אור ברסלב
שות בית יצחק יו"ד ח"ב › סימן קעב

שות בית יצחק· רבי יצחק יהודה שמלקיש

יו"ד ח"ב · סימן קעב

סימן קעא

ב"ה:

פרעמישלא "צדיק ונושע" לפ"ק:

להרב החריף ובקי כש"ת מ' יעקב שלום סופר בהגאון מהר"ח אב"ד: מונקאטש יע"א:

א ע"ד הערתו על מ"ש בספרי בית יצחק חא"ח סי' ס"ה לישב קו' ברית אברהם על הפוסקים דבדרבנן אדם מע"ר מדברי הראב"ד שהקשה בכתובות ע"ב דמקשה בגמ' במאכילתו שאינו מעושר מנא ידע ודלמא שהוא מודית ותי' דאאמע"ר והלא סתמא מיירי במעשר בזה"ז דרבנן ול"ש אאמע"ר וכ' לישב לשיטת הפוסקים דמכשיל לחבירו באיסור דרבנן עובר בלפ"ע מדאורייתא דל"ג ממשיא לחבירו עצה שאינה הוגנת שפיר תי' הראב"ד דאם הכשילתו באיסור דרבנן משוה נפשה רשיעה מדאורייתא ושפיר תי' הראב"ד וכת"ה העיר דלדעת הפוסקים דבדרבנן אדם מע"ר גם באיסור דאורייתא היכא שאינו נפסול לעדות מחמתו מע"ר דדוקא היכא שנפסל לעדות שייך לומר א"א מע"ר לפסול עצמו לעדות וא"כ אין חילוק בין לפ"ע לאיסור דרבנן לענין א"א מע"ר, הנה בלאו דלפ"ע נהי דלא נפסל מדאורייתא מ"מ מדרבנן פסול לעדות ול"ב חימוד ממון כמ"ש המ"ל ה"ו פ"ד ממלוה ובתומים דיני מגו אות ק"ה מבואר דבעבירה דאורייתא ופסול לעדות מדרבנן אאמע"ר משא"כ באיסור דרבנן לא מפסל רק היכא שיש חימוד ממון כמבואר ברמ"א סי' ל"ד ובכתובת במאכילתו שאינו מעושר משמע דליכא חימוד ממון דמה נפקא מינה לאשה ועוד הנה דעת המ"ל פ"ד ממלוה דבלאו דלפ"ע נפסל לעדות עיי"ש ה' ב' ד"ה אך קשה. ובעיקר דבר זה דל"א א"א מע"ר רק בעבירה שנפסל לעדות ע' בקצה"ח סי' ל"ה ס"ק ד' ושב שמעתתא ז' פ' ה' מה שמפלפל מדברי שיטה מקובצת כתובות י"ט שכ' דאפילו במדת חסידות אינו נאמן לעשות עצמו רשע. ולפעד"נ להביא ראי' דאפי' בדבר דלא מפסל על ידו אם אומר שעבר באיסור תורה א"א מע"ר מדמקשה ביבמות כ"ה אהא דאר"י הרגתיו לא תנשא אשתו הרגנוהו תנשא אשתו מ"ש הרגתיו ומ"ש הרגנוהו וקשיא דילמא מה שאמר הרגנוהו היינו שהרגו אותו שנים בבת אחת דפטור ממיתה. וכבר הקשה כן בערוך לנר ול"ש א"א מע"ר אלא ודאי אפי' עבר עבירה שאין בה מלקות כגון בשנים שהמיתו דבודאי עבר אאיסור תורה אמרינן א"א מע"ר. מיהו שם י"ל דב' שהמיתו חייבין מלקות משום חבלה לא מיבעי לפמ"ש במקור חיים סי' רס"ו דמלקות אף ב' שעשאו חייבין אלא אפי' אם נאמר דב' שעשאו פטורין אף ממלקות מ"מ בחבלה כיון דאיכא שיעור חבלה לזה ולזה חייבין כדאיתא כעין זה שבת צ"ג ודוקא ממיתה פטורין דליכא שיעור נפש לכל אחד ואחד אך שיש לומר דאין לוקין דהוה לאו שניתן לאזהרת מיתת ב"ד אף בליכא מיתה מ"מ בלאו שניתן לאזהרת מיתת ב"ד פסול לעדות כמ"ש בתומים ריש סי' ל"ד ובלא"ה אין ראיה מיבמות דשם מקשה לר"י ור' יהודא ס"ל לא פלגי' דיבורי' ומאמינין לו שהוא רשע ורק שהוא פסול לעדות דגזלן דאור' פסול לעדות. ושוב ק' מה מקשה מהרגנוהו הרי עבר עבירה שאין בה מלקות וע"כ צ"ל דמפסל לעדות דעבר עבירה משום חבלה דלא לקי בב' שהמיתו דהוי לאו שניתן לאזהרת מיתת ב"ד אבל לעדות מפסל ומה שהקשה בערוך לנר דהרי צריך לשלם משום חבלה כבר כתבתי בספרי חא"ח סי' י"ח סוף אות ט"ז דגם בב' שהמיתו פטורין מממון מתנא דבי חזקי' עיי"ש היטב ודו"ק. ואם נאמר דפטור ממלקות בב' שהמיתו מתנא דב' חזקי' ג"כ מפסיל לעדות עכ"פ ושפיר מקשה ביבמות באופן דאין לנו ראיה משם:

ב והנה ביבמות קשיא לי בסוגיא הנ"ל מה מקשה מה בין הרגתיו

להרגנוהו דכבר הקשיתי בספרי חא"ח סי' י"ח סוף אות י"ז בהא דהרגתיו דמקשה בגמ' מגזלן דאורייתא דפסול לעדות אשה דלמא מיירי בעשה תשובה ואין לומר דבשעה שראה העדות פסול הי' ול"ה תחילתו וסופו בכשרות דלפמ"ש סגן הכהן הובא במהרי"ט ובקצה"ח סי' נ"ב לא נעשה רשע רק לאחר שעשה העבירה ולא בשעת עבירה א"כ כשעשה תשובה הו"ל תחילתו וסופו בכשרות ושם תרצתי דהורג נפש במזיד פסול לעדות אף בעשה תשובה כיון דחייב מיתה א"כ שוב קשה דנימא בהרגנוהו שהרגו ב' בני אדם דפטור ממיתה ואף דמ"מ פסול לעדות לזה מהני תשובה כיון דפטור ממיתה ומיירי שעשה תשובה והו"ל תחילתו וסופו בכשרות כנ"ל. אך יש לישב דבאומר הרגתיו ג"כ ליכא עדי התראה וא"ח מיתה והיכא דא"ח מיתה כגון בלא התראה מהני תשובה להכשירו כמ"ש סי' הנ"ל בספרי. ושפיר מקשה מה בין הרגתיו להרגנוהו דע"כ מיירי בלא תשובה דגם בהרגתיו אם עשה תשובה נאמן גם מה שמקשה לרבנן מגזלן דאורייתא ניחא דל"ל דמיירי בעשה תשובה דא"כ מ"ט דר"י והא דמייתי רבנן שם מעשה בלסטים אחד שיצא ליהרג ואמר הרגתיו והשיאו על פיו ולא משני דמיירי בעשה תשובה ג"כ נכון לפמ"ש דהיכא דחייב מיתה באמת ל"מ תשובה ושם הר' יצא ליהרג והכשירו עדותו כמ"ש בשושנת העמקים, עיין בספרי ודו"ק היטב. ושוב מצאתי בשם תשו' מהריב"ל הובא בעצי ארזים סי' י"ז ס"ק נ"ט שהוכיח מהא דלא משני כשעשה תשובה דבעי בעדות אשה תחילתו וסופו בכשרות והנלע"ד כתבתי:

ג וקצת צ"ע בענין זה על דעת הרשב"א דבתשו' סי' אלף רל"ז כ' דלא פלגינן דיבורי' שבא עלי' באונס דאין קושי אלא לדעת ואם כפוהו להתקשות ואם לא יהרגוהו חייב למסור נפש משמע דמשום שלא מסר נפשו פסול לעדות ומ"ה אמרינן אאמע"ר וכן הוכיח הנוב"י סי' ע"ב דס"ל להרשב"א הכי והפמ"ג יו"ד סי' ב' ס"ק ל"א מביא בית לחם יהודא בשם הרשב"א גר שחזר לדתו מחמת יראה ישראל גמור הוא והפמ"ג כ' דודאי הכין דכל שבטל מ"ע כשר הוא והרי הרשב"א ס"ל דאם לא מסר נפש פסול הוא ואמנם הרשב"א בחידושיו ריש פ' הבא על יבמתו מביא דיעות אם חייב מיתה בעשה באונס ולא מסר נפשי' עיי"ש אין תימא אם הרשב"א סותר עצמו דאם חייב מיתה שפיר ס"ל בתשו' אאמע"ר ודו"ק כי קצרתי:

ד ובתשו' גור ארי' יהודא באה"ע סי' ג' מביא ראי' מתוס' ב"מ דף ג' ע"ב דאאמע"ר אפי' בעבירה שלא נפסל לעדות מחמתו מדהקשו בהא דמה אם ירצה לומר מזיד הייתי והרי אאמע"ר ודלמא כוונתם דאמר מזיד הייתי ואכל להכעיס ולרבא לא נפסל לעדות באוכל נבילות וחלב להכעיס וע"כ גם בכה"ג אאמע"ר וזה ליתא לפ"מ שהקדימו בתוס' שם דטעמא דרבנן דאדם נאמן על עצמו ומה אם ירצה לומר מזיד לדבריו דר"מ קאמר שפיר הקשו התוס' דנהי דלרבא דסובר רע לשמים ורע לבריות בעינן גם לר"מ דסובר חשיד לדבר אחד חשיד לכל התורה והחשוד בדבר לא דנו ולא מעידו היינו אם הוא חשיד בדבר דרע לשמים ורע לבריות אבל בדבר דהוא רע לשמים כשר להעיד בדבר שנוגע לבריות דהרי רבא קאמר להדיא בסנהדרין אנא דאמרי אפי' לר"מ וכן כ' התוס' בכורות ל"ה ד"ה כהני מ"מ אוכל נבילות להכעיס פסול לעדות בדבר שנוגע רק לשמים דהחשוד לדבר לא דנו ולא מעידו ושייך שפיר לומר אאמע"ר ושפיר הקשו התוס' איך אמרו לר"מ מה אם ירצה דלדידיה אף אם אומר להכעיס הי' אאעמ"ר לפסול לעדות במה שהוא רע לשמים כנ"ל: ה ודרך אגב הנני לבאר דברי התוס' שם ד"ה מה לפיו שכתבו דלמ"ד אדם נאמן על עצמו פיו מחייבו קרבן אפי' עדים מכחישין אותו וזה צ"ע דנהי דהוא נאמן על עצמו שאינו מביא חולין בעזרה אבל איך הכהנים מקריבין הקרבן ויש ב' עדים לפנינו דהוא חולין ואיך כהנים יאכלו הבשר דב' עדים לפנינו אומרים שהוא חולין שנשחט בעזרה. (שוב מצאתי בשטמ"ק ב"מ שהקשה כן ותי' דאם כהנים רוצים להקריב אין עושין בידם ואינו מובן אמאי כיון שיש ב' עדים שעושין איסור) ושמא מיירי התוס' בכהן שמקריב חטאתו בכל עת שירצה ועבודתו ועורה שלו כדאמרינן ב"ק ק"ט ע"ב וזבחים ק"ב ומ"ה נאמן ומקריב בעצמו החטאת ואוכל הבשר. אבל כהנים אחרים אסורין לאכול ולהקריב. אמנם יש מקום לומר לפי מה שכתב הקצה"ח סי' דהיכא דהמשלח אינו עובר עבירה והשליח עובר שפיר אמרינן יש שליח לד"מ א"כ כיון דהני כהני הוו שליחא דרחמנא וגם שליחא דידן לחד תי' בתוס' יומא י"ט בזה שהוא אומר חלב אכל ועדים מכחישין אותו הוא נאמן על עצמו ול"ה עבירה להמשלח ולשליח היינו הכהן המקריב יש עבירה דהרי ב' עדים אומרים שהוא חולין בכה"ג יש שלד"ע. ונמצא דהשליח אינו עובר רק המשלח ושוב הוא נאמן על עצמו ומ"ה מותר הכהן להקריב אבל לאכול הבשר אינו רשאי באמת:

ו וזה הי' ביאור נכון לתוס' לישב דבריהם התמוהין אבל גוף דברי הקצה"ח לא נהירין לי דכיון דטעם אשלד"ע דדברי הרב ודברי התלמיד דברי מי שומעין מה בכך דלהמשלח ל"ה עבירה מ"מ איך מותר השליח לעשות שליחותו נגד דברי הרב ובין לטעם אי בעי עביד ובין לטעם דהשליח בר חיובא בכה"ג אין שליח לד"ע ודברי התוס' הנ"ל מ"מ מיושבין עפ"י דברי הטיב גיטין גיטין כ"ח דכהנים כיון דבע"כ מוכרחין לעשות השליחות הו"ל כחצר וישלד"ע ונמצא שהם אין עוברין רק המשלח אבל בגוף דברי הקצה"ח לענין תופס לבע"ח ודאי צריכין עיון. וע' בתוס' שבת ד' הוכיחו דאומרין לאדם חטא כדי שיזכה חבירך היכא דלא פשע מדעוברין כהנים אעשה דהשלמה בשביל מחוסר כפרה בע"פ ולפמ"ש בספר ברוך טעם להגאון מלייפניק דין עשה דוחה ל"ת פ"ב דעשה דהשלמה לא נאמרה רק לכהנים ולצד הסברא דכהני הוי נמי שליחא דידן. ולהמשלח דהוא ישראל ל"ה עבירה רק לשליח יש שלד"ע לשיטת הקצה"ח ונמצא השליח אינו עובר שפיר הכהנים מקריבין לאחר התמיד ול"ק קו' התוס' וגם לפמ"ש לעיל דכהנים דבע"כ עבדי הו"ל כחצר ויש שלד"ע ל"ק קו' התוס' אך אמנם כ"ז לא נהירא לי לפמ"ש הש"ך סי' רצ"ב דאף דהיכא דריבתה תורה יש שלד"ע הוא רק לחייב המשלח ולא לפטור השליח א"כ גם בכה"ג דהמשלח אינו מוזהר מ"מ השליח ודאי חייב וגם תי' דהו"ל כחצר דבע"כ מותיב אם כי זה יש לו יסוד עכ"ז צריך בחינה דלמה יהי' חייב לעשות בע"כ במקום שיש עבירה. והמובחר למ"ש התוס' דהיכא דלא פשע אומרים חטא כדי שיזכה חבירך א"כ כשהוא עומד וצוח שחייב קרבן והתורה האמינתו אומרים לאדם חטא כדי שיזכה חבירך ושמא י"ל כיון שהתורה האמינתו לגבי עצמו הו"ל כתרי לגבי הרי לענין שכהנים רשאין להקריב בשליחותו ודוק היטב בכ"ז:

ז והנה לדעתי גם הקצה"ח לא קאמר אלא לענין שיועיל השליחות ולא נימא אשלד"ע שיבטל השליחות מכל וכל אבל לפטור השליח גם הקצה"ח מודה דהשליח עבר עבירה היכא דיש כאן עבירה והנה כת"ה העיר בצדק לדחות ראיות הקצה"ח מתוס' גיטין נ"ב דשם קאי לאביי ולאביי, אף בשלד"ע השליחות לא בטל כמ"ש בנוב"י. ובעיקר מה שנראה מדברי קצה"ח בתופס לבע"ח במקום שחב לאחרים אין עבירה למשלח ע' בספרי חא"ח סי' ז' בשולי המכתב שם העלתי נטפי פנינים בענין זה דהוי עבירה להמשלח והנה מה שהראני כת"ה דברי אביו הגאון בספרו מחנה חיים ח"א סי' מ"ו דהיכא דאינו עושה מעשה רק בשב ואל תעשה אינו עובר בלפני עור אין דעתי מסכמת לזה דהתוס' כתבו בשבועות ל' ע"ב דהיכא דחבירו עושה איסור לא מיקרי שב ואל תעשה עיי"ש. ומ"ש לפ"ז דאשה הנבעלת לאיש כיון שהיא קרקע עולם אינה עוברת בלפ"ע הנה לפנינו דברי הריטב"א יבמות פ"ד שהקשה בקרא דלא יקחו כל היכא דהיא מוזהרת ת"ל מלפני עור עיי"ש: ח והנה כה הראה לי אחד מתלמידי במה שכ' הב"י סוף סי' ק"ס דאבק רבית אין איסורו אלא על המלוה וכו' ואלו הי' איסור אף על הנותן הו"ל למימר גברא רבא ולא עביד וכיון שזה נשבע חייב ליתן, ואין זה נשבע לבטל את המצוה אפי' מצוה דרבנן וכו' מוטב שיעשה איסורא זוטא משיעשה איסורא רבא משמע דמכשיל לחבירו באיסור דרבנן לא עבר אלפ"ע דאורייתא דלא כמנ"ח ותשו' פנ"י. ובאמת יש לפלפל בזה מש"ס דעירובין ל"ב ואכ"מ להאריך:

והנני ידידו:

תוכן העניינים

שות בית יצחק

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה