אור ברסלב
שות בית יצחק יו"ד ח"ב › סימן קסו

שות בית יצחק· רבי יצחק יהודה שמלקיש

יו"ד ח"ב · סימן קסו

סימן קסה

ב"ה דרוש לשבת שובה תרנ"ב בסוגיא דשופר של עולה ר"ה כ"ח:

א לישב קו' תוס' בהא דאמר רב יהודא שופר של עולה לא יתקע דמיירי ע"כ בידע שהוא הקדש ואיך אמר ואם תקע יצא משום דמעל ונפקא לחולין והלא במזיד אין מעילה. נלע"ד דס"ל לרב יהודא דבמעילה שגגת קרבן שמה שגגה ומיירי במזיד רק דלא ידע דחייב קרבן דהרי אמרינן בשבועות כ"ו ע"ב דבשבועת בטוי כיון דחידוש הוא דלא אשכחן לאו דמייתי קרבן גם לרבנן שמה שגגה וה"ה במעילה לרבנן, דס"ל הזיד במעילה באזהרה הוה ג"כ כשבועת בטוי. אך דקשיא דלרבנן גם שבועות ביטוי לאו חידוש הוא דמעילה נמי חייב קרבן אלאו כדאמרינן בפסחים מה חידוש בב"ח כלאים נמי וצ"ל דסוגיא דשבועות קאי אליבא דרבי דס"ל הזיד במעילה במיתה אך לפמ"ש תוס' פסחים ל"ג דבמעילה אף לרבי ליכא מיתה רק באכילה דומיא דתרומה אבל בנהנה או במעילה דשינוי רשות כגון שנתכוין לגזלו ליכא מיתה ומ"מ חייב קרבן שוב גם לרבי שבועות בטוי לאו חידוש הוא דמעילה נמי חייב קרבן אלאו והרי רבי ס"ל במשנה מעילה י"ט כל דבר שאין בו פדיון יש בו מועל אחר מועל ע"כ ס"ל ג"כ דחייב קרבן מעילה בהנאה אע"ג דליכא מיתה דשם ע"כ בהנאה מיירי א"כ גם לדידי' שבועות ביטוי לאו חידוש הוא ושמא י"ל דהא דאמרינן בגמ' שבועות ביטוי חידוש הוא לאו דוקא אלא ה"ה מעילה והכוונה דבכל מקום דחייב אלאו קרבן הוה חידוש ושגגת קרבן שמה שגגה. וכבר כתבתי כן בדרוש לשבת הגדול תרמ"ט בסוגיא דשוחט פסח על החמץ. ובזה ישבתי קו' תוס' קדושין מ"ב בנזכר בעה"ב ולא נזכר שליח בענין אין שליח לדבר עבירה וכעת נ"ל דמה שכ' תוס' פסחים דלרבי בהנאה ליכא מיתה רק באכילה דומיא דתרומה זה לשיטתם שם דאין לומר אוקי באתרא מה מעילה דממון שוה פרוטה אף מעילה דאכילה כן דהא אכילה דהקדש מאכילה דתרומה יליף ואיך יהי' בו מיתה אם לא כשיעור אכילת תרומה דבשאר נהנה ליכא מיתה אלא לאכילה דומיא דתרומה אבל לתוס' מנחות ס"ב ד"ה רב פפא דס"ל למ"ד דון מינה ואוקי באתרא חייב מיתה בש"פ לרבי ה"ה דחייב מיתה אף בהנאה דדון מינה ואוקי באתרא מה תרומה חייב מיתה ואוקי באתרא דחייב מיתה בהנאה. ולפ"ז י"ל דסוגיא דשבועות דחייב אשבועת ביטוי קרבן בשגגת קרבן אתיא כרבי וסוגיא דשבת ס"ט דאמר אביי דלרבנן שגגת קרבן לאו שגגה אתיא כרבנן דהזיד במעילה בלאו ומ"ה שגגת קרבן לאו שגגה דל"ה חידוש דמעילה נמי ודוק:

ושוב הערני חתני הרב הגדול נ"י דמה דאמרינן דשבועות ביטוי חידוש דמייתי קרבן אלאו ל"ק כלל ממעילה דחייב אלאו דשם מייתי אשם ואין חידוש משא"כ בשבועות ביטוי מייתי חטאת דהוא קרבן עולה ויורד וכ"כ תוס' שבועות ז' ד"ה עולה ויורד:

ב והנה הקשיתי בימי חורפי בסוגיא זו בשופר של עולה ממנ"פ במאי איירי אי מיירי בסבר שהשופר של חבירו ונתכוין לגזלו מיד מעל בהגבהה ומה הקשה רבא אימת מעל ואי מיירי בסבר שהוא שלו א"כ בהנאה לא יצא לחולין כמ"ש תוס' קדושין נ"ד ומה קאמר מכי מעל נפיק לחולין ודא קו' רבתי [וע' מ"ש בספרי ב"י לא"ח סי' צ']. והנה י"ל דלעולם מיירי בסבר שהוא של חבירו ואינו מתכוין לגזלו רק לתקוע בו ואין לומר דהוה שואל שלא מדעת גזלן הוא והוה שינוי רשות ומעל תיכף דזה אינו דהרי מותר ליטול שופר של חבירו לתקוע בו ול"ה גזלן רק שואל ואמנם הנה בהא דאמרינן בב"מ צ"ט השואל קורדם מחבירו מעל לפי טובת הנאה שבו יש להבין לפמ"ש תוס' ב"מ ק"ג ד"ה פרדסי רפיק בי' כל פרדיסי שכ' תוס' דיד המשאיל על התחתונה שהשואל מוחזק במטלטלין א"כ הי"ל למעול בשאלה לפי כולה שהוציא כל הכלי מרשות מי שהוא אך כבר כתבתי בתשובה דדברי תוס' ב"מ ק"ג חלוקים מתוס' ב"ב ס"ב ד"ה ארעתא שכתבו דבין קרקע בין במטלטלין מיקרי המשאיל מוחזק הואיל שסופו לחזור ואם המשאיל מקרי מוחזק ל"ה שאלה שינוי רשות. ונלע"ד דגוף דין זה תליא אי ק"פ כקנין הגוף דמי דהשואל יש לו קנין פירות (ע' תוס' ב"ב כ"ו ד"ה לא שש עשרה שמחלקי בין ק"פ לקונה יניקה וע' מ"ש בבית יצחק א"ח סי' ל"ג) ולמ"ד ק"פ כקנין הגוף דמי השואל מיקרי מוחזק שיש לו קנין פירות ולמ"ד לאו כקנין הגוף דמי המשאיל מיקרי מוחזק. ומעתה י"ל דבזה פליגי ר"ה ורבא דר"ה אמר בשופר של עולה אם תקע יצא דאף אם לקחו בתורת שאלה כיון שיש לו זכות תשמיש זה מקרי ק"פ והוה ברשות שואל וכיון שהוציא מרשות מי שהוא ועל כן מעל בהגבהה ויצא לחולין ורבא כשיטתי' דס"ל ביבמות ל"ו הלכתא כר"ל דק"פ לאו כקנין הגוף דמי והוה ברשות המשאיל ולא מעל תיכף שיצא לחולין על כן הקשה אימת מעל לכי תקע והא כי תקע באיסורא קא תקע:

ועיין קצה"ח סי' רי"א בשם מהרש"ל דמשאיל אינו יכול להקדיש חפץ השאול ובקצה"ח דוחה דבריו מתוס' ב"ב פ"ז ע"ב ד"ה הלוקח שכתבו דמשאיל יכול להקדיש ולהנ"ל י"ל דתליא ג"כ אי ק"פ כקנין הגוף דמי אינו יכול המשאיל להקדיש אך לפ"ז אמאי המשכיר יכול להקדיש וע"כ דלא תליא בהכי: ג ובב"מ צ"ט אמר ר"ה המשאיל קורדם לחבירו בקע בו קנאו לא בקע בו לא קנאו ומצי משאיל הדר בי' ופליגי דר' אמי דאמר המשאיל קורדם של הקדש מעל לפי טובת הנאה וחבירו מותר לבקע בו לכתחילה ופליגי דר"א דכשם שתיקנו משיכה בלקוחות כך תיקנו משיכה בשומרין וכ' בשיטה מקובצת דג' מחלוקת בדבר דרב אמי סבר משיכה קונה בשומרים דבר תורה הלכך מעל ור"א סובר תקנו משיכה מדרבנן ור"ה סבר דאף מדרבנן אין משיכה קונה וכן הוא בתוס' ב"ק ע"ט ד"ה תקנו. והנה ר' אמי סובר קנין פירות כקנין הגוף דמי דס"ל בפסחים מי שאין לו קרקע אינו עולה לרגל ואיך משכחת קרא דוגרך אשר בשעריך והרי גר אין לו קרקע רק ק"פ וע"כ ס"ל ק"פ כקנין הגוף דמי כמו שהוכיח בצל"ח ובנוב"י תנינא א"ח סי' צ"ד ומ"ה סובר דמשיכה קונה מן התורה בשואל דבשיטה מקובצת ב"מ כ' בטעמא דמ"ד משיכה אינו קונה בשואל דל"ה קנין כיון דלא קני אלא לפירות ומ"ה ר' אמי סובר משיכה קונה מדאורייתא ור"א ס"ל משיכה בכל דוכתא ל"ה רק מדרבנן ור"ה ס"ל ק"פ לאו כקה"ג דמי ולא תקנו משיכה כלל דל"ה קנין כנ"ל: והנה לעיל כתבתי דרבא ס"ל דמטלטלין בחזקת המשאיל קאי דק"פ לאו כקה"ג דמי אולם המימרא דב"מ דפרדסי רפיק בי' כל פרדסי דאית לי' וכתבו תוס' משום דבחזקת השואל קאי הוא מימרא דרבא על כן המובחר דתוס' כ' בגיטין מ"ט דרבא ס"ל דוקא באבא לגבי ברא ק"פ לאו כקה"ג דמי אבל בעלמא ס"ל כקה"ג דאל"כ לא מצא ידו ורגלו בבהמ"ד דרבא ס"ל לקוחות הן עיי"ש: א"כ מה"ט ס"ל דמטלטלין בחזקת השואל:

ולפ"ז אין לפרש דברי רבא כמו שכתבתי לעיל על כן נ"ל לפרש דרב יהודא ורבא פליגי בזה דרב יהודה ס"ל משיכה קונה מדאורייתא על כן גם בשואל כי משך והגבה השופר מעל מן התורה ויצא לחולין ורבא כשיטתי' דס"ל כר' יוחנן כמ"ש תוס' גיטין מ"ח ע"א דאף דרבא אמר קרא ומתניתא מסייע לר"ל מ"מ ס"ל כר' יוחנן דמעות קונות דלא חשיב ביבמות רק תלת דסבר כר"ל עיי"ש א"כ לא מעל מן התורה דלא קנה במשיכה ומדאורייתא אין שום קנין לשואל ואף הביקוע לא קני' לשואל רק מדרבנן כמ"ש השיטה מקובצת ב"מ צ"ט ומ"ה אמר אימת מעל לבתר דתקע דבהגבהה לא מעל מדאורייתא רק בהנאה דמצוה יצא לחולין ולכי תקע באיסורא תקע:

ד ולפמ"ש מיושב מה דקשה בש"ס דאמר רב יהודה עולה בה מעילה כיון דמעל נפקא לחולין והרי הוא מצוה הבאה בעבירה. דהרי ר' יהודא דס"ל בשופר של שלמים לא יצא הטעם דמה"ב כמו שכ' בטורי אבן א"כ גם בעולה נהי דיצא לחולין מ"מ הרי המצוה נעשית ע"י העבירה. אך לפמ"ש אתי שפיר דכיון דר' יהודה ס"ל משיכה קונה מן התורה ומעל תיכף בהגבהה כשכוון לשאול השופר העבירה נעשית קודם המצוה ויצא לחולין ל"ה מה"ב וכמו שכ' תוס' בסוכה ל' דהיכי דקנה קודם המצוה ל"ה מה"ב ודוקא בגזל לולב. נהי דעשה עבירה מקודם מ"מ גם בשעת המצוה עובר דכל רגע ורגע עובר כשימתמש בגזל משא"כ בשופר של עולה בשעת התקיעה אינו עובר כלל ועוד דתוס' כתבו בגיטין נ"ה דרב יהודה לא חייש למה"ב וצ"ל דמ"מ בשופר של שלמים לא יצא כמ"ש בטורי אבן דהיכא דאם נימא דלא יצא יתוקן האיסור לכ"ע לא יצא וכאן העברה דיוצא המצוה ונהנה בזה ואם לא יצא יתוקן האיסור משא"כ בשופר של עולה שמעל בהגבהה מטעם שינוי רשות ולא יתוקן האיסור יוצא לרב יהודא דלא חייש למה"ב רק היכי שיתוקן האיסור:

ה והנה בתשובה פירשתי דברי התוס' יבמות ק"כ ע"ב ד"ה כלי' דחיישינן לשאלה שהקשו מצא פירות בכלי משמע דהוי סימן ויחזור ואמאי ל"ח לשאלה ותי' דל"ח לשאלה רק בדבר איסור אבל לענין ממון לא חיישינן והא דפריך חמור בסימני אוכף היכי מהדרינן היינו דמדאורייתא חיישינן לשאלה אף בממון אך מדרבנן ל"ח לשאלה. והקשה בנחלת יעקב דהרי בגמ' ב"מ אמרינן דתקינו רבנן דנחזור בסימנין דניחא לבעל אבידה משום דכ"ע לא ידעי סימנין דידי' משא"כ אם מדאורייתא חיישינן לשאלה מ"ט תקינו רבנן דל"ח לשאלה הרי לא ניחא לבעל אבידה דאדרבה המשאיל יודע סימני הכלי ופירשנו בתשובה דהנה בשיטה מקובצת כ' מ"ט ל"ח למכירה וכתב דבמכירה מוקמינן הכלי בחזקת מ"ק. והקשיתי לפמ"ש תוס' ב"ב ק"ג ד"ה פרדסי דמטלטלין בחזקת השואל קאי א"כ גם לענין שאלה נוקמא הכלי אחזקה מ"ק. אך י"ל דהשיטה מקובצת כ' בב"מ צ"ט למ"ד תקנו משיכה בשומרין דמדאורייתא אין שום קנין לשואל לא משיכה ולא בקוע ומצי הדר בי' תמיד ורק מדרבנן שואל קונה א"כ דברי תו' מזוקקין דמדאו' חיישי' לשאלה דלא מפקעי' ע"י שאלה מחזקת מ"ק. ול"מ חזקת מ"ק שלא לחוש לשאלה אבל לבתר דתקינו רבנן דשואל יש לו קנין שוב ל"ח לשאלה לענין מעון דמוקמינן אחזקת מ"ק שלא יצא מחזקה. אבל לענין איסור מוקמינן אדאורייתא וחיישינן לשאלה ולפ"ז הקשיתי ביבמות דמקשה להך לישנא דאמר רבא סימנים דאורייתא הא קתני אעפ"י שיש סימנים בגופו ובכליו ומשני דחיישינן לשאלה ומקשה חמור בסימני אוכף היכי מהדרינן והרי השיטה מקובצת ב"מ צ"ט כ' דלמ"ד משיכה קונה מן התורה גם שואל קונה מדאורייתא במשיכה א"כ הרי רבא אמר בב"מ קרא ומתניתא מסייע לר"ל וס"ל משיכה קונה מדאורייתא. א"כ ע"י שאלה אתה מוציא מחזקה ומוקמינן אחזקת מ"ק. ומה מקשה לרבא מחמור בסימני אוכף והרי לרבא ל"ח מדאורייתא לשאלה והא דחייש לשאלה במיתה להתיר אשה משום דבמת השואל שוב אין רשות ליורשים להשתעבד בסתם שאלה כמ"ש המ"ל פ"א משואל והדרא לחזקת מ"ק א"כ בחשש שאלה אי אתה מוציא כעת מחזקה משא"כ בחמור בסימני אוכף שהשואל חי ודא קו' נפלאה. אבל לפמ"ש לעיל דרבא ס"ל כר' יוחנן דמשיכה אינה קונה מן התורה. ומ"ה הקשה אימת מעל לבתר דתקע דקודם לא מעל מדאורייתא ולפ"ז שפיר מקשה שם לרבא מחמור בסימני אוכף דלדידי' מדאורייתא אין קנין לשואל ול"ה בחזקתו ודו"ק. ולפמ"ש לעיל דרבא ס"ל ק"פ לאו כקנין הגוף דמי ואין לו לשואל קנין משיכה. ניחא ג"כ סוגיא דיבמות. והרבה הארכתי מזה בסוגיא:

ו והנה המפורשים הקשו בהא דהקשה רבא על רב יהודא אימת מעל לבתר דתקע דלמא גם ר"י ס"ל מללה"נ רק דבשופר של שלמים לא יצא הכוונה דתקיעות דרבנן לא יצא דס"ל כשיטת הרז"ה דבמצוה דרבנן להנות ניתנו היכי שיש לו הנאת הגוף שמתגאה בתקיעתו או שנהנה מפרוטה דרב יוסף כקו' תוס' שבועות מ"ד ובעולה כיון שתקע תקיעות דאורייתא יצא לחולין דנהנה מפרוטה דרב יוסף ואף דלא נתכוין להנאה זו מעל דאמרינן בפסחים ל"ג דבמעילה אף שאין מתכוין מעל וכיון שיצא לחולין בתקיעות דאורייתא מ"ה אח"כ יוצא תקיעות דרבנן אבל בשופר של שלמים דלא יצא לחולין לא יצא דהוה מה"ב ותקיעות דאורייתא יצא דל"ה מה"ב דמצות לאו להנות נתנו. ומ"ה מעל כשתקע תקיעות דאורייתא דמתגאה בתקיעתו ול"ה מה"ב דרב יהודה לא ס"ל מה"ב רק היכי שיתוקן האיסור אם אמרינן לא יצא משא"כ מה שנהנה בקול ומתגאה בתקיעתו או שנהנה מפרוטה דרב יוסף לא יתוקן אם אמרינן לא יצא ומ"ה יצא ומעל ונפק לחולין ומ"ה יצא אח"כ תקיעות דרבנן משא"כ בשופר של שלמים דלא יצא לחולין אינו יוצא תקיעות דרבנן דבדרבנן מצות להנות ניתנו אף בלי הנאת הגוף ויתוקן האיסור אם נימא לא יצא ובזה ס"ל לרב יהודה מצוה הב"ב. וכבר הקשה כן בישועת יעקב בשם בנו. הן אמת לפי מה שכתבתי לעיל דרבא סובר דלא מעל בהגבהה רק בהנאה מעל ובהנאה לא יצא לחולין רק כפי ההנאה לק"מ דרבא כשיטתי' שפיר מקשה דא"כ בעולה נמי לא יצא תקיעות דרבנן דהשופר עדיין בקדושתו כמו שהארכתי לעיל: ז וכעת נ"ל לישב הקו' באופן נאות הנה צריך לישב סברת הרז"ה דדוקא במצוה דאורייתא מלל"נ אבל במצוה דרבנן ליהנות ניתנו ולכאורה יציבא בארעא. ונ"ל דהנה הרשב"א בסוכה ל"א בהא דלולב של ע"ז אם נטל יצא משום דמלל"נ כ' ואע"ג דמתהני בעשיית המצוה שנוטל שכר בעוה"ז ובעה"ב הכא לא חשיב איסור באיסור הנאה אלא כשנהנה גופו. של איסור אבל כל שאין ההנאה מגופו אלא שגורם לו הנאה וריוח במקום אחר אינו הנאה מן האיסור וכדרך שאמרו במודר הנאה ממעיין שטובל בו בימות הגשמים שאינו נהנה מגוף האיסור ואעפ"י שגורמת לו טבילה זו לעלות מטומאה לטהרה ומכשרתו לכל הדברים לית לן בה וכן הא דאמר רבא התם בסנדל של ע"ז לא תחלוץ ואם חלצה חליצתה כשרה דמלל"נ ואע"ג דמרוחא טובא בהאי חליצה לא חשובה הנאה מן האיסור ע"כ. וע' באבני מילואים סי' כ"ח ס"ק מ' ודברי הרשב"א צ"ע דלדעתי גרם הנאה ג"כ אסור. וראי' ממשנה דע"ז אפה בו את הפת הפת אסורה נתערבה באחרות וכו' כולן אסורות ר"א אומר יוליך הנאה לים המלח. ארג בו את הבגד הבגד אסור וכו' וכ' הר"ן דר"א לא שרי אלא היכי שאין גופו אסור מן התורה או מפני שאין גופו של איסור כהך דאפה בו את הפת או מפני שנתבטל מן התורה ואע"ג דאכתי מתסרי מדרבנן הקילו בע"ז שתופסת דמי' ומדבריו למדתי בספרי ב"י א"ח סי' ס"ח אות ו' דס"ל גרם הנאה ל"ה רק מדרבנן ומ"ה מותר זוז"ג. דכבר כ' הר"ן דזוז"ג מטעם ביטול וקשיא איך בטל חד בחד וע"כ צ"ל דגורם ל"ה רק מדרבנן ובדרבנן בטל חד בחד כשיטת א"ז הובא בש"ך סי' ק"ט ובגורם דלא משכחת דאורייתא גם הש"ך מודה. אמנם למאן דאמר זוז"ג אסור כתבתי שם דס"ל דגורם הוה דאור' ע"ש שישבתי קו' רש"י בטוב טעם. ועכ"פ לדעתי גרם הנאה. נמי אסור בע"ז. והרי אף בשבת דגרם מלאכה מותר מ"מ אסור בדרבנן וכ"ש גרם הנאה אבל זה ברור דגרם הנאה ל"ה רק מדרבנן ולפ"ז ה"ט דאף דמלל"נ אסור לכתחלה כמו שהוכיח הנ"ל פ"ה מאישות ה"ט דכיון דאיכא גרם הנאה אסור לכתחלה ובדיעבד יוצא דכיון דגרם הנאה ל"ה רק דרבנן במצוה דאורייתא ל"ח גרם הנאה ומ"ה יוצא אבל במצוה דרבנן חשיב גרם הנאה כגון במקום שנותנין שכר על. התקיעה או גרם הנאה דמתהני מפרוטה דרב יוסף על כן שפיר כ' הרז"ה דמצוה דרבנן אינו יוצא דהוה מה"ב דגם גרם הנאה אסור והתוס' שהקשו בשבועות מ"ד לא הקשו רק איך טובל לכתחלה ממעיין והרי יש לו גרם הנאה וגם זה אסור לכתחלה וע"ז תי' דיכול לכוין ולתקוע בשעה שאין עני ואולי זה גופה שנוטל שכר על המצוה הו"ל גרם הנאה ומ"ה כ' הרז"ה דמצוה דרבנן ליהנות ניתנו דגרם הנאה לא בטל לגבי מצוה דרבנן ומיושב קו' הנ"ל דליכא למימר לרב יהודה דתקיעות דאורייתא יצא לחולין משום שנהנה מפרוטה דרב יוסף ואח"כ יצא לחולין דהרי גרם הנאה ל"ה רק דרבנן ולא יצא לחולין משום הנאה דרבנן: ח והנה שם כתבתי בסי' ס"ח אות ו' הנ"ל דמ"ד זו וזו גורם אסור דס"ל גורם אסור בדאורייתא ומ"ה לא בטל חד בחד ואם גורם אסור בדאורייתא אף במצוה דאורייתא נימא מצות ליהנות ניתנו וכן כתבתי שם דלפי' הר"ן דר"א לא אמר יוליך הנאה לים המלח רק באפה בו את הפת ונתערבה באחירות אבל בפת גופי' ל"מ הולכת הנאה לים המלח דאסור מדאורייתא אף דהעצים ל"ה רק גורם דגורם אסור מדאורייתא ה"ה די"ל דס"ל מצות ליהנות נתנו או דהוה גורם משום השכר או משום דמתהני מה שא"צ לשלם שכר או בחליצה דגורם הנאה וכן בקידש באיסור הנאה דגורם להנאה ובזה יפלגו רב יהודה ורבא אי מצות ליהנות ניתנו. ומיושב מה שהקשה בשעה"מ ארב יהודה דס"ל מצות ליהנות ניתנו ממשנה פ"ג דמעילה דאיתא שם ערבה לא נהנין ולא מועלין ראב"ץ אומר נוהגין הי' הזקנים שהי' נותנין אותן בלולביהן וכתבו תוס' דה"ט דקסבר מצות לאו להנות נתנו וקשיא לרב יהודה מזה ולפמ"ש דתליא בפלוגתא אי זוז"ג מותר דמ"ד מותר ס"ל גורם אינו אסור מדאורייתא ניחא דכיון דתליא בפלוגתא י"ל דמשנה דמעילה ס"ל כמ"ד גרם ל"ה רק מדרבנן. עוד י"ל דכיון דשם ל"ה רק איסור הנאה דרבנן מ"ה גרם הנאה ל"ה איסור כלל. הן אמת דלפמ"ש בשיטת הרז"ה דמ"ה ס"ל באיסור דרבנן מצות ליהנות ניתנו משום דגרם הנאה אסור עדיין קו' זקיני שער אפרים סי' ל"ח במקומה עומדת אמאי מותר להניח עירוב בבית הקברות משום דאין מערבין אלא לדבר מצוה היינו ללכת לבית אבל או לבית המשתה והר' העירוב הוא גרם הנאת הגוף ולבית המשתה ל"ה אלא מצוה דרבנן בשלמא לפי' שעה"מ דהרז"ה מיירי היכי דאיכא הנאת הגוף ממש ניחא דעירוב ל"ה רק גרם הנאה אבל לפמ"ש הק"ל ושמא ס"ל להרז"ה דהא דמערבין בבית הקברות דמיירי בתלוש ולבסוף סיברו דקרקע עולם לא נאסרה מ"מ תלוש ולבסוף חיברו לא נאסר רק מדרבנן דאף דבע"ז תלוש ולבסוף חברו כתלוש דמי והמשתחוה לבית אסרו כדאמרינן בחולין ט"ז מ"מ כיון דלענין הכשר זרעים הוא פלוגתא גם לענין הנאה ל"ה רק מדרבנן ולכן גרם הנאה לא נאסר ומצוה ל"ה רק גרם הנאה כאמור וזה רחוק אך י"ל דגרם הנאה ממת לא נאסר ומה"ט לוקחין שכר מקבורת המתים דלוקחין עבור החפירה והמת ל"ה רק גורם וגרם הנאה ממת מותר וה"ה מבית הקברות ודוקא בע"ז ובנדר גרם הנאה אסור ויש לעיין בב"ז. ונ"ל דבע"ז ודאי גרם הנאה אסור דכתיב והיית חרם כמוהו כל שאתה מהי' אסור וה"ה גרם הנאה:

מ והנה נלע"ד בהא דס"ל לר' יהודה שופר של ע"ז לא יטול ואם נטל לא יצא דדוקא רבא ס"ל יצא לגירסת התוס' אין לומר דניתי עשה ולידחי ל"ת דכיון דבכל מתרפאין חוץ מעצי אשרה והרי רפואה ודאי עשה הוא ומ"מ אין מתרפאין דנראה כמודה בע"ז כפירש"י בפסחים כ"ו ע"כ אין עשה דוחה לל"ת דלא ידבק בידך. אמנם זה תליא במחלוקת דלשיטת תוס' ורא"ש פ' אין מעמידין דהא דאין מתרפאין דוקא שאומר לו שאין לו רפואה רק בסם זה והזכיר לו שם אליל אבל באומר קח סם זה ולא הזכיר שם אליל מותר ה"ה בלולב י"ל עשה דוחה לל"ת אך לדיעה שני' בסימן קנ"ה בטור וש"ע והוא ג"כ מירושלמי דאפילו בסתם אסור להתרפאות דכולה לאו דידה אמרינן יהרג ואל יעבור ה"ה דעשה אינו דוחה לל"ת:

י ובטעם המלך ה' לולב הקשה אמאי אינו יוצא בשופר של שלמים ועולה ניתי עשה ולידחי ל"ת. והנה אם הסוגיא אתיא כרבי ל"ק דלרבי הזיד במעילה במיתה ואין עשה דוחה ל"ת שיש בה מיתה בידי שמים ואף דתוס' כ' בפסחים ל"ג דבהנאה גם לרבי אינו חייב מיתה מ"מ לעיל בתחילת הדרוש כתבתי דלתוס' מנחות ס"ב לרבי בהנאה חייב מיתה בידי שמים ואין עשה דוחה לל"ת ובעיקר דבר זה דאין עשה דוחה לל"ת במיתה בידי שמים כמו שאינו דוחה לל"ת שיש בו כרת הארכתי בספרי בית יצחק יו"ד ח"ר סי' קס"ה אות א' די"ל דתליא בפלוגתא שבין אביי לרבא אי מיתה ביד' שמים שוה לכרת שבת ס"ט ע"ב וכתובות ל' ע"ב:

יא עוד יש לומר דה"ט דעשה לא דחי לל"ת שיהי' מותר לתקוע בשופר של הקדש די"ל לפמ"ש בספר מנחת חינוך מצוה י"ד דבן נח אסור בקדשים משום איסור גזל לגבוה. א"כ אפשר דגם לישראל אסור משום איסור גזל על כן אין עשה דוחה לל"ת כמו שכתבתי בכמה תשובות דמצות השכליות אין עשה דוחה לל"ת דמה"ט אסור לגזול לולב לצאת בו והו"ל מה"ב ול"א עשה דחי לל"ת. אך י"ל דבישראל ל"ה גזל רק לב"נ מ"מ י"ל דכיון דגם נכרי מוזהר על קדשים משום איסור גזל א"כ הו"ל איסור קדשים לאו השוה בכל הן לישראל הן לעכו"ם ולא אתי עשה שאינו רק בישראל ודחי לאיסור זה ואף דילפינן מכלאים בציצית דעשה שאינו שוה בכל דוחה לל"ת השוה בכל מ"מ איסור ששוה בנכרי ובישראל לא נדחה מפני עשה והארכתי בפרט זה. ובזה נלפע"ד לישב קו' תוס' דרב יהודה ס"ל בשופר של שלמים אם תקע לא יצא ובשופר של ע"ז אם תקע יצא לפמ"ש מיושב דשופר של שלמים איסור קדשים דאסור גם לנכרים משום איסור גזל לא נדחה מפני עשה משא"כ שופר של ע"ז נהי דנכרים אסורין לעבוד ע"ז דהוא מז' מצות מ"מ איסור הנאה בע"ז ליתא בב"נ ועשה דוחה לל"ת לפמ"ש לעיל לדיעה ראשונה דבסתם מתרפאין בע"ז. וזה ישוב נכון לקו' התוס'. אך בעיקר הדבר שכ' במנ"ח דבקדשים יש איסור גזל לדעתי מוכח מתוס' מעילה כ"א דבקדשים ל"ה גזל מדהקשו וליבטלו ברובא והרי ממון בעלים לא בטל כדאמרי' בביצה ל"ט ע"ב וע"כ מוכח דלא הוי רק איסור ולא דין ממון ע' מ"ש בספרי בית יצחק א"ח סוף סי' כ"ז. אך יש לדחות דתוס' הקשו דאיסור שבו יבטל כדאמרינן בביצה ולא יחייב קרבן מעילה והפרוטה באמת יחזור להקדש וכן בשופר שתקע ישלם ההנאה להקדש דבהקדש ל"א זה נהנה וזה לא חסר פטור כדאיתא בב"ק כ' דדעת הקדש איכא שלא יהנה בלי תשלומין. אבל אם ישלם אין כאן גזל אך בב"נ שפירש"י בעירובין ס"ב דבישראל כתיב והשיב את הגזילה ובנכרי ל"מ השבה. א"כ בנכרי נהרג והוה איסור קדשים לאו השוה בכל בין בישראל בין בנכרי ולכן עשה לא דחי לל"ת:

יב ושוב ראיתי בדבר שכתבתי לעיל דבלולב ושופר. של אשירה לא יתכן דעשה דוחה ל"ת דאין מרפאין בעלי אשרה. הנה מצאתי בכסא דהרסנא סי' ש"א שהקשה בהא דאיצטריך עלי' לאחות אשה דס"ד דעשה דיבום דוחה ל"ת והרי בכל איסורין שבתורה יעבור ואל יהרג ובעריות יהרג ואל יעבור וא"א למילף דעשה דוחה ל"ת מאיסורין שניתנו לדחות מפני פיקוח נפש כגון שבת וכלאים משא"כ עריות שלא ניתנו לדחות מפני פיקוח נפש ותירץ דסוגיא דיבמות אתיא כר' ישמעאל דבצנעא אף בע"ז וג"ע יהרג ולא יעבור. וזה רחוק אך י"ל דבפרהסיא אף מצוה קלה יהרג ולא יעבור כדאמרינן סנהדרין ע"ד ומ"מ עשה דוחה ל"ת. אף בפרהסיא דיכול לאמר אביו הטמא או בנין בהמ"ק הוא פרהסיא הרי דעשה דוחה ל"ת. אף היכי דיהרג ואל יעבור מיהו לרבא דמשני ע"ד שם אהא דאסתר לא מסרה נפשה שהי' פרהסיא משום דהנאת עצמן שאני אין ראיה מזה דבשאר עבירות דווקא במתכוין להעביר הדת יהרג ואל יעבור:

יג עוד אפשר לומר לישב קו' תוס' לפמ"ש בספרי א"ח סי' צ"ה בשם נימוקי יוסף דאין עשה דוחה ל"ת היכי דל"ת איסור חפצא לא אתי עשה ודחי ל"ת א"כ בשופר של שלמים אם תקע לא יצא דאיסור קדשים איסור חפצא ומ"ה עשה דשופר לא דחי לל"ת משא"כ בשופר של ע"ז ויש להאריך בזה ואקצר:

תוכן העניינים

שות בית יצחק

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה