שות בית יצחק· רבי יצחק יהודה שמלקיש
יו"ד ח"ב · סימן קמח
עוד לדרוש בסוגיא דפסחים כ"ד:
א דע דהכסף משנה פ"א מטומאת מת ה' ב' כ' דטעם שאסרה תורה בישול בשר בחלב כדי שלא יבא לאכול והוא כעין מ"ש הר"ן ריש פסחים בטעם בל יראה שמא יבא לאכלו וצ"ע לדבריו מהא דאמרינן בחולין קי"ג ע"ב לחד מ"ד המבשל חלב בחלב לוקה על בישולו ואינו לוקה על אכילתו דאין איסור חל על איסור א"כ מ"ט לוקה על בישולו דהרי איסור בישול רק משום אכילה ושמא זה באמת טעם מ"ד דאין לוקה על בשולו משום דאפקי' לאכילה בלשון בישול והיינו כמ"ש הכ"מ דמה"ט לוקין על אכילה ול"א אין עונשין מן הדין משום דבישול לא נאסר אלא בשביל אכילה הוה כנכתב אכילה בפירוש וזה כונת הגמ' כיון דאפקי' לאכילה בלשון בישול ואכילה לא נאמר בפירוש ע"כ לתא דבישול בשביל אכילה מ"ה לוקה במבשל חלב בחלב. אך צ"ע דהכסף משנה כ' כן בדעת הר"מ והר"מ פוסק פ"ט ממאכלות אסורות ה' ז' במבשל חלב בחלב לוקה על בשולו ואין לוקה על אכילתו. ואם טעם בישול שמא יבא לאכלו כיון דבאכל אין איסור בב"ח אף בבישול לא ילקה והעיקר מה שנ"ל דתליא אי דרשינן טעמא דקרא לקולא דאם דרשינן לקולא כר"ש ס"ל דאף טעם בישול בב"ח הוא משום אכילה ובאמת אינו לוקה בבישל חלב בחלב. משא"כ למ"ד דלא דרשינן טעמא דקרא לקולא גם בדעת הרמב"ם לפמ"ש שנתוכחו המפורשים אי ס"ל כר"ש עיין בלחם משנה פ"ג ממלוה:
ב הנה דברי הכסף משנה דהטעם דאסרה תורה לבשל בב"ח שמא יבא לאכלו עפ"י זה נדחה ראיית אביי דאמר בחולין ק"ח ש"מ טעמו ולא ממשו בעלמא דאורייתא וכו' והקשה תוס' דהרי אביי יליף ט"כ מג"נ ולמה לי' ליליף מבב"ח ודרשתי בספרי ח"ר ליו"ד סי' קט"ו אות א' דאביי יליף ט"כ אף היכי דל"ש חיך אוכל יטעם כגון לענין בל יראה ולענין איסור הנאה בט"כ דבב"ח כתיב לא תבשל גדי בחלב אמו ומדלא כתיב עם חלב אמו משמע אפי' לא קיבל הבשר רק טעם חלב אסור לבשל אף דבבישול ל"ש חיך אוכל יטעם. ומזה יליף לכל מקום דטעם הוה כממש אף לבל יראה ולאיסור הנאה ולטומאה. אמנם לפמ"ש הכסף משנה הנ"ל יש לדחות ראיות אביי דכיון דלחומרא לכ"ע דרשינן טעמא דקרא כמ"ש בספרי ליו"ד ח"ר סי' קמ"ג אות ה' באריכות א"כ מ"ה אסור לבשל בשר שיש בו טעם חלב אף דל"ש בבישול חיך אוכל יטעם דחיישי' שמא יאכל ממנו ובאכיל' שייך חיך אוכל יטעם ולפ"ז הוכחת אביי אך לענין בל יראה דג"כ הטעם שמא יאכל ממנו כמ"ש הר"ן ריש פסחים. משא"כ לענין טומאה שכ' בספרי דס"ל לאביי דאמרינן ט"כ ומטמא בבית הבליעה כזית שיש בו טעם נבילה אין ראיה מבישל בב"ח אך זה ל"ה רק מספק דדרשינן לחומרא טעמא דקרא ור"ש ס"ל אף לקולא דרשינן טעמא דקרא. אך שמא לר"ש י"ל טעם שטימאתה התורה לנבילה ג"כ שמא יבא לאכול:
ג ובספרי הנ"ל סי' קל"ט אות ב' הבאתי דברי המשנה ד' פ"ג מטבול יום בעיסה שנדמעה או שנתחמצה בשאור של תרומה אינה נפסלת בטבול יום ר' יוסי ור"ש פוסלין ועיין בנדה מ"ו דפליגי לענין חלה וטבול יום עיי"ש וכתבתי שם דפליגי אי אמרינן ט"כ לענין טומאה להנ"ל נכון דר"ש יסבור דדרשינן טעמא דקרא כשיטתי' וטעם דפסול טבול יום לתרומה הטעם שלא יאכל ממנו דאמרינן ביומא כ"ג שקשה עליהם טהרת כלים יותר משפיכות דמים. על כן ס"ל דעיסה שנתחמצה בשאור של תרומה נפסלת בטבול יום דכיון דלאכילה טבול יום אסור דבר שיש בו טעם תרומה דחיך אוכל יטעם מ"ה פסלה ג"כ ור"מ ור"י לא דרשו טעמא דקרא ומ"ה ס"ל דלא נפסלת דל"א ט"כ לענין טומאה. וע' בספרי סי' קט"ו סוף אות ד' הוכחתי מבכורות כ"ב ומתוס' ד"ה הנך דל"א ט"כ לענין טומאה ואף אביי מודה לזה י"ל שם קאי למ"ד דלא דרשינן טעמא דקרא:
ד והנה בפשיטות יש לפרש דברי אביי דאמר ש"מ טעמו ולא ממשו בעלמא דאורייתא היינו אף היכא דהיוצא מותר מ"מ הטעם אוסר מדאור' דהרי בב"ח לא הוה איסור הבא מאליו וליכא למילף מנבלה ושרצים וחמץ בפסח כדאמרינן בחולין ק"כ והי' מהדין דהיוצא מבשר לא יאסר להחלב כמו שהארכתי לעיל ומ"מ טעם הבשר כיון שמטעים להמשקה דחלב אוסר מדאורייתא ולפ"ז ה"ה בתרומה אף דהיוצא מותר דאורייתא מ"מ אם הטעים למשקה אוסר מדאורייתא וזה ליכא למילף מג"נ כמו שכ' בחו"ד ע"כ הוצרך אביי ללמוד מבב"ח ורבא לא יסבור ט"כ היכא דהיוצא מותר כמ"ש בחו"ד דמבב"ח אין ללמוד דחידוש הוא:
ה והנה בחו"ד סי' ק"ה כ' דבנזיר היוצא אסור דכתיב מכל אשר יצא מגפן היין וכבר כתבתי בספרי חא"ח סי' ס"ט דקשיא לדבריו בחולין ק"כ דהקשה בגמ' מנלן דהקדש היוצא אסור דל"ה איסור הבא מאליו ואמאי לא יליף מנזיר דל"ה ג"כ איסור הבא מאליו על כן כתבתי דהרי בנזיר ל"ד אמרינן דגפן גופי' לא אסור רק יוצא מגפן על כן כתיב קרא יוצא מגפן ויוצא מיין ליכא קרא ורק ממשרת ילפינן ט"כ והיינו דטעם יין שנכנס למשקה אוסר למשקה וזה אף בתרומה והקדש אסור ולוקין עליו דגרע מיוצא. וע' תוס' מנחות ט"ו ד"ה לחם דהא דיליף תרומה מבכורים לענין משקה היוצא מזתים וענבים הוה אסמכתא בעלמא. ולפ"ז אף יוצא מיין ל"ה כיין ודוקא יוצא מגפן אסור בנזיר מדאורייתא ומ"מ אם היין נתן טעם בפת חייב עליו דטעם גרע מיוצא וכמ"ש לעיל באריכות. דהדבר תליא במחלוקת אם יש דיחוי באיסורין אך שי"ל דוקא יוצא משאר פירות הו"ל שלא כדרך אכילתן משא"כ יוצא מיין והנה לפמ"ש תוס' מנחות ט"ו ד"ה לחם דל"ה היקש גמור תרומה לבכורים אף יוצא מיין לא אסור מן התורה רק משום טע"כ כנ"ל אבל לתוס' יבמות ע"ג ד"ה וטעונין הבאת מקום דדוקא לענין הבאת מקום לא ילפינן תרומה מבכורים. אבל לענין שאר דברים ילפינן שוב בתרומה מדגן ויין היוצא אסור ואמרינן ט"כ בתרומה אף להחו"ד. ונ"ל דלר"ש דס"ל יבמות ע"ג דבכורים מותר לאונן דמקיש לתרומה ס"ל דהוה היקש גמור ורבנן דס"ל בכורים אסור לאונן דלא מקיש ס"ל ה"ה דתרומה לא איתקש לבכורים ונמצא דלר"ש ס"ל מ"כ בתרומה דאורייתא דהוא מדגן ויין דהיוצא מזה דאורייתא ואף החו"ד מודה. והנה בנזיר ל"ד ס"ל לר"א דגפן גופי' אסור בנזיר דהיינו עלין ולולבין ולדידי' י"ל הא דכתיב מכל אשר יצא מגפן היין היינו דקמ"ל קרא דהיוצא אסור מדאורייתא בנזיר ולפ"ז צ"ל הא דהוצרך לגמ' חולין ק"כ לומר דס"ל לר"א דון מינה ומינה הוא ליוצא משאר פירות אבל ביוצא מתירוש ויצהר ילפינן מנזיר ואקצר:
ו והנה במה שכתבתי בסימן הקודם ובספרי כמה פעמים דבבישול בב"ח אסור מדאורייתא אף פחות ממאכל בן דרוסאי משום דחזי לאצטרופי שיבשל עוד לפמ"ש הכסף משנה דטעם בישול בב"ח שאסור שמא יבא לאכול א"כ בפחות ממאכל בן דרוסאי דמותר באכילה דל"ש חזי לאצטרופי דאף אם יאכל כל היום אינו עושה איסור שוב גם הבישול אינו אסור מן התורה. ולפ"ז אף למ"ד דאיסור בב"ח הוא מלא תאכל כ"ח וכתבתי דלדידי' אסור באכילה משום דנעשה דבר מתועב בהבישול מ"מ מותר דאדרבה כיון שמותר באכילה לא אסור הבישול ולא נעשה דבר מתועב אך זה לר"ש דדריש טעמא דקרא לקולא: ז והנה לעיל דברתי בענין אם חולין שנשחטו בעזרה דהוה רק עשה אם יש לאו באכילתו מקרא דלא תאכל כל תועבה דבשעה"מ פ"ה ממאכלות אסורות כ' דל"ש ל"ת כל תועבה באיסור עשה והובא בספרי חיו"ד סי' קי"א אות ד' ולפענ"ד נראה דלא מיקרי תועבה רק באיסור חפצא ולא באיסור גברא דהן אמת דבה"א דמקש' בחולין מעשה שבת ליתסרו דהא תיעבתי לך ס"ד דאף באיסור גברא הוה תועבה דהרי איסור שבת הוה איסור גברא כמ"ש בכפ"ת ר"פ יו"כ מ"מ לפי מה דמסיק מדכתיב הוא קודש ואין מעשי' קודש לא נאסר מעשה שבת י"ל דמה"ט לא הוה תועבה ולפ"ז מה"ט י"ל דאיסור עשה ל"ה תועבה לפמ"ש הר"ן נדרים י"ח דמ"ע ל"ה רק אגברא ולא אחפץ וה"ה איסור עשה דחשנ"ב ל"ה רק איסור גברא ומה"ט לא נאסר בב"ח שבישל פחות ממאכל בן דרוסאי שעשה איסור ח"ש כיון דח"ש ל"ה רק איסור גברא כמ"ש בספרי חא"ח סי' צ"ה אות וע"כ לא נאסר משום תועבה. אמנם קשיא בסוגיא דחולין קט"ו דמקשה חוסם פי פרה ליתסר ומשני שבת דחמיר' מעשי' מותרין חורש בשור וחמור וחוסם פי פרה לא כש"כ ומה ראי' שבת הוא איסור גברא מש"ה ל"ה תועבה משא"כ חוסם פי פרה משמע דאין חילוק ושמא חוסם פי פרה ל"ה ג"כ רק איסור גברא ועדיין צ"ע:
ח והנה בסימן הקודם כתבתי דלריב"ב דס"ל ע"ז מטמא באהל דילפינן ממת ה"ה דטומאת ע"ז הותרה בציבור הנה אולי יש לישב דברי רש"י סנהדרין י"א שפירש דמפני הטומאה נדחית שנטמא בע"ז ואיך אמרינן בש"ת שם דטומאה נדחית בציבור או הותרה והרי טומאת ע"ז לא הותרה בציבור. כדאמרינן בירושלמי פ' מי שהי' ה"א טומאת ע"ז עשו אותה כטמא זיבה וטמא צרעת. וכבר הקשיתי כן בספרי לא"ח סי' ק"ט אות ז'. אולם שמא י"ל דרש"י ס"ל דהסוגיא קאי כר"י ב"ב דטומאת ע"ז דאורייתא דאיתקש למת ומ"ה דחוי' בציבור או הותרה וירושלמי קאי למ"ד טומאת ע"ז מדרבנן ועשו אותה כטומאת זיבה. וע' בספרי ליו"ד ח"ר ס"ס מ"ז שהארכתי בפרט זה אי טומאת מגע בע"ז נדחה בציבור:
ט ודרך אגב אביא מה דאיתא בירושלמי שם דקאמר ניתן לישראל לבנות בית הבחירה וע' בפני משה שפי' דנמשך למה שלמעלה דאם טומאת ע"ז לא הותר בציבור בית הבחירה איך נבנה דכל מקום שאתה מוצא הר וגבעה אתה מוצא ע"ז וע"כ עפ"י הדיבור הי'. אמנם מצאתי בספר מנחת חינוך פ' בהעלותך שכ' דאם נבנה בהמ"ק בין פסח ראשון לפסח שני הוא פלוגתא בירושלמי פ' מי שהי' אם עושין פסח שני ולא נמצא פלוגתא זו. וכפי הנראה הבין פי' הירושלמי ניתן לישראל בית הבחירה הכוונה אם ניתן רשות לבנות בין פסח ראשון לשני יחיד עושה פסח שני ואין ציבור עושין פסח שני על כן אין עושין כלל ר' יהודה אומר ציבור עושין פסח ב'. ובאמת משמע כן מתוספתא דבתוספתא לא הביא הך דטומאת ע"ז. אך דקשה מה קאמר ר"י ציבור עושין שכן מצינו בחזקי' ומה ראיה שם היו טמאין ונדחין משא"כ כשלא היו טמאין רק שלא הי' להם בהמ"ק אך באמת הרי מקריבין אעפ"י שאין בית רק דא"א להקריב בלא מזבח וא"א לבנות מזבח שהיו טמאי מתים ואולי לא הי' להם אפר פרה על כן הוה כטמאים ויש להם תשלומין בשני:
י והנה סוף סימן הקודם הבאתי דברי הפליתי דהא דאצטריך חד לא תבשל לאכילת בב"ח ולא יליף מלא תאכל כל תועבה כקושית הרא"ם דאיצטריך היכא שבישל בב"ח לחולה שיש בו סכנה דאסור בב"ח באכילה לבריא דל"ה תועבה דלא נעשה איסור בבישול ואני כתבתי דלמ"ד דחוין איסורין לחולה עדיין הוה תועבה כמ"ש רש"י פסחים פ"ד ריש ע"ב דלמ"ד טומאה דחוי' בציבור עדיין מיקרי פסח פסול ואין בו משום שבירת עצם וע' בספרי ליו"ד ח"ר סי' קס"ז שהארכתי בענין אם עשה דוחה לל"ת דמיקרי זרע פסול. אמנם לאיסי בן יהודה דיליף איסור הנאה מק"ו בערלה מה ערלה שלא נעבדה בה עבירה בב"ח שנעבדה בה עבירה לא כש"כ בב"ח שנתבשל לצורך חולה שיש בו סכנה שלא נעבדה בו עבירה מנ"ל שאסור בהנאה ודוחק לומר דס"ל לאיסי בן יהודה דבב"ח כזה מותר בהנאה. ונראה דאיסי בן יהודה ס"ל ג"כ דיליף מלא תבשל ג' פעמים רק דס"ד דקרא אתי לבב"ח שנתבשל באיסור אבל בב"ח שנתבשל בהיתר לא מוכח מקרא על כן קאמר איסי בן יהודה דבב"ח שנעבדה בו עבידה ידעינן מק"ו ועל כרחך קרא אתי לבב"ח שבישלו בהיתר כגון לחולה שיש בו סכנה דאף די"ל מלתא דאתיא מק"ו טרח וכתב לה קרא מ"מ אמרינן כל היכא דאיכא למידרש דרשינן וזה הערה יקרה:
יא והנה התוס' הקשו בחולין קט"ז ד"ה מה אמאי ס"ל לר"ש דבב"ח מותר בהנאה ולא יליף מק"ו דאיסי בן יהודה ולפמ"ש לעיל בדרוש יש לישב דגם לר"ש יש להקשות מה לכלאי הכרם שכן לוקין אף שלא כדרך אכילתן ואף דלר"ש בכל מקום לוקין שלא כדרך אכילתן מ"מ בכ"ש שלא כדרך אכילתן אין לוקין רק בכלאי הכרם דלא כתיב אכילה ואין לומר אף בב"ח כן הוא דלא כתיב אכילה הרי גמר מנבילה ואין לומר כיון דלא כתיב אכילה בגופה דהרי קשיא דלמא לא כתבה אכילה בגופה שלא יהיה אסור בהנאה דכל מקום שנאמר לא תאכל איסור הנאה במשמע ולהכי יליף מנבלה ולעולם אין לוקין שלא כדרך אכילתן כקו' העולם וכתבתי לעיל דאיסי בן יהודה ס"ל כחזקי' דלא תאכל לא משמע איסור הנאה ואס"ד דבב"ח אין לוקין שלא כדרך אכילתן וגם מותר בהנאה הי' לקרא לכתוב אכילה בגופי' ולפ"ז לפמ"ש תוס' פסחים כ"ב ד"ה ר"ש דר"ש דס"ל גיד הנשה אסור בהנאה ע"כ ס"ל כר' אבהו ע"ש מ"ה לא ס"ל כאיסי בן יהודה דלדידי' איכא למיפרך שכן לוקין בכלאי הכרם וליכא למימר מדלא כתיב אכילה בגופיה, דהרי לא מצי התורה לכתוב אכילה בגופיה כנ"ל ודוק כי קיצרתי:
שייך להלכות בכור: