שות בית יצחק· רבי יצחק יהודה שמלקיש
קונטרס אחרון · לחלק או"ח ויו"ד אסימן ב
ב"ה:
פרעמישלא תרנ"א לפ"ק:
להרב החריף ובקי זקן שקנה חכמה כש"ת מ' יחיאל מיכל הכהן נ"י דומ"ץ דק':
עיר ישן יע"א:
ע"ד השאלה מהקלויז שבקהלתכם שאחר השריפה הגביהו הבנין למעלה וגם העזרת נשים מהקלויז הגביהו חומתה למעלה ועשו החומה בעוביה למעלה כמו עובי החומה למטה לא כמו שעושין ברוב בנינים שלמעלה קלושה החומה מעוביה למטה וכעת רוצים הממונים לסתת עובי החומה מבפנים בעזרת נשים למען ירויחו מקומות למכור וגם רוצים לעשות חלון מעזרת נשים לעזרת אנשים אצל הזויות בקרן דרומית מזרחית ולסתת קצת בשפוי מכותל הדרומי מקרן דרומית מערבית מעזרת אנשים ויעשו שם חלון בעזרת נשים וירויחו מקום אחד בעזרת נשים והמה צריכים למעות לתקן הבנין ושאל כת"ה אם רשאין לעשות כן:
א תשובה בדין זה כבר האריכו הפוסקים. ומדברי הטו"ז סי' קנ"א ס"ק ג' הוכיחו דאפי' נתיצה לצורך בהכנ"ס כגון שעושה חלון להאיר אסור ודוקא שעושה גומא או נתיצה אדעתא למלאות הגומא או הנתיצה אבל שלא למלאות אסור אף לצורך וי"ל דס"ל לטו"ז אף עושה חלון להרבות אור אסור. אך נ"ל דעושה חלון להרבות אור גם הטו"ז מודה דמותר ולא אסר רק בעושה שטענדער דהוה לצורך תפלה אבל אין הבנין מתוקן בהכי משא"כ בעושה חלון לצורך האור הוה תיקון בבנין גופי' גם הטו"ז מודה דהרי בס"ס קנ"ב מבואר ברמ"א בשם המרדכי דאסור לסתור דבר מבהכ"נ אלא אם עושה לבנות ומבואר במרדכי הטעם דנתיצה גופיה בנין מקרי א"כ כל לצורך הבנין מותר וחלונות הם לצורך הבנין דבהכ"נ צריך אור גדול. משא"כ שטענדיר הוה לצורך האדם ולא תקון הבנין הוה דרך השחתה כעין שכתב רש"י שבת ק"ו דאף מבעיר עצים לקדרתו מקלקל הוא דתקון אצל אחרים ל"ה תקון לרש"י עיי"ש. והנה בא"ר הוכיח מרא"ם שכתב על רש"י פ' ראה שכתב וכי ס"ד שישראל נותצין מזבחות הא דלא הקשה אמוחק השם משום די"ל דמוחק לצורך וא"כ מה הקשה אנתיצת מזבח וע"כ נתיצת מזבח מותר לצורך עיי"ש. ואמנם בתשובת רמ"א סי' ך' מבואר דאף מחיקת השם מותר לצורך וזה דלא כמזרחי ועיין מ"ש בספרי לא"ח סי' י' אות ה' ומצאתי בבית אפרים חיו"ד סי' ס"א שהרגיש בזה דרמ"א לא ס"ל כמזרחי ופמ"ג סי' קנ"א הקשה באמת כיון דמחד קרא נפקא מחיקת השם ונתיצת המקדש אמאי לצורך תקין זה אסור וזה שרי ולתשובת רמ"א ושאר פוסקים באמת שוים:
ב והנה מ"ש לעיל דיש חילוק בין נותץ לתקן בהכ"נ לנותץ לצורך אדם נ"ל ראיה דהנה באיסור שריפת קדשים ג"כ אסור ואזהרה מלא תעשון כן כמבואר במכות כ"ב בשורף עצי הקדש (ובספר משנת חכמים מסופק באוכל קדשים אם חייב מלקות משום לאו דלא תעשון כן דהוה השחתה נלפע"ד כמ"ש התוס' פסחים כ"ח דתשביתו הוא שלא כדרך אכילה ה"ה השחתה דקדשים דוקא שלא כדרך אכילה). ולפ"ז קשה דשריפת קדשים נותר או טמא מצות עשה כדאמרינן פסחים פ"ג ניתי עשה ונדחי ל"ת וכן אמרינן בשבת כשם שמצוה לשרוף קדשים ולראב"ש דאמר בזבחים ס"ו לא יבדיל א"צ להבדיל והקשו בתוס' שם ד"ה אלא מעתה דנימא בכל ל"ת א"צ לעשות ותירצו דאיך ה"א דצריך ולפ"ז י"ל דלמא הא דכתיב בקודש באש תשרף או והנותר באש ישרף היינו שמותר לשרוף דס"ד דאסור משום לאו דלא תעשון כן קמ"ל דמותר לשרוף ומנ"ל דמצוה לשרוף. אמנם אם אינו אסור רק דרך השחתה א"כ בנותר וטמא דאסור בהנאה ול"ה השרפה השחתה פשיטא דשרי לשרוף וא"צ קרא לזה וע"כ מצוה לשרוף (אך קשה בחלב נותר דמועלין בו מטעם דאם עלה לא ירד כמ"ש רש"י כריתות כ"ג ע"א ומה"ט מועלין בו א"כ ס"ד דהשרפה הוי השחתה וע' מ"ש בתשובה חיו"ד סי' קנ"ד אות ב' בדברי רש"י וע' תוס' חולין ד' ע"ב) וע' בית אפרים חיו"ד סי' ס"א הנ"ל שכ' דמה"ט הקשו תוס' פסחים כ"ט דחמץ יחייב מעילה משום האפר ואיך ישרוף חמץ הקדש ויחייב משום לאו דלא תעשון כן וע"כ משום דלא הוי השחתה ע"ש:
ג והנה תוס' כ' בפסחים ט"ו ע"א ד"ה ולד טומאה דרבנן דנטמא בשר בולד הטומאה דרבנן אין טעון עיבור צורה דדוקא בנטמא בכלי שנטמא במשקין טעון עיבור צורה עיי"ש וצ"ע איך ישרוף בלא עיבור צורה והלא מדאורייתא היתר הוא, ועובר בל"ת דלא תעשון כן כמו שורף עצי הקדש ואיך ישרוף מה דטמא בדרבנן ואיך יעבור בל"ת בקום ועשה. כמו שהקשה תוס' כעין זה בפסחים ס"ב ד"ה כי לית לי' וצ"ל כיון דמדרבנן אסור ולא שוה מידי ול"ה השרפה דרך השחתה כעין שכ' תוס' פסחים כ"ט ד"ה אין פודין אך קצ"ע דזה תליא בפלוגתא שבין ר"מ ור"י בסוכה כ"ג עיי"ש א"כ ר"י לא יסבור כן ותוס' פסחים ט"ו הנ"ל משמע דכתבו לכ"ע. וכ' מלא הרועים אות אינו ראוי מדרבנן. ולפ"ז נ"ל טעם דתניא בפסחים ע"ג ע"ב כל שפסולו בגופו ישרף מיד בדם ובבעלים תעובר צורתו. והיינו טעמא דפסולו בגופו כיון לעצמו אסור ל"ה השרפה דרך השחתה דבלא"ה הוא נשחת אך בדם ובבעלים דעצם הבשר ראוי הוא אך איסור אחר גרם לו הוה השרפה השחתה ומ"ה אסור לשרוף ובעי עיבור צורה וה"ה לפ"ז תיקון בגוף הבהכ"נ הוה נתיצה בנין. אמנם תיקון לבעלים ל"ה נתיצה בנין ואסור לנתוץ על כן גם הטו"ז מודה בעזרת אנשים. א"כ נהי דהוה תיקון לגבי בהכ"נ דנשים מ"מ הרי הוא נותץ חומת בהכ"נ דאנשים ולבה"כ זה ל"ה תיקון והרי עובי החומה כלפנים א"כ יש בה קדושת בהכ"נ דאנשים יש חשש בבנין זה שרוצים לסתת הכותל ולעשותה דקה ויהי' המקום בעזרת נשים מרווח אולי הוה זה הורדה מקדושה דכותל זה הוא מבהכ"נ דאנשים ונתקדש ונעשה ממנה קדושת בהכ"נ דנשים:
ד אמנם בש"ס דפסחים פ"ו מבואר דהא דעובי החומה כלפנים דוקא כששוה לקרקע העזרה אבל אם הכותל גבוה מקרקע עזרה ל"ה כלפנים. וכן כ' הראב"ד פ"ו מה' בית הבחירה ה"ט והכסף משנה כ' שם דאף הרמב"ם סובר כן והא דסתם משום דסמך על מ"ש לעיל גבי לשכות דגגותיהן שוות לקרקע עזרה הוה קודש וה"ה בעובי החומה בעי שיהי' שוה לקרקע עזרה על כן לכאורה י"ל דגובה החומה מבהכ"נ ל"ה קדוש יותר מקדושת עזרת נשים ול"ה הורדה מקדושה וכן אם הוי תיקון לעזרת נשים מותר לנתוץ מה שגבוה מקרקע עזרה. אך י"ל דדוקא לענין אכילת קדשי קדשים ל"ה החומה כלפנים רק אם שוה לקרקע עזרה. אבל מ"מ קדושת בהכ"נ יש לכל החומה. וע' מג"א סי' נ"ה ס"ק י"ב שכ' אהא דמי שעומד אחורי בהכ"נ וביניהם חלון מצטרף והרי גם בחלונות בעינן שיהי' שוות לקרקע עזרה. וע' פר"ח שם ולפמ"ש דדוקא לאכילת קדשים בעי שיהי' שוה לקרקע עזרה ניחא ומג"א כ' דלענין תפלה קיל וסגי שיהי' רואין זא"ז. מ"מ כיון דכתבו הפוסקים האחרונים דאיסור נתיצה מבהכ"נ רק דרבנן דאין ללמוד מקדושת עזרה ובהמ"ק דלא כמ"ש הפמ"ג באשל אברהם. סוף סי' קנ"ב להסתפק אם לוקה בנותץ אבן וע' בתשו' ארי' דבי עילאי סי' ב' חא"ת על כן בכה"ג יש לסמוך אדעת הראב"ד:
הן אמת שיש לומר כסברת הפמ"ג דאף דקדושת בהכ"נ דרבנן מ"מ בזיון בהכ"נ או נתיצה אסור מדאורייתא דומיא. למ"ש בתשו' פנ"י דאף מכשיל לחבירו באיסור דרבנן עובר מדאורייתא בלפ"ע וכ"כ במנ"ח. ובשגם שראיתי מביאים בשם קרית ספר למבי"ט דקדושת בהכ"נ דאורייתא מ"מ בכה"ג ודאי ל"ה רק מדרבנן ויש להקל. אמנם. כן כיון שיש מחמירין בזה וגם יש בדבר ספק אם הוה תיקון הקלויז:
ה על כן נ"ל שימכרו טובי העיר החומה ויוציאוה מקדושה ע"י המעות ואח"כ ינתצו הכותל ע"י פועלים נכרים. ואף דהמכירה, הוה רק הערמה מ"מ הערמה בדרבנן מותר ונתיצה ע"י פועלים נכרים י"ל דל"ה רק שבות דבנתיצה גרמא מותר כמ"ש בשבת ק"כ ע"ב ועי' בית אפרים יו"ד ס"ס ס"א א"כ ע"י נכרי ל"ה רק שבות. ואף די"ל כמחנה אפרים דבפועל נכרי יש שליח לנכרי מ"מ בדבר עבירה אמרינן יד עבד כיד רבו לזכותו ולא לחובתו כמ"ש הריטב"א בקידושין והרמב"ן לענין ע"מ שאין לרבו רשות בו וכבר כתבתי בתשובה דמה"ט מיושבין דברי מח"א ממה שהקשה ב"ק נ"א אין שלד"ע ודלמא ע"י פועל נכרי. להנ"ל ניחא דלחובתו ל"א ידו כיד רבו ע"כ לצורך בהכ"נ אף בעזרת נשים מותר הנתיצה ע"י פועל נכרי וע' דברי חיים להגאון מצאנז א"ח סי' י"ג ח"ב וסי' ג"ד ח"א כנלע"ד וע' מ"ש בספרי ליו"ד ח"ר סי' קל"ו סוף אות י' להוכיח מרא"ש ב"מ דאף היכי דגרמא אסור ע"י נכרי קיל מגרמא ואף דלכאורה בנתיצה אסור ע"י נכרי מדאוריי' לפמ"ש בס' מנ"ח מצוה דבשביעית אסור ע"י נכרי מדאורייתא שהאדם מצווה על שביתת קרקע וכ"כ בפנים יפות פ' משפטים במקרא ששת ימים תעשה מעשיך מ"מ יש לחלק שם מצוה על שביתת קרקע כדאמרינן בע"ז ט"ו משא"כ בנתיצה האיסור על האדם הנותץ וגם בשביעית הקשיתי עליו מש"ס דשבת ס"ח דאמרינן קשה עונשה של שבת יותר משביעית ואמאי לא קאמר קשה עונשה של שביעית משל שבת דבשבת ל"ה רק מדרבנן ובשביעית דאורייתא על כן דבריו צל"ע. מ"מ בנ"ד יש להתיר באופן הנ"ל:
ו לעיל הקשיתי לראב"ש דס"ל לא יבדיל א"צ להבדיל זבחים ס"ה מנ"ל דמ"ע שרפת נותר דלמא הכוונה דמותר לשרוף ואינו עובר משום לאו דלא תעשון כמו בשורף עצי הקדש. כעת נ"ל דבזה י"ל קו' תוס' יבמות ע"ב ד"ה לראב"ש דס"ל נותר שלא בזמנו נשרף בלילה אמאי כתב רחמנא עד בקר ליתן לו בקר שני לשריפתו ואמאי לא שורפין בליל ט"ו דהו"ל נותר שלא בזמנו. ונ"ל לישב דהנה בספרי לא"ח סי' י"א הקשיתי איך דריש לשריפת קדשים דלא דחי יו"ט מקרא דהנותר עד בקר והרי קרא זה כתיב בפסח מצרים דלא הי' אז יו"ט והארכתי שם. אמנם נראה דיתור הקרא דרשינן לעתיד דאף לאחר מתן תורה ליתן לו בקר שני. אבל לכאורה לאחר מתן תורה לא איצטריך בקר שני דבלא"ה אין שורפין ביו"ט רק דקמ"ל אין עשה דוחה לל"ת. אמנם לראב"ש דס"ל לאיבדיל א"צ להבדיל ה"ה שריפת קדשים ל"ה עשה רק ושרפת את הנותר באש היינו דמותר לטרוף דה"א דאסור משום לאו דלא תעשון ע"כ ליכא למימר לדידיה דה"א דעשה דוחה לל"ת דלדידיה ליכא עשה וע"כ לא דריש קרא לעתיד רק קודם מתן תורה שורפין בבקר ראשון דהו"ל נותר בזמנו ומיושב קו' תוס' ומ"מ יש לעיין בזה:
והנני ידידו: