שות בית יצחק· רבי יצחק יהודה שמלקיש
יו"ד ח"ב · סימן קנד
ב"ה:
לבוב יום ה' פנחס תרנ"ד:
שלום וברכה לכבוד ידידי שאהבה נפשי ה"ה הרב החריף ובקי בכל חדרי תורה החכם השלם המפורסים מ' חיים קנאללער נ"י:
מכתבו היקר הגיעני והנני לתשובתו:
א מה ששאל במקרא דיחזקאל מ"ד דחשיב ששה קרובים שכהן מטמא להם ולא חשיב שארו זו אשתו הנה לכאורה זה ראיה לשיטת הרמב"ם דס"ל דבעל אינו מטמא לאשתו רק מדרבנן ועל כרחך פי' לקרא דכי אם לשארו כתרגום אונקלס אלהן לקריביה דקריב לי' לא כתרגום יונתן ולא כת"כ שאמר אין שארו אלא אשתו ונמצא דהתורה לא התירה לטמא לאשתו ומ"ה כ' פ"ב ה"ז מאבל ואינו מטמא לה אלא מד"ס עשאוה כמת מצוה כיון שאין לה יורש אלא הוא לא תמצא מי שיתעסק בה וכיון שאינה אלא מדרבנן מ"ה לא חשיב יחזקאל רק מי שמטמא לו דבר תורה. והנה מלשון הכ"מ פ"ב מאבל ה"א נראה דס"ל לרמב"ם דמטמא מן התורה רק דהרמב"ם לטעמי' אזיל שכל דבר שאינו מפורש בתורה אעפ"י שדינו דין תורה מקרי מד"ס וכיון דשארו יש לפרש קריבי' ל"ה דבר המפורש בתורה ומ"מ מדאורייתא מטמא וכן כ' הרדב"ז לשונות הרמב"ם סי' קע"ב אבל מלשון הרמב"ם לא נראה כן ונ"ל דהרמב"ם כשיטתי' דס"ל ירושת הבעל ל"ד וכ' הכסף משנה פ"א מנחלות ה"ה שלכאורה אפשר לומר שהוא מדאור' וקרי לי' מד"ס הואיל שאינו מפורש בתורה אך מדברי הר"מ פ"ו נראה שהוא מדרבנן ממש א"כ אי אפשר לומר שמטמא לאשתו מדאורייתא אעפ"י שאינו יורש אותה מדאורייתא דא"כ אמאי לא מטמא לאחיו ולאחותו מן האם דדרשי' בת"כ מה בנו ובתו שהם ראוי' לירש אף אחיו ואחותו לאפוקי מן האם ואדיליף מבנו ובתו נילף משארו שמטמא לה אף שאינו ראוי ליורשה וע"כ אף שארו אם אין יורשה אין מטמא לה והגם כי הוכחה זו יש לדחות דבת"כ יליף מיתור קרא דבנו ובתו כמבואר שם מ"מ מדברי הר"מ גופי' מוכח כן שהרי כ' ואינו מטמא לה אלא מד"ס עשאוה כמת מצוה כיון שאין לה יורש אלא הוא והרי הוא מטמא לה אעפ"י שאין יורשה מדאורייתא ולמה כ' שעשאוה כמת מצוה. וע"כ מדאורייתא אין מטמא לה כיון שאין יורש אותה וכיון שתקנו רבנן שיורש אותה עשאוה כמת מצוה. ולכאורה יאמר דהוסיפו בזה דמדאורייתא אין מטמא לה כשהיא חסרה מקצת כמו דדרשינן לאביו בזמן שהוא שלם, וכ"פ הר"מ פ"ב הט"ו מאבל וכשעשאוה למת מצוה מטמא לה אף חסרה מקצת כמו למת מצוה וזה דלא כמ"ש במרכבת ח"ג פ"ב הי"ד מאבל וז"ל דאפילו נקטע ראשו אינו מטמא וה"ה למת מצוה דליתא דבמת מצוה באיכא רובו מטמא משא"כ באביו בעי שלם. וכן נראה מירושלמי נזיר דיליף מכי קבור תקברנו דבראשו ורובו חייב בקבורה וכ"כ הש"ך ר"ס שע"ד אך נראה דבודאי לא עשאוה כמת מצוה ממש דא"כ אף כ"ג ונזיר יטמאו לנשותיהם כקו' תוס' יבמות פ"ט וע' מ"ש בספרי שיח יצחק ברש"י גיטין דף פ"ט ובמהרש"ל שם שצדדנו לומר דנזיר מטמא לאשתו אך בודאי לא עשאוהו כמת מצוה ממש וע' במנ"ח מ' רס"ד על כן אי אפשר לפרש כן ועל כרחך כדכתיבנא:
ב והנה צ"ע איך יפרש הר"מ הקרא לא יטמא בעל בעמיו להחלו דבודאי הפי' דאינו מטמא לאשתו פסולה כדאמרינן ביבמות צ' ומוכח דמטמא לאשתו מדאורייתא וכבר הקשה כן הרדב"ז וצ"ל דיפרש ג"כ כמתרגם לא יסתאב רבא בעמי' לאחלותי' וסובר הרמב"ם דהסוגיא דיבמות צ' ס"ל ירושת הבעל דאורייתא ופי' שארו דפ' נחלות שיורש אשתו וה"ה לשארו הקרוב אליו הוא אשתו שמטמא לה ולא יטמא בעל בעמיו שאינו מטמא לאשתו פסולה וכן הא דאמרינן ביבמות פ"ט ע"ב דמקשה בקטנה ומ' איכא מידי דמדאורייתא אבוה מטמא לה ומדרבנן בעל מטמא והלא בכל הנשים הוא כן משום דכל הסוגיא קאי למ"ד ירושת הבעל מדאור' והקרא כפשטי' וכן הברייתא דמ"ק כ' דת"ר כל האמור בפרשת כהנים שכהן מטמא להם ואלו הן אשתו אביו וכו' שהקשה מזה הלחם משנה שם קאי למ"ד ירושת הבעל דאורייתא ומקרא כפשטי' וכן הא דאמר אביי ב"ב קנ"ט נאמרה סיבה בבן ונאמרה סיבה בבעל מה סיבה האמורה בבעל אין יורש בקבר וכו' ודאי קאי למ"ד ירושת הבעל דאורייתא משא"כ למ"ד ירושת הבעל דרבנן קרא דלא תסוב קאי בבן כדאמרינן ביש נוחלין דף קי"א וליכא קרא בבעל. אבל הרמב"ם דפוסק כרב דס"ל בכתובות פ"ד ירושת הבעל דרבנן דוחה כל הני סוגיות וכיון דקרא דשארו דפ' נחלות קאי אאב ה"ה קרא דכי אם לשארו קאי אקרובים כמ"ש המתרגם וכן קרא דלא יטמא בעל בעמיו כמ"ש המתרגם על כן פוסק דבעל אינו מטמא רק מדרבנן ומ"מ פוסק פי"א משמיטה דירושת הבעל אינו חוזר ביובל דחכמים עשו חיזוק לדבריהם כשל תורה כמבואר בר"ם שם להדיא. אך קצת קשה דמנ"ל לרמב"ם דאין יורש אמו בקבר כיון דלא ס"ל כאביי בב"ב קנ"ט דיליף סיבת הבן מסיבת הבעל כנ"ל:
ג והנה מה דקשה לרמב"ם דבעל אינו מטמא אלא מד"ס איך חכמים עוקרין דבר מן התורה בקום ועשה והתירו לבעל לטמא דל"ק דהרי כבר הקשה ביבמות פ"ט מיתומה שמטמא לה בעלה ואיך חכמים עקרו וכו' ומשני משום דהוה מת מצוה. וכ' תוס' דל"ה מת מצוה ממש רק דבדבר הדומה יש כח ביד חכמים לעקור וכ"כ תוס' נזיר מ"ג ומ"ה כ' הרמב"ם בבעל שמטמא לאשתו דעשאוה כמת מצוה דמה"ט חכמים עקרו דבר תורה כמו דמשני בגמ'. אמנם יש לי עיון בדבר הנה כתבתי בספרי שיח יצחק דהיכי דכבוד הבריות דוחה לאיסור תורה כש"כ דחכמים עוקרין מן התורה דלא גרעו כבוד חכמים מכבוד הבריות והארכתי מזה בספרי ליו"ד ח"ר סי' מ"ז ושם ביארתי דכמו שכהן מטמא למת מצוה ואמרינן בברכות כ' הטעם דכבוד הבריות דוחה וכ' רש"י ותוס' דלא ילפינן מזה משום דנזיר ישנו בשאלה וכהן דהו"ל לאו שאינו שוה בכל ומה"ט כתבתי דחכמים עוקרין מן התורה לאו שישנו בשאלה וה"ה לאו שאינו שוה בכל והסברא דהיכי שישנו בשאלה חכמים עוקרין דברי תורה נמצא ג"כ ברדב"ז הובא בספרי בח"ר סי' מ"ז ולעיל סי' כ"ג אות י"א וי"ג. ולפ"ז קשה מה הקשה ביבמות פ"ט מיתומה שנשאת דבעלה מטמא לה ואיך עקרו חכמים ד"ת והרי בלאו שאינו שוה בכל דנדחה מפני כבוד הבריות חכמים עוקרין ד"ת. ואמנם לפמ"ש בספרי ח"ר סי' מ"ז וח"ב סי' כ"ג ובשיח יצחק דלפי הסוגיא דברכות מה שכהן מטמא למת מצוה וכן עושה פסח מטמא ונדחה בשב ואל תעשה מפסח הוא משום כבוד הבריות דהסוגיא דברכות קאי למ"ד בסנהדרין מ"ז רמז לקבורה מן התורה מנין שכ' הלח"מ פי"ב מאבל דס"ל קבורה לאו דאורייתא וע"כ משום כבוד הבריות נדחה ומוכח דלאו שישנו בשאלה ולאו שאינו שוה בכל נדחה מפני כבוד הבריות וה"ה דחכמים עוקרין ד"ת בלאו כזה אבל למ"ד קבורת מת דאורייתא ונדחה הל"ת מפני העשה. אין מוכח דין זה וע' מ"ש בשיח יצחק דהרמב"ם פוסק כן ומ"ה מיושב עה שהקשה ביבמות מיתומה דבעלה מטמא לה דס"ל לסוגיא זו דקבורה דאורייתא ולא נדחה לאו דטומאה מפני כבוד הבריות רק דעשה דקבורה דוחה לל"ת: ד ובזה נלפע"ד לישב קצת דברי הר"ן נדרים ץ' ע"ב שהקשה בטמאה אני לך איך חכמים עוקרין ד"ת בקום ועשה ותירץ דאפקעינהו רבנן לקדושין ובשעה שנאנסה פנוי' היתה, וכ' דבאומרת נאנסתי מפסול אסורה לבעלה כהן ודבריו תמוהין דהרי בדף צ"א בההיא איתתא דכל יומא דתשמיט מיקדמי' משי וכו' אמרה לי' א"כ חד מן נכרים אהלויי דהוה הכא אר"נ עיני' נתנה באחר וכ' הר"ן דע"כ באשת כהן היתה דאנוסה הוה. ולדברי הר"ן בנכרי באמת אסורה. וכבר תמה בזה בח"ס אה"ע ח"ב סי' צ"ח וגם בנדרי זרוזין ולהנ"ל י"ל הנה בפשיטות קו' הר"ן ל"ק דהרי שם באשת כהן מיירי דהו"ל לאו שאינו שוה בכל ונדחה מפני כבוד הבריות וה"ה דחכמים עוקרין מן התורה. וכבר כתבתי כן בספרי חיו"ד ח"ר סי' מ"ז הנ"ל עי"ש אות ד' שפרשתי בזה דברי התוס' כתובות ס"ג וישבתי בזה קו' מהרש"א ופיסקי מהרא"י בדרך נכון. אך י"ל דהר"ן הקשה לשיטת הסוגיא דיבמות פ"ט דס"ל קבורת מת מצוה דאור' וכבוד הבריות אינו דוחה ל"ת אף שאינו שוה בכל. וה"ה דחכמים אין עוקרין לאו זה בקום ועשה ומ"ה הקשה ותי' דלשיטה זו י"ל הטעם דאפקעינהו רבנן לקדושין. ולפ"ז אם אמרה שנבעלה לפסול לה נאסרה ול"ק מר"נ גבי אהלויי שאמרה לנכרי נבעלה שי"ל ר"נ ס"ל כשיטת הסוגיא דברכות דכבוד הבריות דוחה ל"ת שאינו שוה בכל וה"ה דחכמים עוקרין דבר מה"ת בל"ת שאינו שוה בכל ול"ק קו' הר"ן ואף דל"ש אפקעינהו ומ"ה התירה לבעלה ומ"מ כ' הר"ן ואינו במשמע דלא יתכן לומר דפליגי בזה וזה ישוב נכון והיוצא לנו מזה דכיון דהרמב"ם פוסק קבורת מת מצוה דאורייתא ואין ראיה דחכמים עוקרין דבר מה"ת בלאו שאינו שוה בכל מ"ה הוצרך לומר שהבעל מטמא שעשאוה כמת מצוה כמו שאמרו בש"ס דיבמות ודו"ק בכ"ז:
ה והנה כת"ה כ' לישב הא דלא כתיב בנבואת יחזקאל שארו דלכאורה יש ללמוד בלא קרא דבעל מטמא לאשתו מדכתיב באחותו אשר לא היתה לאיש אבל אם יש לה בעל אין מטמא לה ע"כ משום דהבעל מטמא לה אך מדכתיב אחותו הבתולה וממעטינן אנוסה ומפותה והרי באנוסה ל"ל בעל שיטמא לה ומ"מ האח אין מטמא ע"כ אין ללמוד מזה לבעל שמטמא לה. ולכן הוצרך לכתוב שארו אבל בנבואת יחזקאל דלא כתיב הבתולה רק ולאחותו אשר לא היתה לאיש יש לומר הטעם דאחותו שהיתה לאיש משום שהבעל יטמא ולא הוצרך לכתוב שארו זו אשתו ולכאורה יפה העיר. אך זה דוקא לר"ש דדריש טעמא דקרא י"ל דטעם שאינו מטמא לאחותו נשואה משום שהבעל יטמא לה אבל לדידן דלא דרשינן טעמא דקרא אין להוכיח דין לקולא ממה שמפרשין טעמא דקרא. וע' בספרי לא"ח סי' ע"ד אות ב' ובספרי ליו"ד ח"ר סי' קמ"ג אות ה' שהארכתי בפרט זה. וכעת נ"ל בענין זה לישב מה שפוסק הרמב"ם פי"ב דנדרים דאב מיפר בין נדרים שיש בהם עינוי נפש בין נדרים שאין בהם עינוי נפש ובעל אינו מיפר רק נדרים שים בהם עינוי ובספרי מבואר להדיא דגם אב אינו מיפר רק נדרי עינוי נפש ולמה פוסק דלא בספרי. וכבר שאלו ע"ז חכמי לוניל.. אמנם י"ל דטעם דהתורה צותה שהבעל יפר נדרי עינוי נפש משום שהאשה משתעבדה לעשות מלאכה ואם תענה נפש ותכחיש לא תוכל לעשות מלאכה על כן התירה התורה להפר נדרי עינוי נפש ואף אם מעשה ידי' ל"ה לבעל רק מדרבנן מ"מ כיון שדרך נשים שנותנים לבעל מעשה ידי' מ"ה מיפר כעין שכ' תוס' גיטין מ"ז ע"ב ד"ה ולביתך (וקצת צ"ע מזה בתוס' כתובות ל"ט ד"ה הואיל שזהו דברי ר"י), ומה"ט הבעל אינו מיפר רק נדרי עינוי נפש דבזה תכחיש והתבשל ממלאכה וה"ה דמה"ט צותה התורה לאב שיפר נדריה דמעשה הבת לאביה וחיישינן שלא תכחיש ומ"ה מיפר נדרי' ודוקא נדרי עינוי נפש דבזה שייך שלא תכחיש.. והמג"א סי' תקע"א הקשה אמאי לא יוכל למחות בעבד עברי ושכיר יום כמו שמוחה לעבד כנעני וא"צ להפר כלל ותי' דדוקא בעבד כנעני שנפשו קנוי' לו יכול למחות עיי"ש ועכ"פ מה"ט צותה התורה להפר אך זה לר"ש דדריש טעמא דקרא על כן ס"ל דוקא נדרי עינוי נפש יכול להיפר. וכיון דסתם סיפרי ר"ש על כן ס"ל אינו יכול להפר רק נדרי עינוי נפש דטעם דאב יכול להפר שלא תכחיש דכשיטתי' ס"ל והרמב"ם דלא כר"ש בזה כמ"ש תוי"ט פ"ב דיבמות מ"ה מ"ה לא פסיק כספרי רק האב יכול להפר כל נדרים דלא דריש טעמא דקרא. אך לפמ"ש דלחומרא גם רבנן דרשי טעמא דקרא אמאי פוסק הרמב"ם דלא כספרי והרי זה לחומרא אך באמת נכון דהרי באב כתיב ואם הניא אביה אותה ביום שמעו כל נדריה לא יקום ומשמע כל נדריה ממש משא"כ בבעל נאמר כל נדר וכל שבועת איסור לענות נפש כמ"ש הסמ"ג הובא בכ"מ אך ר"ש דדריש בכל מקום טעמא דקרא אף לקולא דריש הכי נמי טעמא דקרא אף נגד משמעות הקרא משא"כ הרמב"ם דלא דריש לקולא ה"ה הכא לא דריש להוציא ממשמעות הקרא. וע' כתובות מ"ו ע"ב תד"ה ממונא מאיסורא לא ילפינן שהקשו נילף קדושין מהפרת נדרים ותירץ דאיסורא דאית ביה ממונא מאיסורא דלית ביה ממונא לא ילפינן ואם נאמר דהאב יכול להפר שלא תכחיש הוה הפרת נדרים נמי זכות של ממון והוה איסורא דאית ביה ממונא ובשלמא בגמ' דעקטה למ"ל קרא דמעשה הבת לאבי' נילף מהפרת נדרים שפיר משני דאם ליכא קרא מעשה הבת אינה לאבי' ול"ה הפרת נדרים זכות ממון א"כ ממונא מאיסורא לא ילפינן אבל לבתר דכתיב קרא דמעשה הבת לאבי' הוה הפרת נדרים זכות שלא תכחיש ונילף קדושין מהפרת נדרים דל"ש תירץ התוס' ומזה מוכח דהאב מיפר כל נדרים דהוה איסורא בעלמא ולא ילפינן מהפרת נדרים והרבה יש לדבר בפרט זה ואקצר:
והנה לפמ"ש לעיל מיושב קו' תוס' כתובות ל"ט ע"א ד"ה הואיל ובגרות מוציאין מרשות אב שפירש"י דילפינן מהפרת נדרים שהקשו דממונא מאיסורא לא ילפינן להנ"ל ניחא דלבתר דכתיב קרא דמעשה הבת טעם דהפרת נדרים שלא תכחיש ויפסוד האב מעשי ידי' וכיון דבוגרת יצאה מרשות אב להפרת נדרים ילפינן מזה שיצאה מרשות אב למעשה ידי' ודו"ק וע' בח"ר ס"ס צ"ד דברתי מענין זה:
ו והנה כת"ה כ' דהא דלא כתיב ביחזקאל לאחותו הבתולה למעט אנוסה ומפותה כמו דכתיב בתורה משום דהנבואה קאי אלעתיד ואז לימות המשיח לא יאונה לישראל כל און כמו שאינו מזכיר אשה זונה וחללה לא יקחו. יפה כ' וכיון לדברי התוס' סנהדרין נ"א וזבחים מ"ה הא דמקשה שם רב יוסף הלכתא למשיחא שכ' תוס' בשם הר' חיים דלא פריך הלכתא למשיחא אלא היכי דאיכא תרתי שהוא למשיחא וגם עושה איסור דליכא נפקותא אלא ע"י איסור ל"ש לפסוק למשיחא וכ' בגליון בשם תוי"ט ביומא דאז יהי' כולם צדיקים. וזה ממש כדבריו ובאמת כעין זה בגמרא דע"ז כ"ד אהא דהקשו לר"א מכל צאן קדר ומשני כולם גרים גרורים לעתיד לבא וכו' לעבדו שכם אחד כתיב. אך זה למ"ד מנחות מ"ה על המקרא כה אמר ד' בראשון באחד לחודש פרשה זו אליהו עתיד לדורשה שכ' הלח"מ פי"ב ממעשה"ק דקאי הנבואה על לעתיד (ע' מ"ש לעיל סי' ק"כ אות ב') אבל למ"ד מלואים הקריבו בימי עזרא י"ל דגם נבואה זו קאי על בית שני ול"ש התירץ שכ'. והנה שמעתי לפרש מה שכ' תוס' סנהדרין נ"א וזבחים מ"ה דרב יוסף דוקא הקשה הלכתא למשיחא משום דס"ל נדה נ"א מצות בטילות לעתיד לבא ומ"ה א"צ להילכתא, אמנם בע"ז כ"ב משני רב יוסף גופי' לעבדו שכם אחד. וגם בלא"ה לא יתכן שמצות יבטלו ח"ו ורב יוסף לא קאמר רק בכלאים שהטעם הוא להכיר הסידור הנאה בטבע הבריאה שכל אחד גדל למינהו ואינו במקרה רק שיש בורא עולם כמו שאמרו חז"ל חולין ס' בשעה שאמר הקב"ה למינהו וכו' מיד כל אחד ואחד יצא למינו פתח שר העולם ואמר יהי כבוד ד' לעולם ועל כן נצטוינו לא תזרע כלאים גם לא תלבש כלאים רק כמו שגדל כדי להכיר בלבוש סידור הבריאה ואולם לעתיד שיקוים והי' עינך רואות את מוריך ומלאה הארץ דיעה לא יהי' איסור בכלאים וכדומה כן נראה לי:
והנני ידידו ודו"ש: