הקדושין דזולת זה בלא"ה אין לה שכ"ו. ועיין בב"ש סי' ל"ח סקי"ב בשם הפרישה ובמקנה שם א"כ גם קרבות הוה הכי התנאי בעיקר ההלואה והוי מעמ"ש בתורה: ש:
ח הן אמת שיש לנו לומר בזה עצה עמוקה דל"ה מעמש"ב מצד אחר דלפמ"ש המ"ל בפ"ג מה' זכיה בנותן מתנה והתנה תנאי שבהתקיימו ימשך המתנה ובלתי התקיימתו לא יהי' רק לעשר שנים א"צ למשפטי התנאים הואיל ובין כך המתנה קיימת. ועיין באבני מלואים סי' קמ"ג באריכות. א"כ בזה שהלוה ברבית והתנה בע"מ להמח"א או בלי תנאי להחו"ד. א"כ להנ"י פרק המוכר את הספינה ולהש"ע סוף סי' רל"ב דאפי' היכא דהוי מקח טעות הוי הלואה., א"כ אף אם לא יתקיים התנאי הוי הלואה רק החילוק בזמן דאם יתן רבית הוי הלואה לזמן. ובאם אין כאן רבית הוי מ"מ הלואה להנ"י ורק שיכול לתבוע תיכף. בזה א"צ למשפטי התנאים. וגם מעמ"ש בתורה דהוא מטעם דלא הוה כתנאי ב"ג וב"ר כמו שכתבו תוס' כתובות נ"ו ל"ב ש"ש דא"צ למשפטי תנאי בזה ומ"ה התנאי תנאי אבל לפ"ז מאי הקשו בגמ' ב"מ ומכות מע"מ שלא תשמיטני שביעית למעמש"ב והרי גם במלוה ע"מ שלא תשמיטני שביעית הוי ממנ"פ הלואה. וע"כ צ"ל דמתנה דזולת זה לא יהי' הלואה כלל. וה"ה הכא ובפרט להתוס' ריש פרק הספינה. ובלא"ה דברי המ"ל עוד צריכין ביאור רחב ואכ"מ:
ט ואני:
תמה על המח"א בזה שסותר א"ע למ"ש הוא ז"ל בה' רבית סי' ב' שהקשה על דברי רש"י בב"ק ע' גבי אי תבע לי' קמן בדינא ל"א לי' זיל שלים. ופרש"י החזיר לי תאנים שלקטת או תן לי דמיהם. שהקשה דהרי רבא אית ליה דהיכא דאיתא בעין חייב להחזיר אף בקלב"מ. ופירש דכיון שבאו התאנים לידו בתורת מקח זכה בהם וליכא גבי' אלא דמים. ובדמים לא מצי תבע דקלב"מ ומ"מ המקח קיים עיי"ש. והרי שם ודאי לא מכר רק אדעתא דדמים. ומ"מ כשפטור מדמים משום קלב"מ ל"א המקח בטל מטעם דלא נתקיים תנאי. וע"כ מטעם דהוי אפקעתא דמלכא והוי כשילם וכקיים תנאו כ"ש הכא ברבית דפטור דהוי אפקעתא דמלכא. אמת הדבר דיש לי ענין בזה הן עם המח"א הנ"ל והן עם הקצה"ח בקונטרס הספקות כלל ז' סי' ה' שדעתו ג"כ בספק בכמות פרעון סחורה דהסחורה מחויב לתת לו עכ"פ ובהמעות יתן בהפחות וכן להיפך בספק בכמות הסחורה. ובאמת י"ל דפרעון סחורה הוי תנאי בגוף המקח. וכל עוד שהלוקח אינו משלם כפי המגיע לא קיים תנאו והמוכר אין צריך לתת אם הוא מוחזק והוא ממש להיפך מדברי הקצה"ח. ומצאתי בנתיבות לסי' ק"צ ס"ק ז' כתב ג"כ דהפרעון הוה תנאי לא מלתא אחריתא (וכבר הארכתי בזה בספרי או"ח סי' ע"ד אות ו') וגם מדברי המח"א בה' רבית סי' ב' נראה לכאורה דפרעון מלתא אחריתא ובאמת מרש"י אין ראי' כלל. דכונתו דכאן רצה לקנות הגניבה בתורת חליפין. וחליפין הוי דמי המכירה. וכשא"צ לתת הדמים ל"ק החליפין בתורת דמים. וכונת רש"י שאינו יכול לומר תרוייהו החזיר לי התאנים או תן לי דמיהם היינו שאינו יכול לומר או הא או הא דבעי שהמוכר יכול לומר תרווייהו ודוק. ודמים אינו יכול לתבוע וה"ה דל"ק הגניבה בחליפין בתורת דמים ואכ"מ להאריך בזה ועכ"פ סותר א"ע:
י ואעבור עיני על כל ראיות המחנה אפרים ולפענ"ד כל ראיותיו אינן ראיות דמ"ש מתשובות הרשב"א סי' של"ב דהתנאי קיים אין ראי' דשם קאי על מה שנתן לו ספרים ללמוד בהם במשכון עבור מעותיו וכתב דבעשה כן מדעת הו"ל שוכר דהתנאי קיים ע"ש. והרי שם נתן לו הספרים ללמוד ברבית וכבר כתב המ"ל באריכות דקנה הדבר שקנה ברביתא. דהמלוה קונה ברבית ואין לו אלא חוב בעלמא וכבר כתב כן גם המח"א בסי' ב' א"כ מ"ה התנאי קיים והוי רבית אבל שיהי' מפאת כן ההלואה בטילה אין לנו. דמה ענין ההלואה להריבית. והרשב"א ל"ק רק דקנה הגלימא דרביתא כדמוכח ג"כ מש"ס ועיין במ"ל ואבני מלואים סי' כ"ח באריכות מזה. והראי' שהביא ממשכנתא באתרא דלא מסלקי שכתב דהוא יוכל למחות שלא יאכל פרותיו ג"כ אין ראי' דבודאי יכול הלוה למחות למלוה שלא יאכל פרותיו בחנם. וכשהוא מוכרח לתת המשכון בחזרה ודאי מוכרח לשלם מעותיו אפילו תוך זמנו כשתובע משכנו. ומה זה ענין להלואה בלא משכון דאין פירות למעות מדין תורה ואסור ליקח רבית. וכשלא נתן לו מתחלה משכון ואינו לוקח בחזרה משכון מדוע יתבע מעותיו. וגם דברי מהרש"ך הכי הוי שהלוה לו במשכון על חצירו וכשאינו זוכה במשכון מחויב לתת המעות בחזרה משא"כ בהלוה בלא משכון בשגם שיש ג"כ לחלק דשם הלוה תיכף אינו מקיים תנאו. משא"כ כאן הלוה יכול לומר אני אקיים ועוד אולי רבית דרבנן גרע לענין זה: ושמחתי שמצאתי באבני מילואים כדברינו בסי' כ"ח ס"ק כ"ג בלוקח שקנה מטלטלין אצל המוכר בשכר הרוחת הזמן ממעות דהוי רבית קצוצה ומ"מ הלוקח קנה למי שפרע וחזר הלוקח דאין המוכר צריך לתת המעות. מטעם דכיון שהמוכר קנה המעות לע"ע לתשמיש כדברי התוס' ב"מ ל"ח וחייב לתת מעות אחר ומעתה מה ששוה הרוחת הזמן אין לו דמים. הרי דפסק דאינו יכול לכופו שיתן המעות תיכף וה"ה בכל רבית קצוצה כיון דקנה המעות עכ"פ קודם שחוזר המלוה או בתחילת הלואה עכ"פ להנ"י שהובא לעיל אינו יכול לכופו לתת קודם הזמן. ועיין בקצה"ח סי' מ"ג לענין הכחשה בהזמן דהלוה מוחזק עיי"ש. הארכתי בזה לא להכרעת דעתי נגד צבא מראשונים וקדמונים וגדולי אחרונים אך הנני דן לפניהם בקרקע: