שות בית יצחק· רבי יצחק יהודה שמלקיש
יו"ד ח"ב · סימן קסט
ב"ה:
פרעמישלא תר"מ לפ"ק:
שפעת שלום וברכה לחתני הרב הגדול החריף המפורסים מ' נתן לעווין נ"י: א ע"ד קושיתך בפסחים מ"ז דהוכיח רבה דאמרינן הואיל ממשנה דבהמה מסוכנת והקשה לר"ח וקשיא ולדידיה מי ניחא הרי ר"ע אמר שם כזית חי מבית טביחתה והרי התוס' הקשו בפסחים ה' אהא דר"ע ס"ל תשביתו מעיו"ט דאי ביו"ט מי שרי והרי יכול להנות מגחלתו ותי' דקרא מיירי בכל ענין אפילו א"צ לגחלתו. וקשיא אכתי נימא הואיל ויהי' מותר מדאורייתא וע"כ ר"ע ל"ל הואיל וקשיא לר"ע אמאי בהמה מסוכנת ישחוט אם אינו אוכל כקו' רבה ודא קו' רבתי היא ומצאתי בדרוש וחידוש למוח"ז הגאון ר"ע מערכה ז' שהרגיש בזה. גם בברוך טעם שער הואיל ומתוך הקשה כן. ונ"ל לישב דקשיא בפסחים ה' דאמר רבא ש"מ מדר"ע תלת ולא אמר ארבע דהרי לתי' התוס' הנ"ל מוכח ג"כ דלא אמרינן הואיל וכבר הקשו זאת המפורשים וע' או"ח ויד דוד וע"כ נראה דר"ע אית ליה הואיל והטעם לפמ"ש בספרי לא"ח סי' פ"א אות ז' דסברת הואיל הוא דספקא דאורייתא מהתורה לקולא א"כ כשאופה מיו"ט לחול הרי יש ספק שמא באמת יבואו אורחים והוי לצורך יו"ט מותר לאפות ולעשות מדאורייתא ול"מ מחשבתו לאיסור במעשה המותרת ביו"ט ומאן דל"ל הואיל ס"ל ספיקא דאורייתא מהתורה לחומרא וכיון דספק שלא יבואו אורחים עושה איסור תורה ומהני מחשבתו ללקות עלי' ובזה נלע"ד לפרש דברי התוס' מנחות ס"ד אהא דס"ל לרבא בלא שמע שטבע תינוק ופרש מצודה להעלות דגים והעלה דגים ותינוק דחייב דזיל בתר מחשבתו והקשו מהא דאופה מיו"ט לחול דס"ל לרבה דאינו לוקה משום הואיל וכתבו דשאני התם דחזיא ליו"ט אבל מצודת דגים לא חזי לשבת ובאין מבין דברי התוס' דמאי בכך דמצודת דגים לא חזיא לשבת הרי הוא העלה דגים ותינוק וזה מצוה וחזיא לשבת ומאי בכך דכוונתו לדגים והרי באופה כוונתו לחול ועיין בברוך טעם שער הנ"ל מה שכתב בדברי התוס' אבל להמעיין לא תשבע נפשו ונ"ל הכוונה לפמ"ש דבשלמא באופה מיו"ט לחול מותר לאפות מדאוריי' מספק שמא יבואו אורחים דע"כ צ"ל דשכיח שיבואו אורחים דהואיל דלא שכיח ל"א כמ"ש התוס'. וכיון שמותר לאפות מספק שמא יבואו אורחים מה בכך שכוונתו לאיסור מפאת כן אין לוקין אבל בפרש מצודה כיון שלא שמע שטבע תינוק הפרשת מצודם, הוא באיסור ואין לפרוש מצודה שמא יטבע דלא שכיח ועוד בשבת דאיסור כרת ומיתת ב"ד ספק לכ"ע אסור מה"ת ואף דספק נפשות דוחה שבת אין לו לחוש שמא יטבע אחר ע"כ פרישת מצודה הוי איסור ומהני כוונתו לחייב אך אלולא אשכחן היתר בדגים לבד לא הי' חייב ולכן כתבו מצודת דגים לא אשכחן היתר בשבת:
ב ובהכי נלע"ד לישב עה שהקשה בישי"ע או"ח סי' רכ"ח בהא דהקשו תוס' אכל חיוב. דשבת נימא הואיל וחזי לחולה שיש בו סכנה, ותי' דחולה שיש בו סכנה לא שכיח והתוס' כתבו בחולין ט"ו דאם הי' חולה וסבריא שכיח שיחזיר לחלי' ואמאי קתני אעפ"י שמתחייב בנפשו ונימא הואיל עיי"ש. להנ"ל נכון לשיטת הרמב"ם סוף פ"ט מטומאת מת לגי' הישנה דבספק כרת ספק אסור מה"ת ואפי' למה שמוחקים בר"מ זאת מ"מ בודאי אם הי' לו חולה והבריא אסור לחלל שבת מחשש שמא יחזור לחוליו דאוקמא אחזקת בריאות וכיון דבודאי אסור מה"ת לעשות מלאכה אם לא כיון רק לצורך לעת בריאתו חייב משום שבת כנ"ל. ועכ"פ כיון דמאן דאמר הואיל ס"ל ספיקא דאורייתא מהתורה לקולא א"כ כיון דר"ע ס"ל ג"כ ספיקא דאורייתא לקולא דס"ל כריתות כ"ב דב' חתיכות ואכל אחד הראשונה ואח"כ אכל אחד השני' חייבין אשם תלוי ומדלא קמ"ל באכל אחד ספק חלב חייב אשם תלוי משמע דדוקא כשהי' ב' חתיכות בתחילה דאיקבע איסורא חייב משא"כ בלא איקבע איסורא ספק לקולא וכן הוכיח במלא הרועים אות ספק ואם ס"ל ספק מה"ת לקולא ס"ל דאמרינן הואיל כנ"ל וכן יש להוכיח דר"ע ס"ל ספק מה"ת לקולא דהרי התוס' כתבו בחולין י"א דר"ע חייש למיעוטא וכ' בגינת ורדים כלל ס"א דמשמע דר"ע חייש למיעוטא מה"ת דאי מדרבנן לא היו מבטלין מצות ובערת הרע מקרבך ואמאי פריך בחולין י"א לר"מ היכא אכיל בישרא דס"ל חייש למיעוטא רק מדרבנן ולא קשה יותר לר"ע דחייש מדאוריי' וע"כ צ"ל דר"ע ס"ל ספיקא דאורייתא מהתורה לקולא ומותר מדאורייתא מספק ולכן לא הקשה רק לר"ע ודו"ק ואחרי שר"ע ס"ל הואיל צ"ל דמה שכ' תוס' דסתמא מיירי בא"צ לגחלתו דזה לא שכיח שיצריך לגחלתו והואיל דלא שכיח ל"א גם י"ל דס"ל לתוס' בתי' זה דתאפר מהאיסור הנאה הוי הפקר כמ"ש הריטב"א קידושין נ"ו ואין לו זכות יותר משאר אדם ומ"ה לא לבער חמץ משום הואיל דמצי לזכות ולהשתמש כמ"ש התוס' פסחים מ"ו דל"א הואיל דאי בעי פדה וכ' האחרונים ביאור הדבר הואיל דאין לו זכות יותר משאר אדם הגם דתוס' פסחים כ"ט לא ס"ל כן מ"מ התוס' בתי' זה ס"ל הכי אך יש לעיין דשמא לחומרא ל"א הואיל כה"ג אבל לקולא אולי נימא כיון דמצי להשתמש ולזכות מותר לשרוף אך מבואר בפסחים ס"ב דלחומרא אמרינן יותר הואיל מלקולא. ואין להאריך בפרט זה:
ג ודרך אגב ק"ל בהא דר"ע ור"ט שהיו שואלין טריפה הרג או שלם וכ' התוס' בחולין ובמכות דלעולם לא חיישינן למיעוט רק כשהיו שואלין והעדים ע"כ השיבו שאין יודעין ואז לא הי' נהרג עיי"ש. וקשיא א"כ איך משכחת להמית הרי הוי התראת ספק שמא ישאלו הב"ד והעדים יהיו מוכרחים להשיב שאין יודעין והנוב"י תנינא אבה"ע סי' ע"ד כ' דדבר התלוי ביד אחרים לכ"ע ה"ס לש"ה ושמא מוקמינן להב"ד בחזקתן שלא ישאלו מה שאין העדים יודעין להשיב ודו"ק:
ד ובדרוש וחידוש סי' הנ"ל הקשה בגמ' דביצה כ"ה דמייתי ראיה לר"ה דנשחטה בחזקת היתר עומדת מר"ע דס"ל כזית חי' מבית טביחתה והרי ר"ע חייש למיעוטא ולדידיה בודאי אסור לאכול בלא בדיקה וצריך לבדוק אחר ח"י טריפות ולק"מ לפמ"ש המהרש"א בחולין י"א ע"ב דהא דבעי ר"ה מי חיישינן שמא במקום נקב נקב הוא לר"מ ע"ש הרי דר"ה דנשחטה בחזקת היתר קאי מ"מ ה"ה לר"ע דחייש למיעוטא ושפיר הוכיח הגמ' אך דברי מהרש"א צ"ע דהרי לר"מ ליכא חזקה מחמת רובא דהרי חייש למיעוטא וצ"ל דלענין נקב בריאה כיון דנקב מתחילת ברייתו כשר לטו"ז סי' מ"ג וע"כ לחוש שמא אח"כ נעשה הנקב יש חזקה טובה לא מחמת רובא והו"ל חזקה ורובא ול"ח גם ר"מ משא"כ לבדוק אחר טריפות שבאו מלידה ל"ה חזקה מחמת רוב וחיישינן לר"מ והק"ל דלר"ע אסור לאכול קודם בדיקה. ואמנם י"ל דלאכול חי הו"ל שלא כדרך אכילתן וכ"כ התוס' פסחים כ"ד ד"ה פרט לאכל חי דדוקא בעוף הו"ל כדרך אכילתן משא"כ בשר בהמה ול"ה רק איסור דרבנן אף אם הוא טריפה ול"ח למיעוט באיסור דרבנן אף לר"ע והא דמייתי ראיה לר"ה היינו מדחזינן דר"ע חייש למיעוטא ומ"מ מתיר לאכול חי בלא בדיקה דהוי שלא כדרך אכילתן הואיל דבדרבנן ל"ח למיעוט ה"ה לדידן דל"ח למיעוט אף בדאורייתא מותר לאכול בלא בדיקה ודו"ק:
ה ובצל"ח הקשה איך מותר לשחוט מסוכנת שמא לא תפרכס ועיין מה שכתבתי בספרי לא"ח סי' ל"ו אות ג' לפלפל בקושיא זו. ודע דדברי ריטב"א מכות במשנה דר"ע ור"ט שאמרו אלו היינו בסנהדרין לא הי' נהרג אדם מעולם שכ' דר"ע ור"ט הי' קודם חרבן צ"ע דברש"י ר"ה י"ט מבואר דר"ע תלמיד ר"א ור"א תלמיד ריב"ז ובימיו הי' חרבן והוכיח דר"ע לאחר חרבן ואמנם האמת דר"ע הי' קודם חרבן שנהרג בחרבן ביתר והיו ימיו ק"כ שנים וחורבן ביתר הי' נ"ב שנים לאחר חרבן ורש"י דר"ה י"ט כוונתו דעכ"פ ר"מ הי' לאחר חרבן עיי"ש שהוא תלמיד ר"ע ומה שכ' רש"י בר"ה שם ור"מ בתר הכי כמה דורות באמת צ"ע דל"ה רק דור אחד אחר חרבן. אך רש"י כשיטתי' ר"ה י"ח דגם ר' אליעזר הי' לאחר חרבן שהי' רבו של ר"ע. וכבר נתעוררו המבקרים בתולדות ר"מ:
ו וששאלת בדברי תוס' פסחים ע"ה שכתבו דאבוקה כנגדו לא אסור רק מדרבנן ואמאי ס"ל לר"ע תשביתו מעיו"ט ויבערנו ביו"ט ויהנה בשעת שריפה לאפות דאבוקה כנגדו ל"ה רק מדרבנן ומדאורייתא שרי ואיך מוכח מקרא מצאתי לשעה"מ פ"ג מחמץ ומצה שהרגיש בזה ובאמת לפמ"ש התוס' שבת כ"ה ד"ה הא בחול בסופו דשמן ותבואה ובשר חשיבי בעין בשעת הסקה טפי מעצים ואסור גם לרבנן משמע דכ"ש לרבי מדאורייתא אסור ל"ק קו' הנ"ל דעד כאן לא כתבו התוס' פסחים ע"ה דאבוקה כנגדו אינו אסור רק מדרבנן דוקא בעצים דל"ח בעין ולרבנן שרי אבל לא בפת ותבואה ומצאתי לשעה"מ הנ"ל שהביא בסוף דבריו גם דברי תוס' הנ"ל וכפי הנראה כיון לתרץ גם קו' הנ"ל וראיתי בדרוש וחידוש וגם באור חדש הקשה מתוס' פסחים ה' אמאי לא קאמר בגמ' ש"מ מדר"ע זוז"ג אסור דאם זוז"ג מותר יכול להנות בשעת שריפה שיהי' זוז"ג ול"ק] לפי דברי תוס' הנ"ל דתבואה חשיב בעין בשעת הסקה ואסור להנות מדאורייתא וגרע מזוז"ג וז"ב ועיין עוד לקמן: ז וששאלת על דברי הפ"י בדף כ"ו שכ' דהסקה הוי שלא כדרך הנאתן ואינו אסור רק מדרבנן והקשה מזה על תוס' הנ"ל דהרי משמע מר"ע דאיסור הסקה מדאורייתא ע"כ עיין במק"ח סי' תמ"ב דחמץ אסור שלא כדרך אכילתן מדכתיב תשביתו ומשמע שלא כדרך אכילה וכיון דלא כתיב אכילה בלשון העשה אסור ולפ"ז כמו דבכלאי הכרם אסור דלא כתיב אכילה ה"ה בחמץ אסור אף שלא כדרך הנאה באיסור עשה. ודוקא לר"ש דחמץ מותר קודם זמנו או לריה"ג דס"ל בכל הפסח מותר בהנאה לא ילפי' מתשביתו רק איסור אכילה אבל למאן דאוסר בהנאה בחמץ בין לפני זמנו בין בתוך הפסח נילף מתשביתו אף שלא כדרך הנאה אסור להנות. כן נ"ל לפי חומר הנושא לישב קושיתך החמורה. ואמנם לדברי תוס' שבת הנ"ל דשמן ותבואה חשוב בעין אולי מקרי זאת נמי דרך הנאתו. דאל"כ קשיא אמאי אסור מדאורייתא להדליק בקודש שנטמא ומשמע דלא דוקא שמן קודש דהתוס' כתבו בפסחים כ"ד ד"ה הקישא מדהוקש קדשים למעשר ילפינן דקדשים שנטמא אסור בהנאה. ולא איצטריך והבשר ומשמע דכל קדשים אסור להדליק אף דתוס' כתבו בפסחים כ"ו ד"ה שאני היכל דמעילה ג"כ ל"ה רק בדרך הנאה וע"כ מיקרי זה דרך הנאה. מיהו כבר כתבתי במ"א לתמוה. על תוס' פסחים כ"ד ושבת כ"ה שכתבו דילפינן ממעשר שנטמא לאיסור הנאה והרי ר"ל אמר ביבמות ע"ד מעשר שני שנטמא מותר לסוכו וס"ל דוקא ביעור אסור ולא שאר הנאות ועכ"פ מע"ב שנטמא גופא מותר בהנאה הן אמת דהר"מ לא מייתי הא דר"ל וצ"ע ואכ"מ. שוב אחר כתבי זאת מצאתי בקהלת יעקב אלגזי אות א' סי' ל"ט שמפלפל בזה ומייתי למאירי דהסקה בחמץ הוה שלא כדרך הנאתן והקשה מתוס' דף ה' כקושיתך. גם בשעה"מ ה' יסודי התורה העיר דמתוס' ד' ה' יראה דבחמץ אסור שלא כדרך הנאתן מדאורייתא וכיון למה שהערת:
ה והנ"ל לישב דברי התוס' לפמ"ש המהרש"ל בשבועות כ"ב דלר"ש דכ"ש למלקות שלא כדרך הנאתן ג"כ חייב דשלא כדרך הנאתן לא גרע מכ"ש וקשיא דהרי לר"י ח"ש אסור מה"ת ושלא כדרך הנאתן אינו אסור מה"ת וצ"ל דטעמא דר"י דח"ש חזי לאצטרופי כדקאמר ביומא ושלא כדה"נ אינו חזי לאצטרופי ומ"ה אינו אסור מה"ת. ולפ"ז בחמץ דכל שהוא אסור מה"ת מקרא דלא יאכל כמבואר ברמב"ם ואף בלא חזי לאצטרופי כמ"ש בצל"ח פסחים מ"ד מ"ה גם שלא כדרך אכילתן אסור מה"ת וזה סברת תוס' ד' ה' ויתכן יותר לומר לר"ע שכתבו תוס' ד' מ"ה דדריש כל וס"ל בחמץ היתר מצטרף לאיסור גם שלא כדרך הנאתן אם בא קצת הטעם לפת או לבישול ויש שבח עצים אסור מהתורה משום היתר מצטרף לאיסור. ומ"ה נכונים דברי התוס' והתוס' דף כ"ח כתבו דבחמץ ג"כ אינו אסור רק כדרך הנאתן ולפמ"ש בסברת ר"ע הכל על נכון ודו"ק. ודרך אגב ראיתי בקהלת יעקב שם שכ' דאם הוסק התנור בפת של הקדש בלא פדיון אף דהוי שלא כדרך הנאתן, עובר בל"ת דלא תעשון לד' כמו בשורף בעצי הקדש במכות כ"ב. וזה לפעד"נ דליתא דדוקא בעצי הקדש של בנין דהוי כנותץ מהיכל או מעזרה ולא בשורף פת וקצת מוכח כן מתוס' פסחים כ"ט שהקשו בהא דאין מועלין בחמץ של הקדש משום דאין פודין להאכיל לכלבים והרי כשישרף ויעשה אפר יהי' מותר והרי יעבור השורף משום לא תעשון ולומר דעשה דהשבתה דוחה זה ליתא דבהקדש ליכא עשה דהשבתה וע"כ דאינו עובר משום לא תעשון ושמא זה ל"ה דרך השחתה כיון דלע"ע אין להקדש שום תשמיש והאפר יהי' ש"פ ל"ה השחתה משא"כ כשמשתמש לצרכו ושורף לתשמישו בלא פדיון הוי השחתה ומ"מ גוף הדין צ"ע:
ט ובגוף ב' תירוצי התוס' פסחים דף ה' נ"ל לפרש דהה"מ פ"א מיו"ט כ' דיש מלאכות שהן כאוכל נפש ממש כעין שחיטה ואפיה ובישול ויש מלאכות שאינן אוכל נפש ממש כגון הבערה. ולפ"ז דהבערה ל"ה באוכל נפש ממש י"ל דל"א הואיל רק באוכל נפש ממש דהותרה. אבל במלאכה שאינו אוכל נפש ל"ה רק דחוי' כעין שכתבו לענין מתוך. ומה"ט כ' ההמ"ג דל"ה לנו לומר מתוך בהבערה עיי"ש. אבל נ"ל דכ"ז אי אמרינן אין שבח עצים בפת וה"ה בתבשיל לשיטת קצת פוסקים. אבל אי אמרינן יש שבח עצים בפת הוי הבערה באוכל נפש ממש. ולפ"ז בתי' ראשון הי' ס"ל לתוס' דאין שבח עצים בפת ומותר תיכף ליהנות בהבערת חמץ ע"י זוז"ג ומדאורייתא מותר לגמרי מטעם שלא כדרך הנאתן ולעומת זה תרצו שפיר דסתמא מיירי דא"צ לגחלתו ואי דיהי' מותר מטעם הואיל זה אינו כיון דאינו באוכל נפש ממש ל"א הואיל ושוב כתבו א"נ היינו דאם נאמר דיש שבח עצים בפת או בתבשיל והוה אוכל נפש ממש דאמרינן הואיל א"כ הרי אסור בתחלה ליהנות כיון דיש שבח עצים באבוקה כנגדו ע"ז כתבו דהוי כנדרים ונדבות ונמצא דלתי' זה שפיר אמרינן הואיל. ולפ"ז שפיר מקשה בדף מ"ז גם לר"ע דבאוכל נפש ממש שפיר אמרינן הואיל ודוק דבזה מיושב כל קושיתך: