שות בית יצחק· רבי יצחק יהודה שמלקיש
קונטרס אחרון · לחלק או"ח ויו"ד סימן יא
ב"ה פרעמישלא תרל"ח לפ"ק:
להרב הגדול החריף ובקי המפורסם מוה' שלום דוד אינגער נ"י כעת אבד"ק זאבנא:
ע"ד השאלה באחד שקנה י"ש מאת אדון אחד בקנין כסף ובהאנדשלאג ושכר גם המקומות אשר עמד בהן הי"ש על משך ב' חדשים ומסר לו האדון המפתח ושילם להאדון דמי שכירות ושכח למכור הי"ש בע"פ עד אחר חצות ואחר חצות נזכר וצוה עליו המורה שימכור תיכף הי"ש וכן עשה ומכר הי"ש לנכרי בקנין כסף וכל הקנינים המועילים וגם התנה שיהי' כל האחריות על הנכרי ועתה שאל מה דינו של הי"ש הזה:
א תשובה הנה בספרי בית יצחק חא"ח סי' נ"ט הארכתי הרבה בדין זה במי שמכר חמצו לאחר שש בדברי הפמ"ג סי' תמ"ג שכ' במכר לאחר שש אינו עובר בב"י שיש ידים זוכות ובדברי הפוסקים ראשונים ואחרונים בענין זה ואבא היום אל העיון פעם שנית. הנה הנובי"ת סי' ס"ג ראש המדברים להיתרא בנה יסודו דהא דבחמץ עובר בב"י דעשאו הכתוב כאלו הוא ברשותו דוקא אם הוא באמת ברשותו ורק מצד איסור חמץ אינו ברשותו גלתה התורה שיעבור עליו אבל אם הוא בלא"ה אינו ברשותו כגון שלקחו נכרי בע"פ אחר חצות דאינו עובר עדיין בב"י לדעת רוב מהפוסקים וקנה נכרי מהפקירא שוב ל"ה ברשותו בפסח ולא עבר הישראל בב"י ומותר לאחה"פ (דעל מה שעבר הישראל בתשביתו בע"פ לא קנסו חז"ל דלא מצינו שקנסו רק בעבר בב"י). אמנם לפ"ז נאמר דאם מודר הנאה מחמץ קודם הפסח עד"ר באופן שלא יוכל לשאול עליו דלא מיקרי שלו כמ"ש הרשב"א בתשובה הובא בסי' תרמ"ט דמודר הנאה מלולב אינו יוצא דלא מקרי שלו א"כ אינו עובר בב"י ותקשי במשנה דכיצד מפרישין חלה בטומאה דס"ל לר"א דעובר בב"י אף בתרומה משום טובת הנאה או משום הואיל ואי בעי מיתשיל ולידור הנאה עד"ר ולא יעבור בב"י נהי דלבטל אינו יכול כמ"ש השאג"א דכיון דלא הוה טובת הנאה ממון רק לאיסור חמץ דלא עדיף טובת הנאה מגורם לממון ואין בידו לבטל עיי"ש אבל הרי יכול לידור הנאה וע"כ מוכח דאף מודר הנאה מחמץ דהוא אינו ברשותו קודם שחל איסור חמץ עובר בב"י וכ"כ הפמ"ג בפתיחה להלכות פסח חלק ראשון בביאור לאו דבל יראה סוף אות ט' דמודר הנאה מחבירו או מחמצו וה"ה חמץ של כלאי הכרם עובר בב"י:
ב אמנם מירושלמי פ' כל שעה נראה קצת ראי' דאם חמץ נאסר קודם הפסח בהנאה מצד איסור אחר אינו עובר בב"י דז"ל הירושלמי ר' ירמי' בעי פטר חמור שהמית במה הוא מיתתו בעריפה או בסקילה ר' בנימין בר לוי שאל חלות תודה שנעשו נותר אם נעשו נותר עד שלא הגיע זמן ביעורן את מבערו בשריפה משהגיע זמן ביעורן את מבערו בכל דבר. כן גרסת המפרש ופירש דלרבנן קא בעי דס"ל לאחר ז"ב את מבערו בכל דבר אמנם כשנעשה נותר בתחילה הוא בשריפה. והנה מה דבעי בירושלמי ב' הבעיות נ"ל לפרש הבעי' הראשונה לפי המבואר בש"ס ב"ק מ"ד דס"ל לר' יהודא שור שאין לו בעלים פטור מסקילה מ"ה בעי בפטר חמור שהמית כיון שבלא"ה אסור בהנאה אין דינו בסקילה דמקרי שור שאין לו בעלים או דלמא פטר חמור שאני כיון דאי בעי פודה בשה ויש לו ביני וביני כדאמרינן בש"ס דילן בכורות י"א גונב פטר חמור חייב כפל מקרי בעלים וחייב סקילה מיהו שמא אף לש"ס דילן כיון דעתה ודאי לא יפדו הבעלים דאם יפדו ידונו בסקילה ואינו עומד לפדות. שוב לא מקרי שור שיש לו בעלים דאפילו נגח ואח"כ הפקיר ס"ל לר' יהודא דפטור מסקילה ה"ה הכא כיון שלאחר נגיחה אינו עומד לפדות לא מקרי בעלים שאסור בהנאה ומ"ה אינו בסקילה. והנה מה דקאמר בירושלמי דאם נעשה נותר לאחר זמן ביעורו והיינו דנעשה נותר בעמוד השחר מיום ט"ו דחלות תודה נאכלין ליום ולילה את מבערו בכל דבר. צ"ל דס"ל לירושלמי דאין איסור נותר חל על איסור חמץ דקדם ומ"ה אין דינו בשריפה רק השבתתו בכל דבר. אמנם י"ל בפשיטות לפמ"ש רש"י חולין צ"א ע"ב ד"ה ישרפו לששה עשר דלאו בר אכילה אינה טעון שריפה דכל היכא דקאי בלאו דבל תותירו קאי בשריפה וכל היכא דלא קאי בלאו דבל תותירו אין טעון שריפה א"כ בנאסר בתחילה משום איסור חמץ דלא קאי בלאו דבל תותירו דאסור לאכול לא קאי בשריפה ועיין רש"י זבחים צ' ד"ה ומשום נותר דאין נותר אלא בכשר לאכילה וניתותר דכתיב ביום זבחכם יאכל וממחרת (ושמא י"ל דלמאן דלא דריש סמוכים יסבור דחייב בנותר אף בקרבן פסול ואולי יש לישב בזה דברי המהרש"א פסחים ע"ג ממה שהקשה עליו זקיני ח"צ סי' ק"ו דהמהרש"א יסבור דסוגיא דפסחים דמקשה מאי תיקן קאי לר"י דמקלקל בחבורה פטור ואיהו יסבור דקדשים פסולים חייב משום נותר דלא ידרוש סמוכים דלא תותירו והנותר וכן ביום זבחכם יאכל וממחרת והנותר וכו' ואולי יש לישב בזה דברי הצל"ח פסחים כ"ח לישב מה שהקשה עליו בנוב"י תניינא חיו"ד סימן נ"ג ודו"ק):
אמנם מה שפסק בירושלמי דאם נעשה נותר קודם זמן איסורו אין יכול להשבית רק בשריפה ואם לא ימצא עצים לשרפו יהא יושב ובטל ויעבור בב"י וקשיא לפי מה דמשמע מלשון רש"י ב"מ דף ל' דדוקא ל"ת ועשה אינן דוחין לל"ת ועשה אבל ל"ת ועשה דוחין לעשה גרידא א"כ כשלא מצא עצים לשרפו נהי דהוא נותר ואיכא עשה דבאש תשרופו מ"מ כיון דהוא חמץ ואיכא עשה דתשביתו ול"ת דבל יראה ישבית בכל דבר שלא יעבור בעשה ול"ת לפוסקים דמשהה חמץ ע"מ לבערו עובר עליו ויהי' נדחה עשה דבאש תשרופו. ואף אם נאמר דעשה לא נדחה בשביל עשה ול"ת מ"מ העשה דשריפת הנותר ליתא בנשים לדעת הפ"י וקצת פוסקים ועשה דתשביתו גם נשים חייבות דשאור שאור ילפינן השבתה מלא יראה כמ"ש הנוב"י ושאג"א א"כ אם עשה השוה בכל דוחה עשה ול"ת שאינו שוה בכל כדאיתא ביבמות כש"כ דעשה דשריפת נותר נדחה בשביל עשה דתשביתו ול"ת דבל יראה ואמאי אמר בירושלמי דוקא בשריפה ומשמע דאם לא מצא עצים לשרפו אל ישבית בדבר אחר. ומזה מוכח דאם נעשה נותר קודם זמן איסור אינו עובר בב"י דל"ה ברשותו מצד איסור אחר וה"ה דלא קאי בעשה דהשבתה ושפיר קאמר בירושלמי דוקא בשריפה. וזה ראיה נכונה ולא תימא דהיינו טעמא דירושלמי דאין איסור חמץ חל על איסור נותר דזה אינו דלאו דבל יראה ועשה דתשביתו חלין דמעיקרא כשהי' נותר לא הי' עליו איסור דבל יראה כמ"ש תוס' דף כ"ח דאם עבר פעם אחת על בל תותירו אינו עובר יותר עיי"ש:
ג ובתשו' נטע שעשועים סי' ז' מייתי ראי' להיפך מירושלמי ריש פ' קמא דאמרינן שם חצירות שבירושלים שאוכלין שם חלות תודה ורקיקי נזיר צריכין בדיקה ומקשה והרי בלאו הכי בדוקות הן משום נותר ומשני שלא תחלוק בין בדיקה לבדיקה וקשיא לרש"י דבודקין שלא יעבור בב"י והרי חלות תודה נותר אינו עובר בב"י דאינו ברשותו וע"כ דעוברין. ובאמת זו ראיה נחמדה. אמנם י"ל דגם לרש"י אף בביטלו צריך בדיקה דלמא אתי למיכל ורש"י קאמר טעם דמדאורייתא בעי בדיקה שלא יעבור בב"י. אבל מדרבנן צריך בדיקה אף בביטול כמבואר דף ד' מה"ט גם משום חלות תודה צריך בדיקה. סוף דבר ענין זה אם הוא אסור בהנאה משום איסור אחר עובר בב"י יש להסתפק ויותר נראה דברי הפמ"ג בזה. אמנם אף נאמר דאם החמץ אינו ברשותו מצד איסור אחר עובר בב"י מ"מ אין ראי' דאם הוא ברשות נכרי עובר בב"י דכיון דחידשה תורה דאף אם הוא אסור בהנאה מ"מ הוא ברשותו לעבור בב"י אין חילוק בין אם הוא אסור בהנאה גם מצד איסור אחר דמה לי אם הוא אינו ברשותו מצד איסור חמץ או מצד איסור אחר. משא"כ אם הוא אינו ברשותו מצד דבר אחר כגון שנכרי חטפו מביתו וקני' בגזילה או מהפקרא בזה לא חידשה תורה שיעבור בב"י כדברי הצל"ח. אמנם מרש"י מוכח דאף אם הוא אינו ברשותו לא מצד איסור רק מצד דבר אחר עובר בב"י דהרי רש"י ס"ל פסחים ל' ע"ב ד"ה כ"ע לא פליגי דהיינו טעמא דהיכא דאקדיש לוה לכ"ע אתי מלוה ופריק משום דהו"ל אינו ברשותו אפי' לרבא דמכאן ולהבא גובה עיי"ש א"כ אמאי אמרינן בנכרי שהלוה לישראל על חמצו ולא הרהינו אצלו נאסר בהנאה משום דהקדש חמץ ושחרור מפקיעין מיד שעבוד כדאיתא בסוגיא שם ובגיטין מ"א והרי באינו ברשותו מצד דבר אחר לא חדשה תורה ומוכח מזה דאף באינו ברשותו מצד דבר אחר כיון דהוי שלו עובר עליו וה"ה בחמץ שלקח נכרי וזכה בה ישראל עובר בב"י אך אמנם יש לחלק דאם נאמר דאיסור הנאה הוי הפקר והגוי קונה שיהי' שלו ממש ודאי הישראל אינו עובר בב"י אך לפוסקים דאיסור הנאה ל"ה הפקר והוי שלו, ול"ק נכרי שיהי' שלו ממש אך דנימא דמ"מ ל"ה ברשות ישראל דאינו יכול למחות לנכרי שיאכלנו מ"מ אם ל"ה של הנכרי ממש כיון דהישראל אינו יכול למכרו דהוי אינו ברשותו מצד האיסור והפקר ל"ה שיזכה נכרי ורק שאינו יכול למחות בידו שיהנה ממנו שפיר י"ל דישראל עובר בב"י בפסח ואסור לאחה"פ:
ד ובספרי כתבתי סי' נ"ט אות ט' להתיר מטעם יאוש. ואבאר לדינא בנ"ד דנהי דישראל לא הי' יכול למכור אחר חצות דאסור בהנאה מ"מ כיון שעשה עפ"י הוראת מורה וסבור שיכול למכור מתיאש מהחמץ. ויאוש מועיל אף בדבר שאינו ברשותו וקנה הנכרי מהפקרא מטעם יאוש. ואף דכתב במק"ח להקשות דא"כ מכל חמץ הבעלים מתיאשים כי מטי עידן איסורא והי' מותר זה אינו דביאוש בעינן אתי ליד זוכה ובכל חמץ לא אתי ליד זוכה ובגזל חמץ ועבר עליו הפסח אתי לגזלן באיסורא ול"ק ביאוש דזה מתייאש וזה אינו רוצה לקנות כדאמרינן בב"ק משא"כ בנכרי זה שקנה החפץ הבעלים מתיאשים ואתי ליד זוכה ועיין במח"א ה' קנין משיכה סי' ב' לאחר שכתב דבקנין דרבנן אינו יוצא מדאורייתא כתב ולענין שאלתנו בקנה דבר מדרבנן וקידש אשה מקודשת מדאורייתא מטעם יאוש ושינוי רשות והובא בספרי סי' ק"ז סוף אות ו' וכתבתי כוונתו דנהי דל"ק מדאורייתא מ"מ הבעלים נתיאשו וקנה מדאורייתא מטעם יאוש ושינוי רשות. ובתשובה אחת הארכתי בזה בענין מעמ"ש ומכירת שטרות בפלפול עצום ומה"ט י"ל במכר לאחר זמן איסורו דמועיל להתיר מה"ט:
ה ואמנם במה קנה החמץ דמטעם אגב קרקע אינו קונה החמץ כיון דהבעלים אינם יכולים למכור איסור הנאה ורק דנכרי קונה מטעם הפקר או מטעם יאוש ול"מ אגב קרקע בהפקר והגם דהקצה"ח סי' רע"ה הוכיח דהפקר נקנה באגב מ"מ הנתיבות חולק שם. אולם הקצה"ח הוכיח מב"ק קי"ז דהפקר נקנה באגב וראי' זו לא דחי בנתיבות, ועוד דהקצה"ח מייתי מדברי המג"א סי' תרל"ז דלמ"ד תלוש ולבסוף חיברו כתלוש. מה שקונה בית מהפקר ע"כ הוא או מטעם קנין חצר דאין הלכה כש"ך סי' ר"ב דבעי דוקא שיקנה חצר ואח"כ יבא החפץ לשם או מטעם קנין באגב דהפקר נקנה באגב עיי"ש בתחילת דבריו סי' ער"ה א"כ בנ"ד כיון דדעת רוב פוסקים דנכרי קונה מתורת חצר רק דיש לחוש לדעת הש"ך סי' ר"ב דבעי שיקנה תחילה החצר ואח"כ תבוא החפץ לשם א"כ להש"ך ודאי מוכח דהפקר נקנה באגב מדקונה בית בנכסי הגר כמו שהוכיח בקצה"ח א"כ בנ"ד ממנ"פ קניא נכרי או בתורת חצר שלא כדעת הש"ך סי' ר"ב או להש"ך מתורת אגב:
ו אמנם יש להעיר לפמ"ש בקצה"ח סי' ער"ה אות א' בסופו דקרקע אצל אחד ומטלטלין אצל אחר ודאי ל"ק באגב א"כ כאן דהקרקע הקנו הבעלים והמטלטלין קונה מהפקר או לאחר יאוש הוי כמו מקרקעי מאחד ומטלטלין מאחר ול"מ אגב. איברא מה דפשיטא לי' לקצה"ח דקרקע של אחד ומטלטלין של אחר לא מיקני באגב ס"ל להמקנה בקדושין כ"ו ע"ב ד"ה דמקני באגב וז"ל נ"ל להמציא דין חדש די"ל בקנין אגב קרקע לא בעינן שיהי' הקרקע והמטלטלין של אדם אחד אלא אפילו ב' ב"א מקנין לאדם זה קרקע וזה מטלטלין זוכה ג"כ למטלטלין של השני שנתן לו אגב קרקע של חבירו. ולפ"ז כש"כ דקונה מהפקר או מיאוש דהוי כהפקר אגב קרקע שהשכיר לו. דקצת י"ל דיאוש מדעת הוי כדעת אחרת מקנה כמ"ש הנ"י בב"מ י"ב לענין הפקר מדעת וה"ה יאוש מדעת וזה דלא כקצה"ח סי' רמ"ב דס"ל דיאוש מדעת ל"ה דעת אחרת מקנה עיי"ש. ועיין עוד במק"ח דקרקע של השליח מהני לקנות מטלטלין ובספר דברי אמת עניני קנין סי' א'. ולפ"ז יש לנו לומר דכיון דהיאוש בא מחמתו קונה הנכרי מתורת הפקר אגב קרקע שהשכיר לו ואולי אף הסוברים דהפקר לא נקנה באגב מודין בכה"ג דהקרקע של אחד ומקנה לו הקרקע שיקנה אגבן דבר הפקר קונה באגב ועיין קצה"ח שכתב לישב הסוגיא דב"מ י"ב דמשם משמע דגם בכה"ג ל"מ סוף דבר יש לנו עמוד גדול ההפלאה לסמוך עליו:
והנה:
ז והנה בגוף הדבר אשר הנוב"י בסי' ס"ג מפקפק אי קונה הנכרי בחצר כיון שהחצר והמטלטלין באין כאחד לידו והש"ך סי' ר"ב כתב דאין חצרו קונה אלא כשהוא כבר בידו הנה כדברי הש"ך מבואר באסיפת זקנים ב"מ כ"ו הובא בקצה"ח ובדברי אמת בענין קנינים דף צ' דפוס הלברשטאט וקצה"ח ודברי אמת תמהו על זה מכתב גט ונתנו ביד עבדו וכתב לה שטר מתנה קנאתו ומתגרשת ומוקמינן בכפות והוא מתורת חצר הרי דאף בבאין כאחד החצר והמטלטלין קנאתו מטעם גיטה וידה באין כאחד. ובימי חורפי הערותי די"ל דטעם הש"ך דבעינן שיהי' החצר קודם של הזוכה דס"ל להש"ך דבעינן שיהי' חזרה שליחות אצל הבעל א"כ החצר שהי' שליח של המזכה וכשנותן החצר לחבירו שיקנה המטלטלין ביחד עם החצר נעשה החצר שלוחו של המזכה ולא חזרה שליחות להמזכה כדאמרינן בגיטין כ"ד דאם אמר שיהי' שליח להולכה עד דמטית להתם וכי מטית להתם תהי' שליח לקבלה ל"מ דלא חזרה שליחות אצל הבעל. ומ"ה ס"ל להש"ך דחצר אינו קונה רק אם הוא חצרו מקודם דאז ל"ה רק שלוחו של הזוכה שיקנה מה שתבא לחצרו. ולפ"ז ל"ק מכתב גט ונתנו ביד עבדו. לפמ"ש באבני מילואים סי' קל"ט ס"ק י"ב דדוקא היכא דנעשה משליח להולכה שליח לקבלה ל"מ אבל היכא שנעשה משליח להולכה יד האשה הו"ל האשה בעלת המעשה אלא שמקבלת על יד אריכתא, שפיר הוי שליחות מן הבעל ליד האשה ומ"ה מהני בנתן לחצרו והקנה לה החצר דחצר האשה משום יד איתרבאי. משום הכי מהני ומיושב קו' דברי אמת על שיטת הש"ך (וע' לעיל סי' פ"א אות י"ב שהארכתי בפרט זה). ומצאתי בקצה"ח סי' קצ"ח ס"ק ב' שכ' ג"כ דרך אפשר לחלק בין חצר דאשה דמשום יד איתרבאי אמרינן גיטה וידה באין כאחד ולפמ"ש הענין נכון מאד לישב מהך דגיטין וקצרתי ולפמ"ש בסברת הש"ך עד כאן לא קאמר הש"ך רק דכשהקנה אחד חצר ומטלטלים ביחד ורוצה שיקנה בתורת חצר דנעשה החצר שלוחו של הנותן כשהקנה הקרקע נעשה שלוחו של הזוכה ולא חזרה שליחות להמשלח לא מהני. משא"כ בהקנה לו קרקע שיקנה בתורת חצר מטלטלים דהפקר דלא הי' שלוחו של הנותן מטלטלים בתחלה כיון דמטלטלים הם הפקר מהני אף להש"ך אם באין כאחד לידו החצר והמטלטלים ומיושב קו' קצה"ח סי' ר"ב מהך דב"מ בר"ג וזקנים וכן הקשה בנוב"י ובדברי אמת כ' דשם הקנה בתחלה החצר וקצה"ח דוחה דבר זה ולפמ"ש ניחא דשם כיון דטובת הנאה אינו ממון והוי הפקר ל"ה החצר מתחלה שלוחו של המזכה דהרי הוי הפקר. ואף להש"ך מהני דל"ש סברת לא חזרה שליחות רק כשהוא נותן חצר ומטלטלים שלו שיקנה חבירו ביחד כנ"ל ולפ"ז בחמץ שהקנה לנכרי הנכרי קונה בתורת חצר אף שבאו לידו ביחד החצר והמטלטלים הן מצד הסברא דחצר דנכרי קונה מתורת יד ולא מתורת שליחות דאין שליחות לנכרי ורק אם הוא עומד בצדו מתורת יד ובזה מהני פף בבאו המטלטלים והחצר ביחד. והן מפאת דבדבר הפקר אף הש"ך מודה (ודע דמה שכתבתי בסברת הש"ך סי' ר"ב משום דלא חזרה שליחות אצל הבעל זה לשיטת הש"ך סי' קפ"ה דבממון ג"כ בעינן חזרה שליחות אך הנתיבות חולק וכן כ' מחנה אפרים ה' שלוחין סי' ד' ודו"ק). איברא דאם נימא דחצר אינו קונה מתורת שליחות רק מתורת יד בעי עומד בצדו ובנ"ד ודאי הנכרי לא עומד בצד החצר וכ"כ הנוב"י סי' ס"ג הנ"ל דל"מ מטעם זה. אך כבר כתבתי דהנוב"י ס"ל דהפקר אינו קונה אגב והקצה"ח לא ס"ל כן א"כ יש לצדד להקל דנכרי קונה מתורת אגב: ח עוד נ"ל לצדד להיתרא בנ"ד דאף אם נאמר דאם מכר בע"פ אחר חצות ל"מ המכירה כיון דאסור בהנאה מדאורייתא לדעת הרמב"ם שפוסק לפני זמנו כר' יהודה כמו שהוכיח בנוב"י סי' י"ט מ"מ בי"ש דל"ה רק תערובת חמץ ואין בו כזית בכא"פ אף דקיי"ל כר"א דתערובת חמץ מדאורייתא בלאו ועובר בב"י לדעת קצת פוסקים מ"מ התוס' כתבו בריש פסחים דף ב' דגם למ"ד נוקשה מדאור' לא אסור לר"י רק תוך הפסח. א"כ לפני זמנו מדאור' מותר ורק מדרבנן אסור וכיון דמדאורייתא מהני המכירה והוה של הנכרי לא עבר הישראל בבל יראה מדאורייתא ומותר לאחר הפסח ולא מיבעי' לחכמי וינצאה דס"ל דאם ביטל בשעות דרבנן מהני ה"ה במכר תערובת חמץ בע"פ אלא אפי' להפוסקים דל"מ דכבר תמהו על חכמי ווינצאה מהמקדש בחיטי קורדנייתא מ"מ במכר לנכרי כיון דמדאורייתא הוי של הנכרי וגזל נכרי אסור מן התורה ומדרבנן ל"מ המכירה מטעם הפקר ב"ד הפקר י"ל דבשל נכרי ל"א הפקר ב"ד הפקר דהפקר ב"ד ילפינן מוכל אשר לא יבא לג' ימים בעצת השרים והזקנים או מאלה הנחלות אשר נחלו אלעזר הכהן מה אבות מנחילין את בניהם כל מה שירצו אף ראשים מנחילים עיין גיטין ל"ו ומלמודים אלו אין ללמוד רק ממון ישראל אבל לא נכרי דאין מחויב לשמוע לעצת השרים והזקנים ואין ללמוד ק"ו דאם ממון ישראל יכלו להפקיר כש"כ ממון נכרי דישראל מחויבים לשמוע ולישראל הראשים מנחילים משא"כ בנכרי. ואין סתירה. ממה שמבואר בסי' קס"ו ובתוס' גיטין י"ג ד"ה במעמ"ש דאם ממונו של ישראל הפקיעו ע"י מעמד ג' כש"כ ממון נכרי דשם הנותן נכרי ל"ה רק הפקעת הלואתו ול"ה רק מדרבנן ושייך ק"ו שכתבו תוס' משא"כ היכא דקנה נכרי חפץ מדאורייתא ואסור לגזלו מדאורייתא י"ל דל"מ ק"ו ועוד דתוספת כתבו שם עוד טעם דבדיניהם דיינין ליה וא"כ היכא דקנה בדיניהם ל"א הפקר ב"ד הפקר. ובכן י"ל דאף דהדין היכא דישראל לא עבר מדאו' בב"י מ"מ אסור לאחה"פ כמ"ש המג"א סי' תמ"ז בסופו דאם ישראל הפקיד חמץ אצל נכרי אף דישראל לא עבר מדאורייתא מ"מ חייב לבער מדרבנן ואם לא ביערו אסור לאחה"פ והוא מדברי הר"ן דוקא היכא דהנכרי ל"ק מדאורייתא דישראל הי' חייב לבער מדרבנן ועבר על מה שלא ביער משא"כ אם הנכרי קונה מדאורייתא ואסור מן התורה ולא יוכל לבער דהנכרי לא יניחנו. וגם אסור לבער לגזול נכרי אם גזל נכרי אסור מן התורה כיון דל"א הפקר ב"ד הפקר. לא עבר גם מדרבנן מה שלא ביער ועל מה שעבר ומכר בע"פ ועשה איסור אין לקנסו כיון שעשה בהוראת ת"ח ע"כ מותר לאחה"פ:
ט ובהכי הי' מקום לומר דאם מכר ישראל לנכרי בכסף לבד מותר לאחה"פ דהרמב"ם פוסק פ"א מזכי' עכו"ם שמכר מטלטלין לישראל או קנה מטלטלין לישראל קונה במשיכה ומקנה במשיכה או בדמים ופי' הרב המגיד דס"ל להרמב"ם דנכרי קונה ומקנה בין בכסף בין במשיכה. אבל הצל"ח פסחים ל"א בסוף הסוגיא פירש דכמו דחכמים תקנו שישראל לא יקנה מחבירו בכסף ובכלל התקנה שגם נכרי לא יקנה בכסף ופי' דברי הר"מ דקונה במשיכה דוקא ומקנה בין במשיכה בין בדמים והוקש' לו לפי שיטתו אמאי פסק ברמב"ם פ"ד דבכורות דישראל שנתן מעות לנכרי חייב בבכורה ונכרי שקנה מישראל בכסף פטור מבכורה. והרי חכמים הפקיעו הקנין כסף. ומה שתירץ דכיון דהישראל חייב לקבל מי שפרע מ"ה פטור מבכורה לא נהירא דלדעתי לא צריך לקבל מי שפרע נגד נכרי. ועיין תוס' בכורות י"ג ע"ב ד"ה הכי קאמר דאע"ג דגוי קיבל עליו לדון בדיני ישראל א"צ ישראל לקבל מי שפרע דמי שפרע אינו דין עוד כתבו דל"ש מחוסר אמנה נגד נכרי א"כ כש"כ בלא קיבל עליו לדון בדיני ישראל דא"צ הישראל לקבל מי שפרע. אמנם לפמ"ש שפיר בפשיטות דכיון דהנכרי קנה מדאורייתא נהי דהחכמים הפקיעו הקנין כיון דל"ש הפקר ב"ד הפקר בשל נכרי הבהמה של הנכרי מדאורייתא פטור מבכורה וה"ה בחמץ מה"ט אמרינן בפסחים ל"א דלאביי דלמפרע גובה נכרי שהלוה לישראל על חמצו מותר בהנאה דקנה בכסף הלואתו אף דחכמים הפקיעו קנין מעות לרמב"ם כיון דמדאורייתא קנה ל"א הפקר ב"ד הפקר בנכרי והנה בענין זה הרבה יש לדבר אולם לפי שהדבר תמוה לומר כן דל"א הפקר ב"ד הפקר בשל נכרי לא אאריך בזה. ואין לבנות ע"ז (וע' לעיל סי' קכ"ג אות א' ואות ח' כתבתי ג"כ סברא זו לענין בכור מ"מ כיון שיש להתווכח בזה ע"כ קשה לסמוך ע"ז) ועוד דהכא י"ל דתיכף כשאסור בהנאה מדרבנן חכמים הפקיעו ממון ישראל ולא קנה הנכרי ול"ש לומר דבנכרי ל"א הפקר ב"ד דבכאן הפקירו ממון ישראל:
י מ"מ כיון דמדאורייתא מהני המכירה בע"פ לתערובות חמץ כדכתיבנא דאף ר"י מודה לפני זמנו בתערובות. ועוד דהרבה פוסקים ס"ל כר"ש גם בלפני זמנו א"כ אין לדמות לישראל שהפקיד חמצו אצל נכרי וקיבל עליו הנכרי אחריות דצריך לבער מדרבנן ואם לא ביערו אסור לאחה"פ דהמג"א סוף סי' תמ"ז כתב בטעם הדבר דיש לחוש. שכל אדם יעשה כן ויאמר שקיבל הנכרי אחריות. א"כ זה דוקא בלא מכר משא"כ במכר לאחר חצות ומחמת שכחה לא מכר קודם חצות דאין לחוש שכל אדם יעשה כן דכיון דמכר כמו שכל ישראל מוכרין למה חיישינן שיעשה כן למכור אחר חצות ולא קודם חצות. ובשלמא שלא למכור כלל חיישינן משא"כ שימכור אחר חצות ל"ח ומ"ה מותר לאחה"פ. והנה כבר התירו הרבה פוסקים בכיוצא בזה עיין תשו' פנ"י ותשובת כתר כהונה סי' כ' ותשו' מהר"ם מינץ ונטע שעשועים וברית אברהם אך החתם סופר סי' קי"ב מפקפק דלדעתו אף אם מכר לנכרי וזכה הנכרי מהפקר עדיין ישראל עובר בב"י והרבה יש לפלפל בזה. אולם לאחר הפסח דהוא רק אסור דרבנן יש לסמוך על הפוסקים המתירין בצירוף ההיתר שכ' כ"ת כיון דלא קנה רק בכסף שהתיר במק"ח על כן הנני מסכים להתיר הי"ש בהנאה היינו דאם עוד לא פדה הי"ש מנכרי מותר לקבל דמיו ואם כבר פדה החמץ מותר למכרו לנכרים ומותר לבטל ברוב ויהי' מותר אף לישראל ומ"מ אם הי' עובדא בא לידי בע"פ בע"פ בהפסד מרובה כערך השאלה הייתי מורה כדברי הפנ"י שהישראל ילך לשם וישראלים אחרים יזמינו לנכרים שיזכו בהי"ש. והישראל הבעלים יקח המגופות והי"ש יתחיל לירד לקרקע והישראל ילך תיכף ויפקיר בפני ישראלים וישובו הנכרים ויזכו בהי"ש כמצילין מזוטו של ים ויקחו הי"ש לסלים אחרים שיהי' להם זכות בהסלים וכ"ז בהפסד מרובה גדול כמו השאלה הנ"ל:
יא ואחרי שביארתי ת"ל חות דעתי אשוב לדברי כת"ה הנה בדברי רש"י פסחים ס"ג שפי' בדברי ר"ש דלקי על לא תשחט בהדי לאו דבל יראה ולא פי' בדברי ת"ק עיין בספרי בית יצחק א"ח סי' ע' אות א' שכתבתי ישוב נכון. וכ"ת העיר לפ"מ דמבעי בירושלמי פ' תמיד נשחט אהא דב' חצאי זתים בבית אין מצטרפין בכלי מצטרפין איך הדין לענין שוחט הפסח על החמץ א"כ משכחת גונא שילקה משום לא תשחט ולא ילקה משום בל יראה כגון ששני חצאי זתים בבית ומ"ה לא פירש"י בדברי ת"ק דלקי בהדי לאו דבל יראה רק בדברי ר"ש דס"ל כ"ש למכות ולקי משום בל יראה אף בכ"ש לכאורה יפה העיר אך י"ל דגם לר"ש לא ס"ל כ"ש למכות רק באיסור אכילה לפמ"ש הריטב"א בסברת ר"ש משום אחשבי' וזקני הח"ץ כ' דדוקא באיסור אכילה שייך אחשבי' א"כ י"ל דבל יראה אף ר"ש מודה דבעי כזית ואין לי לע"ע גילוי לדבר זה אך עיין בספרי לא"ח סי' ע' אות ג' הבאתי דר"ש מודה היכא דבעי ש"פ והבאתי ראי' מתוס' מכות י"ח ד"ה ולילקי ע"ש ומשם יהי' ראיה דהיכא דלא שייך אחשבי' גם ר"ש מודה ומ"מ עדיין צ"ע. ועיין מה שכתבתי בספרי הנ"ל סי' י' אות י' דברים יקרים לענין ח"ש בשאר איסורין. אמנם בגוף דברי ירושלמי שהביא כ"ת הנה לש"ס דידן לא ס"ל כירושלמי וס"ל דב' חצאי זתים בבית חמור יותר מהיא בכלי כדאמר עולא בפסחים מ"ה ע"ב. אמנם האיבעי דירושלמי לא נודע אם מיירי שהב' חצאי זתים בבית אמאי יחייב משום לא תשחט הואיל אילו הי' בכלי עובר בב"י והרי השתא הוא בבית. ואם מיירי בכלי מה סברא לפטור הואיל ואילו הי' בבית הי' פטור והרי עתה הוא בכלי שהרי ז"ל הירושלמי תמן אר"י ב' חצאי זתים בבית אחד אין מצטרפין בכלי מצטרפין שחטו עליהן מאחר שאלו בתוך הבית ואין הבית מצטרף פטור או מאחר שאלו בתוך הכלי הכלי מצטרף חייב ולא נודע במה מיירי בשחטו עלי' אם מונח בבית או בכלי ושמא מיירי במונח בבית רק דאי לא משכחת כלל שיעבור בבל יראה בכה"ג, ודאי אינו עובר על ל"ת ג"כ רק כיון דאשכחן חיוב בל יראה היכא שהוא בכלי י"ל דלא תשחט חמיר וחייב אף כשהוא בבית. ושמא הכוונה מהאיבעי למ"ד עד שיהי' חמץ בעזרה. דבעי על בסמוך מיבעי' לי' אי בעזרה דינה כבית ואין מצטרפין ב' חצאי זתים. או דלמא כיון דמחיצת עזרה מחיצה לענין זה דינה ככלי ומצטרפין ב' חצאי זתים ועיין חולין כ"ט כעין זה. ועדיין צ"ע להבין דברי ירושלמי:
יב והנה מה שמפלפל כת"ה אי עובר בב"י בע"פ שהרחיב הדיבור בנוב"י כבר כתבתי לעיל דבי"ש דל"ה רק תערובות חמץ ודאי אינו עובר בב"י בע"פ לפמ"ש תוס' ריש פסחים דבנוקשה דליכא אלא חד קרא לא אסור אף לר"י מדאורייתא בע"פ וה"ה בתערובות. ע"כ בנ"ד ודאי לא עבר בב"י בע"פ. איברא דבדרוש שנה זאת פלפלתי לפמ"ש הטו"ז ר"ס תמ"ב דאף דבתערובות חמץ לרבנן אינו אסור מדאורייתא מ"מ עבר אב"י:
וכ"כ הפנ"י והאור חדש דרישא דמתניתין דאלו עוברין אתיא ככ"ע משום דעובר בב"י ורק אסיפא דהרי אלו באזהרה מקשה בגמרא מאן תנא עיי"ש א"כ יש מקום לומר דתערובות חמץ עובר אף בע"פ אף דמותר באכילה מדאורייתא והרחבתי הפלפול מ"מ להלכ' ודאי אינו עובר בע"פ ואכ"מ להציע כל הפלפול וכת"ה הקשה לפי מה דכתבו הפוסקים לישב דברי הרמב"ם שפסק בקנה חמץ לוקה משום בל יראה והרי הוי ניתק לעשה ותירצו דמיירי בז' של פסח וביו"ט אינו יכול לשרוף והקשו דעדיין הוי התראת ספק שמא יעבור וישרוף ולא ילקה על יו"ט דהטעם דאין עשה דתשביתו דוחה יו"ט דאין עשה דוחה ל"ת ועשה ולהריב"א סוף חולין דבעבר ועשה לא לקי דהל"ת נדחה שוב הוי התראת ספק. ול"ק לפמ"ש תוס' שבת ד' דהיכא דבעי עשי' ל"ה התראת ספק ואף לפי המבואר במכות דלמ"ד ביטלו חייב הוי התראת ספק שמא יקיים העשה שם הוי חיוב לקיים העשה אוקמינן אחזקה דודאי ניתק הלאו והוי התראת ספק משא"כ שמא יעבור וידחה לל"ת ועשה ל"ה התראת ספק ועיין במכות בתוס' דף ט"ו ע"ב. ובגוף ההיתר שכתב מטעם דהישראל לא קנה הי"ש רק בכסף והאנדשלאג ואף ששכר הסקלאד לא קנה הי"ש מתורת חצר לפמ"ש הש"ך סי' ר"ב דל"מ קנין חצר רק אם החצר הי' שלו מקודם לא נהירא דבהאנדשלאג ומעות ודמי קונה וגם בקנין חצר אין הלכה כהש"ך ובודאי מדד הי"ש ועיין בנתיבות סי' קצ"ד דהיכא דהמנהג לקנות בכסף לא יגרע מסטימתא דקנה. ע"כ אין לסמוך על זה לבד אך בצירוף המכירה והיתר שכתבתי לעיל יש להתיר כנ"ל. ונ"ל דלא נימא בכה"ג חוזר וניער ואם יבטל ברוב מותר אח"כ להוסיף כיון דהוי דרבנן ויש היתרים מספיקים: יג הנה בגוף הדבר שכ' במק"ח סי' תמ"ח סס"ק ה' דאם ישראל קנה בכסף או בקנין סטימתא מותר לאחה"פ דישראל יכול לחזור מהקנין דלא הפקיעו ממון ישראל בתקנתא דרבנן כמבואר בסי' קכ"ו לענין מעמ"ש. וזה צ"ע דהרי קנין אגב נמי ל"ה רק דרבנן לדעת תוס' ב"ק י"ב והרא"ש ומהני בנכרי. כמבואר בקצה"ח סי' קכ"ג בשם רבינו ירוחם דלא כתומים שם. ועיין בנתיבות סי' ס"ו ס"ק ל"ה שפסק דאפי' מכירת שטרות הוי קנין דרבנן מהני בנכרי דאינו דומה למעמ"ש. הן אמת דדבריו צ"ע דכתב דמעמ"ש ל"מ בדיניהם ומ"ה ל"מ במעמ"ש. הנה לפנינו דברי תוס' גיטין י"ג ע"ב ד"ה במעמ"ש דאם הנותן עכו"ם קונה משום דבדיניהם דיינין לי' הרי דמעמ"ש בדיניהם קונה ולפ"ז אם המקבל עכו"ם ג"כ קונה בדיניהם דלא כנתיבות מ"מ בעיקר הדבר ודאי קונה נכרי בקנין סטימותא ואינו דומה למעמ"ש דהוא הלכתא בלא טעמא משא"כ מה שתקנו רבנן שיהי' קנין כגון סטימותא ואגב מהני גם בנכרי ועיין בח"ס יו"ד סי' שי"ד שצדד לומר דקנין סטימותא הוי קנין דאורייתא. אך הנתיבות לא ס"ל כן ועיין בספר אמרי בינה להגאון ר' מאיר אויערבאך דיני קנינים סי' ט"ז שהוכיח דקנין דרבנן מהני בנכרי. ובודאי שגם המק"ח ס"ל דנכרי קונה בסטימותא אך בסי' קצ"ד כ' דישראל מנכרי קונה בסטימותא ונכרי מישראל ל"ק ודבריו צ"ע. והנרא' שעיקר הוראת החוו"ד לענין חמץ אחה"פ דל"ה רק דרבנן ומ"ה מקיל שישראל יכול לחזור והיינו שהישראל יקבל הסחור' יש לסמוך ע"ז גם מה שיש לעיין בנ"ד שהישראל עשה איסור שמכר החמץ בע"פ אחר חצות מהני המכיר' הואיל דהנכרי קנה מתורת יאוש או הפקר ול"ש לפלפל בזה אי כמדארל"ת אעל"מ ועיין רמב"ם פ"ט מזכי' בישראל שנתן מתנת ש"מ לגוי הואיל ועשה איסור לא תקנו חז"ל ומ"מ בשאר קנינים דרבנן אף בעשה איסור קונה ועי' בנתיבות סי' רל"ה ס"ק ב' דמהני קנין דרבנן במקום איסור ודוקא בקטן דל"מ רק משום כדי חייו ל"מ במקום איסורא וכן במתנת שכ"מ דל"ה רק משום דלא תטרף דעתו ע"כ פסק הרמב"ם פ"ט מזכי' דל"מ במקום איסור אבל בגדול מהני קנין דרבנן אף במקום איסור ולפ"ז בנ"ד דהנכרי קנה בקנין אגב דהוה קנין דרבנן מהני אף במקום איסור ועיין באמרי בינה דיני קנינים סי' ט"ו הנ"ל ובאם כבר התיר הי"ש אף בשתי' בלא ביטול ברוב יש לסמוך אתשו' כתר כהונה סי' ח' דמשמע מדבריו דקנין כסף מותר אף בשתי' אך לכתחלה עדיף להורות בביטול ברוב לישראל: והנני ידידו: