אור ברסלב
שות בית יצחק צלעות הבית דרושים

שות בית יצחק· רבי יצחק יהודה שמלקיש

צלעות הבית דרושים

קונטרס אחרון

דרוש א

ב"ה דרוש לשבת שובה שנת תרמ"א פה פרעמישלא:

והארץ היתה תוהו ובהו, ר' אבהו ור' יהודה בר' סימון ר' אבהו אמר משל למלך שהי' לו שני עבדים שניהם באוני אחת ובטומי אחת על אחד גזר שיהי' ניזון מטמרון ועל השני אמר שיהא יגע ואוכל ישב לו אותו העבד תוהו ובוהו וכו' כך ישבה הארץ תוהו ובהו. אמרה העליונים ותחתונים נבראו בבת אחת העליונים נהנים מזיו השכינה התחתונים אם אינם יגעים אינם אוכלים. ור' יהודה בר' סימון אמר משל למלך שקנה לו ב' שפחות שתיהן באוני אחת ובטומי אחת על אחת גזר שלא תזוז מפלטין ועל אחת גזר טרודין ישבה לה אותה שפחה תוהו ובוהו וכו' אמרה העליונים ותחתונים נבראו בבת אחת העליונים חיים והתחתונים מתים לפיכך והארץ היתה תוהו ובוהו. א"ר תנחומא לה"ד לבן מלך שהי' ישן ע"ג עריסה והיתה מניקתו תוהו ובוהו למה שהיתה יודעת שהיא עתידה ליטול את שלה מתחת ידה כך צפתה הארץ שהוא עתידה ליטול את שלה מתחת ידי' של אדם שנאמר ארורה האדמה בעבורך לפיכך והארץ היתה תוהו ובוהו. מדרש רבה בראשית פרשה ב':

א חטאי ופשעי בני האדם שלש הנה סבתם, האחת צורך האדם להביא טרף לביתו, וידיו מלאות עבודה להכין כסות בקרה ולבנות בית למחסה ולמסתור מזרם וממטר. ומעשיו אלה ידרכוהו מנוחה. ועי"כ יחלש שכלו ויטה מני אורח ועל פת לחם יפשע גבר. השנית לאשר האדם עמוס בהלאות,. כי פגעי הזמן וחציו יפגעו בו לרעה ונגעי בני אדם יבהלו אתו, ויחלישו כחות נפשו. ע"כ יטו אשוריו מני דרך החיים ושאול צעדיו יתמכו. הג' בקשת המותרות, כי נפש האדם לא תשבע בדברים הנחוצים וההכרחים, ובני רשף יגביהו עוף, ועיניו יחזו דברים נאים, וערבים ומותרות חמדו להם למען השחית נפשו. וע"ז אמרו בני קרח בתהלים כאיל תערוג על אפיקי מים כן נפשי תערוג אליך אלקים, ומזמור זה נחלק לג' חלקים ובכל חלק וחלק אף הוא ישוב אמריו לנפשו ויאמר מה תשתוחחי נפשי ומה תהמי עלי הוחילי לאלקים כי עוד אודנו ישועות פניו והחלקים האלה יגידו לנו יגון וצער איש צדיק, על המניעות והמסכים השלשה אשר יעמדו נגדו ויסגרו בעדו מבלי בא חצרות בית ה' להתענג בנועמו. ויאמר בחלק הראשון היתה לי דמעתי לחם יומם ולילה", הלחם והמזון יומם ולילה יטרדוני מבלי תת מרגוע לנפשי, וזאת היא דמעתי ועיני יזלו מים כי ירחיקוני ממקום הקודש, אלה אזכרה ואשפכה עלי נפשי, מתי יניח ה' לי ואוכל לעבור בסך אדדם אל בית אלקים כי עתה הלחם בעוכרי ויגרשני מהסתפח בנחלת ה', אכן מה תשתוחחי נפשי ותהמי עלי הוחילי לאלקים, הזן והמפרנס לכל כי עוד אודנו ישועות פניו:

ובחלק השני, מר וזעק ונפשו תשתוחח על הזמן אשר שמהו מטרה לחציו, תהום אל תהום קורא לקול צנוריך כל משבריך וגליך עלי עברו, גל וגל יעבור על ראשי. וכמעט נטיו רגלי, כי כשל כח הסבל, רעות על רעות הגיעו לנפשי אמרתי נגזרתי אף הוא ישוב אמריו, ונחם ינחם נפשו העגומה מה תשתוחחי נפשי ומה תהמי עלי הוחילי לאלקים כי עוד אודנו ישועות פני ואלקי:

עד השלישי הוא בא שפטני אלקים וריבה ריבי מגוי לא חסיד מאיש מרמה ועולה תפלטני, כי הצר הצורר היושב בקרבו ואורב לנפשו, יסיתנו בספק ויעוררנו לבקש מותרות, יטה אשוריו מני דרך, והוא גוי לא חסיד במרמה ועולה ילכדנו בפח טמן לנפשו, ויבקש מאת ה' שלח אורך ואמתך המה ינחוני יביאוני אל הר קדשך ואל משכנותיך, או אז ירגיע רגשות נפשו, ובקול נפלאות ישיב ויאמר, מה תשתוחחי נפשי ומה תהמי עלי הוחילי לאלקים כי עוד אודנו ישועות פני ואלקי:

ב וע"ז אמרו חז"ל בר"ה כל באי עולם עוברין לפניו כבני מרון מאי כבני מרון הכא תרגומא כבני אמרונא רשב"ל אמר כמעלות בית חורין רי"א שמואל כחילות של בית דוד. והכוונה שהקב"ה ברוב רחמיו כל באי עולם יעביר לפניו וישפוט תבל בצדק וברחמים. הכא תרגומא כבני אמרונא כי ד' יתברך חפץ חסד ומזכה כל באי עולם לפי שהם כבני אמרונא, בעלי חיים אשר צריכין למזונות וליתר דברים ההכרחים להחיות נפשם ולכן על פת לחם יפשע גבר, והקב"ה מזכה אותם בדין מפאת כן. ורשב"ל אמר כמעלות בית חורין והוא הר גבוה ועומדים סביבו בעומק וקשה עליהם לעלות על ההר ויורה בחין מליצתו שכל באי עולם במורד ישבו ותהום אל תהום קורא, מקרים רבים מחצי הזמן ולכן נחלש כח שכלם, ועלולים לחטא. ושמואל אמר כחילות של בית דוד שעומדים במלחמה כן האדם יש לו מלחמה כבדה מול היצר המעורר תשוקות רבות בנפשו וקשה ללחום כנגדו כמו שאמרו ג' הקב"ה מתחרט עליהן ואחד מהם יצה"ר וע"כ הקב"ה ברחמיו יזכה כל בני עולם במשפט. וע"ז אמרו במקרא הושע ו' יחיינו מיומים ביום השלישי יקימנו ונחי' לפניו וכונת מיומים. על ב' ימים של ר"ה ביום השלישי על יו"כ. כי ביום הראשון דר"ה הקב"ה דן על עבירות שהאדם נכשל ע"י טרדות הפרנסה ונלכד בחבלי עוני כי נמכר לעבד להחיות נפשו. ועל כן כשבא השטן לדבר סרה על איוב אמר החנם ירא איוב את ד' הלא אתה סכת בעדו מעשה ידיו ברכת ומקנהו פרץ בארץ. אולם שלח נא ידך וגע בכל אשר לו אם לא על פניך יברכך כי לא יעמוד במשבר הונו ואונו ויכשל בסבת העוני. וביום ב' הקב"ה דן על עבירות שאדם נכשל בסיבת גוו. העלול למקרי הזמן ופגעי התבל. וע"כ בא השטן ואמר שלח נא ידך וגע אל עצמו ואל בשרו אם לא על פניך יברכך. אמנם ביו"כ הקב"ה דן על עבירות שהאדם נכשל בסבת היצה"ר לאהבת הערב והנאה המעוררו לבקשת המותרות, וע"כ לובשין בגדי מתים ומענין הנפש, לבלי תכסיף לדברים ערבים ונאים. וביו"כ שאין השטן מסית לאדם נח לאדם לעשות תשובה. ולכן אמר יחיינו מיומים מב' מיני עבירות הנ"ל ביום הג' יקימנו ונחי' לפניו:

ג ועל כוונה זו אמרו במדרש שהצגנו פתח השער. והארץ היתה תוהו ובוהו, משל לאחד שהי' לו שני עבדים כי האדם נמכר לעבד לגוו לאסוף בחפניו די פרנסתו ובזעת אף יביא לחמו וע"כ הארץ היתה תוהו לעומת העליונים אשר אין להם יגיעה וליאות להמציא טרף לנפשם ור"י בר' סימון אמר לה"ד לשני שפחות לפי שהשפחה בטבעה חלושה מהעבד ועלולה לפגעי הזמן ונגעיו יותר מהאיש, ולאשר גזר עלי' המלך טרודין, שם אותה למטרה למקרי העת, וישליכה מצולה בלבב ימים, ומשברים וגלים עלי' יעבורו, וע"כ הארץ היתה תוהו, כי גו האיש נדכא ונחלש עמוס התלאות ועלול לחטא. ור' תנחומא אמר לה"ד לבן מלך שוכב בעריסה כי תשוקת האדם לדבר נאה וערב תבאנה לאשר אכל אדם הראשון מעץ הדעת טוב ורע. ופי' במורה כי טוב ורע כוונתו על נאה ומגונה. וע"י שאכל מעץ הדעת נצמחה בלבו תשוקה לדברים נאים והתשוקה הזאת מקור החטאים כאשר כבר ביארתי במקומות הרבה וע"כ המשיל לבן מלך שוכב בעריסה ומניקתו מפנקתו כדרך בני מלכים ותירא לנפשו שע"י תשוקות האלה לנאה ולערב יהי' אחרית בן המלך לרעה. כי התשוקות האלו תולידנה בנפשו כל מדות רעות ונמבזות, ותהיינה מורת רוח לאבי' שבשמים. והארץ אשר הולידה והצמיחה פרי' עץ הדעת היתה תוהו. שע"י כן נולדו תשוקות רעות באדם והיא עתידה ליטול את שלה כי היא היתה בעוכרו והתשוקה לנאה וערב גוברת מאוד באדם. וחוב קדוש הוא על האדם לשוב בתשובה שלימה ע"ז בימים האלו אשר ע"כ אסרה התורה לאכול ולשתות וצותה לענות נפשו למען יזכור האדם כי לא על הלחם יחי' ורק על מוצא פי ד' יחי' האדם. וכי ימים יבואו וגויתו תשוב אל הארץ ויחד על עפר נחת ולא יקח מאשר לו מאומה כאשר פי' בעקידה כי תקנה עבד עברי וגו' אם בגפו יבא בגפו יצא ולא ישא כל מאומה מעמלו. ואסרה התורה האכילה ביו"כ לכפר על מעות אכילת דברים האסורים לזכור כי יבוא יום שיזועו שומרי הבית ובטלו הטוחנות וצותה שיעמוד ביו"כ וישרת את קונו וידמה למלאכי השרת משרתי עליון שאין ליצה"ר מבוא בגבולם כמו שאמרו במדרש מה מלאכי השרת יחפי רגלים כך ישראל והכוונה כמו שמלאכי השרת לא ינגפו רגליהם בפגעי הזמן, כי המה עליונים ובמרום ישבו כך ישראל לא ישיגום מקרי העת ונגעי' כי הקב"ה ישמרם. מה מלאכי השרת נקיים מכל חטא כך ישראל, כי אין היצה"ר שולט ביו"כ:

ד וע"ז נאמר ויאמר אלקים יהי אור זה אור התורה שמאיר ומציל ישראל מפגעי הזמן ומיצה"ר. אשר ע"כ שואלין נשאת ונתת באמונה, אם האמין בד' ובהשגחתו, וידע שהכל מאתו יתב', ואח"כ שואלין קבעת עתים לתורה, כי אם האמין בד', בלי תפונה קבע עתים לתורה, וע"כ אמרו אין תחלת דינו של אדם אלא על ד"ת כי שאלת נשאת ונתת באמונה נמשכת על שאלת קבעת עתים לתורה ועולה עמה בקנה אחד. ומיושב קו' תוס' שבת דף ל' כי תחלה שואלין נשאת ונתת באמונה, דבאמת גם שאלה זאת היא על ד"ת. ומזה יראו ויקחו מוסר איך חיוב על כל איש ללמוד תורה ובעוה"ר אין תורה כי דרכי' שוממים מבלי באי שערי' גם צעירי הצאן אין מגדלין לדברי תורה: ה ואמרו בילקוט ובמדרש והארץ הית' תוהו ובוהו זה מעשיהן של רשעים ויאמר אלקים יהי אור זהו מעשיהן של צדיקים איני יודע באיזה מהן חפץ יותר כשהוא אומר וירא אלקים את האור כי טוב הוה אומר במעשיהן של צדיקים חפץ ואינו חפץ במעשיהן של רשעים, והדברים מתמיהים איך יעלה על הדעת שהקב"ה מקור הצדק והמשפט יחפוץ במעשיהן של רשעים:

ונ"ל לפרש עפ"י מה שביארתי מקראי קודש אשרי האיש אשר לא הלך בעצת רשעים כי אם בתורת ה' חפצו ובתורתו יהגה יומם ולילה והי' כעץ שתול לא כן הרשעים כ"א כמוץ אשר תדפנו רוח כי יודע ד' דרך צדיקים וגו'. כי גם שם יפלא על שאמר לא כן הרשעים, וכי איך יעלה על הדעת שרשעים ידמו לצדיקים, ביום כי יבאו על שכרם. זה יעבוד את בוראו ויעשה מצות ומע"ט, וזה ילך אחרי שרירות לבו הרע והי' כצדיק כרשע. וכי מה לתבן את הבר. גם אמרו ובתורתו יהגה יומם ולילה, והול"ל ובה יהגה יומם ולילה. אמנם המלך הקדוש לא ידבר פה על פעולת הצדיק בעשותו מצות ומע"ט, ועל מעשה הרשע בעשותו המזימתה, כי יתרון הצדק מן הרשע כל אדם יחזה, ומליצה ושיר לא יוסיפו על תהלת הצדיק ותהלת הרשע, אולם כוונת דוד המלך ע"ה להראות יתרון הצדיק על הרשע, גם בעסקי עוה"ז, ובמעשה אשר יעשה האדם באשר הוא אדם, כי גם אז מעשה הצדיק יעלה במעלות וחין ערכו ירום ונשא וגבה עד מאוד, ואם גם הצדיק יעבוד עבודתו יפלח וישדד אדמתו או ישלח במסחר ידו, עבודתו זאת תחשב לו לצדקה כי מגמתו להחליף כח למען יוכל לעבוד את ה' והי' אם תשית ברכת ה' נוספות על הונו ומעשה ידיו מבורך או אז יחזיק יד עני ואביון, יגדל בניו לתורה ולתעודה, ופעולתו פעולת הרשות דבוקה איפוא עם מעשה הצדקה וגם היא תתקדש והיתה לתפארת כי תכלית המעשה לעשות רצון ה' והי' מעשהו צדקה. וע"ז אמר המלך הקדוש אתהלך לפני ה' בארצות החיים ופירשו חז"ל ביומא ע"ב זו מקום שוקים וכוונתם דאף במקום שוקים, מקום אשר יעשה הרשע מעשהו למלא על ידה תאותו במקום הזה ילך איש צדיק לפני ה' ומחשבותיו אחוזות בה' ותתאחדנה לעשות רצון אבינו שבשמים. וע"ז אמר החכם מכל אדם ואורח צדיקים כאור נוגה הולך ואור עד נכון היום, (משלי ג') כי אורח יאמר על דרך הקטן המתפרד מן הגדול, ויכוין בזה על פעולת. הרשות של הצדיק כי אף אם יפנה לעסקיו ויעשה צרכיו, גם מעשיו אלה כאור נוגה, ויאירו עד נכון היום, עד עשותו ועד הקימו את דבר ה': ו על המעשים ועל הפעולות האלה דבר המלך הקדוש, ואמר אשרי האיש אשר לא הלך בעצת רשעים, כי אף כי הולך הוא לדבר הרשות, לא לבו הלך אחרי עצת רשעים, כי אם בתורת ה' חפצו, מאויו ורצונו לעשות כאשר תורה אותו תורת ה' והיתה מלאכתו למען יוכל להגות בה מבלי מטריד ומפגיע. ובתורתו יהגה יומם ולילה, הכוונה כי תורת כל אדם נתנה לו ותאיר דרכו על הארץ לסוחר תצוה לא תעשו עול במשפט במדה במשקל ובמשורה, ולא תונו איש את עמיתו, לאיכר תזהיר על הכלאים על השמטה על המעשר והתרומה, לבעה"ב תאמר מצות מעקה וכתבתם על מזוזות ביתך, ככה תורת כל אדם בלבו איש איש לפי דרכו ובתורתו זאת יהגה יומם ולילה, ואם לא יזכה ללמוד תורת ה' בקביעות, יקבע עתים לתורה ובתורתו יהגה יומם ולילה כי ישמר מצותיו ולא יסירו ממנו כל ימי חייו. והי' כעץ שתול על פלגי מים אשר פריו יתן בעתו, זה למוד התורה ומעשה המצות, ועלהו לא יבול, הוא פעולת הרשות, אשר תכליתה ומטרתה לקיים מצות ה', כי כעלה שומר לפרי כן המלאכה והעבודה וכל פעולות הרשות אשר לצדיק הנה שומרי משמרת התורה, כי כל תורה שאין עצה מלאכה סופה בטילה. והנה המוץ והקליפה בעת שהם דבוקים לפרי נחשבים המה בשביל הפרי. אולם לאחר פרידתה מפרי בטלה חשיבתה והרוח ידפנו. ועל כן דימה פעולת דברי רשות מהצדיק לעלים הדבוקים לפרי:

כי פעולת רשות דבוקים למצוה, ולא כן הרשעים לפי שפעולת הרשע אינה דבוקה למצוה הוא כמוץ אשר תדפנו רוח ואינו דבוק לפרי ועל כן לא יקומו רשעים בעדת צדיקים אף אם עושים פעולות שוות כי יודע ד' דרך צדיקים, אף בעת שעושין פעולות הרשות מ"מ הקב"ה יודע דרכם ותכלית פעולתם. כן הכוונה במדרש שהארץ היתה תוהו. זה פעולתן של רשעים ויקרא אלקים לאור יום זה מעשיהם של צדיקים הכוונה אף בעת שעושין פעולות שוות מ"מ זה קרא הקב"ה יום וזה לילה איני יודע באיזה מהם חפץ יותר כיון ששתי הפעולות שוות באיכותן, כשהוא אומר וירא אלקים את האור כי טוב הוה אומר במעשיהן של צדיקים חפץ יותר אף שהם פעולות שוות. אמנם צריך להבין מהיכן למד המדרש יתרון פעולות הרשות של הצדיק על פעולות הרשו' של הרשע מקרא דוירא אלקים כי טוב. נ"ל לפרש עפ"י מה שפי' בכוזרי ריש מאמר חמישי ואני אפרש יותר דבריו. הנה בתחלה היתה הארץ תוהו ובוהו וכשברא הקב"ה את האור איך הי' נראה האור אחרי שידוע שכל העולם מלא מנצוצי האור שקורין עטער, ואין אנו רואין את האור אך לעת שיפגע בגשם חשך ונצוצי האור חוזרין כי אינם יכולין ללכת דרך גשם חשך על כן נראה האור. א"כ בתחלה כשלא הי' גשם חשך לא הי' נראה האור. ועל כן פירש שבמאמר הקב"ה יהי אור. התחילה הארץ להתגשם. ואז נראה האור כי לא יכלו נצוצי האור לעבור דרך גשם חושך. וירא אלקים את האור כי טוב. אף שכעת ברא הקב"ה הגשם חשך מ"מ על ידי שנצוצי האור לא יכלו לעבור והאירו על עבר פניו ראה הקב"ה להאור כי טוב. וכן לעת נצוצי קו' המצוה ישליכו נגה תפארתן על פעולת הרשות מהצדיק נקרא זאת אור והוה אומר במעשיהם של צדיקים חפץ הקב"ה אף בדברי הרשות שלהן. ומזה יראו חכמים יקחו מוסר איך איש ישראל אשר ישמור דרכי אבותיו וילמד בניו תורת ה'. ויעסוק במלאכתו באמונה כל מעשהו קודש לד' ופריו יתן בעתו ועלהו לא יבול לא כן הרשעים הולכי דרכות עקלקלות ומגדלין בניהם לא לאמונה ויצר לבם רע כל היום המה כמוץ אשר ידפנו רוח ובדרך צדיקים לא יעמדו רע להם רע לבניהם חכמי לב ישמעו ויקחו מוסר:

ואמרו במדרש ויקרא אלקים לאור יום זה מעשיהם של צדיקים וגומר ויהי ערב ויהי בקר יום אחד זה יוה"כ לפי שביו"כ ישראל עושין תשובה ועושין שלום ביניהם ובזמן שעושין שלום המה כאיש אחד והרשעים והצדיקים יתאחדו כמו דאיתא במד"ר בונה בשמים מעלותיו אימתי ואגודתו על ארץ יסדה וביתר יתקיים מעוז השלום כשלוקחין אח"כ ד' מינים שבלולב הרומזים על זה. וע"ז אמר ויהי ערב אלו רשעים ויהי בקר אלו צדיקים יום אחד דא יו"כ. מזה יראה כמה גדול כח השלום אשר על כן הוכיח הנביא במישור הן לריב ומצה תצומו כמו שיבואר כי עיקר החיוב להשבית היצר הרע מפריע השלום על כן קרעו לבבכם והשביתו מאתכם כל שנאה וכל קנאה והי' שלום במעונכם:

ז ואמרו חז"ל בב"ב פ' הספינה תא ואחוי לך בלועי דקרח חזאי תרי בוזעי והוה קא מפקי קיטרי שקלי גבבא דעמרא ואמשינהו במיא ודעציני' ברישא דרומתא ועיילה להתם וכי אפיק הוה איחרך איחרוכי אמר אצית מה שמעית ושמעית דהוה אמרין משה אמת ותורתו אמת ואנחנו בדאים כל תלתין יומין מהדרא להו גהינם כבשר בקלחת וכו'. והכוונה דרבה רצה להראות איך רע כח המחלוקת שהוא כתנור בוער ואוכל את ישראל בכל פה ואף שנטל עמרא שהוא תכלת שהוא מראה הממוצע ותכלת דומה לים וים דומה לכסא הכבוד שהוא רמז על המצות ואמשינה במיא שהיא התורה ודעציניה ברישא דרומחא שכל רמ"ח איבריו משועבדים לתורה ולמצוה כמו שדרשו חז"ל ויקח רמח בידו, וכל זה לא הועיל וכי אפיק הוה מיחריך חריך וכל תלתין יומין מהדר להו גהינם כבשר בקלחת, והם אומרים משה אמת ותורתו אמת. לפי שמדת האמת היא שורש האחדות מדתו של הקב"ה ואנחנו בדאים שעשינו מחלוקת כי זה תולדות השקר. ויש עוד לרמז על האחדות במה שאנו אומרים בר"ה ויו"כ מלכות המלך הקדוש כי בעולם הזה אומרים כ"ב אותיות ע"ד אלף בית. ובעולם העליון אומרים תשר"ק לפי שאנו עושין מאחדות פירוד ועלינו לעשות מפירוד אחדות ועל כן אנו אומרים מלך מרבוי ליחידות ע"ד תשר"ק. ולכן החודש תשרי מסוגל לאחדות. כי הוא ע"ד תשר"ק. ועיין בהקדמה לשיח יצחק מה שכתבתי בזה. ובירושלמי ר"ה פ"ב מ"ג דרשו רבות עשית אתה ד' לשעבר רבות עשית מכאן ואילך נפלאותיך ומחשבותיך אלינו וכונתם ז"ל דהקב"ה ברא והאציל מרוחו הטהור וברא התבל בריבוי ופירוד. אמנם באמצעות התורה וישראל יתאחדו עליונים ותחתונים ונעשה הבריאה אחת על כן אמר ויהי המשכן אחד ועל זה אמרו במדרש ריש בראשית שהאלף קרא תגר מפני מה בראת העולם בבית. והכוונה שהוא ריבויופירוד והשיב הקב"ה חייך שאני נותן התורה ובך אני מתחיל והכונה שהתורה תתאחד הבריאה. וזה אמרו לשעבר רבות עשית. שעשית ריבוי ופירוד מכאן ואילך נפלאותיך ומחשבותיך אלינו שאנו עושין מריבוי אחדות. והענין נחמד מאוד. ובגמ' אמר רבה אישתעי לי נחותי ימא האי גלא דמיטבע לספינה מיתחזי כי ציצותא דנורא חיורתא ברישא ומחינן לה באלותא דחקיק עלי' אהיה אשר אהי' י"ה ד' צבאות אמן אמן סלה ועד ונייח:

ח נ"ל לפרש בעזה"י עפימ"ש בבחינת עולם העה"ז דומה לים והאדם דומה לספינה והיצה"ר אשר הוא לוחם עם האדם מצויר בשם גלי הים, והנה היצר יסית את האדם שיחקור ויראה אור בשכלו להבין דרכי התבל ומשטרי'. ואמנם חז"ל דרך אחרת להם דבתחלה צריך האדם להאמין בעקרי ויסודי הדת. ואחר שכבר נתחזק באמונת האל וביסודי הדת לו לחקור ולהבין בשכלו ואשר על כן אמר המלך החכם הקדוש אשרי תמימי דרך ההולכים בתורת ד' וגו' אחלי יכונו דרכי לשמור חוקיך אז לא אבוש בהביטי אל כל מצותיך והכונה דבתחלה נחוץ לאדם לשמור חוקי ד' אף בלי הבנת הטעם. ואח"כ לא אברש בהביטי אל כל מצותך להבין טעם הדבר. דבאם האדם יחקור בתחלה יוכל להכשל כי דעת האדם קצרה מהבין ענינים גבוהים ורמים, עד יחזיק לבו וימלא כרסו בתורה וביראת ד' ועל כן אמר האי גלא דמיטבע לספינה וכי למה בכח היצה"ר לטבוע הספינה להטות האדם מני דרך לפי שמתחזי כי ציצותא דנורא חיורתא ברישא דהבנה השכלית נקרא אור חיור. והוא יסית האדם לחקור תיכף בתחלת הויתו. ועוד דעתו לא נאמנה את ה'. אמנם מחינן לי' באלוותא דחקוק עלי' אהיה אשר אהיה והוא השם הקדוש שאמר הקב"ה למשה רבינו בעת אשר אמר והן לא יאמינו לי. והכוונה לדעתי לפי שרוב הצרות אשר תשיגנה את ישראל תתנגדנה לאמונת ד' מקור הצדק והמשפט כי איש ישראל בני אברהם יצחק ויעקב זרע ברוכי ד' מסובלים בעניות ומשוקעין בטיט וממשכים וממרטים אשר על כן אמר הקב"ה על שאלת ואמרו לי מה שמו אהי'. שאני עתיד להתגלות ולהאיר, לא היתה עוד העת להרים קרן ישראל אך עתיד אני ליום, כי יבא מועד להגיה חשכם. ושם זה מקור האמונה כי אם לע"ע רע ומר אבל קרובה ישועת ישראל להגלות ולכן בשם זה מחינן ליצה"ר. וסיים אמן אמן סלה ועד כי אמן הוא משורש אמונה להאמין בד' ובתורתו:

ט וע"ז יתפרס דברי המדרש ר"פ תבא הלכה אדם מישראל שהי' עובר לפני התיבה מהו שיהא לו לענות אמן אחר הכהנים כך שנו חכמים העובר לפני התיבה לא יענה אמן אחר הכהנים מפני הטירוף ולמדונו רבותינו ואם הי' יכול לענות שלא תטרוף דעתו יענה מפני שאין גדול לפני הקב"ה יותר מאמן שישראל עונים. נ"ל לפרש עפ"י דברי חז"ל בתענית דף כ"ה ת"ר מעשה בר' אלעזר שירד לפני התיבה, ואמר עשרים וארבעה ברכות ולא נענה ירד ר"ע אחריו ואמר אבינו מלכנו אבינו אתה וכו' אבינו מלכנו אין לנו מלך אלא אתה אבינו מלכנו חטאנו לפניך אבינו מלכנו רחם עלינו אבינו מלכנו עשה עמנו למען שמך. כן הגירסא בעין יעקב. וירדו גשמים הוה מרננו רבנן יצתה בת קול ואמרה לא מפני שזה גדול מזה אלא שזה מעביר על מדותיו וזה אינו מעביר על מדותיו. ולכאורה הכוונה דר"ע מעביר על מדותיו ועל כן פעל בתפלתו ור"א אינו מעביר על מדותיו ולכן לא פעל בתפילתו. אך הרי ר"ע גדול מר"א. ואיך אמרו לא מפני שזה גדול מזה. על כן נראה לפרש לפי שמצאנו בתענית דף כ"ד ברב פפא שהתפלל ולא אתי מיטרא חלש דעתי' ואתי מיטרא. והכוונה לפי שהקב"ה חש מאוד על כבוד ת"ח. שנקרא בשמו של הקב"ה כדכתיב כל הנקרא בשמי ואמרינן בב"ב ע"ה שלשה נקראין על שמו של הקב"ה ואלו הן צדיקים משיח וירושלים עיי"ש: ובגוף התפלה יכול להיות שפועלת שהישועה באה אח"כ אך אם חלש דעתי' הקב"ה פועל תיכף, ועל כן אמרה הבת קול לא מפני שזה גדול מזה אלא שזה מעביר על מדותיו היינו ר"א ולא יחלוש דעתו, ועל כן לא בא הישועה תיכף וזה אינו מעביר על מדותיו ויחלוש דעתו ועל כן כשאמר עשה עמנו למען שמך שזה לכבוד ת"ח שנקראים בשמו של הקב"ה אתי מיטרא, וזאת כוונתם במדרש העובר לפני התיבה מהו שיהא לו למנות אמן אחר הכהנים. לפי שכבר ביארנו שהיורד לפני התיבה צריך לשום נפשו בכפו שיקובל תיכף תפלתו על דרך שאמרו בתענית שבחו של ציבור היכי דמי אמר משיב הרוח ונשב זיקא מוריד הגשם ואתי מיטרא ומלה אמן הוא משורש אמונה שאינו רואה תיכף הישועה אף שמאמין שהישועה קרובה לבא. ולכן שאל היורד לפני התיבה מה שיענה אמן אחר הכהנים או שצריך לשום נפשו בכפו שיענה תיכף כך שנו חכמים העובר לפני התיבה לא יענה אמן. אך צריך לשום נפשו בכפו שיענה תיכף שלא יחלש דעתו ואם היה יכול לענות שלא תטרוף דעתו הכונה שהוא מעביר על מדותיו ולא יחלש דעתו מותר לענות אמן שמאמין שפועל תפילתו אף אם לא יראה תיכף הישועה:

י ועפ"י מה שפירשתי דברי רבה בר בר חנא נ"ל לפרש בש"ס דב"ב נ"ח ר' בנאה הוה קא מציין מערתא כי מטא למערתא דאברהם אשכחי' לאליעזר עבד אברהם דקאי קמי' אבבא א"ל מאי קא עביד אברהם א"ל שאני בכנפי דשרה וקא מעייני לי' ברישא א"ל זיל אימא לי' בנאה קאי אבבא א"ל ליעול יודע ידע דיצר בהאי עלמא ליכא. נ"ל לפרש דהנה אברהם אבינו הי' ראש לחוקרים כמו שפירש בעקידה במה שאמר לו הקב"ה צא מאיצטגנינות שלך, התהלך לפני והי' תמים הכוונה שאין די לפני הקב"ה שיודע וישיג ענין אלקותו בדרך החקירה אך שיאמין בד'., וע"כ אמר אני אל שדי אני הוא שאין העולם כדאי למלכותי הכוונה שאתה ממליך אותי מתוך העולם בדרך חקירה. לפי שאני מנהיג העולם קטן ערך העולם להכירני על ידו אך הי' תמים והוא האמונה בה' והמאמין נקרא תמים. וכמו שאמרו במדרש ר"פ דברים אלו אחר אמר הצור תמים פעלו הייתי אומר זה אינו יודע במסטוריא של הקב"ה משה רבינו דכתיב בו יודיע דרכיו למשה לזה נאה לומר הצור תמים פעלו. והכוונה דלשון תמים קאי על אמונה שמאמין בד' אף שאינו מבין דרכיו, מאמין שכל דרכיו ביושר וצדק ואילו אחר אמר כן הייתי אומר זה אינו יודע ולכן מאמין, אך למשה שהי' יודע דרכיו נאה לו לומר הצור תמים שיותר ממה שיודע הוא מאמין. והנה ר' בנאה הי' מעמיק בדרכי הראשונים ולכן נקרא ר' בנאה שהלך בדרך המחקר עיין מה שפירשתי בש"ס דשבת דחפו באמת הבנין שבידו, הכונה ששאל כלל בתורה לבנות עליו יסוד בדרך המחקר לדעת דרכי ד' והוא דחפו שכל דרכינו בדרך קבלה איש מפי איש ואין לנו לבנות דת על יסודי החקירה וע' מה שכתבתי בהקדמת ספרי לאו"ח והנה ר' בנאה העמיק הרחיב בחקירתו כי מטא למערתא דאברהם לחקור בדרכיו הקדושים אשכחן לאלעזר עבד אברהם דקאי קמי' אבבא. והכוונה דבתחלה נחוץ לאדם להאמין בה'. וכאשר יגע ומצא כדי מדתו באמונה יכול להשתלם בשלימות ההשכלה. ולכן אמר אליעזר עבד אברהם וציין בזה שלימות האמונה הנוסדה על המעשה. דהפעולות אנו עושין ע"י הגוף שהוא עבד להנפש המשכלת והוא קאי אבבא. דבתחלה קודם שיכנוס האדם לשלימות ההשכלה נחוץ לו שלימות האמונה והמעשה א"ל מאי קאי עביד אברהם. והכוונה שיורה אותו איך הלך אברהם אבינו בדרכי המחקר א"ל גאני בכנפי דשרה וקא מעייני לי' ברישא הכוונה ששרה אמנו הי' לה שלימות האמונה. לפי שלנשים אין חלק בדרכי הנחקר אך האמונה אזור חלצן, ועל כן אמרו במדרש פ' חיי יודע ד' ימי תמימים על שרה אמנו ועל כן אמר גאני בכנפי דשרה והא מעייני' ברישי' הכוונה שאברהם אבינו ע"ה כפף דרכי המחקר תכונת אברהם תחת דרכי האמונה תכונת שרה, והאמונה עיינה בדרכי המחקר איזה ענינים יבואו בדרכי החקירה ואיזה ענינים שיש להאמין אף שבדרך המחקר לא יתתורו ויתבררו א"ל זיל אימא לי' בנאה קאי אבבא. והכוונה דאם הרשות לנו להתבונן א"כ בנאה קאי אבבא שנקרא בנאה ע"ש שתפס באמות הבנין לקחת לו יסוד ולבנות עליו בית הדת המוסרי כמו שיסדו החוקרים. א"ל ליעול יודע ידע דיצר בהאי עלמא ליכא. ולכן ניתן רשות להתבונן, אמנם בעולם הזה שהאדם יכול לנטות מדרך השכל אין רשות ללכת בדרכי החקירה לבד. אך החיוב עלינו לשמור כל התורה כמו שקבלנו איש מפי איש בכל פרטי':

יא ועפ"י מה שהקדמנו דשלימות המעשה הוא קודם לשלימות ההשכלה ואי אפשר לבא לשלימות ההשכלה בלתי שלימות המעשה נ"ל. לפרש מה שכ' רש"י פ' בלק הן עם כלביא יקום שחוטפין מצות קורין ק"ש ומניחין תפילין והוא אינו עפ"י ההלכה דכל הקורא ק"ש בלא תפילין כאלו מעיד עדות שקר ומצות תפילין קודמת וכבר תמה בזה ביד אפרים מהגאון מהר"ז עיין מ"ש בספרי בית יצחק א"ח סי' י"ז נ"ל לפרש הנה מצות תפילין מורה על שלימות המעשה כי ביד תלוי שלימות המעשה. ועל כן בתחלה והי' לך לאות על ידך לזכרון זרוע הנטויה ואתה תשמור ידך שלא לגזול ושלא לעשות עול ואח"כ ולטוטפות בין עיניך והוא שלימות ההשכלה. ועל כן אמרו כ"ז שבין עיניך יהיו שתים לפי ששלימות ההשכלה בלי שלימות המעשה אינה שוה כלום ואסור להניח תפילין של ראש בלי תפילין של יד. והנה ק"ש הוא המצוה להשכיל בהקב"ה לאהבה אותו ולדבקה בו וצריך להקדים תפילין דהוא מורה על שלימות המעשה ואח"כ ק"ש דשלימות המעשה הוא תנאי וסיבה לשלימות ההשכלה. ועל כן אמר בקרא זה הדבר אשר צוה ד' תעשו וירא אליכם כבוד ד' דאם יהי' לכם שלימות המעשה תבואו אח"כ לשלימות. ההשכלה ועל כן אמרו כל הקורא ק"ש בלא תפילין והכונה שקורא ק"ש שמורה שהוא משיג ומשכיל בהקב"ה ואין מניח תפילין שאין לו שלימות המעשה לשעבד ידיו זרועותיו וכוחותיו תחת ממשלת הקב"ה כאלו מעיד עדות שקר בעצמו שאי אפשר לבא לשלימות ההשכלה בלתי שלימות המעשה. אמנם בלעם הרשע שהי' משבח בעצמו שהוא יודע דעת עליון. ויש לו שלימות ההשכלה ושלימות המעשה לא הי' לו שהי' שוכב עם אתונו וכל מעשיו היו גרועים מאוד. ולדעתו אפשר להשיג שלימות ההשכלה בלי שלימות המעשה ולכן לדעתו ק"ש קודם לתפילין אמר בשבח ישראל הן עם כלביא יקום שקורין ק"ש ומניחין תפילין. אמנם באמת שקר ענה דאנחנו מניחין תפילין וקורין ק"ש דשלימות המעשה קודמת לשלימות ההשכלה:

יב וזה ביאור דברי מדרש ראיתי מובא בספרים החלצו מאתכם אנשים לצבא שיהיו מניחין תפילין של יד קודם לתפילין של ראש ואין לזה ביאור ולדרכנו נאמר לפי שבאותו מלחמה נהרג בלעם בן בעור שהשתבח בעצמו שיש לו שלימות ההשכלה בלי שלימות המעשה ולהכניע הרשע הזה הי' צריך לקחת אנשים לצבא שמניחין תפילין של יד קודם לתפילין של ראש ע"ד האמור. וזה ביאור מקראי קודש קרא בגרון אל תחשך ישעי' נ"ח וכל כוונת הנביא בלהבות דברי קדשו להוכיח במישור ששלימות ההשכלה אי אפשר מבלי שתקדים שלימות המעשה ועל כן בבא יום הקדוש ועדת קודש יתאספו להתרפק על דודנו אבינו שבשמים וביום הזה ישראל דומין למלאכים כמבואר במדרש אשר על כן הולכים יחיפי רגלים ואומרים ברוך שם כבוד מלכותו שבח מיוחד למלאכי קודש. ביום הקדוש הזה מההכרח לרחוץ מקודם ידיהם ורגליהם. ולהשיב בתשובה מחמס אשר בכפיהם. ואח"כ יוכלו לגשת אל הקודש. ולזה אמר אותי יום יום ידרשון ודעת דרכי יחפצון כגוי אשר צדקה עשה ומשפט אלקיו לא עזב ישאלוני משפט צדק קרבת אלקים יחפצון שרוצין שלימות ההשכלה. למה צמנו ולא ראית ענינו נפשינו ולא תדע. הן ביום צומכם תמצאו חפץ גם ביום צומכם יש לכם תשוקות ותאות שנקראים חפץ וכל עצביכם תנגושו. כל העצב אשר נראה מפעולתכם ביום הצום הוא אך בנגישה ולחץ. הן לריב ומצה תצומו שלשון צום הוא להעציר עצמו ולכן חיוב עליכם להעציר לריב ומצה להכות באגרוף רשע אכן לא תצומו כיום להשמיע במרום קולכם כי לא תפיקו רצון מה'. הכזה יהי' צום אבחרהו. יום ענות אדם נפשו, הלזה תקרא צום ויום רצון לד', הלא זה צום אבחרהו פתח חרצובות רשע וגומר הלא פרוס לרעב לחמך וגומר אז יבקע כשחר אורך. והלך לפניך צדקך אז כבוד ד' יאספך שיהי' לכם ההשכלה אם תשיב משבת רגלך עשות חפצך ביום קדשי אז תתענג על ד' ואז תשכילו בד':

יג ואמרו בילקוט וקראת לשבת עונג זה שבת לקדוש ד' מכובד זה יו"כ וכבדתו זה יו"ט הראשון של חג מעשות דרכיך זה חולו של מועד. והכוונה דשבת הוא מעין עולם הבא לפי שהוא תכלית הבריאה, שבו לא הי' הוי' וכל עוד שיש בו הוי' אין בו תכלית רק כשנעשה הכל אז בא התכלית וע"כ בשבת אסור לעשות מלאכה. לפי שלא הי' בו הוי' מהקב"ה ועל טוב התכלית יתענג וקראת לשבת עונג. אמנם יוה"כ הוא מקודש ואסור לעשות בו מלאכה ובו ישובו אל ה' והתשובה קדמה לעולם והוא תכלית הבריאה וישראל מקדשים ומטהרים א"ע לפני אדונינו שבשמים וכבדתו זה יו"ט הראשון שאז מכבדין להקב"ה במצות סוכה וד' מינים. מעשות דרכיך בחולו של מועד. שעיקר הכבוד להקב"ה מה שמקיימים גזרות חז"ל לאות ולמופת איך ישראל דבקים בתורתו שבע"פ:

יד ואמרו בגמ' למה תוקעין בשופר של איל אמר הקב"ה תקעו לפני בשופר של איל כדי שאזכור לכם עקידת יצחק. ונ"ל לפרש עפ"י מה שפרשתי מקראי קודש פ' ראה השמר לך פן תעלה עולתך וגו' רק בכל אות נפשך תזבח ואכלת בשר כברכת ד' אלקיך אשר נתן לך בכל שעריך הטמא והטהור יאכלנו כצבי וכאיל. נ"ל להבין המליצה הטמא והטהור יאכלנו כצבי וכאיל. דהנה בעל העקידה פ' ויחי כתב דקישור הנפש עם הגוף הוא באמצעות כוונת האכילה שיאכל לשם מצוה שיהי' לו כח לעבודת הבורא יתברך או שיכוין לשמחה של מצוה כגון בסעודת מצוה ופי' כי תשב ללחום את מושל בין תבין את אשר לפניך ושמת סכין בלועך אם בעל נפש אתה הכוונה שהנפש המשכלת סועדת בסעודה ונהנית מכונת אכילה עיי"ש שהאריך ועל כן אמרו כל שלחן שלא אמרו עליו דברי תורה כאלו אכלו מזבחי מתים. וזה פירוש הקרא רק בכל אות נפשך תזבח ואכלת בשר שתהנה הנפש המשכלת מן הסעודה. ומעתה אמר הכתוב הטמא והטהור יחדיו יאכלנו. ואיך אפשר זאת דהטהור והטמא יחדיו יאכלו דטהור יאכל בסעודת מצוה ותהנה הנפש מכונת האכילה. אולם לטמא יוחסר הכוונה הטובה ואיך יאכל עם הטהור. אמנם הנה דרך נכון לפנינו דגם הטמא בעונותיו יעשה תשובה ויתכפר לו. והנה המלך הקדוש אמר ברוח קדשו דומה דודי לצבי או לעופר האילים משגיח מן החלונות מציץ מן החרכים ופירשתי דהנה הצבי דרכו בעת מרוצתו להחזיר ראשו אחורי עורף ולהשגיח לאחוריו. אולם האילים זה דרכם להשגיח לפניהם. והנה מי שהוא צדיק גמור יש לו להשגיח על הדרך שכבר עבר, אמנם מי שאינו צדיק אין לו להשגיח על הדרך שכבר עבר כי לא טוב עשה אך הקב"ה צופה ומביט על הדרך שילך אח"כ שכיון שקיבל עליו לילך בדרך טובים ויתחרט על העבר. הקב"ה מקבלו ומגין עליו שם אהיה. היינו מה שעתיד להיות:

ועל כן כשאמר משה רבינו מי אנכי שאוציא את ישראל ממצרים. ופירש"י שאין להם זכות והשיב הקב"ה כי אהיה עמך והוא על שם העתיד (ומה"ט פירשתי כוונת הספרים הקדושים דשם אהי' בגימטריא במילוי כמו מקוה דכשחוטא טובל ומקבל עליו עול מצות הקב"ה מקבלו בשם הקדוש הזה. ועל כן אמרו במשנה מה מקוה מטהר את הטמאים כך הקב"ה מטהר את ישראל). על כן דומה לצבי או לעופר האילים הכוונה דלצדיק הוא דומה לצבי להשגיח על העבר. ולבעל תשובה דומה לעופר האילים להשגיח על העתיד ועל כן אמר בקרא קודש בכל אות נפשך תאכל בשר. הטמא והטהור יחדיו יאכלנו ואיך יאכל הטמא ותהנה הנפש מן הסעודה לכן כצבי וכאיל דהטהור יאכל בשמחה של מצוה בכח המצות שכבר עשה ויביט על מה שעבר כצבי והטמא יאכל בשמחה של מצוה בכח מה שעתיד לעשות מצות ומע"ט כאיל שמביט על העתיד. והנה אמרו במדרש פ' וירא והנה איל אחר אחר כל המעשים ישראל נאחזים בעבירות ומסתבכים בצרות וסופן להגאל בקרנו של איל. הה"ד ביום ההוא יתקע בשופר גדול א"ל הקב"ה כך עתידין בני להסתבך בצרות ועתידין להגאל הה"ד וד' אלקים בשופר יתקע וצריך להבין איך ידעינן שהשופר יהי' של איל. אולם הבנת הענין לפי שהאיל צופה על העתיד ועל כן הקרהו הקב"ה איל אחר. לאות שהקב"ה צופה ומביט על העתיד שעתידין ליגאל. (והגם שבמקרא איל והוא חי' וכאן איל והוא בהמה. מ"מ כיון שהשם אחד בלי הפונה הסוג אחד ורק שזה חי' וזה בהמה וטבען אחת דנקראין בשם אחד). ולכן תוקעין בשופר של איל להורות שהקב"ה יקבל התשובה בשם אהי' צופה ומביט על העתיד. וזה אמרו חז"ל שתוקעין בשופר של איל לזכור עקידת יצחק שיראה הקב"ה העתיד להיות שעתידין ישראל לגאול ויתקעין בשופר גדול כן הפעם יראה ד' בזכות שישראל עושים תשובה ולוקחין שופר של איל כדרך האיל שמביט על הדרך שעתיד ללכת. כן י"ל ע"ד הדרוש שטרי חוב המוקדמים פסולים:

אמנם המאוחרים כשרים לפי שאנחנו נעשה תשובה ונעשה מעשים טובים ולא יביט הקב"ה על מעשינו שכבר עברו אך על מה שנעשה לעתיד כן הקב"ה יעזרינו שנעשה תשובה ויקבל תשובתינו מאהבה אמן:

דרוש ב

בעזה"י דרוש לשבת הגדול תרמ"ב פה:

פרעמישלא פ' צו:

במדרש פרשתינו אמר בר קפרא גדול השלום מה אם העליונים שאין להם קנאה ולא שנאה ולא תחרות ולא מצות וריבות ולא מחלוקת ולא עין רעה צריכין שלום הה"ד עושה שלום במרומיו התחתונים שיש בהם כל המדות הללו עאכ"ו וכו' גדול השלום ששם שנכתב בקדושה אמר הקב"ה ימחה על המים בשביל לעשות שלום בין איש לאשתו וכו'. גדול השלום שכשברא הקב"ה את העולם וכו' בראו מן העליונים וכו'. רבנן אמרו גדול השלום שכשהמלך המשיח בא אינו פותח אלא בשלום שנאמר מה נאוו על ההרים רגלי מבשר משמיע שלום: במסורה ו' ולקחתם, ולקחתם אגודת אזוב וטבלתם בדם אשר בסף ולקחתם לכם ביום הראשון ולקחתם גם את זה ולקחתם ארון ד' והתחזקתם, ולקחתם מפרי הארץ ולקחתם מן החרם:

א מעת הי' ישראל לגוי, תכבד עליו המלחמה, כי רבו צריו, רבים קמים עליו אולם ה' ילחום מלחמתו ולא יעזבנו ביד אויביו ומנדיו. הן עוד בבטן אמו נלחם יעקב את אחיו, ויתרוצצו הבנים בקרבה ומני אז החלה המלחמה בין יעקב איש תם ובין עשו יודע ציד מלחמת הדת והחיים, כי יעקב אע"ה הואיל הלך אחרי צו, התכלית הי' נר לרגלו, ויסבול מרירת הזמן, כי ידע בנפשו אשר רב טוב צפון לחלקו בעוה"ב. ועשו החליף התכלית בהסבה עולם נצחי בעובר ולא ידע כי בנפשו הוא. ואולי מטעם זה בישראל היום הולך אחר הלילה כדכתיב ויהי ערב ויהי בוקר ובאוה"ע הלילה הולך אחר היום (כדאיתא חולין פ"ב) כי בישראל תחלתן יסורים וסופן שלוה, ועבדינן להו יום טב (קדושין ל"ט) ע"כ בתחילה הלילה ואח"כ היום, ויהי הענן והחשך ואח"כ ויאר את הלילה (שמות י"ד) ובאוה"ע תחלתן שלוה וסופן יסורים, יום ואחריו לילה, וזאת כוונת ראבר"צ (בקדושין מ') למה צדיקים נמשלים בעוה"ז לאילן שכלו עומד במקום טהרה ונופו נוטה למקום טומאה נקצץ נופו כלו עומד במקום טהרה כך הקב"ה מביא יסורים על צדיקים בעוה"ז כדי שיירשו העוה"ב שנאמר והי' ראשיתך מצער ואחריתך ישגה מאוד, וכאשר היטב דיבר בזה באפיקי יהודא בביאור דברי הש"ס שבת קט"ז דקלא פלניא איכא באורחא. ואל זה כוונו חז"ל באמרם על מקרא ויתרוצצו הבנים בקרבה, שהיו חולקים העוה"ז והעוה"ב, ואמרו בילקוט שמעוני רמז קי"א באותו שעה נטל יעקב לחלקו העוה"ב, כי יעקב בחר לו שלמות הנפש, לאשר הוא תכלית האדם באשר הוא אדם, ועשו לקח לחבלו תענוגי הגוף אשר בעוה"ז ויתן משפט הקדימה לגויתו, ולאשר הגוף נעשה ונשלם בהבראו קרא שמו עשו ויעקב יען כי אל שלמות נפשו ישא מעיניו, ולא תושג כי אם בסוף ימי חלדו נקרא יעקב על שם העקב:

והנה בהשקף על ב' חלקי האדם, על הגוף והנפש יראה לעיניו כי הגוף הוא האמצעי או הסבה והנפש הוא התכלית, כי האמצעי מוכרח כאשר אמרו החכמים ומה שאינו מוכרח אינו אמצעי, כמו הסוס והעגלה אשר הם אמצעים לנסיעה מוכרחים המה לעשות רצון הנוסע ולאשר יחפוץ יטם והנוסע החפשי בדעתו הוא התכלית וע"כ בעל בחירה אינו אמצעי יען כי הוא חפשי בבחירתו והוא תכליתו, והגוף לאשר מוכרח לעשות רצון הנפש, הוא אמצעי וסבה לנפש, והנפש אשר תמשול בגוי' היא התכלית, ואשר ע"כ לא יוכל איש לעבוד ברעהו עבודת עבד, ולעשותו סבה למלא ע"י מאויו וחפצו, כי אין לו המשפט להשפיל אדם הנוצר בצלמו ולעשותו אמצעי לתועלתו, והוא תכלית כמהו. אולם כ"ז אם נשקיף על האדם בבחינת נפשו, אז חקה אחת ומשפט אחד לכלם, ובהגרע לאדם משפטו און הוא ועמל. אולם האדם ההולך אחרי עצת גויתו ומיקר הגוף מהנפש, אף שהגוף אמצעי וסבה לנפש, הוא יעבוד ברעהו חנם, וישתמש בו למלאות רצונו, כי גם נפשו התכליתית ימכר לאמה לגו. אשר הוא באמת אמצעי וסבה לה. ופרעה שהלך אחרי. עצת גוו עבד בישראל בפרך וימרר את חייהם בעבודה קשה, מבלי השקף על יתרון מעלת נפשותם. אולם בחודש ניסן הוציא הקב"ה את ישראל ממצרים, יצאו מעבדות לחרות משעבוד לגאולה, והראה הקב"ה לדעת כי לא כמחשבות פרעה מחשבותיו ולא לאדם המשפט להתעמר ברעהו ולעשותו אמצעי להשיג ע"י מאווי נפשו, ויהי לאות כי דרכי יעקב אע"ה נכונו. והאמת נר לרגלו לתת יתרון לנפש על הגוי', וכל אדם באשר הוא אדם ונפשו אצולה ממרומים, חקה אחת להם ומשפט ע"פ האדמה. וע"ז אמרו במדרש החודש הזה לכם ראש חדשים וכו' משבחר ביעקב ובניו קבע בו ר"ח של גאולה שבו נגאלו ישראל ממצרים ובו עתידין לגאול, ובו נולד ונעקד יצחק ובו קבל יעקב את הברכות ובו רמז לישראל שהוא ראש להם לתשועה שנאמר ראשון הוא לכם לחדשי השנה. כי בחר ה' ביעקב, אשר הנפש המשכלת לו למאורות, ויקבע ר"ח של גאולה, ויורה אותנו לדעת, כי לא יעשה האחד אמצעי וסבה לרעהו להתעמר בו כי כנפשו כנפש רעהו בנות השמים הנה ולא ישלט האדם באדם לרע לו. בו נגאלו ממצרים ובו עתידים לגאול ב"ב,, כי חקי ומשפטי התורה אשר על אזני הצדק והאמת נוסדו ולעולם יעמודו, על ידם יושע ישראל תשועת עולמים. בחודש הזה נעקד יצחק ויקרב את גופו כליל לה' למען השלים נפשו ולדבק החלק בכל, והי' כי תעלה נפשו ותהי למאורות גם היא תתן אומר, כי בצלם אלקים נברא האדם, ובעל נפש יקרה ועדינה לא ימכר ממכרת עבד, כי לי בני ישראל עבדים ולא עבדים לעבדים, וכנפש האדון וכנפש עבדו אצולות ממרומים, ובעת הזאת קבל יעקב אבינו את הברכות, וגם לפיהן משפט הקדימה לברכת שמים על משמני הארץ כמאמר הכתוב ויתן לך האלקים מטל השמים ואח"כ ומשמני הארץ, כל עוד אשר לעשו נאמר משמני הארץ יהי' מושבך. ואח"כ מטל השמים מעל. ומסדר הברכות נראה כי גבהו דרכי יעקב מדרכי עשו כגבוה נשמת האדם מגויתו, וכל אחד כפי דרכו נתברך, ורב טוב צפון ליעקב באחרית הימים, וראו כל העמים כי שם ה' נקרא עליו וצדק יקראהו לרגלו:

ב וזה מה שאמר במדרש מחשך לאור מעול ברזל לחיים מעבדות לחירות משעבוד לגאולה, יובן כי הלילה ליל ט"ו ראו אור בהיר בשחקים, והשיגו כבוד קדושת אדונינו יתברך וזה מחשך לאור כי אין לך אור כאור השכל להשכיל באדונינו. מעול ברזל לחיים, שהיו כבושים בגולה תחת שבט הנוגש ויצאו לאור באור החיים. מעבדות לחירות הכוונה על פי מה שאמרו ומכתב אלקים חרות על הלוחות אל תקרא חרות אלא חירות. שאין לך בן חורין אלא מי שעוסק בתורה. וביארנו דבריהם כי מי שהוא תאב לאיזה דבר אף שנקרא בעל תאוה בכל זאת הוא עבד להתאוה והתאוה שוררת עליו ואין בידו להשביח שאון תאותו ואמרו חז"ל בראתי לכם יצה"ר בראתי לכם תבלין שהתורה מצלת מיצה"ר ובעל התורה ניצל מתאות הגופניות ולכן נקרא בן חורין, וע"ז אמרו אל תקרא חרות אלא חירות שמי שהוא עבד לתאוה אין דברי תורה חרותים על לבו כי ניתן לבו לאוות תאוותו ואל תקרא חרות אלא באופן שחירות לו מיצה"ר. ואם אמנם ישראל במצרים הי' עמוסים בחטאים כמאמר חז"ל גוי מקרב גוי, מ"מ בחודש זה יצאו מעבדות לחירות כי קבלו עליהם עול מצות נתקו מוסרות התאוה והשליכו עבותיהם ויהיו בני חורין:

ג והנה אמר המגיד והיא שעמדה לאבותינו ולנו שלא אחד בלבד עמד עלינו לכלותינו אלא שבכל דור ודור עומדים עלינו לכלותינו והקב"ה מצילנו מידם. נראה לפרש עפ"י מקרא קודש וככה תאכלו אותו מתניכם חגורים נעליכם ברגליכם ומקלכם בידכם. אשר צוה הקב"ה בליל שמורים הזה כי הוא לאות לישראל בכל ימי חייהם ולהם לדעת כי צוררים העמים להם וילחמו נגדם בכל מקומות מושביתיהם. ואשר על כן עליהם לעמוד על עמדם ולהיות תמיד מתניהם חגורים. ואף אם נראה להם עת שלום יחגרו מתנים ואל יבטחו על האומות כי יאמרו שלום ואין שלום ונעליהם ברגליהם ומקלם בידם, ועפעפיהם ישירו לאדונינו אבינו שבשמים וזה מאמר המדרש ואכלתם אותו בחפזון ממצרים יצאו בחפזון. ולעתיד נאמר כי לא בחפזון תצאו כי כל עוד שאין הגאולה שלמה ומלחמה לד' בעמלק ישראל יצאו בחפזון וכן עליהם המצוה להיות במתנים חגורים וגומר אבל לעת שתהי' התשועה שלימה לא בחפזון תצאו. כי אז לא ישא גוי אל גוי חרב ולא ילמדו עוד מלחמה. וזה שאמר והיא שעמדה לאבותינו ולנו שלא אחד בלבד עמד עלינו לכלותינו אלא שבכל דור ודור עומדים עלינו לכלותינו וע"י כן ישראל יעמדו על עמדם במתנים חגורים ובלב נשבר ועינים פתוחות נפנה לאבינו שבשמים והקב"ה מצילנו מידם, כאשר בעינינו ראינו בשנה הזאת, אשר מכל עבר ופינה רבתה המשטמה על ישראל ואחינו שברוסיא היו נתונים למרמס ולשמצה אוי לנו שכך עלתה בימינו. אבל תקותינו חזקה שבחודש הזה ד' יתן עוז לעמו וירים קרן ישראל:

ד וזה רמזו במדרש איכה פרשה א' פיסקא ומרוב עבודה היא ישבת בגוים לא מצאה מנוח ר' יודן בר' נחמי' אלו מצאה מנוח לא היתה חוזרת ודכותי' ולא מצאה היונה מנוח ודכותי' ובגוים ההם לא תרגיע ולא יהי' מנוח לכף רגלך והכונה כאמור דאחרי שישראל ידעו שהם שנואים בעיני העמים. ובכל דור ודור עלינו לכלותינו. אנחנו נעמוד חלוצים ונושאים עינינו לאבינו שבשמים ובזכות זה ד' יבא ויגאלנו ואלו הי' מנוח לא היו חוזרים כי אז נבטח על שלות ההשקט והמנוחה. ולא נשים מבטחנו בד' וכמה יקר מליצתם שסמכו על מקרא ולא מצאה היונה מנוח לכף רגלה ותשב אליו אל התיבה שישראל נמשלים ליונה ואחרי שישראל לא ימצאו מנוח בגולה ישובו אליו יתברך וישימו בד' מבטחם. ומלות אל התיבה הן רמז שישובו לתורה ולתעודה:

כן אחי ורעי נשובה נגדל בנינו לת"ת כי הוא חיינו ואורך ימינו ובזכות זה נושע בקרוב תשועת עולמים:

ה והנה כתיב בפרשתנו זאת תורת העולה היא העולה ואמרו בילקוט מה כתיב למעלה מן הענין והי' כי יחטא ואשם והשיב את הגזילה ואח"כ זאת תורת העולה אם בקשת להקריב קרבן לא תגזול לאדם כלום למה כי ד' אוהב משפט שונא גזל בעולה ואימתי אתה מעלה עולה ואני מקבלה כשתנקה ידך מן הגזל, אמר דוד מי יעלה בהר ד' ומי יקום במקום קדשו נקי כפים ובר לבב וכו' חז"ל יורו אותנו כמה יש להזהר ולהשמר מן הגזל ואך אז יפיק רצון מד' אם ינקה ידיו מבלי נגוע באשר לרעהו לרעה. וע"ז נאמר ורחצו ידיהם ורגליהם ולא ימותו בבואם אל אהל מועד. הא לא רחץ חייב מיתה. ואוהל מועד הוא בית מועד לכל חי מקום יתענגו הנפשות על נועם ד' ובאה האזהרה שבבוא אדם לבית מועד למקום הקדש ורחץ ידיו שתהיינה נקיות מן הגזל ואל תהיינה מלוכלכות מעושק והונאת חבירו. גם רגליו תהיינה נקיות, אשר לא הלך בעצת רשעים ולא הלך רכיל למסור חבירו ביד נכרים ולשפוך דמו, וע"ז מרומז וקרבו וכרעיו ירחץ במים. לפמ"ש הרמב"ן והעקידה בטעם הקרבנות שהאדם צריך לחשוב שמה שעושין להקרבן הי' מהראוי לעשות לו רק שהתורה חסתה עליו. וע"ז נאמר וקרבו וכרעיו ירחץ במים. שהאדם צריך לרחוץ קרבו ואברים הפנימים שלא יהיו מלוכלכים ממאכלות אסורות וכרעיו שלא יהיו מטונפים מגזל ושפיכות דמים: ו וע"ז רמזו חז"ל שאמר רבה בר ב"ח זימנא חדא הוה אזלינן במדברא וחזינן הנהו אוזאי דשמטי גדפיהו משמניהו וקא נגדי נחל ודמשחא מתותיהו אמינא להו אית לן בגוייכו לעלמא דאתא חד דלי לי גדפא וחד דלי אטמא כי אתי לקמי' דר' אלעזר אמר לי עתידין ישראל ליתן עליהן את הדין. והכונה ע"ד שאמרו חז"ל הרואה אווז בחלום יצפה לחכמה שנאמר חכמות בחוץ תרונה. כי האווז דרכו לשוט על פני המים ונרמז לאנשים חכמים היודעים להלך נגד החיים ושטף מריצת מים הזדונים אליהם לא יגיע ואומר שראה אנשים חכמים דשמטי גדפיהו משמניהו שהיו בעלי הון ונכסים וקא נגדי נחלי דמשחא מתותיהו להשפיע מטובם גם לאחרים. אמינא להו אית לן בגוייכו לעלמא דאתא הכי בכחם זה ינחלו גם עוה"ב. האם לבבם פונה אל ד' אם ידעו כי יד ה' עשתה את כל אלה ולא חכמתם ותבונתם הסבו להם העושר הזה אם נשמרו מעושק וגזל ויעשו עושר במשפט, חדא דלי לי גדפא, הראו כי עפעפם יישירו למעלה וכל מחשבתם לאביהם שבשמים, ובמחשבותם ירימו כנפים ויגביהו עוף למעלה. וחדא דלי לי אטמא שרגליהם טהורות כי לא הלכו בדרך עול. ואמר ר"א עתידין ישראל ליתן עליהם את הדין ע"ד רבי מחייב משירים. כי אם נדיבים יתהלכו במישרים ויאמינו אמונת אומן בד' גם המון העם יקחו מוסר ללכת בדרך הטוב ולעשות מישרים:

ז והנה מהראוי לגדור גדר ולעמוד בפרץ בימים האלה אשר נתעוררה שנאה על ישראל במקומות שונות ד' ירחם על עדתו לחקור אחר הסבות אשר הביאו זאת לנו והסבה הראשית היא אשר ישראל יראו עשרם לעיני כל, ילבשו מלבושים יקרים ויעוררו קנאה מבקשים מותרות במלבושים ודירות ועיני העמים רואות, ויאמרו אך עתקו ישראל גם גברו חיל ויוסיפו לשנוא אותנו וקנאה הרת שנאה תעור עיניהם וכל מחשבותם עלינו לרעה. וכבר אמרו חז"ל יאה עניותא לישראל כוורדא סומקא לסוסיא חיורא והכונה כסוס הדרתו ותפארתו רק בעת צאתו החוצה כן תפארת ישראל לעיני העמים שאין מבקשים גדולות ונפלאות אך יסתפקו במיעוט כי כן מדת הישראלי, ויעקב אמר לבניו למה תתראו. ופירש"י והוא מהמדרש שלא יראו כשבעים נגד האומות ומה נעמה המליצה, כי הסוס גאות ילבש ויתפאר בהדרו בעת יוציאוהו החוצה ואיש הישראלי תפארתו ויקרתו נגד העמים מדת הענוה וההסתפקות. ואברהם אבינו אמר ואנכי עפר ואפר והמקרא בפרשתינו מוכיח כתונת בד קדש ילבש ומכנסי בד יהיו על בשרו. ואחרי שהקב"ה אמר ואתם תהיו לי ממלכת כהנים למדה תורה ד"א שישראל ילבשו בגדים פשוטים ולא יתגאו ולא יתהדרו בעת מלחמה להם מהעמים אשר ישבו בתוכם והרים את הדשן אשר תאכל האש על המזבח. כהן לאל עליון ירים נדחי ישראל בתפלתו, ושמו אצל המזבח שילמדם דעת וינהלם על מי מבוע התורה והחכמה. ובישראל תפארתם התורה והחכמה לא העושר. וכבר נאמר בקרא בפ' שקלים העשיר לא ירבה והדל לא ימעיט. כי עושר לא ירבה חין ערך האיש. והדל לא ימעיט העוני לא ישפיל ולא יקדיר שמיו הטהורים, והמן נתגאה בעשרו ואמר לשקול עשרת אלפים ככר כסף, ואמרו בגמ' גלוי וידוע שעתיד המן לשקול על ישראל לפיכך הקדים שקליהם לשקליו. והכוונה שעתיד המן להתגאה בעשרו והקדים הקב"ה שקליהן להראות שעשיר ועני שוין לפניו. והעשירות לא תרבהו, הדלות לא תמעיטהו:

ח ואמרו במדרש סוף פ' וישלח המוץ והקש והחטה מדיינין זה עם זה כל אחד אומר בשבילי נברא הכל, מה עשה בעל התבואה נתן את המוץ לרוח והקש לארץ וכו' והמליצה שהמוץ היא לבוש החטה, וע"י הקש תתרומם החטה למעלה ע"כ הקש יאמר שרוממת החטה היא העיקר. והלבוש יתימר כי הוא אך הוא ירבה כבודה כשבא בעל התבואה נתן את המוץ לרוח והקש לארץ כי הרוממת וההתנשאות והלבוש כולם ישא רוח והפנימית הוא העיקר. ודי בזה להראות שמלבושי כבוד כמוץ יחשבו לעומת יקר תפארת האדם:

ט וכמו שיש למעט במלבושים נאים כי הבל המה ואין בהם תועלת כן יש להמעיט במאכלים ולהסתפק בדברים ההכרחיים. וע"ז אמרו כך היא דרכה של תורה פת במלח תאכל ומים במשורה תשתה, כי לא על הלחם יחי' האדם. וג"ז מרומז בתורה באמרה כי כל שאור וכל דבש לא תקטירו ממנו אשה לד', והרצון כי כל דבר אשר יסבב גאות והתנשאות רע בעיני ד'. וזה רמז במלת שאור שהיא מגביה העיסה וכן כל דבר ערב אם אינו מועיל לא יפיק רצון מד', קרבן ראשית תקריבו אותם לד' כי האף שהקנאה והתאוה והכבוד מוציאין האדם מן העולם. על כ"ז נטע ד' תשוקות האלה בלב האדם, וכבר התירו חז"ל תשוקות אלו לדבר מצוה ולדבר טוב. כבר אמר החכם קנאת סופרים תרבה חכמה. כן יכסוף וירדוף אחר הכבוד למען יכבדוהו אנשים וישמעו לעצתו לבלי הטות מדרך מישרים. ולתכלית זה תשוקות האלו בלב האדם קוננו ועל כונה זו אמרו במדרש פ' תצא ד' מדות בנשים גרגרנית צווחנית קנאניות עצלניות, ולמדו מחוה לאה רחל ושרה. ולהבין איך דברו חז"ל בצדקניות האלה אשר הן גבעות עולם והביאו דבתן לפנינו אולם כונת חז"ל שהמה עבדו ד' במדות האלה. ולולא הי' בהן מדות כאלה לא הי' בכחן להגיע לתכלית הנעלה ולדבר טוב כי רחל קנאה באחותה ורצונה להעמיד שבטי ישרון וכן יצאה לאה לקראת יעקב לתכלית זה וכן כולן. והמלך החכם אמר עד מתי פתיים תאהבו פתי. ויפה פי' המגיד מדובנא, כי האדם יגדל הנער עפ"י דרכו. וילמדהו וינשאהו ויתן לו בתחלה דברים דלי הערך למען ישמע בלימודים וכאשר יגדל מעט יקנה לו דבר יותר חשוב ויותר יקר בעיניו ועי"כ יפנהו ללמוד והתשוקות האלה מוכרחות הנה למען הביא הילד ע"י לחיי עוה"ב. ואחר שכבר גדל והי' לאיש העצה היעוצה להשתמט בתשוקות האלה לאהוב האמת והצדק וכמו שאמרו במשל שהאדם בנסעו למרחקים קנה אבן טוב ומיראתו לבל יאבד קבעו בעץ למען יוכל לשמרו. ובבואו הביתה לקחו מהעץ ועשה טבעת ושבצו בזהב וכסף כן האדם בנעוריו תולדנה בו תשוקות האהבה והקנאה והכבוד. והנה משובצות בדברים קטני הערך למען יוכל עלות במעלות השלימות ואח"כ בגדלו ינטלם וינשאם לדבר טוב, ועל כן שאל המלך החכם עד מתי פתיים תאהבו פתי, אחרי שכבר באתם בימים אין לכם לאהוב פתיות כי עתה העת להשתמש בתשוקות אלו לדבר טוב. וזה שאמר בקרא קרבן ראשית תקריבו אותם לד', כי בראשית החינוך ההכרח ללמד נערים אשר יגביהו רוחם, ואל ישפילו עצמם. שיאהבו דברים ערבים. ואמנם אל המזבח לא יעלו לריח ניחוח:

י ועל כוונה זו אמר ר"ג כל שלא אמר ג' דברים בפסח לא יצא ידי חובתו ואלו הם פסח מצה ומרור, כי פסח מורה על מדת הסתפקות כאשר הזהרנו איש לפי אכלו תכוסו על השה ולא תותירו ממנו עד בקר והנותר ממנו עד בקר באש תשרופו, ורמז בזה שאל יבקש מותרות, ומצה מורה על מדת הענוה לבל יגבה לבו, ומרור מורה על מדת הסבלנות שיסבול מרירות הזמן אם כי רע ומר לו בתחלתו למען יבא לתכלית טוב כאמור למעלה, ועל זה נאמר כל בן נכר לא יאכל בו, וכל עבד איש מקנת כסף ומלתה אותו אז יאכל בו כי מילה מורה על הסתפקות כאשר כבר פירשנו במקום אחר, והאדם שלא מל ואין לו כח לעצור ברוחו אל יאכל מהפסח המורה על הסתפקות, ועל כן אמר הקב"ה וראיתי את הדם זה דם פסח ודם מילה ופסחתי עליכם ועיקר הדבר לשמור הבנים והבנות מחלול שבת ומועד. וכבר אמרו אלמלא שמרו ישראל ב' שבתות מיד נגאלין. וראיתי מי שמפרש כי בעו"ה בימי הקיץ לאשר הולכים לטייל בגנות ופרדסים יבואו לחלול שבת ובימי החורף לאשר יסיקו אש יבואו לידי בישול בשבת, ואלמלא שמרו ישראל שתי שבתות בימי החורף ובימי הקיץ מיד נגאלין. אמנם יש לפרש דשבת נועד למנוחת הגוף שלא לעשות מלאכה, לזכור חידוש העולם אשר בו שבת ד' מכל מלאכת הבריאה גם מורה להשתדל בשלימות הנפש להתרפק על דודינו אבינו שבשמים, כאשר ביארנו זה כבר כי הקב"ה ברא דומם צומח חי מדבר, וכשנברא מדבר שבת ד' ממלאכת הבריאה והדבר הזה מורה שתכלית הבריאה הוא האדם ומותר האדם מן הבהמה אך הנפש המשכלת על כן בבוא יום השבת החיוב להקהל ולעמוד על נפשו כאשר על כן אמרו עשה לך קהלות קהלות ודרוש להם הלכות שבת בשבתו, ומי יתן וילמדו אחב"י בהקהל הלכות שבת, וידעו דברים המותרים והאסורים ולא יבואו לחלול שבת, ועל זה אמרו אלמלא שמרו ישראל ב' שבתות שבת של הגוף לשמור עצמו ממלאכה ושבת של הנפש להתרפק על דודנו מיד נגאלים, כן אחב"י עשו חבורות חבורות ללמוד מידי שבת בשבתו חזקו ואמצו לתורה ולתעודה כי היא חיינו ואורך ימינו וקבלו על עצמיכם לגדל בניכם לתורה כי זאת עיקר מצות הפסח להגיד לבנינו הנסים והנפלאות שעשה הקב"ה עם ישראל ולהלהיב לבבם לאהבת ד' ולאהבת ישראל:

יא ואמרו חז"ל בפסיקתא כתיב זכור את יום השבת וכתיב זכור את עשה לך עמלק כיצד יתקיימו שתי זכירות הללו אינו דומה כוס של חומץ לכוס של קנדיטון זה לאבדהו וזה לשמרהו נ"ל לפרש עפ"י מה שאמרתי לעיל דשבת מורה שהנפש תכליתית. והגוף סבה לנפש, ותכלית הבריאה ליקר ולכבד הנפש המשכלת ועמלק מזרעו של עשו יחשוב כי הגוף עיקר ועל האדם לרדוף אחר המית לבו מבלי לחשוב שיש דין וחשבון בשמים. ועל כן צוה הקב"ה להכרית זרעו של עמלק המנגד להאמת. ושאל איפוא למה לי שתי זכירות אם ישמרו שבת שוב אין מהצורך לזכור מחית עמלק והשיב שהצורך להראות ב' מופתים מופת חיובי, ומופת שלילי ששבת מורה שהנפש תכליתי ומחית עמלק מורה שהחושב היפך מזה ימחה מן הארץ כמו שכתבו החוקרים שאלו ב' המופתים נצרכים וזאת הדרך הנכונה להכיר האמת:

יב ועפ"י זה יש להבין קישור ארבעה שבתות קודם פסח. דבפרשת שקלים מזכירין הרעיון הנשגב אשר יאיר לנו בדת ישראל שהעושר הזמני אינו עיקר והכל שוין לפניו יתב' וכי העושר והעוני אינם פועלים להחשיב האדם או לבזתו. ורק הנפש ושלמותה מצליחין האדם בזה ובבא ובפרשת זכור מזכירין שהחושב נגד זה הוא בדרך שקר וימחה מן הארץ והמן התגאה בעשרו ונפל הוא וכל המונו. והמן הי' חושב שמי שגדול מחבירו בולע את חבירו. ועל כן שמח שנפל פור בחודש אדר מזל דגים שמי שגדול מחבירו בולע את חבירו והקב"ה הראהו אשר לא כן הוא אך לכל אדם יש משפט וזכות ועשיר ועני נשתוו ובפרשת פרה מעוררין הרעיון הנשגב שאין להאדם למלאות בולמוס תאותו וכי מהראוי להאדם לשרוף ולכלות תאוותו אשר באה מנפש הבהמית כי בעת הקב"ה הרבה לישראל זהב וכסף עשו את העגל כמו שאמרו חז"ל בברכות ל"ב ודי זהב בשביל זהב וכסף שהשפעת להם וכו' אין ארי נוהם מתוך קופה של תבן אלא מתוך קופה של בשר. משל לאדם שהי' לו פרה כחושה ובעלת אברים האכילה כרשינין והיתה מבעטת בו אמר לה מי גרם לך שתהא מבעטת בי אלא כרשינין שהאכלתיך עיי"ש. אמנם בהשרף הפרה ובהשקט המין התשוקות מנפש הבהמית נטהר האדם הנו סגים מכסף ויצא האדם טהור ומזוקק ואח"כ מזכירין בפרשת החודש איך שהקב"ה אמר החודש הזה לכם והראה למשה הלבנה בחידושה ואמר כזה ראה וקדש ופירשנו שמהלבנה יקח האדם מוסר לבל יתגאה כי הלבנה בגדלותה מתחלת לנפול ותמעט ובעת קטנותה חיף בגדלה. ומאן דהוא זעיר הוא רב ומאן דהוא רב הוא זעיר. וכן האדם אל יתגאה בעשרו. וע"ז אמר כזה ראה וקדש. עוד ביארנו כי כמו בעת הארץ תבא בין הלבנה ובין השמש הלבנה לא תקבל אור השמש וחשך יכסנה, כן עת הגוף יחוץ בין הנפש ובין אבינו שבשמים הנפש תחשך, ואשר על כן על האדם להתאמץ לבל תהי' הארצית מסך המבדיל וכ"ז יורה לנו החג הקדוש, באכילת המצות נלמוד דעת לבל יתגאה האדם ובאכילת הפסח. אשר נזכה במהרה בימינו נקבל עלינו לבל נבקש מותרות ובאכילת המרור לסבול מרירות הזמן למען נשבע מטוב עוה"ב:

יג והנה פתח דברי המגיד כהא לחמא עניא די אכלו אבהתנא בארעא דמצרים כל דכפין ייתי ויכול כל דצריך ייתי ויפסח השתא הכא לשנה הבאה בארעא דישראל השתא עבדי לשנה הבאה בני חורין. יתבארו עפ"י דברי חז"ל אין ישראל נגאלין אלא בצדקה שנאמר ציון במשפט תפדה ושבי' בצדקה. ועל כן אחרי שמקדימין כל דכפין ייתי וייכול מזכירין שבזכות הצדקה לשנה הבאה נזכה לעלות לארעא דישראל. אמנם יש לבאר עפ"י מה שביארתי בכמה מקומות דברי המדרש רות פיסקא ישלם ד' פעלך כנפים לשמש כנפים לכרובים כנפים לארץ גדול כחן של גומלי חסדים ושל עושי צדקה שאין חסין לא בצל כנפי הכרובים וכו' אלא בצל מי שאמר והי' העולם שנאמר מה יקר חסדך אלקים ובני אדם בצל כנפיך יחסיון דיש כמה מופתים על מציאת ה' ומהם השמים מספרים כבוד אל ומהם בריאת הארץ יופי הבריאה וסדרה הנכון. ואולם האדם הרואה לעינים תכונות הנפש היקרה אך תשמח ותגל בפעולות הטובות ותתעצב בפעולות הרעות הוא לאות על כשרון הנפש חלק אלקי ממעל והחלק יעיד על הכל, וזה שאמר כנפים לארץ שהאדם ירומם עצמו להשגת ד' באמצעות המופת מהארץ וכן יגביה עוף להכיר בוראו ע"י כנפי השמים גדול כוחם של עושי צדקה שאינם צריכים לדעת מציאת ד' ע"י האמצעים האלה ויכירו כח ה' בנפש האדם עצמו ועל כוונה זו אמרו כל הנותן פרוטה לעני זוכה ורואה פני השכינה שנאמר אני בצדק אחזה פניך והכוונה שאם נותן צדקה ושמח בה רואה בנפשו חלק אלוקי ממעל והחלק יעיד על הכל. כן בלילי פסח אשר המצוה לשמוח באדונינו יתברך ולאהבה אותו ולדבקו בו ולהתרפק על דודינו אבינו שבשמים מקדימים כל דכפין ייתי וייכול כל דצריך ייתי ויפסח. ואז בכח השמחה של הצדקה יזכה ויראה פני השכינה נשמח ונגיל בשמחה של מצוה ונספר נפלאות תמים דעים:

יד ומורה החג הקדוש הזה על אהבת השלום והאחדות ואמרו במדרש למה צוה הקב"ה ליקח שה לפסח לומר לך מה שה כשנלקה באבר אחד כל האברים מרגישין כך ישראל כשאחד לקה כל ישראל מרגישין והוא מורה על חיות הכללי אשר נקרא רוב שלום ועל כן אין שוחטין הפסח על היחיד כי הפסח נאכל בחבורות חבורות להורות שכל אחד בפני עצמו אינו כלום וכל אחד חי בעבור חבירו וע"י חבירו:

טו ובמסורה ו' ולקחתם ולקחתם אגודת אזוב וטבלתם בדם אשר בסף, ולקחתם לכם ביום הראשון ולקחתם גם את זה, ולקחתם ארון ד' והתחזקתם ולקחתם מפרי הארץ ולקחתם מן החרם. וביאור דבר זה. כבר ביארנו כי מצות הפסח תורה על ענוה ושפלות רוח. ולזה אמר ולקחתם אגודת אזוב כי האזוב שפל הוא ומורה על מדת העניוות והשפלות וטבלתם בדם אשר בסף והוא דם פסח ודם מילה אשר יורו על ההסתפקות, והגעתם אל המשקוף זה הקב"ה ואל שתי המזוזות זה משה ואהרן כעו שאמרו במדרש שבכח מדת העניוות וההסתפקות יוכל אדם לזכות לעלות במעלות השלימות לדבוק בד'. ולקחתם לכם ביום הראשון. והכונה עפ"י מה שאמרו אתרוג דומה ללב לולב לשדרה ערבה לעינים הדס לשפתים, וחובה קדושה על האדם לשלוט בד' אברים אלו לבלי לתור אחרי עיניו ולבו ולשמור השפתים מלשון הרע:

ולא ילך בקומה זקופה. ולזה אמר ולקחתם לכם ביום הראשון שתתאמצו שד' אברים יהי' בידכם לשלוט עליהם ובזכות מדת הענוה וההסת פקות תקחו את עצמכם ביום הראשון. ולזה בא מצות השבתת שאור כאמור. אך ביום הראשון תשביתו שאור מבתיכם כמו שפי' בעקידה אור לארבעה עשר. שתיכף בעת שנעשה בר מצוה ישבית ויבדוק החמץ מביתו ולזה אמר אך ביום הראשון כשיגדל ויהי' לאיש ישבית החמץ, ובכח הענוה ולקחתם לכם ביום הראשון כשבא לכלל גדלות והי' בידו ד' אברים הראשים האלה שזכרנו ולקחתם גם את זה, זה בגמטריא י"ב, והוא מרומז על י"ב שבטים שהוא שורש האחדות והשלום. ובמדרש פרשתינו זה קרבן אהרן ובניו חביב לפניו קרבן אהרן כי"ב שבטים מנין זה כמו שפירש"י נסעו מזה שנסעו השבטים מאחדות ועל כן אמר ולקחתם גם את זה, אם למדות היקרות האלה תספחו גם מדת האחדות והשלום ולקחתם ארון ד', כי לא מצא הקב"ה כלי מחזיק ברכה לישראל אלא השלום. ואמרו בונה בשמים מעלותיו אימתי ואגודתו על ארץ יסדה למה"ד לפלטין שהיתה בנוי' על גבי ספינות כל זמן שהספינות מחוברות פלטין שעל גביהן עומדת כך בונה בשמים מעלותיו כביכול כסאו מבושם למעלה בזמן שישראל עומדים באגודה אחת לכך נאמר בונה בשמים מעלותיו אימתי ואגודתו על ארץ יסדה וכן הוא אומר ויהי בישורון מלך בהתאסף ראשי עם יחד שבטי ישראל. הביטו וראו איך גדול השלום שכביכול כסאו מבושם למעלה ע"י השלום זה שאמר ולקחתם גם את זה ולקחתם ארון ד' שהקב"ה שוכן בתוככם. אמנם והתחזקתם ולקחתם מפרי הארץ שבאם תקחו מפרי הארץ אם תרצו להנות מחמודי התבל ותלכו אחרי תאוות לבכם ולקחתם מן החרם שאז תכשלו בדרככם חלילה ובסוף רע ומר מצבכם על כן אחי ורעי חזקו ואמצו להחזיק במעוז השלום:

טז ומעתה יבואר המדרש בפרשתינו בענין השלום בר קפרא אמר גדול השלום מה אם העליונים שאין להם לא קנאה ולא שנאה ולא תחרות ולא מצות וריבות ולא מחלוקת ולא עין רעה צריכין שלום הה"ד עושה שלום במרומיו התחתונים שיש בהם כל המדות הללו עאכ"ו. הכוונה דהנה יבינו רבים ששלום הוא היפך המחלוקת וישלול מצה ומריבה וזה אינו דשלום הוא קנין עצמי. וביאור הדבר עפ"י מה שכתבתי דשלום הוא קישור החלקים זה עם זה שכל אחד יחי' בעבור חבירו וע"י חבירו כי מושג החיות אינה תנועה כי יש מתנועע ואין בו חיות כמו מורה השעות שמתנועע ולא יחי'. אך חיות הוא קישור החלקים איש באחיו דבמורה שעות אם יקולקל איזה דבר לא יוכלו יתר הדברים למלאות חסרונו. והאבר המתקלקל לא יבול אך ישאר כמו שהי' משא"כ בחי אם יתקלקל אבר אחד, שאר אברים יגעים למלאות החסרון והאבר המתקלקל יבול ויבש, וזה גדר החיות וזה נקרא באמת שלום שהוא קישור החלקים. ולכן אמרו במדרש גדול השלום ששמו של הקב"ה נקרא שלום שנאמר ויקרא לו ד' שלום. והכונה לדעתי שכמו שהקב"ה נקרא חי העולמים שהוא מקור החיות כן נקרא הקב"ה ד' שלום שכל השלום שלו, כי השלום הוא קישור החלקים ובגוף נקרא זאת חיות ובעדה שלום, ולכן אמרו בצדק שיר השירים אשר לשלמה מלך שהשלום שלו, הכונה כי השלום שהוא החיות של כל העולם הוא שלו ועל כן בצדק אמרו שהעליונים שאין להם מחלוקת וקנאה וכו' צריכין שלום ועל כרחך השלים הוא ענין נשגב והוא חיות וקישור החלקים ואנו שיש בנו מחלוקת עאכ"ו:

יז עוד אמרו במדרש גדול השלום שדברו הכתובים דברי בדאי בשביל להטיל שלום בין אברהם לשרה דאמת הוא שמו של הקב"ה א"כ אף אם שנתה התורה בשביל השלום. מ"מ כשנעשה השלום הרי האמת נתקיים, עוד אמרו במדרש גדול השלום ששם שנכתב בקדושה אמר הקב"ה ימחה על המים בשביל להטיל שלום בין איש לאשתו. וביאור הדבר. דלפמ"ש דשלום הוא קישור החלקים והוא חיות העולם. א"כ כשנעשה שלום מי שעיניו פקוחות יראה שמו של הקב"ה, על כן אין לחוש אם מוחקין שמו יתברך כי בזה כותבין שמו יתברך לברכה, וע"כ אמרו בצדק במדרש פ' נשא שאפי' ישראל עובדין ע"ז ושלום ביניהם כביכול אמר הקב"ה אין השטן נוגע בהם שנאמר חבור עצבים אפרים הנח לו חלק לבם עתה יאשמו והכונה לפי הנ"ל דאף שעבדו ע"ז וסרו מאחרי ד' יתברך מכל מקום כששלום ביניהם והחיות הכללי תחי' עדתם וכולם ישתתפו לרצון וחפץ אחד יביטו נפלאות תמים דעים ויחזרו בתשובה ואין השטן נוגע בהם.. עוד אמרו במדרש גדול השלום שכשברא הקב"ה את העולם וכו' מה עשה בראו מן העליונים ומן התחתונים, והכוונה שיהי' שלום בין הגוף והנפש וסיום דברי המדרש רבנן אמרו גדול השלום שכשמלך המשיח בא אינו פותח אלא בשלום שנאמר מה נאוו על ההרים רגלי מבשר משמיע שלום:

וכונת המקרא על אליהו הנביא שבא לבשר ביאת משיח וע' משנה סוף עדיות שר' יהודה אומר אליהו יבא לקרב ולא לרחק ר"ש אומר להשוות המחלוקת וחכמים אומרים לא לרחק ולא לקרב אלא לעשות שלום בעולם שנאמר הנה אנכי שולח לכם אליהו הנביא וגו' והשיב לב בנים על אבות. והי' מעשיהו שלום אכי"ר:

דרוש ג

בעזה"י דרוש לשבת שובה תרנ"ד:

אמר רשב"ג בשעה שברא הקב"ה את העולם נתאוה שיהא לו דירה בתחתונים כשם שיש לו בעליונים, ברא את האדם וצוהו מכל עץ הגן וכו' ומעץ הדעת טוב ורע לא תאכל ממנו וכו' ועבר על צויו א"ל כך הייתי מתאוה שיהא לי דירה בתחתונים ודבר אחד צויתי אותך ולא שמרתו סילק הקב"ה שכינתו לרקיע הראשון, עמד קין והרג להבל סילק שכינתו לרקיע השני, עמד דורו של אנוש והיו עובדי ע"ז שנא' אז הוחל לקרוא בשם ד' סילק שכינתו לרקיע השלישי, עמד דור המבול שנא' בהם ויאמרו לאל סור ממנו ודעת דרכיך לא חפצנו סילק שכינתו לרביעי, עמד דור הפלגה ויאמרו הבה נבנה עיר וכו' מה עשה הפיצן וסילק שכינתו לחמישי, עמדו הסדומים שנא' בהם ואנשי סדום רעים וחטאים לד' מאוד סילק שכינתו לששי. עמד אמרפל וחבריו והכעיסוהו סילק שכינתו לרקיע השביעי. ואמר מי יקום לי עם מרעים מי יתיצב לי עם פועלי און מה עשה הקב"ה קפל את כל הדורות הראשונות והעמיד את אברהם וסיגל מעשיו וירד משביעי לששי. עמד יצחק ופשט צוארו לזבח וירד מששי לחמישי עמד יעקב וירד מחמישי לרביעי, עמד שבט לוי וירד מרביעי לשלישי. עמד קהת וירד משלישי לשני, עמד עמרם וירד משני לראשון, עמד משה והורידו לארץ שנא' וירד ד' על הר סיני הה"ד באתי לגני אחותי כלה, מדרש פ' נשא הובא בעקידת יצחק שמות במסורה ה' פעמים יומים, יחיינו מיומים, ראו כי ה' נותן לכם השבת על כן הוא נותן לכם לחם יומים. אך אם יום או יומים יעמוד לא יוקם כי כספו הוא, לא יום אחד ולא יומים תאכלון, או יומים או חודש ימים בהאריך הענן על המשכן יחנו בני ישראל ולא יסעו ובהעלתו יסעו: א בפסיקתא פיסקא דיו"כ אשרי נשוי פשע כסוי חטאה זש"ה נשאת עון עמך ביו"כ בא שטן לקטרג על ישראל ופורט עונותיהם וכו' והקב"ה פורט זכיותיתם מה עושה נוטל קנה של מאזנים וכו' מה הקב"ה עושה נוטל את העונות מתוך הכף ומטמינם תחת פורפוריא שלו והשטן בא ואינו מוצא שם עון שנאמר יבוקש עון ישראל ואינו כיון שהשטן רואה כן אמר לפניו רבון העולמים נשאת עון עמך כסית כל חטאתם סלה. לכך דוד משבחם לישראל שנאמר אשרי נשוא פשע כסוי חטאה, ילקוט תהלים ל"ב. ונ"ל לפרש דהנה כאשר יחטא האדם ועשה אחת ממצות אשר לא תעשינה שתים רעות עשה האחת שמרד בהקב"ה שעבר על רצונו יתברך ולא שמע פקודתו:

הב' שהקב"ה צוה שלא יעשה כזאת שלא תהי' למכשול ולפוקה לנפשו הטהורה והוא עשה פעולה להשחית נפשו ולפגמה, וההפרש שבין ב' בחינות אלו שלעומת מה שחטא ופשע בהקב"ה, הקב"ה יכול למחול לו ושונה בזה מלך בשר ודם ממלך מלכי המלכים הקב"ה כי מלך בו"ד יכול להיות שמצוה לצרכו או לצורך משרתיו. והוא צריך להפעולה ואם לא נעשה הדבר אשר צוה הלא יחסר לו החפץ ומה יועיל אם יבקש סליחתו. ועד"ז אמרו מלך שמחל על כבודו אין כבודו מחול.. כי המלך יצטרך לעניני כבוד שיהי' לו לעזר להצלחתו. לא כן הקב"ה שאין לו שום צורך לבריאותיו כי הוא אדון עולם אשר מלך בטרם כל יציר נברא. על כן הקב"ה ברוב רחמיו מוחל עונות עמו, וע"ז אמר בסוף איכה, ואתה ד' לעולם תשב כסאך לדור ודור למה לנצח תשכחנו תעזבנו לאורך ימים השיבנו ד' אליך ונשובה חדש ימינו כקדם, הכוונה כיון שאתה לעולם תשב בודאי איך לך צורך לבריאותך על כן תמחול לעונותינו וכן אמר המלך הקדוש בתהלים צ"א אדני מעון אתה היית לנו בדור ודור בטרם הרים ילדו ותחולל ארץ ותבל ומעולם ועד עולם אתה אל א"כ אין לך צורך לבריאותיך על כן תשב אנוש עד דכא ותאמר שובו בני אדם כי אם יחטא האדם אתה תקבל תשובתו ותמחול לעונו מטעם זה, כי מה יפעל לך יוצר התבל. אמנם אם נשקיף על אשר חטא נגד נפשו הטהורה ושחתה וגאלה בזוהמת עונות ופשעים לזה לא מהני מחילה, ההפרש השני הוא אם שוגג צריך כפרה כי אם צורך הכפרה וסליחת העון על אשר לא שמע לעצת הקב"ה ומרד בהשם יתברך ולא שמע לקולו אין מבוא לפעולת השוגג שעשה בלא דעת כי הלא לא מרד בהקב"ה אך שנעלם ממנו אם הדבר אסור וקסבר היתר הוא. אולם אם פגם בנפשו ששקצה בזוהמת וחלאת מאכלות אסורות מה לו אם הוא שוגג או מזיד וכי מי שנגף רגלו או ידו בשוגג האם לא נחלה האבר. והנה הקב"ה ברוב רחמיו אין מעניש את האדם אשר חטא ופגם בנפשו כי אז לא יועיל לו מחילה אך הוא בחסדיו המרובים ישקיף אך אשר חטא נגדו יתברך ועל כן מקבל תשובה ומוחל עונותיו. וזה שאמר בקרא כי ביום הזה יכפר עליכם לפני ד' תטהרו הכוונה שמהעונות אשר חטאו לפניו ית' כי מרד בדברי מלך מלכי המלכים יטהרו וזאת הכוונה במדרש שהקב"ה נוטל העונות ומטמינם תחת פורפירא שלו שלא יחשוב אשר חטא האדם ופגם בנפשו כי אז לא תועיל מחילה אך אשר חטא נגדו יתב' כאמור. כיון שהשטן רואה כן אמר לפניו רבון העולמים נשאת עון עמך כסית כל חטאתם סלה שאם אין הקב"ה משקיף רק אשר מרד נגדו יתברך א"כ אין השוגג צריך כפרה כלל וכלל כאמור:

ב וזה כוונת חז"ל בר"ה ורב חסד מטה כלפי חסד היכי עביד ר"א אומר כובשו שנאמר ישוב ירחמנו יכבוש עונותינו, פירש"י כובש את כף המאזנים של זכות ומכריע את העונות וזה. תמוה שהרי בקרא מייתי יכבוש עונותינו עיין מהרש"א. ר"ח אמר נושא שנאמר נושא עון. ונלע"ד הכוונה דמאן דאמר כובש דהקב"ה שופט את האדם בבחינת חטאיו כשפל ונבזה מלוכלך בחטאים מבטן ומרחם כמאמר הקרא כי יצר לב האדם רע מנעוריו, ועל כן יש לו התנצלות כי הוא עפר מן האדמה ועל כן מטה כלפי חסד. ר"ח אמר נושא הכונה שהקב"ה לא ישפוט את אשר האדם פגע בנפשו. אך אשר מרד בהקב"ה ע"ד האמור שהקב"ה נוטל עונות ומניחם תחת פורפירא שלו. ובזה נושא הוא העונות וע"כ יכול למחול כאמור למלך מלכי המלכים שמחל על כבודו כבודו מחול ועל כן מטה כלפי חסד:

ועל דרך זה אמרו בילקוט ירמי' ג' עתידה כנסת ישראל שתאמר לפני הקב"ה רבש"ע כבר כתבת לאמר הן ישלח איש את אשתו וגומר א"ל כלום כתבתי אלא איש והלא כבר נאמר כי אל אנכי ולא איש, הכוונה כי אם תזנה אשתו נאסרה על בעלה ולא תשוב אליו כיון שאין לבעלה תועלת ממנה שאסורה עליו והוא נושא אותה אך לתועלתו אמנם אם ישראל חטאו להקב"ה הלא גם זולת זה אין להקב"ה צורך לבריותיו ואך לתועלתינו ברא הקב"ה עולם ומלואה ואם יחטא האדם הלא יכול למחול להם, על כן יקבלם אם ישובו מדרכם הרעה:

ג והנה אם אמנם דבדבר החטאים הפוגמים. את הנפש המשכלת קשה התשובה דאף אם הקב"ה ימחול לו אבל הוא פגם נפשו ומי יטהרנה, עכ"ז ע"י תשובה צדקה ומע"ט יכופר את אשר חטא עם הנפש, כי אם התגאלה נפשו באמצעות עושק ורצח ע"י צדקה שעושה לתמוך עניים ודלים וישמח נפשות אביונים תטהר נפשו מחלאתה ותקנה תכונות ישרות. ואשר שבע ודשן ממאכלות אסורות יענה בצום נפשו ותחזור הנפש לבריאתה. ע"ד רפואת הגוף שאם אכל מאכלים מזיקים וצבתה בטנו ההכרח להריק גוויתו ע"י סמים המריקים. והנה הקרבן הוא ג"כ כפרה ע"י התשובה, שע"י שרואה איך שוחטין הקרבן וזורקין דמו, וחושב בדעתו כי ראוי הוא שישפך דמו וישרף בשרו:

אך הקב"ה חס עליו החיוב עליו להתודות ויחשוב בדעתו שגם עליו יעבור כוס ורק שחס רחמנא עליו ומתוך צער הנפש ובאמצעות עני גופו יתעורר להשיב בתשובה שלימה לפניו יתברך אך תשובה זו הוא כשמקריבין קרבן בהמה אולם כשמקריב העני עשירית האיפה אין מקום לתשובה הזאת. על כן עשירית האיפה מכפרת אך לעונות אשר מרד ולא שמע מצות המלך מבלי התגאל בזוהמת החטאים. ועל זה אמרו במדרש פ' ויקרא וישוב אל ד' וירחמהו ואל אלקינו כי ירבה לסלוח זו עשירית האיפה שויתר הקב"ה משלו. הכוונה דמדכתיב וישוב אל ד' יעוררו הנביא שיתחרט את אשר מרד בהקב"ה אשר לא שמע בקולו ולחטא זה תועיל עשירית האיפה כי על ידי שעושה רצון הבורא יתברך שמו ירח הקב"ה את ריח הניחוח וימחול על כבודו על כן אמר זו עשירית האיפה שויתר הקב"ה משלו, הכוונה שבקרבן זה דל"ש תשובת המשקל כמו בקרבן בהמה יכופר בעשירית האיפה שנעשה רצונו יתברך והוא תיקון החטאים הבאים ע"י שאינו ממלא רצונו יתברך:

ד והנה אמרו בילקוט תהלים נ"א, אמר דוד רבש"ע אל תסתכל באותו שעה שנכשלתי לפניך וכה"א הסתר פניך מחטאי כיון שאמר לו נתן הנביא גם ד' העביר חטאתך אמר על דא אנא מזמר למנצח מזמור לדוד. הנה כבר אמרו דבתשובה מאהבה זדונות נעשין לו כזכיות ובתשובה מיראה זדונות נעשין כשגגות, וביארנו הכוונה דידוע דרובי הפעולות תתעצמנה בנפש ונעשה לה כטבע שנית, ע"ד שפי' בעקידה דברי חז"ל בריש סוטה שאין מזווגין לו לאדם אלא לפי מעשיו ומקשה והא ארבעים יום קודם יצירת הולד בת קול יוצאת ואומרת בת פלוני לפלוני ומשני כאן בזיווג ראשון כאן בזיווג שני ופירש העקידה זיוג ראשון הכונה על המזגו הטבעי שיהי' חם או קר וזיוג שני לפי מעשיו הוא הטבע השני' אשר נקנה לו מרובי הפעולות ע"ד משל איש אשר הרגיל את עצמו לפזר צדקה ולחמול על דלים נעשתה לו תכונה זו לטבע שני'. ועל זה אמרו במדרש פ' בחוקותי שאמר דוד המלך ע"ה חשבתי דרכי ואשיבה רגלי אל עדותיך בכל יום הייתי מחשב ואומר למקום פלוני אני הולך והי' רגלי מוליכות אותו לבהמ"ד הכוונה שלמקום פלוני שהוא צרכי הגווי' הייתי מחשב נחוץ הי' עלי לחשוב ולולא שחשבתי יצא הדבר מלבי והיו רגלי מוליכות אותי לבהמ"ד כי גם בלי דעת רגלי הוליכוני לבהמ"ד כי נעשה לי זאת לטבע שני' הה"ד אם בחקותי תלכו שיהי' לכם קיום המצות והחוקים לטבע שני'. וכן על דרך זה אמר המלך החכם אל תלך בדרך אתם מנע רגלך מנתיבתם כי רגליהם לרע ירוצו וימהרו לשפוך דם. הכוונה שנעשה להם מדת הרציחה לטבע שני'. וכן אמר כן ארחות כל בוצע בצע את נפש בעליו יקח הכוונה שהרגילות יקח את רצון בעליו שגם בלי דעת יעשה און וחטאה לגזול ולרצוח כי הרגלה נפשו בהם: ה ובתשו' חוט השני סי' מ"ז הורה באשה שזינתה הרבה פעמים ואם תצטרך לעשות תשובה על כל זנות:

ינעל דלת בפני בעלי תשובה ופסק שתעשה תשובה על ב' פעמים דכיון שעבר אדם עבירה פעם ראשונה ושני' הותרה לו והו"ל כשוגג ובספר יעלות חן פ' האזינו פי' מקרא דיחזקאל י"ח שובו והשיבו מכל פשעיכם ולא יהי' למכשול עון והכוונה שמכל פשעכם תשובו ב' פעמים ולא יהי' לכם למכשול עון כי יותר מב' פעמים הו"ל שוגג. וגם לדברינו למעלה א"צ לעשות תשובה רק על ב' פעמים דשוב אח"כ הוא רגיל בעבירה ונעשה לו כטבע שני' ומש"ה הו"ל כשוגג. ואולי זה גופה הטעם דהותרה לו ואף דבב' זימנא ל"ה חזקה רק בג' זימנא מ"מ רגיל מיקרי בב' פעמים כמ"ש הר"ן נדרים מ"ו בשם ירושלמי דבב' זימנא מיקרי רגיל. (אך בתשו' כתבתי דזה דברי ר"ח בירושלמי אולי ס"ל כרבי דבב' זימנא הוה חזקה ולדידן אולי בעינן ג' זימנא), ועל דרך זה יש לפרש שובו שובו מדרכיכם הרעים ולמה תמותו בית ישראל (יחזקאל ל"ג). הכוונה שישובו ב' פעמים על ב' עבירות, ועל דרך צחות יש לפרש דהנה קיי"ל בג' זימנא הוה חזקה, אך בקטלנית דהוה סכנת נפשות קיי"ל בב' זימנא הוה חזקה על כן אמר ולמה תמותו בית ישראל ובמיתה קיי"ל בב' זימנא הוה חזקה ואם תשובו רק מב' פעמים לא תמותו כאמור:

תוכן העניינים

שות בית יצחק

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה