שות בית יצחק· רבי יצחק יהודה שמלקיש
צלעות הבית דרושים · דרוש ו
ב"ה דרוש באגדה לשבת הגדול תר"ג לפ"ק:
במסורה יום יום ז' פסקא באמצע, ולקטו יום יום (שמות) לשלעי נדרי יום יום (תהלים סא) ואותי יום יום ידרשון (ישעי' נח) לשקוד על דלתותי יום יום (משלי ח) שעשועים יום יום (משלי ח) יום יום יעמס לנו האל ישועתנו סלה (תהלים ס"ח) ויהי כדברה אליו יום יום (וישב). תנא דבי ר' ישמעאל בזכות שלשה ראשון זכו לשלשה ראשון להכרית זרעו של עשו ולבנות בית המקדש ולשמו של משיח (פסחים ה') לאשר בחג הקדוש המצוה לספר לבנינו הנסים והנפלאות שעשה הקב"ה עמנו כמו שנא' והגדת לבנך ביום ההוא לאמר בעבור זה עשה ד' לי בצאתי ממצרים, הדבר לאות שההשתדלות לגדל בניו על ברכי התורה והמצות הוא חוב קדוש שכל עיקר הדת תלוי בזה:
א הרעיון הזה יתנוצץ ממקרא כתוב איש אמו ואביו תיראו ואת שבתותי תשמורו כי אומה"ע שומרים יום הראשון בשבוע והוא להם יום מנוחה וישראל שומרים יום האחרון בשבוע והוא יום השבת, וסבת הדבר כי עשו הוא הראשון שיצא אדמוני והוא ציור הגופני, אשר כל תכונתו להשביע גוויתו בתענוגים, ואחרי כן יצא אחיו הוא יעקב אשר רוח בו היא הנשמה המשכלת. וידוע כי הגווי' נבראה בתכלית השלימות ולחות השרשי תיבש יום יום וע"י היתוך המזונות תשלם, לא כן היא הנפש המשכלת שבתחלתה תחסר לה שלימות הנרצה. ע"ד שפי' בעקידה פ' ויחי זקני ת"ח כל זמן שמזקינין דעתן מתישבות הן כחות הנפש, וזקני עם הארץ כל זמן שמזקינין דעתן מטרפות אלה כחות הגווי'. ועל כן נקרא עשו שכל השלימות שבו כבר נעשה ויעקב נקרא על שם עקב, כי הוא רודף אחר התכלית, וע"כ צדיקים תחלתן יסורים וסופן שלוה, ורשעים תחלתן שלוה וסופן יסורין. וע' מה שכתבתי בספרי לתורה בביאור המדרש פ' ויצא בביאור מדרש הגמון אחד שאל לחד מן אילין דבית פלוני אמור לי מי תופס המלכות אחרינו הביא נייר חלק ונטל קלמוס וכתב עליו ואחרי כן יצא אחיו וידו אוחזת בעקב אמרו ראו דברי' ישני' מפי זקן חדש להודיעך כמה נצטער אותו צדיק, כי כל פועל ואומן צריך לשום נגד עיניו מתחלת פעולתו התכלית שימצא בסוף. וכן אבינו יעקב מתחלת בריאתו ידו אוחזת בהסוף והוא התכלית כמו שאמרו החוקרים (דער צוועק געדאנקע איז דער אור געדאנקע) ועל כן ידע מי יתפוס המלכות בסוף אשר על כן האומות מזרעו של עשו חוגנים יום הראשון של הבריאה, לא כן ישראל מזרעו של יעקב שתחלתן יסורין וסופן שלוה, והתכלית תמיד לנגד עיניהם הם חוגגים יום השבת שהוא סוף ימי הבריאה כי הוא התכלית. וכבר אמרנו כי הנפש היא התכלית והגוף הוא הסבה על כן אמר איש אמו ואביו תיראו. כי ג' שותפים באדם הקב"ה ואביו ואמו והקב"ה נותן הנפש ועל כן עלינו לכבד אב ואם ועל כל זאת אל תחשוב כי יש לכבד ההתחלה כי אביו ואמו הם ההתחלה, וצוה הקב"ה לכבדם ותדמה בנפשך שיש לכבד יום א' שהוא תחלת הבריא' ולא יום השבת שהוא סוף הבריאה על כן אמר ואת שבתותי תשמורו שהוא סוף הבריאה ותכליתה ובזה יכבד חלק הקב"ה שהיא הנפש שהיא תכלית הבריאה:
(וקצת כעין זה כ' הגאון בעל ח"ס בתורת משה בפ' שמות) ועל כוונה זו אמרו אין זרעו של עשו נופל אלא ביד זרעו של יוסף, כי עשו יש לו זכות מצות כיבוד אב כמבואר במדרש והוא כדברינו כיון דהוא יוקיר ויתן כבוד לההתחלה קיים ג"כ מצות כיבוד אב שהוא ההתחלה. ואמנם אף שהאב הוא ההתחל' מ"מ חוב קדוש על האב ללמד לבנו תורה ומצות, ולהשגיח על עולליו שלא יתנגפו על אבן נגף לסור מדברי תוה"ק כי כל המלמד לבן חבירו תורה מעלה עליו הכתוב כאלו ילדו כש"כ המלמד לבנו ואחרי שצותה תורה ושננתם לבנך. על כן האב הוא מתחיל וגומר הבריאה, ועל כן סמכה התורה איש אמו ואביו תיראו ואת שבתותי תשמורו, דאף שצויתי על כיבוד אב ואם אל תחשבו שאני מצוה לכבד ההתחלה אך את שבתותי תשמורו, כי אני מצוה ליקר התכלי' והסוף. כי גם האב והאם המה גומרים הבריאה, כי האב מלמד תורה לבנו והאם גם היא תזכהו ותביאהו לחיי עד על דרך שאמרו חז"ל נשים במאי זכיין באתיהו בנייהו לבי כנשתא, ועל כוונה זו אמרו במדרש פ' לך שאמר הקב"ה לאברהם לך אני פוטר מכיבוד אב ואין אני פוטר לאחר מכיבוד אב. והטעם דלפי שאביו לא למדו תורה ומצות והי' בעוכריו ולמדו לעבוד ע"ז. ואחרי שאברהם אבינו לא כיבד את ההתחלה אך את התכלית, על כן הקב"ה פטרו מכיבוד אב, ואמנם יעקב אבינו למד את יוסף תורה כמו שפירשו חז"ל במקרא וירא את העגלות שבה' עגלה ערופה פי' ממנו ועל כן יוסף קיים מצות כיבוד, ועל כן אין זרעו של עשו נופל אלא ביד זרעו של יוסף, ועל כוונה זו אמרו במדרש פרשתנו, הבור שנואה ומימיו חביבין חלקת כבוד לעצים בשביל בניהם, ולאהרן אי אתה חולק כבוד בשביל בניו, והכוונה כי האב זוכה לבן בנוי בכח ובעושר ובחכמה ובשנים. על כן אם האב מלמד להבן תורה האב נתיקר באמצעות הבן, וגם אהרן הי' לו להתיקר בשביל בניו. וכן ישראל מתיקרים ומתכבדים בשביל בניהם כדאמרינן בשבת אין העולם נתקיים אלא בהבל פי' של תינוקת של בית רבן, ומזה יש ללמוד מוסר ודעת איך נחוץ ללמד לבנו תורה ומצות לחנכו בדת יהודי' ליראה השם הנכבד:
ב עוד חובת היום של חג המצות לתת צדקה לעניים כי זאת היתה מגמת ומטרת הקב"ה בשלחו ישראל למצרים למען ידעו איך רע ומר גורל עניים ודלים העובדים בגין פת לחם, ובהגאלם ממצרים יחוסו ויחמלו עליהם, ויהיו לעזר ולמגן להם, ועל כן פותחים באגדה כהא לחמא עניא די אכלו אבהתנא בארעא דמצרים כל דכפין ייתי ויכול, כי כשאדם משים על לבו שהיה גם הוא במצרים תחת חמת המציק והקב"ה חמל עליו והושיע לו, איך לא יחמול הוא על עמיתו וחבירו בעת עניו. והנה יש בצדקה כוונה חיצונית וכוונה פנימית:
כוונה חיצונית כי נותן מלחמו לדל ותומך יד אחיו כי מטה ועל ידה תתכונן האחדות האמיתית והוא יסוד ואבן פנת השלום. אמנם בצדקה יש עוד כוונה פנימית כי ידוע שהנפש המשכלת היא כשבוי' ביד הגווי', והיצה"ט נקרא מסכן וכן הנפש נקרא' אביון, כי הגווי' יש לה אוהבים הרבה כי חמשת החושים משתוקקים לעבדה ולהתעסק בצרכי הגוף ועינא ולבא נקראים סרסורי דעבירה. אמנם הנפש מי יחמול עלי'. על דרך הקרא כי מי יחמול עליך ירושלים, ועל כוונה זו פירשנו מדרש ראיתי בספר חד לא תטה משפט אביונך בריבו מכאן ליי"נ שאסור והכוונה כי הגוף והנפש מריבים זע"ז, הנפש רוצה למלוך על הגווי' והגוף ישתרר על הנפש, על כן נזהרנו שלא תטה משפט אביונך בריבו שהוא לא יטה משפט הנפש. אך הנפש תשתרר על הגווי' מכאן ליי"נ שאסור שבאם יכשל ח"ו ביי"נ הגוי' תשתרר על הנפש ויטה משפט האביון הוא האיש המסכן היושב פנימה. על כן בעת שהאיש יתן צדקה ויחמול על עני האביון יתיישב בדעתו כי גם בקרב כליותיו יושב איש מסכן ויחמול עליו ואל ידכאו אותו בשער:
ג ואמרו חז"ל במדרש רות ישלם ד' פעלך ותהי משכרתך שלימה מאת ד' אשר באת לחסות אמר ר' חסא אשר באת לחסות אמר ר' אבין שמענו שיש כנפים לארץ וכו' כנפים לשמש כנפים לחיות וכו' בא וראה כמה גדול כחן של צדיקים וכמה גדול כחה של צדקה וכמה גדול כחן של גומלי חסדים שאין חסין לא בצל כנפי שחר ולא בצל כנפי ארץ וכו' אלא בצל מי שאמר והי' העולם שנא' מה יקר חסדך אלקים ובני אדם בצל כנפיך. וכבר פירשתי דברי המדרש בספרי לא"ח פתח הבית אות כ"ב וכעת יש לפרש על דרך זה דהאדם כשעושה צדקה עם העני יתעורר ברוחו לעשות צדקה עם נפשו העלובה היושבת בחדרי משכיתו, והיא שבוי' ונקראת מסכן וירחם עלי' ויגאלנה, וזה כוונת ר' חסא שפירש ישלם ד' פעלך ותהי משכרתך שלימה מאת ד' אשר באת לחסות, אין מאמר אשר באת כנותן טעם למה ישלם לה ד' פעלה. אך כוונת הקרא ד' ישלם פעלך והוא פעולת הצדקה שעשתה עם חמותה, ומה יהי' הגמול והתשלומין אשר באת לחסות בצל כנפיו שע"י פעולת הצדקה באת לחסות תחת צל כנפי הקב"ה ובאמצעות מעשה החסד שעשית עם חמותך האומללה נזכרת לעשות צדקה עם נפשך העני' היושבת בחדרי משכיתך. וע"ז אמר ר' אבין כנפים לשמש שהאדם יתעורר לעבדות השם באמצעות השמש השחר הכרובים והשרפים, גדול כחן של עושי צדקה שהם יתרוממו לעבדות השם בכח הצדקה וחכמי לב יקחו מוסר איך יחמלו על הנפש המשכלת שנאמר מה יקר חסדך ד' ובני אדם בצל כנפיך יחסיון:
ד וע"ז רמזו בב"ב פ"ק גדול העושה צדקה בסתר יותר ממשה רבינו דאלו במשה רבינו כתיב כי יגורתי מפני האף והחימה ואלו בעושי צדקה כתיב מתן בסתר יכפה אף, כי לאשר האדם יחמול על נפשו היושבת בעלית קיר קטנה ונותן צדקה לגאלה מני שחת יכפה אף ועוד יפיק רצון מד'. עוד אמרו שם אמר ר"ח בר אבא אמר ר' יוחנן כתיב לא יועיל הון ביום עברה וצדקה תציל ממות וכתיב לא יועיל אוצרות רשע וצדקה תציל ממות ב' צדקות הללו למה אחת שמצלת מדינה של גהינם ואחת שמצלת ממיתה משונה והכוונה בב' צדקות הללו אחת מה שנותן לעני וזה מצלת ממיתה משונה ואחת שמחשב בדעתו ונתעורר לעשות צדקה עם נפשו העני' השוממה וזאת מצלת מדינה של גהינם, ועל זה רמז ר"א ביומא ל"ט ע"ב שאמר צדיק מעצמו ורשע מחבירו שנאמר זכר צדיק לברכה בלשון יחיד ושם רשעים ירקב בלשון רבים, כי הצדיק יתעורר מעצמו להשיב בתשובה ולשמור תורה ומצות והרשע יתעורר מחבירו לעשות רע. כי הרבה סרסורים יש לו, והנשמה הטהורה תתעורר מעצמה לעשות מצות ומע"ט. על כן פותחין בליל התקדש חג כהא לחמא עניא והמצות נקראין לחם עוני, כי נעשות בקדושה ובטהרה דהחמץ והשאור רומזין ליצה"ר כמו שכתב הרדב"ז בתשובה וביעור חמץ בע"פ הוא מורה על ביעור רוח הטומאה והיצה"ר והחמץ יגביה עצמו והוא מדת הגאוה והמצה מורה על שפלת רוח, ונאמר במנחה ואכלוה מצות במקום קדש תאכל בחצר אהל מועד, וע"כ נקראין המצות לחם עוני שהוא מאכל הנפש המשכלת וצוה הקב"ה בעת צאת ישראל ממצרים שהיו ישראל רקים ונעורין מן המצות שיאכלו מצות, ועל ידי כן יתעוררו רעיונות אלה בלבבם ויתלבשו במדות טובות, ויתנו מזון לנפש העני' להצילה מבאר שחת ועבור זה אומרים כהא לחמא עניא די אכלו אבהתנא כל דכפין יתי ויאכל וע"י כן יעירו משנתם לחמול על הנפש המשכלת:
ה ועל כוונה זו יש לפרש דברי הגמ' פ"ק דב"ב אמר רב' אבהו שאלו לשלמה בן דוד עד היכן כחה של צדקה אמר להם צאו וראו מה פי' אבא פזר נתן אביונים צדקתו עומדת לעד קרנו תרום בכבוד, רבא אמר מהכא הוא מרומים ישכון מצודות סלעים משגבו לחמו ניתן מימיו נאמנים מה טעם הוא מרומים ישכון מצודות סלעים משגבו משום דלחמו נתן מימיו נאמנים כי שאלו לשלמה אם הצדקה והמצוה יש להן חיל לתקן הנפש המשכלת שתעמוד לעולמי עד, או שכרה אך בעולם הזה, והשיב צאו וראו מה פי' אבא צדקתו עומדת לעד ולרבא לא ניחא לי' כי במה יזכה האדם את נפשו בנתינת הצדקה ופי' הוא מרומים ישכון שהאדם יתרומם לאהבתו וליראתו יתברך באמצעות הצדקה שהוא נותן לעני וע"י כן יחמול על הנפש העני' השוכנת בתוכו להרימה מעפר. משום דלחמו נתן מימיו נאמנים:
ואמרו במדרש ויקרא פרשה ג' שני דברים בימין וב' דברים ביד ב' דברים בימין תורה וצדקה תורה דכתיב מימינו אש דת צדקה שנאמר צדק מלאה ימינך, ב' דברים ביד נפש ומשפט נפש שנא' אשר בידו נפש כל חי משפט דכתיב ותאחז במשפט ידי, והכוונה דכבר אמרנו דבאמצעות הצדקה האדם יתעורר לחמול על הנפש ללמדה תורה ומצות ותקנה שלימתה וקניני' הנחוצים ועל כן שני דברים בימין הקב"ה ויתמוך האדם בעשיית צדקה ובלימוד התורה, כי הכל מידו יתברך במתנה ניתנה, והנפש והמשפט בידו של הקב"ה, והכוונה בשמאלו שהוא מדת הדין להעניש האדם ולבא במשפט אתו אם לא יתן לנפש מזונותי' וקניני' הראוים לבא אתה אל בית המלך: ו ואמרו במדרש פרשתנו עורי צפון ובואי תימן א"ר יוסי בשם ר' בנימן בר לוי לפי שבעולם הזה בזמן שרוח דרומית מנשבת אין רוח צפונית מנשבת ובזמן שרוח צפונית מנשבת אין רוח דרומית מנשבת אבל לעתיד לבא אמר הקב"ה אני מביא ארגסטס (פי' בערוך רוח דרומית צפונית) הה"ד אומר לצפון תני ולתימן אל תכלאי הביאו בני מרחוק ובנותי מקצה הארץ ויש לפרש דהחכמה הוא קנין רוחני והעושר הוא קנין גופני ואין להם מבוא לשבת יחד כי מי שהוא רודף אחר קנינים המדומים. אי אפשר שיהגה בתורה ע"ד שאמרו חז"ל עירובין נ"ה. לא בשמים הוא לא תמצא בגסי הרוח ולא מעבר לים היא לא תמצא לא בסחרנים ולא בתגרים. והנה רוח צפון נקרא רוח ההתעוררות לעושר ע"ד הקרא מצפון זהב יאתה. ורוח דרומית נקראה התשוקה לחכמה. ע"ד שאמרו חז"ל הרוצה, להחכים ידרים להעשיר יצפין. וסימנך שלחן בצפון ומנורה בדרום. על כן אמרו בזמן שרוח דרומית מנשבת אין רוח צפונית מנשבת ולעתיד לבא יתאחדו ב' התשוקות וכן יש בכח הצדקה לאחד קנין העושר עם קנין החכמה כי ע"י שיתמוך לעני יתעורר לקיים קניני הנפש שהוא התורה והחכמה כאמור שהתורה והצדקה בימינו של הקב"ה. וע"ד זה יתפרש דברי המדרש רבה ויקרא פ"ב אמרו בשעה שעקד אברהם אבינו את יצחק בנו התקין הקב"ה שני כבשים אחד של שחרית ואחד של ערבית וכל כך למה שבשעה שהיו ישראל מקריבין תמיד על גבי המזבח וקורין את המקרא הזה צפונה לפני ד' זוכר הקב"ה עקידת יצחק. מעידני עלי את השמים ואת הארץ בין גו' בין ישראל בין איש בין עבד בין אמה אם קורין את המקרא הזה צפונה לפני ד' זוכר הקב"ה עקידת יצחק שנאמר צפונה לפני ד'. ועפ"י דרכינו לעיל יש לפרש כי אברהם אבינו ע"ה בירר לו שעבוד מלכיות שיהיו ישראל תחת עוני ולחץ ואל יסיתם היצר לחטוא. כמבואר במדרש לך פ' מ"ד. אמנם בשעה שעקד אברהם אבינו את יצחק בנו והכניע כח היצר. ומאז נולד בנפש י"ח של אברהם שורש האמונה, ועי"ז כחות הגופניות תהיינה נכנעות תחת כחות הנפשיות ואין לחוש שישראל יחטאו אף אם שמש ההצלחה יזרח. עליהם והתקין הקב"ה שני כבשים אחד של שחרית ואחד של ערבית כבש של שחרית מורה על זריחת שמש ההצלחה לישראל שנותן תודה על לשעבר ומבקש על העתיד ותמיד של ערבית מורה אף אם מקרים שונים יעפילו אור החיים והעלו עבים על פני הרקיע עכ"ז עלינו להודות לד' ולתת תודה על לשעבר ולבקש על העתיד. ובשעה שהי' ישראל מקריבין התמיד וקורין צפונה לפני ד' שהם משתמשים בקניני העושר לפני ד' לעשות צדקה ומשפט זוכר הקב"ה עקידת יצחק. ובין אם יהי' גוי או עבד או שפחה אם אך ישתמש בקניני הזמן לעבודת ד' הוא יתברך זוכר עקידת יצחק שבכח העקידה הכניע אברהם אבינו את היצר הרע ויעוררם לעבודת ד' כאמור, ואז האדם זוכה לשתי שלחנות:
ז ואמרו במדרש פרשתנו זה קרבן אהרן ובניו זה שאמר הכתוב ויאמר להם מהאכל יצא מאכל ומעז יצא מתוק שנאמר בשמשון וירדהו אל פיו והי' שמשון תמה בלבו ואמר ארי אוכל כל החיות ועכשיו יצא ממנו מאכל כך אהרן אוכל כל הקרבנות ועכשיו יצא ממנו קרבן ואיזו זה קרבן אהרן ובניו:
ויש לפרש כי כתבנו במקום אחר במקרא ויבא אהרן וכל זקני ישראל לאכל לחם עם חותן משה לפני האלקים דבעקדת יצחק פ' ויחי כ' דכמו שקישור הנפש עם הגוף הוא ע"י אכילה. ואמנם ישנם אברים שנהנים מהמאכל הגס ישנם אברים שנהנים מהדקה שבמאכל וישנם אברים שנהנים מהריח וכן הנשמה נהנית מכונת האכילה וזאת הוא קיום המצות שבסעודה ועל כן פי' כי תשב ללחום את מושל בין תבין את אשר לפניך ושמת סכין בלועך אם בעל נפש אתה וכן הי' אהרן הכהן אוכל הקדשים והכהנים אוכלים ובעלים מתכפרים שהיו אוכלים ק"ק בקדושה וטהרה ונעשה המאכל קדשי גבוה ונעשה מהגשמי רוחני כמו שנאמר בקרא ולקחת מראשית פרי האדמה והנחתו לפני ד' כי זה ענין הקרבן. ועל כן אמרו כל שלחן שאין אומרים עליו דברי תורה כאלו אכלו מזבחי מתים כי אינו מעלה את הדבר הנאכל. ועוד מורידו. לא כן השלחן אשר לפני ד' והנה אשר אכל שמשון מהדבש שבתוך הארי, ראיתי ביע"ד ח"ב סוף הדרוש לסיום משניות שהקשה הרי שמשון הי' אוכל חולין בטהרה והי' אסור לטמא עצמו ואיך אכל מדבש שבתוך הארי:
ח ואף דזה לא כתיב רק באמו ולא בשמשון כוונתו, כיון דאמו היתה מוזהרת מחמתו כש"כ שהוא הי' נזהר, ובודאי אכל חולין בטהרה ואסור לטמאות גופו כדאיתא ביומא פ' ע"ב אך י"ל דבש בכורתו אינו לא אוכל ולא משקה כדאי' בב"ב ד' ולאחר שרדה הדבש שוב לא נגע בהארי. אך מ"מ כשהי' בתוך הארי בלע הדבש טעם מהארי, אולם כבר כ' רבינו יונה פ"ו דברכות והרא"ש שם אות ל"ה דטבע הדבש להפוך הדבר שנפל אל תוכו וז"ל שהרי הדבש אם נפל בו חתיכה של איסור, אעפ"י שהאיסור נימוח בתוך הדבש כיון שדרך הדבש להחזיר הדבר הנופל לתוכו כמו דבש דיינינן לי' להיתר עיי"ש וע' במזרחי בקרא דכל שאור וכל דבש דזה דוקא בדבש תמרים שמביאים ממנו בכורים וע"כ אמר קרבן ראשית תקריבו ולא דבש דבורים, אמנם הרדב"ז ח"ג סי' תקכ"ד כ' דאפילו בדבש דבורים חייב מרבוי דקרא והבאתי ראי' לדבריו מדאמרינן מנחות ה' דטרפה לא קרב לגבי מזבח וכן אמרינן ב"ק ס"ג דחמור לא קריב לגבי מזבח וק' הר' משכחת טרפה שקרב לגבי מזבח כגון שנפל לדבש שנהפך לדבש וא"כ טרפה הותר מכללו וע"כ שום דבש לא קרב, ואולי י"ל כיון שנהפך לדבש שוב הוה כמין אחר ול"ה הותר מכללו, וזה דברי המדרש ששמשון אמר מהאוכל יצא מאכל שאהרן הכהן אוכל הקרבנות ומהתך המזונות לרוחני שמאכילת הכהנים נעשה קרבן לגבוה הכהנים אוכלים ובעלים מתכפרין ומעז יצא מתוק שהדבש מהפך מה שיצא מהארי כמ"ש הרא"ש בברכות ויצא מזה שהחיוב לאכול מצה שהיא אכילת מצוה בקדושה וטהרה. ולכוין לשם מצוה ואכילת מצוה נקרא, עבודה כדאמרינן בפסחים ע"ג ואנו אין לנו קרבנות אך אכילת מצה הוא מצוה דאורייתא במקום הקרבן:
ט ואמרו חז"ל בפסחים דף ה' תנא דבי ר' ישמעאל בשכר, שלשה ראשון זכו לשלשה ראשון להכרית זרעו של עשו ולבנין בית המקדש ולשמו של משיח להכרית זרעו של עשו דכתיב ויצא הראשון אדמוני כולו כאדרת שער, ולבנין בית המקדש דכתיב כסא כבוד מרום מראשון מקום מקדשנו ולשמו של משיח דכתיב ראשון לציון הנה הנם. ופירש"י בשכר שלשה ראשון שביתת הרגל דפסח דכתיב ביום הראשון מקרא קודש יהי' לכם כל מלאכת עבודה לא תעשו ושביתת הרגל דחג דכתיב ביום הראשון מקרא קודש, ונטילת לולב דכתיב ולקחתם לכם ביום הראשון, ומרומז בזה הענין שאמרנו. כי אמרו במדרש פ' אמור שובע שמחות את פניך אל תקרא שובע אלא שבע שמחות אלו שבע מצות שבה ואלו תן ד' מינים שבלולב וסוכה וחגיגה ושמחה אם שמחה למה חגיגה ואם חגיגה למה שמחה א"ר אבין משל לשנים שנכנסו אצל הדיין ולית אנן ידעין מאן נצח אלא מאן דנסיב כידון בידי' אנן יודעין דהוא נצח כך ישראל ואומה"ע באין ומקטרגין לפני הקב"ה בר"ה ולית אנן ידעין מאן נצח אלא במה שישראל יוצאין מלפני הקב"ה ולולבין ואתרוגיהן בידן אנו יודעין שישראל אינון נצחייא לפיכך משה מזהיר לישראל ואומר להם ולקחתם לכם ביום הראשון. יש להבין מה קשה למדרש אם חגיגה למה שמחה ואם שמחה למה חגיגה וכי לא משכחת חגיגה ושמחה גם מה שתירץ מאן דנקט כידון בידי' הוה אומר דין נצח וכי כלי זין המה הלולב ואתרוג ופרשתי הכוונה דהחגינה באה עם קרבן ראי' בבואו לראות פני ד' ואמרו חז"ל כדרך שבא לראות כך בא לראות שנא' יראה יראה והנה האדם היודע בנפשו שהוא מלוכלך בחטאים ואין בו מתום אם יבא לראות לפני מלך בשר ודם ויודע שחטא נגדו ימלא חרדה ופחד וכש"כ בבואו לראות לפני מלך מלכי המלכים איך יוכל אפוא לשמוח ולבו ירעד ויפחד על כן הקשה במדרש אם שמחה למה חגיגה ואם חגיגה למה שמחה, על זה השיב כי ישראל עומדין בדין בר"ה ויו"כ ועושין תשובה והקב"ה מכפר עונותיהם, וכ' הרמב"ם בה' תשובה שעיקר התשובה הוא עזיבת החטא באופן שיעיד עליו יודע תעלומות שלא ישוב עוד לכסלה. ואך אז יעיד עליו יודע תעלומות אם ישיב בתשובה שלימה באופן שיהי' הוא השליט על עיניו ולבבו ראשי האברים כידוע שעינא ולבא סרסורי דעבירה. ואמרו חז"ל הרשעי' הם מסורים ביד לבם שנאמר ויאמר המן בלבו והצדיקים לבם מסור בידם: כי אינם הולכין אחר שרירות לבם אך אחר השכל ואם ישלוט האדם על לבו עיניו ושפתיו ועל השדרה שלא יתגאה אז יעיד עליו יודע תעלומות ואמרו במדרש האתרוג דומה ללב והלולב לשדרה וההדס לעינים והערבה לשפתים שיקח בידו ד' מינים האלה לאות ולמופת שיש בידו השלטון על הלב והשדרה והעינים והשפתים. וע"ז נאמר בקרא ולקחתם לכם ביום הראשון ומלת לכם מיותר, אכן כוונת הקרא ולקחתם לכם ביום הראשון דבלקיחת הד' מינים תקחו אתכם כלומר שתהי' לכם המשרה וההמשלה על עצמכם וזה שאמרו במדרש מאן דנקט כידון בידי' דין נצח כך ישראל נוטלין אתרוגיהן ולולביהן שהם רומזים לראשי אברים הנ"ל בידיהן והוא אומר דין נצח ויש שמחה במקום חגיגה ובבואם לראות ישישו וישמחו ועל כן בשכר ולקחתם לכם ביום הראשון שתיכף ביום הראשון כשנעשה בר מצוה יקח האדם את עצמו ובעודו באבו בימי הילדות יהי' הוא השליט על הלב והעינים יזכו להכרית זרעו של עשו שנקרא ראשון ושובתים ביום הראשון כדברינו בראש הדרוש ובזכות שמקיימים מצות ביום הראשון של פסח וקורין מקרא קודש ומקדשין ומטהרין ואוכלין מצות ויבטלו השאור שבעיסה זוכין לבנין בית המקדש שנקרא ראשון כי שם יאכלו מצות במקום קדוש. וזבחי שלמים יאכלו בקדושה ובטהרה ושלום יהי' בין הגוף ובין הנפש ובזכות יום הראשון של חג שאוכלין בסוכה ושמחים בחג האסיף ונודע שם ה' כי הרבה להטיב עמהם יזכו לשמו של משיח שאז יראו כל עמי הארץ את ישועת ד' ויכירו גבורת ויכולת אלקי ישראל:
ט ומעתה נבאר המסורה שהצגנו בפתח הדרוש, עפ"י מה שביארנו מקרא קודש הנני ממטיר לכם לחם מן השמים ויצא העם ולקטו דבר יום ביומו למען אנסנו הילך בתורתי אם לא. דאמרו במשנה דקדושין הראית חי' ועוף מתפרנסין בצער והם לא נבראו אלא לשמשני ואני נבראתי לשמש את קונ' אלא שהרעותי את מעשי וקפחתי את פרנסתי דהדבר יפלא למה האדם שהוא תכלית הבריאה מוכרח לעבוד ולבקש אחר פרנסתו ולא תבא הפרנסה אליו הביתה, אולם גם בזה ניכר מעשה ה' כי טובה לו היה הי' האדם בפרנסתו כיתר הנבראים, מצוות רבות תבטלנה מאין להם מקום וצורך, כי לו באה פרנסת האדם הביתה, ועניים ועשירים נשתוו, לא הי' מקום למצות הצדקה, ולא הי' מהצורך להראות אותות אמונה, כשלם הנושה את אשר נושים בו ולקיים מצות פריעת חוב, כן לא הי' מקום לתפלה, כי לו הי' לאדם כל מחסורו בלי עמל ויגיעה, ולו הי' לבו נכון בטוח, כי כל הצטרכותו תגיע עדיו בלי דאגה, לא שפך שיחו את פני קונו ובוראו וגודל מעלת התפלה ביאר בספר עקדת יצחק בפרשתנו ואלה דבריו היקרים. הנה יקרה בענין התפלה ספק גדול, כי מה מצוה יש בה אם יש לאדם צער או צורך יבקש רחמים, ואם אין, מה איכפת ליה להקב"ה, אם ישמע ואם יחדל. אמנם ענין התפלה היא רבת התועלת והיא אילנא רבתא וענפי' מרובים. כי המבקש אותו ית', החיוב שיוקדם אליו דעת מציאותו שהוא נמצא יכול לעשות בקשתו ומשגיח עליו, ומשורש דעת מציאתו יתברך יצא ענף ההשכלה בו יתעלה ובמעשיו, ומשורש היכולת יצא ענף היראה והעבודה ומשורש ההשגחה תצאנה פארות האהבה לה' והענוה. והנה מענף הראשון הנצו רמוני הטהרה והקדושה בהצנע לכת, ומהענף השני הבשילו אשכלות הזהירות לסור מרע, וענבי מעלת התשובה, ומהענף השלישי כפתורי המהירות ופרחי הזריזות בשלמות כל מעשה ישר וטוב. והפרי המשובח והמעולה מכל הוא לחם הדבוק האלקי אשר יאכל אותו האדם וחי לעולם וזה טעם אמרם הקורא את שמע ולא השמיע לאזנו לא יצא, כי אם לא צייר בנפשו הענינים הגבוהים והענפים הנכללים בקריאת שמע ותפלה לא יצא ידי חובתו ע"כ. ולפי שהתפלה יקרה מאוד כאשר אמרו חז"ל שהקב"ה מתאוה לתפלתם של צדיקים אמר הכתוב הנני ממטיר לכם לחם מן השמים וגו', שהקב"ה הוא זן ומפרנס והכל בא מידו יתברך, אך ויצא העם ולקטו דבר יום ביומו, למה איפוא צריך האדם לחריצות והשתדלות למען אנסנו הילך בתורתי אם לא, כי לו באה הפרנסה בלי עמל וליאות, לא הי' מקום למצוות רבות, לא הי' מקום לתפלה אשר באמצעותה בא האדם לידי דעת ה'. ליראה ולאהבה אתו ועל כן נותן ה' יתברך פרנסת האדם דבר יום ביומו, וע"י עבודה ועמל, למען יתפלל לה' שחרית וערבית ויתחנן אל ה' שיתן לו די מזונו ופרנסתו, ובזה יובנו דברי חז"ל מד"ר פ' משפטים ישב עולם לפני אלקים. שדרשו אשר אמר דוד ע"ה ישב עולמך והשיב לו ה' א"כ חסד ואמת מן ינצרוהו, כ' דוד המלך ע"ה שאל מאת ה' ישב עולם לפני אלקים שאל יצטרך אדם לרדוף אחרי הפרנסה, ולא יטרידוהו מחסוריו אך ישב לפני ה' יוכל להגות בתורת ה' והשיב לו השי"ת א"כ חסד ואמת מן ינצרוהו ע"ד האמור:
י וזה גם כוונת המקרא הנני ממטיר לכם לחם מן השמים וגו' הכוונה שהקב"ה הוא זן ומפרנס והכל בא מידו יתברך אך ויצא העם ולקטו דבר יום ביומו למה איפוא האדם צריך לחריצות והשתדלות למען אנסנו הילך בתורתי הכוונה כי אם הפרנסה תבוא הביתה בלי עמל ויגיעה לא היתה מצות הצדקה. כי עניים כעשירים ישתוו ולא הי' מקום לפריעת בע"ח להראות אותות אמונה כי לא יוכרח אדם להלוות, ועל כוונה זו יש לפרש מה שהתלוננו ישראל על המן באמרם ונפשינו קצה בלחם הקלוקל והדבר יפלא על דור דעה כמו דור המדבר אשר יקוצו בלחם שמלאכי השרת אוכלין אותו. אך הדור הזה ראה שבעת רדת המן במדבר הכל שוין כעניים כעשירים, והרבה מצות התורה בטילין כי העני לא יצטרך לנדבת העשיר ואין מבוא לקיים צדקה וחסד. גם דברי משפט אשר עיקר יסודם צרכי הפרנסה לא יהי' להם מקום ברדת המן על כן אמרו ונפשינו קצה, שהנפש קצה בהם כי לא יוכלו לקיים המצות התלויות בפרנסה. עוד זאת לדעת כי לפרקים יש עושר שמור לבעליו לרעתו כי כשהאדם אין לו דאגות פרנסה היצר מסיתו לחטוא ע"ד הקרא וישמן ישורון ויבעט. וחז"ל אמרו בברכות ל"ג כלום ארי נוהם אלא מתוך קופה של בשר, על כן הקב"ה זן מפרנס מידי יום ביומו למען לא יסיתם היצר לחטא וזה דברי המסורה ילקטו יום יום למה יצטרך האדם לרדוף אחר הפרנסה יום יום, ע"ז השיב לשלמי נדרי יום יום כי אם הפרנסה תבא בית כי אז אין מבוא לקיים דבריו ונדרו לצדקה כי הכל יהי' בשוה עוד ואותי יום יום ידרשון שבעבור זה האדם יתפלל ויתחנן לפניו יתברך. ואם תאמר למה יתאוה הקב"ה לתפלתן של צדיקים על זה השיב האחת לשקוד על דלתותי יום יום שע"י התפלה יבואו לידי ענף ההשכלה לדעת את ד' וליראה את שמו הנכבד ואהי' אצלו שעשועים יום יום שבאמצעות השכלת ההשגחה יבואו לאהבת המקום וההשתוקקות אליו יתברך. גם יבואו יום יום להודות ולהלל לאדוננו כעל כל תגמלוהי כמ"ש בעקידה ריש פ' תשא כי יום יום יעמוס לנו האל ישועתינו סלה. ועוד ויהי כדברה אליו יום יום שבכל יום היצה"ר מתגבר עליו ומתחדש על כן הקב"ה נותן פרנסה דבר יום ביומו, כי טרדות הפרנסה מצילו מיצה"ר כמו שאמרו חז"ל באברהם אבינו שבחר העניות, מסבת הדבר הנ"ל, וגם על זה רמז במדרש פרשתנו בעולם הזה בזמן שרוח דרומית מנשבת אין רוח צפונית מנשבת בזמן שרוח צפונית מנשבת אין רוח דרומית מנשבת וזה כשהיצה"ר יתגבר מי שברכו ד' בעושר רב הוא עלול לחטוא. אולם לעתיד לבא כשיקוים ובערה רוח הטומאה מן הארץ אומר הקב"ה אני מביא ארגסטס שמשמשות בו שתי רוחות הה"ד אומר לצפון תני ולתימן אל תכלאי כן הקב"ה יערה רוח ממרום: