שות בית יצחק· רבי יצחק יהודה שמלקיש
יו"ד ח"ב · סימן קמו
ב"ה לבוב דרוש בסוגיא דשלא כדרך אכילתן לשבת הגדול תרנ"ד פסחים כ"ד ע"ב:
א הנה בישוב דברי הר"מ שפוסק דכל איסורי הנאה אם נהנה ולא אכל כגון שמכר או נתן לכלבים אינו לוקה כדאיתא פ"ח ממאכלות אסורות ה' ט"ז. וקשה עליו דא"כ אמאי אמר ר' אבהו אמר ר"י כל איסורין אין לוקין אלא בדרך הנאתן למעוטי שאם הניח חלב של שור הנסקל ע"ג מכתו שהוא פטור. והלא אף בהנאה כדרך הנאתן אינו לוקה. וכבר האריך בדברי הר"מ המ"ל. נלע"ד די"ל דהרמב"ם הוכיח כן מדאיתא במשנה דקדושין בערלה וכלאי הכרם מכרן וקידש בדמיהן מקודשת ואמאי לא נימא כיון דעבד איסור מה שמכר כל מלתא דארל"ת אעל"מ ולא יהי' מכירה כלל. הן אמת שבירושלמי אמרו על משנה זו זאת אומרת שמקדשין בגזילה ועיין בר"ן ובמ"ל מה שפלפלו בזה ולהנ"ל י"ל דהמכירה ל"מ משום כמדארל"ת אעל"מ והמעות גזל ביד המוכר ומ"מ מקודשת משום דמקדשין בגזילה. אך אמנם אנן פסקינן דאין מקדשין בגזלה, ומ"מ פסקינן דמקודשת וע"כ הטעם דכל איסורי הנאה אין לוקין על הנאתן דלא ילפינן רק מריבוי דקרא וכיון דאין לוקין ול"ה רק איסור תורה י"ל דגם רבא מודה דאע"מ ודוקא בלאו מפורש ס"ל לרבא אעל"מ ועיין בריטב"א יומא נ"ג דבעי קרא לעכב די"ל דל"ה רק למצוה. ובשעה"מ הוכיח מזה דהיכא דליכא לאו מפורש בעי קרא לעכב וה"ה לרבא י"ל כן. ועיין בפנ"י סוף גיטין משמע נמי דבעשה ל"א כמדארל"ת אעל"מ ובנוב"י תנינא אה"ע סי' קכ"ט וגם אני הארכתי בכמה מקומות ואין עת האסף פה: ב עוד נלע"ד בטעמא דהרמב"ם דהא דמכרן וקידש בדמיהן מקודשת אמרינן בירושלמי לפי שאין דמיהן וביאר הדבר הר"ן והמ"ל דבאמת אין דמים לאיסורי הנאה. ומ"ה הוכיח בירושלמי זאת אומרת דמקדשין בגזלה ואפי' במכר לנכרי ס"ל להר"ן דאין דמים לאיסורי הנאה ואך מ"מ אנן פסקינן דמקודשת אף דאין מקדשין בגזילה משום דהמוכר קנה המעות ביאוש והמעות מתנה בידו וכונת הירושלמי נמי זאת אומרת מקדשין בגזילה ביאוש ואף אם מכר לישראל והוי מקח טעות מ"מ כשנודע להלוקח ולא תבע המעות מיאש מהמעות ומ"ה מקודשת וכן פירש בעצי ארזים. ולפ"ז האיסור הנאה, לא הי' רק גורם הנאה דבאמת המעות ל"ה דמי איסורי הנאה ומ"ה אין לוקין עליו. אך מ"מ בנתן לכלבים שלו אמאי אין לוקין והמובחר לישב לפמ"ש החינוך בטעם דאין לוקין דהוי לאו שאין בו מעשה כיון שאפשר להנאה בלי מעשה עיין פ' תשא ובכמה מקומות שכתב כן. והקשה בשעה"מ פ"א ממצה אמאי פוסק החינוך גופיה דלוקין על בל יראה בקנה חמץ והרי אפשר לעבור בלי מעשה. ותירץ בשעה"מ דדוקא באפשר לעבור השתא בלי מעשה משא"כ בקנה חמץ הרי השתא שאין לו חמץ רק שקנה א"א לעבור בלי מעשה ומ"ה לא מיקרי לאו שאין בו מעשה. ולפ"ז צ"ע אמאי כ' הר"מ דכל איסורי הנאה אין לוקין בהנאה והכי לא משכחת איסורי הנאה שאין יכול להנות רק במעשה. אך במכירה גופי' יכול למכור בלי מעשה שיצוה לעכו"ם למשוך ויניח המעות וזה גופיה הוה הנאה בלי מעשה. אך ר' יוחנן ס"ל לא תתני מימר דבדיבורא קעביד מעשה א"כ ה"ה היכא שמצוה לנכרי שיקח האיסור הנאה בדיבורא קא עביד מעשה ואם הנכרי יניח לו המעות והוא יזכה בהן מיקרי ג"כ מעשה. אך להרמב"ם דפוסק דמימר לוקה מגזה"כ אף דהוי לאו שאין בו מעשה ולא פסק כר"י דמימר חייב משום דבדיבורא קא עביד מעשה. שוב משכחת מכירה גופה בלי מעשה וע' בלב ארי' חולין דף ב' בטעם הר"מ דלא פסיק כר' יוחנן ומ"ה פוסק דבהנאה אין לוקין דמשכחת בלי מעשה דדיבורא לא חשיב מעשה כמו מימר. ואף דפוסק כר' יוחנן בלאו דחסימה דחסמה בקול הוה מעשה וכתב הה"מ פי"ג משכירות כיון שאפשר במעשה גמור ה"ה דחסימת שפתיו הוה מעשה וה"ה בהנאה כיון שאפשר במעשה גמור שוב באמירה בעלמא הוה מעשה אך יש לחלק דבחסמה בקול הוא חרש בהבהמה וחסמה בקול א"כ הוא עשה קצת איסור במעשה שחרש בבהמה חסומה משא"כ אם לא עשה רק בקול י"ל להר"מ לא מקרי מעשה, ומ"מ כ"ז אינו שוה לי:
ג והנה בגוף הדין אי שלא כדרך אכילתן אסור מהתורה או לא אסור רק מדרבנן נתוכחו גדולי הפוסקים ועיין במ"ל ב' שיטות. ובאגודה ב' דפטור ומותר ועיין במ"ל פ"ה מיסודי התורה שלא ראה דברי האגודה. והנה לדעת המהרש"ל שבועות כ"ג דלר"ש דכ"ש חייב מלקות ה"ה בשלא כדרך אכילתן י"ל לר' יוחנן דח"ש אסור מדאורייתא ה"ה שלא כדרך אכילתן אסור מדאורייתא. וכן הקשה מהרש"א על רש"ל שם בשבועות דמתוס' משמע דלר' יוחנן ח"ש אסור מדאורייתא ושלא כדרך אכילתן לא אסור רק מדרבנן מדתירצו דלר' יוחנן י"ל דמיירי שלא כדרך אכילתן אמנם י"ל דלר' יוחנן באמת שלא כדרך אכילתן אסור מהתורה כמו ח"ש והא שכתבו תוס' דלר' יוחנן יש לאוקמא שלא כדרך אכילתן דחל שבועה אף דלא חל אח"ש י"ל כוונת התוס' ח"ש ושלא כדרך אכילתן דדוקא ח"ש כדרך אכילתן או שיעור שלם שלא כדרך אכילתן אסור מהתורה לר' יוחנן משא"כ שלא כדרך אכילתן וח"ש אינו אסור מהתורה. וכן פירש במחנה לוי שם בשבועות ויפה העיר. ולפ"ז אמינא דאף לר"ש דס"ל כ"ש למכות וכ' רש"ל דה"ה דלדידי' חייב אשלא כדרך אכילתן דוקא בכ"ש כדרך אכילתן משא"כ בכ"ש ושלא כדרך אכילתן גם לר"ש אינו חייב והא דכתבו תוס' דלר' יוחנן יש לאוקמי שלא כדרך אכילתן ופירשנו הכוונה בכ"ש ושלא כדרך אכילתן דלר' יוחנן נמי אינו אסור מהתורה. וקשיא ור"ט דר"ש דפוטר דהרי גם לדידיה אינו חייב בכה"ג י"ל דלר"ש עכ"פ איסור תורה יש כיון דבדרך אכילתו לוקה בכ"ש בשלא כדרך אכילתו איסור תורה יש ושוב אינו חל שבועה לסברת התוס' דאאיסור תורה לא חל שבועה ולר' יוחנן ל"ה רק איסור דרבנן וחל שבועה אבל מלקות אינו חייב אף לר"ש אכ"ש ושלא כדרך אכילתן. אך זה דוקא היכא דכתיב אכילה דבעי כזית וכדרך אכילתו. ונהי דסברת אחשבי' פועל לר"ש בחד דרגא אבל בתרי דרגא לא יפעול משא"כ היכא דלא כתיב אכילה חייב לר"ש אכ"ש ושלא כדרך אכילתו. ובזה מיושב מה שמקשים בגמ' דמקשה אאביי ואם איתא לפרוך מה לכלאי הכרם שלוקין שלא כדרך אכילתן. ומה מקשה ודלמא איסי בן יהודה כר"ש ס"ל דכ"ש למכות ובכל מקום חייב שלא כדרך אכילתן וליכא למיפרך מידי. וכבר הקשו כן כל המפורשים להנ"ל ניחא דאף לר"ש איכא למיפרך מה לכלאי הכרם שכן לוקין אכ"ש שלא כדרך אכילתן משא"כ בכל איסורין דכתיב אכילה אין לוקין גם לר"ש בכ"ש שלא כדרך אכילתן. ובהכי מיושב מה שהקשה תוס' ע"ז ס"ח למ"ל לר"ש משרת להיתר מצטרף ת"ל דחייב בלא"ה אכ"ש להנ"ל י"ל דאיצטריך קרא להיתר מצטרף לאיסור בשלא כדרך אכילתן דמטעם כ"ש אינו חייב בשלא כדרך אכילתן אך אם היתר מצטרף לאיסור הוה שיעור שלם וחייב אף שלא כדרך אכילתן כשיטת הרש"ל. ואין להקשות דא"כ מה מקשה בשבועות לר"ע דנזיר ששרה פתו ביין ויש בו כדי לצרף כזית חייב ואס"ד ר"ע כר"ש ס"ל למה לי צירוף הרי י"ל דמיירי באכל שלא כדרך אכילתו דא"ח גם לר"ש אכ"ש ומ"ה בעי צירוף שמא י"ל דמשמע לגמ' דמיירי אף בדרך אכילתו ומ"מ בעי צירוף. ועיין במפורשים שמקשים גם לשיטת רבינו יקיר דבכ"ש ע"י תערובת מודה ר"ש מסוגיא זו והרבה יש לדבר. ויש סברא דכמו שכ' רבינו יקיר דכ"ש ע"י תערובת א"ח לר"ש ה"ה י"ל שלא כדרך אכילתן ע"י תערובת א"ח לר"ש ולפ"ז מיושב ג"כ קו' הנ"ל דלא מוקי לאיסי בן יהודה כר"ש דעדיין יש להקשות דבכלאי הכרם חייב ע"י תערובת בשלא כדרך אכילתן משא"כ בשאר איסורין דכתיב אכילה גם לר"ש א"ח שלא כדרך אכילתן ע"י תערובת ואכ"מ להאריך:
ד ולדאתאן עלה י"ל דאף אם נאמר דשלא כדרך אכילה איסור תורה יש מ"מ בשלא כדרך אכילה בח"ש אין כאן איסור תורה. ולפ"ז י"ל דגם לר"ש דס"ל כ"ש למכות וה"ה שלא כדרך אכילתן. ולפ"ז ה"ה בהנאה ילקה לר"ש לפמ"ש המ"ל בטעמא דהר"מ דאין לוקין על הנאה דכל הנאה הוא שלא כדרך הנאתן בדבר שדרכו לאכילה ולר"ש ילקה לשיטת רש"ל מ"מ בנהנה ח"ש אין לוקין אף לר"ש כיון דהוה ח"ש ושלא כדרך הנאה ולפמ"ש י"ל דאף בע"ז דחייב אכ"ש משום שנאמר לא ידבק בידך מאומה מ"מ בכ"ש ושלא כדרך אכילתן א"ח. אך לפמ"ש תוס' ע"ז י"ב דלא כתיב אכילה אצל איסור רק בדברי קבלה שוב י"ל דחייב אכ"ש שלא כדרך אכילתן לפמ"ש דלר"ש בכלאי הכרם חייב אכ"ש שלא כדרך אכילתן ובהכי מיושב מה שהוצרכו תוס' לומר בע"ז י"ב דלא כתיב אכילה ותיפוק ליה דבע"ז חייב בנהנה כ"ש וכבר כ' רש"ל דהיכא דחייב אכ"ש גם שלא כדרך אכילתו חייב וצ"ע על רש"ל וע' מ"ש בספרי לא"ח סי' ע"ב אות ז' להנ"ל ניחא דנ"מ דבע"ז חייב אכ"ש אף שלא כדרך אכילתן. והנה מה דהקשו אשיטה דשלא כדרך אכילתו או שלא כדרך הנאתו אסור מן התורה מהא דרבינא שייף שדרתי' בגוהרקי דערלה ומשמע בגמ' דלחולה שאין בו סכנה נמי מותר והרי איסור תורה יש י"ל דרבינא שייף שדרתי' בח"ש. וע"כ אם עביד דרך הנאתו בעי חולה שיש בו סכנה ושלא כדרך הנאתו לחולה שאין בו סכנה מותר מדאורייתא כנ"ל:
ה ולפי מה שאבאר לקמן אי"ה דמה"ט אמרינן ט"כ בתרומה אף דהיוצא אינו חייב מדאורייתא דילפינן מבכורים דהיוצא משאר פירות א"ח מ"מ אמרינן ט"כ דלא כמ"ש בחו"ד סי' ק"ה וטעמא דידי דבאמת גם היוצא משאר פירות אינו היתר מדאורייתא רק דאין חייבין עליו דהוא שלא כדרך הנאתו או דהוא זיעא. ול"א מטעם כעיקר כמ"ש תוס' משום דכתיב אכילה וזיעה לאו אכילה הוא. וגם משקה ל"ה כמו דס"ל לר' יהושע דיוצא משאר פירות ל"ה משקה במשנה דתרומות. ושתי' בכלל אכילה לא קים לן רק במשקה כמ"ש תוס' חולין ק"כ ודוקא בנבלה וחמץ וחלב גלי קרא דמיחוי חייב. ומ"מ כיון דלאו היתר הוא ומדאורייתא אסור כשבא היוצא לאוכל שוב חייב וה"ה כשבא למשקה דאין דיחוי באיסורין הואיל ומתחלה הי' איסור מדאור' לפ"ז י"ל דאם בא ח"ש יוצא דשאר פירות לא נימא ט"כ כיון דבזה לכ"ע ל"ה רק מדרבנן כמ"ש לעיל דל"ה דרך הנאתו או דזיעא הוא וח"ש שוב לא נימא ט"כ מדאורייתא ודוק כי קצרתי:
ו בתוס' ד"ה אלא הכא משום דזיעא בעלמא וא"ת למה לי טעם דזיעא. והרי בלא"ה ילפינן פירי פירי מבכורים בחולין הנה בתוס' ב"ק דף ק' הקשה תוס' אמאי נאסר צביעא והדלקה והרי לר' יהושע יוצא משאר פירות אינו חייב מן התורה ותירצו דנהי דאגוף הפרי א"ח מ"מ אשומר לפרי חייב איוצא דליכא למילף מבכורים דשומר לפרי אינו בבכורים ע"כ. והנה כ"ז אי ילפינן פרי פרי מבכורים אבל אי הטעם משום זיעא בעלמא ודאי אף יוצא משומר לפרי חייב ולפ"ז יש לישב סוגיא דידן דר' זירא ואביי מפלפלו בזה משום דמשמע להו דמשנה דאין סופגין בכל ענינים מיירי אף יוצא משומר לפרי וזה ליכא למילף מבכורים ורצה ר"ז לומר משום שלא כדרך אכילתן ואביי אמר משום זיעא בעלמא. אמנם בסברת תוס' ב"ק י"ל דבשומר באמת חייב כיון דליכא הנאה אחרת בשומר יוצא ממנו זו פריווע' כעין זה בנדה ח' ומש"כ בדרוש (ע' ח"ר סי' קי"ז אות ח) לישב הקושיא הגדולה שם על ר' יהושע דס"ל מעמיד בשרף ערלה חייב והרי יוצא משאר פירות פטור לדידי' והארכתי בפרט זה. והנה לישב מה הוצרך בש"ס דחולין לר' יהושע פרי פרי ותיפוק ליה דהוה שלא כדרך אכילתו או דהוה זיעא, י"ל דלולא הגז"ש הי' איסור תורה לפמ"ש דשלא כדרך אכילתו איסור תורה יש י"ל דילפינן מבכורים דאין כאן איסור תורה כלל.. ולר"א דחייב ביוצא משאר פירות י"ל דהוא ס"ל בכל איסורין חייב בשלא כדרך אכילתו. וכן כתבתי בדרוש לחמץ נוקשה. אך לפ"ז קשה מה מקשה לאביי מאיסי בן יהודה דלמא ס"ל לאיסי בן יהודה כר"א דבכל איסורין חייב בשלא כדרך אכילתו ולפמ"ש לקמן מיושב קו' זו. והנה בקו' התוס' אמאי לא אסר היוצא משאר פירות משום ט"כ תי' בחו"ד סי' ק"ה סק"ג דהיכא דהיוצא אינו אסור כגון בתרומה דהיוצא משאר פירות מותר אין ללמוד ט"כ מג"נ דשם היוצא אסור מדאור' וגילתה תורה דל"ב. ברוב משא"כ היכא דהיוצא מותר ובזה מישב קו' תוס' דכיון דיוצא משאר פירות מותר ה"ה הטעם. והנה בתשו' (ע' בח"ר סי' קי"ז אות ג') השבתי על דבריו לפי המבואר במשנה דפי"א דתרומת דלר' יהושע יוצא משאר פירות ל"ה משקה ולר"א הוה משקה ולפ"ז י"ל דר' יהושע יליף דיוצא משאר פירות פטור בערלה וע"כ מיחוי לא הוי אכילה. ומשקה ג"כ ל"ה ומ"ה ל"א שתי' בכלל אכילה ומ"ה פטור על היוצא ור"א ס"ל דלא ילפינן ערלה מבכורים. ובאמת הוה משקה וה"ט דחייב דשתי' בכלל אכילה כמ"ש תוס' חולין ק"כ דבמידי דשתי' כגון במשקה שתי' בכלל אכילה ובאמת הטעם דהוה שלא כדרך אכילתו לר' יהושע הוא משום דס"ל דל"ה משקה. ואמנם לר"א דס"ל דהוה משקה שוב שתי' בכלל אכילה והוה דרך אכילתו ואף לתירץ אביי י"ל הכי בשגם דהרבה, פוסקים כתבו דאביי ג"כ מודה לר' זירא ול"ב רק לסתור ההוכחה. ולפ"ז מיושב קושיתי לעיל הא דלא מוקי איסי בן יהודה כר' אלעזר דגם ר' אלעזר ס"ל שלא כדרך אכילתו פטור רק דס"ל יוצא משאר פירות מקרי משקה וחייב דהוה דרך אכילתו דשתי' כאכילה:
ו ובתשובה הנ"ל כתבתי דאף דיוצא משאר פירות אינו חייב בתרומה מ"מ כשבא היוצא לאוכל או למשקה אף למים שפיר חייבין עליו משום ט"כ דנהי דבפני עצמו פטורין עליו משום דנמחה וילפינן מבכורים ותרומה דמיחוי פטור דל"ה אכילה. וגם שתי' ל"ה בכלל אכילה רק במידי דשתי' אבל כשהטעים אוכל או משקה הרי חיך אכל יטעם והוא אכל איסור ומה לי שהי' בתחילה באכל והי' חייב עליו ומה לי שעתה הטעים אכל והוא אוכל מאכל שיש בו טעם תרומה וטעם כעיקר וגם במשקה במידי דשתי' שתי' בכלל אכילה. ובזה מיושב מה שהקשיתי בש"ס דזבחים צ"ו דמקשה אדר"ש דתרומה ל"ב מריקה ושטיפה והתנן קדירה שבישל בה תרומה וכו' ומה קושי' והרי שם ע"כ מדרבנן בלא"ה דבתרומה דהיוצא מותר ע"כ ט"כ ל"ד לכ"ע וכמ"ש בחו"ד וע"כ גם בתרומה אף דהיוצא מותר אם הטעים דבר מאכל או אף מים שתי' בכלל אכילה וחייב משום תרומה למ"ד ט"כ חייב והנה בפנ"י בקונטרס החדש בסופו הוא דן מסוגיא זו להתיר משקה הבא מחדש לפמ"ש הלח"מ דלמסקנא דשמעתין דבערלה משקה היוצא אינו אסור מהתורה, שוב נדחה מה דאמרינן בתחלה דטבל והקדש וחדש משקה היוצא כמותה דאדיליף מנבלה וחמץ נילף מתרומה וערלה ומ"ה ע"כ דמשקה היוצא ל"ה רק מדרבנן והרחיב הדיבור בזה. ולפמ"ש כל זה ליתא דכ"ז אי היוצא הוא לבדו אבל אם היוצא בא למשקה כיון דט"כ דאורייתא ושתי' בכלל אכילה ודאי חייב למ"ד ט"כ לוקין ולמ"ד אין לוקין איסור תורה יש דדוקא לבדו אין כאן חיוב דר' יהושע ס"ל דל"ה משקה משא"כ אם הטעים משקה. ואל יתמה על החפץ דמתחלה לא הי' אסור ועכשיו יאסר ויתחייב עליו חדא דלדעת מהר"ם טיקטין בהגהות אלפס לסדר נשים ס"ל דיוצא משאר פירות אסור מדאורייתא. א"כ אין תימא כשמטעים אוכל חייב עליו אלא אפי' לתשובת פני יהושע סי' ט' הנדפס בסוף הספר דמבואר דס"ל יוצא משאר פירות אינו אסור מדאורייתא מ"מ אם אח"כ הטעים אכל וט"כ חיך אכל יטעם שוב חייב עליו הרי זה דומה לדם אברים שלא פירש דמותר וכשפירש נאסר וחייב עליו וכן קום לקצת פוסקים כשהי' ביחד הי' מותר ועכשיו נאסר ה"ה יוצא משאר פירות בפני עצמו הי' שלא כדרך אכילתו או זיעא ואף שהי' טעם איסור בו גילתה תורה דא"ח על משקה כזו דל"ה משקה ולא אוכל ואף דמה שאמרו דם אינו אוכל ולא משקה רק לענין טומאה אבל לא לענין איסור. זה בדם דכתיב קרא דנפש ובשאר איסורין כגון בכורים וערלה גלתה תורה דיוצא א"ח אבל אם הטעים אוכל וט"כ שפיר חייב עליו ובכן צ"ע אף על תשובת פנ"י סי' ט' שצידד לומר דלמסקנא דסוגיא גם בחמץ אף דהמחה חייב דכתיב קרא מ"מ היוצא קיל ממיחוי גופו ויוצא דחמץ ל"ה רק זיעא בעלמא ואין כאן איסור תורה במשקה שכר והרחיב הדיבור בזה. ולפמ"ש אף אם נימא כדבריו דבחמץ היוצא אינו אסור מדאורייתא מ"מ אם הטעים מים וטעמו כטעם דגן כיון דבחמץ ט"כ דאורייתא איך אפשר להתיר המים כיון בט"כ בחמץ דאורייתא באופן דאם ט"כ דאורייתא אין שום מבוא לומר דיוצא כשהטעים משקה או אוכל שלא יהי' דאורייתא:
ח הנה כעין חזיון הזה כתבתי זה מכבר. וכעת ראיתי דגוף ענין זה תליא בפלוגתא דלר' יוחנן דס"ל במנחות כ"ד ע"ב דהיכא דמעיקרא הוה כזית וצמק וחזר ותפח חייב דאין דיחוי באיסורין ה"ה ביוצא מערלה דשאר פירות שהטעים אכל חייב. דהרי מעיקרא הי' בכלל חיוב כשהי' עם הפירא ביחד וכשיצא הי' פטור. ושוב כשהטעים אכל וט"כ הו"ל כאלו כולו איסור חייב לר' יוחנן דאין דיחוי באיסורין ולר"ל, דס"ל במנחות אף בצמק וחזר ותפח יש דיחוי באיסורין ה"ה ביוצא משאר פירות שבא לתוך האוכל אמרינן יש דיחוי באיסורין וכיון שכבר הי' יוצא משאר פירות ולא הי' בו שום חיוב כבר נדחה ואף אם בא לתוך האוכל פטור, אך לפמ"ש בספרי לא"ח סי' ל' אות ז' דר"ל כשיטתי' דח"ש מותר מן התורה ומ"ה נדחה כיון דהי' היתר ממש ומ"ה ס"ל יש דיחוי באיסורין ור' יוחנן כשיטתי' דח"ש אסור מן התורה ולא הי' היתר מעולם ומ"ה כשחזר ונתפח חייב א"כ הדבר תלי' בזה דאם נימא דמשקה היוצא משאר פירות מותר מן התורה כשיטת תשו' פנ"י אף אם מטעים אח"כ אוכל אינו חייב משא"כ לשיטת מהר"ם טיקטין בהקדמה על האלפס לסדר נשים וכן דעת זקיני ת"ץ דאסור מן התורה רק שאין לוקין עליו כשהטעים דבר מאכל חייב מלקות למ"ד ט"כ לוקין עליו ואתיא שפיר סוגיא דזבחים צ"ו ע"ב דמבואר דבתרומה טעם כעיקר דאורייתא ומשם ראי' דיוצא משאר פירות אסור מדאורייתא ועיין בספרי לא"ח סי' פ' אות ב' שהי' לי פלפול בזה עם הגאון מליסא בענין אם מאכל שאינו ראוי לגר תיבלו בתבלין שעכשיו ראוי לגר והגאון מליסא התירו וכשיטתיה ס"ל בנ"ד נמי דל"א ט"כ דאורייתא היכא דהיוצא מותר וכשיטתיה שחלקתי עליו שם גם בנ"ד לדעתי נסתרו כל דבריו:
ט ודרך אגב הנני אומר עפ"י הנ"ל בהא דאר"ל זבחים ע"ח הפיגול והנותר והטמא שבללן זב"ז ואכלן פטור ודייק מזה בגמ' דנ"ט ברוב ל"ד והקשה בגמ' ממשנה דהעושה עיסה מאורז אם יש בה טעם דגן חייב בחלה ומשני מדרבנן והקשה א"ה אמאי יוצא בה ידי חובתו בפסח והקשה התוס' תימא דלא פריך מכל התורה דט"כ מדאורייתא ונ"ל לישב. הנה בחולין ק"כ אמרינן אלא הא דתנן הכלאים והחדש והטבל וההקדש משקין היוצאין מהם כמותן מנ"ל וכי תימא ליגמר מהני מה להני שהם איסור הבא מאליו ופירש"י דאהקדש הקשה בגמ' מנ"ל דיוצא אסור ומשני גמר מתרומה וחד מהנך וכ' הפנ"י בסוף סוגיא דחדש דלמסקנא דיוצא משאר פירות דתרומה אינו אסור מדאו' גם יוצא מהקדש אינו אסור מדאורייתא ולדעת החו"ד היכא דהיוצא אינו אסור מדאורייתא גם ט"כ ל"א וזה ודאי ליתא דאמרינן חולין צ"ט דגלי רחמנא גבי חטאת יקדש להיות כמוהו דאמרינן ט"כ עיי"ש. וע"כ כסברתי לעיל דין היכא דהיוצא מותר אם הטעים דבר אחר אסור דאין דיחוי באיסורין. אולם ר"ל דזבחים כשיטתי' יסבור דט"כ בקדשים ל"ד כיון דהיוצא אינו אסור מדאורייתא דילפינן מתרומה אף הטעם אינו אוסר מדאורייתא (ולדידי' נ"ל קרא דיקדש אתי להיתר מצטרף לאיסור והיכא שיש בעין מחטאת כעין שכ' תוס' חולין צ"ט ד"ה גלי) ומיושב דלא הקשה בגמ' על ר"ל מכל התורה כולה דבכל התורה דהיוצא אסור אמרינן ט"כ משא"כ בקדשים דילפינן מתרומה מגז"ש דחטא חטא דהיוצא מותר כמ"ש הפנ"י ומ"ה הקשה ממשנה דקתני חייבת בחלה ובטבל, ג"כ היוצא מותר למסקנא דחולין כמ"ש הפנ"י ועוד בחלה ילפינן לחם לחם מבכורים דהיוצא מדגן מותר ומ"מ אמרינן ט"כ ולבתר דמשני מדרבנן מקשה שפיר א"ה אמאי יוצא ידי חובתו בפסח והכונה דהרי אם המחה דגן אינו יוצא ידי חובתו כדאמרינן בפסחים ל"ה ומ"מ אם הטעים דגן אורז אדם יוצא ידי חובתו בפסח וה"ה לענין ט"כ אמרינן הכי דאף דהיוצא אינו אסור דמיחוי הקדש אינו חייב מ"מ אם הטעים הקדש דבר אחר או פיגול או נותר יתחייב ואס"ד דבפיגול פטור הואיל דמיחוי פטור גם טעם פטור ה"ה במצה נימא הכי ועל כן מסיק בגמ' דלא כר"ל ולפ"ז בתרומה נדחין דברי החו"ד דט"כ אינו דומה ליוצא ודו"ק כי הוא תירץ נכון בקו' תוס':
י והנה בסוגיא דט"כ (ע' בספרי ח"ר סי' קי"ח אות ד') רציתי לומר דאף לר"ת דט"כ דאורייתא ולוקין עליו היינו דוקא אם הטעים כזית שלם להרבה זתים אכל אם חצי זית הטעים הרבה זתים אין לוקין כיון דבא מחצי זית והבאתי כן בשם הפליתי סי' צ"ב ס"ק ט' אמנם לפמ"ש לעיל זה ליתא דכיון דבא מכזית שלם רק עתה נפל חצי זית והטעים י"ל דהוה כמעיקרא הוה ביה והשתא אית בי'. אך י"ל כיון דאותו חצי זית לא הי' מעולם יותר הוה כמעיקרא לא הוה בי' והשתא אית ביה ולר' יוחנן ג"כ אין כאן חיוב. אך מ"מ אסור מדאורייתא ואף דמהרש"א כ' בפסחים מ"ד דר' יוחנן ס"ל חצי שיעור ע"י תערובת אינו אסור מן התורה וכן ס"ל לרמב"ם היינו דוקא היכא שהוא מב"מ ואינו נותן טעם. והרמב"ם כשיטתי' דט"כ ל"ד ומיירי אפי' בנ"ט אבל לר' יוחנן דאית ליה ט"כ דאורייתא ודאי ח"ש ע"י תערובות אסור מן התורה ובהכי מיושב מה דמקשה בחולין צ"ח בהך דבעי לשעורי בתלתין והא אר"י ח"ש אסור מן התורה ומזה הקשו על הרמב"ם ומהרש"א ועיין בר"ש פ"ב דטבול יום שכ' ג"כ דח"ש לר' יוחנן אינו אסור ע"י תערובת והקשה מש"ס דחולין להנ"ל ל"ק דדוקא למ"ד ט"כ ל"ד שייך לומר כן או במב"מ משא"כ בחולין מיירי במבשא"מ שפיר מקשה והא אר"י ח"ש אסור מן התורה וכיון דאסור מן התורה וכמאן דאיתא לאיסורא דמי כיון דנ"ט יש סברא לומר דאפילו חיוב מלקות יש בנ"ט וכש"כ דאסור מן התורה ודו"ק:
והנה לדעת תשו' פנ"י סי' ט' ופני יהושע בקונטרס החדש בסופו גם בחמץ היוצא מותר מדאורייתא דאף דבחמץ גלי קרא דמיחוי חמץ חייב כרת מ"מ למ"ש רבינו שמואל דהיוצא קיל ממיחוי גופו א"א ללמוד יוצא מהטמאים דכתיב בשרצים דחמץ בפסח יש היתר לאיסורו ונלמוד יותר מערלה דיוצא דשאר פירות מותר א"כ לפ"ז גם בחמץ ט"כ מותר דאין ללמוד מג"ב דשם היוצא אסור כמ"ש בחו"ד וזה ודאי ליתא. דהרי הטור כתב דרבנן דפליגי בכותח הבבלי ע"כ מיירי דלית ביה רק קיוהא דט"כ בחמץ ודאי דאורייתא הרי דלא כחו"ד והטעם כמ"ש לעיל דגם בתרומה ט"כ דאורייתא והן אמת דגם דברי תשובות פנ"י ופני יהושע בק"א לא נהירין לי. לפמ"ש לעיל דהיכא דהיוצא בא לתוך אוכל או לתוך משקה לכ"ע דאורייתא:
יא בתוס' ד"ה אמרת ק"ו הקשה הר"י מאורלינש אמאי לא ילפינן מנותר איסור אכילה ואיסור הנאה מקדש קדש ותירצו בתירץ הב' דדנין חולין מחולין ואין דנין חולין מקדשים ויש להקשות לר"מ דס"ל בחולין פ"ה באותו ואת בנו שחיטה שאינה ראוי' שמה שחיטה מטעם דילפינן משחוטי חוץ ואף דחולין מקדשים לא ילפינן מ"מ כיון דאותו ואת בנו נוהג בקדשים ג"כ ילפינן שפיר א"כ למ"ל ק"ו דבב"ח אסור בהנאה ונילף מגז"ש דקדש קדש כיון דאיסור בב"ח נוהג ג"כ במוקדשין כמו שכ' תוס' ריש כל הבשר בשם התוספתא שפיר ילפינן מקדשים ודוחק לומר דאיסי בן יהודה דלא כר' מאיר כיון דתנא שנה כר' מאיר בלשון חכמים הלכה כר' מאיר וליכא לתרץ דדוקא שם ס"ל לר' מאיר כן משום דעדיף ליה ללמוד שחיטה משחיטה ולא שחיטה מטביחה דז"א דהתוס' כתבו שם דעדיף ללמוד דבר הבא בעבירה מדבר הבא בעבירה עיי"ש א"כ ה"ה הכא עדיף ללמוד בב"ח מנותר דאידי ואידי בא בעבירה משא"כ בב"ח מטריפה ונ"ל לישב דהנה התוס' הקשה שם אמאי לא תני במשנה דאיסור בב"ח נוהג במוקדשים. אך י"ל דאין איסור בב"ח חל על מוקדשים שאין נאכלים כגון בשר עולה דאין איסור חל על איסור או כגון בשר נותר אך י"ל דבב"ח הוא איסור מוסיף דאסור שלא כדרך אכילתן. אך גם בבשר עולה אם נימא דבב"ח אסור שלא כדרך אכילתן כיון דלא כתיב אכילה בגופה ה"ה במעילה דלא כתיב אכילה בגופה חייב בשלא כדרך אכילתן כמ"ש מהרש"א בדף כ"ו ד"ה שאני היכל אך באור חדש כ' לישב קו' מהרש"א שם ותוכן הדברים דלכאורה תקשי אמאי אסור בב"ח שלא כדרך אכילתן כיון דלא כתיב אכילה בגופו אטו כל היכא דילפינן גז"ש נימא מדלא כתיב בגופו אדרבה בכל דוכתא אמרינן אין היקש למחצה ופירש לפמ"ש הטו"ז בה' ערלה כיון דערלה בח"ל הלכה למ"ל דכתיב קרא בערלה בארץ ישראל ותירץ בספר אמרי צרופה דלולא דכתיב קרא בערלה. לא הי' ילפינן איסור הנאה בב"ח מערלה דאין דנין ק"ו מהלכה ולהכי איצטריך קרא. והשתא כוונת הגמ' דע"כ בב"ח חייב שלא כדרך אכילתן ולהכי לא כתיב אכילה בגופי' וסמך קרא על ק"ו דערלה וכ' קרא בערלה דאס"ד ילפינן מנבלה דאין חייב שלא כדרך אכילתן יכתב בקרא בב"ח לא תאכל ויהי' אסור בהנאה דלא תאכל איסור הנאה משמע ושוב לא יצטרך הק"ו ולא יצטרך קרא דערלה. וע"כ מוכח דבב"ח חייב שלא כדרך אכילתן וזה דוקא בב"ח דיהי' מיותרין מקראות דרשינן מדלא כתיב אכילה בגופי' משא"כ במעילה ילפינן חטא חטא מתרומה ואף דלא כתיב אכילה בגופיה פטור בשלא כדרך אכילתן עיי"ש.. ומעתה כ"ז אי ילפינן ק"ו מערלה שפיר אמרינן מדלא כתיב אכילה בגופו לוקה שלא כדרך אכילתן ושוב אמרינן דבב"ח חל על מוקדשין דהוא איסור מוסיף. משא"כ אם הי' ילפינן מגז"ש דקודש קודש דבב"ח אסור בהנאה שוב ילפינן כולה מלתא דנותר דא"ח שלא כדרך אכילתן דל"ש למידרש מדלא כתיב אכילה בגופה רק אי ילפינן מק"ו דערלה כמ"ש לעיל וכיון דבב"ח נמי אין לוקין שלא כדרך אכילתן. שוב אין איסור בב"ח חל על מוקדשין ושוב ליכא למילף כלל מנותר דחולין מקדשים לא ילפינן. ולפ"ז מיושב קו' תוס' הא דלא תני במשנה דבב"ח חל על מוקדשים דמשנה י"ל ס"ל כרבי דיליף איסור בב"ח מלא תאכלנו לאיסור אכילה ומלא יהי' קדש לאיסור הנאה כדאיתא בחולין ושוב אין איסור בב"ח חל על כל קדשים דקדשים שאין נאכלין אין איסור חל על איסור. ולהכי לא תני במשנה ודו"ק. ועיין בישועת יעקב ר"ס פ"ז שרצה לומר דבקדשים הנאכלים אין איסור בב"ח חל דעשה דוחה ל"ת כמו דאמרינן בזבחים דף צ"ז ע"ב ול"א אין עשה דוחה ל"ת במקדש דאיסור בב"ח ל"ה ל"ת במקדש וזה ליתא דבב"ח הוה ל"ת דפשיעה. ואין עשה דוחה ל"ת כמ"ש תוס' עירובין ק'. אך גם בהך דיקדש הוה הדחיה ע"י פשיעה וכבר הקשו מזה על תוס' עירובין והתירוץ המובחר כמ"ש בשעה"מ ה' נדרים דדוקא בהך דמתן דמים שנתערב דמתחלה חל ל"ת על מתן אחת שלא להוסיף ועתה שנתערב אתה רוצה לומר דעשה דמתן ד' ידחה אנו אומרים דאינו דוחה הואיל ובא ע"י פשיעה משא"כ בהך דיקדש דבאמת בקדשים פסולים אין כאן רק ח"ש רק דע"י היתר מצטרף לאיסור בקדשים יש כאן שיעור ומ"ז אנו אומרים דעשה דקדשים כשרים ידחה הל"ת משום שע"י פשיעתו חלו העשה והל"ת ביחד ע"כ. ולפ"ז ה"ה בב"ח בבישל חצי זית בשר וחצי זית חלב דקיי"ל לוקין על אכילתו בזה שוב שייך לומר דעשה דקדשים כשרים ידחו ל"ת דבב"ח ולא נשאר חלב רק ח"ש דהרי מתחלה חל עשה דקדש דאכילת קדשים ואח"כ הוא נאסר משום בב"ח אך י"ל דדוקא שם דהבשר קדשים לא קיבל טעם רק בגגה של חתיכה וא"כ שאר הבשר הוא היתר גמור ורק שאנו אומרים היתר מצטרף לאיסור שייך לומר דניתי עשה וידחה ולא יצטרף אף שהוא ע"י פשיעה משא"כ בב"ח דהו"ל איסור מחמת עצמו שוב י"ל דכיון דהדחי' בא ע"י פשיעה לא ידחה העשה הל"ת:
יב עוד נ"ל בישוב קו' הנ"ל על תוס' דהנה באמת י"ל דאיסור בב"ח לא חל על קדשים פסולים דאין איסור חל על איסור ושלא כדרך אכילתן ל"ה איסור מוסיף לפמ"ש המ"ל בביאור דברי התוס' שכ' דבב"ח אין מזהירין מן הדין ופי' הכונה דלא כמהרש"א רק כיון דבהנאה אין לוקין אף כדרך הנאתן דאין מזהירין מן הדין שוב גם באכילה שלכד"א אין לוקין דהוא קיל מהנאה כדרך אכילתן עיי"ש א"כ כיון דאין לוקין על בב"ח שלא כדרך אכילתן ל"ה איסור מוסיף כמ"ש המ"ל והשעה"מ דעל מה שאין לוקין ל"ה איסור מוסיף. ואמנם על קדשים הנאכלים י"ל דאין חל דעשה דוחה לל"ת. אך לאיסי בן יהודה דיליף לאיסור בב"ח מגז"ש דקודש מנבלה או מטרפה י"ל דאין גז"ש למחצה וכמו דנבלה הו"ל עשה ול"ת דעשה שאינו זבוח וטריפה הו"ל ג"כ עול"ת דלכלב תשליכון אותו הו"ל עשה כדאיתא ביומא ל"ו ועיין בתוס' ע"ז כ' דלגר אשר בשעריך תתננה הו"ל עשה ועיין בספרי לא"ח סי' צ"ה אות ג' שהארכתי בזה א"כ ה"ה בב"ח קאי בעול"ת. ושוב אין עשה דוחה ל"ת ועשה. ובזה מיושב קו' תוס' ריש כל הבשר אמאי לא תני במשנה דבב"ח נוהג במוקדשין דבאמת למאן דיליף בב"ח מג' פעמים לא תבשל או לרב אשי דיליף מלא תאכל כל תועבה או לרבי דיליף מלא תאכלנו ל"ה רק ל"ת ועשה דוחה לל"ת. ומ"ה לא תני במשנה רק לאיסי בן יהודה דיליף מטריפה הו"ל עשה ול"ת והתוספתא שהביאו תוס' אתי' כאיסי בן יהודה דיליף מטרפה והו"ל עול"ת ולדידי' חל בב"ח על מוקדשין דאין עשה דוחה ל"ת ועשה ושפיר תני בתוספתא דבב"ח חל על מוקדשין. ומעתה מיושב קושיתנו דשפיר כתבו תוס' דאין לילף מנותר דחולין מקדשים ל"ג ואין לומר דכיון דבב"ח בקדשים נמי נוהג הוי קדשים מקדשים כמו באותו ואת בנו דז"א דאם נילף מנותר ל"ה רק ל"ת ושוב עשה דוחה לל"ת כדמוכח בש"ס דזבחים סוגיא דיקדש הנ"ל ושוב אינו נוהג במוקדשין אך ז"א דנותר הוא עשה שיש בו כרת ושם אין עשה דוחה ל"ת שיש בו כרת וכשנילף מנותר י"ל דבב"ח יהי' כרת והתוס' זבחים צ"ז שם כתבו דהגמ' לא הקשה אנותר רק אשאר קדשים פסולים (ואף למ"ש במקום אחר דלחזקי' משכחת נותר שאין בו כרת כגון באכל בליל שלישי דלא אינתק לשרפה כדאי' בזבחים נ"ז מ"מ בב"ח ודאי ילפינן מנותר שיש בו כרת דכתיב בקרא ושרפת את הנותר באש לא יאכל כי קודש הוא הרי דקרא קאי בנותר דאינתק לשריפה) ושוב קשה כקושיתנו:
יג והנה מסוגין גופי' נ"ל להוכיח דאיסי בן יהודה ס"ל דבב"ח אינו נוהג במוקדשין דקשיא תמיהה גדולה דהנה בגמ' יליף בק"ו מערלה ומה ערלה שלא נעבדה בה עבירה אסור בהנאה בב"ח שנעבדה בה עבירה, א"ד שאסור בהנאה ופריך מה לערלה שכן לא הי' לו שעת הכושר והנה תוס' כתבו בב"ק כ"ה ובקדושין ד' דסברא יוכל להכניס בק"ו ולומר הרי לענין קולא לא הועיל הסברא אך דין שהחמירה תורה אין להכניס בק"ו ומעתה כשלמד בק"ו מערלה שלא נעבדה בה עבירה שפיר מקשה ומה לערלה שכן לא הי' לו שעת הכושר דהק"ו הוי סברא ולא דין שלא נעבדה עבירה הוא סברה להקל ולא הי' שעת הכושר סברא להחמיר ואין להכניס בק"ו. אמנם קשיא דהרי איסי בן יהודה יכול ללמוד ק"ו בדרך זה ומה ערלה שאין נוהג במוקדשין. דמבואר בירושלמי פ"א מערלה ופוסק הר"מ פ"י דמע"ש ה' ז' דהקדיש ואח"כ נטע אינו אסור בערלה. אסור בהנאה בב"ח דנוהג במוקדשין כמבואר בתוספתא הובא בתוס' חולין ריש כל הבשר אינו דין שאסור בהנאה ובזה אין לומר מה לערלה שלא הי' לו שעת הכושר דאתה מכניס סברא זאת בתוך הק"ו ונאמר ומה ערלה שאעפ"י שלא היה לו שעת הכושר מ"מ לא הועיל זאת לקדשים ואינו נוהג בקדשים ומ"מ אסורה בהנאה בב"ח שחמיר ונוהג במוקדשים אינו דין שאסור בהנאה. וע"כ מוכח מזה דאיסי בן יהודה ס"ל דבב"ח אינו נוהג במוקדשין וליכא למילף מק"ו ושפיר כתבו תוס' דחולין מקדשים לא גמרינן דאיסי בן יהודה ס"ל בב"ח אינו נוהג במוקדשין. ומזה מוכח דאיסי בן יהודה ס"ל דערלה נוהג בח"ל כרשב"י בקדושין וגם מוכח דערלה נוהג בשל נכרים שנסתפקו התוס' בקדושין ל"ז דאל"כ אמאי לא יליף איסי בן יהודה ק"ו ומה ערלה שאינו נוהג בשל נכרים ולא מצי ליפרך מה לערלה שלא היה שעת הכושר דתכניסו להק"ו. ובאמת הרבה יש לפלפל בפרט זה ומזה מוכח דאיסי בן יהודה יסבור דגם נטיעה לרבים אסור בערלה כת"ק בפסחים כ"ג דאל"כ עדיין הי' יליף ק"ו מנטיעה לרבים:
יד ובגוף הדבר שכתבתי דמוכח מש"ס דזבחים דעשה דוחה ל"ת אף ע"י פשיעה. אך הגאון מלייפניק כ' בספר ברוך טעם. דשם שאני דהל"ת קיל הואיל וישנו בשאלה דתוס' כתבו שם דלא מקשה מנותר רק משאר קדשים פסולים וזה איתא בשאלה לפמ"ש תוס' כריתות י"ג דאם לא נזרק כהלכתו איתא בשאלה ומ"ה עשה דוחה לל"ת אף ע"י פשיעה. ומ"ה צריך יקדש שיהיה עול"ת. ואמנם למ"ד חולין שנשחטו בעזרה דאורייתא שוב ליתא בשאלה דאף אם ישאל יהי' חולין שנשחטו בעזרה ולמ"ד דאורייתא מוכח מקרא דיקדש מדאיצטריך העשה דלולא זאת הי' העשה דוחה לל"ת אף ע"י פשיעה דהרי אם ישאל יהי' חולין בעזרה אך י"ל דשם אם ישאל שוב יהיה ח"ש דדוקא בקדשים היתר מצטרף לאיסור אבל לא בחולין שנשחטו בעזרה א"כ שוב הו"ל איתא בשאלה עיי"ש בספר הנ"ל שפי' מ"ש רש"י אמאי מקדש משום האי פורתא והדברים עתיקים. אמנם לר"ש דס"ל כ"ש למכות ודאי ליתא בשאלה דאם ישאל יהיה חולין בעזרה וחולין בעזרה עשה ואין עשה דוחה עשה וח"ש לא יהי' דר"ש ס"ל כ"ש למכות וה"ה באיסור עשה. הוה כשיעור שלם ומוכח דעשה דוחה ל"ת אף ע"י פשיעה. ולפ"ז י"ל דאיסי בן יהודה ס"ל כר"ש דכ"ש למכות ולדידי' בב"ח אינו נוהג במוקדשין דעשה דוחה לל"ת אף ע"י פשיעה ומ"ה לא יליף מק"ו דערלה אינו נוהג במוקדשין דגם בב"ח אינו נוהג במוקדשין וגם מה"ט לא יליף מנותר דחולין מקדשים לא גמרינן (אך זה ליתא דאם נילף מנותר שוב הו"ל ל"ת שיש בו כרת ושוב נוהג במוקדשים. אך י"ל דדוקא אם ידעינן מכבר שנוהג במוקדשים שוב י"ל דלא מקרי חולין מקדשים כיון דגם זה נוהג במוקדשים משא"כ אם לא ידעינן מכבר שנוהג במוקדשים ל"ש לומר אטו בב"ח אינו נוהג במוקדשים) וכיון שיש הוכחה דאיסי בן יהודה ס"ל כר"ש שוב אנו מוכרחין לומר דלא כרש"ל דר"ש דס"ל כ"ש למכות ס"ל שלא כדרך אכילתן חייב מדמקשה בגמ' וליפרך מה לכלאי הכרם שלוקין שלא כדרך אכילתן דאיסי בן יהודה ע"כ כר"ש ס"ל ובכל מקום לוקה שלא כדרך אכילתו וע"כ לא כרש"ל או כמ"ש לעיל דאף לר"ש אינו לוקה, רק בשלא כדרך אכילתן לבד או בכ"ש לבד משא"כ בכ"ש ושלא כדרך אכילתן ושפיר מקשה וליפרך מה לכלאי הכרם שלוקין שלא כדרך אכילתן אף בכ"ש. כמו שכתבתי לעיל והדבר מוכרח לפי מה שהוכחתי דס"ל כר"ש וכל זה דרך פלפול לחדד התלמידים:
ס' קמז:
המשך הדרוש בפסחים כ"ד:
א בתוס' ד"ה הכל מודים הקשו הא דלא אמר הכל מודים בחולין שנשחטו בעזרה משום דכתיב ביה אכילה דמזבחת ואכלת נפקא. הנה המפורשים הקשו הרי חשנ"ב ל"ה רק איסור עשה כפירש"י בחולין דף פ' ואין לוקין עליו ומה הקשו שיאמר הכל מודים בחשנ"ב שילקו שלא כדרך אכילתן והנה רציתי לומר דאף דאיסור לשחוט חולין בעזרה הוא רק עשה מ"מ כששחט בעזרה אסור מלא תאכל כל תועבה דהרי נעשה דבר מתועב בהשחיטה ולפוסקים דלוקין על לא תאכל כל תועבה ה"ה בחשנ"ב לוקין ומצאתי שוב בשעה"מ פ"ה ממאכא"ס שצידד לומר כן דחשנ"ב אסור מלא תאכל כל תועבה ושוב כ' דרחוק לומר כן דלא מקרי תועבה רק אם עבר על לא תעשה משא"כ בעובר על עשה. והנה בהשקפה ראשונה רציתי לומר כן דלא יתכן דהוא עבר אעשה ומה שנאסר מחמת העבירה יהי' חמיר מהעבירה שילקה עליו ועל העבירה גופה אינו לוקה ולא יהי' טפל חמיר מן העיקר. ואמנם גוף הדבר הוא ספק בתוס' יבמות דע"ז ע"ב ד"ה מחלל דחייבי עשה דבתחלה רצו תוס' לומר דבאיסור חלל מחייבי עשה איכא לאו דחללה לא יקח ושוב כתבו דשמא חללה הבאה מחייבי עשה ליכא לאו אלא עשה לכהן הבא עלי'. ולפי מה שס"ל לתוס' בתחלה דבחללה מחייבי עשה אף דהכהן לא עבר רק בעשה מ"מ היא נעשה חללה וחייב מלקות הבא עלי' ה"ה בחולין שנשחט בעזרה אף דלא עבר רק בעשה נעשה תועבה וחייב מלקות האוכל בבשר ולפ"מ שכתבו אח"כ דאין חייב עלי' רק קאי בעשה לכהן הבא עלי' ה"ה בחשנ"ב ל"ה תועבה רק לאיסור עשה ולא ללאו ובמ"ל פי"ט מאיסורי ביאה ה' ג' כתב בפשיטות בדעת הרמב"ם דבנתחללה מחייבי עשה קאי כהן בלאו. ולפ"ז בעשה תועבה מאיסור עשה נאסר בלאו לאכילה:
ב והנה כבר כתבתי בחידושי (ע' ח"ר סי' קי"א אות ב' ג') דהא דיליף רב אשי בחולין דבב"ח אסור באכילה ובהנאה מלא תאכל כל תועבה וקשיא אמאי לא יליף מק"ו ומגז"ש דנבלה כדיליף איסי בן יהודה או מקרא דלא תאכלנו כדיליף רבי או מקרא דג' פעמים לא תבשל כדיליף תנא דבי ר' ישמעאל. וכתבתי דמכל הני קראי ליכא למילף רק בנתבשל כמאכל בן דרוסאי דאז הוה בכלל קרא דלא תבשל כדאיתא בחולין ק"ח ע"ב ובא רב אשי והוסיף איסור דכבר כתבתי כמה פעמים דלאכול בב"ח קודם שנתבשל כמאכל בן דרוסאי אין כאן איסור משום ח"ש דאם יאכל כל היום בב"ח כזה אין כאן חיוב. אמנם לבשל פחות מכמאכל בן דרוסאי אסור משום ח"ש לפוסקים דאף שלא באיסור אכילה ח"ש אסור מן התורה עיין רש"י שבת ע"ד ובמ"ל ה' שבת דהרי חזי לאצטרופי דאם יבשל עוד חייב. ולפ"ז אסור באכילה משום ל"ת כל תועבה דהרי נעשה דבר מתועב בבישול כמ"ש רש"י בחולין קט"ו ואף דלא נעשה דבר מתועב רק איסור תורה משום ח"ש מ"מ חייב מלקות האוכלו דהוי תועבה כמ"ש בחולין שנשחטו בעזרה וכמ"ש בהך דחלל מחייבי עשה. ומעתה רב אשי הוסיף טובא שילקה בב"ח באכילה אף פחות ממאכל בן דרוסאי ומה"ט כתבתי דהרמב"ם לא מייתי הך דאיזה בישול אמרו כל שאחרים אוכלים דאיתא בחולין ק"ח משום דס"ל כרב אשי דלוקין בב"ח באכילה אף קודם שנתבשל כמאכל בן דרוסאי לשיטת הרא"ה בספר החינוך פ' ראה דלא תאכל כל תועבה ל"ה לאו שבכללות. ואמנם שאר תנאי דלא ילפי מקרא, דרב אשי נ"ל דהם ג"כ הוסיפו איסור. דהתוס' כתבו בחולין קט"ו דאף דאמרינן בחולין שם באותו ואת בנו וחורש בשור וחמור ומעשה שבת דאינו אסור משום לא תאכל כל תועבה מ"מ בב"ח אסור מלא תאכל כל תועבה דבב"ח ניכר התועבה משא"כ בכל הני עיי"ש. ואמנם למ"ד בשר בחלב אפשר לסוחטו אסור והטעם דכיון דכבר נעשה איסור אף שנפרד החלב אסור. ולכאורה כיון דלא תאכל כל תועבה. הוא דוקא כשניכר התועבה א"כ כשסחט החלב ושוב לא ניכר התועבה אין כאן איסור ולכן אין לאסור מלא תאכל כל תועבה רק מג' פעמים לא תבשל וכיון דנאסר קמ"ל קרא דאסור אף באפשר לסוחטו ולא ניכר שוב התועבה מ"מ התורה אסרה כיון דנתבשל ונעשה בב"ח איסור עולמות. הן אמת שיש סברא להיפך די"ל דגם בכלל לא תאכל כל תועבה הוא כיון שכבר הי' ניכר ונעשה דבר מתועב ואדרבה לשאר תנאי י"ל דמותר באפשר לסוחטו דכיון דנסחט האיסור אין כאן בשר בחלב רק מלא תאכל כל תועבה י"ל דכבר נעשה דבר מתועב וזה הוסיף רב אשי על כל התנאים:
ג ואמנם שאר תנאים הוסיפו דהנה כבר כתבתי (ע' בספרי ח"ר סי' קט"ז אות ו') דאף דט"כ בב"ח ודאי מן התורה זה דוקא שלא לאכול בשר שיש בו טעם חלב דחיך אכל יטעם משא"כ שלא לבשל בשר שיש בו טעם חלב בבישול ל"ש חיך אוכל יטעם ומה"ט לא אסור לבשל רק בשר בחלב ממש ולבשל בקדירה של בשר אין כאן איסור תורה. ומה"ט כתבתי דמהני טעימת נכרי דקשיא דבב"ח לכ"ע ט"כ דבר תורה וכתבתי דברייתא דחולין קי"ב אתיא כמ"ד דילפינן מלא תאכל כל תועבה ואינו אסור רק כשנעשה דבר מתועב ומ"ה קדירה שבשל בה בשר ואח"כ בישל חלב מהני טעימה דמדאורייתא לא נעשה דבר מתועב ואינו אסור מן התורה ומ"ה מהני טעימת קפילא. אמנם זה אם אסרינן בב"ח משום לא תאכל כל תועבה. משא"כ למ"ד דילפינן מלא תאכלנו או מג' פעמים לא תבשל דאתי חד לאיסור אכילה וחד לאיסור הנאה כיון דבישל בקדירה של בשר החלב ויש בו טעם כעיקר וחיך אוכל יטעם אסור באכילה ובהנאה אף דלא עבר בלא תבשל. וזה שהוסיפו התנאים על לימוד דלא תאכל כל תועבה. ולפ"ז לאיסי בן יהודה בכה"ג אסור באכילה מהתורה דילפינן מנבלה כיון דמיקרי בישול ובהנאה אינו אסור דליכא ק"ו מערלה דלא נעבדה עבירה. אך י"ל דגם באכילה אינו אסור דהגז"ש קאי על לא תבשל וזה לא מקרי בישול בב"ח כיון דבבישול ליכא ט"כ. ואמנם לאביי דס"ל גם בבישול ט"כ כמו שכתבתי בסוגיא דטפת חלב שוב לכל תנאי אסור מלא תאכל כל תועבה ומלא תבשל (ע' ח"ר סי' קט"ז אות ג"ד) ומיושב קו' הרא"ם למ"ל ג' פעמים לא תבשל ותיפוק לי' להנאה מקרא דלא תאכל כל תועבה דקרא קמ"ל דבאכילה ובהנאה אסור אף דבבישול לא נעשה תועבה וזה אם נאמר דלא כאביי:
ד והנה ראיתי מקשים לשיטת רש"י דמ"ד חשנ"ב ל"ד היינו בהנאה אבל באכילה לכ"ע דאורייתא א"כ איך יליף איסי בן יהודה ק"ו מערלה והרי י"ל חשנ"ב יוכיח דנעבדה עבירה ואינו אסור בהנאה והקשה זאת בא"ח ובפנ"י ומזה הוכיחו דאיסי בן יהודה ס"ל חשנ"ב דאורייתא ולפענ"ד אינו מוכרח דהנה צריך להבין שיטת רש"י דכיון דמוכח מש"ס דנזיר כ"ט דלמ"ד חשנ"ב ל"ד מותר מדאורייתא להביא חולין לעזרה דמקשה התם לר"ל הא מייתי חולין לעזרה ומשני קסבר חשנ"ב ל"ד וכיון דמותר להביא אמאי אסור באכילה מדאורייתא. הן אמת דתוס' הקשה לרש"י משם אבל אני תירצתי בספרי לא"ח סי' ס"ד אות ד' בטוב טעם דשם קאי לר"ל דח"ש ל"ד וי"ל דהכהן אוכל ח"ש רק למ"ד חשנ"ב אסור בהנאה באיסור הנאה מודה ר"ל כדאמרינן בירושלמי ולכן תירץ דהוא ס"ל חשנ"ב אינו אסור בהנאה מדאור' ואוכל הכהן ח"ש ע"ש באריכות אך בגוף הסברא דמוכח דמותר לכתחלה להביא ואיך אסור באכילה וצ"ל לשיטת רש"י דמ"ד חשנ"ב דאור' ס"ל וזבחת ואכלתבריחוק מקום אתה זובח ואתה אוכל ובקירוב מקום אין אתה זובח ואין אתה אוכל ומ"ה אסור בזביחה ואסור באכילה ומ"ד חשנ"ב ל"ד ס"ל בריחוק מקום מה שאתה זובח אתה אוכל ובקירוב מקום מה שאתה זובח אין אתה אוכל אבל הזביחה אין איסור רק האכילה ומ"ה אתיא שפיר סוגיא דנזיר ונמצא דחשנ"ב לא נעבדה עבירה כלל ומ"ה מותר בהנאה ואין לעשות יוכיח כיון דלא נעבדה עבירה. ואמנם לפ"ז י"ל דאף דמשמע בנזיר דמ"ד חשנ"ב ל"ד אין איסור הזביחה מדאורייתא מ"מ איכא למ"ד דחשנ"ב הזביחה דאורייתא ולא האכילה כדאמרינן בקדושין יכול לא ישחוט ואם שחט מותר ומייתי וזבחת ואכלת מה שאתה זובח ברחוק מקום אתה אוכל. אמנם מ"ד חשנ"ב ל"ד ס"ל כי ירחק וזבחת ובקירוב אין אתה זובח וסיפא דואכלת לא דריש רק לפסולי המוקדשין שנפדו דאין לו היתר אלא זביחה ואכילה כפירש"י בחולין י"ז ד"ה בשר נחירה ומ"מ איסור זביחה דאורייתא: ה ולפ"ז, נ"ל ביאור דברי תוס' ד"ה הכל מודים הנה הקשו המפורשים מה הקשו תוס' מתחלה הא דלא קאמר הכל מודים בחשנ"ב והרי ידעו היטב דכתיב אכילה בחשנ"ב ומה תירצו תוס' עוד תירץ כיון דתירץ הראשון ברור מאוד ואמאי הקשו תוס' אח"כ הא דלא קאמר הכל מודים בב"ח ואמאי לא הקשו זאת מתחלה ומה קישור דברי תוס' ונ"ל הנה בפמ"ג בפתיחה לה' שחיטה, כ' דעשה שאינו זבוח עובר אף בח"ש דדוקא במניעה או בצווי אמרינן סתם אכילה בכזית משא"כ באכילת רשות וכיון דוזבחת ואכלת הוא רשות ל"א סתם אכילה בכזית (ועיין בספרי לא"ח סי' ס"ד אות ד' בהג"ה לישב דבריו התמוהין) ולפ"ז נאמר דאף דסתם אכילה הוא בדרך אכילתו דוקא במניעה או בצווי משא"כ באכילת רשות ומ"ה ס"ד דתוס' דחשנ"ב אסור מדאורייתא בשלא כדרך אכילתן. ומ"ה כתבו דגם בדבר רשות לשון אכילה דוקא בדרך אכילתן ושוב כ' דבאמת אכילת רשות לא מימעט שלא כדרך אכילתן רק דאביי ס"ל חשנ"ב ל"ד. והנה כבר כתבתי דמ"ד חשנ"ב ל"ד מ"מ אסור בזביחה מדאורייתא ורק דלא דריש תזבח ואכלת ולפ"ז קשיא לדידי' הרי בלא"ה אסורה באכילה ובהנאה מלא תאכל כל תועבה כיון דנעשה דבר מתועב וצ"ל דאיסור עשה לא מקרי דבר מתועב כמ"ש לעיל ולפ"ז יצא לנו דבב"ח אינו אסור מדאורייתא פחות ממאכל בן דרוסאי דאף דבבישל אסור מדין ח"ש דחזי לאצטרופי ונעשה בו דבר מתועב מ"מ כיון דלא נעשה רק איסור בעלמא לא נעשה דבר מתועב כדמוכח מחשנ"ב. והנה התוס' לא מצי להקשות הא דל"א אביי הכל מודים בב"ח שלוקין שלא כדרך אכילתן. די"ל אמת בב"ח שנתבשל כמאכל בן דרוסאי. דהוא בכלל קרא דלא תבשל באמת לוקין אף שלא כדרך אכילתן דלא כתיב אכילה. אך בשר בחלב דלא נתבשל כמאכל בן דרוסאי ול"ה בכלל לא תבשל ללמדו מגז"ש. ומ"מ אסור באכילה ולוקה משום לא תאכל כל תועבה כיון דנעשה דבר מתועב מדין ח"ש זה אין לוקין שלא כדרך אכילתן ובדרך אכילתן לוקה. דכבר כתבתי דדעת החינוך דלא תאכל כל תועבה ל"ה לאו שבכללות ונמצא דאביי לא מצי אמר הכל מודים בב"ח דהרי יש בב"ח דאין לוקין רק כדרך אכילתן ולא מצי תוס' להקשות. אך לפי מה שהקדימו התוס' דאביי ס"ל חשנ"ב ל"ד וע"כ מ"ד הכי ס"ל דל"ה תועבה מה שעברו עליו באיסור עשה וכש"כ מה שעברו בבישול בח"ש ודאי ל"ה תועבה. ושוב אין לוקין בבב"ח רק לאחר שנתבשל כמאכל בן דרוסאי. ושוב בכל בב"ח אין חילוק בין דרך אכילתן לשלא כדרך אכילתן דבכל בב"ח אין לוקין רק לאחר שנתבשל כמאכל בן דרוסאי ושפיר הקשו הא דלא קאמר הכל מודים בב"ח כן נ"ל לפרש בדרך פלפול:
ו והנה בגוף דברי איסי בן יהודה דיליף מגז"ש ומק"ו והקשה בכה"ג אמאי לא יליף מלא תאכל כל תועבה נ"ל דאיסי בן יהודה יליף מגז"ש דבב"ח אסור אף לאחר שנשחט החלב וס"ל אפשר לסוחטו אסור מדאורייתא דמקרא דל"ת כ"ת לא מוכח רק כ"ז שניכר התועבה כמ"ש לעיל בשם התוס' אבל לאחר שנשחט החלב חוזר להיתרו גם נ"מ בחתיכת בשר בחלב שמונח על חתיכה אחרת שכ' הש"ך סי' ק"ה ס"ק י"ז דאין אוסרת חבירתה אף דבשר יוצא מחתיכה לחתיכה מ"מ בליעת החלב אינו יוצא והו"ל כאלו יבא אלי' ויאמר שנסחט החלב והבשר גופה מותר ולפענ"ד למאן דיליף מטרפה ואמרינן בחולין דף ס"ח דטרפה אין לה היתר. וה"ה בב"ח אין לה היתר עולמית וה"ה לאיסור הנאה דילפינן מערלה שאין לה היתר וזה הוא דיליף איסי בן יהודה מטרפה ומיושב הא דיליף מק"ו דערלה ולא מקשה מה לערלה שכן אין לה היתר תאמר בב"ח דאפשר לסוחטו מותר דלהנ"ל אדרבה זה גופה ילפינן מנבלה ומערלה. ומאן דלא יליף מערלה ומנבלה יסבור אפשר לסוחטו מותר ויבואר עוד לפנינו אי"ה:
ובזה נכון ג"כ הא דרבי יליף מלא תאכלנו ולא יליף מלא תאכל כל תועבה דרבי כשיטתי' דס"ל אפשר לסוחטו אסור בדף ק"ט ומלא תאכל כ"ת אפשר לסוחטו מותר דלא ניכר התועבה כיון דאין בו טעם חלב ולכן יליף מלא תאכלנו. ולפ"ז נ"ל דאביי דאמר בחולין ש"מ טעמו ולא ממשו דאורייתא דאס"ד דרבנן מבב"ח מ"ט ל"ג דחידוש הוא אי חידוש הוא אע"ג דליכא נ"ט נמי ומה קושיא דלמא בב"ח אסור מלא תאכל כל תועבה דניכר התועבה ואם ליכא נ"ט אין כאן תועבה וע"כ אביי יליף מלא תבשל כתנא דבי כ' ישמעאל או כאיסי בן יהודה ול"ב שיהי' ניכר התועבה וכן מה שהקשה תוס' ע"ז ס"ה אמאי בטל בשר בחלב ביש ס' הרי הוי היתר בהיתר להנ"ל י"ל דלא מטעם ביטול הוא רק משום דלא ניכר התועבה י"ל דתוס' הקשה לשאר תנאי דלא ילפי מלא תאכל כל תועבה:
ז ולפמ"ש לעיל דאיסי בן יהודה נמי ס"ל דבב"ח אסור מלא תאכל כל תועבה רק שהוסיף דבב"ח אסור אף שנסחט החלב ויליף מטרפה ומערלה דלעולם אסור יש לישב מה שמקשים העולם על אביי דאמר תאמר במאי תאמר בב"ח אטו בב"ח אכילה כתיב וצף דיליף מטרפה כיון דלא כתיב אכילה בגופה חייב אף בשלא כדרך אכילתן דלמא לעולם פטור בשלא כדרך אכילתן והק"ו ליתא ובאמת בב"ח אינו אסור בהנאה רק באכילה מגז"ש ולהכי לא כתיב אכילה בגופה דאי הי' כתיב אכילה הי' אסור בהנאה מדר' אבהו דכל מקום שנאמר לא תאכל אסור בהנאה ולהכי לא כתיב אכילה רק יליף מגז"ש דנבלה דמותר בהנאה ולעולם שלא כדרך אכילתן מותר. וזה קושית העולם. והנה בעניותא תירצתי קו' זו בפשיטות דע"כ איסי בן יהודה ס"ל כחזקי' דקשיא אהא דקאמר חמץ בפסח ייכיח והקשה מה לחמץ בפסח שכן כרת וקשיא לפמ"ש תוס' דף כ"ג דלר' אבהו נוקשה ותערובת אסור בהנאה אמאי לא אמרינן נוקשה ותערובת יוכיח וליכא למיפרך שכן כרת דנוקשה אינו בכרת וע"כ צ"ל דאיסי בן יהודה ס"ל כחזקי' דלדידי' כתבו תוס' דנוקשה ותערובת אינו אסור בהנאה ול"מ למימר יוכיח מזה וכיון דס"ל כחזקי' שפיר אמר אביי אמנם לפמ"ש דאיסי בן יהודה ס"ל ג"כ דבב"ח אסור בהנאה מקרא דל"ת כ"ת דס"ל כר' אבהו רק שהוסיף דאסור אף באפשר לסוחטו שפיר הוכיח אביי דע"כ אסור שלא כדרך אכילתן מדלא כתיב אכילה בגופה דאס"ד דשלא כדרך אכילתו מותר והק"ו נפרך. ובאמת באפשר לסוחטו אסור באכילה ומותר בהנאה נכתב אכילה בגופה ואי דא"כ אתה תאסרו בהנאה והרי גם עתה אסור בהנאה מקרא דל"ת כ"ת. אך זה ליתא דדלמא התורה לא רצתה לאסור רק בעוד שניכר האיסור משא"כ כשנכתב אכילה בפירוש תיאסר בהנאה אף באפשר לסוחטו ע"כ ליתא לתירץ קושיות העולם רק בדרך שהעליתי לעיל: ח ויתכן יותר לישב בתירץ הנ"ל עפ"י מה שהקשיתי בספרי לא"ח סי' פ"ג אמאי לא יליף איסי בן יהודה מק"ו בדרך זה ומה ערלה שאינו חייב באכילה שלא כדרך אכילתו אסור בהנאה בב"ח שחייב בשלא כדרך אכילתו כדפסק הר"מ וכדאמר אביי מדלא כתיב אכילה בגופה אינו דין שאסור בהנאה ובזה ליכא למיפרך מה לערלה שכן לא הי' לו שעת הכושר דכשאתה יליף מדין אתה מכניס הסברא בתוך הק"ו כמ"ש תוס' בב"ק כ"ה. וכבר הקשיתי לעיל כמה קושיות בדרך הנ"ל:
ואמנם בספרי תירצתי דמה דמקשה מה לערלה שכן לא הי' לו שעת הכושר לא מקשה מסברא רק מדין לפמ"ש המ"ל פ"א מחומ"צ בשם מהרלב"ח דח"ש אינו אסור מן התורה באיסור שהי' לו שעת הכושר דליכא למילף מחלב א"כ זה הוא שמקשה מה לערלה שכן לא הי' שעת הכושר וח"ש אסור מן התורה משא"כ בב"ח שהי' לו שעת הכושר וח"ש אינו אסור מן התורה וכיון דהפירכא ג"כ הוא דין אין להכניס בתוך הק"ו כמ"ש התוס' בקדושין ד' ובב"ק. אמנם לפ"ז צריך להבין מה דאמר חמץ בפסח. יוכיח שהי' לו שעת הכושר וע"כ הכונה דג"כ ח"ש מותר. וזה אינו דחמץ בפסח ח"ש אסור מן התורה מדכתיב לא יאכל כמ"ש הר"מ פ"א מה' חומ"צ ואיך עושה יוכיח מזה:
. אך הדבר יתכן דהרמב"ם דיליף מדכתיב לא יאכל לח"ש ע"כ כר' אבהו דאף מלא תאכל ילפינן לאיסור הנאה ולמה כתיב לא יאכל ויליף מזה לח"ש אך אליבא דחזקי' דיליף מלא יאכל איסור הנאה אין לנו קרא על ח"ש וכיון דהי' לו שעת הכושר ואין ללמוד מחלב שפיר ח"ש מותר ומזה עושה יוכיח ושפיר קאמר מה לחמץ בפסח שכן כרת וליכא למימר נוקשה ותערובת יוכיח שאינו בכרת ואסור בהנאה. דהרי כל עיקר היוכיח לחזקי' כדכתיבנא ולחזקי' נוקשה ותערובת מותר בהנאה א"כ לפ"ז שפיר יליף אביי מדלא כתיב אכילה בגופי' וליכא להקשות דלמא לעולם מותר בהנאה ולא מצי לכתוב אכילה בגופי' דאז יאסר בהנאה מלא תאכל כר' אבהו דהרי כל עיקר דברי איסי בן יהודה אליבא דחזקי' דלר' אבהו מיותר קרא דכתיב לא יאכל וילפי' לח"ש וליכא לעשות יוכיח מחמץ בפסח דלדידי' ח"ש אסור בחמץ בפסח וזה תירץ נכון לאחר העיון:
ט ולשיטה הנ"ל דבב"ח ח"ש אינו אסור מהתורה ליתא לתירץ הנ"ל דהא דיליף ר"א מלא תאכל כל תועבה ולא יליף מגז"ש וק"ו דאיסי בן יהודה דרב אשי יליף דקודם שנתבשל כמאכל בן דרוסאי אסור מהתורה דנעשה דבר מתועב דבבישול ח"ש אסור מהתורה דחזי לאצטרופי דלהנ"ל ח"ש אינו אסור מהתורה אף בבישול כיון דהי' לו שעת הכושר ולהנ"ל יש לפרש סוגיא דביצה י"ב דאמר שם הבערה ובישול אינו משנה ואת"ל משנה דאמר לך מני ב"ש דאי ב"ה האמרו מתוך שהותרה וכו', ה"נ נימא מתוך שהותרה הבערה לצורך דקשיא פתח בהבערה ובישול וסיים בהבערה לבד גם קשיא לשיטת הר"מ דל"א מתוך רק בהבערה אמאי הבערה ובישול אינה משנה. עיין בספרי חא"ח סי' ל"ד אות ג' וסי' פ"ב אות א"ב ואמנם י"ל דקשיא אמאי חייב משום בישול הרי הוא מקלקל דבב"ח אסור בהנאה. אך י"ל דחייב על תחילת הבישול דאז אינו אסור בהנאה ובאכילה מדאורייתא ול"ה מקלקל (וזה דלא כמ"ש בספר ברוך טעם דבישל ביו"ט ג"כ א"ח רק בנתבשל כמאכל בן דרוסאי) ומדאורייתא מותר באכילה אך זה אם ח"ש אינו אסור בבב"ח אבל אם ח"ש אסור בבב"ח נאסר באכילה תיכף דנעשה תועבה בבישול ושוב הוה מקלקל אמנם אם ח"ש אינו אסור מהתורה שוב א"ח משום הבערה דהתוס' הקשו מה צורך איכא במבשל גיד וי"ל מדאורייתא איכא צורך דח"ש מותר בבב"ח וגם בגוד ח"ש מותר לפמ"ש הפמ"ג סי' ס"ב דל"ח לאצטרופי דחלקו מבחוץ פטור דחידוש הוא עיי"ש. א"כ שפיר הקשה ממנ"פ אי ח"ש מותר א"ח משום הבערה דאיכא צורך ואמרינן מתוך ואי ח"ש אסור וליכא צורך שוב אמאי חייב משום בישול והרי תיכף מקלקל בתחילת הבישול. וזה פי' נכון ודו"ק: י והנה לישב קו' מהרש"א פסחים בדף כ"ו לפמ"ש תוס' דרבא ס"ל ג"כ דהיכא דלא כתיב אכילה חייב בשלא כדרך אכילתו אך במעילה דילפינן חטא חטא מתרומה אף דלא כתיב אכילה בגופיה אינו חייב בשלא כדרך אכילתו א"כ לדידי' בכלאי הכרם חייב בשלא כד"א ובב"ח פטור א"כ קשיא לדידיה וליפרוך מה לכלאי הכרם שכן לוקין בשלא כדרך אכילתן והוא קו' חמורה מאוד. ונ"ל לישב דהנה צריך להבין. דברי אביי שאמר דלהכי בב"ח שלא כד"א אסור הואיל דלא כתיב אכילה בגופיה והרי כיון דילפינן מגז"ש כמאן דכתיב בגופי' דמי דאטו בכל מקום דילפינן גז"ש אמרינן דהי' לו לכתוב בגופי' ונ"ל דדוקא בבב"ח הוכיח אביי כן. דהנה התוס' הקשו בחולין קי"ב ובבכורות ו' למ"ל הטמאים לאסור צירן תיפוק לי' משום טעם כעיקר וכתבו תוס' דטעם כעיקר דוקא באוכל ולא במשקה וז"ל דס"ד דבשתי' לא מחייב כיון דאכילה כתיב בי' להכי איצטריך הטמאים והנה בבב"ח לא כתיב הטמאים ומשרצים אין ללמוד וכן אין ללמוד מחלב וחמץ ונבלה שכן איסור הבא מאליה כדאמרינן בחולין ק"כ ואדרבה בתרומה היוצא מותר ומה"ט כ' בחו"ד דל"א ט"כ. והקשה עליו הגאון מלבוב בהקדמת ספר חלת לחם דא"כ אמאי אמרינן בבב"ח ט"כ והיינו דאם נכנס טעם בשר לחלב אסור מדאורייתא והרי מסברא ל"א ט"כ רק באוכל ולא במשקה וקרא דהטמאים אין לנו בב"ח וזה כוונת קושיתו רק שקיצר (ע' בח"ר סי' קי"ז אות ו' מ"ש בזה) אמנם ל"ק מידי דהתוס' לא כתבו רק היכא דכתיב אכילה משא"כ בבב"ח דלא כתיב אכילה מ"ה חייב אף בטעם בשר שנכנס לחלב. והנה זה דאמרינן בבב"ח ט"כ כבר כ' בלב ארי' חולין ק"ח בפירש"י בד"ה אמר אביי דילפינן מדכתיב גדי בחלב אמו ולא עם חלב אמו משמע דהבשר בלבד אסור אם יש בו טעם חלב וכן החלב לבד אסור אם יש בה טעם בשר. והרשב"א כ' דט"כ לא ילפינן מבשר שיש בו טעם חלב דזה לא מקרי מ"כ רק מטעם בשר הנכנס לחלב. ועכ"פ כיון דקיי"ל בבב"ח ט"כ אף בטעם בשר הנכנס לחלב מבלי חולק וזה מוכח דבב"ח שלא כדרך אכילתן אסור וחייב מדאורייתא דהרי לדעת אביי טעם היוצא משאר פירות הוא זיעא וגרע משלא כדרך אכילתן. והגם שכ' הפנ"י דאביי לא אמר זאת רק לדחות ההוכחה אבל עכ"פ נהי דלא גרע מ"מ כיון דחזינן דהתורה אסרה טעם היוצא מבשר ה"ה וכש"כ דהתורה אסרה שלא כדרך אכילתן א"כ שפיר קאמר אביי אס"ד דבב"ח מותר שלא כדרך אכילתן הי' להתורה לכתוב בפירוש לשון אכילה ולא לסמוך אגז"ש כיון שיש לנו הוכחה דבב"ח אסור שלא כדרך אכילתן מדאסרה טעם היוצא על כן הי' להתורה לכתוב בפירוש ולא לסמוך אגז"ש וע"כ באמת הכי דבב"ח שלא כדרך אכילתן חייב ומעתה כ"ז בבב"ח אבל במעילה דליכא הוכחה זאת שפיר אמרינן דגז"ש. כמאן דכתיב בגופיה דמי וכיון דילפינן מתרומה מותר מדאורייתא. שלא כדרך אכילתן וזה ישוב נכון:
יא ואין להקשות הרי גם בקדשים כתיב קרא לט"כ דבחולין צ"ט ילפינן מיקדש לט"כ ומדחזינן דהיוצא והטעם אסור ע"כ שלא כדרך אכילתן אסור דז"א חדא דהרי בזבחים צ"ז ילפינן מהאי קרא להיתר מצטרף לאיסור ואיירי בבעין כמ"ש תוס' חולין צ"ט ועוד דקרא מיירי בקדשים, פסולים דהוא בשריפה מדאורייתא ובגנת ורדים כלל ס' כ' דבקדשים פסולים דכתיב עשה באש תשרופו אסור מדאורייתא בודאי שלא כדרך אכילתן וכיוצא בזה כ' במק"ח סי' תמ"ז דבחמץ דכתיב תשביתו ואסור מדאורייתא דתשביתו משמע שלא כדרך אכילה ומ"ה אסור לכ"ע מדאורייתא שלא כדרך אכילתן. וכיון דבקדשים פסולים ודאי אסור שלא כדרך אכילתן בעשה מ"ה גם ט"כ אסור מדאורייתא ואין ללמוד מזה לשלא כדרך אכילתן בקדשים כשרים כגון בהקדש דליכא עשה דבאש תשרופו ומ"ה שפיר ילפינן מחטא חטא מתרומה דשלא כדרך אכילתן אינו אסור מדאורייתא משא"כ בבב"ח אדרבה ילפינן מט"כ ודו"ק היטב בכ"ז. ולעיל כתבתי להוכיח דטעם היוצא מחמץ ודאי אסור מדאורייתא ומזה הוכחתי דלא כחו"ד, שכ' דהיכא דהיוצא מותר גם הטעם מותר ואני כתבתי דמדאמרינן דבחמץ הטעם אסור אף דהיוצא מותר לדעת תשו' פנ"י סי' ט' שהרחיב הדיבור להתיר היוצא מדאורייתא וכעת ראיתי לפמ"ש בשם המקור חיים שפי' בדעת הר"ן דמ"ה אסור בחמץ מדאורייתא שלא כדרך אכילתן מדכתיב תשביתו עיי"ש. א"כ מה"ט היוצא והטעם אסור מדאורייתא אולם לפמ"ש לעיל דהיכא דהיוצא בא לידי משקה אף להתוס' אסור גם בתרומה מדאורייתא יש לדחות קצת דברינו לעיל בדברי מהרש"א דכיון דחלב הוי משקה ושתי' כאכילה במשקה בודאי ט"כ אסור מדאורייתא דגם יוצא דתרומה כשבא למשקה אסור מדאורייתא והרבה יש לפלפל בכ"ז:
יב וראיתי בתורת חיים חולין ק"כ דברים תמוהים שכ' דהא דבעי שם בגמ' בכלאים מנלן דמשקה היוצא כמותה דכל האיבעיא והפלפול הוא משום דהוא שלא כדרך הנאתן ואף דלא כתיב בי' אכילה משום דלא אסרה תורה אלא בדרך הנאה עיי"ש ודבריו תמוהים דבכלאים לכ"ע חייב שלא כדרך הנאה כדאמר אביי בפסחים ובנוב"י קמא יו"ד סי' ל"ה מפלפל בדברי הת"ח והפלא שלא הרגיש בזה שדבריו נגד דברי הגמ' ואמנם יש לישב דבריו הקדושים לפמ"ש מהרש"א פסחים כ"ו דרבא ס"ל דגם בכלאי הכרם אינו אסור שלא כדרך הנאתן י"ל דהת"ח מוקי גמ' דחולין אליבא דרבא ולתירץ זה הערני חתני הרב הגדול מ' נתן נ"י ויפה כיון. ולפ"ז י"ל דמה"ט אין הלכה כסוגיא דחולין כמ"ש זקיני הח"ץ סי' כ' כיון דבלא"ה כל הסוגיא דלא כהלכתא דהרי הלכה כאביי כמ"ש הר"מ דבכלאי הכרם לוקה שלא כדרך אכילתן וע' בתוס' חולין ק"כ ע"ב בשם רבינו שמואל והרבה יש לפלפל בדבריו לפי דרך הנ"ל דהסוגיא אליבא דרבא:
יג והנה הפליתי סי' פ"ז הביא דברי המזרחי שהקשה למ"ל ג"פ לא תבשל ותיפוק לי' דאסור באכילה מדכתיב לא תאכל כל תועבה ותי' דנ"מ דאפי' בישל לחולה שיש בו סכנה דלא נעשה דבר מתועב דהרי רשאי לבשל לצורך חולה שיש בו סכנה בצורך לרפואה מ"מ אסור לבריא מלאו דלא תבשל אחד לאיסור אכילה ולפענ"ד דזה דוקא אם נימא דכל איסורין הותרו לחולה אבל אם נימא כל איסורין דחוין עדיין נעשה דבר מתועב רק דנדחה ואסור מלא תאכל כל תועבה. וראיה מש"ס דפסחים פ"ד ע"ב דאמרינן שם דלמ"ד טומאה דחוי' בציבור אין בפסח טמא משום שבירת עצם וכ' רש"י דמ"מ פסח פסול הוא ובו בכשר ולא בפסול וה"ה בב"ח מיקרי תועבה ואסור. אמנם אף למ"ד איסורין הותרו לחולה כיון שכ' רש"י דאף אם נפל מעצמו לחלב אסור כיון דנעשה מעצמו דבר מתועב לא עדיף בישל לחולה מנפל בעצמו לחלב ואסור מלא תאכל כל תועבה:
יד עוד יש לבאר במ"ש תוס' חולין קט"ז ד"ה חדא מתרתי דהוה מצי למימר תקרובת ע"ז יוכיח וכי תימא מה לתקרובת ע"ז שכן מטמא הא דמטמא היינו מדרבנן והנה בחולין י"ג ע"ב ד"ה תקרובת כתבו דלר' יהודה בב' מטמא מדאורייתא והא דאמרינן בע"ז מ"ח אם היתה גוזלת את הרבים טהור אע"ג דהוא מדאורייתא התם ליכא תקרובת ודאי אלא חששה בעלמא ולא גזרו רבנן. הנה לשון הגמ' אי אפשר דליכא תקרובת משמע דהוה ודאי אך תוס' פירשו דהוא ספק וזה חידוש אך קשה דא"כ בלא"ה הו' ספק טומאה בר"ה ולמה לגמ' לומר דל"ג רבנן ושמא י"ל כעין שכ' תוס' כתובות כ"ח ע"ב לענין בית הפרס דכיון דלעולם בספק גזרו אף ברה"ר מ"ה הוצרך לומר דבע"ז ל"ג בגוזלת הרבים וקצת י"ל לפמ"ש תוס' סוטה כ"ח בשם ירושלמי דספק טומאה ברה"ר נלמד מטומאה ודאי דחוי' בציבור כש"כ ספק וכתבתי בספרי לא"ח סי' ס"א אות ח' דלפ"ז בטומאה דלא הותרה בציבור כגון זבין וזבות אף בספק טומאה ברה"ר טמא ובזה מיושב קו' תוס' ריש נדה אהא דחברותי' נושאות במטה הלא הו"ל ספק טומאה ברה"ר דטומאת נדה לא הותרה בציבור ומ"ה אף ספק אסור ולפ"ז ה"ה טומאת ע"ז דלא הותר בציבור כדאמרינן בירושלמי פסחים פ' כיצד צולין מ"ה בספק טומאה ברה"ר אסור אך מ"מ מדרבנן הוא ומ"ה איצטריך לומר דל"ג בגוזל הרבים אך לר' יהודה בן בתירה דטומאת ע"ז איתקש למת י"ל דהותרה או דחויה בציבור כמו מת ועדיין צ"ע ובאתי אך לעורר ולפי ש"ס דילן בסוטה כ"ח דיליף ספק טומאה ברה"ר מסוטה ל"ש לחלק בין טומאה שהותרה בציבור לשאר טומאות ואכ"מ כי כתבתי דרך אגב:
טו עוד הערתי בתוס' זבחים ק"ו ע"ב ד"ה מכולהו שכן לא הותר מכללו הקשו נילף בכולהו כרת מק"ו דחלב שהותר מכללו וצ"ע דהרי בחולין ק"כ איצטריך קרא לנבלה שהומחה ולא ילפינן מחלב שכן כרת ומוכח דבנבלה ליכא כרת דאס"ד דאיכא כרת למ"ל קרא לנבלה שהומחה וכיוצא בזה הקשה המ"ל אהא דהקשה תוס' פסחים כ"ב שיחייב כרת בהנאה דא"כ למ"ל קרא לחמץ שהומחה ע"ש. עוד צ"ע בש"ס דזבחים ק"ו הנ"ל דאמרינן לא יאמר לאו בחלב ותיתי מק"ו ואמרינן שם משביעית לא יליף שכן תופסת דמי' וצ"ע דהרי שביעית ל"ה אלא עשה. ומה איכא למילף לאו בחלב משביעית אולם ע' יומא דף פ"ו ע"ב דאיתא בגמ' וברש"י דלוקה משום פגי שביעית וע' מהרש"א ושם ג"כ צ"ע אך ע' בדברי אמת דלר' יהודה דהיכא דכתיב לאמר לאו אמור בשביעית איכא לאו יכול להיות דדברי הגמ' זבחים לר' יהודה אמורין ועדיין צ"ע: