אור ברסלב
שות בית יצחק קונטרס אחרון › לחלק או"ח ויו"ד סימן ט

שות בית יצחק· רבי יצחק יהודה שמלקיש

קונטרס אחרון · לחלק או"ח ויו"ד סימן ט

לחלק או"ח ויו"ד סימן ח

ב"ה:

פשעמישל תרנ"ב לפ"ק:

להרב המאה"ג החריף ובקי מ' חיים דוב בעריש שטראך נ"י האבד"ק נייאמרקט:

בדבר השאלה באחד שדיבר קודם הפסח עם נכרי שיקנה אצלו החמץ והסכים עמו והבטיח לו שיבא בע"פ בבוקר ובראותו שהקונה לא בא והשטר מכירה ממכירת הברייאהויז ומכירת החמץ נכתב על שם הקונה מכר לנכרי אחר שיקנה בשביל הקונה שנכתב בשטר והקונה נתן אדרויף ממעות שלו בשביל הקונה הנזכר בשטר ונכתב בשטר שהקונה יקנה כל המטלטלין בקנין אג"ק. ובחה"מ בא הקונה הראשון ומסר הקונה השני להקונה הא' השטר מכירה. ועתה שאל אם מותר החמץ לאחה"פ ויש בזה הפס"מ לערך ג' אלפים ר"כ: א תשובה כת"ה מפלפל בענין אם יש שליחות לזכות לנכרי תחלה נדין כיון שהקונה לא עשה שליח ל"ע מתורת זכוי במקח כמבואר ברמ"א סי' קצ"ה וז"ל והא דקנה המקח שלא בפני הקונה דוקא במתנה אבל במקח שאפשר שאינו חפץ לקנות ל"ק ושניהם חוזרין. ואמנם י"ל כיון שהקונה גילה דעתו קודם הפסח שרוצה לקנות בזה זכין לאדם שלא בפניו כמ"ש הקצה"ח סי' קצ"ה ס"ק ג' דלא כדעת מהרי"ו הובא בסמ"ע ס"ק י"א דאפילו ידעינן דהי' ניחא להקונה מקודם לכן. וגם עתה כששמע הקנין חיישינן שמא חזר בו הלוקח ולבסוף חזר ונתרצה וכן כ' כת"ה. אמנם עדיין צ"ע דזה ודאי דהלוקח יכול לחזור שהרי לא עשאו שליח והמחלוקת הוא אם גם המוכר יכול לחזור אבל הלוקח ודאי יכול לחזור א"כ עדיין הוה חמץ של ישראל כיון שעדיין לא, שמע הלוקח ואם ישמע יכול לומר שאינו רוצה כמ"ש הרדב"ז דל"מ מתנה ע"מ להחזיר בפסח וכ' הפר"ח סי' תמ"ח בסברתו דכיון שביד העכו"ם שלא לקיים התנאי עובר הישראל בב"י אף אם מקיים התנאי. ומייתי ראי' מרש"י שכ' הגעתיך מעכשיו שמא כשיגיע זמנו לא יפרע ונמצא עובר למפרע בב"י, הכונה אף אם יפרע הנכרי עובר שמא לא יפרע עיי"ש דלא כמ"ש המג"א ס"ק ה' סי' תמ"ח דאין לדמותו להואיל דנראה מדבריו דאם מקיים התנאי אין הישראל עובר. אמנם בשעה"מ ה' חו"מ פ"ד הקשה דברי רש"י אהדדי וכ' לישב דרש"י ס"ל כיון שיש ספק אם יפרע עובר הישראל משום גורם לממון ומ"מ לאחר הפסח מותר דרש"י ס"ל כר' יונה בירושלמי דחמצו של גוי שישראל עבר עליו מותר בהנאה לאחה"פ דלא קנסו רבנן רק בדידי' עיי"ש ולפ"ז בנ"ד נהי דביד הקונה הי' שלא להסכים מ"מ כיון דהוה זכות לקונה ואם הסכים קנה למפרע נהי דישראל עובר בב"י דל"ג מגורם לממון כ"ט מותר לאחה"פ וכ"כ בחק יעקב סי' ת"מ ס"ק ד' דקי"ל כר' יונה בירושלמי. והנה ראיתי ביד אפרים סי' תמ"ח במג"א ס"ק ה' שחולק על המג"א וכ' בסברת הרדב"ז דכיון דבפסח הדבר ספק אם הנכרי יקיים התנאי ועובר בב"י מספק וקנסינן לי' כנראה דס"ל דאסור לאחה"פ בספק ב"י ולדבריו גם בנ"ד אסור לאחה"פ אבל אני כתבתי בתשובה דאף שגם הח"ס בסי' קי"ד כ' ג"כ דבעובר מספק ב"י אסור לאחה"פ אם לדין יש תשובה דאין למדין קנסא מקנסא וכש"כ ללמוד מודאי עובר ב"י לספק עבר בבל יראה ול"מ לרמב"ם דספיקא דאורייתא מדרבנן להחמיר י"ל דבדרבנן לא קנסו כמבואר ס"ס תמ"ז אך אפי' לרשב"א י"ל דבספק לא קנסו וע' פמ"ג סוף פתיחה לסי' תמ"ב דלא נסתפק רק בתערובות חד בחד ונאבד אחד דאיתחזק איסורא ועבר בספק אם קנסו. אך בסי' תמ"ח באשל אברהם ס"ק ג' כ' דבספק נכמי קנסו וגם דבריו צ"ע:

ב וכעת נ"ל דלר' יונה דס"ל חמצו של נכרי וישראל עבר עליו מותר לאחה"פ אף שעבר בב"י כש"כ בעבר בספק דלא קנסו דהרי הטו"ז ס"ס תמ"א כ' דהיכי דיש ספק שיהי' שלו חמיר טפי מאחריות על ישראל ומק"ח סי' ת"מ כ' דה"ט דבאחריות עליו עובר בב"י משום שיכול להיות שיהי' שלו כמו דאמרינן בריש המפקיד (ולא עדיף אחריות מספק קנין דלא כטו"ז) דמקנה לי' כשתגנב. וכיון דבאחריות מותר לאחה"פ ה"ה בספק ב"י והן אמת דלר' יוסי דס"ל בירושלמי דבחמץ של נכרי ואחריות ישראל אסור לאחה"פ אולי ס"ל ג"כ דבספק ב"י קנסו אבל לר' יונה איכא ק"ו השתא בודאי עבר ב"י לא קנסו כש"כ בספק אם עבר בב"י. ועוד דהו"ל ספק דרבנן ול"ה ספק דרבנן ע"י גלגול כיון די"ל דבספק לא קנסו חז"ל וע' בספרי לא"ח סי' ס"ט מ"ש ע"ד פ"ח בחטה שהי' כתוב עלי' ארץ חטה ושעורה דחייב לבער ומ"מ לאחה"פ מותר. והנה אף דבכל מקח ל"ש זכוי מ"מ בקונה חמץ יש לומר דהוה כקונה סחורה בזול שכ' קצה"ח סי' קצ"ה דשייך זכיי' ואף דמוכרין לנכרי ביוקר מ"מ כיון שדרך העולם הוא שהישראל חוזר וקונה ממנו לאחה"פ ונותן לו ריוח כמ"ש הטו"ז בסי' תמ"ח ס"ק ו' דאם יקנה אחר חייב למכור להמוכר ע"כ עדיף מסחורה בזול ושייך בו זכיי':

ג ואמנם יש לדון אם מהני זכוי ושליחות בנכרי והנה כת"ה כ' אף אם ל"ש זכוי ושליחות בנכרי מ"מ מהני הקנין לפמ"ש המחנה אפרים ה' שלוחין סי' ט' דהיכי דנכרי שלח לישראל שיקנה לו קרקע ואמר הישראל שקונה בשביל הנכרי אף שנתן הישראל מעותיו קונה הנכרי דהו"ל כאילו אמר הילך מנה ותתקדשי לפלוני דא"צ שליחות דמעותיו קונין לפלוני מדין עבד כנעני והוא לא עביד רק מעשה קוף. ולפ"ז ה"ה הכא מעותיו קנאו החפיצים לנכרי רק שהמח"א כ' דבמטלטלין ל"מ קנין כסף מישראל לנכרי וכיון דכותבין בשטר והתניתי שיקנה בכסף הרי קונין בכסף ע"כ א"צ דין שליחות אך באמת דעת הש"ך דל"מ מה שמתנים שקונין בכסף ועיקר הקנין הוא קנין אגב ובזה נראה דצריך שליחות דל"ש לומר מעותיו קונים רק בקנין כסף. ובגוף היתר זה יש לפקפק דהנה בקנין בעינן שיכוין הקונה לקנות א"כ בנ"ד דהנכרי שנכתב בשטר לא עשה שליח ולא כיון כלל לקנות מה מהני שהנכרי השני נתן מעות וקנה בשבילו ואף שהמוכר כיון להקנות להקונה שנכתב בשטר ובדעת אחרת מקנה ל"ב כוונת הקונה כבר כ' הקצה"ח ס' רע"ה דזה מטעם זכי' ול"מ בעכו"ם ובעי דוקא כוונת הקונה וכאן לא כיון הקונה לקנות (ואינו דומה לעבד כנעני דקונה בכסף בע"כ של עבד אף דעבד אין לו כוונת הקנין שהרי אינו רוצה דשם הוה דעת אחרת מקנה ומהני מתורת זכוי ואף דעבד לאו בר שליחות הוא כיון שנעשה ע"י בן ישראל מהני זכוי כמ"ש תוס' כתובות י"א ודו"ק) בשלמא בק"ס שכ' הקצה"ח סי' קכ"ג וסי' קצ"ה דמהני בסודר הערים והנכרי קונה מדין עבד כנעני דשם כיון הנכרי לקנות וכן בהך דמחנה אפרים ה' שלוחין סימן ט"ו שהנכרי שלח ישראל שיקנה עבורו הרי כיון עתה לקנות ומהני כוונה זו. שבעת שישראל קונה מעות קונה לנכרי מדין עבד כנעני ומצאתי בספר היקר אמרי בינה בסוף הספר בקונטרס בדיני קנינים סי' כ' שהרגיש בדבר ופי' כן דברי מח"א עיי"ש. ולפ"ז בלא עשה הנכרי שליח ולא אמר לו ל"מ הקנין ולומר שמה שאמר לבעה"ב קודם פסח שיבא ויקנה ממנו זה הוה כוונת הקנין רחוק לומר כן מלבד מה שיש להסתפק אם עכו"ם קונה מדין עבד כנעני דהרי נכרי אינו קונה עבד לגופי' רק למעשה ידיו א"כ דוקא ישראל שיכול לקנות עבד לצרכו יכול לקנות עבד שיצא לחירות ג"כ ומ"ה יכול לקנות קרקע בשביל נכרי אף בלא שליחות מדין עבד כנעני אבל נכרי שאינו קונה אולי אינו קונה עבד שיצא לחירות כיון דלא מטעם שליחות וזכי' קונה ול"ש בנכרי שיקנה מדין עבד כנעני וזה ספק עצום אך י"ל כיון שהעבד יוצא לחירות משום שקבלת רבו גרמה ואף בע"כ מהני אף שהנכרי יתן הכסף דהוא מעשה קוף קעביד כמ"ש מח"א ומ"מ מטעם הא' צ"ע בהיתר זה:

ד ואמנם מ"ש דדעת המ"ב דעכו"ם לעכו"ם יש שליחות והש"ך סי' רמ"ג מביא כן בסתמא אך המג"א סי' תמ"ח דחה דבריו מירושלמי פ"ו דדמאי ופ"א דתרומות וכ"כ המ"ל פ"ב משליחות. אולם לדעתי יש לישב קצת דברי המ"ב דבמדרש רבה פ' נח פ' ל"ד דרש בן נח נהרג בדין אחר וכו' ע"י שליח שנאמר שופך דם האדם באדם ע"כ דבב"נ יש שלד"ע ומשם מוכח דבב"נ יש שליחות עכ"פ ע"כ לאחר מ"ת ניטל כח השליחות מישראל לנכרי ומנכרי לישראל אבל נכרי לנכרי נשאר כמו שהי' קודם מ"ת וזה דעת המ"ב והירושלמי ס"ל דשופך דם האדם באדם קאי על העוברין כמו שדרש ר"י בסנהדרין נ"ז והיינו טעמא דמייתי בש"ס שם הדרוש אפי' בע"א ולא מייתי אף ע"י שליח דר"י שם מוקי קרא על עוברין ונמצא שהוא מחלוקת דתנאי ועיין בשמים ראש סי' ר"ד הרגיש קצת והמדרש וע' בשמים ראש סי' רכ"ג שהקשה איך ילפי' שליחות מושחטו כל קהל עדת ישראל הלא זה היה קודם מ"ת ולהנ"ל ניחא דקודם מ"ת ודאי היה דין שליחות ומ"מ קשה להקל עפ"י שיטת המ"ב נגד הירושלמי בשגם דהרמב"ם פוסק כר"י דב"נ נהרג על העוברין דכתיב שופך דם אדם באדם ולא מוכח שליחות בב"נ כדדרשינן בב"ר הנ"ל. והנה היה מקום לאמר דאף אם עכו"ם לעכו"ם עושה שליח אבל אינו זוכה לחבירו דקצה"ח כתב בסי' ק"ה דזכיה, מהני לא משום דאנן סהדי דעשאו שליח רק הוא גזה"כ ויליף לה מאיש זוכה (אף דלא כתיב איש זוכה רק תיבת איש בפסח מורה ע"ז). וכפי הנראה כוונתו דהוא שליח דעשאו תורה עיי"ש ולפ"ז בעכו"ם לעכו"ם דלא כתיב קרא י"ל דאין זכיה דלא מצאנו שהתורה עשאו שליח ועיין הגהות מקור ברוך הנדפס בגליון היו"ד סי' קס"ט שהקשה על הרמ"א דאין זכיה לעכו"ם והלא עכו"ם לעכו"ם יש שליחות ולהנ"ל ניחא. אמנם אם לדין יש לאמר להפך דאף אם עכו"ם לעכו"ם אין שליחות אבל זכיה יש דהקצה"ח כתב, דל"ה זכיה מטעם דאנן סהדי שעשאו שליח רק התורה עשתה אותו שליח ולדעתי ענין השליחות והזכיה הוא מטעם השבת אבידה כיון שיכול לעשות טובה לחבירו מחויב לעשות דמה"ט מחויב להעיד ועיין סנהדרין ע"ג והרמב"ן כתב בפ' וישלח דבכלל דינים שנצטוו ב"נ דיני גניבה ואונאה ושומרים ואונס ומפתה כיו"ב כענין הדינים שנצטוו ישראל עיי"ש. ובודאי גם השבת אבידה בכלל ע"כ מחויב אחד לזכות לחבירו רק כשנתנה תורה נטלו מהם הדינים הנוגעים לישראל כיון שישראל אינם מחויבים לשמור להם גם המה אינם בדיני שומרים לישראל כמ"ש הסמ"ע סי' ש"א ונתיבות ס"ס ע"ב אבל עכו"ם לעכו"ם יש זכיה אף שאינם בתורת שליחות דכשיהיה עשיתו כעשיית חבירו לא נדע בלי רבוי מקרא והן אמת דבמקום אחר פלפלתי על הרמב"ן דבכמה מקומות ל"מ כדבריו ע"כ לא אחליט הדבר אף שיש מקום לאמר כן:

והנה מ"ש עוד כ"ת להתיר מטעם דאם נימא דהנכרי הנכתב בשטר לא קנה דאין שליחות לנכרי הנכרי השני קונה כמ"ש מחנה אפרים פ' מה' שלוחין סי' ט"ז בגוי שאמר לישראל שיקנה לו דבר אף שלא קנה הנכרי דאין שליחות לנכרי קנה הישראל אף שלא כיון לקנות ומייתי ראיה מתשובות ריב"ש עיי"ש וכתב כ"ת דה"ה כשנכרי קונה עבור הנכרי קנה הנכרי הקונה השני ואין הדמיון טוב דכבר כתב המח"א שם דאף דלא כיון הקונה לקנות מ"מ בדעת אחרת מקנה ל"ב כוונת הקונה וסגי בכונת המקנה. א"כ דוקא בקנה הישראל בסתם ולא אמר להמוכר שקונה בשביל אחר דעכ"פ המקנה מתכוין להקנות לו משא"כ כשאמר להמוכר שקונה בשביל אחר גם המקנה לא כיון להקנות לו ועוד דוקא בישראל הקונה דמהני כוונת המקנה מטעם זכיה אבל בנכרי הקונה דלא מהני כוונת המקנה מטעם זכיה כמ"ש בקצה"ח סי' קע"ה והובא לעיל ל"ש לאמר שקנה הקונה השני. והנה נ"ל דבדק הבית שבת"ה בית ג' שער ז' בדיני פת הפלטר חולק על הריב"ש ועל מחנה אפרים שכתב ישראל ששלח נכרי לקנות פת פלטר כיון שאין שליחות לנכרי והנכרי הקונה לא זכה בו בשביל ישראל המשלח וכיון שכן ישראל זה לא זכה מיד הפלטר תאמר שהוא אסור. ונראה כיון דאין דעתו של שליח לזכות לעצמו וכיון שכן אי אפשר לזכות נמצא ישראל מידו של פלטר הוא זוכה דמידו חשבינן ליה כ"ז שאין יד אחר באמצע עי"ש:

ומשמרת הבית ששתק אודויי אודי לי' וזה דלא כריב"ש אמנם לפמ"ש לעיל בדק הבית אינו חולק על הריב"ש דדוקא בישראל הקונה מהני דעת אחרת מקנה וקונה השליח משא"כ בשליח נכרי ל"מ כוונת המקנה כמ"ש הקצה"ח ועכ"פ מדברי בדק הבית ראיה לדברינו. שוב ראיתי דאין הדבר ברור כ"כ דדעת אחרת מקנה ל"מ בעכו"ם משום דכוונת המקנה הוא מדין זכיה ול"מ בעכו"ם דעיקר ראיות הקצה"ח סי' רע"ה מדכתב הטור ביו"ד סי' קל"ב דאעפ"י שהגביה הנכרי בשעה שהוא מודד לא קנה מפני שאותה הגבהה לא הי' לקנין אלא למדידה והרי בדעת אחרת מקנה ל"ב כוונה וע"כ בעכו"ם ל"מ וראיה זו נדחית מנתיבות סי' ר' ס"ק י"ד שכ' דבדידיה גם המוכר לא נתכוין להקנות. עוד כ' דהלוקח לא רצה עדיין לקנות עיי"ש ובנתיבות שם ס"ק ט"ו כ' ג"כ דהגבהה בעכו"ם ל"מ בלא כוונה. אמנם אם ראיית הקצה"ח נדחית י"ל דנהי דהשליח ל"ק בנ"ד מ"מ כיון שהנכרי הב' נתן מעות להמוכר שיקנה הנכרי הנכתב בשטר והוא כבר גילה דעתו שרוצה לקנות מעותיו קנו להלוקח מדין עבד כנעני ובדעת אחרת מקנה קונה לוקח אף נכרי בלא כוונה. ול"ב שליחות בזה ובמודר שאני דגם המוכר לא כיון להקנות באופן דהיתר זה יש לו מקום בהלכה:

ו ויש לצרף למילף היתר המבואר בשואל ומשיב מ"ק ח"א סי' רי"ד דבאמת המוכר סבר שהמכירה טובה והרי הוא כנאנס רק דפסקינן דאף אם עבר בשוגג או באונס קנסינן לי' כדי שלא יערים ואף אם ביטל חמצו ולא עבר בב"י אסרינן שלא יערים וזה דוקא אם לא מכר כלל אבל אם מכר ולא רצה להערים רק שטעה בדין ל"ש לקנסו עיי"ש, וע' בטו"ז סי' צ"ט ס"ק ט' שכ' כעין זה דטועה בדין אף למ"ד קנסו שוגג אטו מזיד בזה לא קנסו הגם מה שהביא מתוס' בכורות יש לדחות דתוס' כ' דף כ"ג ד"ה סבר מה מועיל ביטול ברוב למ"ד בין בשוגג בין במזיד לא יעלו. מיהו איכא מ"ד בשוגג יעלו ושמא הוא חשיב שוגג בכסבור שמותר לבטל הבין הטו"ז דבזה לכ"ע יעלו. ואמנם כוונת התוס' למה שכ' בשוגג יעלו ושמא הוא חשיב שוגג. וע' פמ"ג ס"ק י"ב שם ובספרי ליו"ד ר"ס י"ג מ"מ מדברי הטו"ז יש סמך לסברא הנ"ל. (ושוב מצאתי סברא זו בח"ס סי' קי"ט שהאריך בפרט זה). והנה אם נכתב בשטר קנין אודיתא או שנכתב בשטר שהישראל הודה שהכל של הקונה לכאורה יש להתיר מטעם קנין אודיתא שאף שלא בפניו הודה מהני אך שהקצה"ח גופיה כ' בסי' מ' דקנין אודיתא בעי עדים ומה"ט לא סמך בתשו' שו"מ הנ"ל על קנין אודיתא. ולדעתי נראה דבלא"ה ל"מ קנין אודיתא בחמץ אם לא כתב המוכר גופי' השטר ולא קרא המכתב רק חתם תחתיו. דבשלמא כשקרא הכתב הרי הודה אבל אם רק חתם על הכתב בהחתימה הוא עדות שהודה ובאמת לא הודה וקמי שמיא גלי' שלא קרא ולא הודה ובמה ניצול מאיסור חמץ כנ"ל. והנה בדבר מה שיש לחוש שמא לא כיון להקנות רק בשטר כיון שכ' שטר. ול"מ קנין כסף לבד יפה כ' כיון שנוהגים לכתוב בשטר שמוכר לו בקנין המועיל לדברי חז"ל ובצירוף כל הקנינים ודאי כיון להקנות בקנין המועיל לדברי חז"ל אף אם אין מועיל שאר הקנינים:

ז סיומא דפיסקא כיון שחמץ שעבר עליו הפסח ל"ה רק דרבנן ויש סברא שקנה הנכרי החמץ מדין עבד כנעני. אף אם אין שליחות וזכיה לנכרי וגם יש ספק שמא יש שליחות וזכי' לנכרי כדברי המ"ב וכבר כ' דהיא פלוגתא דתנאי וגם יש סברא דטועה בדין לא קנסו ע"כ הנני מסכים לדברי כת"ה להתיר. ובאמת אם לא הי' הפ"מ הייתי מתיר ע"י ביטול ברוב. אך בזה שהוא הפס"מ הנני מצטרף להתיר גם בלא ביטול ברוב באופן שיתן בעל הברייהויז קנס לעניי העיר כפי חות דעת כת"ה על אשר לא שאל לכת"ה איך ימכור החמץ, וד' יצילני משגיאות:

והנני ידידו:

בשולי המכתב בענין אין שליחות לנכרי ע' מפ"א ה' שלוחין סי' י"א דיש שליחות ע"י פועל נכרי דיד עבד כיד רבו ומשמע דה"ה אם שלח נכרי לפועל ישראל גם בזה יש שליחות ולפ"ז צ"ע מה שהקשה תוס' זבחים קט"ז ע"ב ד"ה ואסור לסייען למ"ד קדשי נכרים חייבין משום שחיטת חוץ למה קתני אסור לסייען הרי אפילו חייב משום שחיטת חוץ. והרי קתני אסור דחיוב אין כאן דמשכחת לה ישראל שהוא פועל אצל נכרי דיש שליחות לנכרי ואי דאין שלד"ע הלא כ' קצה"ח סי' ק"ה דהיכי דאין עבירה למשלח יש שלד"ע א"כ השליח אינו חייב מ"ה קתני רק אסור. אמנם דברי קצה"ח צ"ע דאיך יתכן שהשליח יהי' פטור והלא אדרבה שייך לומר כיון שיש עבירה לשליח דברי הרב ודברי התלמיד דברי מי שומעין. ועוד אם נימא בכה"ג יש שלד"ע חייב המשלח ואיך יחייב המשלח כיון שהוא מותר לעשות כן על כן לדעתי ודאי חייב השליח ושפיר הקשה תוס' ומסתברא דהקצה"ח לא קאמר רק דבכה"ג ל"א אעל"מ כיון שעושה בשליחות מי שאינו עושה איסור. הוה כאלו עביד המשלח אבל מ"מ לענין חיוב חייב השליח. וכבר כתבתי בתשובה לעיל סי' קע"ב אות ז' קצת על דברי הקצה"ח ודע דמה שהבאתי לעיל דברי מחנה אפרים ס"ס י"ד ה' שלוחין דעכו"ם לעכו"ם יש שליחות דלא כירושלמי וראיה מדאמרינן בע"ז נ"ג מדפלחי ישראל לעגל גלי דעתיה דניחא להו וכי פלחי גוים שליחותי' עבדי דבריו תמוהים נכרי לישראל ודאי ל"ה שליח. ואיך מייתי ראי' וצ"ל כוונתו דעובד ע"ז דיני' כנכרי. וזה ודאי ליתא דמומר ודאי עושה שליח ודינו כישראל ע' מג"א סי' קפ"ט ואבן עוזר שם והלכה פסיקתא דמומר מגרש ע"י שליח וע"כ ל"ה כנכרי רק כישראל. ובעיקר הקושיא ע' בשמים ראש סי' ש"פ מה שמישב דברי הגמ' וע' בספרי חיו"ד סי' י"ז אות ד' לפלפל בדבריו:

תוכן העניינים

שות בית יצחק

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה