אור ברסלב
שות בית יצחק יו"ד ח"ב › סימן קעג

שות בית יצחק· רבי יצחק יהודה שמלקיש

יו"ד ח"ב · סימן קעג

סימן קעב

ב"ה פרעמישלא יום א' תשא צדיק ונושע לפ"ק:

שלום וברכה לש"ב הרב החריף ובקי מ' זלמן אשכנזי נ"י מזאלקאוו: א ראשית דבריך על מה שהקשיתי בספרי או"ח סי' ב' בש"ה על שיטת המג"א סי' י"א ס"ק י"ג. לפי מה שהבין ביד אפרים דלציצית די בקשר אחד ולשבת א"ח רק בב' קשרים א"כ אמאי אמרינן בשבת קל"א דר"א מודה בעשה ציצית בשבת חייב. והרי לא עשה רק קשר אחד ול"ל דמיירי שעשה ב' קשרים דא"כ אף אם ציצית דוחה שבת אסור לעשות ב' קשרים להוסיף על המלאכה עיי"ש. דל"ש לחייב בקשר אחד, משום מיגו כיון דאינו חייב בציצית בשבת לשיטת המרדכי הובא במג"א סי' י"א:

וע"ז כתבת דלעולם דמיירי בב' קשרים ואם ציצית דוחה שבת א"ח אב' קשרים דהקשר השני ל"ה רק ח"ש וליכא איסור דאורייתא לשיטת זקיני הח"ץ דח"ש אינו אסור רק במידי דאכילה ומותר להוסיף מלאכה כמו שכ' הפמ"ג בה' יוה"כ סי' תקכ"א דאף אם שחט רוב ב' חייב על מיעוט בתרא משום נטילת נשמה ומ"מ מותר לגמור השחיטה ואף אם נאסר בשחיטה כאן דאינו מוסיף רק ח"ש לא יתחייב אקשר שני. הנה למה לא עיינת בספרי שכ' לר' אליעזר דס"ל חייב אגמר מלאכה אפחות מכשיעור כדאיתא בכריתות י"ט א"כ נהי דאם ציצית דוחה שבת הו' בקשר א' ג"כ מלאכת משום מיגו מ"מ הקשר השני הוי גמר מלאכה כיון דלענין שבת באמת ל"ה מלאכה רק בב' קשרים. וכשעושה קשר ב' שאסור לעשות יתחייב לר"א על הקשר הב' כמו באחד על הארוג שחייב לר"א וסוגיא דשבת קאי לר"א ואין לומר כיון דמשום מיגו נגמר המלאכה בקשר אחד ל"ה קשר שני גמר מלאכה דז"א דבשלמא לחייב אקשר א' י"ל מיגו דהוא חשוב לציצית חשוב להתחייב משום שבת כמו דאמרינן בשבת דף צ"א אבל אם ציצית דוחה שבת וא"ח אקשר א' לא נימא משום חשיבות הציצית נגמר המלאכה שלא יתחייב אח"כ אקשר ב' אך נימא דהקשר הב' הוא הגמר מלאכה כיון דבאמת לענין שבת ל"ה מלאכה וע' מ"ש בספרי לא"ח סי' פ"ח אות י"א לחלק בין האיבעי דשבת צ"א ובין מיגו דהוי דופן וכתבתי לחלק בין שוגג למזיד ומזה יש לפלפל בקו' הנ"ל דמה דאמרינן לר"א דחייב בעשה ציצית לכאורה מיירי במזיד דבשוגג הוי טעה בדבר מצוה אך להמרדכי דא"ח בציצית בשבת ל"ה עשה מצוה ובלא"ה לר"א דס"ל בפסחים ע"א דטועה בד"מ חייב י"ל דמיירי בשוגג ואקצר דלדעתי הוי בקשר ב' גמר מלאכת כמ"ש ודו"ק:

והנה מ"ש דלשיטת ז' הח"ץ באיסור שבת ח"ש אין אסור מה"ת ע' בספרי חא"ח סי' י' אות ו' דבשבת לכ"ע אסור מה"ת כמ"ש דברי הת"כ שם: ב ועל דברי הפמ"ג סי' תקכ"א וסי' שט"ז שכ' דאף לאחר שחיטת הרוב חייב אגמר הסימנים משום נטילת נשמה דמפרכסת כחי צ"ע איך מותר למרק ביוה"כ דהוי רק מצוה דרבנן ואיך יעבור אנטילת נשמה ובשגם דאחר ממרק ולא ניתן יוה"כ לדחות אצלו וצ"ל בישוב הדבר דשיטת ה"ר שמעי' בתוס' חולין פ"ד וב"ק ע"ה דדוקא ישראל בטמאה ונכרי בטהורה מפרכסת כחי' ולא בישראל בטהורה הואיל ומשתרי באכילה ומ"ה ה"ה לענין שבת ל"ה כחי' ופטור משום נטילת נשמה ומ"ה מותר למרק. ומצאתי בספר מנחת חינוך במוסך השבת אות כ"ט שמפלפל קצת בדברי הפמ"ג. וע' בספרי חיו"ד ח"ר סי' ז' אות ז"ח פלפלתי על דברי המנ"ח ותוס' רי"ד שבת קל"ו אם חייב על טריפה משום נטילת נשמה ותמהתי על דבריהם ממשנה. והנה מה דמשמע מתוס' רי"ד דבשחט בו שנים לאח"כ חייב ג"כ משום נטילת נשמה נ"ל לשטת ה"ר שמעי' בתוס' חולין פ"ד דמפרכסת בשחיטת ישראל בטהורה ל"ה כחי' לענין שום דבר גם בשבת פטור. ולפ"ז מה דאמרינן בחולין קכ"א דהרובעה חייב ג"כ לא מיירי רק בישראל בטמאה ונכרי בטהורה והנה בתחילה כ' התוס' רי"ד לחלק בין טריפה לבן ח' דבן ח' אינו יכול לחיות רק פחות מל' יום משא"כ טרפה יכול לחיות עד י"ב חודש ולפ"ז בגוסס דא"י לחיות רק ג' ימים כמבואר באה"ע סי' י"ז אינו חייב משום נטילת נשמה: ולפי סוף דברי התוס' רי"ד משמע דגם אגוסס חייב משום נטילת נשמה דחי הוא לכל דבר וע' תוס' קדושין ע"ח, ובאמת צ"ע בגוסס בידי אדם אם חייב עליו ההורגו משום נטילת נשמה. אך גוסס בידי שמים כיון דההורגו חייב ודאי חייב בשבת משום נטילת נשמה עיין סנהדרין ע"ח תד"ה בגוסס ובתשו' שבות יעקב ח"א סי' י"ג דן בחתך א' ראש האם בסייף ואח"כ חתך אחד בטנה בשבת להציל הולד אם צריך כפרה משום חילול שבת ומשמע דס"ל דחייב משום נטילת נשמה ולפמ"ש יש סברא דא"ח משום נטילת נשמה וחבלה וצ"ע. וע' בספרי לא"ח ר"ס נ"ג (והנה מ"ש תוס' רי"ד שם דטריפה חייב ה' סלעים אין כן דעת התוס' מנחות וב"ק י"א אך דעת רש"י הוא כן) ובכ"ז לא שקטה דעתי לשיטת התוס' דאף דישראל בטהורה מפרכסת כחי' לענין העמדה והערכה וה"ה לענין שבת לפ"מ שכ' הפמ"ג ותוס' רי"ד ואיך מירק אחר וע' מ"ש בחיבורי לא"ח סי' ל"ו אות ז' לישב זאת וכעת נ"ל לשיטת בעה"ע דחוזר על ציצין שאין מעכבין אף בשבת ה"ה מה"ט מותר לגמור השחיטה בשביל מצוה דרבנן. ושמא בגמר סימנים ל"ה תיקון מידי אמ"ה לב"נ דקדשים כשרים אסורים לב"נ כמ"ש בצל"ח או דאינו עומד לב"נ ודוקא בשחטה ונמצא טריפה הוי תיקון לב"נ ובמקום אחר הארכתי ודו"ק. ובס' ארבעה טורי אבן לזקיני הגאון מ' אלעזר מאמשטרדאם הקשה לפמ"ש פ' המשניות דבכל מיתות אמרינן יד העדים תהיה בו בראשונה א"כ אמאי שריפת בת כהן אינו דוחה שבת הא הו"ל שנים שעשאוהו. ולפמ"ש משכחת לה שב' ימיתוה ושניהם יהי' חייבין שהמיתה אחד עד שנשרפה מקצתה ואח"כ ימית אותה הב' בעודה מפרכסת ושניהם יחללו שבת ומ"ה אסרה תורה דלמא לא ימיתוה בב"א ואי דקשיא הי' לתורה לצות שימיתוה בב"א זה בלא"ה קשיא כן בכל קרבנות וכבר כתבתי מענין זה בספרי לא"ח סי' ל"ה:

ג ואשוב לדבריך מה שכתבת על מ"ש בסי' ג' ליישב דברי הגמ' יבמות ו' אהא דבנין ביהמ"ק אינו ד"ש אלא דקיי"ל עשה דוחה ל"ת ליגמר מהכא דלא דחי והקשו התוס' הרי בשבת איכא עול"ת. וכתבתי דהגמ' מקשה אנשים דליכא עשה דשבת לגבייהו ועשה דבנין בהמ"ק חייבין כמ"ש הר"מ הובא בתשו' הנ"ל וע"ז כתבת דנשים חייבות בעשה דשבת מקרא דזכור ושמור כמו שחייבות בקידוש היום דבר תורה וזה אינו מוכרח דנהי דחייבת בעשה דקידוש היום מקרא דזכור מ"מ עשה דאיסור מלאכה, לא נלמוד מקרא זה דקרא זה לא קאי רק לקדשו בשאר מיני קדושות ולא לענין איסור מלאכה וכ"כ מהר"ם בשבת קל"ב (הגם דבספרי סי' ל"ו בש"ה תמהתי עליו זה דבאמת בשבת יש עול"ת אבל לא מקרא דזכור) והתוס' יבמות ו' לא כתבו רק עשה דלמען ינוח ועשה דיום השביעי תשבות וע' שעה"מ פי"ב מעכו"ם דנשים ליתא בעשה דלמען ינוח ומישב קו' התוס' יבמות דהא דמקשה ביבמות בעשה דכיבוד קאי בנשים כמין דברינו ואמת גם לדבריך יש מקום לפי מה דמשמע ממג"א סי' רצ"א דלכל מילי דשבת הוקשו נשים לאנשים וזה לא סביר הערתי בדברי רש"י ביצה כ"ג שפי' פרתו של ר"א יוצאה ברצועה שבין קרניה בשבת והתוס' יו"ט תמה דהרי גם ביו"ט מצוה על שביתת בהמתו ואמנם נכון לפי מה דאמרינן בשבת לא בהמתו היתה אלא של שכנתו ונשים אין חייבין על שביתת בהמה בעשה דלמען ינוח רק בשבת דלשבת שוין נשים לאנשים ולא ביו"ט ומ"ה פירש"י בשבת ודברי תורה מתחלקין לכמה ניצוצות ואכ"מ להאריך בזה:

ד ומה שכתבת דלרבה דהכנה דאורייתא הוא בעשה וליתא בנשים ומ"ה הקשית שיהי' ביצה שנולדה בשבת מותר ביו"ט לנשים הנה בש"ס דפסחים מ"ז ע"ב א"ר אפיק הקטרה ועייל מצי מוקצה ואזהרתי' מהיכא מלא תעשה כל מלאכה ועיין ברש"י שם דהוא מטעם דכתיב והכינו את אשר יביאו הרי דלוקה על הכנה לרבה כמו שלוקה על מוקצה דרש"י כ' בביצה ב' דרבה לטעמי' דס"ל מוקצה דאורייתא ואף לשיטת התוס' בעירובין ל"ח דרבה חזר ממוקצה מ"מ מהכנה לא חזר ונמצא דהו"ל ל"ת ונשים אסורות. ומצאתי בספר מנ"ח מצוה רצ"ח אות ו' שכ' דלוקה על ביצה שנולדה ביו"ט שלאחר השבת ותמה על הפוסקים שהשמיטו זאת. ולפענ"ד אי אפשר לומר כן דאיך אפשר ללקות באכל ביצה משום לא תעשה מלאכה ואיזה מלאכה עושה וכונת הגמ' פסחים הנ"ל בדרך זה דבודאי א' אמרינן עצי מוקצה דאורייתא ע"כ ס"ל לגמ' דאסור לחתוך ממחובר דאורייתא משום קוצר כמ"ש תוס' ביצה ג' ולפ"ז הקפידה תורה שיהי' כל מלאכת אוכל נפש מוכן מעיו"ט ואף דמותר לשחוט ולאפות ולבשל ביו"ט מ"מ גוף הדבר יהי' מוכן וכשמבשל או מבער מעצים שאינם מוכנים עובר משום לא תעשה כל מלאכה. ואולי כשיבשל ביצה שנולדה ביו"ט שלאחר שבת נמי יעבור משום ל"ת מלאכה אבל כשאכל הביצה אין לוקין משום ל"ת מלאכה וז"פ. אמנם עכ"ז אין לומר דהוי מ"ע שהז"ג דאסור מפני שלא הי' מוכן באיסור תורה ונשים אסורות וע' תשו' בשמים ראש סי' ק"פ וסי' קס"ד:

ה עוד הקשית אתוס' כתובות מ"ז אהא דמסר לה בשבתות ויו"ט שכ' תוס' דקאי אתוספת של יו"ט דאסור בעשיית מלאכה ולא קמבטל לה לשיטת הפוסקים דנשים אינם מוזהרים אתוספת יו"ט ולפענ"ד שי"ל כיון דכתיב לא תעשה כל מלאכה אתה ובנך ובתך וכ' החינוך סי' ל"ב דאב מוזהר על שביתת בתו קטנה נהי דאבתו גדולה לא מוזהר מ"מ בנערה שעומדת ברשותו לענין הפרת נדרים ולחופה יכול למחות בידה שתקיים תוספת יו"ט אף שהיא אינה מוזהרת כיון שהוא מוזהר מיהו יש לעיין בזה כיון דגם בגדולתה לא תהא מוזהרת ל"ש בה מצות חינוך והעיקר מה שנראה דנשים מוזהרות על תוספת יו"ט ושבת לא מיבעי למ"ד דיליף תוס' יוה"כ מועניתם ומשם ילפינן לשבת ויו"ט וכיון דנשים איתרבי לתוס' יוה"כ כדאיתא בסוכה כ"ח ה"ה דילפינן לשבת ויו"ט אלא אפילו למ"ד דקרא אתי לכל האוכל ושותה בתשיעי מ"מ הרי יליף מעצם עצם כדאיתא ביומא פ"א ומיו"כ ילפינן לשבת ויו"ט ומ"ה נכונים דברי תוס' כתובות הנ"ל ובמנחות חינוך מצוה שי"ג כ' דנשים אין מוזהרות בתוס' שויו"ט מדאורייתא דדוקא לתוס' עינוי איתרבי ולא לתוס' מלאכה וזה ליתא דלהרמב"ם ל"ל תוס' שבת דאורייתא אף לאנשים ומאן דס"ל תוס' שבת דאורייתא דיליף מתשבתו שבתכם דכתיב גבי יוה"כ ה"ה לנשים כמו בתוס' עינוי וכ"כ פרמ"ג במשבצות סי' תר"ח ס"ק א' וכן משמע מתוס' ר"ה ט' שהקשו למ"ל הא דספק חשיכה אין מדליקין ס"ל משום תוס' שבת ואם נשים אין מוזהרין ל"ק קושיתם (וע' בספרי ליו"ד ח"ר סי' צ"ד אות י"א ישוב לקו' הנ"ל מתוס') ובדרך פלפול יש מקום לומר דילפינן מק"ו מה עינוי שאין נוהגת בשבת ויו"ט נשים מוזהרות בתוספת מלאכה שנוהגת בשבת ויו"ט לא כ"ש שהזהירו אך יש לפרוך מה לענוי שכן לא הותר מכללה כדפרכינן ביומא פ"א וכתבתי בחיבורי לא"ח סי' צ"ז אות ג' דזה דוקא למ"ד איסורין דחוין אצל חולה דלא מיקרי יוה"כ הותר מכללו אבל למ"ד הותרו אצל חולה גם עינוי דיוה"כ הותר לחולה עיי"ש. והב"י סי' שכ"ח כ' דלמ"ד דחוי' אצל חולה טוב להאכיל נבילה מלשחוט בשבת ומחולין ט"ו בהא דמשני אליבא דרב כגון שהי' לו חולה מבעוד יום מוכח דשוחטין ואין מאכילין נבלה ע"כ ס"ל הותרו לחולה ושפיר יש ללמוד מעינוי למלאכה מק"ו שכן נוהגת בשבת ויו"ט וליכא למיפרך מה לעינוי שכן לא הותרה מכללה דגם עינוי הותרה לחולה וע"כ ס"ל לרב דגם תוספת למלאכה דאורייתא וגם נשים מוזהרות וכיון דסוגיא דכתובות מ"ז. קאי ליישב דברי רב דיליף מעשה ידי' לאבי' ומקשה נערה מנ"ל ומשני מדזכי רחמנא למימסרא לחופה שפיר פריך רב אחאי דמסר לה בשבתות ויו"ט והיינו בתוספת יו"ט דלרב גם נשים מוזהרות ובהכי אתי שפיר דברי הר"מ שפסק בה' שביתת עשור דתוס' יוה"כ ל"ה דאורייתא רק לעינוי ולא למלאכה דכשיטתי' ס"ל דשבת דחוי' אצל חולה וליכא למילף ק"ו מענוי למלאכה דנה למלאכה שכן הותרה מכללו דשבת לקרבן ציבור הותרה כדאמרינן ביומא מ"ו ולהפוסקים דס"ל הותרה ס"ל תוס' מלאכה דאוריי' בין בשבת בין ביוה"כ ודע דקשיא לפוסקים דדוקא ביוה"כ תוס' דאורייתא ולא בשבת ויו"ט ע' טו"ז ה' יו"כ אמאי ל"ח זאת במגילה באין בין שבת ליו"כ מיהו אין זה קו' דפלוגתא הוא:

ו וע"ד פלפולך בענין עשה דתשביתו וכ' בשם השנה"ע דהא דהקשה הרשב"א פסחים ה' שיהי' עשה דתשביתו בכרת שכן ס"ל להרשב"א באמת דלא כצל"ח לא מצאתי מקומו דמש"ס דמכות י"ג וכן ממשנה דריש כריתות מבואר דלא אשכחן עשה דכרת רק בפסח ומילה איברא דבדרך הפילפול יש מקום לזה ובזה נתישב ממקומות הנ"ל. וגם קושיתך בהא דאר"ע פסחים ס' דע"כ תשביתו מעיו"ט דאי ביו"ט מי שרי וקשיא דלמא עשה דוחה לל"ת ואי דיו"ט עול"ת דלמא תשביתו בכרת כקו' הרשב"א ועשה דכרת דוחה לעול"ת כמ"ש תוס' זבחים ל"ג ומ"ה צותה תורה לבער ביו"ט הקודם יש לפרש במשנה ד' מ"ט ס"ל לר"מ בי"ד של פסח שחל בשבת מבערין את הכל מלפני השבת וחכ"א בזמנם וכ' הבעה"מ דר"מ ס"ל אב"ח אלא שריפה ואסור לבתר בשבת וחכמים אומרים בזמנם דמפרר וזורר לרוח ל"ה מלאכה ויש להקשות לפמ"ש המ"ל פ"א דחמץ דמפרר בשבת הוי מלאכה משום טוחן מ"ט ואולי יסבור הבעה"מ דאין טוחן אחר טוחן אבל לפמ"ש המ"ל בשיטת הר"מ קשה (עיין מ"ש בזה בח"ר סי' נ"ו אות ב'). וגם קשה לפמ"ש רש"י ביצה כ"ז דאין שורפין קדשים ביו"ט וה"ה שאר הבערות דאחשבי' מ"ט מותר שאר הבערות בשבת לרבנן ע' פ"י פסחים ה' ואמנם י"ל הנה הרשב"א בפסחים שיהי' עשה דתשביתו בכרת דאיתקש לאכילת מצה וכ' בצל"ח לישב דאם נקיש תשביתו לאכילת חמץ ע"כ נקיש גם תשביתו דכתיב אך ביום הראשון לאכילת חמץ ויהי' גם בע"פ בכרת וזה א"א דהרי כל אוכל חמץ ע"כ שלו הוא וכשאכל בע"פ אמאי פטור מכרת הרי הוא מבטל מ"ע דהשבתה וחייב כרת ומוכח מדממעטינן לאוכל בע"פ דא"ח כרת דעשה דתשביתו לית בה כרת עיי"ש. אמנם דבריו נכונים לשיטת התוס' פסחים כ"ח דתשביתו הוא שלא כדרך אכילה אבל לשיטת הבעה"מ דלר"ש בע"פ מותר מדאורייתא דבאכילה הוא משבית ל"ש ת' זה דמה"ט אינו חייב כרת בע"פ משום דא"ע בעשה דתשביתו והדרא קו' הרשב"א לדוכתא אך למ"ד אב"ח אלא שריפה א"כ באכילה מבטל מ"ע דהשבתה כהוכחת הצל"ח, דאיך משכחת אוכל חמץ בע"פ שלא יתחייב כרת. ולפ"ז י"ל דמ"ד אב"ח אלא שריפה סובר דתשביתו אינו בכרת כדמוכח מקרא כמ"ש הצל"ח ומ"ד השבתתו בכל דבר סובר דתשביתו בכרת והא דלא חשיב במשנה דכריתות ובברייתא דאתיא כמ"ד אב"ח אלא שריפה ומ"ה סובר ר"מ דמבערין הכל מלפני השבת דס"ל אב"ח אלא שריפה ולא דחי' שבת וחכ"א בזמנם דס"ל השבתתו בכל דבר ואף באכילה משביח ומשבחת אוכל חמץ בע"פ שאינו בכרת ולעולם עשה דתשביתו בכרת יב בע"פ ועשה שיש בו כרת ד"ש כמו פסח ומילה ומעתה נכונה הסוגיא דפסחים ה' דקשיא איך מוכיח הגמ' דס"ל לר"מ אב"ח אלא שריפה דלמא השבתתו בכל דבר ואף שריפה בכלל ור"ע הוכיח דהוא מעיו"ט דאס"ד ביו"ט איך הותרה שריפה דהוי ג"כ בכלל וכן הובא באו"ח קו' זו בשם הגאון מ' אברהם ברודא וגם קשה קו' הפ"י מאחשבי' אך לפמ"ש הוכחת הגמ' ש"מ דס"ל לר"ע אין ביעור חמץ אלא שריפה וע"כ באכילה אינו משבית ומוכח מקרא דתשביתו בעיו"ט נהי דלמאי דס"ד דתשביתו ביו"ט אין להוכיח דבתשביתו ליכא כרת מאוכל בע"פ דאז ליכא עדיין מ"ע דתשביתו מ"מ מוכח לר"ע דבתשביתו ליכא כרת מדמחייב קרא כרת לאוכל חמץ ומשמע מלשון הקרא אך ביום הראשון תשביתו כי כל אוכל חמץ ונכרתה ומשמע דחייב כרת רק משום אכילה והרי בלא"ה חייב כרת משום שלא הושבת ואף דנ"מ לקרבן דאתשביתו שהוא מ"ע א"ח קרבן דהוא מ"ע ואינו דומה לע"ז וכ"כ הצל"ח מ"מ מלשון הקרא משמע דאף במזיד א"ח רק משום אוכל וע"כ בהשבתה ליכא כרת ואי ביו"ט אין עשה דוחה לעול"ת אבל אי ר"ע ס"ל השבתתו בכל דבר א"כ באוכל ג"כ משבית ולא מוכח מקרא דא"ח כרת על עשה דתשביתו א"כ עשה דכרת דוחה לעול"ת ואיך הוכיח ר"ע דתשביתו מעיו"ט כן נלע"ד ע"ד הפלפול לישב הקו' שכתבת. וגם אני בעצמי הערתי זאת ואף לתי' הצל"ח דהוכחה דליכא בתשביתו כרת הוא מע"פ עדיין קשיא הוכחת ר"ע דדלמא תשביתו ביו"ט, ובאמת איכא כרת כקו' הרשב"א ולפמ"ש ניחא והבן כל זה. ואף שהוא ע"ד הפלפול ויש לסתור ולבנות לא מנעתי מלכתוב זה:

ז ודע דאם נאמר דעשה דתשביתו הוא בכרת כקו' הרשב"א וכשיטת הבעה"מ דבאכילה הוא משבית אין להקשות איך חייב כרת באוכל חמץ בפסח והרי עשה דתשביתו דבכרת דוחה ל"ת דכרת דזה גופה אסרה תורה דאל"כ קשיא לר"י דאוכל בע"פ בלאו ואמאי לקי והרי באכילה הוא משבית וקיים מ"ע להבעה"מ וע"כ זה גופה אסרה תורה וע' מ"ש בספרי הא"ח סי' נ"ב אות ז' דבר נחמד לישב קו' הגאון ר"ע איגר:

ח והנה מ"ש דדברי דרכי משה סי' תל"ד דאם ילפינן שריפת חמץ מנותר אין שורפין חמץ בלילה מבואר בירושלמי ריש במה מדליקין ליתא דבירושלמי אין מבואר רק שאין להדליק מעיו"ט לשרוף ביו"ט כמו נותר עיי"ש. וקושיתך על הד"מ מהא דמקשה בגמ' ואימא לרבות ליל י"ד לביעור יש ליישב לפמ"ש תוס' דקודם זמן איסורו אפי' לר"י השבתתו בכל דבר מיהו צ"ע דאם נאמר דגוף הקרא אתיא לליל י"ד ע"כ אז בשריפה דוקא ודברי פלפולך הוטבו בעיני:

והנני ש"ב ידידך:

תוכן העניינים

שות בית יצחק

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה