שות בית יצחק· רבי יצחק יהודה שמלקיש
יו"ד ח"ב · סימן קסב
פרעמישלא תרנ"ג לחכם אחד:
ע"ד השאלה באשה שישבה על המשבר וכבר יצא ראש הולד וכח אין ללידה והרופאים אמרו נואש וברור בעיניהם שהאשה וגם הולד ימותו אך באם יהרגו הולד תשאר האשה בחיים ובאם יהרגו האשה ישאר הולד בחיים. אם מותר להרוג הוולד להציל האשה:
א תשובה מוח"ז הגאון רע"א הביא בתוספות בפ"ז דאהלות בשם פמ"א דהא דאמרינן שם יצא רובו (וכ' הרע"ב ה"ה רוב ראשו) אין נוגעין בו שאין דוחין נפש מפני נפש דוקא ששניהם לא ימותו אבל אם שניהם ימותו. מותר להציל האשה. אמנם כ' שצריך להתישב בדבר וכ"כ בתפארת ישראל שם דהיכא דידוע שימותו שניהם אפשר שמותר להמית הולד דהוה קצת כמעשה דשבע בן בכרי דכיון דהולד גורם המיתה הו"ל כיחדו והיכא דנגמר דינו למיתה ואע"ג דלא דמי להדדי מ"מ כיון דאיכא רק חיי שעה להולד והוא ספק נפל ל"ש מה חזית דדמי דידך סומקא טפי ומותר להציל עכ"פ נפש אחת מישראל: הנה מה שכ' דהוה ספק נפל כוונתו דאין ידוע שכלו לו חדשיו. אמנם ע' נוב"י תנינא ח"מ סי' נ"ט דדוחה דברי הגאון מ' ישעי' פיק וכ' דאפי' ספק אם כלו לו חדשיו כיון דרוב נשים ולד מעלי' ילדן אין דוחין נפש מפני נפש. אך י"ל היכא דשניהם ימותו גם נוב"י יודה דאף דיש רוב מ"מ האשה ודאי בת קיימא והולד הוא מחמת רוב גם רוב הוה ספק כמ"ש בשיטה מקובצת ב"מ דף ו' ושייך לומר זה ודאי וזה ספק וכיון שימותו שניהם מצילין הודאי והורגין הספק אף שיש רוב כיון דהוה רוב שלא הוחזק ומ"מ גם בזה יש לעיין:
ב והנה בעיקר דברי הרמב"ם שפוסק פ"ה מיסודי התורה כר"ל דס"ל בירושלמי פ"ח דתרומות דאף ביחדוהו אין מוסרין למיתה רק שנתחייב למיתה ולא כר' יוחנן וכבר תמהו עליו הרי הלכה כר' יוחנן לגבי ר"ל וע' בנובי"ת חיו"ד סי' מ"ד. ונלפענ"ד כיון דבתוספתא פ"ז דתרומות פליגי בזה ר"י ור"ש דר"י ס"ל כששניהם בפנים הואיל והוא והם נהרגים יתנוהו ואל יהרגו כלם ע"כ ס"ל כר' יוחנן דמהני יחדוהו לחוד ור"ש אומר כך אמרה להם כל המורד במלכות חייב מיתה. נראה דס"ל דמה"ט מסרו אותו דס"ל כר"ל. ולכאורה לפ"ז כיון דר"י ור"ש הלכה כר' יהודה כדאמרינן בעירובין מ"ו הי' להרמב"ם לפסוק כר' יוחנן כיון דר' יהודה קאי כוותי'. אך צריך להבין במת פליגי ונראה דהיכא דבודאי ימות אף אם לא ימסרו אותו מותר למסרו אך אם לא ימסרו אותו שמא ינצל זה שיחדוהו ואף דעיר שכבשוה כרכום וספינה שאבדה בים רובן למיתה כדאמרינן בב"ב קי"ג ע"ב בספינה. וה"ה בעיר שכבשוה כרכום וכן הוא בריב"ש הובא בנוב"י קמא אה"ע סי' מ"ג מ"מ כיון שיש מיעוט שינצל ס"ל לר' יהודה דמותר למסרו, ור"ש ס"ל חיישינן למיעוטא שמא ימלט כשיטתי' ביבמות ס"ז דס"ל לר"ט לחד תירוץ חיישינן למיעוטא ואמנם אף לתירוץ ביבמות שם דר"ש ל"ח למיעוט מ"מ בפקוח נפש אין הולכין אחרי הרוב וכיון דהוה פיקוח נפש לדידי' אסור למסור אף דגבי אחרינא נמי הוה פ"נ מ"מ בזה אמרינן אין דוחין נפש מפני נפש ור' יהודה יסבור הולכין בפ"נ אחר הרוב וכיון דהלכה כשמואל ביומא פ"ד ע"ב דאין ההולכין בפיקוח נפש אחר הרוב על כן הלכה כר"ש וכר"ל. אך קצ"ע דרמב"ם פ"ב דשבת ופט"ז מא"ב פוסק דבפיקוח נפש הולכין אחר הרוב ואין מפקחין רק ברוב נכרים ואחד ישראל ס"ל לרמב"ם דאין הולכין אחר הרוב וה"ה בנ"ד ס"ל לרמב"ם דאין הולכין אחר הרוב ואסור למסור רק היכא שיחדו וחייב מיתה כר"ל וע' בספרי לא"ח סי' נ"ג אות ב' מה שכתבתי לדע' הרמב"ם והנה שם כתבתי לדעת הרמב"ם אף דבגוסס מחללין שבת ואין הולכין אחה"ר מ"מ בישבה על המשבר והולד מפרכס דאין לו חזקת חיות ולא דמיא לשאר גוסס אין מחללין שבת לדעת הגאונים. ולפי"ז כיון דולד זה רובו למיתה דאף דמה שאמרו הרופאים שבודאי ימותו ליתא דישועת ד' כהרף עין מ"מ עכ"פ רובו למיתה ולדעת הגאונים אין מחללין שבת משא"כ באמו שיש לה חזקת חיות אף אם נחשיבה לגוסס מחללין עלי' שבת על כן אמו עדיפא ומותר להרוג הולד דכ"ש הוא מחילול שבת כמ"ש תוס' נדה מ"ד וע' שבות יעקב סי' נ"ג ח"א ומ"ש בספרי על דבריו. מ"מ עדיין יש לעיין דזה דוקא לשיטת הגאונים שהבאתי שם דאין מחללין על הולד שהוא מפרכס אבל הרבה פוסקים לא ס"ל כן:
ג והנה ראיתי בנובי"ת ח"מ סי' נ"ח הנ"ל שכ' דמי' הותר להרוג הטריפה השלם. לכאורה י"ל עשה דהצלת נפשות דוחה ל"ת ודוקא דשלם אמרינן אין עשה דוחה לל"ת שיש בו מיתת ב"ד משא"כ בטריפה דליכא מיתה ולדעת מנ"ח הובא בספרי לאו"ח סי' י"ח אות ט"ז גם מלקות ליכא ולדעתי יש בו מלקות אבל מיתה אין בו כמו שהארכתי שם על כן עשה דוחה לל"ת אך כבר כתבתי בתשובה דבעבירות שבין אדם לחבירו ל"ש עשה דוחה ל"ת דבודאי אסור לגזול לצאת ידי אתרוג גם כתבתי דבשבע מצות בני נח אין עשה דוחה לל"ת דהלאו שוה בכל אף בבני נח והעשה אינו שוה בכל וזה דלא כתפארת ישראל בר"פ לולב הגזול שכ' דבכה"ג י"ל עשה דוחה לל"ת אך בהצלת נפשות דהוא ג"כ עשה שבין אדם לחבירו גם י"ל דב"נ חייב בהצלת נפשות דבסנהדרין ע"ב ילפינן משופך דם האדם באדם אמרה תורה הצל בדמו של זה וזה ניתן לבן נח אך הרמב"ם לא יליף מזה רק מוקצותה את כפה ועי' נובי"ת ח"מ סי' נ"ח שכ' דרמב"ם פוסק כר' ישמעאל דדריש הך קרא שאסור להרוג עוברין עיי"ש. אבל עכ"פ לש"ס דסנהדרין דיליף מקרא דשופך להצלת נפשות קאי גם לב"נ על כן לדידי' עשה דוחה לל"ת ולשיטת הגמ' י"ל דמותר להרוג טרפה להציל נפש:
ד והנה עפ"י הנ"ל יש ליישב דברי הרמב"ם פ"א מרוצח ה"ט שכ' במקשה לילד מותר לחתוך העובר שבמעי' מפני שהוא כרודף יצא ראשו אין נוגעין בו שאין דוחין נפש מפני נפש וזהו טבעו של עולם ולמה אמר ברישא שהוא כרודף ובגמ' משמע דל"ה מטעם רודף שהרי הקשה בגמ' לר"ה דקטן רודף מותר להרגו מיצא ראשו דמוכח דאסור להרוג קטן רודף וקשה ולטעמיך אמאי בלא יצא ראשו מותר להרוג וע"כ לא מטעם רודף. ניחא דבסוגיא דסנהדרין דיליף רודף מקרא דשופך דם האדם באדם א"כ הו"ל עשה השוה בכל וי"ל דבעובר הטעם דעשה דוחה לל"ת שאין בו מיתה ומ"ה לא הוצרך הטעם דרודף. אבל הרמב"ם דיליף מקרא דוקצותה את כפה כדאיתא פ"א מרוצח ה"ז וכבר כתבתי בשם נוב"י הטעם א"כ עשה ליתא בב"נ וכבר כתבתי דעשה שאינו שוה בכל בב"נ אינה דוחה ל"ת שיש בב"נ ואף דבכלאים בציצית עשה שאינה שוה בכל דוחה ל"ת השוה בכל מ"מ מצות שישנו בב"נ והעשה אינו בב"נ גרע טפי על כן צריך הרמב"ם לומר משום רודף והיינו דצירוף רודף בהדי העשה משא"כ ביצא ראשו דיש חיוב מיתה ל"מ הצירוף דהוא טבעו של עולם והיינו דמשמים רדפו לי'. והנה מ"ש שי"ל דב"ב אינו מצוה להציל לחבירו בנפשו של רודף ע' סנהדרין ע"ג דמדין השבת אבידה חייב אך י"ל דב"נ א"ח בהשבת אבידה. אך מדברי רמב"ן פ' וישלח נראה דחייב וכבר פלפלתי על דבריו ועי' תוס' סנהדרין נ"ט ד"ה ליכא מידי שנסתפקו אם ב"נ מותר להרוג העובר להציל האם ונראה סברתם דב"נ מוזהר על העוברין מ"מ כל דלא עקר הולד הוה גוף אחד:
ה ולדינא מלבד הסברא הנ"ל י"ל דהורג עובר שלא יצא ראשו. ל"ה רק איסור תורה (דלא כדכתבו תוס' נדה מ"ד דמותר להרוג דזה שיגרא דלישנא רק דאסור מדאורייתא) מ"מ כיון דמשמע דאין בו מלקות עשה דוחה לל"ת אף דל"ה שוה בכל וישנו בב"נ הלא לשיטת שושנת העמקים כלל ב' דלאו שאין בו מלקות נדחה מפני עשה אף שלא בעידנא והובא בספרי חיו"ד ח"ר סי' קמ"ב בשולי המכתב. רק י"ל דבעובר לא אימעט רק ממיתה וחיוב מלקות יש רק דאין לוקין משום דמשלם דמי ולדות דכל היכ' דאיכא ממונא ומלקות משלם ולא לקי ובחובל לכ"ע הדין כן. והנה בטרפה שנסתפק הנוב"י י"ל דחיי שעה נדחה מפני חיי עולם כדאמרינן בע"ז כ"ז ע"ב דלחיי שעה לא חיישינן ועיין תוס' שם ד"ה לחיי שעה שכ' דשבקינן הודאי למיעבד הספק ול"ח לחיי שעה וה"ה להציל שלם ולהרוג טרפה. אך לשיטת תוס' גיטין נ"ז דבאדם טריפה חי יותר מי"ב חודש ל"ה חיי שעה. ובלא"ה יש לדחות הראי' מתוס' ע"ז ומצאתי בתפארת ישראל סוף יומא שכ' ג"כ דחיי שעה נדחה אך הראי' שהביא מנדרים כ"ג דאמר עולא פרע בית השחיטה יש לדחות ואקצר בזה:
ו הנה בנ"ד שהולד הוציא ראשו ואיכא חיוב מיתת ב"ד ודאי אין עשה דוחה לל"ת אך שיש לומר כיון ששניהם ודאי ימותו הורגין הולד ויש להסתפק אם לסמוך על הרופאים בזה ועי' ברמב"ם פ"ח מרוצח ה"ח שכ' ההורג את הטריפה אע"פ שאוכל ושותה ומהלך בשוק הר"ז פטור מדיני אדם וכל אדם בחזקת שלם וההורגו נהרג עד שיודע בודאי שהוא טריפה ויאמרו הרופאים שמכה זו אין לה תעלה באדם ובה ימות אם לא ימיתנו דבר אחר. ובביאור דברי הרמב"ם הארכתי בתשובה ואמנם מהרמב"ם לא מוכח רק דסמכינן ארופאים שלא להרוג נפש אולם לסמוך על בקיאות הרופאים להרוג נפש אין ראי' מדברי הרמב"ם. ועי' תשו' ח"ס יו"ד סי' קנ"ח דאין לסמוך על הרופאים רק בדבר כללי ולא בגוף פרטי וכוונתו ג"כ דדוקא בספק נפשות להקל כגון בשבת ויו"כ סמכינן ארופאים ועי' שו"ת ב"ח החדשות סי' ל"ו שכ' הא דסמכו חז"ל בנדה כ"ג על הגדת הרופאים היינו משום שהיו שנים ובני ברית. והנה בנ"ד ל"ש להקל משום ספק נפשות דלענין הולד הוה ספק נפשות להחמיר. באופן דהגדת הרופאים יחשב עכ"פ כרוב שעפ"י הרוב שניהם ימותו ע"כ עדיין יש לעיין והנה ראיתי בתש' מחנה חיים מהדורא ב' חלק ח"מ סי' נ' שכתב על שאלה כנ"ד שאסור להרוג הולד אך שכ' דהאשה בעצמה מותרת להציל עצמה להמית הולד, אך אם אחר יכול להרוג מתורת זכי' ל"ש לומר אשלד"ע כיון דאין עבירה למשלח ל"ש אשלד"ע וזה מבואר בקצה"ח סי' ק"ה ומ"מ כ' בקצה"ח דדוקא בעשה שליח אבל תורת זכי' ל"ש בדבר עבירה עיי"ש אמנם בעיקר דברי המ"ח הגאון מהר"מ שיק חיו"ד סי' קנ"ה דוחה דבריו ונוטה להתיר רק שכתב שאין להאמין לרופאים רק כשאומר ברי לי אין למחות בידו ומ"מ נ"ל דבעי לזה ב' רופאים בני ברית שיאמרו כן כמ"ש לעיל בשם תשו' ב"ח ומ"מ לדינא עדיין צ"ע אך אם כבר הורה כת"ת יש לו על מי לסמוך על הני אריותא גדולים חקרי לב:
בשולי המכתב הנה לעיל הבאתי מ"ש בספרי לא"ח סי' י"ח אות פ"ז דבהורג את הטריפה חייב מלקות דהרי הכהו מקודם ומכה טרפה חייב דלא כמ"ש במנ"ח. אמנם בתוס' כתובות ל"ג ד"ה. אלא אפשר שכתבו במעידין על הטרפה דהוה עשאאי"ל דאי אפשר לקיומי בשום דבר לא במיתה ולא במלקות דגברא קטילא בעי למיקטל. משמע דפטור ממלקות דאס"ד ההורג טרפה חייב מלקות אמאי א"א לקיים הזמה במלקות דכמו דהורג טרפה חייב מלקות ה"ה כשרצו להרוג והוזמו יהיו נלקין אמנם לפמ"ש בספרי דבהורג טרפה כיון שחייב לשלם דמים ליורשים אינו לוקה ומשלם כמו כל חובל בחבירו דגילתה התורה ממונא משלם ולא לקי ה"ה כשרצו להרוג טרפה והוזמו ממונא משלם. על כן א"א לקיים הזמה במלקות וממונא ל"ה כאשר זמם ברצו לחייב מיתה אף אם נאמר דבמלקות מיקרי כאשר זמם ברצו להרוג טרפה וזה שהאריכו התוס' בכתובות ולא כתבו כן בריש מכות תוס' ד"ה מעידין דשם הקשו מנערה המאורסה ובודאי לא נתקיים הזמה במלקות משא"כ בטרפה ודוק היטב ומ"מ יש לעיין בדבר: