אור ברסלב
שות בית יצחק יו"ד ח"ב › סימן קע

שות בית יצחק· רבי יצחק יהודה שמלקיש

יו"ד ח"ב · סימן קע

סימן קסט

ב"ה:

פרעמישלא תרל"ט:

לחתני הרב הגדול מ' נתן לעווין נ"י:

א ראיתי הערותיך על קו' הגאון רע"א אהא דאמר ר"ל בזבחים ע"ח הפיגול ונותר וכו' אין לוקין א"א שלא ירבה מין על חבירו ויבטלנו וקדייק ש"מ נ"ט ברוב לאו דאורייתא ודלמא ס"ל ט"כ דאורייתא ויליף מגעולי נכרים כשיטת ר"י מאורלניש דתעבירו באש ל"ה רק עשה. ואין לוקין על ט"כ ומ"ה ס"ל בפיגול ונותר אין לוקין, ולעולם ט"כ דאורייתא ולא יקשה קו' גמ' מהך דחלה וכבר הקשה ג"כ בטהרת הקודש. והנה לפי פירש"י בזבחים צ"ז דבהך דיקדש להיות כמוהו איכא עשה ול"ת פירש"י דהל"ת הוא דכל שבקודש פסול איכא ל"ת על אכילתו והוא מגמ' פסחים כ"ד. אולי יש לישב קו' הגאון ר"ע בפשיטות דגמ' שפיר מוכח דס"ל לר"ל ט"כ ל"ד דאס"ד דס"ל דאורייתא רק דאין לוקין משום ט"כ בקדשים לוקין משום כל שבקודש פסול בא הכתוב ליתן ל"ת על אכילתו כפירש"י אהא דיקדש אולם לאו זה הוי לאו שבכללות כדאיתא בפסחים כ"ד וגם בתוס' זבחים ע"ח ד"ה הפיגול בסופו וליתא לדברינו. אך הרמב"ם פי"ח מפסולי המוקדשים ה"ג מייתי דכל שבקודש פסול לוקין על אכילתו משום ל"ת כל תועבה ודבריו דברי תימה דלא מייתי קרא דר' אליעזר דלא יאכל כי קודש הוא וכבר התפלא הצל"ח פסחים כ"ד וברכת הזבח סוף מנחות בחידושיו על הרמב"ם וע' בעומר מן דף נ"ח:

ב והנראה קצת לישב דבספרי פ' ראה ס"ל לר"א, דקרא דלא תאכל כל תועבה אתיא לצורם אזן בכור ואחרים אומרים בפסולי המוקדשין הכתוב מדבר וי"ל דר"א דיליף מלא יאכל כל קדש כל שבקדש פסול בא הכתוב ליתן ל"ת כשיטתי' דקרא דלא תאכל כל תועבה אתיא לצורם אזן בכור והרמב"ם לא פסק כר"א בצורם אזן בכור רק קרא דלא תאכל כל תועבה אתיא לפסולי המוקדשין ומ"ה לא פסק ג"כ כר"א בפסחים כ"ד רק מקרא דלא תאכל כל תועבה יליף לפסול קודש דלוקה על אכילתו ועיין רי"ט אלגאזי בכורות ל"ד שכתב לישב שיטת הרמב"ם שפסק דבצורם אזן בכור לא לקי על אכילתו ובקדשים שעשה מום לוקה על אכילתו עיי"ש ויהיה איך שיהי' כיון שהרמב"ם פסק דבקדשים לוקה במה שבקדש פסול משום ל"ת כל תועבה וס"ל דל"ה לאו שבכללות ה"ה אם נפסלו קדשים בט"כ מאיסור אף לר"י מאורלייניש דלא לקי אט"כ בקדשים לקי משום ל"ת כל תועבה דקאי אקדשים שנפסלו להרמב"ם אך י"ל דלא נעשה תועבה בזה ודוקא פיגול או נותר או פסול מחשבה נעשה דבר מתועב משא"כ בקבל טעם איסור אך גם נותר לא נעשה דבר מתועב אך שבנשאר ממילא נאסר וכש"כ אם נגע באיסור וקבל טעם איסור נעשה דבר מתועב דהוא מחויב בשמירת קדשים ולא שמר ונאסר מפאת כן הקדשים ומיושבת קושית הגאון רע"א:

ג אמנם בהא דיקדש להיות כמוהו בזבחים צ"ז נ"ל דאף שכתב רש"י דהוא ל"ת משום כל שבקודש פסול. ולפ"ז אין לוקין דהוי לאו שבכללות מ"מ י"ל כיון דכתיב יקדש להיות כמוהו קודש לוקין על חתיכה זו לכ"ע דדינה כמו חתיכה שנגע בה כעין דאמרינן בפסחים כ"ד. וכי תימא אין מזהירין מן הדין הקישא הוא ה"ה הכא גילה קרא דדינו כמו חתיכה שנגע ונבלע ממנה והכי מוכח בפסחים דף מ"ד ובנזיר דף ל"ז מדאמרינן לא ליכתב בנזיר ותיתי מחטאת רק דחולין מקדשים לא גמרינן והרי בנזיר לוקין מקרא דמשרת ובחטאת אין לוקין דיקדש עשה ואל"ת דכל שבקודש פסול אין לוקין. וע"כ מוכח דבחטאת נמי לוקין והכי מוכח מתו' פסחים מ"ג ד"ה חוץ מאיסורי נזיר שהקשו בהא דא"ר יוחנן חוץ מאיסורי נזיר ולא חשיב חטאת ואס"ד דאחטא' אין לוקין מטעמ' דכתיבנא לא קשה קושיתם וע"כ כדכתיבנא ודו"ק. ושוב מצאתי בצל"ח פסחים מ"ה שכתב ממש כדברינו וגם מתוס' זבחים צ"ז ע"ב מוכח כדכתיבנא שכתבו שם אהא דמקשה ניתי עשה לאו אנותר פריך דהוא ל"ת שיש בו כרת ואין עשה דוחה ל"ת דכרת עיי"ש. ומה הקשו והרי בקרא דיקדש ליכא כרת ודוקא אם אוכל נותר בעינא יש בו כרת אבל בקיבל טעם מנותר מי יאמר שיש בו כרת ולדעת קצת פוסקים גם בחלב אף דאיכא כזית בכדי אכילת פרס ליכא כרת בתערובת כמו שהביא במנחת כהן וכ"ש בנבלע ח"ש והיתר מצטרף לאיסור ליכא כרת וע"כ ס"ל לתוס' דקרא דיקדש אתי להשוות דבר הנבלע כמו גוף האיסור. אבל דעת רש"י כפי הנראה דקרא דיקדש אינו משוה לגמרי למה שנגע ומ"ה פירש שם בגמ' אמאי תקדש משום האי פורתא ומה בעי רש"י בזה והנראה שבא ליישב קו' תוס' דהרי נותר יש בו כרת ולכן כ' רש"י דהכ' מקשה אמאי תקדש משום האי פורתא דבזה ליכא כרת כיון שהוא ח"ש ונהי דגלי קרא דהיתר מצטרף לאיסור אבל כיון שאין בו כרת ניתי עשה ונדחי ל"ת ומ"ה פירש"י ג"כ דהל"ת הוא דכל שבקודש פסול:

ד והנה הערתך לישב קו' הגאון ר"ע שכתבת דר"ל ס"ל לאו הבא מכלל עשה לאו הוא בש"ס דזבחים ל"ד ואף דשם מתיב ר' ירמיה ומסיק דפליגי בחי' מ"מ אחרי שגם ע"ז מסיק בתיובתא שם י"ל דפליגי באברי בהמה טמאה כדס"ד מעיקרא דבלא"ה דברי ר"ל עולין בתיובתא ומ"ה מקשה בש"ס דזבחים ע"ח דס"ל לר"ל ט"כ ל"ד דאס"ד ס"ל דאורייתא לקי לר"ל אף דט"כ הוי לאו הבא מכלל עשה דילפינן מתעבירו באש הנה יפה הערת ודבריך משמים לב אמנם עיין רמב"ם פ"ה מאיסורי מזבח ה"ו שפסק דמקטיר איברי בהמה לוקה ומ' בכסף משנה שפי' למסקנא לכ"ע לוקה באברי בהמה טמאה ואין ראי' מר"ל שם דס"ל לאו הבא מכלל עשה לאו רק דס"ל כסברת הרמב"ם או דדין הקרבה כדין אכילה או דיליף בהמה טמאה מבעל מום ע"ש ובגוף הדבר רחוק שיסבור ר"ל דלאו הבא מכלל עשה לאו ומ"מ דבריך בישוב קו' ר"ע נכונה מאוד דהגמ' לא רצה לפרש דברי ר"ל דס"ל אין לוקין על ט"כ ללישנא קמא דזבחים ל"ד ואמת דתוס' פסחים מ"ב חילקו בין לאו הבא מכלל עשה ובין איסור עשה א"כ י"ל דתעבירו באש ל"ה גם לאו הבא מכלל עשה רק איסור עשה ואף למ"ד לאו הבא מכלל עשה לאו הוא ט"כ ל"ה לאו:

ה והנה הרמב"ם פ"ה מאיסורי מזבח פסק דלוקין על אברי בהמה טמאה אם העלן ותמהו עליו דהרי בגמ' אמרינן דלכ"ע אין לוקין דל"ה רק לאו הבא מכלל עשה ונ"ל לישב דהרמב"ם כ' דכיון דלאכלה לוקין ה"ה בהקרבה לוקין ובאמת במנחות ה' מפלפל בגמ' שם אי ילפינן הקרבה מאכילה היינו גבוה מהדיוט מק"ו דבע"מ עיי"ש דמסיק דמ"ה לא ילפינן במה הצד דבע"מ משום דבע"מ מומו ניכר משא"כ בטריפה. ולפ"ז בהמה טמאה שפיר יש ללמוד מק"ו דבע"מ דגם בהמה טמאה מומו ניכר אבל התוס' הקשו שם לימא גיד הנשה במחובר יוכיח דאסור להדיוט ומותר לגבוה ומה שתירצו הוא דוחק. ואמנם י"ל דאנן פסקינן כר' יוחנן דגיד הנשה של עולה חולצו לתפוח ואסור לגבוה אף במחובר וליכא למימר יוכיח וכן פ' הרמב"ם פ"ו ממעשה הקרבנות ה' ד'. ואמנם בחולין צ' אמרינן שם אמר רב פפא ולא פליגי כאן להלקותו כאן להעלותו וס"ל לר"פ דלכ"ע גיד הנשה במחוברין מותר לגבוה ולדידי' איכא למימר גיד הנשה יוכיח. ולפ"ז ס"ל להר"מ דסוגיא דזבחים ל"ד דס"ל דלכ"ע מעלה אברי בהמה טמאה ל"ה רק בעשה קאי למ"ד בחולין דלכ"ע גיה"נ במחובר מותר לגבוה וליכא למילף איסור בהמה טמאה לגבוה מק"ו דבע"מ די"ל גיד הנשה במחובר יוכיח ומ"ה הרמב"ם דפסק גיד הנשה אסור לגבוה ואיכא למילף ק"ו וליכא למדחי גיד הנשה יוכיח דחה סוגיא דזבחים ל"ד מפני הסוגיא דמנחות ה' וחולין צ' דמסקינן גיד הנשה אסור לגבוה ואיכא למילף ק"ו וכיון דבלא"ה איכא עשה מזהירין מן הדין כמ"ש הרמב"ם ומפורשי דבריו ודוק:

ומה שצ"ע לדברי הכסף משנה שכ' דהרמב"ם יליף בהמה טמאה מבע"מ א"כ יבטלו אברי בהמה טמאה חד בחד כמו אברי בע"מ שכ' תוס' זבחים ע"ד דבטלין מדאורייתא חד בחד קצ"ע:

אך לפמ"ש הרמב"ם דילפינן איסור גבוה מאיסור אכילה ניחא יותר דמ"ה לא בטילין חד בחד כמו להדיוט דל"ב חד בחד ומה שיש להקשות בגמ' דזבחים ל"ד דאמרו שם ר"ל ס"ל לאו הבא מכלל עשה לאו ומקשה עלי' ולא משני דס"ל כר"י דהיכא דכתיב לאמר לאו הוא י"ל דלא ניחא לגמ' לאוקמא פלוגתא דר"י ור"ל בפלוגתא:

ו ואשר הערת על קו' הגאון רע"א בתוס' זבחים מ"ה שהקשו ל"ל למעוטי דם מנותר והרי אין איסור חל על איסור והקשה דלמא ממעט דם שבשלו דפקע איסור דם וכתבת דמוכח ממשנה דחולין קט"ז דדם שבשלו לא מיקרי דם מדלא קתני חומר בחלב מבדם דדם מותר לאחר שבשלו וע"כ לא מקרי דם והבאת דברי רדב"ז בתשו' ח"א סי' קצ"ט שכ' כן א"כ ליכא למימר דמשנה ממעט דם שבישלו מנותר דזה לא מקרי דם. ובגוף הדבר שכ' הרדב"ז דמ"ה לא חשיב המשנה חומר בחלב מבדם דדם שבישלו מותר די"ל דזה לא מקרי דם. ובזה מיושב מה דקשה לי דלא חשיב חומר בחלב מבדם דדם אברים שלא פירש מותר משא"כ בחלב להנ"ל י"ל דדם אברים שלא פירש לא מקרי דם רק בכלל בשר כמ"ש בספרי לא"ח סי' ל' אות ד' ד"ה והנה. אמנם לעיקר הדין אם חייב על דם שבשלו משום נותר הנה בתוס' זבחים כ"ו ד"ה ש"מ שכ' א"נ לענין דאין מועלין בו ואין חייבין משום פיגול מבואר דאם דם אברים לאו דם הוא לחיובי ה"ה דחייבין עליו משום פיגול. ולפ"ז יש מקום לומר דה"ה בדם שבישלו חייבין עליו משום פיגול ונותר וע' מ"ש בח"ר סי' ס"ב אות י"ד. אך י"ל לחלק דכיון דקודם שנתבשל לא חל עליו שם נותר אינו נאסר אח"כ ע"כ יפה הקשה הגאון ר"ע דאם נאמר מצד אין איסור חל על איסור א"ח משום פיגול ונותר אם בישל הדם חייב כיון דמשכח רוחא וכבר חל לקוברו בין רשעים גמורים אח"כ כשהלך איסור דם חל איסור נותר משא"כ אם ילפינן מקרא דעל דם לא חל איסור נותר אף לאחר הבישול לא נאסר משום נותר וליתא לתירוצך דדם שבישלו לא מקרי דם דע"מ נ"מ מה דמיעטו קרא דם מפיגול ונותר שלא יאסר לאחר הבישול. אמנם לדעתי נראה דאם נתפגל הקרבן או נשאר הדם ונעשה נותר קודם הבישול ולא חל עליו שם נותר לא חל גם אח"כ אמנם בנתבשל קודם שנעשה נותר אולי חל עליו שם נותר. אך י"ל כיון דלא חזי הדם להקרבה פקע קדושתו ואין בו משום נותר ופיגול כיון דפקע קדושתו מיהו י"ל דאדרבה כיון שבישלו וחזי לשתי' לא פקע קדושתו וחייב משום נותר ואדרבה בדם שלא בשלו קשה למ"ל למעט דם מנותר כיון דלא חזי לאכילה אין בו איסור להותיר כדאיתא בפסחים פ"ג לענין גיד הנשה וע' רש"י חולין צ' שכ' דכל היכא דלא קרינן לא תותירו לא קרינן באש תשרופו וכיון דאינו איסור להותיר ודאי אינו חייב משום נותר אך מיירי בדם דחזי למזבח שלא זרק עדיין ואף שנפסל בשקיעת החמה מ"מ כיון דאם עלה לא ירד ס"ד דחייב משום נותר סוף דבר בדם שנתבשל קודם שנעשה נותר יש סברא דחייב משום נותר. אך שמא הוה כמים ואין בו חיוב משום נותר ופיגול ואינו דומה לדם אברים שמבואר בתוס' זבחים כ"ו הנ"ל:

ז והנה לשיטת בעל העיטור הובא בספרי חא"פ סי' ס"ד אות ט"ו דדוקא בקדשים דם שבישלו מותר וכתבתי שם דדוקא בחטאות הפנימיות יפה הקשה התוס' בזבחים לר"ש דהרי לדידי' מקשה תוס' ולדידי' א"ח משום פיגול רק בחטאות חיצוניות ובזה אף דם שבישלו כשר לזריקה וע' בספרי חא"ח סי' מ"ד אות י"א הערה גדולה בישוב שיטת הרמב"ם לענין דם שבישלו ונשאלתי על שיטת בעל העיטור מש"ס דב"מ נ"ז ע"ב דקתני זה חומר בהדיוט מהקדש ותו לא והרי איכא דם שבישלו וע' מה שהקשיתי בספרי סי' ס"ד אות ט"ו בסופו וע' מ"ש בה"ר סי' מ"ד אות ט' ולפמ"ש לעיל דדוקא בחטאת הפנימית דם שבישלו מותר ולא בחטאת החיצונית לא מצי למיחשב בזה חומר בהדיוט כיון דגם בקדשים משכחת דאסור ודו"ק:

ח והנה במכתבך השני הערת במה שכתבתי בהא דמנחות מ"ה דכהנים איצטריך לי' הואיל ואישתרי מליקה לגבייהו דלמא שם משום דעשה דאכילת קדשים דוחה לל"ת לפוסקים דנבלה ל"ה רק ל"ת וכתבת דאין עשה דוחה ל"ת במקדש. אך כבר הוכיח בט"א ר"ה כ"ח מש"ס דשבת כ"ד דזה דוקא היכא דהל"ת ג"כ במקדש משא"כ לאו דיו"ט או לאו דנבלה דהוי לאו דעלמא עשה שבמקדש דוחה. אך אתה כתבת דבאמת י"ל דאכיל ח"ש רק דחשיבות המצוה משוה לשיעור לשיטת הסוברים דיוצא באכילת קדשים פחות מכשיעור ונמצא דהעבירה רק מחמת המצוה שוב הו"ל ל"ת במקדש ולא ל"פ דעלמא. ובזה יפה הערת. אמנם בספרי הא"ח סי' ל"ח אות ד' כתבתי דהיכא דהל"ת נצמח מכח העשה ודאי עשה דוחה לל"ת והארכתי בפרט זה באופן דלפ"ז ודאי עשה דוחה לל"ת במקדש אם העשה גורם לל"ת ואין להאריך בפרט זה הפעם:

ט וע"ד מ"ש בדרוש להקשות לאביי דלמפרע גובה ומ"ה בנכרי שהלוה לדידי' והרי הפקעת הלואתו מותר וכתבתי דאביי כשיטתי' דהפקעת הלואתו אסור וכ' דבדרך חוב לכ"ע אסור כמ"ש הש"ך סי' שמ"ח ליתא דהש"ך לא כתב רק דרך מקח אסור אבל לא דרך חוב עיי"ש. ובעיקר פלוגתא דאביי ורבא שכ' דלכאורה משמע דרבא ס"ל שעבודא לאו דאורייתא ואביי ס"ל ש"ד וכתבת דרבא ס"ל ש"ד וראיה מפסחים ס"א דמקשה רבא לחלק בין שינוי קודש דישנו לאחר מיתה משא"כ שינוי בעלים וכ' תוס' דע"כ ס"ל ש"ד. הנה בעניותא נ"ל לישב קו' תוס' שם דמרש"י משמע דהבן בעצמו שחט שלא לשמו. ולפ"ז י"ל דאף אם ס"ל של"ד ואם נאבד הקרבן שהפריש אביו מחיים אין מחויב להביא אחר דנכסים אין משועבדים מדאור' א"צ אם הוא בעצמו שחט שלא לשמו מצוה, עליו להביא אחר כהנים שפגלו אין לחייבו מצד ששחט שלא לשמו דרש"י כ' בב"ק ד' דבשחט שלא לשמו חייב לשלם לבעלים שמחויב להביא קרבן וכאן הבעלים מתו והוא אין מחויב קרבן אחר מ"מ מחויב להביא דכיוצא בזה אמרו נהי דאחריות דעלמא לא קבילית אחריות דנפשא מי לא קבילית והרבה יש לעיין בפרט זה ומהך דגיטין נ' כבר כ' האחרונים די"ל שם ששעבדו בפירוש לכ"ע ש"ד. אמנם למ"ש בדרוש שם דגם רבא ס"ל ש"ד ורק דס"ל ש"ד מטעם ערבות ואביי ס"ל ש"ד ל"ה מטעם ערבות ובזה תליא המחלוקת ל"ק כלל מגיטין ול"ק דהרי אביי ס"ל בגיטין של"ד דלתי' ב' מתוס' שם ס"ל לאביי ג"כ ש"ד ע"ש וכבר האריכו האחרונים בזה: י והנני אומר במה דס"ל לרבא דקדושת הגוף מפקיע מידי שעבוד ולא קדושת דמים ולר"ת דאף קדושת דמים מפקיע מידי שעבוד כ' תוס' ב"ק ל"ג ד"ה, משום דאלמוה רבנן לשעבודא דניזק וע' תוס' כתובות נ"ט דדוקא בקונמות אלמוה דלא אסור אכ"ע אבל בהקדש דאסור אכ"ע לא אלמוה נ"ל דה"ט דאלמוה רבנן לשעבודא דבע"ח דחיישינן שיפקיע שעבודו ע"י הקדם ואח"כ יפדה אותו בפרוטה לשיטת הריטב"א הובא בשטמק"ב ב"מ נ"ז דבעלים יכולין לפדותו בפחות משוי' אף לכתחלה ואי דאם יפדה שוב ישתעבד לבע"ח ז"א דאז יהי' דאקני ולא ישתעבד. ולפ"ז למאן דס"ל דאקני משתעבד שוב א"צ לאלום שעבוד דבע"ח דל"ח שיפקיע ע"י הקדש דמה יועיל בזה ואם יפדה שוב ישתעבד. ולפ"ז צ"ע בהא דעירוכין כ"ג במקדיש נכסיו והי' עליו כתובת אשה רא"א כשהיא מגרשה ידור הנאה משום דס"ל אין שאלה בהקדש וחיישינן לקנוניא ור"י ס"ל יש שאלה בהקדש ול"ח לקנוניא דאי בעי מיתשל עלי' וקשיא לר"א אמאי גובה האשה כתובתה והרי אף קדושת דמים מפקיע מידי שעבוד ול"ש לומר אלמוה לשעבודא דאשה כיון שאסור לכ"ע ול"ש לומר דחיישינן שיקדיש ויפדה בפרוטה דהרי ר"א ס"ל אין שאלה בהקדש ואסור לפדות אף הבעלים פחות משוי' כמ"ש הט"א והובא בספרי חא"ח סי' מ"ו אות ד' דה"ט דבעלים יכולין לפדות משום שיכולין לשאול עיי"ש א"כ לר"א שוב לא אלמוה וצ"ל דמ"מ אלמוה לשעבודא דאשה והנה הרמב"ם פסק דיש שאלה בהקדש ומ"מ פסק דידור הנאה דחיישי' לקנוניא והקשו עליו הר"ן ופוסקים עיין ש"ך סי' רנ"ה להנ"ל י"ל דקשיא בגמ' דאמרינן דל"ח לקנוניא דא' בע' מיתשל על נדרי' ולא חילקו דאם נדר. על דעת רבים ניחוש לקנוניא אך גם בעל דעת רבים ס"ל לגמ' דעכ"פ ביד הבעלים לפדות בפרוטה ולר"א דאין שאלה בהקדש ל"מ לפדות פחות משוי' וחיישינן לקנוניא וס"ל דסוגיא זו אזדא למ"ד בתמורה כ"ז דבעלים יכולין למדות אפי' לכתחלה אבל הרמב"ם דלא ס"ל דבעלים יכולים לפדות לכתחלה סתם דבעי שידור הנאה מחשש קנוניא. אמנם י"ל דגם בע"ד רבים שוב אין יכול לפדות פחות משוי' לשיטת הט"א וליתא לדברינו ואכ"מ:

יא ובשבוע זה פלפלתי על דברי קצה"ח סי' ס"ו שכ' דאף דמכירת שטרות לאו דאורייתא מ"מ אם אבד בעל השטר, את השטר ומצאה אחר קונה מדאורייתא ביאוש דיאוש מועיל לדבר שאינו ברשותו ע"ש ובנתיבות דוחה דבריו ובמשובב נתיבות מצדק דבריו והערתי דלפ"ז המוכר שט"ח דקונה מדרבנן שוב קונה מדאורייתא לפמ"ש בספרי חא"ח ס' ק"ז אות ו' בביאור דברי המח"א דלאחר שקונה מדרבנן הבעלים מתיאשין מחפץ זה א"כ הלוקח קניא ביאוש מדאורייתא וזה טעם דמקדש בשט"ה מקודשת מדאורייתא דלאחר שתיקנו רבנן קניא ביאוש. אמנם גוף דברי הקצה"ח לא נהירין דטעם דמכירת שטרות לאו דאורייתא כתבו תוס' בב"ב ע"ז דבע"ח מכאן ולהבא גובה ול"ה ברשותו למכור אין כוונת תוס' דל"ה ברשותו רק דהו' אינו שלו ואף יאוש ל"מ בדבר שאינו שלו ולאו דוקא נקטו תוס' אינו ברשותו באופן דדברי קצה"ח לא ברירין לי:

יב ובענין מה שכתבתי בדרוש דבר חריף דמה"ט מפני לאביי מכירה למפרע אף דאין ברירה וכתבתי דלדברי הנתיבות סי' ס"א מה שיכול לעשות שיועיל להבא מהני למפרע ולדברי המ"ל מה שיכול לעשות כעת בספק מועיל על להבא בודאי א"כ כיון שיכול למכור כעת מספק מועיל על להבא בודאי ושוב מועיל אף למפרע בודאי הרבה פלפלנו בחג העבר ובאמת י"ל דזה הוי הרי מיגו עיין ב"מ ט' ע"ב ובגיטין י"א דתרי מיגו לא אמרינן והענין צריך פלפול רחב:

יג ואמנם מה שכתבתי בדרוש לישב דברי רש"י הסותרים דבספק אי יפדה החמץ מוקמינן החמץ בחזקת מ"ק ובודאי יפדה אותו. ואתה נחבת דבספק בקיום התנאי בקום ועשה צריך להביא ראיה לקיום תנאו כמ"ש מהרי"ט בתשו' סי' קנ"ב ובאה"ע סי' ל"ט בסופו הנה לפמ"ש קצה"ח סי' רמ"א ס"ק ח' בטעם הדבר דמוקמינן בחזקת שלא עשה מעשה זה שייך דוקא לאחר שאנו מסופקין אם כבר עשה מעשה אבל קודם העשי' אם מסופקין אם יעשה מעשה ל"ש לאוקמא אחזקה כמו דמחלקינן בין שמא מת לשמא ימות ומ"ה אם מסופקין בפסח אם יפדה הוי כמו שמא ימות ול"ש חזקה שלא ישעה מעשה ואדרבה מוקמינן בחזקת מ"ק וגם לפמ"ש מהרי"ט בסברא דבודאי הי' כוונת התנאי שהמקבל יברר שעשה מעשה משא"כ בשב ואל תעשה ודאי הי' כוונה שהנותן יברר שעבר דאטו המקבל בכיפי יתלה העדים זה ל"ש במלוה דסתמא עומד לפרעון וגוף סברתו, ע' בקהלת יעקב אות שעבודא דאורייתא שכ' ג"כ דבספק מוקמינן בחזקת מ"ק. והרבה יש לדבר בענינים אלו אך טרדותי יגדרו בעדי:

והנני חותנך אוהבך:

תוכן העניינים

שות בית יצחק

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה