שות בית יצחק· רבי יצחק יהודה שמלקיש
יו"ד ח"ב · סימן קנה
מחתן המחבר:
ב"ה:
פרעמישלא:
לחכם אחד לליווארנא במדינת איטאליא:
שאלני ידידי ע"ד שרפת גויות המתים אשר חדשים מקרוב נוסדו חבורות לשרוף אותם לאפר ולטמון האפר בכלי למען יהי' למזכרת לבניהם אחריהם. וגם בעיר מגורו נוסדה חבורה לשרוף גוית המתים ונפשו בשאלתו אם יש איסור עפ"י דתה"ק לעשות כן:
א תשובה כפי מה שכ' לי כ"מ כי האפר יתנו בכלי ולא יבא לכלל קבורה אין כאן שאלה כי העושה כן עובר בעשה ול"ת, בעשה דקבור תקברנו ובלאו דלא תלין כמבואר במשנה סנהדרין מ"ו ע"א כל המלין את מתו עובר בל"ת ובש"ס שם אמרינן מנין למלין את מתו שעובר בל"ת שנאמר כי קבר תקברנו ופסק כן הרמב"ם פט"ו מה' סנהדרין ה"א ויש לע' בדברי הש"ס דיליף ל"ת מקרא דקבר תקברנו וזה עשה ולא ל"ת ומצאתי בתשו' חות יאיר סי' קל"ט שהעיר בזה. אכן במכילתא איתא מנין שעובר בל"ת שנאמר לא תלין והי' מקום לומר כיון דאפר אינו מטמא כמו שיבואר לפנינו לא שייך כאן העשה כי קבר תקברנו וכמו שרצה החות יאיר בסי' הנ"ל לומר לענין מת עכו"ם וע' בתשובת בית יצחק למו"ח שליט"א סי' ט"ו אות ד' וגם לא שייך כאן הך כי קללת אלקים תלוי דלא ניכר האפר אם הוא של אדם ואינו דומה להך דשני אחין המבואר בסנהדרין שם. אכן כבר כ' הרמב"ן על התורה פ' תצא דהא דכתיב לא תטמא את אדמתך אינו נותן טעם להך דכי קבר תקברנו דא"כ יהי' מותר בחוץ לארץ אלא הוא לאו בפני עצמו ובזה נדחו דברי החו"י וגם בענין דידן באפר צריך קבורה וכיון שכ' הרמב"ן בספר תורת האדם לענין קבורה דאינו מקיים הך דכי קבר תקברנו רק בקובר בקרקע א"כ בנתנו האפר בכלי לא קיים מצות קבורה ועובר בעשה ול"ת:
ב אכן אף אם יקבר האפר אח"כ באדמה ג"כ אסור לדעתי מדאמרינן סוף תמורה ל"ד דכל הנקברים לא ישרופו ומת מן הנקברים כדאמרינן בש"ס שם ונקברין אפרן אסור והתניא דם הנדה ובשר המת שנפרכו טתורים מאי לאו טהורים ומותרים ופירש"י ובשר המת מן הנקברים הוא וא"כ אסור לשורפו אף אם יקברהו אח"כ, ואף שכ' המג"א סי' תמ"ה דלא אסר הרמב"ם לשרוף הנקברים אלא ברוצה ליהנות מאפרם ע' בחק יעקב שם שחולק עליו בזה ובקושית המג"א שם מדוע פסק הרמב"ם בחמץ דיוכל לפררו ולזרות לרוח או לשרפו וחמץ מן הנקברים לרבנן י"ל דהרמב"ם סובר כרש"י דבשבע לכ"ע בקבורה ולא נחלקו אלא בשעה ששית ופוסק אף דגם בשעה ששית מצוה לקברו יכול לשורפו כיון דלא אסור בשעה ששית רק מדרבנן בהנאה לא חיישינן דלמא אתי להנות מאפרו משא"כ מת דאסור בהנאה מדאורייתא דילפינן מעגלה ערופה שפיר גזרינן ואיסור גמור הוא וע' פמ"ג סי' תמ"ה שהעיר כעין זה. ובזה יש להבין דברי המשנה באהלות פ"ד מ"ב תבת המגדל יש בו פותח טפח ואין ביציאתה פותח טפח טומאה בתוכה הבית טמא ר' יוסי מטהר מפני שיכול להוציאה לחצאים או לשורפה במקומה ובפ"ג דאהלות מ"ז אמר ר' יוסי השדרה והגלגלת כמת וצריך ארבעה טפחים ואם אין ביציאתן ארבעה טפחים מטמא והרי יכול לשורפה במקומה. וכבר הקשה כן הרא"ש פ"ד דאהלות ולהנ"ל ניחא דהמל"מ סוף ה' אבל כתב דכזית מן המת אין טעון קבורה ודלא כסוי"ט פ' המצניע וא"כ בכזית מן המת דאין מצוה לקוברה שפיר אמר ר' יוסי דיכול להוציאה חצאין או לשורפה במקומה משא"כ בשדרה וגלגלת דחייב לקוברם אין יכול לשורפם דכל הנקברים לא ישרופו (וע' תוס' חולין קכ"ה ע"ב ד"ה יכול שחילקו ג"כ בין מת שלם או אינו שלם אך צע"ג בדבריהם שכ' דאין דרך לשרפו ולנתחו פחות מכזית ואמאי לא כתבו דאסור לשרפו כיון דטעון קבורה). ואף. דהרשב"א בתשו' סי' שס"ד כ' דמותר לתת סיד על גוית המת למען יוכל להוליכו אל קברות אבותיו התם לא ישרוף רק הבשר וזה משום כבוד המת להוליכו אל קברות אבותיו שפיר דמי וע' בתשו' שבות יעקב סי' צ"ז מה שתמה על דברי הרשב"א וכבר יישב הרדב"ז סי' תפ"ד את דבריו ומצאנו בשאול שאנשי יבש גלעד שרפו בשרו וקברו עצמותיו כמבואר בשמואל א' סי' ל"א וכ' הרד"ק הואיל ועלה בו רמה שרפו בשרו משום כבוד המת. אכן גם שם כ' התרגום יונתן דקלו עליהן כדרך ששורפין על המלכים ורבינו ישעי' כ' דבשמים שרפו עליו וגם בשרו לא נשרף. וע' אברבנל על התורה דבחכמים שחנטו לאבותינו הי' כי הקשו הבשר ע"י הבשמים ואבר לא נשתנה אבל לשרוף עצמות איסור גמור הוא:
ג ומצאתי בירושלמי כתובות פי"א ה"ב ר'. יודן בעי אמר שרפוני ועבדו בי עבודה ותנו חצי שדה פלונית לפלוני אם אין שורפין אין נותנים וע' במפרש שם שנדחק מאוד בכוונת הדברים ואנכי אמרתי לפרש דבריו וממילא יפשט ספיקן דכוונת הירושלמי אם אמר שרפוני ותנו שדה פלונית לפלוני או אם אמר עבדו בי עבודה ותנו שדה פלונית לפלוני כי וא"ו דועבדו בי עבודה הוא ו' המחלקת וכן פי' המפרש שם ונסתפק הירושלמי בהא דאמרינן מצוה לקיים דברי המת אם אמר שני דברים שרפוני ותנו שדה פלונית לפלוני וע"ז שאמר שרפוני אין שומעין לו דאסור לשרוף גוית המת א"כ גם בזה שאמר תנו שדה פלונית לפלוני אין שומעין לו או דלמא במה דאמר שרפוני אין שומעין אבל במה דאמר תנו שדה פלונית לפלוני שומעין וכעין שנסתפק חותני הרב הגאון שליט"א בס' בית יצחק סי' י"ח אות ד' לענין אין שליח לדבר עבירה אם עשה השליח לדבר מצוה ולדבר עבירה אם אמרינן כיון דהשליחות בטל לדבר עבירה גם לדבר מצוה בטל או דלמא מחלקינן השליחות וע' גיטין ח' ע"ב כל נכסי קנוין לך דנחלקו אביי ורבא דאביי אמר מתוך שלא קנה נכסים גופו נמי לא קנה ורבא אמר דעצמו קנה נכסים לא קנה. ולכאורה נראה טעם הירושלמי שתלה ב' דברים זה בזה שאמר שרפוני ותנו שדה פלונית והוה כתנאי כהך דביצה כ' ע"א כשאמר לינסב והבו לי' אי נסיב שקיל משום שהוקדם לינסב והוה תנאי קודם למעשה כמ"ש בעל המאור שם אך קשה דהו"ל מתנה ע"מ שכ' בתורה ותנאי בטל ומעשה קיים ואמאי אל יתנו לפלוני וע' ירושלמי סוף פ"ו דפיאה דמבואר ג"כ דתנאי בטלו. אך לפמ"ש הרמב"ן במלחמות בביצה שם דבאומר שיעשה אחד ב' דברים להבא ותלאן זב"ז א"צ למשפטי התנאים ה"ה לענין מתנה עמ"ש בתורה י"ל כן. אולי זה גופה האיבעי בירושלמי ודו"ק:
ד והנה כ"מ העיר דיש בזה חשש טומאה וכוונתו שהאפר מטמא כל הבא אל הבית אשר הוא בו והי' כי יבא כהן אל הבית ונטמא. הבא במשנה דאהלות מ"ב ע"ב יש מחלוקת לענין אפר שרופים דר' אליעזר מטמא ורבנן מטהרין ופסק הרמב"ם בה' טו"מ פ"ג ה"י כחכמים ואף דבנדה דף כ"ח ע"א א"ל רבינא לר"א ר"י דאמר כמאן כר"א דאמר אפר שרופין ברובע וקיי"ל ר"י ור"ל הלכה כר"י לבר מתלת כמבואר ביבמות ל"ו ושארי מקומות כ' הכ"מ דהרמב"ם פסק בכאן כר"ל משום דר"י ס"ל כר"א ולית הלכתא כר"א והא דלא חשיב ליה בהדי הנך דלית הלכתא כוותי' דר"י י"ל דהתוס' הקשו בבכורות כ"ג ע"א ד"ה הניחא דלכך לא פריך על בר פדא מההוא דר"ש דאית לי' נמוק הולד עד שלא יצא ומטעם ביטול ברוב וקשיא נהי דבמגע לא מטמא תטמא במשא וגבי טומאת מת לא שייך ראוי' לגר ומדאינה מטמאה באוהל אלמא טומאה כמאן דליתא ותירצו דבר פדא יתרץ כר"ל דפליג על ר' יוחנן ומפרש טעמא משום בלבול צורה וכיון דבר פדא ס"ל כר"ל פסק הרמב"ם כוותי' ומשו"ה לא נקיט לי' ג"כ בהדי הנך דהלכה כר"ל כיון דגם אמוראי אחריני פליגי בהכי. ובזה הי' מקום לישב דברי הרמב"ם התמוהים דפ"ד דבכורות דין י"ב פסק דהלכה כראב"י דבהמה שהפילה חררת דם הרי זו פטורה מן הבכורה ובפ"א מה' אבות הטומאות פסק דאינו מטמא במגע ובמשא כר"ח ובסוף ה' טומאת מת פסק דשליא בבית הבית טמא וזה דלא כר"ש ור"י אמר דראב"י ור"ש אמרו דבר אחר וע' בלח"מ בה' בכורות שם ולהנ"ל נכון דכיון דבר פדא ס"ל כריש לקיש דטעמא דר"ש משום בלבול צורה ולא משום בטול ברוב ולדידיה לא צריכין לטעמא דבטול ברוב כמו שכ' התוס' בדף כ"ג ע"ב ד"ה אלא אדראב"י וע"ש בדבריהם דגם רב ס"ל כר"ל א"כ לא אמרינן דאמרו ד"א אף דהרמב"ם פסק בפ"א מה' אבות הטומאות כר"י דאמר אחד זה ואחד זה עד לכלב וא"כ ע"כ טעמא דראב"י משום בטול ברוב אבל בזה יסבור דטמעא דר"ש משום בלבול צורה אולם הא דהקשו התוס' בדף כ"ג ע"ב ד"ה אלא דא"כ מוכח מדר"ש דלא בטיל ברוב מדהוצרך לטעמא דבלבול צורה ור"מ דמטמא ע"כ דלית ליה ביטול ברוב מדמטמא א"כ עדיין קשין דברי הרמב"ם אהדדי. ועוד צ"ע לישב דהנה המל"מ ל מה' כוע"מ הי"ד הביא לשי' ה"ר משולם דדבר שבא לעולם ע"י תערובות לא בשל א"כ מ"ט דר"ש דמכשיר השליא משום דבטל בדם הלדה הרי בא לעולם ע"י' תערובת ותי' דהולד הי' ניכר קודם שנימוח וביאר המל"מ דבריו דחלות הטומאה הוה קודם שנולד ובא לעולם ע"י תערובות היינו שאסורו והווייתו שניהם היו בתערובות משא"כ בשליא שהטומאה חלה קודם שיצא לאויר העולם ובזה הי' מקום להבין פלוגתת ר"מ ור"ש לענין שליא דר"מ מטמא ור"ש מטהר דהרי ק'. על הא דאר"י משום ביטול ברוב נגעו בה והרי בא לעולם ע"י תערובות וע"כ כתירוץ המל"מ דהולד הי' לו טומאה קודם שיצא לאויר העולם והנה בזה נחלקו ר' ישמעאל ור"מ בחולין ע"ב ובאהלות פ"ז מ"ה אמר ר"מ בשני שפירין טמא ופי' הר"ש דלר"מ אעפ"י שנפתח הקבר אינו מטמא עד שיצא לאויר העולם וע' תוס' חולין דף ע"א ע"א ד"ה ואשה וסבר כדינא דתוספתא דאהלות דאין לולד טומאה עד שיצא לאויר העולם ונאמר לדעת הר"ש באהלות ר"מ ס"ל הכי וא"כ לר"מ שפיר הוה בא לעולם ע"י תערובות ור' יוסי דס"ל כר"ש בנדה שם פליג על ר"מ כמבואר בר"ש שם וא"כ לא הוה בא לעולם ע"י תערובות ומשו"ה לר"מ מטמא ולר"ש ולר"י הגיח טהור וכ"ז בהבנת פלוגתת ר"מ ורבנן אבל דברי הרמב"ם צ"ע דהרמב"ם פסק כר"י דאחד זה ואחד זה עד לכלב א"כ ע"כ טעמא דראב"י משום ביטול ברוב וכן כ' הרמב"ם בפ"א מה' אבות הטומאה הט"ז דבהמה ששפתה חררת דם אינה מטמאה דבטלה ברוב וע' כ"מ שם אף דבבהמה אפילו לר"ע דאמר עובר במעי אשה טמאה הכא טהורה כמבואר ברש"י חולין דף ע' ע"ב וא"כ נולד האיסור בתערובות ואעפ"כ בטל א"כ בשליא דאליבא דר"ע עובר במעי אשה טמא וא"כ לא הוה בא לעולם ע"י תערובות ואפ"ה מטמא וי"ל לתירוץ האחרון של התוס' בבכורות דהסוגיא דנדה דר"ש מטהר אזלא אליבא דמ"ד אין מאהיל וחוזר ומפסיל ור"ע דמטמא אית ליה דלא בטיל ולא הוה מאהיל וחוזר ומאהיל והוא לשיטתי' דהוה בא לעולם ע"י תערובות וכיון דהרמב"ם פסק בפ"ד מטומ' מת דיש מאהיל וחוזר ומאהיל א"כ אף אם נימא דבטיל ברוב שפיר מטמא כדברי התוס' ופסקי הרמב"ם נכונים. והנה בר"ש דאהלות תמה על ר"מ דאית לי' אפילו בנפתח הקבר אינו מטמא עד שיצא לאויר העולם ובבכורות כ"ב ע"א קאמר על מתניתין אין לנפלים פתיחת הקבר עד שיעגילו ראש כפיקה כפיקה של שחי. אכן לפי' הרמב"ם והרב שם דהך דאין לנפלים פתיחת הקבר הכוונה שאם לא העגיל ראש כפיקה אפילו באינה יכולה ללכת טהור אין ענין להך דר"מ שם ואין סתירה בדבריו:
ה והנה התוס' בנדה כ"ז הקשו על הא דפריך בנזיר דף נ' השתא כזית מן המת מטמא מת עצמו לא כש"כ דלוקמי בשליח דכלה מטמא וגם חסר ממנה אינה מטמאה ופי' המהרש"א שם דדוקא אליבא דר"מ פריך דלר"ש לא משכחת לה טומאה בשליא דאף בבית הפנימי טהור או משום דבטיל ברוב או משום בלבול צורה ורק לר"מ משכחת לה טומאה בשליא יעו"ש במהרש"א ובזה יש להבין הא דכעס ר' יהודא ואמר הלא אמרתי אל יכנסו תלמידי מאיר לכאן מפני שקנתרנים הם ולכאורה במה הראה לדעת שקנטרנים הם אכן להנ"ל נכון דבאמת קשה אם על כזית מן המת מגלח על מת עצמו לא כש"כ וע"כ כתי' התוס' דמיירי בשליא ומוכח דשליא מטמא כר"מ ור"י חולק עליו בזה וס"ל כר"ש כמבואר בנדה שם משו"ה כעס עליו דבתוך דברי ר"מ הראו גם כן את מחלקתו בשליא ובירושלמי נדה פ"ג ה"ד כלים שהיו שם בשעת יציאה מהו נשמעינה מן הדא דתנינן תמן ראב"י אמר בהמה גסה ששפעה חררת דם תקבר ונפטרה מן הבכורה ותני עלה אינה מטמא במשא אמר ר"י ר"ש וראב"י אמרו דבר אחד הדא אמרה כלים שהיו שם בשעת יציאה טהורים ונדחק המפרש שם בהבנת דברי הירושלמי ולדברינו לעיל יבא על נכון דהנה על קושית הר' משולם הרי בא לעולם ע"י תערובות ומדוע בטלה השליא ברוב תירץ המל"מ דהי' לולד טומאה בפתיחת הקבר ולא נתבטל עד אשר יצא לבית הפנימי והוא הפרוזדור או עד שיצא לאויר העולם. אכן ברי"ט אלגזי כ' דזה אינו רק לר"ע אבל לר' ישמעאל בחולין ע"ב אין לולד טומאה בפנים ותירץ דהי' לולד קיום וממשות קודם שיצא לאויר העולם אף דלא הי' לו טומאה אז ומשו"ה לא נקרא בא לעולם ע"י תערובות יעוין שם בבכורות כ"ב וברי"ט אלגזי והנה אם כדעת המל"מ הכלים שהיו בשעת יציאה טמאים אף לר"ש דאז עדיין הי' הולד שלם אכן לדעת הרי"ט אלגזי טהורים היו ומספקא לי' לירושלמי אליבא דר"ש כמאן ס"ל אי כר"ע והולד יש לו טומאה בפנים וא"כ הכלים שהיו בשעת יציאה טמאים או כר' ישמעאל ס"ל ורק דהולד הי' לו ממשות וקיום וטומאה לא הי' לו וא"כ הכלים טהורים ופשיט לי' מדא"ר יוחנן ראב"י ור"ש אמרו דבר אחד וראב"י אמר למלתי' גבי בהמה ובבהמה לכ"ע אין טומאה לולד בפנים כמבואר בחולין ע' ברש"י שם וע"כ דהא דלא הוה בא לעולם ע"י תערובות אין הטעם משום דהולד טמא בעודו בפנים ורק משום דהי' לו קיום בפ"ע וא"כ הכלים שהי' שם טהורים עכ"פ הרוחנו בישוב דברי הרמב"ם דפסק כר"ל נגד ר"י משום דרבים ס"ל כוותי' אכן לחד תירוץ בתוס' נדה כ"ד ד"ה מת גם ר"י ס"ל כחכמים דמטהרי באפר שרופים אכן ס"ל דלא מטהרי רק ברובע אבל כשכל גופו שלם גם חכמים ס"ל דמטמא וא"כ יש טומאה כיון דהאפר שלם אכן לחד תירוץ שבתוס' שם ר' יוחנן ס"ל דוקא בששלדן קיימת מטמאי חכמים וא"כ כאן לית חשש טומאה והנה התוס' הביאו בשם הירושלמי דהא דשלדן קיימת טמא הוא רק מדרבנן אולם בש"ס דילן חולק עליו דהתוס' בסוכה כ"ה וכן בסנהדרין נ"ב הקשו על ר"ע דאי"ל מישאל ואלצפן היו למאן דאמר שרפה ממש הי' במה נטמאו הרי האפר אין מטמא ותרצו דשלדן קיימת הי' ולדברי הירושלמי עדיין קשה דטומאתן לא הי' רק מדרבנן ואיך נדחו לפסח ב':
ו ובהך דשלדן קיימת פי' הרמב"ם השדרה והצלעות קיימים ותמה עליו בתשו' יעב"ץ סי' קס"ט בח"ב וכ' דזה לא מקרי שלדן קיימת רק בשכל הגוף קיים ולי נראה להוכיח כדברי הרמב"ם בחכמי צרפת. הובא בקרבן אהרן. הקשו מדוע לא טמאו אלעזר ואיתמר א"ע לאחיהם לנדב ואביהו ובפרט לר"ע דאית ליה בסוטה ג' דלה יטמא מצוה ותי' בדורש לציון דכיון דשרפה ממש הי' לא היו מחויבים לטמא כמבואר בנזיר מ"א לאביו כשהוא שלם ולא כשהוא חסר. אכן עדיין קשה במה נטמאו מישאל ואלצפן וליכא למימר דנטמאו בבגדיהם אשר לא נשרפו כתירוץ המפו' דהרי לשיטת הרמב"ם פ"ו מה' ק"פ דטמא טומאה מן המת שאין הנזיר מגלח עלי' שוחטין עליו בשביעי שלו וע"כ דהי' שלדן קיימת ואם נאמר דשלדן קיימת היינו בשכל גופו קיים א"כ שוב ק' מדוע לא טמאו אלעזר ואיתמר א"ע וע"כ כדברי הרמב"ם דשלדן קיימת היינו השדרה והצלעות ולא יכלו אלעזר ואיתמר לטמא א"ע דלמת חסר אין מטמאין ומישאל ואלצפן נטמאו. ובתשו' יעב"ץ הנ"ל מביא דמישאל ואלצפן נטמאו בעצם קטן ששמו לוז. והביא כן בשם ס' פענח רזא פ' קרח ותמה עליו דעד כאן לא אמרינן בנדה דטמא אלא בשלדן קיימת אבל באין שלדן קיימת טהור אף דאיכא עצם לוז ועוד דא"כ מה איכא בין שלדן קיימת לאין שלדן קיימת דבאין שלדן קיימת נמי טמא משום עצם לוז. ולא אבין דבריו דבנדה אמרינן דאין מטמא באוהל רק בששלדן קיימת אבל במגע ומשא שפיר מטמא משום עצם לוז. ואדרבה לדעת הספ"ר פ' קרח הנ"ל יתישב לנו קו' המפו' שהקשו איך ילפינן בסוכה כ"ה דהעוסק במצוה פטור מן המצוה מדטמאו מישאל ואלצפן א"ע ולא חששו שעי"ז נדחו לפסח שני והרי אי לא היו מטמאין א"ע ונדב ואביהו היו מונחים בפנים הי' המשכן כולו טמא באוהל הטומאה ועדיין לא ידעו ההפרש בין צבור דעושין בטומאה ליחיד דאין עושה בטומאה ולהנ"ל נכון דלא הי' אז טומאת אוהל שם דעצם לוז אין מטמא באוהל וק' לי על תירץ התוס' השני דלר' יוחנן לא מטהרי רבנן רק ברובע אבל כשכל הגוף שלם מטמאי א"כ בנזיר נ' דפריך על כזית מן המת מטמא על מת עצמו לא כש"כ לוקי בשרוף דאז אינו מטמא רק בכולו שלם כאשר הקשו התוס' כן לעיל גבי שליא ותירוצם לא שייך הכא. ומצאתי להר"ש פ"ב דאהלות דמקשה כן על הירושלמי נזיר דלוקמי במת שרוף ושלדן קיימת. אכן דברי הר"ש תמוהין דבירושלמי לק"מ דהירושלמי לשיטתי' דשלדן קיימת לא הוה רק מדרבנן ואין הנזיר מגלח עליו ולא הי' יכול לאוקמי בשלדן קיימת. ובתשו' יעב"ץ הנ"ל הקשה דר"י אדר"י ודר"ל אדר"ל דר"י אית לי' הכא דאפר שרופין טמא ולשיטת התוס' רק ברובע אבל בכולו שלם טמא ובנדה נ"ה ע"א אמרינן דאיכא בינייהו בין ר"י ור"ל דאיפריך אפרוכי ופי' רש"י דלר"י טהור ולר"ל טמא ובאפריך נתבלבלה צורתו ולר"י טמא ולר"ל טהור ולר"ל מצינו לומר דמיירי בששלדן קיימת ומשו"ה טמא אבל לר"י קשה דלעיל מטמא באפר שרופין והכא מטהר. והנה מה שתירץ לר"ל דמיירי בשלדן קיימת צ"ע דא"כ מה מקשה מדתני בשר המת הנפרך טהור לישני דמיירי באין שלדן קיימת. וגם מה שהק' דר"י אדר"י לא ק"מ דעד כאן לא מטמא ר"י אלא בשכולו שלם אבל בכזית מן המת שפיר מטהר ולקמן בדף נ"ה ע"א מיירי במת חסר:
ז היוצא לן מדברינו דלשיטת התוס' אפר שרופין טמא אף לרבנן במת שלם וא"כ יש חשש טומאה אף שכתב הרמב"ם דאין מטמא מ"מ לשיטת התוס' י"ל דמטמא וראיתי בתשו' יעב"ץ סי' קע"ח שהביא דברי הירושלמי אין מדקדקין במת בבה"מ וכ' שרבים פירשו דברי הירושלמי שבעת תלמוד תורה אין כאן טומאת מת. ותמה עליהם דהירושלמי לא מיירי בכהן רק בישראל ולענין דאין ללמוד בבית שהמת שם יעו"ש. ונעלמו ממנו דברי הירושלמי פ' מי שמתו דשם נאמרו הדברים באריכות ושאל כהן מה שיטמא לכבוד תורה ופשיט לה מהך דר' יוסי הוה מתני לתלמידיו והוה תמן מיתא מאן דנפיק לא אמר לי' מידי ומאן דיתיב לא אמר לי' וכל הסוגיא שם לענין כהן ואיך עלה ע"ד לומר דמיירי לענין ישראל וע' בספר תורת האדם להרמב"ן ענין ההוצאה שהאריך בדברי הירושלמי והי' נראה לומר בכוונת הדברים דכיון דהכהן הי' בבית המדרש בשעת מיתה א"כ כבר נטמא ואין אסור שוב לטמאות א"ע וכדברי הראב"ד פ"ה מנזירות דהיכא שכבר נטמא שוב אין מוזהר על הטומאה ומשו"ה כהנים בזמה"ז אין נזהרים על הטומאה וע' בדגול מרבבה ביו"ד סי' שע"ב שתמה על דברי התה"ד הובאו ברמ"א שם דאם כהן שוכב באוהל שהמת שם והגידו לו אסור להמתין עד שילביש עצמו וכ' דל"מ לדעת הראב"ד שאין כאן איסור תורה רק אפילו לדעת הרמב"ם בזה שלא פירש עדיין מהטומאה אין כאן איסור. ואף שבסוף דבריו הדר בו הגאון הנ"ל וכ' דאף לדעת הראב"ד איסור תורה יש מ"מ אין תימה אם התירו משום כבוד תורה האיסור הזה, אכן בתוס' שבועות י"ז ע"א כתבו לישב דברי הש"ס שם דמבעיא להו נזיר בקבר יש שהיה למלקות אף דנטמא כבר ועודו בבית הקברות והוה כמו טומאה בחבורין מ"מ גם במת מונח על כתפו לא פטרוהו בהושיטו לו מת אחר רק בלא הי' יכול להשליך מת הראשון מעליו אבל בקבר שהי' יכול לצאת כל שעה הוא מוזהר לפרוש עצמו מהקבר ובריטב"א ביאר הדברים דכל שלא פירש מהטומאה הנוגע בו הוא ג"כ טמא טומאת שבעה וכשיפרש מהמת הנוגע בו אינו טמא רק טומאת ערב א"כ בזה שאינו משליך המת מעליו ומוסיף עליו הטומאה החמורה עובר בלאו. אולם לאשר הביא הריטב"א בשם מס' שמחות דבפירש מן הטומאה בו ביום אם נטמא הוא מחלוקת ר"ע ור' טרפון דר"ע פוטר כיון שאין מוסיף ימי טומאה עליו א"כ אין תימה אם הירושלמי יהי' בשיטת ר"ע. אכן בירושלמי שם בפ"ג דברכות אי אפשר לומר כן דמבואר שם דר"א ור"ח ור' כהן ור' יעקב בר אחא הוה מטיילין באילין פלטתא דצפורי הגיעו לכפה ופירש ר' כהן ולא הי' דעת חבריו נוחה מזה ושם לא הי' בבית מקודם ואין לומר כדברינו:
ח והנה לעיל כ' דבכזית מן המת דאין חייב לקברו שפיר יכול לשורפו ותירצנו בזה דברי ר' יוסי באהלות כעת ראיתי דעדיין צ"ע דא"כ מה מקשה בתמורה הנקברין אפרן אסור והתניא דם הנדה ובשר המת שהופרכו טהורים מאי לאו טהורים ומותרים ולדברינו דלמא מיירי שם בכזית מן המת דאינו מן הנקברים ומשו"ה אפרו מותר. ושוב ראיתי שהקשה כן בבני יששכר על משניות מבן הגאון בעל תו"ח בשבת פ' המצניע אכן התוס' בנדה נ"ה כתבו דהברייתא לא אזלא אליבא דר' יוסי דא"כ מדוע נקט שהופרכו ולתנא דפליג על ר' יוסי ע"כ אין הפרש בין כזית למת שלם לענין קבורה. תברא לדינא דחשש טומאה תלוי במחלוקת שבין הרמב"ם והתוס' ולשיטת התוס' יש לחוש משום טומאה וא"כ אין לשרוף בשר המת ולטומנו בכלי בבית למען יעמוד לימים רבים כי יש לחוש לדעת התוס' ויש כאן חשש טומאה ומלבד כל אלה הרי מצאנו בתוה"ק ביעקב אבינו שהקפיד מאוד שיהי' גופו קבור באדמה וצוה לבניו וקברתני בקבורתם ואברהם אבינו קנה המערה מאת בני חת למען יקבר בה את שרה אשתו ובאברהם אבינו עצינו ויקברו אתו יצחק וישמעאל בניו אל מערת המכפלה (בראשית כ"ד ט') וכן מצינו ביצחק אבינו (שם ל"ה כ"ט), ומי לנו גדול ממשה רבינו אשר הקב"ה בכבודו ובעצמו נתעסק בו ונאמר בתורתינו הקדושה ויקבר, אותו בגי בארץ מואב ובדוד המלך ע"ה נאמר ויקבר בעיר דוד (מלכים ב' י') וע' סנהדרין מ"ו ע"ב והרמב"ן על התורה בפ' חיי אמר כי התורה הקדושה רצתה להודיענו מקום קבורת האבות. לאשר אנחנו חייבים לכבד מקום קברות אבותינו מכל אלה נראה גודל מצוה הקבורה. כי מעשה אבות סימן לבנים וכל מעשיהם עפ"י הגבורה ובמדרש בר"ר פ' כ"ב איתא גבי הבל מי קברו א"ר אלעזר בן פדת עופות השמים וחיות טהורות קברוהו ונתן להם הקב"ה שכרן וע' במד' ב"ר פ' נ"ח י' פעמי' כתיב בני חת כנגד עשרת הדברות ללמדך שכל מי שהוא מברר מקחו של צדיק כאלו מקיים עשרת הדברות והכוונה כי בעשרת הדברות נכללו שלשה העקרים מציאות ד' שכר ועונש ותורה מן השמים ומי שמאמין בעקרים האלו קובר גוית המת ומאמין בתח"ה ע"ד שאמרו חז"ל עתידין צדיקים שיעמדו בלבושיהן והכוונה בגופן שלהן וכל הקובר מתו הרי הראה שמאמין בעשרת הדברות ומי ששורף את מתו אות הוא שכופר בתחי"ה [וע' תוס' ב"ק ט"ז ע"ב ד"ה והוא דלא כר"ע בשם המדרש שיש עצם בשדרו של אדם שממנו נוצר לעתיד לבא עיי"ש בתוס' כשנשתנה אינו ח' לעתיד לבא] ובכל העיקרים והרי הוא ככופר בעשרת הדברות ובכה"ת כולה אשר ע"כ נראה לי שאיסור גמור הוא לשרוף בשר המת. מכל הלין טעמי שאמרתי. וה' ישלח לנו משיחו הולך תמים ויקיצו ישני עפר ובלע המות לנצח:
ידידו הדו"ש נתן לעווין: