אור ברסלב
שות בית יצחק יו"ד ח"ב › סימן קסז

שות בית יצחק· רבי יצחק יהודה שמלקיש

יו"ד ח"ב · סימן קסז

סימן קסו

בעזה"י דרוש לשבת שובה תרנ"ה פה לבוב בסוגיא דמצות צריכות כוונה ר"ח כ"ח:

א בש"ס דר"ה אמרינן מדאמר רבא התוקע לשיר יצא אלמא קסבר רבא מצות אין צריכות כוונה. והקשה בגמ' מדתניא נתכוין שומע ולא נתכוין משמיע. לא יצא היכי משכחת לה לאו בתוקע לשיר והקשה בישי"ע א"ח סי' ס' דלמא שאני בין עושה מצוה בעצמו דסתמא לשם מצוה קעביד וא"צ כונה משא"כ כשמוציא לאחר דהוא מטעם שליחות ובעי שיתכוין שיהי' שלוחו וכן אם לא נתכוין שומע שיהי' התוקע שלוחו להוציאו ל"מ ומה שתי' דעיקר מצוה הוא השמיעה ורק דבעי לשמוע מבר חיוב תקיעה והביא ראיה מדמברכין לשמוע קול שופר ובמגילה מברכין על מקרא מגילה הנה מדברי הרמב"ם שכ' בפ"א משופר שופר הגזול שתקע בו יצא שאין המצוה אלא בשמיעת הקול ואין בקול דין גזל נראה כדבריו אבל לפ"ז למה פסקינן בסי' תרצ"א דיוצאין במגילה גזולה והרי במגילה מברכין על מקרא וכבר הבאתי בספרי ליו"ד ח"ב סי' קמ"ה אות ד' דברי הר"ן ריש פסחים דטעמא דמברכין במגילה על הקריאה לפי שיש במגילה פיסוק אותיות תיקנו על קריאתה ללמד שלא בקול בלבד יוצא אלא בשמיעת קריאתה משא"כ בשופר אין לשון תקיעה יוכיח פיסוק קולות יותר משמיעה ומה"ט יוצאין במגילה ג"כ בגזל. ולפ"ז גם הר"ן ס"ל כדעת הרמב"ם דעיקר מצוה הוא השמיעה בין במגילה בין בשופר וא"צ שליחות בקריאה ובתקיעה:

ב אמנם דעת הכפות תמרים ר"ה כ"ט ד"ה חש"ו דכל אדם מחויב בתקיעה ובשמיעה והקשה דכמו שאינו יוצא בשמיעת חבירו דבמצות שבגופו ל"מ שליח כן אל יצא בתקיעות חבירו דהוה ג"כ מצות שבגופו ותירץ דמדכתיב יום תרועה יהיה לכם דרשינן שכל ישראל יוצאין בתקיעה אחת כמו דדרשינן כל האזרח בישראל ישבו בסוכות. הנה הלימוד דכל ישראל יוצאין בתקיעה אין אדם דורש מעצמו ועוד דהרי דרשינן ביררשלמי סוכה רפ"ג מיום תרועה יהי' לכם מ"מ אפי' גזל ועיין בטו"ז סי' תקפ"ו הכונה מדסמך תרועה ללכם ומנ"ל להך דרשה דכל ישראל יוצאין בתרועה אחת ועוד אמאי לא ילפינן שליחות מקרא זה בקדושין מ"ב כמו דילפינן מפסח וליקשי ג"כ דלמא שאני בתרועה דאית ליה שותפות כמו דמקשה בפסח אך כיון דלא מצינו בהדיא לא מייתי מיניה ויותר נראה דילפינן מדכתיב והעברת שופר תרועה בלשון יחיד דבלולב כתיב ולקחתם ודרשינן שיהא לקיחה ביד כל אחד ול"מ שליחות משא"כ בשופר כתיב בלשון יחיד ומ"ה מהני שליח בתקיעה ובשמיעה דהוה מידי דממילא ל"מ שליח כמ"ש הרא"ש בנדרים ע"ב ע"ב לענין שמיעת האפוטרופוס. ובסוכה כתיב כל האזרח ובעי ישיבה לכל אחד כמ"ש תוס' סוכה מ"א וכן בתפילין כתיב בפרשת והי' וקשרתם אותם לאות על ידכם כמו ולקחתם ובעי קשירה ביד כל אחד ולרבינו אלי' הכונה קשירה ממש ולר"ת הכונה הדוק שמהדקו בכל יום כמ"ש תוס' מנחות ל"ה ד"ה משעת הנחה ועיין תוס' רי"ד בפ"ב דקדושין הובא בקצה"ח סי' קפ"ב שהקשה שיאמר אדם שב בסוכה עבורי הנח תפילין עבורי ואיני יודע מה קשי' לי' דבסוכה גלי קרא כל האזרח ובתפילין כתיב וקשרתם ושמא קשיא לי' על תפילין של ראש דכתיב והי' לטוטפות וע' תוס' מנחות הנ"ל שכתבו דמסתברא כדברי ר"ת בתפילין של ראש דל"ב קשירה בכל יום וכדברי רבינו אלי' בתפילין של יד דוקשרתם בתפילין של יד כתיב. ולפ"ז הקשה בתפילין של ראש ליהני שליח אך אולי בתפילין של ראש כתיב בין עיניכם בלשון רבים. ועוד אע"ג דתפילין של יד ושל ראש ב' מצות כדאמרינן במנחות מ"ד מ"מ כיון דכחדא חשיבא כמ"ש הפוסקים ומג"א סי' כ"ה לא יתכן בתפילין של יד יניח בעצמו ותפילין של ראש ע"י שליח. אך גם בתקיעת שופר ב' מצות התקיעה והשמיעה ומחלקים המצות. אמנם נראה דתוס' רי"ד הקשה בדרך זה דיהני שליח ואי דהתורה גילתה דבעי ישיבה לכל אחד נילף מהכא דל"מ שום שליחות וע"ז תירץ דבמצות שבגופו גלתה תורה דל"מ שליחות ומש"ה אין ללמוד לשאר דוכתא ומ"מ ל"ק לתוס' רי"ד מתקיעות שופר דהוא מצות שבגופו דבזה גילתה תורה להיפך:

ג ובקצה"ח סי' קפ"ב הקשה על תוס' רי"ד דהרי בשליח לד"ע אי לאו דגלי קרא דאשלד"ע הי' מחייבין המשלח אע"ג דהגוף שלו לא עשה אמנם כבר כתבתי דל"ק דהר"ן כ' בנדרים י"ח דמצות עשה הוא אגברי ולא אחפצא ומ"ה ל"מ שליח במצות שבגופו משא"כ הלאוין הוין איסור חפצא כמ"ש הר"ן שם והארכתי מזה בספרי לא"ח סי' ב' אות ה' וסי' צ"ד אות ה' והכוונה דבמצות עשה כונה התורה שיעשה הוא הפעולה אבל במצות ל"ת כונה התורה שלא יעשה הדבר כגון בגזילה ורציחה הדבר בעצמו מתועב ומ"ה במצות שבגופו ל"מ שליח אבל בדבר עבירה לולא הקרא הייתי אומר דהמשלח חייב כיון שנעשה דבר מתועב בגרמתו וכל זה היכי דלא ריבה קרא משא"כ בתקיעות דגלי קרא דכתיב בלשון יחיד והעברת מהני שליחות:

ד והנה נ"ל דבאיסור גברא ל"ש לומר שיהי' שלוחו לדבר עבירה שיתחייב המשלח היכא דשליח לאו בר חיובא דזה היא עבירה שבגופו. ובאמת קצת כ' כן בבית מאיר סי' ה' באה"ע דבשבת לא שייך לומר שיהי' הנכרי שלוחו שיתחייב המשלח לשיטת רש"י דלחומרא יש שליחות לנכרי כיון שהגוף שובת ולפמ"ש הסברא פשוטה דשבת הוה איסור גברא דהוא תלוי בזמן כמ"ש בכפות תמרים ר"פ יו"כ ול"ש בזה שיהי' שלוחו דהוה עבירה שבגופו וכ"כ בישי"ע באה"ע סי' ה'. ולפ"ז ה"ה בנשבע שלא לגרש וגירש ע"י שליח שחקר במח"א ה' שלוחין סי' ט' אי אמרינן אשלד"ע והקדושין בטלין. וכ' דכיון דקדושין עצמן אין עבירה רק איסור רבע עלי' שלא לקדשה ל"ש לומר אשלד"ע כמו דאמרינן בירושלמי בקורע בשבת יצא ידי קריעה ואותיב לי' ממצה גזולה ומשני תמן גופה עבירה ברם הכי איהו קעבר עבירה ודבריו אין מובנים. דבירושלמי הכוונה דמה"ב לא אמרינן רק באיסור חפצא דהחפץ מתועב כגון גזילה אבל איסור שבת דהוא איסור גברא ל"ש מה"ב כיון שהחפץ אינו מתועב וע' מ"ש בזה בספרי חא"ח סי' צ"ט אות ב' דבר יקר ומ"ש בספרי הנ"ל סי' ל"ד סוף אות ו' דבר יקר ומה זה ראי' לענין שלד"ע וכש"כ לפי' המפרש בירושלמי דהמצוה הי' יכולה להעשות בלי עבירה ל"ש זה בנשבע שלא יקדש וע' תוס' התורה ה' באיסור שבדה מלב אי אמרינן כמדארל"ת אעל"מ אבל לפמ"ש דברי המח"א נכונים דכמו דבאיסור גברא ל"ש לומר מה"ב ה"ה ל"ש לומר שיהי' שלוחו לדבר עבירה כיון דשבועה הוה איסור גברא א"כ לענין קדושין הוה שלוחו ולא להעבירה דהוה על גופו ומ"ה הקידושין מהני. וע' מה שחקרתי בספרי לא"ח סי' י"ח אות ד' בשליח לד"ע. ולדבר מצוה אי אמרינן אפשר לחלק השליחות או דכל השליחות בטל ולפמ"ש בשם מחא"פ אפשר לחלק השליחות דלקדושין הוה שליח ולא לד"ע. אך לפ"ז בנדר שלא לגרש דהוא איסור חפצא נימא יש שלד"ע:

ה והנה קשה לי על סברא זו דבנשבע שלא לקדש וקידש ע"י שליח נימא דל"ה שלוחו לד"מ א"כ מה הועילו חז"ל במה שתיקנו בגט ע"י שליח שישבע המגרש שלא יבטל את הגט ולא השליח ועדיין יכול לבטל ע"י שליח דיועיל הביטול והוא לא יעבור. הן אמת דבלשון המחנה אפרים י"ל דמהני הקדושין אבל מ"מ הוא עובר אך לפמ"ש דאינו עובר, ע"י שליח באיסור גברא קשה כנ"ל אך מדרבנן ודאי עובר דלא גרע מגורם ואין לומר כיון שאומר לשלוחו לבטל הוא עצמו מבטל בזה ועובר על השבועה דז"א דכיון דכונתו שיבטל באמירת השליח לא בטל הגט באמירתו לשליח רק באמירת השליח כמו בעושה שליח לתרום דל"ה תרומה באמירתו לשליח כאומר מה שיפריש השליח יהי' תרומה דאז מהני אף ע"י שליח קטן כאומר מה שתעלה הקוף יהי'

תרומה.והארכתי מזה בדברי הנתיבות סי' קפ"ב בספרי ליו"ד ח"ר סי' ב' אות י"א ולעיל סי' ס"ד אות ג' וה"ה בנשבע שלא לבטל וביטל ע"י שליח לא עבר בעצמו על השבועה ומ"מ יש לעיין בדבר שוב ראיתי דברי רדב"ז ח"א סי' רי"ד דבנשבע שלא לצחוק אסור לשחוק ע"י אחר דהוה שלוחו ועובר על השבועה. ונראה מדבריו דלא כמחנה אפרים ודלא כמ"ש לעיל דבאיסור גברא ודאי ג"כ יש שלד"ע ולדידי' מיושב מה שהקשתי מה מועיל השבועה שלא יבטל הגט אם יכול לבטל ע"י שליח והרבה יש לדבר בפרט זה ואקצר. וע' נוב"י קמא יו"ד סי' ס"ז דפסיקא ליה דשבועה מהני ע"י שליח וכן משמע בפסקי מהרא"י ונובי"ת יו"ד סי' קמ"ז מפלפל בזה, ולפמ"ש י"ל דשבועה דהוא איסור גברא ל"מ ע"י שליח ונזיר מהני ע"י שליח וכן נדר דלא כתוס' נזיר י"א ועיין בית מאיר סי' ק"כ וע' בספרי ואקצר הפעם: ו והנה בענין זה נלפע"ד דהא דעשי' אסור וגורם מותר דוקא באיסור גברא דהתורה לא הקפידה שלא יעשה הדבר רק שהוא לא יעשה על כן גרמא מותר משא"כ היכא שהקפידה התורה שלא יעשה הדבר כגון באיסור חפצא דעצם הדבר מתועב אף בנעשה ממילא כמו בב"ח שכ' רש"י בחולין קי"ד ע"ב דהוה מתועב ואפילו בנפל מעצמו הוה תועבה ואסו' מקרא דלא תאכל כל תועבה אף גרמא אסור. ולפ"ז קשה בשבת ק"כ ע"ב דמקשה דרבנן אדרבנן דבשבת ס"ל גרם כיבוי מותר ובהי' השם כתוב על בשרו ס"ל גרם מחיקה אסור. ומה קו' דלמא בשבת דהוה איסור גברא דהוא איסור התלוי בזמן ע"כ גרם מותר משא"כ בלאו דלא תעשון כן דהוא איסור חפצא על כן גרם אסור דהמעשה מצד עצמה מתועב וצ"ע:

ז והנני חוזר להדין שלפנינו שכתבתי דאף דמצות שבגופו ל"מ שליח מ"מ כיון דכתיב והעברת שופר תרועה בלשון יחיד מהני שליח ובעי שליח בתקיעה. ולפ"ז הק"ל מה מקשה למ"ד מצות א"צ כונה מנתכוין משמיע ולא נתכוין שומע לא יצא שם בעינן שיכוין שיהי' שלוחו. אמנם לפמ"ש הכפות תמרים אהא דאמרינן בר"ה כ"ט דר"נ אמר. אף לעצמו אינו מוציא חציו עבד וחציו בן חורין ואיך מוציאו אחר והלא כל מידי דאיהו ל"מ עביד ל"מ למיעבד שליח וכ' דלאו מדין שליח גמור אתי' עלה והוה ככהנים דשליחא דרחמנא דאי דידן איך אנו יכולין לעבוד והכהנים מקריבין קרבנותינו. א"כ כיון דשליחא דרחמנא הוא לא. בעי כוונה אך י"ל דוקא בחציו עבד דאיהו ל"מ עביד הוה המוציאו שליחא דרחמנא כמו כהנים בעבודה אבל היכא דיכול בעצמו לתקוע הוה כמו בשחיטה דבעינן שליחות כמ"ש הפנ"י ה"ה בתקיעה בעי שיהי' שליח. אמנם נראה דהנה הפנ"י בקדושין ר"פ האיש מקדש הוכיח דגם בשחיטה לא בעי שליח רק בפסח. הגם דמה שהקשה הפנ"י בד"ה והא דתנן חבורה שאבד פסחה דאם בשחיטה בעי שליחות איך נכרים נודרים נדרים ונדבות וילפינן מאיש איש והלא נכרי ל"מ משוה שליח ואיך שוחטין עבורו ל"ק כמו שכתבתי בשם כ"ת דכיון דנכרי ל"מ לשחוט דפסול שחיטתו הוה השוחט שליחא דרחמנא ודוקא בישראל בעי שליחות כיון שיכול לשחוט. אך מ"מ הפנ"י שם בד"ה רש"י מנ"ל דשלוחו הוכיח במישור דשחיט' קדשי' ל"ב שליחו' מדברי ירושלמי ריש האיש מקדש דאמרינן אדם שוחט פסחו של חבירו שלא מדעתו וכ' דאף הש"ס דידן ס"ל דוקא בפסח בעי שליחות דל"ה זכות גמור. שמא רוצה למנות על אחר וע' מ"ש לעיל סי' ס"ג אות ו"ז בישוב קו' הריטב"א ושם כתבתי דבפסח דבעי כלי שרת כמ"ש בח"ר סי' ו' אות י"ג ל"מ לשאול לאחר שחיטה שימעול בהקדש והוה שחיטה קצת חוב ומ"ה בפסח ל"ה זכות ובעי שליחות עיי"ש. א"כ בתקיעת שופר יכול להוציאו מטעם זכי' כמו שכ' הריטב"א בשחיטת הפסח וא"צ כונה שיעשהו שליח אמנם עדיין קשה דהרי ניחא ליה לאינש למיעבד מצוה בגופו כדאמרינן בריש האיש מקדש מצוה בו יותר מבשלוחו ומה"ט מישב הריטב"א קושיתו אהא דילפינן שליחות משחיטת הפסח ודלמא מטעם זכי' ותי' דשאני הכא דהוה מידי דמצוה ודלמא ניחא לי' לאיניש למיעבד מצוה בגופ' וחובא חשיבא ע"ש ולפ"ז ה"ה בשופר בעי כונה דדלמא ניחא לי' למעבד מצוה בגופי'. ואמנם הנה בנדרים ל"ו ע"ב מיבעי לן בתורם משלו על של חבירו אי צריך דעת בעלים ופסק הרמב"ם דא"צ דעת בעלים דלא אמרינן ניחא לי' לאינש דליעבד מצוה בממוני' וכ' במח"א ה' שלוחין סי' כ"ה וקהלת יעקב מידות חכמים אות נ' סי' ר"ו דכיון דלא נדחה מהמצוה כיון דשליחותו דבעלים קעביד דזכי' מדין שליחות קא אתי וחשיב כאלו הבעלים עצמן קיימו המצוה אלא דהוה ס"ד לומר ניחא ליה לאינש לקיים מצוה בממונו אמרינן טפי ניחא ליה בהרוחת ממונו כיון דס"ס לא פקע מיני' גופא של מצוה. ומזה ראיה דלא אמרינן ניחא ליה לאינש למיעבד מצוה בגופי' אך י"ל שם אית ליה הרוחת ממון משא"כ בשופר אך הרי אמרינן ניחא לי' לאינש למיעבד מצוה בממונו ועכ"פ נהי דהרוחת ממון ל"ה חסרון אבל מעלה ל"ה ומדאמרינן א"צ דעת בעלים ה"ה בשופר ל"ב שליחות בפירוש ומדאמרינן בירושלמי רפ"ב דקדושין דשוחט אדם פסח של חבירו שלא מדעתו מוכח דל"א ניחא לי' לאינש למיעבד מצוה. בגופיה אך בש"ס דילן מבואר דשחיטה בעי שליחות:

ח ונ"ל לבאר דהנה אף דאמרינן בתורם משלו על של חבירו א"צ דעת בעלים דהרמב"ם ס"ל דנפשוט האיבעי' מ"מ בתורם משל חבירו על של חבירו אמרינן בב"מ כ"ב תרגמי' רבא אליבא דאביי בעשאו שליח. דמה אתם לדעתכם אף שלוחכם לדעתכם הרי דבעי שליחות וה"ה בתקיעות שופר בעי שליחות אבל הרמב"ם פוסק פ"ד מתרומות דאף בתורם משל חבירו מהני אם אמר אח"כ כלך אצל יפות דלא כש"ס דב"מ וכתבתי לישב לעיל בספרי ליו"ד ח"ב סוף סי' ס"ג דבכל שליחות בתרומה י"ל דהוא עושה התרומה בשעה שעושה שליח כאומר מה שאתה תפריש יהי' תרומה מעכשיו וזה כוונת הגמ' בריש האיש מקדש מה לתרומה שכן ישנו במחשבה. ולפ"ז בעי שליחות בפירוש אבל ל"מ מה שאח"כ ניחא ליה. אך זה לאביי דס"ל תולה בדעת אחרים לכ"ע יש ברירה ומהני הפרשתו אבל לרבא דס"ל גיטין כ"ה אף תולה בדעת אחרים ל"א ברירה ליכא למימר דהשליחות שגילתה תורה בתרומה הוא שהבעלים מפרשים במחשבה מה שהשליח יפריש דאין ברירה וע"כ התורה גילתה שהשליח עושה התרומה וה"ה דמהני מטעם זכי' אם אח"כ ניחא לי' דבמצוה לכ"ע יאוש שלא מדעת הוה יאוש כמ"ש הטו"ז סי' של"א. ובב"מ אמרינן תרגמי' רבא אליבא דאביי בעשאו שליח,. ודוקא אליבא דאביי אבל רבא גופי' ס"ל דל"ב שליח ומהני כלך אצל יפות אף בתורם משל חבירו על של חבירו וכן פוסק הרמב"ם כ"ז כתבתי לעיל בספרי. אמנם בפשיטות י"ל דלאביי דיאוש שלא מדעת ל"ה יאוש ול"מ מה דהשתא ניחא לי' ומיאש וה"ה בתרומה ל"מ לדידי' כלך אצל יפות כמבואר בב"מ כ"ב ה"ה לצאת ידי שופר בעי כונה שיוציאו חבירו. אבל לרבא דס"ל יאוש שלא מדעת הו' יאוש ומה"ט ל"ב שליחות אף בתורם משל חבירו על של חבירו ומהני כלך אצל יפות לענין החשש אולי הפריש יותר וה"ה בשופר מתני בלא שליחות ובלא כונה אם אח"כ ניחא ליה ועיין בספרי חא"ח סי' צ' אות א"ב שפרשתי דרבא דהקשה בדף כ"ח ע"א בסוגין אימת מעל לבתר דתקע שחולק בזה על ר' יהודה דר' יהודה ס"ל אסור ליטול שופר של חבירו אף דאין מקפיד כמ"ש הקצה"ח סי' רס"ב, דלא כמ"ש הש"ך סי' שנ"ח והיד יוסף דיאוש שלא מדעת ל"ה יאוש ותיכף מעל בהגבהה דסבר שהוא של חבירו ולא הקדש והוה שואל שלא מדעת גזלן ומכוין להוציא מרשות מי שהוא ומעל בהגבהה ויצא לחולין ורבא כשיטתי' דיאוש שלא מדעת הוה יאוש ול"ה גזלן ולא מעל בהגבהה ומ"ה מקשה אימת מעל והארכתי בספרי: ט ולפ"ז הסוגיא כמין חומר דבגמ' אמרינן אמר רבא זאת אומרת התוקע לשיר יצא אלמא קסבר רבא מצות אין צריכות כונה. איתבי' נתכוין שומע וכו' ופירש התוס' ד"ה אבל דהגמ' דייק מנתכוין שומע שומע דומיא דמשמיע מה שומע שומע לעצמו והיינו הכוונה שיוצא בעצמו אף משמיע שיכוין לעצמו אלמא לא בעי כוונה היינו שמשמיע יכוין להוציא האחר כמו שהקשה התוס' ומדקתני לא יצא משום שלא נתכוין להוציא לעצמו ג"כ ש"מ מצ"כ דלא כרבא. ומטורי אבן נראה שלא הבין כן דברי התוס' ופי' דברי הגמ' דמשמע מש"ס דלא נתכוין שומע לא יצא משום דלא נתכוין לצאת והטעם דמצות צריכה כוונה לא משום דבעי שיכוין שחבירו יוציאו. ולפמ"ש הגמ' שפיר מקשה לרבא לשיטתו דהרי הוא ס"ל יאוש שלא מדעת הוה יאוש ומהני מה דסתמא ניחא ליה אף בתרומה. ואס"ד דמצות אצ"כ אף שלא נתכוין לעשות חבירו שליח אמרינן סתמא ניחא לי' כמו בתרומה אף בלא עשאו שליח ואמאי קתני לא יצא:

י ולפ"ז יש ליישב דברי הרמב"ם בה' שופר פ"ב ה"ד שפוסק נתכוין שומע ולא נתכוין משמיע נתכוין משמיע ולא נתכוין שומע לא יצא והרי הוא פוסק כפאו ואכל מצה דיצא כאבוה דשמואל ובגמ' הקשה מזה לרבא וכבר הקשה כן הרב המגיד ולהנ"ל ניחא דדוקא לרבא לשיטתו הקשה בגמ' אבל לדידן דפסקינן כאביי דיאוש שלא מדעת לא הוי יאוש ולא מהני בתרומה מה דניחא לי' אח"כ ובעי שעשאו שליח ה"ה לצאת ידי שופר בעי שיכוין לעשות שליח על כן אף דאם תקע לעצמו יצא בלא כונה מ"מ שיוצא בתקיעת האחר בעי שליחות וכונה על כן לא יצא וכ"כ בעשרה מאמרות סי' ל"ב דע"י אחרים צריך כוונת המוציא שיקבל עליו להיות שלוחו ולהוציא שאם אין מכוין אין לו חלק ולאחר העיון דברי הרמב"ם עדיין אין מיושבין דהרמב"ם פוסק בה' תרומות וכן פוסק המחבר בסי' של"א דתורם שלא ברשות מהני אם אמר כלך אצל יפות שיהי' תרומה למפרע והטו"ז שם ס"ק ט"ו הקשה על הרמב"ם דהרי אנן פסקינן כאביי ובגמ' אמרינן דלאביי בעי שוי' שליח ותירץ הטו"ז דלמסקנא במצוה מודה אביי עיי"ש א"כ אמאי בלא נתכוין שומע לא יצא כיון דמאצ"כ ולענין שליחות אמרינן כיון דהשתא ניחא ליה מעיקרא נמי ניחא לי' להוציאו ונ"ל לישב. הנה הפלוגתא ביאוש שלא מדעת תליא בפלוגתא אי אמרינן תגלי מלתא למפרע דלאביי ס"ל תגלי מלתא למפרע ל"א ועל כן אף אם כשידע מיאש מ"מ בשעה שנמא לא ידע בעל אבידה ובאיסורא אתי לידי' דלע"ע לא נתיאש והגלי מלתא למפרע ל"א. והנה רבא אף דס"ל יבמות ל"ו כר"ל דתגלי מלתא למפרע ל"א וחליצת מעוברת ל"ה חליצה מ"מ לפמ"ש הנ"י ר"פ החולץ הטעם וז"ל אע"ג דבהרבה מקומות קיי"ל תגלי מלתא למפרע שאני הכא שאם בשעה שחלץ הי' ודאי שלא היתה ראוי לכלל לידה הכי נמי אך דחיישינן דילמא באותו שעה היתה ראוי' לילד אלא שאח"כ גרם לה איזה דבר להפיל ע"ש א"כ בדבר שאין בו סימן דבודאי יתיאש ס"ל לרבא דעדיף מחליצה ואביי ס"ל דלא עדיף מחליצה. ((ולפ"ז נ"ל דר' יוחנן דס"ל תגלי מלתא למפרע ודאי דס"ל כרבא דיאוש שלא מדעת הוה יאוש והא דאמר ר' יוחנן משום ר' שמעון בן יהוצדק מנין לאבידה שהוא מותרת ומקשה מזה לרבא דאיסורא דומיא דהיתרא בב"מ כ"ב ומסיים בתיובתא לרבא י"ל ר' יוחנן משום ר"ש בן יהוצדק אמר כן ולי' לא ס"ל). והנה אף דהרמב"ם מודה דבמצוה אמרינן כיון דהשתא ניחא לי' מעיקרא נמי ניחא לי' מ"מ י"ל דוקא היכי דהתרומה בעולם אמרינן תגלי מלתא למפרע דמבואר בחולין ס"ט ע"ב ביצא שליש ומכרו לנכרי' ס"ל לר"ה למפרע קדוש וכ' רש"י דף ע' ד"ה לא מחתך דבמחתך ומשליך ל"ש למפרע קדוש כיון דהשתא ליתא בעולם. ועיין בספרי לא"ח סי' י"ט אות ה' שכתבתי כדעת הגאונים דבהתנה תנאי בגירושין ומת הבעל א"צ לקיים התנאי לאחר מיתתו מה"ט (וכתבתי מזה לעיל סי' כ"ד אות ג"ד) א"כ בתרומה שהתרומה בעין אמרינן תגלי מלתא למפרע וכיוצא בזה כ' בנתיבות סי' ס"א דהיכא דהתרומה בעין ומהני ההפרשה מכאן ולהבא אמרינן ברירה למפרע עיי"ש. ולפ"ז בתקיעות שופר דהתקיעה ליתא בעולם ל"מ מה דהשתא ניחא ליה שיעשה שליח למפרע כמו בתרומה שאמר כלך אצל יפות. על כן פוסק הרמב"ם דאף דמצות אצ"כ מ"מ להוציא אחרים בעי נתכוין שומע שיעשה שליחותו ונתכוין משמיע שיהי' שלוחו וע' בספרי לא"ח סי' צ' אות ב' שכתבתי דרב יהודה ס"ל יאוש שלא מדעת ל"ה יאוש. אף במצוה ומ"ה ס"ל שופר של עולה מעל תיכף בהגבהה. וע' בספרי לא"ח סי' מ"ד אות ה"ו שכתבתי בסברת רש"י דמ"ה קדושי קטנה גדלו בהדה למפרע דבמצוה אמרינן יאוש שלא מדעת הוה יאוש. ושם הקשיתי אהא דמקשה בנדה מ"ו והא כי גדלה אכלה בהפרה קמייתא דלמא כשגדלה הוה קדושין למפרע כשיטת רש"י יבמות ק"ט ע"ב לפמ"ש ניחא דשם אמר רב יהודה אמר שמואל בעלה מיפר לה ממנ"פ דקטן אוכל ומקשה לרב יהודה והא כי גדלה דרב יהודה ס"ל יאוש שלא מדעת ל"ה יאוש אף במצוה ול"מ קדושי' למפרע עיי"ש שהארכתי בסברא זו:

יא ודע דבעיקר הפלוגתא אי מצות צ"כ נ"ל דתליא בפלוגתא במנחות ס"ד דפליגי בפרש מצודה להעלות דגים והעלה דגים ותינוק רבה אמר פטור זיל בתר מעשיו ורבא אמר חייב זיל בתר מחשבתו. וגירסת הראב"ד פ"ב משבת הי"ז להיפך דרבא אמר פטור זיל בתר מעשיו נמצא דרבא דאמר פטור אף דמחשבתו לאיסור מ"מ המעשה הי' בהיתר שהרי העלה דגים ותנוק ה"ה במצוה אף שלא נתכוין למצוה מ"מ המעשה עשה כדת ומ"ה ס"ל לרבא מצות אצ"כ ורבה יסבור זיל בתר מחשבתו ה"ה דיסבור מצות צ"כ והרמב"ם פוסק דפטור כרבא מ"ה פוסק במצה מצות אצ"כ. ואמנם לגירסא דידן דרבה אמר פטור דזיל בתר מעשיו. ע"כ גריס נמי בר"ה כגי' הרא"ש אמר רבה זאת אומרת התוקע לשיר יצא. ויסבור רבה כשיטתי' דזיל בתר מעשיו. אך בגמ' מוכח דרבא ג"כ ס"ל מאצ"כ:

יב והנה לשון הרמב"ם בזה צ"ע שכ' פ"ב משגגות הט"ו הפורס מצודה להעלות דגים מן הים בשגגה והעלה תינוק עם הדגים בין ששמע שלא שמע שטבע תינוק הרי זה פטור מחטאת אעפ"י שלא הי' כונתו אלא לצוד מפני שהי' שוגג. וזה צ"ע דהרי אדרבה מפני שהי' שוגג הי' חייב חטאת ורק מפני שהעלה תינוק זיל בתר מעשיו ונ"ל כונת הרמב"ם דהנה כבר הקשיתי בספרי ליו"ד ח"ר סי' ח' אות ח' אמאי למ"ד זיל בתר מעשיו א"צ כפרה כלל והרי אמרינן באשה שנדרה בנזיר ושמע בעלה והיפר לה והיא לא ידעה דצריכה כפרה דכתיב וד' יסלח לה ולדברי ר' יהודה לוקה מכות מרדות עיין נזיר כ"ג ועל כרחך אף דהמעשה בהיתר מ"מ במחשבתם הי' לאיסור א"כ נהי דחטאת לא מחייב אמחשבה מ"מ כיון דגם המעשה לא הי' בהיתר כולה דהרי העלה דגים כמ"ש התוס' ד"ה להעלות דגים לחלק בין אופה מיו"ט לחול דשם כל המלאכה חזיא לאורחים משא"כ הכא ואמאי פטור לגמרי ונראה שהרמב"ם מישב זה במתק לשונו דבשלמא באשה שנדרה בנזיר האשה נתכונה לאיסור והי' מזידה משא"כ בהעלה מצודה לדגים או בשחט בהמה שני' ונמצאת הראשונה כחושה בבני מעיים או טריפה דמיירי ע"כ בשגג בשבת ששכח שהוא שבת דבמזיד אינו חייב חטאת וכיון דבשוגג הוא לא אזלינו בתר מחשבה דהי' בטעות רק בתר מעשה. ואולי בזה מיושב מה שהקשיתי באות הנ"ל בספרי דרבא ס"ל במנחות לגירסת הראב"ד פטור דאזלינן בתר מעשיו אף דכונתו לאיסור ורבא ס"ל בפסחים כ"ה ע"ב בלא אפשר וקמכוין אסור אף לר' יהודה. דלא אמרינן מתכוין כשאינו מתכוין לקולא והרי בלא אפשר המעשה מותרת והכוונה אוסרת. אך להנ"ל ניחא דשם קמכוין לאיסור משא"כ בהך דמנחות דמיירי בשוגג. (אמנם בלא"ה יש לחלק):

יג ומעתה נבא לדין מצ"כ ונאמר דאף מ"ד מאצ"כ דזיל בתר מעשיו זה דוקא בלא נתכוין כלל אבל בהזיד בכונתו ונתכוין שלא לצאת לא אזלינן בתר מעשיו. ובזה נבין שיטת רבינו ירוחם שהובא בב"י סי' תע"ה דהא דכפאוהו ואכל מצה יצא מיירי שסבר שהוא חמץ ונמצא שאכל מצה אבל בידע שהיא מצה ולא רצה לאכלה וכפאוהו ואכלה לא יצא ואפילו למ"ד משא"כ אם כיון שלא לצאת לא יצא ואינו מובן סברתו ובשם הר"ן מייתי ב"י שם להיפך דדוקא שיודע שעכשיו פסח וזו מצה אלא שאינו מתכוין לצאת. אבל קסבר חול הוא ואכל מצה או קסבר לאכול בשר ואכל מצה לא יצא. ולפמ"ש דברי רבינו ירוחם נכונים דדוקא בהי' בשוגג הכונה שלא לצאת שסבור שהוא חמץ ומ"ה לא רצה לאכול דהכוונה שלא לצאת הי' בטעות אמרינן זיל בתר מעשיו והרי באמת אכל מצה אבל בידע שהוא מצה ולא רצה לצאת דהי' הכונה באיסור לא אזלינן בתר מעשה כדילפינן מוד' יסלח לה. ולא תיקשי לסברתו מהאופה מיו"ט לחול דס"ל לרבה אינו לוקה והרי הוא כיון לאיסור די"ל דגם לרבה נהי דאינו לוקה אבל איסור תורה קעביד. אך מדברי הגמ' פסחים דאמרינן לרבה דאופין מיו"ט לשבת אף דמדאורייתא צורכי שבת אין נעשין ביו"ט משום הואיל דאלו מיקלעי לי' אורחים והרי כונתו לשבת דהוא איסור תורה אך י"ל דאופה. ג"כ על כונה זו דאי מיקלעי אורחים יהיה האפי' לצורך אורחים ומ"ה מותר מדאורייתא משא"כ כשאופה מי"ט לחול ואין כוונתו על אורחים צריך כפרה מדאורייתא ולר"י לוקין מכות מרדות. ועדיין צע"ק בדין זה דאולי יש חילוק בין איסור שדחוי' כגון חילול שבת לצורך חולה ס"ל לחד מ"ד אזלינן בתר מחשבתו משא"כ היכא שהותרה. אך לפ"ז מאי דאמרינן במנחות. לאו היינו פלוגתייהו הרי שנא ושנא דבקרבן ציבור דשבת הותרה כדאמרינן ביומא מ"ו ע"כ בנמצאת כחושה בבני מעיים אזלינן בתר מעשה דהיא הותרה לגמרי משא"כ בהעלה דגים ותינוק דיש איסור צידה רק כיון דהעלה תינוק מותר לצורך סכנת נפשות וזה רק דחוי' כמ"ש הב"י סי' שכ"ח על כן אזלינן בתר מחשבה:

יד אך בלא"ה צ"ע במ"ש תוס' שם דמה"ט אזלינן בתר מחשבה משום דצידת דגים לא חזיא בשבת א"כ אמאי אמרינן לאו היינו פלוגתתן והרי בנמצאת הראשונה כחושה כל המלאכה נעשית בהיתר ודומה לאופה מיו"ט לחול דלא אזלינן בתר המחשבה לכ"ע וכבר הקשיתי כן בספרי חיו"ד ח"ר סי' ח' אות ח' הנ"ל. וכעת נ"ל לישב דהתוס' הקשה דכמו באופה מיו"ט לחול אינו לוקה משום דמותר לאפות שמא יבואו אורחים כן הכא לא עשה מלאכה כלל דבאדם ל"ש צידה וס"ד דתוס' דאם ניצוד דג ג"כ ל"ה איסור צידה כלל כמ"ש הרשב"א הובא בר"ן ס"פ האורג בשבת ק"ו בשם הרשב"א דאם נועל ביתו לשמור ביתו וליצוד צבי מותר וחילי' מירושלמי. ומשמע דלא עשה מלאכה כלל. וזה ס"ד דתוס' ותירצו דצידת דג לא חזיא בשבת ועשה מלאכה רק כיון שעשה עמה הצלת נפשות הותר אבל מ"מ נעשה מלאכה ומחשבתו לאיסור ולפ"ז ה"ה בנמצאת הראשונה כחושה בבני מעיים בשחט השני' עשה מלאכת שחיטה האסורה ומחשבתו לאיסור ואם נאמר דהא דשבת הותר בקרבן ציבור דוקא בשחיטת ראשונה דהוא בכל שבת ושבת משא"כ בנפסלה ראשונה ושחט שני' דהוא אינו בכל שבת ושבת הוה כשוחט לחולה דהוא דחוי' בשבת כמ"ש הב"י סי' שכ"ח וע' מ"ש בספרי לישב דברי ב"י מקושיות ח"ס ולפ"ז כל הסוגיא נכונה דדוקא במלאכת יו"ט דהותרה לא אזלינן בתר מחשבה משא"כ בשחט השני' או בהעלה דגים ותינוק ס"ל לרבה דאזלינן בתר מחשבה לגירסת הראב"ד כיון שהוא דחוי' ומיושב קו' התוס':

טו ובתוס' ברכות י"ב ד"ה לאתויי הקשה אהא דמיבעיא לן בנקט כסא דחמרא ופתח בברכה אדעתא דשכרא וסיים בדחמרא אי יצא והא ודאי מצות אין צריכות כוונה. דס"ל לתוס' דאין חילוק בין מצוה שהוא בדיבורא ובין מצוה התלוי' בעשי' דגם דיבור חשיב כמעשה. ותירץ ר"י דדוקא בשמע תפילה אחורי ב"ה דלא נתכוין לצאת אבל היכי דנתכוין לברך על היין ונמצא שכר לא. ולפמ"ש בסברת רבינו ירוחם דהיכא דטעי במחשבת כגון שהוא שוגג אזלינן בתר המעשה א"כ בסבר שהוא יין ונתכוין לברך בפה"ג וברך שהכל שראה שהוא שכר אזלינן בתר אמירתו ולא בתר מחשבתו שהיה בטעות ובודאי יצא איברא דיש לחלק וי"ל דאף מ"ד במנחות פטור דאזלינן בתר מעשיו מ"מ ס"ל מצ"כ דדוקא בדבר עבירה כיון שלא עשה מעשה איסור אין לחייבו על המחשבה אבל במצוה אין יוצא ידי מצוה עד שיתכוין. אך מ"ד דאזלינן בתר מחשבה יש ללמוד מק"ו השתא היכא קעביד קצת מעשה המותרת חייב על המחשבה כש"כ היכא שחייב לעשות מצוה ונתכוין שלא לצאת דאזלינן בתר מחשבה מ"מ בעביד סתמא י"ל סתם מצוה לשמה קאי ומהני בלא כונה באופן שיש לחלק הענינים:

תוכן העניינים

שות בית יצחק

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה