אור ברסלב
שות בית יצחק צלעות הבית דרושים › דרוש ב

שות בית יצחק· רבי יצחק יהודה שמלקיש

צלעות הבית דרושים · דרוש ב

דרוש א

בעזה"י דרוש לשבת הגדול תרמ"ב פה:

פרעמישלא פ' צו:

במדרש פרשתינו אמר בר קפרא גדול השלום מה אם העליונים שאין להם קנאה ולא שנאה ולא תחרות ולא מצות וריבות ולא מחלוקת ולא עין רעה צריכין שלום הה"ד עושה שלום במרומיו התחתונים שיש בהם כל המדות הללו עאכ"ו וכו' גדול השלום ששם שנכתב בקדושה אמר הקב"ה ימחה על המים בשביל לעשות שלום בין איש לאשתו וכו'. גדול השלום שכשברא הקב"ה את העולם וכו' בראו מן העליונים וכו'. רבנן אמרו גדול השלום שכשהמלך המשיח בא אינו פותח אלא בשלום שנאמר מה נאוו על ההרים רגלי מבשר משמיע שלום: במסורה ו' ולקחתם, ולקחתם אגודת אזוב וטבלתם בדם אשר בסף ולקחתם לכם ביום הראשון ולקחתם גם את זה ולקחתם ארון ד' והתחזקתם, ולקחתם מפרי הארץ ולקחתם מן החרם:

א מעת הי' ישראל לגוי, תכבד עליו המלחמה, כי רבו צריו, רבים קמים עליו אולם ה' ילחום מלחמתו ולא יעזבנו ביד אויביו ומנדיו. הן עוד בבטן אמו נלחם יעקב את אחיו, ויתרוצצו הבנים בקרבה ומני אז החלה המלחמה בין יעקב איש תם ובין עשו יודע ציד מלחמת הדת והחיים, כי יעקב אע"ה הואיל הלך אחרי צו, התכלית הי' נר לרגלו, ויסבול מרירת הזמן, כי ידע בנפשו אשר רב טוב צפון לחלקו בעוה"ב. ועשו החליף התכלית בהסבה עולם נצחי בעובר ולא ידע כי בנפשו הוא. ואולי מטעם זה בישראל היום הולך אחר הלילה כדכתיב ויהי ערב ויהי בוקר ובאוה"ע הלילה הולך אחר היום (כדאיתא חולין פ"ב) כי בישראל תחלתן יסורים וסופן שלוה, ועבדינן להו יום טב (קדושין ל"ט) ע"כ בתחילה הלילה ואח"כ היום, ויהי הענן והחשך ואח"כ ויאר את הלילה (שמות י"ד) ובאוה"ע תחלתן שלוה וסופן יסורים, יום ואחריו לילה, וזאת כוונת ראבר"צ (בקדושין מ') למה צדיקים נמשלים בעוה"ז לאילן שכלו עומד במקום טהרה ונופו נוטה למקום טומאה נקצץ נופו כלו עומד במקום טהרה כך הקב"ה מביא יסורים על צדיקים בעוה"ז כדי שיירשו העוה"ב שנאמר והי' ראשיתך מצער ואחריתך ישגה מאוד, וכאשר היטב דיבר בזה באפיקי יהודא בביאור דברי הש"ס שבת קט"ז דקלא פלניא איכא באורחא. ואל זה כוונו חז"ל באמרם על מקרא ויתרוצצו הבנים בקרבה, שהיו חולקים העוה"ז והעוה"ב, ואמרו בילקוט שמעוני רמז קי"א באותו שעה נטל יעקב לחלקו העוה"ב, כי יעקב בחר לו שלמות הנפש, לאשר הוא תכלית האדם באשר הוא אדם, ועשו לקח לחבלו תענוגי הגוף אשר בעוה"ז ויתן משפט הקדימה לגויתו, ולאשר הגוף נעשה ונשלם בהבראו קרא שמו עשו ויעקב יען כי אל שלמות נפשו ישא מעיניו, ולא תושג כי אם בסוף ימי חלדו נקרא יעקב על שם העקב:

והנה בהשקף על ב' חלקי האדם, על הגוף והנפש יראה לעיניו כי הגוף הוא האמצעי או הסבה והנפש הוא התכלית, כי האמצעי מוכרח כאשר אמרו החכמים ומה שאינו מוכרח אינו אמצעי, כמו הסוס והעגלה אשר הם אמצעים לנסיעה מוכרחים המה לעשות רצון הנוסע ולאשר יחפוץ יטם והנוסע החפשי בדעתו הוא התכלית וע"כ בעל בחירה אינו אמצעי יען כי הוא חפשי בבחירתו והוא תכליתו, והגוף לאשר מוכרח לעשות רצון הנפש, הוא אמצעי וסבה לנפש, והנפש אשר תמשול בגוי' היא התכלית, ואשר ע"כ לא יוכל איש לעבוד ברעהו עבודת עבד, ולעשותו סבה למלא ע"י מאויו וחפצו, כי אין לו המשפט להשפיל אדם הנוצר בצלמו ולעשותו אמצעי לתועלתו, והוא תכלית כמהו. אולם כ"ז אם נשקיף על האדם בבחינת נפשו, אז חקה אחת ומשפט אחד לכלם, ובהגרע לאדם משפטו און הוא ועמל. אולם האדם ההולך אחרי עצת גויתו ומיקר הגוף מהנפש, אף שהגוף אמצעי וסבה לנפש, הוא יעבוד ברעהו חנם, וישתמש בו למלאות רצונו, כי גם נפשו התכליתית ימכר לאמה לגו. אשר הוא באמת אמצעי וסבה לה. ופרעה שהלך אחרי. עצת גוו עבד בישראל בפרך וימרר את חייהם בעבודה קשה, מבלי השקף על יתרון מעלת נפשותם. אולם בחודש ניסן הוציא הקב"ה את ישראל ממצרים, יצאו מעבדות לחרות משעבוד לגאולה, והראה הקב"ה לדעת כי לא כמחשבות פרעה מחשבותיו ולא לאדם המשפט להתעמר ברעהו ולעשותו אמצעי להשיג ע"י מאווי נפשו, ויהי לאות כי דרכי יעקב אע"ה נכונו. והאמת נר לרגלו לתת יתרון לנפש על הגוי', וכל אדם באשר הוא אדם ונפשו אצולה ממרומים, חקה אחת להם ומשפט ע"פ האדמה. וע"ז אמרו במדרש החודש הזה לכם ראש חדשים וכו' משבחר ביעקב ובניו קבע בו ר"ח של גאולה שבו נגאלו ישראל ממצרים ובו עתידין לגאול, ובו נולד ונעקד יצחק ובו קבל יעקב את הברכות ובו רמז לישראל שהוא ראש להם לתשועה שנאמר ראשון הוא לכם לחדשי השנה. כי בחר ה' ביעקב, אשר הנפש המשכלת לו למאורות, ויקבע ר"ח של גאולה, ויורה אותנו לדעת, כי לא יעשה האחד אמצעי וסבה לרעהו להתעמר בו כי כנפשו כנפש רעהו בנות השמים הנה ולא ישלט האדם באדם לרע לו. בו נגאלו ממצרים ובו עתידים לגאול ב"ב,, כי חקי ומשפטי התורה אשר על אזני הצדק והאמת נוסדו ולעולם יעמודו, על ידם יושע ישראל תשועת עולמים. בחודש הזה נעקד יצחק ויקרב את גופו כליל לה' למען השלים נפשו ולדבק החלק בכל, והי' כי תעלה נפשו ותהי למאורות גם היא תתן אומר, כי בצלם אלקים נברא האדם, ובעל נפש יקרה ועדינה לא ימכר ממכרת עבד, כי לי בני ישראל עבדים ולא עבדים לעבדים, וכנפש האדון וכנפש עבדו אצולות ממרומים, ובעת הזאת קבל יעקב אבינו את הברכות, וגם לפיהן משפט הקדימה לברכת שמים על משמני הארץ כמאמר הכתוב ויתן לך האלקים מטל השמים ואח"כ ומשמני הארץ, כל עוד אשר לעשו נאמר משמני הארץ יהי' מושבך. ואח"כ מטל השמים מעל. ומסדר הברכות נראה כי גבהו דרכי יעקב מדרכי עשו כגבוה נשמת האדם מגויתו, וכל אחד כפי דרכו נתברך, ורב טוב צפון ליעקב באחרית הימים, וראו כל העמים כי שם ה' נקרא עליו וצדק יקראהו לרגלו:

ב וזה מה שאמר במדרש מחשך לאור מעול ברזל לחיים מעבדות לחירות משעבוד לגאולה, יובן כי הלילה ליל ט"ו ראו אור בהיר בשחקים, והשיגו כבוד קדושת אדונינו יתברך וזה מחשך לאור כי אין לך אור כאור השכל להשכיל באדונינו. מעול ברזל לחיים, שהיו כבושים בגולה תחת שבט הנוגש ויצאו לאור באור החיים. מעבדות לחירות הכוונה על פי מה שאמרו ומכתב אלקים חרות על הלוחות אל תקרא חרות אלא חירות. שאין לך בן חורין אלא מי שעוסק בתורה. וביארנו דבריהם כי מי שהוא תאב לאיזה דבר אף שנקרא בעל תאוה בכל זאת הוא עבד להתאוה והתאוה שוררת עליו ואין בידו להשביח שאון תאותו ואמרו חז"ל בראתי לכם יצה"ר בראתי לכם תבלין שהתורה מצלת מיצה"ר ובעל התורה ניצל מתאות הגופניות ולכן נקרא בן חורין, וע"ז אמרו אל תקרא חרות אלא חירות שמי שהוא עבד לתאוה אין דברי תורה חרותים על לבו כי ניתן לבו לאוות תאוותו ואל תקרא חרות אלא באופן שחירות לו מיצה"ר. ואם אמנם ישראל במצרים הי' עמוסים בחטאים כמאמר חז"ל גוי מקרב גוי, מ"מ בחודש זה יצאו מעבדות לחירות כי קבלו עליהם עול מצות נתקו מוסרות התאוה והשליכו עבותיהם ויהיו בני חורין:

ג והנה אמר המגיד והיא שעמדה לאבותינו ולנו שלא אחד בלבד עמד עלינו לכלותינו אלא שבכל דור ודור עומדים עלינו לכלותינו והקב"ה מצילנו מידם. נראה לפרש עפ"י מקרא קודש וככה תאכלו אותו מתניכם חגורים נעליכם ברגליכם ומקלכם בידכם. אשר צוה הקב"ה בליל שמורים הזה כי הוא לאות לישראל בכל ימי חייהם ולהם לדעת כי צוררים העמים להם וילחמו נגדם בכל מקומות מושביתיהם. ואשר על כן עליהם לעמוד על עמדם ולהיות תמיד מתניהם חגורים. ואף אם נראה להם עת שלום יחגרו מתנים ואל יבטחו על האומות כי יאמרו שלום ואין שלום ונעליהם ברגליהם ומקלם בידם, ועפעפיהם ישירו לאדונינו אבינו שבשמים וזה מאמר המדרש ואכלתם אותו בחפזון ממצרים יצאו בחפזון. ולעתיד נאמר כי לא בחפזון תצאו כי כל עוד שאין הגאולה שלמה ומלחמה לד' בעמלק ישראל יצאו בחפזון וכן עליהם המצוה להיות במתנים חגורים וגומר אבל לעת שתהי' התשועה שלימה לא בחפזון תצאו. כי אז לא ישא גוי אל גוי חרב ולא ילמדו עוד מלחמה. וזה שאמר והיא שעמדה לאבותינו ולנו שלא אחד בלבד עמד עלינו לכלותינו אלא שבכל דור ודור עומדים עלינו לכלותינו וע"י כן ישראל יעמדו על עמדם במתנים חגורים ובלב נשבר ועינים פתוחות נפנה לאבינו שבשמים והקב"ה מצילנו מידם, כאשר בעינינו ראינו בשנה הזאת, אשר מכל עבר ופינה רבתה המשטמה על ישראל ואחינו שברוסיא היו נתונים למרמס ולשמצה אוי לנו שכך עלתה בימינו. אבל תקותינו חזקה שבחודש הזה ד' יתן עוז לעמו וירים קרן ישראל:

ד וזה רמזו במדרש איכה פרשה א' פיסקא ומרוב עבודה היא ישבת בגוים לא מצאה מנוח ר' יודן בר' נחמי' אלו מצאה מנוח לא היתה חוזרת ודכותי' ולא מצאה היונה מנוח ודכותי' ובגוים ההם לא תרגיע ולא יהי' מנוח לכף רגלך והכונה כאמור דאחרי שישראל ידעו שהם שנואים בעיני העמים. ובכל דור ודור עלינו לכלותינו. אנחנו נעמוד חלוצים ונושאים עינינו לאבינו שבשמים ובזכות זה ד' יבא ויגאלנו ואלו הי' מנוח לא היו חוזרים כי אז נבטח על שלות ההשקט והמנוחה. ולא נשים מבטחנו בד' וכמה יקר מליצתם שסמכו על מקרא ולא מצאה היונה מנוח לכף רגלה ותשב אליו אל התיבה שישראל נמשלים ליונה ואחרי שישראל לא ימצאו מנוח בגולה ישובו אליו יתברך וישימו בד' מבטחם. ומלות אל התיבה הן רמז שישובו לתורה ולתעודה:

כן אחי ורעי נשובה נגדל בנינו לת"ת כי הוא חיינו ואורך ימינו ובזכות זה נושע בקרוב תשועת עולמים:

ה והנה כתיב בפרשתנו זאת תורת העולה היא העולה ואמרו בילקוט מה כתיב למעלה מן הענין והי' כי יחטא ואשם והשיב את הגזילה ואח"כ זאת תורת העולה אם בקשת להקריב קרבן לא תגזול לאדם כלום למה כי ד' אוהב משפט שונא גזל בעולה ואימתי אתה מעלה עולה ואני מקבלה כשתנקה ידך מן הגזל, אמר דוד מי יעלה בהר ד' ומי יקום במקום קדשו נקי כפים ובר לבב וכו' חז"ל יורו אותנו כמה יש להזהר ולהשמר מן הגזל ואך אז יפיק רצון מד' אם ינקה ידיו מבלי נגוע באשר לרעהו לרעה. וע"ז נאמר ורחצו ידיהם ורגליהם ולא ימותו בבואם אל אהל מועד. הא לא רחץ חייב מיתה. ואוהל מועד הוא בית מועד לכל חי מקום יתענגו הנפשות על נועם ד' ובאה האזהרה שבבוא אדם לבית מועד למקום הקדש ורחץ ידיו שתהיינה נקיות מן הגזל ואל תהיינה מלוכלכות מעושק והונאת חבירו. גם רגליו תהיינה נקיות, אשר לא הלך בעצת רשעים ולא הלך רכיל למסור חבירו ביד נכרים ולשפוך דמו, וע"ז מרומז וקרבו וכרעיו ירחץ במים. לפמ"ש הרמב"ן והעקידה בטעם הקרבנות שהאדם צריך לחשוב שמה שעושין להקרבן הי' מהראוי לעשות לו רק שהתורה חסתה עליו. וע"ז נאמר וקרבו וכרעיו ירחץ במים. שהאדם צריך לרחוץ קרבו ואברים הפנימים שלא יהיו מלוכלכים ממאכלות אסורות וכרעיו שלא יהיו מטונפים מגזל ושפיכות דמים: ו וע"ז רמזו חז"ל שאמר רבה בר ב"ח זימנא חדא הוה אזלינן במדברא וחזינן הנהו אוזאי דשמטי גדפיהו משמניהו וקא נגדי נחל ודמשחא מתותיהו אמינא להו אית לן בגוייכו לעלמא דאתא חד דלי לי גדפא וחד דלי אטמא כי אתי לקמי' דר' אלעזר אמר לי עתידין ישראל ליתן עליהן את הדין. והכונה ע"ד שאמרו חז"ל הרואה אווז בחלום יצפה לחכמה שנאמר חכמות בחוץ תרונה. כי האווז דרכו לשוט על פני המים ונרמז לאנשים חכמים היודעים להלך נגד החיים ושטף מריצת מים הזדונים אליהם לא יגיע ואומר שראה אנשים חכמים דשמטי גדפיהו משמניהו שהיו בעלי הון ונכסים וקא נגדי נחלי דמשחא מתותיהו להשפיע מטובם גם לאחרים. אמינא להו אית לן בגוייכו לעלמא דאתא הכי בכחם זה ינחלו גם עוה"ב. האם לבבם פונה אל ד' אם ידעו כי יד ה' עשתה את כל אלה ולא חכמתם ותבונתם הסבו להם העושר הזה אם נשמרו מעושק וגזל ויעשו עושר במשפט, חדא דלי לי גדפא, הראו כי עפעפם יישירו למעלה וכל מחשבתם לאביהם שבשמים, ובמחשבותם ירימו כנפים ויגביהו עוף למעלה. וחדא דלי לי אטמא שרגליהם טהורות כי לא הלכו בדרך עול. ואמר ר"א עתידין ישראל ליתן עליהם את הדין ע"ד רבי מחייב משירים. כי אם נדיבים יתהלכו במישרים ויאמינו אמונת אומן בד' גם המון העם יקחו מוסר ללכת בדרך הטוב ולעשות מישרים:

ז והנה מהראוי לגדור גדר ולעמוד בפרץ בימים האלה אשר נתעוררה שנאה על ישראל במקומות שונות ד' ירחם על עדתו לחקור אחר הסבות אשר הביאו זאת לנו והסבה הראשית היא אשר ישראל יראו עשרם לעיני כל, ילבשו מלבושים יקרים ויעוררו קנאה מבקשים מותרות במלבושים ודירות ועיני העמים רואות, ויאמרו אך עתקו ישראל גם גברו חיל ויוסיפו לשנוא אותנו וקנאה הרת שנאה תעור עיניהם וכל מחשבותם עלינו לרעה. וכבר אמרו חז"ל יאה עניותא לישראל כוורדא סומקא לסוסיא חיורא והכונה כסוס הדרתו ותפארתו רק בעת צאתו החוצה כן תפארת ישראל לעיני העמים שאין מבקשים גדולות ונפלאות אך יסתפקו במיעוט כי כן מדת הישראלי, ויעקב אמר לבניו למה תתראו. ופירש"י והוא מהמדרש שלא יראו כשבעים נגד האומות ומה נעמה המליצה, כי הסוס גאות ילבש ויתפאר בהדרו בעת יוציאוהו החוצה ואיש הישראלי תפארתו ויקרתו נגד העמים מדת הענוה וההסתפקות. ואברהם אבינו אמר ואנכי עפר ואפר והמקרא בפרשתינו מוכיח כתונת בד קדש ילבש ומכנסי בד יהיו על בשרו. ואחרי שהקב"ה אמר ואתם תהיו לי ממלכת כהנים למדה תורה ד"א שישראל ילבשו בגדים פשוטים ולא יתגאו ולא יתהדרו בעת מלחמה להם מהעמים אשר ישבו בתוכם והרים את הדשן אשר תאכל האש על המזבח. כהן לאל עליון ירים נדחי ישראל בתפלתו, ושמו אצל המזבח שילמדם דעת וינהלם על מי מבוע התורה והחכמה. ובישראל תפארתם התורה והחכמה לא העושר. וכבר נאמר בקרא בפ' שקלים העשיר לא ירבה והדל לא ימעיט. כי עושר לא ירבה חין ערך האיש. והדל לא ימעיט העוני לא ישפיל ולא יקדיר שמיו הטהורים, והמן נתגאה בעשרו ואמר לשקול עשרת אלפים ככר כסף, ואמרו בגמ' גלוי וידוע שעתיד המן לשקול על ישראל לפיכך הקדים שקליהם לשקליו. והכוונה שעתיד המן להתגאה בעשרו והקדים הקב"ה שקליהן להראות שעשיר ועני שוין לפניו. והעשירות לא תרבהו, הדלות לא תמעיטהו:

ח ואמרו במדרש סוף פ' וישלח המוץ והקש והחטה מדיינין זה עם זה כל אחד אומר בשבילי נברא הכל, מה עשה בעל התבואה נתן את המוץ לרוח והקש לארץ וכו' והמליצה שהמוץ היא לבוש החטה, וע"י הקש תתרומם החטה למעלה ע"כ הקש יאמר שרוממת החטה היא העיקר. והלבוש יתימר כי הוא אך הוא ירבה כבודה כשבא בעל התבואה נתן את המוץ לרוח והקש לארץ כי הרוממת וההתנשאות והלבוש כולם ישא רוח והפנימית הוא העיקר. ודי בזה להראות שמלבושי כבוד כמוץ יחשבו לעומת יקר תפארת האדם:

ט וכמו שיש למעט במלבושים נאים כי הבל המה ואין בהם תועלת כן יש להמעיט במאכלים ולהסתפק בדברים ההכרחיים. וע"ז אמרו כך היא דרכה של תורה פת במלח תאכל ומים במשורה תשתה, כי לא על הלחם יחי' האדם. וג"ז מרומז בתורה באמרה כי כל שאור וכל דבש לא תקטירו ממנו אשה לד', והרצון כי כל דבר אשר יסבב גאות והתנשאות רע בעיני ד'. וזה רמז במלת שאור שהיא מגביה העיסה וכן כל דבר ערב אם אינו מועיל לא יפיק רצון מד', קרבן ראשית תקריבו אותם לד' כי האף שהקנאה והתאוה והכבוד מוציאין האדם מן העולם. על כ"ז נטע ד' תשוקות האלה בלב האדם, וכבר התירו חז"ל תשוקות אלו לדבר מצוה ולדבר טוב. כבר אמר החכם קנאת סופרים תרבה חכמה. כן יכסוף וירדוף אחר הכבוד למען יכבדוהו אנשים וישמעו לעצתו לבלי הטות מדרך מישרים. ולתכלית זה תשוקות האלו בלב האדם קוננו ועל כונה זו אמרו במדרש פ' תצא ד' מדות בנשים גרגרנית צווחנית קנאניות עצלניות, ולמדו מחוה לאה רחל ושרה. ולהבין איך דברו חז"ל בצדקניות האלה אשר הן גבעות עולם והביאו דבתן לפנינו אולם כונת חז"ל שהמה עבדו ד' במדות האלה. ולולא הי' בהן מדות כאלה לא הי' בכחן להגיע לתכלית הנעלה ולדבר טוב כי רחל קנאה באחותה ורצונה להעמיד שבטי ישרון וכן יצאה לאה לקראת יעקב לתכלית זה וכן כולן. והמלך החכם אמר עד מתי פתיים תאהבו פתי. ויפה פי' המגיד מדובנא, כי האדם יגדל הנער עפ"י דרכו. וילמדהו וינשאהו ויתן לו בתחלה דברים דלי הערך למען ישמע בלימודים וכאשר יגדל מעט יקנה לו דבר יותר חשוב ויותר יקר בעיניו ועי"כ יפנהו ללמוד והתשוקות האלה מוכרחות הנה למען הביא הילד ע"י לחיי עוה"ב. ואחר שכבר גדל והי' לאיש העצה היעוצה להשתמט בתשוקות האלה לאהוב האמת והצדק וכמו שאמרו במשל שהאדם בנסעו למרחקים קנה אבן טוב ומיראתו לבל יאבד קבעו בעץ למען יוכל לשמרו. ובבואו הביתה לקחו מהעץ ועשה טבעת ושבצו בזהב וכסף כן האדם בנעוריו תולדנה בו תשוקות האהבה והקנאה והכבוד. והנה משובצות בדברים קטני הערך למען יוכל עלות במעלות השלימות ואח"כ בגדלו ינטלם וינשאם לדבר טוב, ועל כן שאל המלך החכם עד מתי פתיים תאהבו פתי, אחרי שכבר באתם בימים אין לכם לאהוב פתיות כי עתה העת להשתמש בתשוקות אלו לדבר טוב. וזה שאמר בקרא קרבן ראשית תקריבו אותם לד', כי בראשית החינוך ההכרח ללמד נערים אשר יגביהו רוחם, ואל ישפילו עצמם. שיאהבו דברים ערבים. ואמנם אל המזבח לא יעלו לריח ניחוח:

י ועל כוונה זו אמר ר"ג כל שלא אמר ג' דברים בפסח לא יצא ידי חובתו ואלו הם פסח מצה ומרור, כי פסח מורה על מדת הסתפקות כאשר הזהרנו איש לפי אכלו תכוסו על השה ולא תותירו ממנו עד בקר והנותר ממנו עד בקר באש תשרופו, ורמז בזה שאל יבקש מותרות, ומצה מורה על מדת הענוה לבל יגבה לבו, ומרור מורה על מדת הסבלנות שיסבול מרירות הזמן אם כי רע ומר לו בתחלתו למען יבא לתכלית טוב כאמור למעלה, ועל זה נאמר כל בן נכר לא יאכל בו, וכל עבד איש מקנת כסף ומלתה אותו אז יאכל בו כי מילה מורה על הסתפקות כאשר כבר פירשנו במקום אחר, והאדם שלא מל ואין לו כח לעצור ברוחו אל יאכל מהפסח המורה על הסתפקות, ועל כן אמר הקב"ה וראיתי את הדם זה דם פסח ודם מילה ופסחתי עליכם ועיקר הדבר לשמור הבנים והבנות מחלול שבת ומועד. וכבר אמרו אלמלא שמרו ישראל ב' שבתות מיד נגאלין. וראיתי מי שמפרש כי בעו"ה בימי הקיץ לאשר הולכים לטייל בגנות ופרדסים יבואו לחלול שבת ובימי החורף לאשר יסיקו אש יבואו לידי בישול בשבת, ואלמלא שמרו ישראל שתי שבתות בימי החורף ובימי הקיץ מיד נגאלין. אמנם יש לפרש דשבת נועד למנוחת הגוף שלא לעשות מלאכה, לזכור חידוש העולם אשר בו שבת ד' מכל מלאכת הבריאה גם מורה להשתדל בשלימות הנפש להתרפק על דודינו אבינו שבשמים, כאשר ביארנו זה כבר כי הקב"ה ברא דומם צומח חי מדבר, וכשנברא מדבר שבת ד' ממלאכת הבריאה והדבר הזה מורה שתכלית הבריאה הוא האדם ומותר האדם מן הבהמה אך הנפש המשכלת על כן בבוא יום השבת החיוב להקהל ולעמוד על נפשו כאשר על כן אמרו עשה לך קהלות קהלות ודרוש להם הלכות שבת בשבתו, ומי יתן וילמדו אחב"י בהקהל הלכות שבת, וידעו דברים המותרים והאסורים ולא יבואו לחלול שבת, ועל זה אמרו אלמלא שמרו ישראל ב' שבתות שבת של הגוף לשמור עצמו ממלאכה ושבת של הנפש להתרפק על דודנו מיד נגאלים, כן אחב"י עשו חבורות חבורות ללמוד מידי שבת בשבתו חזקו ואמצו לתורה ולתעודה כי היא חיינו ואורך ימינו וקבלו על עצמיכם לגדל בניכם לתורה כי זאת עיקר מצות הפסח להגיד לבנינו הנסים והנפלאות שעשה הקב"ה עם ישראל ולהלהיב לבבם לאהבת ד' ולאהבת ישראל:

יא ואמרו חז"ל בפסיקתא כתיב זכור את יום השבת וכתיב זכור את עשה לך עמלק כיצד יתקיימו שתי זכירות הללו אינו דומה כוס של חומץ לכוס של קנדיטון זה לאבדהו וזה לשמרהו נ"ל לפרש עפ"י מה שאמרתי לעיל דשבת מורה שהנפש תכליתית. והגוף סבה לנפש, ותכלית הבריאה ליקר ולכבד הנפש המשכלת ועמלק מזרעו של עשו יחשוב כי הגוף עיקר ועל האדם לרדוף אחר המית לבו מבלי לחשוב שיש דין וחשבון בשמים. ועל כן צוה הקב"ה להכרית זרעו של עמלק המנגד להאמת. ושאל איפוא למה לי שתי זכירות אם ישמרו שבת שוב אין מהצורך לזכור מחית עמלק והשיב שהצורך להראות ב' מופתים מופת חיובי, ומופת שלילי ששבת מורה שהנפש תכליתי ומחית עמלק מורה שהחושב היפך מזה ימחה מן הארץ כמו שכתבו החוקרים שאלו ב' המופתים נצרכים וזאת הדרך הנכונה להכיר האמת:

יב ועפ"י זה יש להבין קישור ארבעה שבתות קודם פסח. דבפרשת שקלים מזכירין הרעיון הנשגב אשר יאיר לנו בדת ישראל שהעושר הזמני אינו עיקר והכל שוין לפניו יתב' וכי העושר והעוני אינם פועלים להחשיב האדם או לבזתו. ורק הנפש ושלמותה מצליחין האדם בזה ובבא ובפרשת זכור מזכירין שהחושב נגד זה הוא בדרך שקר וימחה מן הארץ והמן התגאה בעשרו ונפל הוא וכל המונו. והמן הי' חושב שמי שגדול מחבירו בולע את חבירו. ועל כן שמח שנפל פור בחודש אדר מזל דגים שמי שגדול מחבירו בולע את חבירו והקב"ה הראהו אשר לא כן הוא אך לכל אדם יש משפט וזכות ועשיר ועני נשתוו ובפרשת פרה מעוררין הרעיון הנשגב שאין להאדם למלאות בולמוס תאותו וכי מהראוי להאדם לשרוף ולכלות תאוותו אשר באה מנפש הבהמית כי בעת הקב"ה הרבה לישראל זהב וכסף עשו את העגל כמו שאמרו חז"ל בברכות ל"ב ודי זהב בשביל זהב וכסף שהשפעת להם וכו' אין ארי נוהם מתוך קופה של תבן אלא מתוך קופה של בשר. משל לאדם שהי' לו פרה כחושה ובעלת אברים האכילה כרשינין והיתה מבעטת בו אמר לה מי גרם לך שתהא מבעטת בי אלא כרשינין שהאכלתיך עיי"ש. אמנם בהשרף הפרה ובהשקט המין התשוקות מנפש הבהמית נטהר האדם הנו סגים מכסף ויצא האדם טהור ומזוקק ואח"כ מזכירין בפרשת החודש איך שהקב"ה אמר החודש הזה לכם והראה למשה הלבנה בחידושה ואמר כזה ראה וקדש ופירשנו שמהלבנה יקח האדם מוסר לבל יתגאה כי הלבנה בגדלותה מתחלת לנפול ותמעט ובעת קטנותה חיף בגדלה. ומאן דהוא זעיר הוא רב ומאן דהוא רב הוא זעיר. וכן האדם אל יתגאה בעשרו. וע"ז אמר כזה ראה וקדש. עוד ביארנו כי כמו בעת הארץ תבא בין הלבנה ובין השמש הלבנה לא תקבל אור השמש וחשך יכסנה, כן עת הגוף יחוץ בין הנפש ובין אבינו שבשמים הנפש תחשך, ואשר על כן על האדם להתאמץ לבל תהי' הארצית מסך המבדיל וכ"ז יורה לנו החג הקדוש, באכילת המצות נלמוד דעת לבל יתגאה האדם ובאכילת הפסח. אשר נזכה במהרה בימינו נקבל עלינו לבל נבקש מותרות ובאכילת המרור לסבול מרירות הזמן למען נשבע מטוב עוה"ב:

יג והנה פתח דברי המגיד כהא לחמא עניא די אכלו אבהתנא בארעא דמצרים כל דכפין ייתי ויכול כל דצריך ייתי ויפסח השתא הכא לשנה הבאה בארעא דישראל השתא עבדי לשנה הבאה בני חורין. יתבארו עפ"י דברי חז"ל אין ישראל נגאלין אלא בצדקה שנאמר ציון במשפט תפדה ושבי' בצדקה. ועל כן אחרי שמקדימין כל דכפין ייתי וייכול מזכירין שבזכות הצדקה לשנה הבאה נזכה לעלות לארעא דישראל. אמנם יש לבאר עפ"י מה שביארתי בכמה מקומות דברי המדרש רות פיסקא ישלם ד' פעלך כנפים לשמש כנפים לכרובים כנפים לארץ גדול כחן של גומלי חסדים ושל עושי צדקה שאין חסין לא בצל כנפי הכרובים וכו' אלא בצל מי שאמר והי' העולם שנאמר מה יקר חסדך אלקים ובני אדם בצל כנפיך יחסיון דיש כמה מופתים על מציאת ה' ומהם השמים מספרים כבוד אל ומהם בריאת הארץ יופי הבריאה וסדרה הנכון. ואולם האדם הרואה לעינים תכונות הנפש היקרה אך תשמח ותגל בפעולות הטובות ותתעצב בפעולות הרעות הוא לאות על כשרון הנפש חלק אלקי ממעל והחלק יעיד על הכל, וזה שאמר כנפים לארץ שהאדם ירומם עצמו להשגת ד' באמצעות המופת מהארץ וכן יגביה עוף להכיר בוראו ע"י כנפי השמים גדול כוחם של עושי צדקה שאינם צריכים לדעת מציאת ד' ע"י האמצעים האלה ויכירו כח ה' בנפש האדם עצמו ועל כוונה זו אמרו כל הנותן פרוטה לעני זוכה ורואה פני השכינה שנאמר אני בצדק אחזה פניך והכוונה שאם נותן צדקה ושמח בה רואה בנפשו חלק אלוקי ממעל והחלק יעיד על הכל. כן בלילי פסח אשר המצוה לשמוח באדונינו יתברך ולאהבה אותו ולדבקו בו ולהתרפק על דודינו אבינו שבשמים מקדימים כל דכפין ייתי וייכול כל דצריך ייתי ויפסח. ואז בכח השמחה של הצדקה יזכה ויראה פני השכינה נשמח ונגיל בשמחה של מצוה ונספר נפלאות תמים דעים:

יד ומורה החג הקדוש הזה על אהבת השלום והאחדות ואמרו במדרש למה צוה הקב"ה ליקח שה לפסח לומר לך מה שה כשנלקה באבר אחד כל האברים מרגישין כך ישראל כשאחד לקה כל ישראל מרגישין והוא מורה על חיות הכללי אשר נקרא רוב שלום ועל כן אין שוחטין הפסח על היחיד כי הפסח נאכל בחבורות חבורות להורות שכל אחד בפני עצמו אינו כלום וכל אחד חי בעבור חבירו וע"י חבירו:

טו ובמסורה ו' ולקחתם ולקחתם אגודת אזוב וטבלתם בדם אשר בסף, ולקחתם לכם ביום הראשון ולקחתם גם את זה, ולקחתם ארון ד' והתחזקתם ולקחתם מפרי הארץ ולקחתם מן החרם. וביאור דבר זה. כבר ביארנו כי מצות הפסח תורה על ענוה ושפלות רוח. ולזה אמר ולקחתם אגודת אזוב כי האזוב שפל הוא ומורה על מדת העניוות והשפלות וטבלתם בדם אשר בסף והוא דם פסח ודם מילה אשר יורו על ההסתפקות, והגעתם אל המשקוף זה הקב"ה ואל שתי המזוזות זה משה ואהרן כעו שאמרו במדרש שבכח מדת העניוות וההסתפקות יוכל אדם לזכות לעלות במעלות השלימות לדבוק בד'. ולקחתם לכם ביום הראשון. והכונה עפ"י מה שאמרו אתרוג דומה ללב לולב לשדרה ערבה לעינים הדס לשפתים, וחובה קדושה על האדם לשלוט בד' אברים אלו לבלי לתור אחרי עיניו ולבו ולשמור השפתים מלשון הרע:

ולא ילך בקומה זקופה. ולזה אמר ולקחתם לכם ביום הראשון שתתאמצו שד' אברים יהי' בידכם לשלוט עליהם ובזכות מדת הענוה וההסת פקות תקחו את עצמכם ביום הראשון. ולזה בא מצות השבתת שאור כאמור. אך ביום הראשון תשביתו שאור מבתיכם כמו שפי' בעקידה אור לארבעה עשר. שתיכף בעת שנעשה בר מצוה ישבית ויבדוק החמץ מביתו ולזה אמר אך ביום הראשון כשיגדל ויהי' לאיש ישבית החמץ, ובכח הענוה ולקחתם לכם ביום הראשון כשבא לכלל גדלות והי' בידו ד' אברים הראשים האלה שזכרנו ולקחתם גם את זה, זה בגמטריא י"ב, והוא מרומז על י"ב שבטים שהוא שורש האחדות והשלום. ובמדרש פרשתינו זה קרבן אהרן ובניו חביב לפניו קרבן אהרן כי"ב שבטים מנין זה כמו שפירש"י נסעו מזה שנסעו השבטים מאחדות ועל כן אמר ולקחתם גם את זה, אם למדות היקרות האלה תספחו גם מדת האחדות והשלום ולקחתם ארון ד', כי לא מצא הקב"ה כלי מחזיק ברכה לישראל אלא השלום. ואמרו בונה בשמים מעלותיו אימתי ואגודתו על ארץ יסדה למה"ד לפלטין שהיתה בנוי' על גבי ספינות כל זמן שהספינות מחוברות פלטין שעל גביהן עומדת כך בונה בשמים מעלותיו כביכול כסאו מבושם למעלה בזמן שישראל עומדים באגודה אחת לכך נאמר בונה בשמים מעלותיו אימתי ואגודתו על ארץ יסדה וכן הוא אומר ויהי בישורון מלך בהתאסף ראשי עם יחד שבטי ישראל. הביטו וראו איך גדול השלום שכביכול כסאו מבושם למעלה ע"י השלום זה שאמר ולקחתם גם את זה ולקחתם ארון ד' שהקב"ה שוכן בתוככם. אמנם והתחזקתם ולקחתם מפרי הארץ שבאם תקחו מפרי הארץ אם תרצו להנות מחמודי התבל ותלכו אחרי תאוות לבכם ולקחתם מן החרם שאז תכשלו בדרככם חלילה ובסוף רע ומר מצבכם על כן אחי ורעי חזקו ואמצו להחזיק במעוז השלום:

טז ומעתה יבואר המדרש בפרשתינו בענין השלום בר קפרא אמר גדול השלום מה אם העליונים שאין להם לא קנאה ולא שנאה ולא תחרות ולא מצות וריבות ולא מחלוקת ולא עין רעה צריכין שלום הה"ד עושה שלום במרומיו התחתונים שיש בהם כל המדות הללו עאכ"ו. הכוונה דהנה יבינו רבים ששלום הוא היפך המחלוקת וישלול מצה ומריבה וזה אינו דשלום הוא קנין עצמי. וביאור הדבר עפ"י מה שכתבתי דשלום הוא קישור החלקים זה עם זה שכל אחד יחי' בעבור חבירו וע"י חבירו כי מושג החיות אינה תנועה כי יש מתנועע ואין בו חיות כמו מורה השעות שמתנועע ולא יחי'. אך חיות הוא קישור החלקים איש באחיו דבמורה שעות אם יקולקל איזה דבר לא יוכלו יתר הדברים למלאות חסרונו. והאבר המתקלקל לא יבול אך ישאר כמו שהי' משא"כ בחי אם יתקלקל אבר אחד, שאר אברים יגעים למלאות החסרון והאבר המתקלקל יבול ויבש, וזה גדר החיות וזה נקרא באמת שלום שהוא קישור החלקים. ולכן אמרו במדרש גדול השלום ששמו של הקב"ה נקרא שלום שנאמר ויקרא לו ד' שלום. והכונה לדעתי שכמו שהקב"ה נקרא חי העולמים שהוא מקור החיות כן נקרא הקב"ה ד' שלום שכל השלום שלו, כי השלום הוא קישור החלקים ובגוף נקרא זאת חיות ובעדה שלום, ולכן אמרו בצדק שיר השירים אשר לשלמה מלך שהשלום שלו, הכונה כי השלום שהוא החיות של כל העולם הוא שלו ועל כן בצדק אמרו שהעליונים שאין להם מחלוקת וקנאה וכו' צריכין שלום ועל כרחך השלים הוא ענין נשגב והוא חיות וקישור החלקים ואנו שיש בנו מחלוקת עאכ"ו:

יז עוד אמרו במדרש גדול השלום שדברו הכתובים דברי בדאי בשביל להטיל שלום בין אברהם לשרה דאמת הוא שמו של הקב"ה א"כ אף אם שנתה התורה בשביל השלום. מ"מ כשנעשה השלום הרי האמת נתקיים, עוד אמרו במדרש גדול השלום ששם שנכתב בקדושה אמר הקב"ה ימחה על המים בשביל להטיל שלום בין איש לאשתו. וביאור הדבר. דלפמ"ש דשלום הוא קישור החלקים והוא חיות העולם. א"כ כשנעשה שלום מי שעיניו פקוחות יראה שמו של הקב"ה, על כן אין לחוש אם מוחקין שמו יתברך כי בזה כותבין שמו יתברך לברכה, וע"כ אמרו בצדק במדרש פ' נשא שאפי' ישראל עובדין ע"ז ושלום ביניהם כביכול אמר הקב"ה אין השטן נוגע בהם שנאמר חבור עצבים אפרים הנח לו חלק לבם עתה יאשמו והכונה לפי הנ"ל דאף שעבדו ע"ז וסרו מאחרי ד' יתברך מכל מקום כששלום ביניהם והחיות הכללי תחי' עדתם וכולם ישתתפו לרצון וחפץ אחד יביטו נפלאות תמים דעים ויחזרו בתשובה ואין השטן נוגע בהם.. עוד אמרו במדרש גדול השלום שכשברא הקב"ה את העולם וכו' מה עשה בראו מן העליונים ומן התחתונים, והכוונה שיהי' שלום בין הגוף והנפש וסיום דברי המדרש רבנן אמרו גדול השלום שכשמלך המשיח בא אינו פותח אלא בשלום שנאמר מה נאוו על ההרים רגלי מבשר משמיע שלום:

וכונת המקרא על אליהו הנביא שבא לבשר ביאת משיח וע' משנה סוף עדיות שר' יהודה אומר אליהו יבא לקרב ולא לרחק ר"ש אומר להשוות המחלוקת וחכמים אומרים לא לרחק ולא לקרב אלא לעשות שלום בעולם שנאמר הנה אנכי שולח לכם אליהו הנביא וגו' והשיב לב בנים על אבות. והי' מעשיהו שלום אכי"ר:

תוכן העניינים

שות בית יצחק

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה