שות בית יצחק· רבי יצחק יהודה שמלקיש
יו"ד ח"ב · סימן קמה
ב"ה:
פרעמישלא תרנ"ג לפ"ק:
להרב הה"ג החריף ובקי המפורסם מ':
שלמה אברהם:
רעזעכטע נ"י בעהמ"ס בכורי שלמה מאזערקאב:
א על מ"ש בספרי ב"י חיו"ד ס"ר סי' קמ"ב דמותר להדליק נרות של שבת ונרות של חנוכה מדבר שיש בו תערובות שומן דבר אחר ע"ז השיב כת"ה בפלפול עצום ורב. אבא על סדר דבריו ונחזה מאי דקמן על מ"ש דמדברי הר"ן בר"ה אין מוכח דס"ל בכל מצות אסור ליקח מבהמה טמאה דמדכתב בשופר הטעם דלזכרון הוא משמע דוקא בשופר וע"ז כ' דס"ד דשופר שאני דאין גזל בקול כמבואר בסי' תקפ"ו דמה"ט גזל שופר ותקע בו יצא ומ"ה הוצרך לומר דשופר כיון דלזכרון הוא חמיר אמנם גם בשאר מצות ס"ל להר"ן דאסור ליקח מדבר טמא. הנה סברתו לא נהירא לי דמאי ענין אין גזל בקול לתנאי השופר. ואם כסברתו הרי אף בשופר דלזכרון הוא אם גזל ותקע בו יצא וא"כ ליתכשר שופר של בהמה טמאה וע"כ אינו דומה וע' בטו"ז סי' תרפ"ז ס"ק ב' דמייתי טעם ירושלמי דכתיב יום תרועה יהי' לכם וקצת צ"ע דבירושלמי סוכה פ"ג א"ר יוסי בלולב כתיב ולקחתם לכם ברם הכא יום תרועה יהיה לכם מ"מ אר"א תמן בגופו הוא יוצא ברם הכא בקולו הוא יוצא ועיין מראה הפנים שפי' דיהי' ריבוי הוא כדמשמע בירושלמי פ"ק דערלה לענין אתרוג שנטעו למצותו מהו שחייב בערלה. והנה נ"מ בין ב' טעמים האלו אם יוצא במגילה גזולה דלטעם דבשופר יצא דאין גזל בקול אף במגילה יצא ולטעם משום דכתיב יום תרועה יהי' לכם דוקא בשופר יצא ולא במגילה דדברי קבלה כדברי תורה דמי וליכא קרא לרבויי. וכיון דקיי"ל בסי' תרצ"א דבמגילה גזולה יצא ע"כ כטעם הב' דאין גזל בקול ואמאי מייתי טו"ז דברי ירושלמי מדכתיב יום תרועה אך י"ל דמייתי טעם נוסף מדסמוך תרועה ללכם. אבל טעם הב' עיקר דאין גזל בקול וכ"כ הראב"ד דטעם נוסף משום דכתיב יום תרועה:
ב והנה דרך אגב נ"ל לבאר דברי ירושלמי פ"ק דערלה דאיתא שם דר"ה אמר אתרוג שנטעו למצותו חייב בערלה ולא כן תנינן ולקחתם לכם ולא מן המצוה תמן ולקחתם לכם בדמים לא מן המצוה ברם הכא כמה דתימר גבי שופר יום תרועה יהי' לכם מ"מ וכאן ג' שנים יהי' לכם ערלים לא יאכל מ"מ. הנה הפני משה פי' ולקחתם לכם ולא מן המצוה כגון מעשר ב' וכיוצא בזה וצ"ע דלמ"ד מעשר ב' ממון הדיוט הוא יוצא במע"ב ורק למ"ד ממון גבוה אינו יוצא כדאמרינן בסוכה ל"ה, א"כ מם ענין נוטע למצוה דהוה שלו למע"ב דהו"ל ממון גבוה וצ"ל דס"ל לירושלמי דמצוה הו"ל ממון גבוה דאסור בהנאה כמו דאמרינן בביצה ל' ע"ב מנין לעצי סוכה שאסורין כל ז' שנאמר חג הסוכות כשם שחל שם שמים על החגיגה כך חל על הסוכה ועי' בר"ן שם דמה"ט לא מהני תנאי דכל ז' הוה הקדש. ובסוכה אמרינן דף ל"ו ואמר רבא הדס של מצוה אסור להריח בו וכ' הר"ן שם דגמרינן מסוכה דילפינן בפ"ק דחל שם שמים על עצי סוכה ואסור בהנאה כל ז' הואיל והוקצה למצותו נראה מהר"ן דאסור מדאורייתא ועי' בטו"ז סי' תרל"ח. גם יסבור ירושלמי דהזמנה מלתא הוא דלא כהגהת אשר"י בביצה פרק המביא הובא ברמ"א סימן תרל"ח ס"א רק כהטו"ז ס"ק ג' דהוה הזמנה לגוף הקדושה וע' בפמ"ג יו"ד ש"ד ס"ס ק"ח דאסור בהנאה מן התורה ולדעתי אסור למכור אתרוג בחה"מ שהקצהו למצוה ומצאתי בבשמים ראש סי' ר"א שכ' דאסור למכרו אלא בשרוצה לקנות אתרוג מובחר כההיא דתורה בתורה ועי' בכסא דהרסנא שם. על כן הקשה בירושלמי הרי אתרוג של מצוה אסור בהנאה ול"ה לכם (ולמצוה יוצא דהרי לזה אקצי' שיצא בו) ובערלה כתיב ונטעתם לכם. ולפ"ז א"צ לפרש ולקחתם לכם ולא מן המצוה כגון מעשר ב' דבירושלמי סוכה פ"ג מבואר דאתרוג של מעש"ב אם נטל יצא והובא בהגהת אשר"י פ' לולב הגזול. אך מהקדש הקשה דמבואר במשנה דלא יצא או שמא כונתו ולקחתם לכם ולא מן המצוה כגון שנדר הנאה מלולב דל"ה לכם כמבואר בתשו' הרשב"א סי' תשמ"ו ומובא ברמ"א סי' תרמ"ט ס"ב והכונה ולא מן המצווה עליכם כגון נדר וכיוצא בזה פי' מראה הפנים בסוכה. וע"ז משני ירושלמי תמן כתיב ולקחתם לכם בדמים ולא מן המצוה שאין לו דין ממון שאסור בהנאה דסמוך לכם אצל ולקחתם משא"כ בערלה כמו דכתיב יום תרועה יהי' לכם ויוצא בגזל דסמוך לכם לתרועה ולא לעשי' ול"ב לכם כמו שפי' בטו"ז סי' תקפ"ו ה"ה הכא דכתיב ערלים יהי' לכם לא יאכל דסמוך לכם ללא יאכל ולא לנטעתם ע"כ לא בעי לכם. אך צ"ע מהא דאמרינן בירושלמי בהלכה ג' הקדיש ואח"כ נטע פטור מן הערלה וכ' הפני משה שם ד"ה אותם סוברים דהקדש פטור דלכם כתיב. והנה גם הרמב"ם פוסק פ"י ממע"ב דהקדש פטור הרי דדרשינן לכם ואמאי אמר בירושלמי ערלים יהי' לכם מ"מ. והנה במשנה ג"כ מבואר דגזלן שנטע חייב בערלה וכן פוסק הרמב"ם ואמאי הקדש פטור ועי' פסחים כ"ג ע"ב לרבנן לכם לרבות הנטוע לרבים ושמא ר' יוחנן דירושלמי דאמר הקדיש ואח"כ נטע פטור ס"ל לכם להוציא ההקדש וצ"ע: ג והנה בירושלמי שם אמר אח"כ ועוד מן הדא דאר"ח פרי אם אומר עצו אין אדם יוצא ידי חובתו בחג הסוכות הכונה דבנטעו למצוה ע"כ נטעו לפירא דבעצים אין אדם יוצא ידי חובתו. עוד אמר שם מה דמי לה זית שנטעו להדליק בו בחנוכה אר"י בר בון זה דבר תורה וזה מדבריהן ואת אמרת הכי מה דמי לה זית שנטעו להדליק בו את המנורה, וזה דבר תורה הכונה זית שנטעו להדליק בו בחנוכה אם הוא חייב בערלה וע"ז דחי דהוא דרבנן ובודאי חייב בערלה. ואף דמבואר בסנהדרין ע' בבן סורר דאם אכל דבר שהוא מצוה דרבנן אינו נעשה בן סורר ובמ"ל פ"ג מתמידין ה"ב דאם עשה קטורת פחות משיעור אף דשיעורו מדרבנן פטור דל"ה כמתכונתו ובמ"ל פ"ז דתרומות אם אכל תרומה דטמא מדרבנן בטומאת הגוף פטור והאריך בזה י"ל דהירושלמי לא ס"ל כן. עוד י"ל דהירושלמי מקשה דמ"מ לא דמי לאתרוג דהוא דאורייתא על כן משני זית שנטעו להדליק המנורה דדמי לאתרוג. והנה צריך להבין דהר' נטעו להקדש פטור מערלה כמ"ש בירושלמי ה"ג וצ"ל דנטעו להדליק המנורה ועדיין לא הקדישו דהזמנה לאו מלתא ומ"ה חייב בערלה דמקרי לכם. ולפ"ז י"ל דלמסקנא גם באתרוג הטעם דהזמנה לאו מלתא ומ"ה חייב בערלה דמקרי לכם והדר הירושלמי מהחילוק שמחלק לעיל ולמסקנא בעינן בערלה לכם ומ"ה ממעט הקדש ואתרוג בע' לכם כנלע"ד לחומר הנושא ועדיין צע"ק בדברי ירושלמי דקודם סוכות ודאי ל"מ הזמנה ואינו אסור בהנאה ומה מקשה בירושלמי:
ד והנני חוזר למה שכתבתי לעיל בשם הר"ן דה"ט דשופר מבהמה טמאה פסול משום דלזכרון אתיא וכבפנים דמי. ולפ"ז שופר של יובל כשר מבהמה טמאה דלא אתי לזכרון וכ"כ בטורי אבן דף כ"ו ד"ה ה"ט דשופר דיובל לא אתיא לזכרון רק לסימן שלוח עבדים וחירות ולא משמע כן במשנה דר"י מחלק בר"ה תוקעין בסל זכרים וביובלות בשל יעלים משמע דזולת זה אין חילוק אך י"ל דלענין בהמה טמאה יליף יובל משופר וזה אם הוא דאורייתא ועיין ראש יוסף שבת כ"ח שמסתפק אם הוא דאורייתא דלא ילפינן מתפלין ורק מדרבנן אסור דיריעות משכן אפשר לא נקרא מלאכת שמים כך אבל רצועות הוה מלאכת שמים עיי"ש והפלא שלא הביא דברי הר"ן שכ' מדמקשה הגמ' מאי הוה עלה דתחש משמע דלא ילפינן מתפלין. ולפמ"ג לא דמי משכן למלאכת שמים ואכ"מ להאריך. ודע דברמב"ם פ"א משופר מבואר שופר הגזול שתקע בו יצא שאין המצוה אלא בשמיעת הקול וכו' ואין בקול דין גזל ומשמע דטעמא דעיקר מצות שופר היא השמיעה ולא התקיעה ומה"ט אין גזל בקול. וכן דקדק בכפות תמרים דף כ"ט ד"ה חש"ו וצ"ע דהרי מה"ט מברכין בשופר לשמוע קול שופר דעיקר היא השמיעה כמ"ש הרא"ש פ"ד אות י' בר"ה משא"כ במגילה מברכין על מקרא מגילה משום דעיקר מצוה היא הקריאה א"כ במגילה אין יוצא במגילה גזולה ואנן פסקינן דיוצא בסי' תרצ"א והרי עיקר היא הקריאה ול"ש טעם הרמב"ם ומזה מוכח דהרמב"ם לאו בדוקא נקט שאין המצוה אלא בשמיעת קול. שוב ראיתי בר"ן ריש פסחים דטעמא דמברכין במגילה על הקריאה לפי שיש במגילה פיסוק אותיות שצריך לשמוע תקנו על קריאתה ללמד שלא בקול בלבד הוא יוצא אלא בשמיעת קריאתה אבל בשופר אין לשון תקיעה מוכיח פיסוק קולות יותר משמיעה אבל לדינא אם בשופר המצוה בשמיעה ה"ה במגילה על כן לא קשיא כלל:
ה והנה כת"ה כ' במה שכתבתי דנר חנוכה, מותר בשומן מטמאה כמו דאמרינן בירושלמי בסוטה דמותר לכתוב פ' סוטה על עור בהמה טמאה כיון שעומד למחיקה וה"ה בנר חנוכה שעומד לשריפה ואפילו מאן דאוסר הטעם שמא לא ימחוק ויהי' שם כתוב על עור בהמה טמאה משא"כ בנר, חנוכה וע"ז כ' כת"ה דלא קיי"ל כירושלמי דרמב"ם כ' בה' סוטה (פ"ז ה"ח) מביא מגילה של עור טהור דומיא דס"ת והוסיף לומר דאפי' בדיעבד אם כתב על עור בהמה טמאה צריך לכתוב אחרת דלא כמנ"ח מ' שמ"ה שפוסק דאם כ' על עור בהמה טמאה כשרה ומה"ט כ' הרמב"ם כמו בספר תורה להורות דאפי' בדיעבד פסולה דמצוה שתליא בכתיבה, ודאי ילפינן מתפילין דהוה כתורה עצמה כמ"ש נובי"ת חאו"ח סי' ג' וכיון דלא קיי"ל כירושלמי ה"ה דאין לסמוך על סברתו דנר חנוכה. הנה דלא מצינו חולק בש"ס דילן על ירושלמי אין לחלוק על ירושלמי על כן כיון דמירושלמי נראה דלד"ה בדיעבד כשר ולא נחלקו רק אם לכתחלה כותבין כמ"ש במנ"ח אמנם הנה תוס' בעירובין י"ג ד"ה חוץ מפרשת סוטה כתבו דר' ישמעאל דאוסר להטיל קנקנתום בס"ת יליף גז"ש בס"ת מסוטה ואין גז"ש למחצה ולדידיה ודאי אין כותבין על עור בהמה טמאה. אך הרמב"ם ס"ל דמטילין קנקנתום דלא כר' ישמעאל מ"מ גם במנחות ל"ד יליף בגמ' מזוזה מגז"ש כתיבה כתיבה דמזוזה על הספר ובדיו וכ' תוס' לחד פירוש דיליף מסוטה על כן נ"ל דגם הרמב"ם ס"ל גז"ש ודוקא לענין קנקנתום לא ילפינן כיון דסוטה למחיקה קיימא משא"כ בס"ת על כן כ' הרמב"ם בכיון מגילה של עור טהור דומיא דס"ת דס"ד כיון דסוטה לא דמי לס"ת דסוטה אין מטילין קנקנתום וס"ת מטילין קנקנתום על כן גם לענין עור בהמה טמאה לא דמי לס"ת וכותבין לכתחלה קמ"ל רמב"ם דלענין עור דמי לס"ת אבל יכול להיות דבדיעבד כשר דלענין דיעבד לא ילפינן מס"ת כיון דלמחיקה קיימא כדברי המנ"ח. אמנם אף אם נאמר דבדיעבד פסול דלא כירושלמי הטעם דילפינן גז"ש כמ"ש תוס' מנחות ל"ד ומ"ה דוחה דברי ירושלמי. אמנם בשאר מצות כגון נר חנוכה סברת ירושלמי קיים כיון דלמחיקה קיימא כותבין וה"ה בנר חנוכה דלשריפה קיימא ובגוף הגז"ש שכתבתי דילפינן סוטה מס"ת י"ל לפי המבואר במס' סופרים דבס"ת הלכה למשה מסיני דאין כותבין על עור בהמה טמאה אין דנין גז"ש מהלכה כמו שאין דנין היקש מהלכה עיין מכות י"א וע' פסחים פ"א ע"ב. והנה עיין בספרי חיו"ד סי' קמ"ה אות ג' שפלפלתי בגז"ש אי ילפינן סוטה מס"ת. אך בסוף האות שם הקשיתי בשם חתני אהא דסוטה מוחקין לה מן התורה שמא כ' הספר קודם שקיבלה עלי' השבועה. אח"כ מצאתי שתוס' סוטה דף כ' ע"א ד"ה אמר ר' ירמי' הרגישו בזה:
ו והנה מה שכ' כת"ה דר' שמעון דס"ל בירושלמי דמותר לכתוב על עור בהמה טמאה כיון דלמחיקה קיימא כשיטתה דכל העומד לשרוף כשרוף דמי וכל העומד לזרוק כזרוק דמי אף שנשפך הדם ור"א בן שמוע ס"ל דיותר שכיח שלא תשתה האשה ול"א כל העומד לעשות ואנן לא פסקינן כר"ש כמ"ש בח"מ אה"ע סי' קכ"ד. הנה לדבריו אמאי אמר ראב"ש רואה אני את דברי בן שמוע מדברי אבא והרי ראב"ש ס"ל בפסחים י"ג כאבוה עיי"ש וצ"ל דטעמא דראב"ש ג"כ דשכיח יותר שלא תשתה וזה ליתא דמתו בעליהן עד שלא שתו ס"ל לב"ש שטר העומד לגבות כגבוי ול"א דל"ה כגבוי שמא לא תרצה לשתות וע"כ דלא שכיח ואף לב"ה כ' תוס' בסוטה כ"ה ע"ב ד"ה לאו כגבוי דטעמייהו מי יימר לה בי דינא. אבל אין הטעם שמא לא תרצה לשתות ובעיקר הדין אי קיי"ל כל העומד לזרוק עי' בב"ש סי' קכ"ד ובמקום שמואל סי' ג' וראיתי בתשו' שם כ' במ"ש הב"ש ורש"י במנחות ק"ב וקי"ל כר"ש וכ' ובמחכא"פ כי טעות נזדקר לפניו בקולמוסו בזה כי לא כ' שם רש"י מזה כלום עכ"ל ובאמת במח"כ מבואר להדיא ברש"י במנחות ד"ה מעילה משום קדושה וז"ל וקיי"ל ב"ק ע"ו כל העומד ליזרוק כזרוק דמי עיי"ש וע' בסוף התשובה במקום שמואל שכ' בסירכא שלא כסדרן דטרפה משום שסופה לינקוב ג"כ הטעם דכל העומד לחתוך כחתוך דמי כדברי רבינא. וזה ליתא דבטריפה הלכה למשה מסיני דל"מ סתימה דסלקא לאח"ז וכבר כתבתי כן באיזה מקומן ואכ"מ להאריך:
ז וכת"ה הביא ראי' דכשר פ' סוטה בעור בהמה טמאה מדהקשה בשבת כ"ח ארב יוסף דאמר לא הוכשרו למלאכת שמים אלא עור בהמה טהורה למאי הלכתא ולא קאמר דנ"מ לפרשת סוטה כקו' ספר ב"א הובא בהגהות רש"ש שם וע"כ דכשר אך לפ"ז גם במנעל של חליצה כשר כדעת תוס' יבמות ק"ב ע"ב ד"ה ואנעלך דלא כר"ת דלר"ת דבעי מנעל מעור בהמה מהתורה אמאי לא משני דנ"מ מדברי ר' יוסף למנעל של חליצה כקו' נובי"ת אה"ע סי' קנ"ב. אך שם מישב נוב"י קו' זו עיי"ש ובסי' קנ"ג. והנה מה שתירץ בהגהות רש"ש דפרשת סוטה נמי פשיטא דהוה בכלל למען תהי' תורת ד' בפיך אם כונתו כיון דסוטה מוחקין מן התורה הו"ל בכלל תורה ליתא לתירוצו דהרי ר' יוסף אמר לא הוכשרו למלאכת שמים ור' יוסף ס"ל אין מוחקין מן התורה כמ"ש תוס' עירובין י"ג ד"ה אבל ואם כוונתו דבפשיטות פ' סוטה בכלל תורה ליתא דכיון דבירושלמי איכא חד תנא והוא ר"ש דס"ל דמותר לכתוב על עור בהמה טמאה דל"ה בכלל תורה שפיר אצטריך ר' יוסף לאשמעינן ומה מקשה בגמ', וע"כ דס"ל גם לש"ס דילן דעכ"פ בדיעבד כשרה מיהו יש לומר דה"ה דהוי מצי לשנויי בש"ס כן רק דשפיר משני בלא"ה דאתיא לרצועות נהי דגמירי שחורות טהורות מי גמירא ודוק:
ח ומ"ש כת"ה לדחות דברי נובי"ת חיו"ד סי' קע"ג שכ' דהא דאמרינן בשבת קט"ז מקום הכתב אגב כתב הוא דקדוש אזלא כתב אזלא קדושתי' זה דווקא לענין שאין מצילין מפני הדליקה אבל בודאי לא נפיק מקדושת ס"ת והקשה מדברי הרשב"א נדרים י"ד, שכ' הטעם דנודר בתורה מותר דדעתו אגוילים אף דגוילים קדוש משום דאם אזיל כתב אזל קדושה הרי דגוף הקדושה אזלא. ומצאתי שהרגיש בזה ביד שאול סי' רי"ב. הנה הנוב"י כ' כן לדעת תוס' בערכין ו' דאמקום השם אין לכתוב שתמה על דבריהם בנובי"ק סי' ע"ז מש"ס דשבת הנ"ל ולפי דבריו דתנינא מיושב קו' וזה לדעת התוס' והרשב"א בנדרים לא יסבור כתוס' ערכין ובאמת צריך להבין דאם נאמר דאזלא כל הקדושה והרי קדושת הגוף לא פקעה בכדי אך במעילה י"ב מקשה על קדשים שמתו יצאו מידי מעילה וכי קדושה שבהן להיכן הלכה ומשני איכא מעילה מדרבנן ה"ה בס"ת שבלה איכא על מקום הכתב קדושה דרבנן כמו בקדשים שמתו וניחא דברי תוס' עירובין ולענין הצלה מפני הדליקה כיון דאזל קדושה דאורייתא אין מצילין וגם דברי רשב"א נכונים דקדושה דאורייתא ל"ה רק אגב הכתב על כן ל"מ התפסה אך לפמ"ש הכסף משנה פט"ו ממעה"ק סוף ה"ז דאף דהקדיש זכר לדמיו הוא עצמו יקרב עולה והוה קדושת הגוף מ"מ כיון דהוא לא הקדיש רק לדמיו לא חמיר כקדושת הגוף ופקעה בכדי ה"ה בגוילין דלא קדיש רק אגב הכתב פקע בכדי (וע' מ"ש לעיל סי' קכ"ז אות י' לתמוה על הכ"מ):
ט ובת"ה מפלפל במ"ש דמגילה דברי קבלה כד"ת דמי כמ"ש הטו"ז סי' תרפ"ז והנה מה שהביא דברי הט"א מגילה ה' ד"ה חזקי' קרא דמדאמרינן בפסחים נ"ד דט' באב בהש"מ אסור, מוכח דספק בדברי קבלה להחמיר דהוה כשל תורה. והנה נראה לפי הנ"ל דשמואל דס"ל בה"ש בט' באב מותר ס"ל דברי קבלה לאו כדברי תורה דמי והדבר תליא במחלוקת והלכה כר' יוחנן דספיקו אסור וצ"ע על הר"ן במגילה שכתב בספק מוקף חומה דמדינא א"צ לקרות דספק דבריהם להקל והובא במ"ל פ"א דמגילה והלא הוה ספק דדברי קבלה והלכה כר' יוחנן בפסחים נ"ד כנ"ל אך לפמ"ש הר"ן בפ"ב דתענית דמגילת אסתר לא מקרי דברי קבלה דלא מקרי דברי קבלה רק מה שנאמר עפ"י נביא ע"ש ל"ק מפסחים על הר"ן דט"ב מקרי דברי קבלה משא"כ מגילת אסתר ומ"ה בספיקא מקילין וכת"ה הביא דברי מס' סופרים פח"י הובא בר"ן פ"ג דר"ה גבי מתחיל בנביא דנביאים מיקרי דברי קבלה וכתובים דברי קדושה ומ"ה מקדמין נביאים לכתובים ומ"ה כ' דמגילת אסתר דהוה בכלל כתובים ל"ה דברי קבלה ויפה כתב.אך הר"ן כ' בריש פ' בני העיר במגילה דנביאים וכתובים שוין וכבר הרגיש בזה בהגהות על הר"ן בר"ה ודו"ק. ובמקום אחר הערתי במ"ש תוס' גיטין י"א ד"ה לישא דמ"ה אין עשה דפו"ר דוחה ל"ת דלא יהי' קדש דבדידה ליכא עשה וקשה על תי' זה דהרי בדידה איכא עשה דלשבת כמ"ש תוס' ד"ה לא תהו דבשפחה נמי איכא לשבת ותירצתי דשבת ל"ה רק דברי קבלה ולא אלים שידחה ל"ת וכן מה"ט מיושב מה שהקשה תוס' ד"ה לא תהו בחצי' שפחה דלא כפו רק מפני שנהגו מנהג הפקר אמאי לא כפו משום שבת להנ"ל דשבת ל"ה רק דברי קבלה לא נדחה עשה דלעולם בהם תעבודו מפני דברי קבלה. אמנם לפמ"ש לעיל תליא במחלוקת בפסחים נ"ד אי דברי קבלה כדברי תורה דמי ובגיטין דף ל"ח בחצי' שפחה דאמר אביי אי לאו דאמר שמואל המשחרר עבדו עובר בעשה הוה כייפנא למרא וכן בהך דחצי' שפחה דאמר משום שנהגו מנהג הפקר ולא כפו משום שבת אתיא כשמואל דס"ל בפסחים נ"ד דברי קבלה מותר בספק דל"ה כדברי תורה וה"ה עשה דשבת ודוק בכ"ז:
איברא דבגוף ראיות טורי אבן דמדאסרינן בה"ש בט"ב מוכח דספק דדברי קבלה להחמיר יש לדחות דלמ"ד ספק דרבנן לקולא אף בחזקת איסור והוא שיטת הפר"ח בכללי ס"ס ס"ק ט"ו דלא קיי"ל כר' יוסי בעירובין דף ל"ה ע"ב א"כ בכל בין השמשות הוה תרי קולא דסתרי אהדדי דאתה מתיר לאכול בט"ב בבה"ש של יום ח' דלמא יום הוא ובבה"ש של יום ט' דלמא לילה הוא מטעם ספק דרבנן אף דבה"ש דאפוקי יומא אתחזק איסורא והיכא דאיכא תרי קולא אף מדרבנן אזלינן להחמיר ומ"ה ס"ל לר' יוחנן בה"ש אסור אמנם לדעת הש"ך בכללי ס"ס דבאיתחזק איסור אף מדרבנן להחמיר בה"ש דאפוקי יומא אסור ול"ה תרי קולי דסתרי אהדדי ומ"ה ס"ל לשמואל בה"ש מותר ושמא מה"ט אמרינן בפסחים שם דבספק בקביעא דירחא מודה ר"י דספיקא מותר ומה חילוק בין ספק בה"ש לספק דקביעא דירחא והטורי אבן נדחק בזה לשיטתו. להנ"ל י"ל דרוב שנים אין תמוז מעובר כעין דאמרינן באלול על כן בספק אם עברוהו לתמוז חייב בט"ב להתענות ובעשירי פטור מה"ט ול"ה ספק דסתרי אהדדי ועי' טורי אבן ר"ה כ' ע"ב ד"ה א"ל ל"ש מפי ב"ד. אמנם לא מצינו רק באלול דרוב אינו מעובר ולא בתמוז. אך כיון דעל סדר החדשים. אין תמוז מעובר י"ל גם בתמוז כן והרבה יש לדבר גם בזה ואקצר:
י מ"ש כת"ה במה שכתבתי בתשובה להקשות על ירושלמי דפ' סוטה כשרה על עור בהמה טמאה דהרי התוס' כתבו בעירובין י"ג דלר' ישמעאל יש גז"ש לילף ס"ת מסוטה וה"ה דיש ללמוד סוטה מס"ת מגז"ש ע"ז כ' דלרש"י זבחים מ"ח אין גזירה שוה למחצה היינו ללמוד דבר אחד מחבירו בכל דבר אבל לא שילמוד זה מזה וזה מזה דלא כבעל מידות אהרן בדף י"ח בספר ק"א שכ' ההיקש והג"ש שוין החלטיי שזה ילמוד מזה וזה מזה. והרב יד מלאכי דוחה דבריו בכללי האלף אות ל' ולדברי היד מלאכי מיושב קושיתי הנה גוף דברי היד מלאכי צ"ע מקדושין ט"ו דמייתי קרא ושב אל משפחתו למכרוהו ב"ד שהיובל מוציאו ומקשה ואי ס"ד יליף שכיר שכיר למה לי נילף שכיר שכיר. ומה קו' דלמא מוכר עצמו ילפינן ממכרוהו ב"ד לענין קנין כסף ולענין דרבו מוסר לו שפחה ומכרוהו ב"ד לא ילפינן ממוכר עצמו לענין שיצא ביובל וע"כ כמדת אהרן דגם בזה אמרינן אין גז"ש למחצה וע' בשבועות ל"ד ע"ב דמקשה לר"ש מכדי מושבע מפי עצמו בעדות לר"ש מנא לי' דגמר מפקדון מושבע מפי אחרים נמי נגמר מעדות ומה קו' הרי בזה ל"א אין גז"ש למחצה והרי שבועות העדות יליף בג"ש דתחטא תחטא. אך בזה י"ל דשפיר מקשה לר"ש דהצל"ח פסחים כ"ח ע"ב ד"ה אמר מר מצדד לומר דר"ש גם בכה"ג ס"ל אין היקש למחצה. ושפיר מקשה לר"ש לשיטתי' אמנם בצל"ח הקשה ע"ז ועי' בנוב"י תנינא חלק אה"ע סי' קכ"ט בהג"ה מבן המחבר ד"ה ודע. אמנם בהג"ה על יד מלאכי הוכיח מב"ב ק"כ ג"כ יפה דלא כיד מלאכי ועי' בשדה חמד מערכת האלף אות ש"ח אין גז"ש למחצה מייתי מהרש"א פסחים ס"ב דגם בזה אמרינן אין היקש למחצה דלא כצל"ח. ובאמת מהסברא יש להצדיק דברי צל"ח ויד מלאכי דהרי דבר הלמד מהיקש אין חוזר ומלמד בהיקש בקדשים ובחולין חוזר ומלמד. ופליגי בזבחים מ"ה. אי בתר מלמד אזלינן או בתר למד אזלינן וכן איכא פלוגתא אי דן מינה ומינה או דן מינה ואוקי באתרא וכ' בשב שמעתתא להגאון מ' אלעזר מטרישט שער עשירי אות ח"י בשם קרבן אהרן פ"ג מחלק ה' דפליגי אם מישבין הלמד אצל המלמד להיות כמהו לגמרי ולמ"ד דן מינה ואוקי באתרא ס"ל דמישבין מה שאצל המלמד להלמד והלמד אינו זז ממקומו עיי"ש א"כ שיהי' למד ומלמד ביחד לא נדע מגז"ש. ואולי בכה"ג בעי מופנה משני צדדין והרבה יש לעיין בזה ולא באתי רק לעורר המעיין ועיין פסחים כ"ה דאמרינן הרי זה בא ללמד ונמצא למד ואמאי לא נימא כן בכל גז"ש והיקש אך שם ללמד ל"צ וע"כ איצטריך ללמד אך תוס' כתבו בסנהדרין ע"ג הרי זה בא ללמד ונמצא למד אף למד קאמר דיליף רוצח מנערה המאורסה ונערה מרוצח וכן כ' תוס' שם בהיקש דשני משכבות ובהיקש דצבי ואיל לפסולי המוקדשים וכ"ז דלא כיד מלאכי וכן מ"ש תוס' יבמות ע"ג ד"ה קל מחמור הא דיליף פסח ממעשר אי בגז"ש דממנו יליף ילפינן נמי מעשר מפסח אע"ג דהוי קל מחמור ע"כ משום דאין גז"ש למחצה זה ג"כ דלא כיד מלאכי ועי' סנהדרין ל' דאיתקש ריבים לנגעים ונגעים לריבים ועי' תוס' חולין ל"ו ד"ה חד במת שהקשו למ"ל קרא במת ושרץ תיפוק לי' מגז"ש והרי הג"ש דבגד ועור קאי ליליף מת משרץ כדאמרינן בשבת ס"ד ולא לילף שרץ ממת אך יפה הקשו דבשרץ כתיב וכי יתן מים על זרע והקשו למ"ל קרא במת לילף משרץ ודו"ק. וע' לעיל סוף סי' מ"א שכתבתי בשיטת רש"י שבת דכלי לא נטמא במשא. אף בדם נדה דילפינן מנבלה דכתיב לכם כדדרשינן בספרי הובא בפי' המשניות ריש כלים כיון דשרץ איתקש לש"ז ה"ה דש"ז ילפינן משרץ דאין היקש למחצה וזה כסברת המדת אהרן ולפ"ז רש"י בנדה נ"ד ע"ב דס"ל דמטמא במשא יסבור כיד מלאכי ודוק ועי' בספרי לאו"ח סי' ט"ו אות י"א שהקשיתי כיון דילפינן מת מע"ז בגז"ש לענין איסור הנאה נילף ע"ז ממת דמטמא מדאורייתא דאין גז"ש למחצה והארכתי בזה ואמנם ליד מלאכי לק"מ:
יא והנה כת"ה כ' במה שהבאתי ראי' דבשאר מצות לא בעינן מן המותר בפיך מדכתב גט על יד של עבד כשר ושם כתבתי דמת נכרי ועבד אסור בהנאה וכת"ה מביא דברי שבות יעקב ח"א סי' פ"ט שכ' דאף אם מת נכרי אסור בהנאה מ"מ עבד הקנוי לישראל קנין הגוף מותר בהנאה דומיא דתכריכים שאינם שלו ודוקא מידי שעבוד מפקיע מיתה אבל לא מקנין ובאמת כבר הבאתי כמה ראיות בספרי חא"ח סי' ט"ו הנ"ל דמת עבד ודאי אסור בהנאה. וגוף הסברא יש לדחות דהתורה אסרה מת בהנאה כמו חמץ בפסח ושור הנסקל וע"ז ומה בכך שהוא קנינו ואינו דומה לתכריכין שהוא אקצי' לגופו ואין אדם אוסר דשא"ש משא"כ מת שהתורה אסרה וז"ב והנה לענין דינא כ' כת"ה דאסור להדליק נרות של שבת ושל חנוכה בנרות שיש בהם תערובות חזיר מטעם שכ' בתשובת הרשב"א ח"ג סי' רל"ד והובא ביו"ד סי' ק"ח דשק של פלפלין שמשימין בקנקני יי"נ אסור לבשמים דהבדלה משום הקריבהו נא לפחתך וגם משום דמאוס לגבוה כמו בעי' המשתחוה לדקל מהו למצוה. ומזה תמה על שער אפרים דמתיר להדליק בחנוכה בחמאה שנפל לתוכה בשר. הנה בספרי בתשו' שם הבאתי דברי הבשמים ראש סי' ש"מ דלא מצד איסור מאוס לגבוה דהרי אתרוג האסור לאכילה מותר לצאת בו רק משום דמצד עצמו מאוס וכ"כ הפמ"ג בסי' ק"ד במשבצות ס"ק ד' ומייתי ראי' משער אפרים הנ"ל דמתיר להדליק בחמאה עם חלב בצירי. ולדבריהם ע"כ צ"ל דהרשב"א בתשובה דוקא בבשמים של יי"נ אוסר דהוה כע"ז ומאוס לגבוה ושייך הקריבהו נא לפחתך כיון דמאוס מצד ע"ז או דמאוס מצד הלכלוך של יין כמ"ש הפמ"ג באו"ח סי' רצ"ז אות ו' ומ"ה הקריבהו נא לפחתך. עוד יש לחלק דבחלב דבלא"ה אסור ומ"מ מותר להדליק ועל כן אין להקפיד מצד תערובות איסור ואינו דומה לבשמים והא דבס"ס ק"ד דאסור להדליק משום שבעצם מאוס כמ"ש הפמ"ג. על כן לדינא נלע"ד דבנרות של שבת אין להקפיד אם יש בחלב תערובות משומן חזיר אך בנרות של חנוכה כיון דהו' דומיא דמנורה אין להדליק מנרות אלו:
הנני ידידו: