שות בית יצחק· רבי יצחק יהודה שמלקיש
יו"ד ח"ב · סימן קסח
המשך דרוש הנ"ל:
א והנה בהא דאמרינן בגמ' בכפאו ואכל מצה שכפאותו פרסים ולא קאמר שכפוהו ישראלים שיקיים המצות והוא לא כיון לצאת. נ"ל דאף אם מצ"כ מ"ט אם כיון חבירו שהוא יצא י"ל דמועיל דאמרינן בחולין ל"א ע"ב נדה שנאנסה וטבלה אלימא שאנסה חברתה ואטבלה כוונה דחברתא כוונה מעליותא הוא (וע' מ"ש בספרי לא"ח סי' מ' אות ב' להקשות מזה אדברי רמב"ן דהיכי דמהני שליחות ובעי שליחות מהני כונת הגדול עומד על גביו משא"כ היכא דל"מ שליח ל"מ כוונת האחר והרי בטבילה ל"מ שליח ואיך מהני כונת חברתה) והרי אשר"י כ' בר"ה דרב דס"ל דנדה שנאנסה וטבלה טהורה ס"ל מאצ"כ ומאן דאמר בעי כוונה ס"ל מצ"כ ומ"מ מהני כונת חברתה וה"ה בכפאו ישראל ומכוין שיצא יד' מצוה מהני כוונת הכופה ולא מוכח דמאצ"כ. על כן קאמר שכפוהו פרסיים ומ"מ יצא ומוכח דמאצ"כ. שוב ראיתי בכפות תמרים שכ' בעצמו תירץ זה ודוק. ועיין מ"ש בספרי ליו"ד ח"ר סי' ז' אות ג' בענין כוונה לטבילה דלא תליא במצ"כ. אמנם לעיל בספרי ליו"ד ח"ב סי' ט"ו אות ב' כתבתי דדוקא בטבילה מהני כוונת חברתה דהרי אף בטבילת כלים אמרינן בחולין ל"א דבעי כונה לר"י דיליף תכבוסת שני' מהיקש לתכבוסת ראשונה עיי"ש דר"י ס"ל כר' יונתן בן יוסף ושם ע"כ בעי כוונת המטהר וה"ה באשה מהני כוונת חברתה המטהרה, ובזה מיושב מה שהקשיתי לעיל על דברי רמב"ן מגע' זו ולפ"ז י"ל דלענין מצ"כ ל"מ כוונת האחר אך בגוף הסברא מטבילה י"ל דכ"ז למ"ד דנין אפשר משאי אפשר ודנין אשה מטבילת כלי משא"כ למ"ד אין דנין אפשר משאי אפשר ע"כ ל"ש לילף מטבילת כלים. אמנם י"ל דתליא בדן מינה ומינה דהרי ר' יוחנן יליף טבילת אדם מטבילת כלים א"כ נילף ממנה דמהני כוונת המטהר משא"כ למ"ד דן מינה ואוקי באתרא:
ב והנה במה שכתבתי דתליא אם דנין אפשר משאי אפשר יש להקשות בגמ' דחולין דאמרינן שם נדה שנאנסה וטבלה רב אמר טהורה לביתה ואסורה בתרומה ור' יוחנן אמר אף לביתה לא טהרה ומקשה אילימא דאנסה חברתה וטבלה כונה דחברתא כוונה מעליתא היא ועוד בתרומה נמי אכלה דתנן החרשת והשוטה והסומא ושנטרפה דעתה אם יש להן פקחות מתקנות אותן ואוכלת בתרומה ומה ראי' הרי יש ללמוד מתכבוסת דמהני כוונת המטהר רק דאין דנין אפשר משאי אפשר. א"כ בחרשת ושוטה דהוה לא אפשר שוב דנין מכלים דמהני כוונת המטהר משא"כ באשה בר דעת דאפשר בעי כוונת האשה ול"מ כוונת חברתה. אך י"ל דסוגיא דחולין ס"ל דן מינה ומינה וכיון דילפינן מכלים ומתכבוסת דבעי כוונה ילפינן אף באדם דמהני כוונת המטהר כמו בבגדים וכלים על כן מקשה:
ג ולפ"ז הי' מקום לישב דברי מהרש"ל בתשו' סי' ס"ה שכ' בהיתר נשתטית שאין הבעל יכול לדור עמה משום דאינה יכולה לשמור פתחי נדתה ואסור לדור עמה אפי' ע"י בדיקת פקחות והגאון בשואל ומשיב מ"ק ח"א סי' ק"כ תמה עליו ממשנה שלימה דנדה י"ג דחרשת ושוטה פקחות מתקנות אותן ואוכלת בתרומה. והארכתי בספרי לעיל בסי' ט"ז ובתשובה לאה"ע לישב דבריו. כעת נ"ל דנהי דבבגדים מהני כוונת המטהר מ"מ באדם דאפשר שיכוין האדם בעצמו אף בשוטה ל"מ כוונת המטהר כמ"ש הרמב"ן ותוס' דבשוטה ל"מ גדול עומד על גביו כמו בחליצה כיון דא"א ע"י שליח ה"ה בטבילה רק דמשנה דנדה קאי למ"ד דון מינה ומינה ואף בתרומה יליף מבגדים ואף דרב דס"ל טהורה לביתה בטבלה לביתה ורק דבתרומה אסורה ס"ל ג"כ דמקיש תכבוסת שני' לתכבוסת ראשונה שהוא לדעת ומוקי קרא לתרומה ויליף אדם מבגדים וס"ל למשנה דן מינה ומינה משא"כ למאן דאמר דן מינה ואוקי באתרה ל"מ באדם כוונת חברתה וחש מהרש"ל להך סברא והרבה יש לדבר מזה:
ד והנה בהא דאמרינן נתכוין משמיע ולא נתכוין שומע לא יצא ומקשינן לרבא מה לאו בתוקע לשיר אלמא מצ"כ וקשיא ולטעמיך הרי אם המשמיע מכוין שיוציא השומע כוונה מעליתא כמו דאמרינן בחולין ל"א בנדה שנאנסה וטבלה ואי דבתקיעת שופר בעי שיכוין לעשות התוקע שליח כמו שכ' בעשרה מאמרות מה הקשה לרבא דמיירי בתוקע בעצמו. אמנם לפמ"ש דמאן דאמר דאין דנין אפשר משאי אפשר ס"ל דל"מ כוונת חבירו דא"א ללמוד מבגדים דמהני כוונת המטהר שפיר מקשה לרבא לפמ"ש הריטב"א ריש מכות דרבא לא יליף דאין משלשין במכות ממיתה כמו דיליף אביי שם דף ג' דס"ל אין דנין אפשר משאי אפשר והובא במלא הרועים ח"ב אות ד' דנין אפשר אות י"א שפיר מקשה לרבא לשיטתי' דל"מ כוונת חבירו ושפיר תני בברייתא לא יצא ומוכח דמצ"כ ול"מ כוונת חבירו דא"א ללמוד מבגדים כנ"ל. והנה בקצה"ח סי' רע"ה כ' דהא דבדעת אחרת מקנה א"צ כוונת הקונה משום דכוונת המקנה מהני משום זכי' מטעם שליחות משא"כ בנכרי ל"מ כוונת המקנה דאין שליחות לנכרי ולדבריו אמאי ל"מ כוונת המשמיע אף בלא כוונת השומע משום זכיה. אמנם למ"ש לעיל י"ל דדוקא בקנין דאיתא בעולם מהני דעת אחרת מקנה אף דלא נתכוין הקונה כיון דאח"כ ניחא ליה מהני למפרע משום זכי' ויתכן יותר לפמ"ש הש"ך סי' שנ"ח דאם אוכל דבר שאינו שלו ואח"כ ניחא לבעלים לכ"ע יאוש שלא מדעת הוה יאוש דדוקא באבידה ל"ה יאוש וזה דלא כמ"ש בספרי לא"ח סי' צ' אות ב' והובא לעיל בסברת רב יהודה א"כ בקנין אמרינן תגלי מלתא למפרע משא"כ בתקיעה דליתא בעולם ל"א תגלי מלתא למפרע ובעי דוקא כונה כמו שהארכתי לעיל: ה והנה קשיא למ"ד מצות צריכות כוונה מרבנן דאבא שאול ביבמות ל"ט ב"ב וס"ל דאפי' כינסה לשם נוי מצות' יבום קודמת אך י"ל כיון דרבנן ילפי מדכתיב יבא עליה כל דהו גלי קרא אך קשה נילף מיבם לכל דוכתא וכן קשה להיפך מאבא שאול דס"ל כונס לשם נוי כאילו פוגע בערוה וכבר הרגיש באמרי בינה להגאון ר"ע אויערבאך חא"ח סי' י"ד. אמנם לכאורה י"ל דגם רבנן ס"ל דבעי לכוין לשם מצוה אך אם מכוין לשם מצוה ולשם נוי ס"ל דמותר כמו דאמרינן בפסחים כ"ו בשטחה. לצרכו ולצרכה ואבא שאול ס"ל דבעי דוקא שיכוין לשם מצוה ואם נושא לשם נוי אף שנתכוין ג"כ למצוה כאלו פוגע בערוה. אך מדתנן במשנה דריש הבא על יבמתו בין בשוגג בין במזיד בין באונס וכ' הריטב"א דאפילו לאבא שאול מדאוריי' מותר ולא אסור רק מדרבנן דלא כמ"ש ב"ש סי' קע"ג ס"ק ג' דאבא שאול מדאורייתא קאמר היכא דנתכוין לשם נוי. והרי בריש הבא על יבמתו אפי' תקפוהו נכרים קנה ומשמע דקיים המצוה לכ"ע דאורייתא אף דלא נתכוין כלל למצוה ולומר דבאמת לא קיים המצוה ומ"מ קנאה. זה אינו דהרי רב ס"ל בביאת שוגג קנה לכל ושמואל ס"ל לא קנה אלא לדברים האמורים בפרשה אבל לכ"ע פוטרה בגט ונפטרת צרתה ואס"ד דלא קיים המצוה אמאי פוטרה בגט ועדיין לא קיים המצוה וע"כ גלי קרא דיבמה יבא עלי' כל דהו ולפ"ז נ"ל במה שכ' הפמ"ג סי' ס' דמצות צריכות כונה הוא מדרבנן וכ"כ המבי"ט בה' ר"ה והקשו עליו מדאמרינן אלא מעתה הישן בשמיני בסוכה ילקה ומשמע דאם מצ"כ ניחא דאינו עובר על בל תוסיף והרי מדאורייתא יצא ויעבור על בל תוסיף. וכן במה דס"ל לר"ג בעירובין דמכניס זוג זוג ואינו עובר על בל תוסיף משום דמצות צריכות כוונה והרי מדאורייתא יצא ועובר על בל תוסיף ונ"ל דכמו שכ' הכסף משנה פ"ב משופר בדעת הרמב"ם דס"ל דוקא בכפאו ואכל מצה שנהנה באכילה יצא כמו דאמרינן במתעסק בחלבים ועריות וכמו דאמרינן מהו דתימא התם אכול מצה א"ר אבל בתקיעת שופר ס"ל מצ"כ כן י"ל אף למ"ד מצ"כ יליף מיבמה יבא עלי' דהיכא דנהנה מדאורייתא מאצ"כ ורק מדרבנן ס"ל מצ"כ אבל במצוה שאין נהנה כמו אכילה דליכא למילף מיבמה ס"ל מצ"כ דאורייתא ומ"ה ניחא לדידיה הך דהמוצא תפילין דאינו עובר בבל תוסיף וכן ישן בשמיני בסוכה ישיבת סוכה ל"ה כמו הנאת אכילה ובעי כוונה מדאורייתא ומ"ה אינו עובר בבל תוסיף אמנם במבי"ט משמע דאף בתקיעת שופר מדאורייתא א"צ כוונה ועליו קשה כנ"ל: ו והנה קשה לי על הב"ח סי' תרכ"ה שכ' אעפ"י שהמקיים המצוה כדינה יוצא בה אעפ"י שלא הי' לו שום כוונה אבל בציצית שכ' בהן למען תזכרו וכן בתפילין שכ' למען תהי' תורת ד' בפיך שפשוטו הוא שהתפילין הם אות וזכרון כדי שיהא תורת ד' שגור בפיו וכו' יראה שלא קיים המצוה כתיקונה אם לא יכוין אותה הכוונה וכו' וכן גבי סוכה שכתיב למען ידעו משמע לי ג"כ שצריך שיכוין בשעת ישיבת הסוכה הטעם המכוון במצוה. וקשה דא"כ מה מקשה בר"ה אהא דאמרינן מאצ"כ אלא מעתה הישן בשמיני בסוכה ילקה משמע דלמ"ד מצ"כ ניחא וא"כ הרי:
בסוכה לכ"ע בעי כוונה שיכוין הטעם המכוון בהמצוה ובשמיני לא מכוון כלל וכן בתפילין אמאי אין מניחין זוג זוג משום דמאצ"כ והרי לא יכוין כלל ואינו עובר על בל תוסיף. הן אמת דהפמ"ג כ' דבדיעבד יצא אף שלא כיון כלל והב"ח לא קאמר רק לכתחילה עיי"ש על כן שפיר הקשו אך מ"מ מנ"ל להקשות דלמא בסוכה בעי כוונה אף בדיעבד מדכתיב למען ידעו דורותיכם וכן בתפילין והנה בעירובין מקשה שפיר לפ"מ דאמרינן שם אף בתפילין א"צ כוונה ומ"ה מקשה מסוכה דהרי שוין הן להב"ח אך בסוגיא דר"ה צע"ק:
ז אמנם בזה נלפע"ד לישב דברי המבי"ט והפמ"ג שכ' דאף אם מצ"כ הוא רק מדרבנן והקשו עליו דא"כ מה מקשה למ"ד מצאצ"כ אלא מעתה הישן בשמיני בסוכה ילקה הלא אף למ"ד מצ"כ תקשי כיון דמדאורייתא יוצא בלי כוונה עובר בבל תוסיף להנ"ל מיושב דהכי מקשה בשלמא למ"ד בכל מצות מדרבנן צ"כ י"ל בסוכה צ"כ מדאורייתא דכתיב למען ידעו דורותיכם ומ"ה אינו עובר בבל תוסיף אלא אי אמרת אף מדרבנן א"צ כוונה אין סברה דנימא דסוכה צ"כ מדאורייתא דרחוק שיהי' הפרש כל כך בין סוכה לשאר מצות. וזה ישוב נכון לדברי הפמ"ג והב"ח והמבי"ט:
ח ובנובי"ק חלק אה"ע סי' נ"ד הוכיח דלאבא שאול חרש בר יבום אף שאין בו דיעה ולפמ"ש לעיל מדברי הגמ' חולין דמהני כוונת אחר דאמרינן אי דאנסה חברתה כוונה מעליתא היא ה"ה דמהני כוונה דיבמה להיבם ומ"ה אמרינן בחליצת קטן איש כתיב בפרשה ולא אמרינן דלאו בר דיעה משום דמהני כוונתה. אמנם מדאמרינן עד שיכוונו שניהם משמע דל"מ כוונת אחר. ועיין תשובת זקני ח"ץ סי' א' וקצה"ח סי' רע"ה ואמרי בינה סי' י"ד ובית מאיר סי' קס"ט. אמנם לפמ"ש לעיל י"ל הנה זה מבואר במשנה בלי חולק דחרשת ושוטה אוכלת בתרומה אף ע"י בדיקת פקחות ומוכח דמהני כוונת אחרים. אך י"ל דדוקא בטבילה מהני משום דילפינן מכלים ואמנם. אי אין דנין אפשר משאי אפשר ליכא למילף מכלים וע"כ מהני כוונת אחר בחרש ושוטה דג"כ אי אפשר מסברא ומ"ה מהני אף בחליצה וביבום דברייתא דבעי שיכוונו שניהם הוא דוקא בפקחין דאפשר שיכוונו ואין דנין אפשר משאי אפשר ומ"מ יש לעיין בדבר:
ט והנה אכילת פסח לדעתי ודאי בעי כוונה דהרמב"ם פוסק פט"ו מפסולי המוקדשים דשוחט פסח לשם חולין פסול דכתיב ואמרתם זבח פסח וכסף משנה. כ' אפשר דילפינן מדכתיב לד' וזה פלוגתא בע"ז כ"ז וס"ל לר' יהודה דבעי מילה לשמה מדכתיב לד' ימול ור' יוסי ס"ל דלא בעי לשמה ולד' קאי אפסח. ופירש"י דבעי שתהי' עשייתו לשמה. וה"ה דבעי אכילה לשמה דקרא דואמרתם זבח פסח קאי אקרא דוהי' כי יאמרו אליכם בניכם קאי גם על אכילה על כן נראה דבעי גם אכילת הפסח לשם מצוה. וע' מ"ש בספרי חיו"ד ח"ר סי' ו' וח"ב סי' הן אמת דקשיא על ר' יוסי דאמר וכי היכי מצינו מילה מן התורה לשמה ומ"ה ס"ל מילה בנכרי כשרה והלא ר' יוסי ס"ל בפסחים קי"ד מצות צריכות כוונה וכבר כתבתי דמ"ד מצ"כ ס"ל מן התורה צ"כ וע"כ צ"ל דבמילה מרבה מהמול ימול דא"צ כוונה ומ"ה מהני בנכרי. ושוב ראיתי כי במלא הרועים הרגיש בסתירת דברי ר' יוסי וכ' ג"כ כנ"ל. והנה בטורי אבן הוכיח מדברי ר"ל דמקשה אדברי ר"י שאמר בשני בני אדם שצלאו פסח אחד אכלו לשם אכילה גסה עליו נאמר ופושעים יכשלו בם והקב"ה הא' רשע קרית ליה נהי דלא עביד מצוה מן המובחר פסח מיהא עביד דס"ל לר"ל פסח א"צ כוונה אף דס"ל לר"ל פסחים קי"ד מצ"כ בקדשים דסתמא כשר דא"א ליקח אחר אצ"כ ודוקא במצוה כגון שופר ומצה דאפשר ליקח אחר. או דאפשר לתקוע עוד הפעם משא"כ בקרבן ולפמ"ש בפסח לכ"ע בעי כוונה זה נסתר מדברי הגמ'. אך שמא ר"ל לא ס"ל בפסח דשחט לשם חולין פסול עיין טהרות הקודש זבחים ג' שהאריך בדברי הרמב"ם:
י והנה אם נאמר דבפסח בעי כונה ה"ה במצה י"ל בעי כוונה דאקשי' רחמנא לפסח כדאמרינן סוף פסחים דאינו נאכל רק עד חצות דאקשי' לפסח. ואבוה דשמואל דס"ל מצה ל"ב כוונה יסבור דגם פסח ל"ב כוונה. ועיין בעה"מ מביא דר' זירא, ס"ל מצ"כ ויש דוחין דר' זירא לא בעי אלא כוונת משמיע שיכוין להשמיע אבל לא שיכוין למצוה והקשה דהרי בגמ' מייתי תנאי היא ומייתי מר' יוסי ור' יוסי ס"ל פסחים קי"ד מצ"כ ולפמ"ש י"ל דוקא במרור צ"כ דאיתקש מצה ומרור לפסח ור' יוסי כשיטתי' דפסח בעי לשמה כנ"ל. וכן מיושב קו' ט"א דאביי אמר בסוכה ל"ש אלא שלא יצא ומקשה דף מ"ב והא מדאגבי' נפיק והוכיחו תוס' דמאצ"כ מדלא משני דלא כיון והקשה דהרי שם קאי לר' יוסי ור"י ס"ל פסחים קי"ד מצ"כ להנ"ל י"ל דזה דוקא במרור דאיתקש לפסח ומ"ה בעי כוונה ובשאר מצות ס"ל לר' יוסי ל"ב כוונה והא דס"ל דבעי כוונת שומע ומשמיע משום דבעי שיעשהו שליח כמ"ש לעיל ודוק:
יא והנה ברמב"ן במלחמות ר"ה בסוגין כ' דמאצ"כ דשוחט חטאת לשם חולין כשר ומרצה והגאון מוח"ז רע"א תמה עליו דבזבחים מ"ו ע"ב מבואר דכשר ואינו מרצה וכתבתי בספרי לא"ח סי' צ"א אות ה' לישב דשם קאי לר' יוסי דס"ל מצ"כ עיי"ש תירץ נחמד וחריף. אמנם מצאתי בצאן קדשים זבחים ז' בחטאת חלב ששחט לשם חטאת דם שגורס כשר ועלתה ובה"ז גורס ולא עלתה לו וכ' הוא אי אפשר בחטאת דקשי' קו' ר"ל בזבחים כ' אם כשרין ירצו ואם לאו למה הן באין ול"ש לומר מצינו בבאין לאחר מיתה דחטאת לא קריב לאחר מיתה וגם ל"ש לתרץ מוצא שפתיך כדמשני שם אאשם דמבואר שם דבחטאת שלא לשמה פסול ולא אמרינן מוצא שפתיך עיי"ש ודבריו צ"ע מש"ס דזבחים מ"ו ע"ב דאמרינן גם בחטאת ששחטו לשם חולין כשר ואינו מרצה וצ"ל דבגמ' שם מקשה ממשנה דר' יוסי אמר אף מי שלא הי' בלבו לשם אחד מאלו כשר הא לשם חולין פסול דקאי אשאר קדשים ומבואר דלשם חולין פסול וכש"כ בחטאת וע"ז משני כשר ואינו מרצה אבל בחטאת באמת כשר ומרצה מטעם קו' ר"ל. וזה כדברי רמב"ן. אמנם דברי הצאן קדשים צ"ע ועיין בספרי ליו"ד ח"א סי' י"ב אות ח' שכתבתי דמשכחת בחטאת ששינה בשליחות דכשר ואינו מרצה ופירשתי דברי רש"י ב"ק ד' שכ' בחטאת לשם שלמים דצריך אחר ומשמע דהקרבן כשר. ובספרי לא"ח סי' צ"ט אות י"ד כתבתי ג"כ דגזל בהמה ונתיאשו הבעלים והקדיש דהוה מה"ב ולא נתכפר הגזלן דאין אדם נתכפר בדבר הבא בעבירה כדאמרינן בתמורה כ' מ"מ הוה הקדש והבשר מותר באכילה לכהנים ומיישב קו' הרשב"א שם ע"ש:
יב והנה למ"ד מצ"כ ה"ה היכי דעשה דוחה ל"ת צריך לכוון לשם מצוה דאם לא כיון אינו יוצא המצוה ועבר אל"ת מ"מ אין לוקין ל"מ למ"ד מצ"כ ל"ה רק דרבנן ודאי לא עבר מדאורייתא אך אפי' לפמ"ש לעיל דהוה דאורייתא מ"מ י"ל למ"ד במנחות זיל בתר מעשיו כיון דהוה המעשה בהיתר י"ל דלא עבר ויותר נראה דעבר. ובזה נ"ל הא דאמרינן ביומא גדולה תשובה שדוחה ל"ת שנאמר הן ישלח איש את אשתו וגומר והקשה בכפות תמרים מה חידוש הלא בכל מקום עשה דוחה ל"ת (ומזה מוכח דלא כמנ"ח מ' שס"ד שכ' דרק הוידוי מ"ע ולא התשובה) ולהנ"ל י"ל לפמ"ש בדרוש דאף דבכל מ"מ צריך כוונה לשם שצונו הבורא ית"ש מ"מ תשובה צריך לעשות בשביל שבעצמו יתחרט דלא יתכן שאם חטא נגד אביו שאח"כ יפייס לאביו ויאמר שאביו צוה לו לפייסו והלא צריך לפייס ולהתחרט מעצמו. וזה הטעם שאין מברכין על תשובה נוסף על הטעם שמה שבא ע"י עבירה אין מברכין כמ"ש בתשו' הרשב"א. וכיון דאינו מכוין לקיים העשה אין עשה דוחה לל"ת קמ"ל דגדולה תשובה שדוחה לל"ת ובעיקר הדין דעשה דוחה לל"ת ואין מכוין לקיים העשה י"ל אפי' למ"ד מצאצ"כ מ"מ עובר בעשה דלעבדו בכל לבבכם כמ"ש בס' חרדים הובא באמרי בינה סי' י"ד חא"ח. ונמצא דעובר בל"ת ועשה ואין עשה דוחה ללתו"ע. אך בספרי לא"ח סי' פ"א אות י' דדוקא עשה ול"ת בחד איסור העשה מאלם הל"ת ולא עשה אחרת ע"כ יש לעיין ודו"ק. וגם בעיקר הדין אם בתשובה צריך לכוון לעשה יש לעיין ע"כ הדרוש: