שות בית יצחק· רבי יצחק יהודה שמלקיש
צלעות הבית דרושים · דרוש ד
ב"ה דרוש אגדה לשבת הגדול תרל"ח:
א הנה יש לפרש בדרך רמז לשון המשנה דאלו עוברין בפסח כותח הבבלי ושכר המדי וחומץ האדומי וזיתום המצרי, עפ"י דבריהם ז"ל מדרש שמות רבה, פ' ט"ו ד"א החודש הזה לכם, הה"ד מי זאת הנשקפה כמו שחר ארבעה דברים של שבח יש כאן לישראל כנגד ארבע גליות שבארבע גליות שעמדו על ישראל לא כפרו בהקב"ה במלכות בבל מנין שנאמר מי זאת הנשקפה כמו שחר נבוכדנצר הי' משתחוה לשמש וכו' שנא' איך נפלת משמים הילל בן שחר יפה כלבנה במלכות מדי ברה כחמה במלכות יון וכו' איומה כנדגלות באדום, הנה המשך המאמר הזה למקרא דהחודש הזה לכם וגם לפרש מעלות אשר נשתבחו בהם ישראל דקחשיב במדרש, נ"ל הנה ישראל מ וכתרים ביראת ד' לירא ולאהוב לאדוננו יתברך להתפלל ולהתחנן לפניו בכל עת צרה וצוקה. וגודל מעלת התפלה ויקרה מבואר בדברי חז"ל בברכות דף ו' באמרם כל הקובע מקום לתפילתו אלקי אברהם יהי' בעזרו וכונתם ז"ל שהתפלה יקרה במהותה אם מתפלל להקב"ה שיהי' בעזרו ואין כוונתו שיעזור לו הקב"ה להנאת גופו אך שעל ידי כן יוכל למלאות רצינו יתברך. ולזה אמר כל הקובע מקום לתפלתו שבתפלתו יהי' תכליתו מקומו של עולם והוא הקב"ה. והנה יוסף הצדיק הי' מוכתר ביתר שאת ביראת ד'. כמו שאמרו במדרש פ' מטות באותן שנקראו יראי אלקים כאברהם יוסף ואיוב עיי"ש. ונאמר ביוסף ויהי ד' את יוסף ויהי איש מצליח ויהי בבית אדוניו המצרי. ופי' בבינה לעתים דהכוונה דהקב"ה הי' תמיד את יוסף ולא זז מאת פניו ומחשבתו הן ויהי איש מצליח. הן ויהי בבית אדוניו המצרי הן בעת צרה הן בעת צולחה קיים שויתי ד' לנגדי תמיד. וכן פירשתי מקרא קודש וד' הולך לפניהם יומם בעמוד ענן לנחותם הדרך ולילה בעמוד אש להאיר להם. והכוונה הן בעת צולחה ד' הלך לפניהם והן בעת צרה הדומה ללילה ד' מאיר להם ועל כן אמר לא ימיש עמוד הענן יומם ועמוד האש לילה לפני העם שהתקרבות הקב"ה לישראל כדרך שישראל מקרבין לבם לאבינו שבשמים והשי"ת מצדו ישגיח עליהם ולא ימיש מפניהם ומצדם הן בעת צרה והן בעת הרוחה: ב ובמדרש רות סוף פיסקא ליני הלילה. ג' הן שבא יצרן לתוקפן ונזדרזו כל אחד בשבועה יוסף דוד ובועז. יוסף דכתיב ואיך אעשה הרעה הגדולה הזאת וחטאתי לאדוני אין כתיב כאן אלא וחטאתי לאלקים אם חטאתי אני עושה לאלקים ולא אלקים עושה לי ומאמר זה אומר דרשני:
ואיך יעלה על לב שבאם הוא חוטא אלקים עושה לו, ונ"ל לפרש עפ"י מה שפירש באפיקי יהודה ח"ב דרוש כ"ט מקראי קודש הן אדוני לא ידע אתי מה בבית דלכאורה אין חוב קדוש ללחום נגד היצר הרע בכל עוז דאם ידע הקב"ה שיחטא לא יועיל כל עוז ותעצומות ואם יודע הקב"ה שלא יחטא אין צריך לשום פעולה נגד היצה"ר ומלחמה מה זו עושה. ולזה אמר יוסף הצדיק לאשת פוטיפר הן אדוני לא ידע אתי מה בבית. ואם כן אין הדבר תלוי אך בבחירתי. ועל כן איך אעשה הרעה הגדולה הזאת. ולפ"ז דברי המדרש מדוקדקים שאמר ואיך אעשה הרעה הגדולה הזאת וחטאתי לאלקים אם חטאתי אני עושה לאלקים ולא אלקים עושה לי. דאם יודע ד' הידיעה מסלקת הבחירה ואז אלקים עושה לי, דע"י ידיעתו הייתי מוכרח לחטא. ואמנם אחרי שאין אדוני יודע מה בבית אם אעשה הרעה אנכי עשיתי זאת ולא אלקים עושה לי. ואשר רוח ד' מלאה לב יוסף הצדיק ביראת ד' נתקיים בו וראו כל עמי הארץ כי שם ד' נקרא עליך ויראו ממך:
ג ופירשתי בזה מאמר בירושלמי ברכות פ' הי' קורא ר' יוחנן בקייטא דלא הוה חזיק רישי' הוה לביש תרווייהו (ב' תפילין) ברם בסתווא דהוה חזיק רישי' (שהי' חליש רישי') לא הוה לביש אלא דאדרעי, ואינו אסור משום ערוה אר"ח בר בא אפרקסים הי' לבוש מבפנים כד הוה אזיל מסחי כיון שהי' מגיע אצל האורלייר הי' חולצן א"ר יצחק עד יעקב תורמסין הי' לובשן וכד הוה נפיק מסחי הוה יהבין לי' וכד הוה מייתי לי' אמר הדא מילתא שני ארונות היו מהלכין במדבר ארונו של חי עולמים וארונו של יוסף והיו א"ה מונין את ישראל ואומרים וכי אפשר לארונו של מת להיות מהלך עם ארונו של חי עולמים והיו ישראל אומרים ע"י ששמר זה מה שכתב בזה ולמה הוא אמר הדא מילתא אר"ח בגין מימר מילא דאורייתא א"ל ר' מני והכין לא ה"ל מילא דאור' חורא למימר אלא דא אלא קנטורין הוי בעי למימר יוסף לא זכה למלכות אלא ע"י ששמר מצותיו של הקב"ה ואנו לא זכינו לכל הכבוד הזה, אלא ע"י שנשמור מצותיו של הקב"ה ואתון בעין מבטלין מצותיו של הקב"ה מכן, ע"כ. הנה ראשית דברי הירושלמי פי' הגאון מהר"ז מרגליות בפתיחה ליו"ד דבתחלה סבר הירושלמי שר' יוחנן הי' לבוש תפילין עד שומר המרחץ. ולכן מקשה ואינו אסור משום ערוה (וזאת צ"ל אחר כיון שמגיע אצל האורלייר הי' פושטן) והיינו דכיון שלא פשט התפילין עד שהי' בפנים אצל שומר המרחץ ודאי פשט בגדיו קודם. ושוב אסור משום ערוה ומשני אפרקסים הי' לבוש והוא בגד של מרחץ שרוחצים בו. ור' יצחק אמר עד יעקב תורמסין הי' לובשן והוא בעל המרחץ והסדר הוא דהבעל המרחץ יושב ואח"כ נכנסין לפשוט הבגדים ואח"כ נכנסים למרחץ ושם יושב המשמש ולכן פשט תיכף התפילין. אמנם גוף דברי הירושלמי פירשתי ת"ל דהנה אמרו חז"ל כל זמן שבין עיניך יהי' שתים, וילפו מדכתיב והי' לאות על ידך והדר ולטוטפות בין עיניך. והכוונה דתפילין של יד המה לאות שהוא עבדו של הקב"ה ותפילין של ראש מראים לאחרים שהוא עבדו של הקב"ה. ע"ד הקרא וראו כל עמי הארץ כי שם ד' נקרא עליך ויראו ממך וע"כ אמרו על תפילין של יד שיהיו מכוסים לך לאות ולא לאחרים לאות ובתפילין של ראש המצוה בגובה הראש שיהי' מגולה. וע"כ אמרו כשאתה לבוש של יד, ואתה יודע שאתה עבדו של הקב"ה, לבוש של ראש, שאחרים ייראו ממך אמנם כשאין אתה לבוש של יד ואינך רוצה לירא את ד' והצנע לכת איך אחרים ייראו ממך וע"כ כל זמן שבין עיניך יהי' שתים ובתחלה לאות על ידך והדר ולטוטפת בין עיניך, וכ"כ בספר המדות להמגיד מדובנא:
ד ובזה פירשתי דברי הגמרא דחגיגה ר' מאיר, אומר בזמן שהאדם שרוי בצער שכינה מה אומרת קלני מראשי קלני מזרועי. והכוונה דהשכינה אומרת קלני מראשי והיינו שראשי כבד עלי. לפי שישראל שרוין בצער ומהראוי שיקוים בהם מה שכתוב בתפילין של ראש וראו כל עמי הארץ כי שם ד' נקרא עליך ולמה ישראל בצער מן המעיקים אותם אבל קלני מזרועי לפי שישראל אינם מניחין תפלה של יד, ואינם יודעין בעצמן שהם עבדים של הקב"ה. והנה ר' יוחנן לא לבש בסתיא אלא דאדרעי והי' מקוים בו שהוא ידע שהוא עבדו של הקב"ה ואחרים לא ידעו דבשל יד לך לאות כתיב. וכד נפיק מבית המרחץ הי' מייתין לי' הכונה של יד לבד. ותלמידיו חשבו בלבם כיון שאין לבוש של ראש איך ילבוש של יד. ומ"ה אמר להם שלא ירעו לבבם על שהוא מקיים המצוה דבצינעא ואין שכרו אתו שיקוים בו וראו כל עמי הארץ כאמור ואמר להם יוסף שהי' מקיים המצוה בצינעא, לפי שהי' מלך ולא הי' מפרסם שהוא ישראל וע"י שהי' מקיים המצות בצינעא, הקב"ה פרסמו וזכה שהיו ב' ארונות הולכים ארונו של יוסף עם ארונו של חי עולמים כלומר שמר זה מה שכתב בזה ואף אנחנו לא זכינו לכל הכבוד אלא בשביל ששמרנו מצותיו ואתון בעין מבטלין מצותיו של הקב"ה היינו שלא להניח תפילין של יד שהוא בצינעא ע"י מה שאין אני יכול להניח תפילין של ראש שיראו כל עמי הארץ כי שם ד' נקרא עלי. והוא ביאור נחמד מאוד:
ח ובזה פירשתי דברי הגמ' דשבת א"ר כהנא דרש ר' נתן בר מניומי משמי' דר' תנחום. נר חנוכה שהניחה למעלה מעשרים אמה פסולה כסוכה וכמבוי ואמר ר' נתן בר מניומי משמי' דר' תנחום מה דכתיב והבור רק אין בו מים ממשמע שנאמר והבור ריק איני יודע שאין בו מים אלא מים אין בו אבל נחשים ועקרבים יש בו. ויבואר עפ"י מדרש חזית הדודאים נתנו ריח זה ראובן שהציל את יוסף ועל פתחינו כל מגדים זה נר חנוכה. ופירשנו על פי האמור למעלה דבזכות שקיים יוסף המצות בצינעא זכה שנתפרסם צדקתו ברבים. ועל ידי זה זכו ישראל למצות שעושין בפרהסיא כמו נר חנוכה שמדליקין בחוץ ואיכא פרסומא ניסא כל זה בזכות יוסף הצדיק שקיים מצוות בצינעא. ועל כן אמר במדרש חזית הדודאים נתנו ריח זה ראובן שהציל את יוסף וזכות המצוה שהציל את יוסף עומדת לעד, דבזכותו של יוסף הצדיק שקיים מצות בצינעא זכו ישראל למצוות חנוכה ולפרסומי ניסא. והנה הסבה מה שניצל יוסף מהבור אף שהי' בו נחשים ועקרבים הוא עפ"י דברי חז"ל נקטינין ארי' אבי תרי לא נפל והא קחזינן דנפל האי דאידמא עליו כבהמה. וכתבו המפורשים דכל אדם אשר לבו מלא ביראת ד' כל הברואים יראים ממנו וכ' הגאון ר' אלי' הובא באהל יעקב פ' תזריע כמו כלי מלא על כל גדותיו ישפך ממנו גם להמקום שעומד הכלי וכן אדם שהוא מלא ביראת ד' היראה יוצאת ממנו ונכנסת לאדם אחר לירא מפניו. וזה ביאור הקרא ומוראכם וחתכם יהי' ע"פ כל חית השדה הכוונה דיראת שמים של בני אדם אם נתמלאו ממנה תהי' על כל חיות השדה שייראו ממנו. ומסבת שהי' יוסף הצדיק מלא ביראת ד' לא יכלו נחשים ועקרבים להזיקו. ויפה אמר ר' נתן בר מניומי משמי' דר' תנחום נר חנוכה שהניחה למעלה מעשרים פסולה דבעינן שיהי' פרסום הנס. ובמה זכו ישראל לפרסום הנס ואמר ר"נ בר מניומי משמי' דר' תנחום מה דכתיב והבור ריק וגומר מים אין בו אבל נחשים ועקרבים יש בו ולא הזיקו את יוסף יען שהי' מלא ביראת ד' ובזכות שהי' יוסף הצדיק מלא ביראת ד' והצנע לכת זכו ישראל לפרסום הנס ונתקיים וראו כל עמי הארץ כי שם ד' נקרא עליך ויראו ממך: ו וכל כך היתה צדקת יוסף ויראתו קודמת לחכמתו עד שגם הפתרון שפתר לשר המשקים ולשר האופים אם כי עמד בסוד ד' ויש בענינו נבואה ורוח הקודש כפי הנראה ממדרשים. אמנם לפי מה שהרשתי התבונן יש להבין הפתרון בדרך זה. דכבר למדונו חז"ל דיסורין ממרקין עונותיו של אדם. ואמר דוד המלך ע"ה בתהלותיו אשרי הגבר אשר תיסרנו ד' ומתורתך תלמדנו וא"כ איפוא הירא את ד' מעבדי המלך אם המלך יעניש אותו בעת עצמו פשעיו ורבו חטאותיו יצדיק דינו ולא יטור חמה נגד המלך. אמנם הרשע אשר לא ישוב מחטאתו הוא יאמר תמיד זך דרכי ושלא כדת הענישו ולבו מלא חמה על המלך אשר באמת שפט בצדק, וידוע כי את אשר על מחשבתו סליקו ביום בשעיפים בחזיונות יראה בלילה. א"כ איפוא נשקל בפלס החלום שחלם שר המשקים הנה גפן לפניו ובגפן ג' שריגים וגו' וכוס פרעה בידי ואתן את הכוס על כף פרעה, החלום הזה יורה שאין בלבו על המלך ושהוא מקבל העונש בלב שלם וכל תשוקתו להשקות המלך ממטעי הענבים, ולהושיט לו כוס שמחה ולתתו על כפו ומחשבתו יום יום על רעיוניו סליקו. ולכן שפט בצדק שאיש כזה מהראוי שמן השמים ירחמו עליו ויניחו לו מעונשו ופתר שבעוד ג' ימים ישא פרעה את ראשו ויושיבהו על כנו. לא כן שר האופים אשר בחלומו והנה ג' סלי חורי על ראשו ובסל העליון מכל מאכל פרעה מעשה אופה והעוף אוכל אותם מן הסל מעל ראשי הדבר יורה שאין בלבו לתת להמלך מאכל אשר יאכל כי הוא נהים כריסי' לא שוי' והעוף אכל מהמאכל אשר הוכן למלך, הדבר לאות על מחשבתו יום יום ולבו יורה חיצים זקים ושנאה על המלך כי יאמר חף אנכי מפשע ולחנם מזורה הרשת לפני להושיבני במאסר, ואיש כזה מהראוי שלא לחמול עליו וכמים הפנים לפנים כן לב המלך אל עבדיו ובצדק פתר בעוד שלשת ימים ישא פרעה את ראשו מעליו. ומזה יראה איך גדול ורם ונשא איש הירא את ד' וכי ביראה הקודמת לחכמה יסיק שמים ויגיד חזיונות בחכמה ותבונה איש אשר רוח אלקים בו: ז ובמדת היראה נשתבחו ישראל גם בהיותם במצרים. ע"ד שאמר במקרא ויאנחו בני ישראל מן העבודה ויזעקו ותעל שועתם אל האלקים מן העבודה. והכונה שלא הי' צר לישראל על עוני הגוף, ויזעקו אך על עני הנפש כמו שפי' האלשיך הקדוש מאמר המגיד וירעו אותנו המצרים ויענונו שבתחלה הרעו אותם בנפשותם ואח"כ הי' להם כח לענות אותם בגופם, וזאת הכוונה ותעל שועתם אל האלקים מן העבודה שעלתה שועתם בעניני אלוקית יותר מן העבודה. ועל זה נאמר בקרא ראה ראיתי את עני עמי אשר במצרים ואת צעקתם שמעתי מפני נוגשיו וארד להצילו מיד מצרים ולהעלותו אל ארץ זבת חלב ודבש, ועתה הנה צעקת בני ישראל באה אלי וגם ראיתי את הלחץ אשר מצרים לוחצים אותם ועתה לכה ואשלחך אל פרעה והוצא את עמי בני ישראל ממצרים. והדקדוקים רבו שקראם בתחלה עמי ואח"כ בני ישראל ובתחלה אמר וארד בעצמי ואח"כ לכה ואשלחך אמנם ההפרש שבין נוגש ובין לחץ ידוע כי נוגש הוא בעניני הגוף. ולחץ נאמר על מצוקת הנפש כי שורש נוגש נצמח מן נגש שהיא פגיעה וקרבה גופנית וע"ז נאמר יען כי נגש העם הזה ולבם רחוק ממני אמר מלת נגש שהיא קרבה גופנית, אחרי שהם מתפללים בפה ולא בלב. ואמנם מה שנא' ויגש אברהם אף שהי' קרבה נפשית לפי מה שאמרו שאברהם הי' קובע מקום לתפילתו. ולכן נאמר ויגש אברהם שהקריב גופו למקום תפלתו, והנה אם ישראל זועקים מתוך צרה על מכאוב ומצוקה גופנית, עדיין אינם ראוים שיגאלם הקב"ה ע"י שליח שקשה להוציא עם כבד עון מקרב גוי והקב"ה בכבודו ובעצמו הכרח לגואלם. אמנם אם ישראל צועקים מתוך צרה ומכאוב נפש אשר המה עניים בדעת קצרי רוח בושים ונכלמים מפני אדונינו יתברך כי אז ראוים לגאלם ע"י משה רבינו נביא מלמד דעת להבינם דעת ויראת ד'. ולכן אמר הקב"ה ראה ראיתי את עני עמי אשר במצרים קראם עמי כי אז לא ראה אותם במדרגה גבוה ואת צעקתם שמעתי מפני נוגשיו. פגיעה ועונש גופני ולכן וארד להצילו מיד מצרים ולהעלותו אל ארץ זבת חלב הצלה גופנית, אמנם ועתה הנה צעקת בני ישראל באה אלי. בעניני הנפש הנוגע לה' לאשר הורדו מטה מטה. וגם ראיתי את הלחץ אשר מצרים לוחצים אותם והוא פגישה רוחנית אשר מכאיבים אותם בנפשותם. ולכן לכה ואשלחך אל פרעה והוצא את עמי בני ישראל ממצרים. כי עתה אוכל לשלוח נביא להעלותם ממדרגתם השפלה על דרך ויוצא משה את העם לקראת האלקים מן המחנה שהוא הי' הממוצע להעלות העם לקראת האלקים:
ח והתלבשו אחב"י במצרים במדת יראת האלקים עד שאמרו במדרש שה"ש פיסקא קול דודי ר' יהודה אומר בשעה שאמר משה לישראל בחודש זה אתם נגאלים א"ל והלא אמר הקב"ה וענו אותם ארבע מאות שנה ועדיין לא שלמו. ר' נחמי' אמר שאמרו והלא אין בידינו מעשים טובים ורבנן אמרו והלא כל מצרים מטונפת מע"ז שלנו הורו השלמים איך ישראל עם יראת ד' בלבם חרדו לקראת ד'. ואמר ר' יהודה אשר חרדו לדבר ד' אשר גזר ואמר שישבו ישראל במצרים ת' מאות שנה למרק עון אבינו הראשון אשר שאל במה אדע ואיך יצאו ממצרים כל עוד שלא נתמרק העון. ר' נחמי' צפה למדת הבושה אשר בושו והכלמו מאדונינו יתב' שאין להם במה להתקרב אליו יתברך אחרי שאין להם מעשים טובים ורבנן הוסיפו עוד באמרם זאת לא זאת שאין לנו מעשים טובים, אך גם שמצרים מטונפת מע"ז שלהם והיא עבודה שזרה לישראל והוא שפל המצב וקוצר רוח שלהם ואמר משה הואיל והקב"ה חפץ בגאולתם מדלג על ההרים כמאמר המדרש וזאת המעלה הראשונה אשר עטרה את ישראל והלביש אותם צפירת תפארה:
ט המדה השני' אשר יתלבשו אחב"י ויכהנו פאר הוא מדת הענוה, והיא המדה אשר הזהירו חז"ל באמרם מאוד מאוד הוי שפל רוח, אף שבכל המדות העצה יעוצה ללכת בדרך האמצעי. במדה הזאת, לאשר מדת הגאוה גרועה מאוד, וכל המתגאה כאלו עובד ע"ז ההכרח לתפוס בקץ האחרון ולהיות שפל רוח. ועל מדת הענוה אמר הקב"ה ללבנה לכי ומעטי את עצמך וכשקטרגה הלבנה אמר הקב"ה צדיקים יקראו בשמך שהם ממעטין את עצמן, וכמו שאין ללבנה מגרמה כלום כך צדיקים יודעים שאינם מאומה אך אורו של הקב"ה זורח עליהם, ומטעם זה אמרו החודש הזה לכם. ואמרו במדרש שמשה רבינו נתקשה.. בקידוש לבנה עד שהקב"ה הראה לו, כזה ראה וקדש. והבנת הענין דכמו שהלבנה בעת שתתמלא תתחיל לנפול ולהתמעט. ובעת קטנה תתחיל להתגדל כן ישראל עלו בט"ו גדוליהם מאברהם עד שלמה ובעת באו בימי שלמה עד רום שיאם התחילו לרדת אחורנית בט"ו מלכיהם כדאיתא במדרש פ' בא. וזה לאות ולמופת שלא יתגאה אדם בעת באו עד רום ההצלחה, ושלא יתיאש בעת ירד אחורנית ר"ל וכמו שאמרו ע"ז בזהר הקדוש מאן דהוא זעיר היא רב ומאן דהוא רב הוא זעיר, וכן הקב"ה מתנהג עמהם בעת הרמת קרנם יאפיל עליהם שלא יגביהו עד רום הצלחתם, ובעת צרה יאיר עליהם שלא יאבדו ח"ו. וזה ביאור הקרא וד' הולך לפניה' יומם בעמוד ענן לנחותם הדרך ולילה בעמוד אש להאיר להם ללכת יומם ולילה, יומם הולך לפניהם בעמוד ענן, שלא יזרח להם כל כך שמש הצלחה לנחותם הדרך הכוונה שלא יהיו תועים בדרך מרוב הצלחה, ולילה בעת צרה, הקב"ה מאיר לפניה', ללכת יומם ולילה שיהיו קיימי' תמיד. וכן אמר במקרא קודש כי ענן ד' על המשכן יומם ואש תהי' לילה בו לעיני כל בית ישראל בכל מסעיהם כי בכל מסעי בני ישראל הקב"ה התנהג במדה זאת. וכמו שהלבנה מקבלת מאור השמש, ובבא הארץ בין החמה ובין הלבנה נעשה מסך מבדיל ויחשך אור הלבנה, כן אחרי שישראל מקבלין מאורו של הקב"ה אם הגוף יאפיל על נפש המשכלת ויעשה מסך מבדיל בין הקב"ה ובין נפש המשכלת אז נפסק אורו של הקב"ה מעל הנפש והוא ליקוי הנפש. ועל כן אמר הנביא עונותיכם היו מבדילים בין הקב"ה וביניכם, ועל כן אמר הקב"ה כזה ראה וקדש דישראל יראו בהלבנה מדתה ותכונתה וכן יתקדשו לבל יתגאו ולבל יאפילו ענני הגוף על קרני הוד הנפש המשכלת, ויפה פירש בכלי יקר, מה דאמרו חז"ל פני משה כפני חמה פני יהושע כפני לבנה לפי שמשה קיבל תורה מהקב"ה, והתורה עומדת לעד, ועל כן הוא כפני חמה שאף בימי גליות ישראל וחורבנן לא פסקה תורה מישראל ולא זזה שכינה מתוך ד' אמות של הלכה. אמנם יהושע הנחיל את הארץ, וזה נשתנה לפי העת פעם ילכו ישראל בגולה ועתיד הקב"ה להחזירה לנו, ועל כן הוא כפני לבנה שאינה מאירה לעולם:
י ואמרו חז"ל במנחות בג' דברי' נתקשה משה רבינו מנורה ר"ח ושרצים, הנה מה שנתקשה במנורה ור"ח כבר פירשתי (בדרוש האמונה והאחדות בהקדמת חיו"ד ח"ר) אך מה שנתקשה בשרצי' נ"ל, דהנה טעם שאסרה תורה בהמות טמאות ושרצי' לפי שמטמטמי' הלב, ומעבי' תכונות הגוף ובהמות הדורסות ועופות הדורסות מולידות תכונות רעות בנפש באמצעות אכילתן. וזאת כוונת חז"ל במדרש פ' שמיני תורה חדשה מאתי תצא, חידוש תורה מאתי תצא וכפי הנראה שיהי' מותרין לעתיד לבא בנבילות ושרצי'. ואף דהתורה עומדת לעד, וח"ו לא תבוטל. אך לפי שאז יקוים וגר זאב עם כבש וגו' לא ירעו ולא ישחיתו בכל הר קדשי, ותתוקן הבריאה במהרה בימינו, ולא יולידו חיות ועופות הדורסות תכונות רעות כי הם בעצמ' לא ירעו ולא ישחיתו והי' על מצולות הסוס קודש לד'. גם הגוף לא ישחת באמצעות מזונות כאלה כי מלאה הארץ דיעה, והי' עינך רואות את מורך. על כן הרשו החכמים במדרש להורות שלעתיד לבא במהרה בימינו ישתנו דיני' פרטי' בעניני' האלו. ומשה נתקשה איך אפשר שישחת האדם וימשך אחרי גוו, וישכח החובות העמוסות עליו, עד שהראה לו הקב"ה וזה לכם הטמא, דבאמצעות מאכלן פגולי', יוכל איש להעביר בגדי הקודש מעליו ולהתגאל בחלאת זוהמת הגוף. ובמדרש אמרו שאף על המטבע נתקשה עד שהרא' לו הקב"ה מטבע של אש ואמר לו כזה יתנו, והכונה שהי' משה מתפלא איך אפשר לאדם לקנות שלימות בנפש באמצעות הצדקה אשר יעשה ויתמוך יד עני ואביון במשען כסף או זהב והוא חרס את חרסי אדמה. ואיך יעשו ממצות האלו פרקליטי' בעולם העליון עד שהראה לו הקב"ה מטבע של אש, והכוונה ע"ד שאמרו במדרש אמור וצדקתך אלקי' עד מרום שצדקה שאדם עושה ביד מעמיד עליוני' ותחתוני'. ויש בכח האדם לקחת חרס את חרסי האדמה ולעשות ממנו שורש בעולם העליון ובאמצעות הצדקה שנותן לעני יקנה עולמו בשעה אחת:
יא ובמדת הענוה היקרה התלבשו אחב"י בעת יצאו ממצרי' ואכלו מצות שהוא מורה על הענוה כי חמץ מורה על גאות, ומצה על ענוה וזה שאמר המגיד מצה זו שהיו אבותינו אוכלי' על שום מה על שום שלא הספיק בציקם להחמיץ עד שנגלה עליה' מלך מלכי המלכי' הקב"ה וגאלם, וכוונה עמוק' בזה, עפ"י דברי חז"ל את דכא חד אמר אתי דכא, וחד אמר אני את דכא, ומפרשי' דאף שהאדם צריך להיות שפל בדעתו עכ"ז בעת שהאדם יתבונן ברום שמי' ויסיק למעל' להתבונן בקדושת אדונינו יתברך ההכרח עליו להתלבש במדה גבוה. ע"ד ויגבה לבו בדרכי ד' ואל יהי' שפל בדעתו כי אז יערה עליו רוח ממרום ותשרה עליו שכינה אם יזכה לכך. ולכן אמר חד אתי דכא הכונ' שהקב"ה מגביתו לפי שעה עד שיגב' לבו בדרכי ד'. ויאיר עליו בטובו, וחד אמר אני את דכא, דא"צ גם לזה אך גם בהיותו בשפל המצב הקב"ה נגל' עליו. וע"ז הדרך אמר המגיד שלא הספיק בצקם להחמיץ שלא עלו למדריג' גבוה למען יהיו נכונים לקבלת פני השכינ'. אך הי' במדת ענותנות' ושפל מצבם, עד שנגלה עליהם הקב"ה ע"ד שאמר המדר' אני את דכא. ועל כן המצוה בחג הקדוש לאכול לחם עוני לזכור שפל מצבו, מאין בא ולאן הוא הולך. ולכן אומרים הא לחמא עניא די אכלו אבהתנא בארעא דמצרים כל דכפין ייתי וייכול, ע"ד שאמרו חז"ל מה דרכו של עני הוא מסיק ואשתו אופה. והכוונה דבכל עניני צדקה הבעה"ב מכין והאשה מחלקת וע"כ אמרו חז"ל על נשים שהם מקרבים הנאתן. וכן מצוה לחלק המצה לעניים, ולכן אמרו הוא מסיק הכוונה הבעה"ב מכין והאשה גומרת המצוה ולכן אומרים הא לחמא עניא כל דכפין ייתי ויכול וגו':
יב המדה השלישית אשר תלבש עדת קדושים הוא מדת הגבורה אשר יתגברו על היצר, וע"ז נאמר הן עם כלביא יקום וכארי יתנשא. וממדה זאת הוא להשליך נפשו מנגד בדבר הנוגע לכבוד ד' ותורתו, ולבלי להכניע לפני בשר ודם למלאות בלמוס תאותו כאשר אמר ד' לגדעון (שופטים ז') כל אשר ילק בלשונו מן המים כאשר ילק הכלב תציג אותו לבד וכל אשר יכרע על ברכיו לשתות ויהי מספר המלקקים בידם אל פיהם שלש מאות איש ויאמר ד' אל גדעון בשלש מאות האיש המלקקים אושיע אתכם, לפי שהדבר לאות ולמופת שמי שאינו מכניע עצמו למלאות תאותו אך ילוק במים ככלב שאינו מכניע עצמו, יש בו מדת הגבורה להתגבר על אויבי ד'. וכבר אמרו איזה גבור הכובש את יצרו לא כונו בזה שאין בידו להתגבר על אחרים ותהי להיפך דבאמת יש בידו כח להתגבר על אחרים אבל סבת הכח הזה היא מאשר התגבר על יצרו ומושל ברוחו וע"י כן יכולת בידו להתגבר על אחרים כי אין בו מורך הלב, ומשליך נפשו מנגד וע"ז נאמר טוב ארך אפים מגבור ומושל ברוחו מלוכד עיר דמייתי במשנה, והכונה דמהגבור אשר יתגברו על אויביו טוב ונאה מדת ארך אפים שיש בו, דבלי ספק אם הוא גבור יש בו מדה זאת המפוארה. דלולא שיש בידו הכח הזה לא הי' בידו להתגבר על אויביו. דבתחלה ההכרח באדם שימלוך על אבריו ותכונת רוחו ונפשו, ואח"כ יש בידו למלוך על אחרים וכמו שאמר אחי' השילוני לירבעם (מלכי' א' י"א) ואותך אקח ומלכת בכל אשר תאוה נפשך והיית מלך על ישראל דבתחלה תמלוך בתאות נפשך, ועל אבריך ורוחך ואח"כ תוכל להתגבר על אחרי', וכן פי' המגיד מדובנא פ' שופטים וכן נאמר שמואל ב' כ"ג לי דבר צור ישראל מושל באדם צדיק מושל יראת אלקים דאחרי שמושל בו יראת אלקים להתגבר על כחות נפשו ע"ד שאמרו הצדיקים לבם מסור בידם כי אז בידו להיות מושל באדם דמדת הטוב שבגבור הוא ארך אפים, ומושל ברוחו מלוכד עיר דבלוכד עיר יש בו הטוב ההוא שהוא מושל ברוחו ובא להוציא מלב ההמוני' החושבים התכלית לסיבה וממירים טוב ברע, ע"ד משל אם אחד הי' צדיק נשגב ומשל ברוחו והתגבר על יצרו ונעשה מלך או לכד עיר. הפתאים חושבים אשר משל ברוחו הוא סבה, והתכלית אשר לכד העיר ומלך על אחרים, ולא כן הוא. דעיקר התכלית המעולה וההצלחה הוא לטהר נפשו ולקנות שלימות הנפש לא קניינים ואושר המדומה. ולכן אמר טוב ארך אפים אשר יש בהגבור וזאת התכלית וההצלחה הנרצית. ולמד מזה התנא איזה גבור הכובש את יצרו:
יג ובמדה זאת התלבשו ישראל בצאתם ממצרים וצוה הקב"ה לאכול הפסח על מצות ומרורים, והכוונה דהאדם צריך לקבל על עצמו לשבוע תמרורי הזמן ח"ו ולסבול עמל ויגיעה, ולא יכעוס ולא יתרעם לקצוף באלוקיו ומלכו. אך יט שכמו לסבול, ומורה על זה המצה אשר לא יהי' מאלה האנשים אשר כתנור בוער לבם מלוש בצק עד חמצהו והוא מדת ארך אפים למשול ברוחו ולהשביח שאון המיית גליו, ואור לארבעה עשר בודקין את החמץ לאור הנר. ופירש בעקידה שהאדם בעת נכנס למצוה ונתמלא לו י"ג שנה החוב קדוש עליו לבדוק תיכף החמץ ויחפש בנרות לבלי יתנגפו רגליו ולבלי הלכד בהמוני תאוותיו, ועל כן נאמר וככה תאכלו אותו נעלכם ברגלכם ומקלכם בידכם רמז בליל פסח על כל תהלוכות האדם, לבלי יתנגפו רגליו ללכת בדרכי רשעים, ומקלכם בידכם והוא מקל עוז מקל תפארה למלוך על אבריו וגלי עשתנותיו ע"ד שאמרו הצדיקים לבם מסור בידם. ועל מצות ומרורים תאכלו הפסח, כמדת הגבור אשר יסבול תמרורי הזמן, ועל כן הילל הי' כורך פסח מצה ומרור ואכל ביחד,. כי הילל שהי' בו מדת הענוה, וכבר אמרו (ברכות ס') בהלל הזקן שהי' בא בדרך ושמע קול צוחה בעיר ואמר מובטח אני שאין זה בתוך ביתי כי למד לבני ביתו לסבול עמל וצער ולא יכעסו ולא יקצפו ולא יצוחו. וזאת מדת הסבלנות ולכן הי' מדתו שהי' כורך מצה ומרור ואוכל ביחד לסבול עמל וצער במדת הסבלנות ועל כן אמרו במדרש החודש הזה לכם, הדא הוא דכתיב בי מלכים ימלוכו, דקדקו בקרא שקראם מלכים. וכבר הם מלכים ומה זה דכתיב ימלוכו אולם הכוונה דבתחלה הם מלכים על עצמם ועל תאות נפשם ובכח זה ימלוכו על אחרים, וזה כונו במדרש פ' חיי ר"ע הי' דורש והצבור מתנמנמים ביקש לעוררן אמר מה ראתה אסתר שתמלוך על קכ"ז מדינות אלא תבא אסתר בת בתה של שרה שחיתה קכ"ז שנה ותמלוך על קכ"ז מדינות, הכונה שר"ע ביקש לעורר הציבור שלא יבלו ימיהם בתרדמת הזמן אמר ששרה אמנו חיתה קכ"ז שנה שלא אבדה אף יום אחד ביען שמשלה על אברי', וסיגלה בכל יום מצות ומ"ט, גם נכדה למדה הטוב ומשלה בגופה, ועל כן זכתה למלוך על קכ"ז מדינות. וזאת כונת המד' בחודש הזה, אשר ילמדו ישראל לעצור ברוחם ולהתלבש במדות יקרות שביארנו ואז הם ראוים למלכות למלוך על אחרים ולהרמת קרן על דרך בניסן נגאלו ובניסן עתידין לגאול, דבניסן יגאלו תמיד בכל שנה ממציקת היצר ומהשאור שבעיסה כשמבערין החמץ, ומה נאה לחשוב זאת בעת ביטול ושריפת החמץ:
יד המדה הרביעית אשר יתלבשו בה ישראל ויכהנו פאר היא מדת האחדות אשר יתקשרו כל ישראל זה לזה, וזאת רכשו באמצעות הדגלים, ויובן הדבר עפ"י מה שאמרו חז"ל במדרש יעקב הי' לו שבעים נפשות וקראם בקרא נפש ועשו הי' לו שש נפשות וקראם נפשות, והכוונה לפי מה שביארנו בהקדמת בית יצחק א"ח דהרשע לא ירצה שגם חבירו יהי' רשע כמוהו דא"כ גם לו ירשיע, והגנב אינו רוצה שיגנוב עמיתו, וכן אמר המלך החכם נפש רשע אותה רעה לא יוחן בעיניו רעהו. ועיין מה שפירשתי המשנה איזה דרך שיבור לו האדם והדברים עתיקים, ואחרי שהרשעים לא יתאחדו בתשוקתם ותכליתם וכל אחד מבקש תאות נפשו על כן קראום הקב"ה נפשות לא כן שבטי ישורון הצדיקים יתאוו שכל יושבי תבל יהיו צדיקים ויתאחדו במגמתם וחפצם, ועל כן קראום הקב"ה נפש בתורתינו הקדושה, ועל כן אמרו אתם קרוין אדם, כמו שפי' בכלי יקר דלא נמצא בשם אדם לשון רבים. ומדה זו קבלו מהדגלים, אשר עמדו י"ב שבטי ישורון בארבע רוחות, וארון הקודש והמשכן באמצע והי' תל שהכל פונים אליו. ואחרי שהוא יתברך הי' התכלית וכל תשוקתם אליו יתברך. ע"י כן הי' הקשר אמיץ וחזק, ועל כן אמרו במדרש במדבר פרשה ב' הביאני אל בית היין בשעה שנגלה הקב"ה על הר סיני ירדו עמו כ"ב רבבות של מלאכים וכו' והיו כולם עשוים דגלים כיון שראו אותן ישראל התחילו מתאוים לדגלים וכו' ודגלו עלי אהבה, מיד הודיע הקב"ה למשה ואמר למשה עשה לך דגלים כו' אומרים להם האומות שובי שובי ונחזה בך ואין נחזה אלא שררה שכן אמר יתרו למשה ואתה תחזה וישראל אמרו מה תחזו בשולמית מה גדולה אתם נותנים לנו שמא כמחולת המחנים שמא יכולים אתם לעשות לנו כגדולה שעשה האלקים במדבר דגל מחנה יהודה וכו', והכוונה שישראל ראו והבינו שמלאכי השרת שלום ביניהם לפי שאין להם. אלא תכלית אחד והוא התשוקה להקב"ה. ונתאוו ישראל שיתאחדו כולם בתשוקה זאת ועשה להם משה דגלים שהקב"ה הי' המרכז, והתל שהכל פונים אליו ובזה התאחדו כולם ואין הצלחה גדולה מזאת. וכשאמרו אומות העולם שיעשו מישראל שרים ומלכים אם בהם ידבקו אמרו ישראל אין אנו מבקשין גדולה ושררות אך שלום ואהבה בעדה וד' בתוכם כמרכז בתוך עגולה, ובמצרים בצאתם התלבשו במדה היקרה הזאת וצוה ד' שיקחו להם טלה לבית אבות ואמרו במדרש מה הטלה זה כשלוקה באחד מאבריו כל אבריו מרגישים כך ישראל ומצה מורה על האחדות, כמו שאמרו חז"ל סידוק ישרף, כי לישראל החוב קדוש שיהי' להם אחדות. ואמרו מ"ט דר' מאיר דסידוק ישרף אין לך כל סדק וסדק מלמעלה שאין לו כמה סדקים מלמטה. וביאור הדבר דלמעלה נמצא מימינים ומשמאילים. אמנם הכל יצמח מלמטה מה שישראל נפרדים זה מזה וע"י כן נעשה גם פירוד בעולם העליון וע"כ החיוב שלא יהי' סדקים מלמטה ואז לא יהיו סדקים מלמעלה בעולם השפע: טו וד' מדות ומלבושי כבוד האלה אשר הצגנו לעיל נכללות במאמר חז"ל בזכות ד' דברים נגאלו ממצרים שלא שנו את שמם כי שמם של ישראל מורה על יראת ד' בלבם וביחוד י"ב שבטי ישורון נקראו בשמות קדושים ובשם ד' נקראו בשם בני ישראל ובכל אחד נרמז מצבו לנכח ד' ראובן ראה ד' בעניי וכן בשמעון ובשאר שבטי ישורון, ואשר לא שנו את לשונם מורה שלא היו מתגאים לשנות לשונם. אף שהיו ע"י זה בזוי' ושפלי' במצרים ושלא היו פרוצים בעריות יורה שהיו מתגברים על יצרם ושלא הי' בהם דלטורין יורה שהשתרר ביניהם מדת האהבה ולא דברו סרה איש על רעהו. וזה ביאור המדרש שהצגנו בפתח דברינו החודש הזה לכם, הה"ד מי זאת הנשקפה כמו שחר ארבעה דברים של שבח יש כאן לישראל כנגד ארבעה מלכיות, והם ד' חיות שנזכרו בדניאל החי' הראשונה היא מלכות בבל, קדמיתא כארי' וגפין די נשר לה, וזה נבוכדנצר אשר נאמר עלה ארי' מסבכו, ועליו אמרו במדרש נבוכדנצר הי' משתחוה לשמש שנאמר איך נפלת משמים הילל בן שחר ודניאל הי' שוחר ומתפלל למקום חנני' מישאל ועזרי' הושלכו לכבשן האש ולא נזוקו שבכח יראת שמים שיש בישראל היראה התפשטה על החיות ועל אש הטבעי שלא נשרפו ולא הי' למרמס ע"ד הן עם כלביא יקום וכארי ישראל מתגברים על מלכות בבל, יפה כלבנה במלכות מדי והיא החי' השני' בחזיון דניאל וארו אחרי תנינא דמיא לדוב וזו מלכות פרס ומדי. כדאיתא בש"ס דע"ז וכתבו תוס' ע"ז דף ד' ע"ב ד"ה וארי דאף דארי מלך שבחיות מ"מ הדוב עז יותר ובעל תחבולות וישראל מנצחין מלכות פרס ומדי במדת ענותנותם ואסתר נמשלת ללבנה במדת ענותנותה וע"ז נאמר ובבא אסתר לפני המלך לא בקשה דבר. ובמדרש ואם רצונך לידע שנדמית אסתר ללבנה כשם שהלבנה נולדה לשלשים יום כך אסתר אמרה ואני לא נקראתי לבא אל המלך זה שלשים יום. והכונה דבכחו של ישראל אשר מונים ללבנה הצליחה אסתר ותצל עם קודש, ברה כחמה במלכות יון והיא החי' השלישית באתר דנה חזה הוית וארו אחרי כנמר, והוא אלכסנדרוס מוקדון מלך יון, ואת מלכות יון נצחו חשמונאים במדת הגבורה אשר התגברו בכל כחן. והמה הי' כהנים משרתי עליון אשר הי' בהם כח לשלוט ביצרן ובכח אלוקי התגברו על שונאיהם ועל כן אמר ברה כחמה, כמו שנאמר ואוהביו כצאת השמש בגבורתו. איומה כנדגלות באדום והוא חי' רביעאה (ורש"י ומפורשים פירשו דהוא מלכות ישמעאל והוא נגד דברי המדרש הזה דמפורש יוצא דקאי אאדום. למה נקרא שמה איומה לפי שהיא עומדת במלכות שיש לה אימה שנאמר וארו חי' רביעאה דחילה ואימתני ותקיפא) ובו דחילה ואמתני ותקיפא יתירה ושנין די פרזל לה רברבן אכלה ומדקה ושארה ברגלים רפסה. וידוע כי הברזל מחלק ומפליג ועל כן נאמר לא תניף עליהם ברזל כמו שפירש"י וישראל נצחו מלכות אדום במדת אחדותם ואהבתם אשר התאחדו באמצעות הדגלים, ועל זה נאמר איומה כנדגלות, וסמך הדרוש הזה על מקרא החודש הזה לכם לפי שבחודש זה התלבשו ישראל בד' מדות האלו. ביתר שאת ובזכות אלו המדות היקרות יצאו ממצרי':
טז ולכל זה רמזה המשנה במה דחשבה באלו עוברין בפסח ד' מיני מזוני כותח הבבלי שכר המדי וחומץ האדומי זיתום המצרי. להורות, כי בכח המצות שעושין בפסח מעבירין הד' מלכיות והד' גליות באותן המלכיות. ור"א אומר אף תכשיטי נשים. והוא מוסר השכל ללמד דעת איך צריך לבער בפסח המותרות אשר בתכשיטי נשים כי ע"י המותרות במלבושי נשים באים כמה אנשים לידי עבירות ועניות ואין מהראוי לאחב"י ללבוש מלבושים כאלו וכבר אמרו יאי עניותא לישראל כורדי סומקא לסוסיא חורא. ופירש זקני הגאון מ' אלעזר דראוי לישראל שלא יראו העושר חוצה לבל יתקנאו בנו האומות. ועל כן אמר כברזי סומקא לסוסיא חורא כי אך בחוץ לעיני הרואים ראוי שלא להראות העושר. כמו הסוסיא שמקשטין בחוץ. ובפסח שאוכלין לחם עוני ראוי לקבל עליו למעט במותרות, כן יהי רצון שיבער הקב"ה רוח הטומאה מן הארץ ב"ב:
יז והנה מה דחשיב במשנה ג' מיני אומנות הדבר ידוע שהן אומנות של יצה"ר וראוי לבערן מלבו זומן של צבעים הוא מדת החנופה זוהמה של הנחש הקדמוני ועמלן של טבחים. הוא לבער הלשון הרע ההורגת שלשה כמו שאמרו במדרש ואמרו חז"ל בערוכין כל המספר לשון הרע מגדיל עונות כנגד ע"ז גילוי עריות ושפיכת דמים כתיב הכא לשון מדברת גדולות וכתיב בע"ז אנא חטא העם הזה חטאה גדולה ובגלוי עריות ואיך אעשה הרעה הגדולה. בשפיכות דמים גדול עוני מנשוא ומה"ט ההכרח לשוב בתשובה על עון לשה"ר, דכתיב לשון מדברת גדולות ויהי' תיקון לעון לשה"ר שנקרא מדברת גדולות וקולן של סופרים הוא העון של כותבי פלסתר, על דרך שאמרו חז"ל בשביל ד' דברים חמה לוקה ואחד מהם כותבי פלסתר, והם המוסרים והדלטורי' אשר יכתבו דברי מעל ושקר על ישראל ר"ל ויאפילו זוהר החמה והוא כעצם השמים לטהר:
ובכלל זה כותבי שטרות מזויפות להונות ולגזול בני אדם וע"י כן באים לענין שבועת שקר וגדול עונם מנשוא. ור"א אומר אף תכשיטי נשים כבר ביארנו וכ"ז צריך לבער מן העולם, ד' יחזיק בידינו לשוב בתשובה שלימה לפניו יתברך אמן: