שות בית יצחק· רבי יצחק יהודה שמלקיש
צלעות הבית דרושים · דרוש ז
הספד על השר הטפסר מוה' משה:
מאנטיפיארע ז"ל נאסף אל עמיו ט"ז לחודש מנחם תרמ"ה ונשאתי עליו קינה. ונהי בט' לחודש אלול תרמ"ה:
ספרי א"ל הקב"ה למלאך המות לך והביא לי נשמתו של משה בקשו ולא מצאו, הלך אצל הים א"ל מיום שהעביר את ישראל בתוכי לא ראיתי אותו, הלך אצל הרים וגבעות אמרו לו מיום שקבלו ישראל את התורה לא ראינוהו, הלך אצל גיהנם אמר לא ראיתיו, הלך אצל מלאכי השרת אמרו אצל ארץ:
ומשה עלה אל האלקים ויקרא אליו ה' מן ההר:
א דוד המלך ע"ה בקוננו על מיתת אבנר אמר הלא תדעו כי שר וגדול נפל היום בישראל. וההפרש שבין שר לגדול נ"ל עפ"י מ"ש המפורשים בביאור מקרא קודש כי גדול ה' בציון ורם הוא על כל העמים דתיבת גדול מורה שגדול למעלה והוא גם למטה. והכוונה שהוא משגיח משמים על כל בריותיו ותיבת רם מורה שהוא אך מלמעלה, ואנחנו בני ישראל מאמינים שהקב"ה משגיח על כל בריותיו ואומות עולם אינם מאמינים בזה ואומרי' שלפי גדלו אין כבודו להשגיח על הנבראים השפלים, וע"כ אמר כי גדול ד' בציון ורם הוא על כל גוים, וזה ההפרש שבין שר לגדול דשר הוא שליט ומושל ויש לו לעבדים הסרים משמעתו ומשגיח עליהם והם שולטים על אשר למטה מהם ואמנם השר בעצמו לא ידבר עם מי שלמטה ממנו, וגדול יורה שהוא משפיל עצמו ויעשה חסד עם הגדולים והקטנים, ע"ד שאמרו במגילה ל"א כל מקום שאתה מוצא גבורתו של הקב"ה שם אתה מוצא ענותנתו, וזה שאמר על אבנר שר וגדול כי מלבד שהי' שר וגבור חיל הי' איש חסד טוב לכל כן הנני אומר על השר והטפסר הצדיק המפורסם ר' משה מאנטיפיארע הלא תדעו כי שר וגדול נפל היום הזה בישראל, כי מלבד שהי' שר יוצא ונכנס בחצרות מלכים השליך נפשו מנגד לטובת ישראל ויצא למאראקע לפעול ישועות בישראל יצא לרוסיא. לדבר טובות על עמו לפני המלך ניקאלי' וביטל בכחו הרבה גזירות מאחיו נסע לרומעניע להקל עול הגלות מזרע יעקב והי' מסוכן בנפשו וגוו בכל הדרכים האלה, עוד הי' איש טוב וצדקת פזרונו נודע בישראל על מי לא יחול טובו ומי זה אשר ערך בקשתו אליו ולא ענהו כיד ה' הטובה עליו ואת מי לא תמכו ידיו ועשה חסד עם כל עדה ועדה ועם כל איש ואיש אשר דפק על דלתות פתחו, נסע שבע פעמים לירושלים ד' פעמים הלך שמה הוא ואשתו יהודית יראת ה' וג' פעמים הלך לשם אחרי מות אשתו ובכל פעם פעל ישועות ופיזר הון רב. ומזה יראה כי הי' עיניו ולבו על עיר הקודש ירושלים:
ב וגודל החיוב אשר על כל איש מישראל לזכור ציון וירושלים בכל יום מבואר מדברי הגמ' סוכה מ"א דאמרינן שם מנלן דעבדינן זכר למקדש אר"י דאמר קרא ירמי' ל' כי אעלה ארוכה לך וממכותיך ארפאך נאם ד' כי נדחה קראו לך ציון הוא דורש אין לך מכלל דבעי דרישה. וכבר פירשנו הכונה על פי דברינו במדרש פ' ויצא שהראה הקב"ה ליעקב בהמ"ק בנוי וחרב והדר בנוי, מה נורא המקום הזה בנוי אין זה חרב שנאמר על זה דוה לבנו, כי אם בית אלקים בנוי. ופירשנו על פי דברי בינה לעתים דרוש נ"ח שפי' מקראי קודש זכר עניי ומרודי לענה וראש זכור תזכור ותשוח עלי נפשי זאת אשיב אל לבי על כן אוחיל גם קודש היתה לי דמעתי לחם יומם ולילה באמרם אלי כל היום איה אלקיך אלה אזכרה. ואשפכה עלי נפשי כי אעבור בסך אדדם עד בית אלקים בקול רנה ותודה המון חוגג כי אין אדם מתנחם על החי לפי שיש לו תקוה אך על המת מקבל תנחומין לפי שהוא מתיאש ממנו על כן אם אדם מוריד דמעות על חרבן בית המקדש הדבר לאות שתקותו חי' בקרבו, ועל כן אמר זכר עניי ומרודי לענה וראש כי דאבון הנפש שיש לאדם מזיק לגוף ולנפש. אך זאת אשיב אל לבי על כן אוחיל לו, שמשיב ללבו שיש לו דאבון נפש ואין מקבל תנחומין הדבר לאות שתקותו חזקה שיבנה עד מהרה. ובמדרש אמרו סוף איכה כל מקום שנאמר אין לה הוה לה ותהי שרה עקרה אין לה ולד מכלל דהוה לה אין מנחם לה מכלל דהוה לה, ופירשנו הכוונה עפ"י דברי העקרים דמלת אין הוא בין ההעדר והיש והוא מציאות ברוחני ולא בגשמי וידוע שאשה אשר תתיאש מלדת לא תלד עוד, ועל כן אמר ותהי שרה עקרה אין לה ולד הכוונה שלא הי' לה ולד בגשמי אך תקותה הית' חי כי יפקדה ה' ועל כן אמרו במדרש ויצא אין זה חרב שנאמר על זה דוה לבנו, ואחרי שעוד דוה לבנו הדבר לאות שיש מציאות ברוחני ואקצר כי כבר הארכתי מזה במקום אחר, וזה כוונת מקרא קודש בירמיה כי אעלה ארוכה לך וממכותך ארפאך נאום ד', כי נדחה קראו לך ציון הוא דורש אין לה שהם קראו לה נדחה הואיל ואין דורש לה ואחרי שכבר נשכח ציון מלבם על כן אמרו שאין לה תקוה. אמנם לא כן הוא כי ישראל דורשים ציון בלבם ועל כן אמר הקב"ה ממכותך ארפאך. ומזה יראה גודל המצוה לזכור ציון וירושלים. ויש לפרש מקראי קודש שאלו שלום ירושלים ישליו אוהביך יהי שלום בחילך שלוה בארמנותיך למען אחי ורעי אדברה נא שלום בך למען בית אלקינו אבקשה טוב לך, כי אין העיקר בעיניו הרמת הלאום (נאציאנלע גרעססע) אך הרמת הדת האלקי, וזה שאמר למען אחי ורעי אדברה נא שלום בך למען בית אלקינו אבקשה טוב לך כי זה עיקר תכליתנו: ג והנה מצות הצדקה וג"ח מצוה מפוארה מאוד, ואמרו חז"ל במדרש הובא בעקדה סוף הקדמה למגלת רות אמר ר"ז רות אין בה לא טומאה ולא טהרה לא איסור ולא היתר ולמה נכתבה מפני החסד להודיעך כמה שכר ניתן לגומלי חסדים וכונתם דבכל מקראי קודש יש בו דברי תוכחה, ומגילת אסתר יש בו כמה דינים אולם מגילת רות הוא אך סיפור בעלמא להודיע איך נולד דוד המלך ע"ה. וידוע דכל סיפורי כתבי הקודש יש בהם דברי מוסר ותוכחה ועל כן אמר שגם מגילת רות יש בה תועלת גדול להודיע כמה גדולה מצות ג"ח, ורב טוב צפון לעושי צדקה וחסד:
ד והנה אמרו חז"ל בסנהדרין איבעיא להו הספדא יקרא דחיי או יקרא דמותא וכו' והקשה תוס' בהא דאמר בפ' הערל אל שאול ואל בית הדמים אל שאול שלא נספד כה לכה ואי משום יקרא דחיי הרי מחלו ישראל על כבודן שלא הספידוהו ותרצו בתי' השני דאפי' הוה יקרא דחיי שאני מלך דאיכא בזיון טפי גבי' שלא נספד כהלכה, והקשה מהרש"א דא"כ מה מקשה מהוי אדון וספדו דגבי צדקיהו שהי' מלך. ונ"ל לפרש דברי הגמ' מקודם דהנה צריך להבין ענין הספד מאי תועלת יש לצדיק הנאסף בהספדו ורבי אמר אל תספדוני בעירות סבור מינה משום טירחא הוא דקאמר כיון דחזו דספדי בכרכים וקאתי כולי עלמא אמרו ש"מ משום יקרא הוא דקאמר. והיתכן שרבי רדף אחר הכבוד ורב אמר במס' שבת קנ"ג ע"א אחים בהספדי דהתם קאימנא וכי לכבוד הוא צריך, אולם ידוע דעיקר ההספד הוא להגיד לאדם כשר את אשר פעל בחיים וזרע זרע לצדקה למען ישמעו רבים ויקחו מוסר לעשות כמעשהו וזה זכות גדול להצדיק הנאסף אשר ממנו ילמדו אחרים ע"ד ששלחה אסתר לחכמים כתבוני לדורות והיתכן שאסתר הצדיקת רצתה לאסוף כבוד בחפני'. אך כוונתה כי לאשר כל הסיפורים שבתורה מפעולות הצדיקים לא נכתבו ע"ד סיפורי מעשיות אך לקחת מוסר לעשות כמתכונתם. וזה זכות גדול לעושה הפעולה כמו שכ' בחובות הלבבות שמי שעושה סחורה בסך מצער ההכרח שירויח הרבה בסחורתו למען יחי' אולם מי שעושה סחורה בסך רב אף אם ירויח חלק קטן די לו והותר כן העושה פעולה לעצמו ההכרח שתהיה במדה שלימה לזכות נפשו. אך אם עושה פעולה וממנה ילמדו לעשות אנשים לאלפים ולרבבות הזכות גדולה מאוד, ועל כן שלחה אסתר כתבוני לדורות שיעשה ממנה אות לרבים לעשות כמעשיה ויהי' לה זכות גדול בזה. ועל דרך זה אמר רב אחים בהספדאי דהתם קאימנא הכוונה ששם אהי' עומד כמו שפי' זקיני הת"ש על כן רצונו שיחום בהספדא שיעשו הכל כמעשהו ויהי' לו זכות וגם אחרי מותו יהי' הולך, וכן מה"ט רצה רבי שאל יספדוהו בעירות אך בכרכים שישמעו רבים וילמדו ממנו, וזה האיבעי בגמ' אי יקרא דחיי הכונה לזכות רבים שיעשו כמעשיו או יקרא דשכבי הכוונה שע"י שרבים יעשו כמוהו זכות הנאסף ירבה ויגדל ע"כ המצוה לעשות בשביל כבוד המת הנאסף. והנה בגמ' דיבמות מייתי לקרא דשמואל ב' ויהי רעב בימי דוד שלש שנים ויבקש דוד את פני ד' ויאמר אל שאול ואל בית הדמים אשר המית את הגבעונים, ופי' בגמ' אל שאול שלא נספד כהלכה ואל בית הדמים אשר המית את הגבעונים וכי שאול המית הגבעונים אלא מתוך שהרג נוב עיר הכהנים שהיו מספיקים להם מים ומזון מעלה עליו הכתוב כאלו הרגם ומקשה קרא תבע אל שאול שלא נספד וקא תבע על אשר המית ומשני אין דאמר ר"ל בקשו את ד' כל עמי ארץ באשר משפטו פעלו באשר משפטו שם פעלו, פירש"י במקום שדנים האדם שם מזכירין צדקותיו ואין מובן, וכי עתה הזמן גרמא לשפוט לשאול. אמנם להנ"ל הפי' בגמ' נכון, דהנה אמרו בגמ' דברכות י"ב כל העושה עבירה ומתבייש בה מוחלין לו ששאול מתבייש על שהרג נוב עיר הכהנים ולכן לא שאל באורים ותומים ומחל לו הקב"ה על עון דנוב עיר הכהנים. והנה הקב"ה אמר שהחטא של דוד שבא הרעב ע"י הוא בשביל שאול שלא נספד כהלכה ויקשה הרי הספידא יקרא דחיי והחיים מחלו על כבודם כקו' תוס', ועל זה אמר ואל בית הדמים שהמית הגבעונים. על כן צריכין להספיד ולהודיע לרבים שמחל לו הקב"ה אותו עון שלא יהי' דבר זה בזיון לשאול ובזה לכ"ע הספידא יקרא דמותא כתירץ התוס', הגם שהתוס' קיצרו בדבר. אמנם יש לפרש אל שאול ואל בית הדמים, דהנה אמרנו שעיקר ההספד לזכות הרבים שיעשו כמעשהו וזה זכות להנאסף. ולכן אמר ואל בית הדמים והכונה דאנו רואים באנשי נוב שהספיקו מים ומזון והרגו שאול נחשב כאלו הרגן לגבעונים, ואם זה במזון הגפני כש"כ במזון הנפשי שמי שזכות בא על ידו אין לעכב הזכות ולהתעצל בהספדו:
ה והנביא ירמי' ה' אמר שוטטו בחוצות ירושלים וראו נא ודעו ובקשו ברחובותי' אם תמצאו איש אם יש עושה משפט מבקש אמונה ואסלח לה. הכוונה דהנה בין האנשים יושבי אהל מתלוננים בצלו של תורה נמצאו יראים ת"ח וצדיקים. אולם בין הסוחרים על המעט נמצאו צדיקים ויראי ד' אשר ישליכו נפשם מנגד לטובת ישראל ולקיום הדת, ואף אם נמצאו אנשי יושר עושים צדקה ומשפט. אינם אנשי אמונה לחזק מוסדות הדת ע"ד ששמעתי הוגד הוגד כל אשר עשית, ואמרו במדרש הוגד בבית הוגד בשדה. והכוונה שיש אדם הולך מישרים עושה צדקה וחסד את עמיתו ובביתו אין לחם של תורה, ואינו שומר משפטי הדת, ולעומת זה יש איש השומר בביתו חוקי הדת. אולם לחברת מין האנושי לא לעזר הוא ולא להועיל ואמנם רות היתה צדקת בבית בדבר הנהגת ביתה. ובשדה לעומת חברת מין האנושי ועל כונה זאת אמר ירמי' הנביא שוטטו בחוצות ירושלים וראו נא ודעו ובקשו ברחובותי' אם תמצאו איש בין סוחרים וכנעני ארץ. אם יש עושה משפט, לעומת החברה האנושית, מבקש אמונה שומר הדת בבית. ומי גדול ממשה איש גדול נכבד בין העמים עושה משפט כי באמצעות חריצתו והשתדלתו עשה משפט לכל עמו. ועכ"ז מבקש אמונה שהי' שומר הדת בכל פרטי'. ובשנת המאה ואחת לפני פטירתו אמר להרופא שצר לו מאוד אשר לא יוכל לעמוד על רגליו בתפילת י"ח, ובצואתו פקד לבל יניחו זרי פרחים על מטתו כי הוא כדרך הנכרים, חבל על האי שמש גדול שנאבד מן הארץ:
ו ודוד המלך ע"ה אמר בקינה על שאול המלך ויאמר ללמד את בני יהודה קשת הלא הוא כתובה על ספר הישר נ"ל לפרש עפ"י מה שפירשתי דברי הגמ' ב"ב ט' אמר רבא הא מלתא אשתעי לי עולא משגש אורחא דאמו משמי' דר' אלעזר מה דכתיב וילבש צדקה כשריון לומר לך מה שריון זה כל קליפה וקליפה מצטרפת לשריון גדול אף צדקה כל פרוטה ופרוטה מצטרפת לחשבון גדול ר' חנינא אמר מהכא וכבגד עידים כל צדקותינו מה בגד כל נימא ונימא מצטרפת לבגד גדול כך צדקה כל פרוטה ופרוטה מצטרפת לחשבון גדול. שנחלקו החכמים האלה דר' אלעזר מדמה צדקה לשריון המגין על האדם שלא יפגעו בו חצי האויב, כ' צדקה מגנת ומצלת מהעבירות ומהרעות המתרגשות לבא בעולם, ולר' חנינא לא ניחא לי' לומר שצדקה אך מגנת ומצלת כי באמת צדקה וג"ח הוא מדברים שאוכל פירותיהן בעולם הזה והקרן קיימת לעה"ב. והוא לבוש יקר המחמם לאדם בעוה"ז ובעה"ב ולאחר פטירתו ויציאת נשמתו יכהן פאר בלבוש יקר ממצות ומע"ט, ועל כן מדמה צדקה ללבוש שכל נימא ונימא מצטרף ללבוש גדול וע"ז נאמר במקרא פרשתנו השב תשיב לו את העבוט כבא השמש אל תחשוב שאתה תחי' לנצח כי לבסוף אתה תחזור את העבוט שהוא הנפש העבוטה אצלך ושוכנת אצלך. אך ושכב בשמלתו בשמלה ולבוש יקר ממצות ומעשים טובים, ולך תהי' צדקה לפני ד' אלקיך כי פעולת הצדקה ישלם הקב"ה לעת צאת האדם מהעולם הזה ויבא על שכרו: ז וע"ז אמר ללמד את בני יהודה קשת הלא הוא כתובה על ספר הישר. כי הנה יהודה נתברך בקשת ועשו בחרב, והכוונה כי החרב פועלת תיכף והקשת פועלת אח"כ והקב"ה משלם שכר לאיש צדיק בעולם האמת כמו שהסביר מהר"ל לפי שפעולתו אמת:
כי הוא עושה בכל מאמצי כחו וכוונת לבו. והעבירה שעשה היתה בשוגג בלא כונה כי משגה הוא, וישלם הקב"ה העונש בעולם הזה. עלמא דשיקרא, ולרשע הוא בהיפך שהמצוה שעשה היתה להתפאר והוא שקר ומגיע שכרו בעולם הזה והעבירה עשה באמת בכל לבו ומשלם לו עונשו בעולם האמת, וע"י כן עשו נתברך בחרב שפועל תיכף ויהודה בקשת לפי ששכר פעולתו בא לאח"כ לא בשעת, הפעולה. ולזה אמר ללמד את בני יהודה קשת הלא הוא כתובה על ספר הישר והוא התורה כי התורה והמצות המה כקשת אשר שכרן לאח"כ וע"כ אין לשאול אי' תורה ואי' שכרה:
ח ואמרו חז"ל בחולין קל"ט משה מן התורה מנין בשגם הוא בשר, והכוונה נ"ל הנה קשה להבין המקרא דכתיב והיו ימיו מאה ועשרים שנה. וכפי חקי הלשון הי' לכתוב והיו שניו מאה ועשרים על כן פי' חז"ל. בהקדם מה שאמרו בשבת כל המתעצל בהספדו של חכם אינו מאריך ימים מדה כנגד מדה שנאמר בסאסאה בשלחה תריבנה איתיבי' ויעבדו העם את ד' כל ימי יהושע א"ל ימים האריכו שנים לא האריכו. אלא מעתה למען ירבו ימיכם וימי בניכם ימים ולא שנים ברכה שאני ופירשתי הכוונה דהנה שנה הוא מספר הכולל משלש מאות ונ"ד ימים וידוע, שאין לעשות מספר הכולל אך מפרטים חשובים כי היעשה אדם מספר הכולל מקליפות ביצים או אגוזים כי אינו ראויות להעשות מספר הכולל. ולכן אמרו חז"ל זקנים ימים האריכו שנים לא האריכו שימי חייהם לא היו ראוין לעשות מהם מספר הכולל ומקשה למען ירבו ימיכם ומשני ברכה שאני הכוונה כמו שדבר שאינו חשוב אין ראוי לעשות ממנו מספר הכולל כן דבר שחשוב במדה גבוה אין לעשות ממנו מספר הכולל, לפי שהימים בעצמם חשובים ועל כן אמר ברכה שאני שאז הימים חשובים ועל כן אמר למען ירבו ימיכם, ע"ד שנאמר בקרא (תהלים פ"ד) ד' יספור בכתוב עמים זה יולד שם, ולציון יאמר איש ואיש יולד בה. כי כל איש יהי' חשוב בפני עצמו. וזה רמז בקרא לא ידון רוחי באדם לעולם שהאדם לא יחי' שנים הרבה ללחום תמיד עם גוו. אמנם אמר בשגם הוא בשר. אעפ"י שהוא בשר והיו ימיו מאה ועשרים שנה שימצא איש שימי חיי יהיו חשובים כ"כ שיהיו ימיו מאה ועשרים שנה וכל יום ויום יהי' חשוב בפני עצמו לפי רב גודל קדושתו ואיזה הוא האיש, זה משה רבינו שחי מאה ועשרים שנה ושימש בחלוק לבן שאין בו אימרא, הכונה בהתפשטות המדות עד אין גבול, ובכל יום ויום התהלך בחצר המלך. וכן זה האיש משה חי' יותר ממאה שנים ופיזר צדקה מהונו ועשה מצות ומעשים טובים והשליך נפשו מנגד לטובת ישראל כל ימי חייו. חבל על האי שמש גדול שאבד מן הארץ: ט ובמדרש שיר השירים פסקא דודי ירד לגנו. אמרו דודי זה הקב"ה לגנו זה העולם לרעות בגנים אלו בתי כנסיות ובתי מדרשות וללקוט שושנים לסלק את הצדיקים שבישראל מה בין מיתת זקנים למיתת נערים ר' יהודה ור' אבהו ר' יהודה אומר הנר הזה בזמן שהוא כבה מאליו יפה לו ויפה לפתילה ובזמן שאינו כבה מאליו רע לו ורע לפתילה ר' אבהו אמר התאנה בזמן שנלקטת בעונתה יפה, לה ויפה לתאנה ובזמן שאינה נלקטת בעונתה רע לה ורע לתקנה, ויש לפרש למה נקראו צדיקים שושנים שאמר וללקוט שושנים אלו הצדיקים שבדור לפי שידוע שהשושנה אדומה מבחוץ ותוכה לבנה וכשנותנין אותה באש נעשית לבנה. וכן הצדיקים מעותדים להפך באש תפילתם מאודם ללבן ממדת הדין למדת הרחמים וכן הוא בזהר הקדוש. ואמנם מה שנחלקו התנאים מר מדמה לנר ומר מדמה לתאנה. הכוונה עפ"י דברי בחינת עולם לבי לבי התורה והאדם חיבורם נר אלקים בארץ התורה להבל מתפרד משביב יושבי בשמים והאדם בשני חלקיו אבוקה נמשכת אורה גוו פתילה נפתלת ונשמתו שמן זית זך בהצמדם והסכמתם ימלא הבית אורה. והנה זקן ירא ד' עושה צדקה ומשפט מלבד שנשמתו מאוד נעלתה עוד גוו נתעלה ונתעצם ונתקדש אשר הי' כלי יקר להוציא מכח אל הפועל עצת הנפש. ועל כן אמר במיתת זקנים יפה לנר שהוא הנפש המשכלת ויפה לפתילה שהוא הגוף. והנה ידוע שבמהות הנפש נחלקו הקדמונים למקצתם הנפש באה לעולם בתכלית השלימות ולא באה לעולם אך להאציל מכוחה לעולם התחתון. וזה שיטת ב"ש שאמרו טוב שלא נברא משנברא, ולמקצתם הנפש אך כח לקבל שלימות ועיין בעקידה שער ו', וזה דעת ב"ה שאמרו טוב שנברא משלא נברא וכן נחלקו בזה ברמז בנר חנוכה דלמר מוסיף והולך, על כן לדעה הראשונה הנפש דומה לנר ושמן. ולדיעה השני' הנפש דומה לתאנה אשר עוד צומחת ועושה פרי:
ואמרו במדרש איכה פיסקא טומאתה בשוליה מצינו שסילוקן של צדיקים קשה לפני הקב"ה יותר מצ"ח קללות ומחרבן בית המקדש. יש להבין למה קשה סילוקן לפני הקב"ה יותר מחורבן בית המקדש. נ"ל בהקדם דברי הגמ' כתובות ס"ב אמר רב אנחה שוברת חצי גופו של אדם שנאמר ואתה בן אדם האנח בשברון מתנים ובמרירות תאנח ור' יוחנן אמר כל גופו שנא' והי' כי יאמרו אליך על מה אתה נאנח ואמרת על שמועה. כי באה ונמס כל לב ורפו כל ידים. ומקשה לרב והא כתיב ונמס כל לב ומשני שאני שמועה דבית המקדש דתקיפא טובא. והקשה תוס' והא האי קרא דואתה בן אדם נמי כתיב בשמועת בית המקדש דכתיב בתרי' והי' כי יאמרו על מה אתה נאנח ואמרת על שמועה כי באה ונמס כל לב ואמרתי בישוב הדבר. דהנה אמרו חז"ל (ע' מנחות מ"ד ואמנם גי' זו מבואר במדרש) בחרבן בית המקדש בא אברהם לפני הקב"ה נטלו בידו והי' מטייל עמו ארוכות וקצרות ואמר לו הקב"ה מה לידידי בביתי אמר לו בני היכן הם, וקשה להבין אחרי שהי' מטייל עמו ארוכות שאלו מה לידידי בביתי, וביארתי דהעקידה פ' ויצא פי' מה נורא המקום הזה שהי' יעקב אבינו משוטט במחשבותיו איך יתכן שיהי' להקב"ה התקוממות במקום, והלא מלא כל הארץ כבודו ואיך יתכן זה וע' מה שפי' מקראי קודש איזה בית אשר תבנו לי ואיזה מקום מנוחתי, ואל זה אביט אל עני ונכה רוח וחרד שהקב"ה צמצם כבודו למען יוכלו בני ישראל לבוא אל השגתו יתברך. וע"ז אמר אין זה כי אם בית אלקים וזה שער השמים שהוא שער לבא להשגתו. ופי' דברי מקרא קודש בעזרא אל תעצבו ואל תבכו שלחו מנות לאין נכון לו כי מדות ד' הוא מעוזכם ודברי הגמ' כל הנותן פרוטה לעני זוכה ורואה פני השכינה דהאדם רואה חלק אלקי ממעל בנפשו הטהורה, ומי לא יראה כי רוח ד' נוססה בהצדיקים וביחוד בזה האיש משה אשר בסכנת נפשו פעל לטובת ישראל ועבד עבודה גדולה בדמשק ובמאראקע. ועל זה אמרו במדרש אין לנו בושת הפנים אלא בשעה שאנו נותנין צדקה שנאמר לך ד' הצדקה ולנו בושת הפנים כ' בשעה שאנו נותנין צדקה אנו רואים בעצמנו כח אלקי ממעל ואז אנו בושים כי נפש טהורה כזאת תהי' מגואלה בחטאים, ועל זה אמרו שהקב"ה נטלו לאברהם בידו והי' מטייל עמו ארוכות וקצרות שראה רוחב דעתו בהשגה העליונה על ידי הצדקה והחסד אשר עשה בידו, ואמר מה לידידי בביתי כ' תכלית בית המקדש הוא שיהי' שער השמים להבין ע"י השגת הבורא ית' ואחרי שאתה רואה בעצמך גדולת הקב"ה למה לך בית המקדש וע"ז אמר בני היכן הם. וע"ז הדרך אמר הנביא יחזקאל ואתה בן אדם האנח בשברון מתנים, דלדידך אף שמועות בהמ"ק ל"ה. רק בשברון מתנים דגם זולת בהמ"ק השגתך שלימה גדולה ובמרירות תאנח, לעיניהם והי' כי יאמרו אליך וגו' ואמרת על שמועה כי באה ונמס כל לב, דלכל אדם זולתך השמועה שוברת כל לב, וע"ז אמר, קשה סילוקן של צדיקים לפני הקב"ה יותר מחורבן בהמ"ק דכל זמן שהצדיקים קיימים כמו אלה שאנחנו בהספדם מי לא יראה גדולתו של הקב"ה כמו שאמרו במדרש מאמונתו של אדם אנו רואין אמונתו של הקב"ה כי האדם חלק אלקי ממעל והחלק יעיד על הכל, אמנם באבדן צדיקי הדור מי יורה דיעה ומי יבין שמועה עי יפעול לטובת ישראל ומי יחמול עליהם על כן נחקרה דרכינו ונשובה אל ד': יא וכמה גדול כח הצדקה עד שאמרו רז"ל רבי בשעה שמעביר ידיו על פניו מקבל עליו עול מלכות שמים (ברכות. י"ג) נ"ל הכוונה דהנה השגת הקב"ה הוא מכין גבוה מעל גבוה א"א לאדם לבא עד תכלית ההשגה. אמנם כבר אמרנו כי בכח המצות ומעשים טובים האדם בא לידי מדריגה גבוה ובכח הצדקה ישקיף האדם על חלק אלקי ממעל ויראה פני השכינה כמו שאמר המלך הקדוש אני בצדק אחזה פניך. ועל כן אמרו רבי בשעה שמעביר ידיו על פניו וצירף השגת השכל עם כח המעשה, קיבל עליו עול מלכות שמים. ומזה יראה כמה גדול כח הצדקה:
יב והנה אחי ורעי קרבו יומי דחושבנא אשר האדם יחשוב עם קונהו. וכבר כ' בעקידה בפרשתנו במקרא ובכתה את אבי' ואת אמה ירח ימים כי כל הפרשה קאי על הנפש המשכלת כ' תצא למלחמה על אויבך וראית בשבי' אשת יפת תואר שזה רומז על הנפש המשכלת שהיא בשבי' אצל כוחות הגוי' ועל כן ועשתה את צפרני' המה כלי החטוף כי זאת התחלת התשובה לבלי לגזול איש מחבירו ובכתה את אבי' קאי על חודש אלול אשר עלינו לעשות תשובה. ופירשנו דברי הגמ' ברכות ה' לעולם ירגיז אדם יצ"ט על יצה"ר אם נצחו מוטב ואם לאו יעסוק בתורה אם נצחו מוטב ואי לא יקרא ק"ש אם נצחו מוטב ואם לאו יזכיר לו יום המיתה. דהנה בישעי' הנביא ל"ז אמר רבשקה אל אליקי' בן חלקי' ושבנא הסופר אמרתי אך דבר שפתים עצה וגבורה למלחמה ופירש בעקידה דלכל מלחמה ההכרח מקודם לדבר שפתים דברי חכמי ויועצי המדינה לדעת תכלית המלחמה ואם יוכלו להחזיק במעוז השלום, אח"כ עצה איך לנהוג המלחמה אח"כ גבורה להתגבר על אויביו, וידוע כי המלחמה הפנימית יותר קשה ממלחמה החיצונית ועל כן החיוב בימי אלול ללמוד וללמד ולהבין ולהשכיל באופן התשובה. ובאיזה אופן יוכל לנצח האויב הפנימי. ובר"ה ממליכים עליהם מלך מלכי המלכים וזה עצה אשר בכחה וע"י השכלה העליונה ישביח שאון גלי תאותו. וביו"כ אז יזכור יום המיתה ובצום התענית יתגבר על אויביו מבפנים. ועל זה אמר בתורה לעולם ירגיז אדם וכו' באלול אם נצחו מוטב ואם לאו יקרא ק"ש, וזה קבלת עול מלכות שמים בר"ה ואם לא יזכיר לו יום המיתה ביו"כ, כן אחי ורעי נעשה תשובה בלב שלם ונשוב לאדונינו יתברך:
יג ואפרש דברי הספרי שהצגנו בראשית דברינו. דהנה מיתת האדם אם הוא בדרך הטבע תהי' ע"י הפסד אחד מד' יסודות מים אש עפר רוח. על כן אמר בספרי שמיתת משה רבינו לא הי' ע"י קלקול אחד מד' יסודות ועל כן לא מצא מלאך המות מבוא להמיתו אך שמת בנשיקה מאת הקב"ה וזה שאמר הלך אצל הרים וגבעות וזה יסוד העפר אמר מיום שנתן הקב"ה את התורה על הר סיני אז תקן משה רבינו יסוד העפר שאין מבוא למלאך המות להמיתו ביסוד הזה הלך אצל הים והוא יסוד המים ואמר שמעת שמשה רבינו קרע הים תיקן יסוד המים, הלך אצל מלאכי השרת והוא יסוד הרוח, וכן לגיהנם והוא יסוד האש ואמרו שאין מבוא לבוא למשה רבינו בקלקול יסודות האלה כי הכל תיקן ועשה יפה בעתו. וכן השר הטפסר הזה אשר הלך דרך ימים ונהרות למאראקא להציל רבים מישראל מסכנת נפשות איש אשר הרים וגבעות לא עמדו נגדו מלכת לרוסיא לראמעניע להושיע לישראל מהרים וגבעות ימים ונהרות לא חרד ולא פחד וילך הרבה פעמים ירושלמה, להיות לאב ולמשען לכל בני ארץ הקדושה, בצדק נאמר עליו צדק לפניו יהלך. ומפרי מעשיו ישבעו ויתלונן בצל ה' להתענג על טובו. יהי שמו מבורך:
דרוש ח:
הספד מר על ש"ב ואלוף נעורי הרב הגאון מופת הדור והדרו נשיא הארץ הקדושה וראש תפארת ישראל כקש"ת מוה':
מרדכי זאב סג"ל:
אייטיננא זצלה"ה מחבר ספר מפרשי הים מגן גבורים ותשו' מאמר מרדכי אשר נפשו יצאה ותעל השמימה ביום ו' ב' תמוז ונשאתי עליו קנה ונהי בעיר בערזאן בה' בתמוז עפעפינו יזלו מים בדמע (תרכ"ג) לפרט: א ישעיהו הנביא הוכיח במישור הצדיק אבד ואין איש שם על לב ואנשי חסד נאספים באין מבין כי מפני הרעה נאסף הצדיק (ישעי' נ"ז), ולהבין כפל הלשון נראה, אף כי הכל יודעים אשר מיתת הצדיק לא במקרה תהי' ועיני ה' צופיות על כל דרכיו ואם לשבט ואם לחסד ימצאהו, בכ"ז יפרדו בדבר סבותי' ויתנו לה סבות שונות, מהם אומרים כי אדם אין צדיק בארץ אשר יעשה טוב ולא יחטא והקב"ה מדקדק עם הצדיקים כחוט השערה, וסביביו נשערה מאוד, ויתלו סבת מיתת הצדיק בחטאו, ומהם אשר יבינו וידעו כי אך בעונותינו נאסף הצדיק מאתנו, וחטאתינו הוא סבלם ומחלל מפשעינו. ואם על איש חסד ופועל טובות יעבר כוס, ובכור מות יניף עליו חרבו, כל אדם רואה כי אנחנו הסבנו במיתתו ועל ידינו באה הרעה. כי כל המרחם על הבריות מרחמים עליו מן השמים, ומפי עליון לא יצאה הרעה. ולזה אמר ואנשי חסד נאספים והמה לא בחטאם מתו, כי מרחמים עליהם מן השמים אז עליהם לדעת כי אך ברעתם ובעונותם נאסף הצדיק כן אנחנו היום אבדנו גאון וצדיק איש חסד ומרבה להטיב הלא הוא הרב הגאון ר':
מרדכי זאב זצלה"ה אשר לאור תורתו וחכמתו הלכו רבים, והדר צדקתו וטובו הופיע על אחב"י היושבים, לפני ה' בארץ הקדושה, עלינו לדעת כי אך בעונותינו נאסף הצדיק, ובחטאתינו בא השמש בצהרים, חבל על שמש גדול שאבד מן העולם חבל על דאבדין ולא משתכחין, ועלינו לשאת קנה ועפעפינו יזלו מים על מות האי גברא רבה ויקירא אשר למד ולימד הרבה והוסיף דעת ועשה צדקות בארץ:
ב ואמרו בגמ' כל המתעצל בהספדו של חכם אין מאריך ימים איתבי' רחב"א לר"י ויעבדו העם את ה' כל ימי יהושע וכל ימי הזקנים אשר האריכו ימים אחר יהושע, א"ל ימים האריכו שנים לא האריכו, אלא מעתה למען ירבו ימיכם ימים ולא שנים, ברכה שאני (שבת ק"ה), ולדעת התועלת אשר תצמח לנו מהספד על איש צדיק והנזק אשר יגיע לנפשותינו, אם נתעצל ולא נספידנו, עד שאמרו שהמתעצל בהספדו של חכם אין מאריך ימים. י"ל עפ"י דברינו למעלה כי במות אדם צדיק, עלינו לדעת כי אך עונותינו גרמו לנו זאת, ובחטאתינו נאסף הצדיק ועלינו לשוב אל ה' ולבקש ממנו כי יסלח לנו, והי' ההספד לאות כי אנחנו מרגישים העדר איש יקר, וידענו להוקיר פעלו בעודו בחיים חיותו, ועינינו הרואות כי ענני חטאת ועבי עונות לא הקדירו טוהר נפשו, ואנחנו מלאי עון הקצרנו ימיו וע"כ מר נבכה כי בחטאתינו הלך מאתנו. אולם אם יצר סוכן בנו ויסיתני לאמר כי מקרה אחד לצדיק ולרשע, ובא יומו ומת, אם לא נרגיש בהעדרו של צדיק אז הדבר הזה יעיד בנו כי נפשנו בחלאת עון נכתמה, ולא תדע ערך חין איש מורם מעם וע"כ לא נצטער בהעדרו. והנה הארכת הימים יאמר אם נעשה בהם מצוות ומע"ט, כי לא בכמות ידובר פה רק באיכות, ובאיכות אך אז יארכו ימי האדם, אם ימלא בהם חובתו לבוראו, ואם יתעצל איפוא בהספדו של חכם, כי ערך חכמתו וצדקתו אינו שוה בעיניו להצטער בהעדרו, אז ימיו כצל יחלופו, כי לא פעל דבר להוקיר ערכם ולהאריכם ע"פ האדמה. וכאשר שאל על הזקנים שהאריכו ימים אף כי נתעצלו בהספדו של יהושע, אמר ימים האריכו שנים לא האריכו, כי שנה הוא מספר הכולל משנ"ד ימים ולאשר לא יעשה מספר הכולל, מדבר אין חפץ בו, כאשר לא נעשה מספר הכולל מפרטים קלי הערך כן לא נעשה מספר כולל כשנה מימים אין חפץ בהם, ואשר ע"כ ימי הזקנים שלא הי' עמוסים בטובה לא נחשבו לשנים, ושנים לא האריכו ואיוב אשר קלל יום מולדתו, אמר הלילה הזה יקחהו אופל אל יחד בימי שנה במספר ירחים אל יבא כי לא שוה הלילה הזה לעשות ממנו מספר הכולל ולצרפו לחודש ושנה וכאשר הקשו מהא דאמרינן למען ירבו ימיכם תירצו ברכה שאני, כי אם עשה המוטל עליו ושמע בקול ה' אז ימיו חשובים ויקרים במספר השנה לא יבואו, כי ברכה בהם:
ג וכאשר שאל אלישע את פני אלי' ויהי' נא פי שנים ברוחך אלי, השיבו, אם תראה אותי לקח מאתך יהי לך כן, וכוונת תשובתו, אם תרגיש בהעדרי ותדע כי יחסר לך מורה ומנהל, תראה אותי לקח ותבין כי מאתך זאת לך, כי אתה הסבות בזאת ומידך באה לך הרעה הזאת, תהי זאת לאות על טוהר נפשך וענות רוחך ואז יהי' לך פי שנים ברוחי כי מדת ענוה גדולה עד למאוד וכמאמר חז"ל בתענית למה נמשלו ד"ת למים, לומר לך מה מים מניחים מקום גבוה ויורדים למקום נמוך, אף ד"ת מניחי' מי שדעתו גסה עליו ויורדים למי שדעתו שפלה:
ובמדרש פ' חקת ועת פניו ישונה, על כל דבר שהראה הקב"ה למשה, אמר לו טמאתי וטהרתי, כיון שהגיע לפ' אמור אל הכהנים, אמר משה אם נטמא במה יטהר, ולא השיבו, באותו שעה נתכרכמו פניו של משה כיון שהגיע לפ' פרה אדומה אמר לו באותו שעה שאמרתי לך אמור אל הכהנים. ואמרת במה טהרתו לא השיבותיך זו טהרתו ולקחו לטמא מעפר שרפת החטאת. והדבר יפלא מדוע לא השיבו בפ' אמור והוחיל עד כה, אכן סוד פרה אדומה עמוק עמוק מי ימצאנו, וטעמה לא נודע רק למשה רבינו, והיתה זאת לו, כי הי' עניו מכל האדם ע"פ האדמה ואמרו בזכות ויסתר משה פניו זכה לקלסתר פנים, אולם כאשר שאל מה' שיגלה לו טעם וסוד פרה אדומה, וחשב בנפשו כי כבר הגיע למדרגה הזאת אשר יוכל להבין טעמה, ועוז פניו הכח והעוז הניתן לו בפניו והוא מדת ענותנתו ישונה, כי לא היתה לו עוד, ולכן נעלם טעמה ממנו, אולם בפ' חקת כאשר שבה אליו מדתו הטובה, ולא בקש ולא שאל מאת ה'. כי לא מצא עצמו שוה לדעת סודה, אז גלה לו הקב"ה טעם של מצות לקיחת פרה אדומה ובא בסוד ה':
וגם אנחנו נקרא ביום מר, כי לקח הגאון הצדיק מוה' מ"ז מאתנו הידעת כי היום לקח אדונך מעל ראשך, כי נרגיש ונדע כי מאתנו ועל ידינו באה לנו הצרה הזאת ובא השמש בצהרים, כוכבים אספו נגהם ואור חשך במריפי': ד וד"ה ע"ה בקוננו על שאול ועל יהונתן אמר הרי בגלבע אל טל ואל מטר עליכם ושדי תרומות, כי שם נגעל מגן גבורים, מגן שאול בלי משוח בשמן, ובהבנת הדברים נראה עפ"י דברי בעל יערות דבש בפי' מאמר חז"ל בתענית, אמרה כנ"י לפני הקב"ה, ויבא כגשם לנו, והקב"ה השיבה בתי את שואלת דבר שפעמים מתבקש פעמים אינו מתבקש, אבל אני אהי' לך דבר המתבקש לעולם שנאמר אהי' כטל לישראל, כי המטר והגשם יהי' ע"י האדים העולים מלמטה, כמ"ש ואד יעלה מן הארץ והשקה את כל פני האדמה, ולכן בעת יבשת הארץ, יחדל המטר וגשם לא יהי', אמנם הטל אין צריך התעוררת מלמטה וע"כ אינו נעצר לעולם, כן הדבר הזה בתשובה אל אבינו שבשמים, צריך האדם להתעוררות מלמטה, ואח"כ הקב"ה עוזרו, כאמרם פתחו לי פתח כסדקו של מחט, ואני אפתח לכם כפתחו של היכל אבל לע"ל הקב"ה ייטיב עמנו, ויקבלנו לרצון אף בלי התעוררות מלמטה, רק למען שמו הקדוש, כי יראה כי אזלת יד, ואין מתעורר להחזיק בו ולשוב לפניו ויהי' כטל לישראל כדבר הנמצא תמיד אף בלי התעוררות מלמטה (הג"ה מחתן המחבר אם כי דברי הגאון מהר"י ביע"ד יקרים, אבל ביאורו במהות הגשם והטל אינו לפי האמת, כי גם הטל יתהוה ע"י נטפי מים העולים מלמטה ונבלעים באויר, כי בלעדם לא ימצאו מים באויר, אכן מדה טובה אינה חוזרת ריקם, ונאמר לפי דרכו, הגשם בא מנטפי המים אשר בענן, והמה ע"י קטנם מרחפים באויר, אולם אם יפגשו בנטפים אחרים אשר תחתיהם יתאחדו עמהם, ויפלו לארץ ע"י כובדם, וכאשר יהי' האויר יבש, יתהפכו לקיטור ויבלעו ברוח וע"כ פעמים נמצא ופעמים אינו נמצא לפי יבשת האויר אשר תחת הענן או לחותו ולכן בהרים ימעט הגשם ממה שהוא בשפלה ובעומק כי שם ימעטו הנטפים הבאים לקראתם מן האדמה לא כן הטל אשר יולד ע"י הפצת קרני חום מהעצם, ועי"ז יקרר ויצונן העצם, וכן יצונן האויר אשר סביבו לעומתו, ונטפי המים אשר נבלעים בתוכו כעין הקטור, לא ינשאו עוד בכנפיו, כי ע"י הקור יפרדו הטפים מהאויר, ומים או כפור, יפלו על העצם, וא"כ איפוא להורדת הגשם ההכרח שיהי' נטפים מלמטה למען איש ברעהו יפגשו ויפלו על הארץ. ובטל אין צורך לזה, ואולי זה כוונת חז"ל אין טפה יורדת מלמעלה וכו'. ובזה יתבארו לנו הכתובים בשופטים ו' אשר בראשונה אמר גדעון, אם טל יהי' על הגזה לבדה ועל כל הארץ חורב, ואח"כ בקש ונסה עוד הפעם, יהי נא חורב אל הגזה לבדה, ועל כל הארץ יהי' טל, ובעקדת יצחק באר דבר הנסיון בארוכה, ולדברינו נאמר, כי לאשר הטל יתהוה ע"י הפצת קרני החום מהעצמים ע"כ דברים העוצרים בתוכם חום הרבה, ומפיצים חום אך מעט מזעיר, יכוסו אך במעט טל, לעומת אשר גזת הצמר, יען פני' במהרה יצטננו, והצמר לא יוליך החום מתוכו אל פני', תכוסה בטל הרבה, עד אשר שמו החכמים גזת צמר למודדת הטל ועל כן בפעם הראשונה אשר הגזה היתה מלאה טל, ירא לנפשו אולי הוא מפאת הטבע, ואין בה אות ומופת וכאשר ראה באחרונה כי חרב אל הגזה, נגד הטבע ותכונתה, הבין כי מאת ה' הוא להושיע את ישראל ודפח"ח):
ה ובזה ביארתי מקראי קודש יערף כמטר לקחי תזל כטל אמרתי בהקדם דברי העקדה, בפי' הכתוב האזינו השמים ואדברה ותשמע הארץ אמרי פי, כי לחכמים מביני דעת יקרא משה רבינו שמים, כי במרום ישבו לפי מעלת חכמתם, ואמר להם האזינו החכמים ואדברה ולהמון יקרא ארץ לפי מדרגתו ויקרא להם שגם המה ישמעו וילמדו ע"ש בדבריו היקרים. ולפיהם נאמר גם אנחנו, כי לחכמים יאמר יערף כמטר לקחי, שיתעוררו תחלה לשוב אל ה', ואחר כן ישלח ה' עזרו מקודש וישים בלבם אהבתו ויראתו, כעין הגשם הבא ע"י התעוררות מלמטה ואל ההמון יאמר תזל כטל אמרתי כי טרם ישמעו וטרם ילמדו יערה עליהם רוח ממרום ליראה ולאהבה שמו הנכבד כטל היורד, מבלי עלות חלקי מים בראשונה ומבלי אתערותא דלתתא:
אמנם במיתת הצדיק נפסקה ההשפעה היורדת משמי' בזכותו, כי בעודו מהלך אתנו, הוא הי' המעורר, ועל ידו היטיב ה' לעמו, וכמאמר הש"ס, כל העולם לא ניזון אלא בשביל חנינא בני וכאשר הלך מאתנו ונאסף אל עמיו חסרנו כל ועל כן קונן דוד ע"ה הרי בגלבע ושדי תרומות אל טל ואל מטר עליכם כי כטל היורד מבלי התעוררות מלמטה וכגשם היורד ע"י אתערותא דלתתא, כשפע היורד מאת ה' מבלי התעוררת מתחת, וכטוב הבא אלינו ע"י הקרב האדם אל בוראו ואתערותא דלתתא, כלם נפסקו חדלו ואינם, כי שאול ויהונתן עוד אינם, אשר בזכותם היטיב ה' לנו והרעיף גשמי ברכה ונטפי טובה על פני האדמה כי שם נגעל מגן גבורים ולא על המגן הגשמי מר יבכה, רק על מגן שאול אשר לא הי' משוח בשמן, והוא המגן הרוחני, אשר הגין בצדקתו לעם ה' אלה:
כן נאמר גם אנחנו, הפעם נגעל מגן גבורים, כי הגאון הצדיק ר' מרדכי זאב, מחבר ספר מגן גבורים איננו, ואנחנו אמרנו לאורו נסע ונלך, ובצלו נחי', וכעת מי יגן בעדינו ומ' יסך עלינו חבל על האי שופרא דבלה בארעא, אוי לנו ואבוי:
ו ובש"ס דכתובות שאלו לרשב"י נראתה קשת בימיך, ולהבין השאלה הזאת, גם לדעת אות הברית הנראה בקשת, אשר נלאו חכמי לב להבינו, לאשר הוא חוק מונח בטבע, שאם תבא השמש נגד האדים, יראו קרני אורה בצבעים שבעה כעין הקשת, ואי' איפוא אות הברית אשר נכיר ונראה בו:
ומקודם נבאר מקרא בקהלת וראיתי אני שיש יתרון לחכמה מן הסכלות כיתרון האור מן החשך. והחכם אלגזי פי' בו פירוש נחמד, כי כאשר נכיר תועלת השמש ורב טובו, בעת יכלא אורו מן הארץ ואסף נגהו כי בהקבץ שנית נצוצי אורו להאיר על הארץ או אז נכיר חסרון החשך ויתרון האור, ולו לא הי' לילה. ולו לא כסה צעיף חשך פני ארצנו, לא הבינו יושבי' רב טוב הצפון בכנפי האור, כן יתרון החכם מן הכסיל אם נראה כסיל עובר. פתי משולל ונגדו חכמים ונבונים אז נדע ונבין יתרון החכם וחין ערכו, כי פחיתות הכסיל, תראה לנו מעלת החכם, אולם פי' זה נגד האמת דרכו, כי אך אדם קצר ראות וחסר דעת יוכרח להבין מגרעת הכסיל, למען דעת ערך החכם, כי אשר עיני שכלו לא הכו בסנורים, גם מבלעדי ראות חסרון הכסיל, ידע יקר תפארת החכמה כאשר גם מבלעדי החשך נדע רב טוב הצפון לנו בקרני האור:
ז ע"כ לנו פי' אחר במקרא, כי מהות האור אשר נרגש ע"י חוש הראות, הוא ע"י חזרת קרני' אל העין כי אם השמש יזרח על דבר גשמי עב, קרני' אשר לא יוכלו לחזור אל תוכו, יחזרו מול פני' ואם יפגשו הקרנים בדבר דק יעברו על ידו מבלי חזור אל העין,, ואשר ע"כ אין אנו יכולים לראות האויר, כי ע"י דקותו יעברו נצוצי האורה ממנו והלאה, ולא ישובו אל העין, ונמצא כי ראות העין הוא רק ע"י הגשם החשוך העומד לנגדינו, וימנע את רשפי האור עבור בגבולו. וע"כ אמר יתרון האור מן החשך, כי ע"י הגשם העב והחשוך יבא לנו יתרון ומעלות האור, כי בלעדו לא נכיר ולא נדע טוב מפעלו, וכן יתרון לחכם מן הכסיל, כי אם נצוצי אור חכמתו של איש חכם ומבין דעת יעברו אל פני הכסיל ויאירו פניו ישובו גם אליו וקרני חכמתו יאירו אור בעדו ויפעלו לטובה בנפשו. כאשר הורו לנו חז"ל, הרבה למדתי מרבותי ומתלמידי יותר מכלם:
והנה כבר נודע, כי השמש הוא אור בהיר בשחקים, יעיד על בורא שמים וארץ, וכי העולם לא נעשה במקרה, וכמאמר המלך הקדוש. השמים מספרים כבוד אל, ומעשה ידיו מגיד הרקיע:
וכבר ביאר בעל העקדה, המקרא ישיש כגבור לרוץ אורח, כי אם יעשה אדם דבר מה במקרה והזדמן, לא ישמח במעשיו, כי דבר הנעשה במקרה לא ישמח לב עושיהו, אמנם השמש ישיש כגבור לרוץ אורח, ויהי לאות כי עפ"י ה' יצא ועפ"י יבא ובזה ביאר מאמר חז"ל אלמלי קול גלגל חמה, כשמע קול המונה של רומי, כי רומי היתה לשורש פורה ראש ולענה לאמונת ישראל, ואלמלי קול גלגל חמה המספר תהלות ה' ומגיד כבוד אל נשמע קול המונה של רומי להפר ברית ה' ולא היינו יכולים לעמוד נגדם, ואלמלי קול המונ' של רומי נשמע קול גלגל חמה, כי אז נהפך כל העם לשפה אחת לשמוע בקול ה'. כי יראה המון צבאות השמים, שמש ירח וכוכבי אור ומי ברא את אלה, הלא ה' הגדול והנורא, וזאת יראה לנו הקשת, אות ברית ה' בענן, כי ה' ברחמיו ובחסדיו, עת יראה כי הפרו האנשים בריתו, לא ידעו את ה' ולא יבינו מעשיו, ומחויבים המה לענשם קשה, ולהביא מבול מים לשחת כל בשר, יעמיד השמש נגד העבים החשוכים, ותשליך נצוצי אורה מבעד לאגלי מים, ואז נתבונן בינה בהוד תואר השמש, ויראה אור בהיר בשחקים נכיר טובתה תועלתה ורבי פעולותי', ונדע מי עשה כל אלה, הלא ה' אלקים הטוב והמטיב ונשובה אליו בלב תמים, והוא רחום יכפר עון יחוס ויחונן שארית עמו והיתה נפשם לשלל:
ועוד בזה כוונה מיוחדת, כי לא אל עננים ועבים אשר בשמי' ממעל יכוין, ולא אך בהמה יתן אות בריתו, כי אל ענני ועבי השכל ירה חצי מוסרו, ואמר את קשתי נתתי בענן. אם ענני און ועמל יקדירו שכל ודעת בני אדם, ערפלי הספק עת יחשכו כוכבי נשפו, ויבדילו בינו ובין אביו שבשמים. חשכת האפקורסת אם תשבית מטהרו ותסך בעדו מבלי ראות הדר כבוד ה', את קשתי נתתי בענן. אז השמש תשליך קרני אורה מבעד לענן, ויראה הדר מפעלה בתוך ענני החשך וערפלי אי אמונה, ואז על ידה יראו האנשים כבוד אל מעשה ידיו ונפלאותיו והיתה לאות ברית ביני ובין הארץ כי אני אני בורא שמים וארץ, והי' בענני ענן על הארץ, אם ענני ספק יחשכו שמי החכמה והדעת, ויעשו מחצה של ברזל בין בני אדם ובין אביהם שבשמים ונראתה הקשת בענן, יראו האנשים אות ברית ה' ויראה יתרון האור מן החושך ישובו אל על בלב שלם, וכהנתק פתיל הנעורות ינתק מלבם כל ספק. ואפסה. כל דעה נשחתה ואור בהיר יראה בשחקים להאיר מחשכי תבל: (ח) אמנם כאשר נסור לראות תעודת נפש צדיק על פני הארץ, נמצא כי מטרתו ותכליתו להודיע מציאת ה' יתעלה, לעשות פעולת השמש ולדמות אלי', ולכן כנו חז"ל את הצדיק בשם שמש ואמרו וזרח השמש ובא השמש, עד שלא שקעה שמשו של עלי וכו' וכבר ביאר בספר בינה לעתים, מאמר החכם ע"ה, מה יתרון לאדם בכל עמלו שיעמול תחת השמש, כי השלימות היותר נעלה באדם, הוא שיעמול במקום השמש ותמורתה, שיודע דרכי ה' וכבוד אל, והוא מה שאמרו חז"ל מרגליות טובה היתה תלוי' בצוארו של אאע"ה, וכיון שמת תלאה בגלגל חמה, כאשר פי' בעקדת יצחק, שאאע"ה קרא בשם ה' ויודיע מציאת ה' ליושבי תבל, וכשמת ולא נשמע קולו, יעשה מעשהו ע"י גלגל החמה, שע"י תנועתו יגיד כבוד אל ויודיע דרכיו ליושבי חלד:
ואשר ע"כ כשיש צדיק מושל ביראת אלקים, ללמד לבני ישראל, את דרך ישכון אור יעוררם משנת הזמן, ויבינם קצת דרכי אל, כל עקוב לו למישור, כל הרי היצר כאין נחשבו לו, לא יקדירו ערפלי הספק שמי' הטהורים ובהעלות הענן על משכן בני אדם, בקולו נפלאות יבקיע מבעד לעננים, ויהי אור בהיר בשחקים, ובאמת לא נראה הקשת בימיו, כי א"צ לקשת, למען יראו קרני השמש נגד האדים החשוכים, למען הגיד מפלאות תמים דעים, כי הוא הצדיק, ירים כשופר קולו להודיע מציאות ה' ית', הוא יעמוד במקום השמש ויאיר לארץ ולדרים, למען לא יעננו עננים את שמיהם ויהי' אור במושבותם. וזאת הוא ששאלו לרשב"י נראתה הקשת בימיך. אמנם במות הצדיק, וגבר חכם בעת אין אבדנו המרגלית הטובה אבדנו כי מי יאיר דרכנו לפנינו ומי יוכיח לעם ה' המעשה אשר יעשון ולזה קונן דוד במות שאול ויהונתן ללמד את בני יהודה קשת, כי עתה במות צדיקים האלה נצרך ללמד לבני יהודה דרכי הקשת להתבונן בינה בטבע ולהכיר ע"י מעשה ה' כי נורא, ולדעת כי יש אלקים שופטים בארץ:
ט ואמרו בש"ס דמו"ק, כי נח נפשי' דר' יוחנן פתח עלי' ר' יצחק בן אלעזר, קשה היום לישראל כיום בא השמש בצהרים ודבריהם נאמנו מאוד, אם כי ר' יוחנן הי' זקן ושבע ימים ולפי"ד סדר הדורות הי' קרוב לג' מאות שנה. אולם לאשר שופרי' דר"י מעין שופרי' דיעקב אבינו, והוא בכה על האי שופרא דבלה בארעא כדאיתא בברכות, ע"כ קונן עליו ריב"א קשה היום לישראל כיום בא השמש בצהרים. כי השמש לא תאסף אורה פתאום, אך לאט לאט תרד במורד הרקיע, עד אשר תשקע ותחשך הארץ, אולם אם תבא השמש בצהרים, ובעוד יום יחשך אורה, כל אדם ישתאה יחריש לדעת, על מה עשה ה' ככה, על מה כסו פני השמש ואורה לא הי' לה עוד:
כן האדם מעט מעט כחותיו תמס תלכנה, ורוחו לא בפעם אחת ידעך, אך לאט לאט יפסק פתיל חייתו ושב אל העפר כשהי' וכאשר נח נפשי' דר' יוחנן שהי' שופרי' מעין שופרא דיעקב, לא כהתה עינו ולא נס ליחה עד הרגע האחרון, ע"כ מר בכו וקראו עליו מקרא הזה והבאתי השמש בצהרים: כן אומר היום על הרב הגאון מוה' מ"ז, אשר פתאום נלקח מאתנו ויעזוב אותנו לאנחות, וכן אקרא עליו דברי הנביא, והי' ביום ההוא והבאתי השמש בצהרים והחשכתי לארץ ביום אור:
והפכתי חגיכם לאבל וכל שירכם לקינה והעליתי על כל מתנים שק ועל כל ראש קרחה ושמתי' כאבל יחיד ואחריתה כיום מר, (עמוס ח') ובביאור הדברים נראה עפ"י דברי יע"ד בפי' דברי הש"ס (ברכות ז') מזמור לדוד בברחו מפני אבשלום בנו, קנה לדוד מבעיא לי', ומשני כשאמר הקב"ה לדוד הנני מקים עליך רעה מביתיך מתירא הי' שמא עבד או ממזר, כשראה שהוא בנו אמר סתם ברא חייס על אבא, והדבר יפלא, כי הלא לב איש ירא ויפחד אם בנו יקום נגדו ויהי' ערו, ויגדל צערו בזה יותר מאם הי' איש נכרי אשר לא ידענו מתמול שלשום, גם אמרם סתם ברא חייס על אבא בלתי מובן, כי עיניו ראו אשר בנו נהפך לאכזר לו ולא חס ולא חמל עליו ומפרש ביע"ד, וזה"ד, אם יבא על אדם מקרה רע ופגעי בני אדם יפגעו בו אז אם מכאובי' אלה בדרך הטבע עדיו יגיעו, לא יבין כי יד ה' עשתה זאת לעוררו לשוב אליו, רק יאמר מקרה הוא, אמנם אם יוכיחהו ה' בתוכחות על עון שלא כדרך הטבע, אז יבין וידע, כי עיני ה' צופיות ועפעפיו יבחנוהו. וכי ה' הטוב יורה חטאים בדרך וישוב אל ה' ויכופר עונו וטוב לו, ולכן דוד ירא לנפשו פן תהי' הרעה המעותדת לבא עליו ע"י עבד או ממזר והוא בדרך הטבע, אולם כשראה שבנו אשר אהבו נהפך לשונא לו ויבקש המיתו, וסתם ברא חייס על אבא וא"כ העונש הזה הוא כנגד הטבע, ושנו דרכי' מדרכה וראה כי תנחת עליו יד ה' להורותו דרך התשובה וישמח לקראת העונש הזה, ויקבל באהבה יסורין האלה:
ובזה פירשתי המקרא (ירמי' ח'). על מה אנו יושבים האספו ונבוא אל ערי המבצר ונדמה שם. כי ה' אלקינו הדמנו וישקנו מי ראש כי חטאנו לה', כי בעת ישבו בערי הפרזות, יחשבו בנפשם,, כי ביאת האויב מקרה הוא, יען פרזים ישבו, האספו ונבוא אל ערי המבצר ואם גם שם נדמה, אז נדע כי ה' אלקינו הדימנו וישקנו מי ראש, ולכן לא מצאנו משגב ומנוס בערי המבצר: (י) ועוד לאלוק מלין בהבנת המקרא, הרי בגלבע אל טל ואל מטר אליכם ושדי תרומות, כי שם נגעל מגן גבורים, עפ"י דברי עקדת יצחק בפי' הש"ס דתענית אין הגשמים נעצרים אלא בשביל שפסקו בעלי אמנה שנאמר נשיאים ורוח וגשם אין איש מתהלל במתת שקר, כי כל מה שברא הקב"ה, הוכן והוסדר מראשית הבריאה, שיהי' בהם אחד משפיע ואחד מקבל השפע, ע"ד הקרא, והי' ביום ההוא אענה נאום ה' אענה את השמים והם יענו את הארץ והארץ תענה את הדגן וגו' כי השמים מקבלים אגלי מים מעננים ואדים ויתנו מטר על הארץ והארץ תקבל השפע מאת השמים, ותענה את הדגן התירוש והיצהר וכשיפסקו אנשי אמנה ויקבלו טובה ולא ישיבו תודה וברכה לחיק נותנה אז גם השמים יקבלו נטפי מים ומטר לא יתנו, וכן פי' עד"ז מאמר הש"ס נדרים שמש ירח עמד זבולה, וכי שמש וירח בזבול מה בעו מלמד שעלו שמש וירח לזבול ואמרו אם אתה עושה דין לבן עמרם אנו מאירים ואם לאו אין אנו מאירים, כי תוה"ק הנתונה לנו ע"י משה רבינו, תורה לנו להשפיע מטובו אשר חנן ה' ולהשיב תודה וברכה למטיב ונותן הטובה להכיר מעלת איש מורם מעם אשר חנן מאת ה' בחכמה ובתבונה ולתת כבוד לשמו. לשמע לקח מפיו ולתת לו יקר וכבוד כפי מהללו, וכן אנו רואים בברואי עולם ונמצא משפיע ומקבל השפע, כאשר עינינו הרואות בשמש וירח אשר האחד משפיע והשני מקבל אור ושפע מהראשון, וכאשר נחלקו קרח ועדתו על משה ואמרו כל העדה כלם קדושים ומדוע תתנשאו על קהל ה', כי כקטן כגדול כעבד כשוע נשתוו ואין יקר וגדולה לאחד על רעהו, אף אם נעלה הוא ממנו, עלו שמש וירח לזבול ואמרו אם אתה עושה דין לבן עמרם וחק ההשפעה וקבלת השפע יוקם על, אנו מאירים. אבל אם יבטל המשפט הזה גם אנחנו לא נלך עפ"י דרכו ואין אנו מאירים, כי האנשים הממרים כבוד בן עמרם וישימו בו תהלה תחת תהלה יפירו חק עולם, וישביתו משפטי התולדה וכאשר שאול ויהונתן נפלו חללים על שדי קטל, ולא ניתן להם הגמול הראוי לצדיקים לוחמי מלחמת ה' בגבורים, ועוד נגעל מגן שאול בלי משוח בשמן, אמר המקונן, הרי בגלבוע ושדי תרומות אל טל ואל מטר אליכם כי לאשר פסקה האמונה מקרב הארץ ופסקו אנשי אמנה אין עוד טל ומטר חדל מן הארץ:
יא ונבאר מאמר הש"ס כתובות ק"ז אמר ר"מ בשעה שהצדיק נפטר מן העולם, שלש כתות של מלאכי השרת יוצאות לקראתו, אחת אומרת לו יבא שלום, ואחת אומרת הולך נכחו. ואחת אומרת לו יבא שלום ינוחו על משכבותם כי נפלא הדבר, אשר מלאכי השרת לג' כתות יחלקו, גם להבין שנוי לשונם בקבלת פני הצדיק. כי אם נתבונן בינה במהות הנפש נראה. כי מעת לדת האדם עד עת יציאתו מן העולם, תעלה במעלות השלימות למעלה למעלה, עד אשר תרום ותנשא, כל עוד אשר הגוף מיום הולדו פוחת והולך וע"ז נאמר ת"ח כל זמן שמזקינים חכמה ניתוספת בהם שנאמר בישישים חכמה ועמי הארץ כל זמן שמזקינים טפשות נתוספה בהם שנאמר מסיר שפה לנאמנים וטעם זקנים יקח (שבת קנ"ב), כי הנפש בעת לדת האדם אין מציאותה ניכר כלל, ורק ע"י תיקון המעשים הטובים, לדרוש ולתור באשר תמצא ידינו בתורה ובחכמה יתרבה הכוסף והתשוקה לעלות במעלות החכמה והמדע להבין דרכי ה' ואז יבקע כשחר אור הנפש, ותתחדש בה בריאה חדשה, נקראת רוח ואם יעלה האדם במעלה הזאת השניה, נוספת לו תשוקה על תשוקה, ויעלה אל מעלת החסידות הענוה ויראת ה', ויגלו לו סודות עמוקות, ויבין היטב מציאות ה', ואז יערה עליו רוח ממרום. וישפע על נפשו שפע נכבד רוחני יקר ומאוד נעלה, ונקרא השפע הקדוש הזה נשמה. ובעקדת יצחק האריך בענין הזה והביא דברי זוה"ק, רשב"י זימן למארי מתניתא למיכל בסעודה, וחפא כל ביתא במנא דיקר, והוה קא בדח טובא, דיומא דין נחתא נשמתא לאלעזר ברי' בד' גפין דחיותא. ובזה יש לפרש מקרא קודש באיוב ל"ט ידעת כי אז תולד ומספר ימיך רבים, אשר לפירש"י קשה ההבנה כי הול"ל ידעת כי אז נולדת בלשון עבר ולא תולד אשר הוא לשון עתיד. ולפמ"ש המקרא נכון מאוד, וזה פירושו כי איוב כיחש בהשגחת הבורא יתברך שמו, בראותו רוע הסידור. צדיק ורע לו רשע וטוב לו. ולזה הוכיחו ד' ויראהו כי עוד לא הגיע למדריגה גדולה. ואמר לו הידעת כל חוקי הטבע ? הנגלו לך משפטי' וכל חוקותי' הידעת כי אז תולד ל הידעת. כי בעת תבין היטב חקות שמים מציאת השם, דרכי אל, אז תולד ל אז תהי' לדת נפשך, ותולד לך הוי' שני' רוחניות, והוא עצמך ועיקר מהותך, כי עד עתה עוד לא נולדת, אם כי מספר ימיך רבים, ורק אז תולד אם תבין דרכי - אלהים הנסתרים והנשגבים, והוא פירוש נחמד מאד, ובזה פירשתי חדלו לכם מן האדם אשר נשמה באפו כי במה נחשב הוא - חדלו לכם מן האדם אשר כל מהות נשמתו הוא אך באפו בנפש החיונית, לא בנפשו השכלית, כי במה נחשב הוא, וכיוצא בזה פירש בעקדה ויפח אלקים נשמת חיים באפיו כי השי"ת נתן לאדם נפש החיונית להחיותו כיום הזה, ויהי אדם לנפש חי' כי נפש חי' צריך האדם לעשות את עצמו עיי"ש:
יב וחכמי האמת הוסיפו עוד בתהלוכות הנפש וחלקו אותה לד' כוחות, לכח המעשה והתנועה קראו נפש, לכח הדיבור רוח, לכח המחשבה קראו נשמה, לכח להבין ולהשכיל בחכמות העליונות קראו נשמה לנשמה, ואנחנו נקרא אותה בשם יחידה:
ובאמת באדם יש כוחות הרבה, ובכל מעשה אשר יעשה יוציא חלק מנפשו מכח אל הפועל. וכוחות הנפש היוצאות לפועל במעשהו או במחשבתו שוב אין חוזרים. והי' בעשותו אחת מכל מצות ד', חלק הנפש אשר עזבו והלך, עולה למעלה למעלה. - וזה כוונת המאמר כשהצדיק עושה מצוה אחת נברא מלאך אחד ובא לפני הקב"ה ואמר פלוני עשאני, וענין בריאתו הוא חלק מנשמתו אשר יצא לפועל, כאשר ביארנו, כי הנפש הוא כח בגוף וכאשר עשה מעשה הטוב יצא חלק מהכח לפועל, והוא עולה למעלה למענה, כמאמר חז"ל, זכאין אינון צדיקיא דכולא איתקשר דא בדא נפש ברוח, רוח בנשמה ונשמה בהקב"ה, אשתכח דנפש הוא צרורה בצרור החיים. - אמנם בעשותו אחת מכל מצות ד' אשר לא תעשינה נברא מקטרג אחד, ואת נפש אויביו יקלע ד' בתוך כף הקלע, ולבאר שחת יורידם. - ולו חכמו ישכילו זאת בני-אדם, ואך טוב וחסד ירדפום כל ימי חייהם, כי אין האדם נפטר ברגע אחת רק בכל רגע מימי חייו הוא פטירתו, כי בכל מעשה ודיבור ומחשבה נפטר חלק אחד מנשמתו, הנחלקת לחלקים קטנים, וזה הפירוש - מי גבר יחיה ולא יראה מות ימלט נפשו מיד שאול סלה כי מי גבר יחיה ולא יראה כי יצאו חלקי נפשו בכל רגע ורגע וחלקים אלו נפטרים מן העולם, ימלט נפשו מיד שאול, אם יזכור זאת ישוב אל ד' בלב שלם וחלקים אלו תתלכדנה ולא תפרדנה והי' לאחת:
אמנם האיש הירא את דבר ד' ילכו כל חלקי נשמתו לתכלית אחד מכח אל הפועל, כולם נסקרו בסקירה אחת, כולם יצאו לתכלית הגדול, להשיג השגת ד' ולעשות מצותיו וחקותיו. וזה כוונת המאמר אשריך ר"ע שיצתה נשמתך באחד (ברכות ס"א) והכוונה לדעתי כי נשמתו יצאה בכל יום ויום כנ"ל והוא באחד כי יצאו כולם לתכלית אחד. ולא אבד אף חלק מהנפש, מבלי עלות במעלות החכמה והתבונה וזה כוונת המקרא ותמת שרה בקרית ארבע הוא חברון, כאשר עזבוה ד' חלקי הנפש, הוא חברון כל חלקי הגוף והנפש היו מחוברין יחדיו והיא חברון, אם כי יצאו אחת לאחת, התלכדו כולם ונתאחדו לתכלית אחד, אשר אך זאת הוא עבודת האדם השלם, לאחד את כל חלקי נפשו למטרה אחת ולבלי הניח אף רגע מעבודת השם:
יג שאול ויהונתן הנאהבים והנעימים בחייהם ובמותם לא נפרדו, יובן עפי"מ שפי' דברי הגמ' כל האומר נח נפשיה דרבי ידקר בחרב כו' אמרו רבנן לבר קפרא זיל עיין פתח ואמר אראלים ומצוקים תפסו בארון הקדוש נצחו אראלים את המצוקים אמרו לי' נח נפשיה א"ל אתון קאמריתון אנא לא קאמינא (כתובות ק"ד) ואמרתי עפ"י דברי הגמ' עתידין צדיקי' שיעמדו בלבושיהן (שם קי"א) כי בעל העקרים הרבה לחקור אם יש שכר לנשמה לבד או גם לגוף שכר חלף פעולתו, ודעות מדיעות שונות ומתחלפות בזה, ולדעתי זה כוונת שאלת השם ביחזקאל ויאמר אלי בן אדם התחיינה העצמות האלה והיא אם יש תקוה גם לגוף שיחיה ויהי' לו שכר והיתה התשובה ה' ה' אתה ידעת, הכונה כי אין מבוא לשכל בני אדם להתבונן בדברים אלה ורק ד' הוא היודע ויש לפרש עוד דבאמת הקב"ה יודע מה שעתיד להיות ומשלם שכר לצדיקים עבור פעולתם ביען הוציאו מחשבות הקב"ה לפעולת אדם, א"כ עיקר השכר עבור המעשה והפעולה. ולאשר המחשבה בנפש והגוף הוא הכלי להוציא המחשבה למפעל מגיע איפוא שכר להגוף מוציא מחשבת הקב"ה לפועל וזאת כוונת תשובת יחזקאל ה' ה' אתה ידעת ואתה תשלם לאיש כמעשהו וכפעולתו וא"כ מגיע השכר להגוף ותחיינה העצמות האלה: ועל כוונה זאת אמרו כל האומר נח נפשיה דרבי ידקר בחרב, כי הוא פוגם בכבודו לאמר כי אך לנפש יש שכר ונח נפשיה ואך היא תמצא קורת רוח בעולם הגמול, ובאמת גם גופו נח ויש שכר לפעולתו. וכאשר העיד על עצמו מימי לא נהניתי אפי' באצבע קטנה, ואיש כמותו שגופו נקדש ונטהר יש לו הצדקה לבוא על שכרו, וענתה בו צדקתו כי גם הוא העלה במספר נפשות עד כי הותרו הכהנים לנגוע בו, וכאשר אמר בר קפרא אראלים ומצוקים תפסו בארון הקודש, קרא לכוחות הנפש אראלים ומצוקים לכוחות הגוף, וכשאמר נצחו אראלים. את המצוקים אין כוונתו שכל אחד נשאר על עמדו, והנפש נעלתה, והגוף שב לאפרו, כי לזה לא יקרא נצחון. אך גם הגוף לבית מלחמתו שב לאור באור החיים וכחותיו גם המה נקדשו ונטהרו ככחות הנפש, ואמרו לי' נח נפשיה - כי לא ירדו לסוף דעתו ולא הבינו כוונתו, אמר להם אתון קאמריתו אנא לא קאמינא, כי אנכי גם על הגוף גם על הנפש אמרתי וכמוה כמוהו יאירו באור החיים ועל כוונה זאת אמר המקונן הנאהבים והנעימים בחייהם ובמותם לא נפרדו כי לא נפרד הגוף מהנפש ושניהם כאחד נזדככו ויזהירו כזהר הרקיע כי מנשרים קלו ומאריות גברו לעשות רצון קונם:
יד ובד"ז יש לפרש דברי הש"ס סנהדרין שאלו רומיים את ריב"ח מנין שהקב"ה מחיה מתים ויודע מה שעתיד להיות א"ל תרוייהו מן המקרא הזה שנאמר ויאמר. ד' אל משה הנך שוכב עם אבותיך וקם העם הזה וזנה ודלמא וקם העם וזנה נקיטו מיהא פלגא בידייכו שיודע מה שעתיד להיות איתמר נמי אר"י מנין שהקב"ה מחי' מתים ויודע מה שעתיד להיות שנא' הנך שוכב עם אבותיך וקם העם הזה וזנה והדבר יפלא כי מביא ראי' לסתור כי הוא לא נקיט רק פלגא דהקב"ה יודע עתידות ולדברינו יבא על נכון כי אם נחליט שהקב"ה יודע עתידות א"כ אין מגיע השכר רק עבור שהוציא מחשבת הקב"ה לפועל ולאשר לא הי' רק מציאות ברוחני נתן מציאות גופני ומגיע איפוא שכר להגוף נדע כי הקב"ה מחיה מתים לתת גם להגוף שכר לפעולתו, וא"כ כיון דנקיט פלגא בידיה שהקב"ה יודע עתידות ידע גם זאת שהקב"ה מחיה מתים ועד"ז איתמר נמי משמי' דר"י:
טו והנה כבר ביארנו כי האדם נקרא הולך כי הולך הוא ממעלה למעלה וממדריגה למדריגה ואך לאחר מיתתו נקרא עומד כאשר ביאר זקני בעל ת"ש - אחים בהספידא התם קאמינא - וכבר ביארו הנפטר מן המת יאמר לו לך בשלום כי עתה אין לאל ידו לקנות שלימות בנפשו ואך בשלום שקנה בחיים חיותו יבא לראות פני האדון השם, ובזה ביארתי המאמר ואמר ר"ח בר אשי תלמידי חכמים אין להם מנוחה אפי' לעה"ב שנאמר ילכו מחיל אל חיל, כי הוא פליג אדלעיל ולדידיה לא יאמר גם למת לך בשלום, כי גם אחרי מותו ילך לשלום והנה כבר חלקו ימי האדם לימי הילדות, ימי העלי', ימי הירידה, כי בימי הילדות יכסוף וישתוקק להשיג מעלות החכמה ויקנה קנין טוב בנפש, בימי העלי' נקרא הולך כי הוא הולך במהלך השלימות ובעת הזקנה יקרא שלם כי כבר שלמה עבודתו ע"פ הארץ:
וזה ביאור המאמר כי נח נפשיה דר"ז פתח עליה האי ספדנא ארץ שנער הרה וילדה ארץ צבי גדלה שעשועיה אוי נא לה אמרה רקת כי אבדה כלי חמדתה כי האי ספדנא קונן על ג' חלקי ימי חלדו. ימי הילדות והעלי' והזקנה, בארץ שנער כוון על ימי הילדות כמאמר חז"ל למה נקרא שמה שנער שמנוערת מן המצות ואז עוד נבללו כחות הנפש ולא הגיעה אף אחת למדרגת השלימות ואמר כי ר"ז עוד בימי ילדותו החל רוח ד' לפעמו ולאמר לו לך בדרך השלימות למען העלות נפשיך, בארץ צבי כוון לימי העלי' שאז רץ כצבי שנס מתניו ללחום מלחמות החיים ויעל בסולם התבונה, אוי נא לה אמרה רקת המה ימי הזקנה שאז הורקו כחות גויתו - כי אבדה כלי חמדתה - כלי חמדת ד' כי בעת זקנתו הוסיף שלימות בנפשו ונעשה כלי חמדה מלא ברכת ד' ועם הספדן הזה נקרא גם אנחנו במיתת הצדיק הגאון הזה אוי נא לנו, כי אבדנו כלי חמדתינו אשר ארץ צבי היתה שעשועיו ובה כל חיי רוחו לסמוך ידי ת"ח היושבים לפני ד' באה"ק אוי נא לנו ואבוי:
טז צר לי עליך אחי יהונתן נעמת לי מאד נפלאתה אהבתך לי מאהבת נשים ובעקידת יצחק פירש מקרא זה בדרך נעים כי יש אהבה התלוי' בדבר ואהבה טהורה אשר איננה תלוי' בדבר ואהבה התלוי' בדבר היא אהבה החוזרת לעצמו, וע"כ אמר בנות ישראל אל שאול בכינה המלבישכן שני עם עדנים המעלה עדי זהב על ראשיכן והיא אהבה התלוי' בדבר אולם צר לי עליך אחי יהונתן נעמת לי מאד נפלאת אהבתך לי מאהבת נשים הנזכרות כי אהבה טהורה וזכה אהבתיך ואהבתני, ולי נראה לפרש כי אוהבי עשיר רבים כי אח לששון ולשמחה ימצא, אולם לצרה ולתוגה חלף ואיננו כמאמר הכתוב אח לצרה יולד כי אח לצרה איננו עוד ואולי לעתים יבואו יולד, ויהונתן הי' לדוד אח לצרה וע"כ אמר בנות ישראל אל שאול בכינה המלבישכן שני עם עדנים המעלה עדי זהב על ראשיכן וזאת היא בעת שמחה אשר אז ימצא האדם חפץ בשני עם עדנים נזר וכל כלי רקמה אולם נפלאת אהבתך לי מאהבת נשים כי אח לצרה נולדה לי והיית מנוס ומשגב לי בעת עניי ומרודי: כן אנכי אומר היום על הגאון מהרמ"ז ז"ל אשר הי' אח לת"ח בעת צרת והי' כי יקרה מקרה ופגע לאחד מהם ופנה אליו ויהי לו לישועה או איש אשר נפשו איתה לחונן עפר ארצינו בית מקדשינו ותפארתינו ויפן אל הגאון הצדיק הזה ויפק רצון ממנו ויתמכהו בימין צדקו:
יז ובזה נבוא לביאור המאמר הפונה קדים כי לאשר כחות הנפש תהלכנה כפעם בפעם מכח אל הפועל בשעת מיתתו תאספנה כולן ותבואנה אליו וזאת כוונת הכתוב האסף אל עמיך כי יאספו חלקי נפשו וכולם יבואו ויצאו לקראתו וזאת כוונת הגמ' בשעה שהצדיק נפטר מן העולם ג' כתות של מלאה"ש יוצאות לקראתו והן ג' חלקי הנפש היוצאות ממנו בעודו בחיים חיותו והמה בימי הילדות העלי' והזקנה כולם נקבצו ויצאו לקראתו וחלקי הנפש היוצאים באחרונה והמה בימי הזקנה יבאו בראשונה כי עוד לא רחקו ממנו ואומרים לו בא בשלום כי חלקי ימי הזקנה עזבוהו שלום בחכמה ודעת ותבונה.. אחת אומרת לו הולך נכחה המה כחות הנפש מימי העלי' אשר עזבו אותו עת הלך מהלך השלימות, ואחת אומרת יבא שלום ינוחו על משכבותם, המה ימי הילדות אשר אז נולדה לו התשוקה לבא בדרך העולה בית אל, ולעלות במעלות האיש השלם, הן הנה שלש הכתות והן הנה פעולותי' הטובות אשר תצאנה לקראת איש צדיק צדקות אהב. וכן יבא שלום ינוח על משכבותיו הגאון הנפטר מוה' מ"ז ז"ל צדק לפניו יהלך, וישם לדרך פעמיו: בלע המות לנצח ומחה ה' דמעה מעל כל פנים:
נשלם הבית וכן התמו הצלעות, בעזר רוכב שמים ואדון צבאות:
בנל"כ ולאע"י: