שות בית יצחק· רבי יצחק יהודה שמלקיש
יו"ד ח"ב · סימן קעא
ב"ה:
פרעמישלא תרמ"א:
לחתני הרב הגדול מ' נתן לעווין נ"י:
א ששאלת בחולין ד' בהא דאמרינן שם חמצן של עוברי עבירה מותר מיד מפני שהם מחליפין וכתבו תוס' דאף שהחליפין אסורין לדידי' מ"מ מרויחין דמתחלה הי' אסור מדאורייתא (למאי דס"ד דאתיא כר"י) ואח"כ אין אסור רק מדרבנן והקשית דמ"מ הוא עושה איסור תורה במאי שמחליף דחליפין ומכירה באיסור הנאה אסור מה"ת ומאי מרויח. הנה למ"ש הב"י ביו"ד סי' קי"ט דבב' מיני איסורין אף חשוד לדבר חמיר ל"ה חשוד לקל ממנו. והכוונה דאיסור מאכל חמיר לי' לאינשי משאר איסורין וא"כ נהי דחשוד על ב"י וחשוד שימכור אה"נ מ"מ ל"ח על אכילת איסור ואמרי' שיחליף ויעבור באיסור תורה שלא יאכל איסור תורה ורק דהוקשה לתוס' הרי החליפין ג"כ אסור ושוב יאכל איסור ותי' שמרויח מאיסור תורה לאיסור דרבנן וע' בספרי חא"ח סי' ע"ד אות א'. והן אמת דלפ"ז צ"ע בגמ' דמייתי מחמצן של עוברי עבירה ראיה דמומר אוכל נבילות לתיאבון לא שביק היתרא ומה ראיה בשלמא בחמצן של עוברי עבירה לא נחשד על אכילת דבר איסור ולכן מחליף אף דנחשד על איסור משא"כ במומר אוכל נבלות שנחשד על אכילת איסור שמא באותו איסור שנחשד לא סמכינן על סברא לא שביק ודא ודאי קו' היא ומצאתי לראש יוסף שהרגיש בזה גם בת"ח העיר קצת. ולחומר הנושא נ"ל לישב דהר"ן כ' בריש פסחים בטעמא דב"י דחששה התורה דילמא אתי למיכל מיני' א"כ כיון דחשיד על ב"י ולא חש דלמא אתי למיכל מיני' ע"כ חשיד על אכילה ומ"מ היכא דשייך לא שביק סמכינן עלי' וה"ה במומר אוכל נבלות ודו"ק. עוד אפשר לישב קושיתך דירויח בכמות האיסור דאם מוכר איסור הנאה אינו עובר אלא פעם אחת משא"כ באוכל איסור הנאה ואכילה עובר על כל כזית וכזית ועושה כן להקל בכמות האיסור ומ"ה מייתי ראי' דחזקה דלא שביק אף שכבר הוא מומר מ"מ בזמן שאח"כ לא יעבור:
הן אמת דעדיין קשה קו' על הפ"י בחולין שתי' אקושית תוס' למאי דס"ד דאתיא כר"י מה ירויח במה שיחליף והלא חמץ של נכרי ג"כ אסור לאחה"פ וכ' דס"ל כחזקי' דלא תאכל לא משמע איסור הנאה ומ"ה לאחה"פ מותר בהנאה וחמץ של ישראל מ"מ אסור בהנאה מק"ו דערלה שלא נעבדה בו עבירה חמץ שנעבדה בו עבירה לא כש"כ משא"כ חמץ של נכרי לא נעבדה בו עבירה מותר בהנאה לאח"פ. ולפי דבריו צ"ל שמחליפין כדי שיהיו מותרין בהנאה. א"כ קשה קושיתך וכי בשביל שיהי' מותרין בהנאה יחליפו ויהנו השתא מחמץ מה שמחליפין ול"ש התי' שכתבתי ולומר דאף דמכירה באיסור הנאה אסור מדאורייתא כדמוכח מקרא דאיצטריך או מכור לנכרי ומשם ילפינן להיתר הנאה ומוכח דמכירה הוי כדרך הנאתן חליפין ל"ה כדרך הנאתן זה רחוק דא"כ מצינו דמים לחמץ בפסח מדאורייתא וצ"ע בזה:
ג וע"ד קושיתך בביצה כ' דאיבעי לן לדברי האומר נדרים ונדבות אין קריבין ביו"ט עבר ושחט מאי ואמר רבה בר' הונא זורק את הדם ע"מ להקטיר אימורין לערב אבל ביום אסור להקטיר ואיך יקטיר לערב והרי בפסחים נ"ט רמי ר"כ אהא דכל הלילה ילין הרי כתיב עליה השלם ומשני כשניתותרו ופירש"י כיון דנראה קודם להקרבה מותר להקטיר בלילה א"כ בעבר ושחט ביו"ט נדונ"ד דאסור להקטיר ביום איך יקטיר בלילה, ודא קו' רבתי והיותר קשה דתני שם דבשבת בשחט כבשי עצרת שלא לשמן אם זרק הורצה, ע"מ להקטיר אימורין לערב ובשבת, ודאי אינו ראוי להקטרה אותן אימורין ואיך מקטיר לערב. ושוב מצאתי שהרגיש בזה בספר ברוך טעם שער הואיל ומתוך דין ב' עיי"ש. ונ"ל לישב דהנה דעת התוס' יומא מ"ו ד"ה אבל דאף דעולת חול אין קריב בשבת סמוך לאור הבוקר דניתן שבת לדחות לצורך מערכה דיומא מותר להקטיר אברים ופדרין דחול. ולפ"ז צ"ע אמאי בשחט כבשי עצרת שלא לשמן אין להקטיר אימורין רק לערב נהי דל"ה קרבן שהותר בשבת דהוי שלמים ואין זמנן היום הכי גרע מאברים ופדרים של חול שמותר להקטיר הואיל וניתן שבת לדחות וצ"ל דבשלמא אברים של חול שנתותרו אם לא יקטירו סמוך לאור הבוקר יפסלו בלינה משא"כ באימורין אלו שיכול להקטיר בלילה אסור להקטיר ביום כיון דל"ש חביבה מצוה בשעתה כמו דאמרינן במנחות ע"ב לענין אברים ופדרים דיומא דל"ה זמני' בשבת. ומעתה כ"ז אם יכול להקטיר בלילה אבל אם נימא כיון דל"ח ביממא להקטיר אין רשאי להקטיר אחר התמיד א"כ שוב מותר להקטיר ביום כמו אברים ופדרים של חול ע"כ ממנ"פ מותר להקטיר בלילה ומ"מ ביום אסור כיון דיכול להקטיר בלילה:
והנה כ"ז נכון אליבא דמ"ד ביומא דמותר להקריב אברים ופדרים שניתותרו אף בלא משלה בהם האור. אבל למ"ד דבעי דוקא משלה בהן האור ובלא משלה האור אף כשרין שניתותרו אין להקריב בשבת. ולפ"ז ה"ה כבשי עצרת ששחט שלא לשמן דל"ה זמנן בשבת אין להקטיר בשבת. שוב קשיא קושיתך. אבל י"ל לפי"מ דאמרינן ביומא שם ואליבא דר"ה אף לרבה דס"ל סופו אינו דוחה שבת אבל טומאה דוחה וכ' המ"ל בריש ה' תמידין דאף דאמרינן סופו אינו דוחה שבת ואין רשאי להקריב אברים שניתותרו בשבת אף במערכה גדולה מ"מ בטומאה מותר להקטיר בהדי מערכה גדולה אף בלא משלה וטעם הדבר דאברים שניתותרו יכול להקטירן במ"ש ע"י מעלה ומלינה בראשו של מזבח. משא"כ אם לא יהי' רשאי להקטירן בטומאה יהי' נדחין לגמרי עיי"ש ונמצא אם נימא דאם אין רשאי בשבת אין להקטיר בלילה שוב ראוי להקטיר בשבת כמו טומאה נהי דאין רשאי לעשות מערכה בפ"ע אבל על מערכה גדולה מותר וכיון שמותר להקריב ביום שוב ראוי להקריב בלילה ושוב אין להקטיר ביום רק בלילה כנ"ל:
ג שבתי וראיתי דלמ"ד אברים שניתותרו אין להקטיר בשבת בלא משלה בהן אור גם באימורין של כבשי עצרת ששחטן שלא לשמן אין להקריב בשבת, אף אם נאמר כיון דלא נראה להקטיר ביום אין להקטיר בלילה כקושיתך משום דעדיין יכול להקטירן למחר לאחר תמיד של שחר דמעלה ומלינה בראשו של מזבח ולא נפסלו בלינה נהי דבלילה אין להקטיר משום עליה תשלם אבל ביום מותר וכיון דלא נדחין לגמרי אין להקטיר בשבת כמ"ש לעיל. ולפ"ז י"ל הא דקתני אם זרק הורצה ע"מ להקטיר אימורין לערב היינו למאן דס"ל דאברין שניתותרו מותר להקטיר בשבת ושייך סברתי הראשונה, ולמ"ד אין להקטיר בשבת וגם במוצאי שבת אין להקטיר כקושיתך י"ל הכוונה לערב היינו למחר לאחר הקרבת תמיד השחר ולשון לערב לאו דוקא:
והנה בגוף קושיתך י"ל כמ"ש תוס' ריש חגיגה דף ב' דאם חל יום א' של יו"ט בשבת אף דאין מביא חגיגה לא מקרי לא חזי בראשון כיון דיומא הוא דגרים ע' בספרי חא"ח סי' פ"ו אות ו' מה שהארכתי בזה ה"ה הכא אף דאין מקטירין ביום כיון דרק יומא קגרים ואם עבר והקטיר כשר לא מקרי זאת לא חזי ביום ולכן מותר להקטיר בלילה. ובזה מיושב מה שהקשה אחד מתלמידי איך מקטיר בלילה כיון דאידחי מהקטרה ביום אידחי ובשחוטין ודאי יש דיחוי אבל להנ"ל ל"ק דמה דיומא קגרים לא מקרי דיחוי כמ"ש התוס' כיון דבדיעבד אם הקריב כשר וקצת י"ל כיון דבלילה מותר להקטיר הוי כבו ביום דאמרינן אין מחוסר זמן לבו ביום זבחים י"ב דבקדשים הלילה הולך אחר היום שלפניו כדאמרינן בחולין פ"ב אך בזבחים י"ב משמע דלענין מחוסר זמן הלילה הולך אחר יום שלאחריו וצע"ק. גם לפמ"ש לעיל גם בלילה אין ראוי להקטרה אך לאחר עלות השחר ול"ש תי' זה אך למ"ש דמה שאסור מחמת דהיום גורם ל"ה דיחוי ניחא בפשיטות אמנם אם כי לענין דיחוי סברתי נכונה. אבל לענין קושיתך עוד צריך לעיין בסברא זאת: ד שוב מצאתי בספר מחנה ראובן דאתי לידי בשאלה הביא דברי המזרחי פ' צו שהקשה בהא דמותר להקטיר כל הלילה והלא כתיב עלי' השלם ותי' תי' א' כתי' הגמ' וכפירש"י תי' ב' דבשכח מותר להקטיר אחר התמיד תי' ג' בסם רבינו ישעי' דאסור להקטיר אחר הקטרת התמיד והקטרת התמיד הי' באחרונה וע' תוס' מנחות מ"ט כתבו ג"כ כן ובספר הנ"ל תמה על הרא"מ איך נד מדברי הגמ' בפסחים ולא מייתי הגמ'. ואמנם באמת משמע דתי' הג' הוא הנכון דעלי' השלם קאי בהקטרה וכל עוד שלא הקטיר התמיד מותר להקטיר. וצריך לפרש דברי הגמ' דפסחים דקשיא הרי במגילה כ' ילפינן דהקטר חלבים ואברים כשר כל הלילה דכתיב כל הלילה עד הבוקר ומה מקשה דכתיב עלי' השלם והרי קרא כתיב דכל הלילה כשר וע"כ הנראה דהכי מקשה דמשמע דכל הלילה מותר להקריב אף לאחר הקטרת התמיד דכיון דכתיב עד בוקר משמע דסמוך לאור הבוקר מותר והרי כתיב עלי' השלם ואסור להקטיר לאחר הקטרת תמיד ומשני כשניתותרו היינו כשנתותרו אברי התמיד אבל לאחתר הקטרת התמיד אסור וזה כדברי רבינו ישעי'. ועכ"פ אשיטת רבינו ישעי' ל"ק קושיתך ואולי י"ל דרבינו ישעי' דחה סוגיא דפסחים למקמי סוגיא דביצה דמשמע מגמ' דאף דל"ח ביום מותר להקטיר בלילה:
ו ודע דתוס' הקשו במנחות מ"ח בהא דבשבת לא יזרוק דעמוד וחטא בשבת כדי שיזכה בחול ל"א הקשו שיזרוק כדי שיאכל בשבת הבשר חי. וקשיא על דבריהם הרי כל כמה דלא מקטרי אימורין בעלים לא אכלי בשר ובשבת אין מקטירין אימורין. אך התוס' לשיטתן שכ' ביצה כ' דכיון דאין יכול להקטיר אימורין ביום הוי כמו שנאבדו ושפיר הקשו התוס'. אמנם לפי דברי הי"מ בתוס' שם וע' במפורשים שמתרצים דבריהם ל"ק קו' תוס' דמנחות ואכ"מ:
ז וע"ד קושיתך בפסחים ס' בתוס' ד"ה והיינו בעי' דר"פ הקשו התוס' על פירש"י דהי' לגמ' לומר היינו בעי' דר"י דהוא אמר לה בהדיא. והקשית הרי התוס' כ' ד"ה דאי ר"מ הא אמר תפוס לשון ראשון דבעי' דר"פ הוא למ"ד אינה לשחיטה אלא לבסוף ור"י הא אית ליה בחולין כ"ט ישנה לשחיטה מתחילה ועד סוף לדעתי לק"מ דנהי דבעי' דלעיל קאי למ"ד אינה לשחיטה אלא לבסוף. מ"מ הר' ר"י בעל המימרא דמחשבין מעבודה לעבודה והו"ל לאתויי דר' יוחנן דהוא בעל המימרא והאיבעי' דלעיל בסוגיין לא אתיא כר"י ומה ענין זה לזה והרי הדבר מוכרח דלא תלין האיבעיות אהדדי. דנהי דמייתי בסוגין והיינו בעי' דר"פ אבל הרי חזינן דר"י ס"ל מחשבין מעבודה לעבודה אף דלדידי' לא מוכח זאת ממתניתין דבשלמא אי ר"י סובר. אין לשחיטה אלא לבסוף ורצה לאוקמי המשנה כר"מ וע"כ בב' עבודות וע"כ מוכח ממתניתין דמחשבין מעבודה לעבודה כתי' הגמ' הי' מקום לומר דהוכחת ר"י ממשנה דידן אבל הרי ר"י ס"ל ישנו לשחיטה מתחילה ועד סוף ולדידיה מתניתין אף בעבודה אחת ואף לר"מ כדכתבו תוס' ולא מוכח ממתניתין דמחשבין מעבודה לעבודה וע"כ ר"י מסברא קאמר מחשבין מעבודה לעבודה והו"ל לאתויי ר' יוחנן מיהו י"ל כדבריך דעדיף לי' לומר ר"פ דגם זאת תליא נאיבעי ראשונה דאם מתניתין בעבודה אחת י"ל לדינא אין מחשבין מעבודה לעבודה ואם המשנה בב' עבודות לדינא מחשבין מעבודה לא לעבודה כנ"ל ולר"י לא תליא בהדדי כנ"ל ועדיף לגמ' לנקוט דר"פ: ח והנה יש לי בענין זה דבר עמוק עמוד והתבונן הנה בדף ס"ג אמרינן לימא קסברי אחרים וכו' ומשני אמר רבא וכו' ותמה מהרש"ל ומהרש"א דהרי לרבא אתי שפיר כיון דס"ל אינה לשחיטה אלא לבסוף ומה לו לשנויי ואי בא לתרץ אליבא דאביי הו"ל למימר תרגמה רבא אליבא דאביי ונ"ל לתרץ הנה בחולין כ"ט ע"ב משני נתקלקלה בשחיטה קאמרת שאני נתקלקלה בשחיטה דלאו שחיטה כלל. וכ' תוס' דאפי' נפסלה מחמת ד"א ואפי' נפסלה הפרה במלאכה מ"מ ל"א בזה ישנה לשחיטה מתחלה ועד סוף ולא תימא דתוס' כתבו כן דוקא בפרה דתוס' ב"ק ע"ב ד"ה כי קמחייב כתבו דאפי' בחשנ"ב כיון דהבהמה אסורה ל"ש לחייב אתחילת שחיטה אפילו למ"ד ישנה לשחיטה מתחילה ועד סוף כיון דהוי קלקול בשחיטה, ולפ"ז צ"ל בהא דס"ל לר"י בשחט מיעוט סמנים בחוץ וגמרה בפנים חייב לר' יוחנן משום שחוטי חוץ אף דהוי קלקול בשחיטה משום שחוטי חוץ הטעם דאם לא נימא ישנה לשחיטה מתחילה ועד סוף רק אין לשחיטה אלא לבסוף ל"ה שחוטי חוץ ול"ה קלקול בשחיטה. ושוב מה"ט אמרינן ישנה לשחיטה מתחילה ועד סוף והוא גלגל החוזר כעין דברי תוס' ב"מ ל' לענין ניחותא דבעלים עיי"ש. וכן צ"ל כוונה זאת בתוס' חולין כ"ט ע"ב ד"ה ששחט בסופו שחילקו בשוחט לע"ז כיון שנאסרה בסימן ראשון הו' כמו נתקלקלה בשחיטה וצריך להבין הרי גם בשחט מיעוט סמנים בחוץ נאסרה לר' יוחנן והוי נתקלקלה בשחיט' וצ"ל בשחט מיעוט סמני' בחוץ אם נימא אין לשחיטה אלא לבסוף ל"ה קלקול בשחיטה משא"כ בשוחט לע"ז אף אם נימא אין לשחיטה אלא לבסוף מ"מ נאסרה בסימן אחד משום שעשה מעשה כל דהו ולכן הוי קילקול בשחיטה וכן תוא בשמ"ק ב"ק ע"ב עיי"ש ומעתה נ"ל בהך דזבחים ל' דשחט סימן ראשון חוץ לזמנו וסימן שני חוץ למקומו אף אם נימא אינה לשחיטה אלא לבסוף נפסל ממנ"פ או מחמת חוץ למקומו או מחמת חוץ לזמנו וכיון דבודאי נפסל ונתקלקל בשחיטה גם לר"י אין לשחיטה אלא לבסוף, דעד כאן לא ס"ל לר"י ישנה לשחיטה מתחילה ועד סוף, רק בשחט מיעוט סמנים בחוץ וגמרו בפנים דאם אין לשחיטה אלא לבסוף ל"ה קלקול בשחיטה וז"ב ומיושב קו' תוס' בזבחים ל' בהא דרבא ס"ל אינה לשחיטה אלא לבסוף והרי ס"ל בכ"מ כר"י ולפמ"ש ניחא ומיושב שפיר דבהך דזבחים גם ר"י מודה והא דמשמע בזבחים דגם בזה איכא פלוגתא הוא משום דאטו תנאי שקלת מעלמא. וגם בזה פליגי תנאי אבל ר' יוחנן ע"כ מחלק בין נתקלקלה בשחיטה או לא כמבואר בחולין כ"ט ורבא ג"כ מחלק כן. ומעתה נחזי בפסחים ס"ג בהקדים מולים לערלים הנה שם אם נימא ישנה לשחיטה מתחילה ועד סוף ל"ה קלקול בשחיטה דהוי מקצת ערלים כמ"ש תוס' מפורש שם ד"ה נימא דאם ישנה לשחיטה מתחילה חיילי תרווייהו והוי מקצת ערלים:
א"כ כשאין קלקול בשחיטה אם נימא ישנה לשחיטה מתחילה ועד סוף ודאי סובר ר"י ישנה לשחיטה מתחילה ועד סוף ושוב קשיא לרבא דס"ל בכ"מ כר"י ומעתה זה סוגין הגמ' דמקשה לימא קסברי אחרים אינה לשחיטה אלא לבסוף וכדרבא והיינו דקשיא ליה אף לרבא דמשמע מאחרים דכמו דס"ל לרבא בזבחים אין לשחיטה אלא לבסוף ה"ה הכא ג"כ ס"ל אין לשחיטה אלא לבסוף והרי ע"כ שני ושני דבהך דזבחים ממנ"פ הוי קלקול בשחיטה מ"ה ס"ל לרבא אין לשחיטה אלא לבסוף כמ"ש תוס' ב"ק הנ"ל משא"כ בהך דפסחים רבא ע"כ כר"י ס"ל ולכן משני רבא גופא לא לעולם קסברי אחרים ישנה לשחיטה מתחילה ועד סוף בכגון הך דפסחים כר"י והכא במ"ע בהוציא בפיו לערלים וכו' וזה הערה יקרה בישוב קושיות מהרש"ל ומהרש"א:
ט ומעתה אשוב לדברי התוס' דף כ"ט ד"ה דאי שהבאת שכ' דרבא לטעמ' דס"ל אינה, לשחיטה אלא לבסוף עיי"ש. הנה שם בלשמו ושלא לשמו אם נימא אינה לשחיטה אלא לבסוף ובזה תפוס לשון ראשון הפסח כשר ול"ה קלקול בשחיטה ואם נימא ישנה לשחיטה מתחילה ועד סוף חלין תרווייהו והוי לשמו ושלא לשמו ופסול וזה הוי ממש כהך דשחט מיעוט סמנים בחוץ וגמרו בפנים דשחוטי חוץ ולר"י בזה ישנה לשחיטה מתחילה ועד סוף. ולפמ"ש לעיל גם רבא סובר בהא כר"י דדוקא היכא דלכל אופן הו' קלקול בשחיטה א"ח אתחילת שחיטה כנ"ל נמצא דל"ל דרבא לשיטתיה דבזה גם רבא ס"ל כר"י ודעת התוס' רחבה מדעתינו אבל לפמ"ש לעיל ל"ל כמ"ש תוס' הכא ודו"ק כי קצרתי. ובחידושי המתקתי דעת התוס' ב"ק הנ"ל וזה ביאור הדבר כעין מ"ש זקני הח"ש סי' י"ג דשחיטת הבהמה מהני לאבר היוצא לטהר מידי נבלה וזה לדידן דמועיל השחיטה להולד אף לאכילה מהני לאבר היוצא לטהר מידי נבלה אבל לר"מ דל"מ השחיטה להולד רק לטהר מידי נבילה לשיטת הרז"ה אין מועיל לאבר היוצא אף לטהר מידי נבלה כן י"ל דבשחיטה גמורה דמהני אף לאכילה גם תחילת שחיטה מהני במקצת וישנה מתחילה ועד סוף אבל שחיטה דל"מ רק לטהר מידי נבלה ולא לאכילה כגון חשנ"ב ושחוטי חוץ וקרבן פסול ל"מ תחילת שחיטה לשום דבר ולכ"ע אינה לשחיטה אלא לבסוף ובזה תבין כל דברינו ודוק:
י וששאלת בהך דפסחים ס"ה דאמרינן שבח לבני אהרן שילכו עד ארכובותיהם בדם ומקשה והא קחייץ והלא אם אומנותו בכך אינו חוצץ וכן הוא בזבחים צ"ח אם טבח הוא אינו חוצץ ושוב מצאתי בשבות יעקב ח"א סי' ס"ט שהקשה קו' הנ"ל לק"מ דטעמא הוא אם אומנותו בכך לא קפיד וזה דוקא בטבילה דתליא בקפידא כדאמרינן רובו ומקפיד עליו חוצץ משא"כ בפסחים דקשה דחייץ בין רגלי כהנים לרצפה ולא תליא בקפידא ושפיר מקשה הן אמת דקשיא לי לפ"ז מה דמשני שם לח הוא ואינו חוצץ והרי מבואר במרדכי הובא בב"י סי' קצ"ח דטעמא דלח אינו חוצץ משום דדרך בני אדם להקפיד על יבש ועל לח אין מקפידין ומש"ה בהי' מקפדת אפי' לח חוצץ עיי"ש. וכן משמע בתוספתא דשאר שרפין אפי' לחים חוצצים א"כ מה משני לח הוא זה דוקא בטבילה דתליא בקפידא משא"כ הכא וע"כ צ"ל דגם שם דבעי שלא יהא חוצץ דוקא מה שמקפידין ע"ז אבל מה שאין מקפידין הוה דרך שירות בכך. ולפ"ז קושייתך קמה וגם נצבה וצ"ל דקים לי' להגמ' דכהנים ל"ה בטבחים דשחיטה בזר כשרה ולדעת הזוה"ק היו נזהרין מלשחוט והיו מקפידין שלא ילכלכו בגדיהם ולכן מקשה בגמ' ועי' א"ח סי' תרפ"ו בתקיעת שופר שכ' הטו"ז דהר' פייביש הי' תוקע סמוך למציצה ובדגול מרבבה תמה דהוה חציצה וביד אפרים כ' דלח אינו חוצץ ולפמ"ש בשם המרדכי דטעם דלח דאין מקפידין בתקיעת שופר לא תליא בקפידא ושמא גם שם לא עדיף ממה דאמרינן בפסחים גבי כהנים:
יא וששאלת על מה שכתבתי בתשובה דר"מ ע"כ ס"ל דלוקין על לאו דנבילה מחולין ק"א דחייב ב' בגיד הנשה של נבלה והקשית דא"כ אמאי אמר רבא שם מאן חכמים ריה"ג והרי ריה"ג ס"ל אין לוקין על לאו דנבילה ביומא ל"ו ול"ל הטעם דל"ל כולל יפה הקשית אכן אולי רבא ס"ל ג"כ כאביי ביומא דגם לריה"ג לוקין על לאו דנבילה ודו"ק:
יב וששאלת מנ"ל לריה"ג דשור הנסקל אסור בשחטו קודם שנגמר דינו דילמא קרא דלא יאכל את בשרו אתי ללקות משום לאו זה דאלאו דנבילה לא לקי לריה"ג דהוה לאו הניתק לעשה ביומא ל"ו יפה הקשית ומצאתי בפנים יפות פ' משפטים שהעיר בזה. אבל עיין בב"ק מ"א דמשני אהא דנימא לאסור בהנאה אתי נכתוב לא יאכל את בשרו למ"ל אע"ג דעבדי' כעין בשר אסור וכן י"ל לריה"ג אס"ד דאתי למלקות נכתוב לא יאכל את בשרו למ"ל ומוכח אע"ג דעבדי' כעין בשר אסור: