אור ברסלב
שות בית יצחק יו"ד ח"ב › סימן קלז

שות בית יצחק· רבי יצחק יהודה שמלקיש

יו"ד ח"ב · סימן קלז

סימן קלו

ב"ה:

פרעמישלא תרנ"א לפ"ק:

לכבוד ש"ב ה"ה הרב החריף הגדול כש"ת מוה' יצחק תאומים נ"י בהגאון האבד"ק:

בוטשאטש זצלה"ה:

ראיתי דברי פלפולו בסוגיא דאתרוג ומצה של מע"ש והנני לתשובתו: א מה שכ' כת"ה בישוב דברי רמב"ם שפסק בפ"ו ממצה דיוצאין במצה של מע"ש בירושלים והלא מע"ש ממון גבוה כמ"ש בפ"ג ממע"ש וכבר הקשה כן בכסף משנה וע' שעה"מ וכ' דבש"ס דסוכה ל"ה קאי למ"ד מחיצה לקלוט דאורייתא ולא מצי להוציא חוץ לירושלים ולפדות ומ"ה אין בו דין ממון ואינו יוצא ורמב"ם פוסק מחיצה לקלוט לאו דאורייתא בפ"ב ממע"ש ה"ט על כן יש לו היתר בכל מושבות מדאורייתא וגם יש לו דין ממון מדאורייתא דאי בע' פדה ליה. אם כי גם בצל"ח דף ל"ח ע"ב ד"ה מהו שיצא י"ח בחלה כ' כדבריו בקיצור עדיין מחוסר ביאור דהרי בידו לטמא ולפדות כמ"ש רש"י פסחים ל"ח ד"ה או דלמא ואמאי אמרינן שם ובסוכה דלר"מ אין יוצאין במצה של מע"ש. אמנם כעת נלפע"ד לישב זאת דבדברי רש"י פסחים שכ' דדבר שבידו לעשות לגרום לה טומאה מבואר דמותר לטמא מע"ש וכ"כ הפנ"י הוא תמוה מש"ס דסוכה ל"ה ע"ב דאמרינן מפני שמכשירה ומבואר דאסור להביא מע"ש לידי הכשר וכש"כ דאסור לטמא. ועי' בספרי לא"ח סי' ק"ה הבאתי דברי ירושלמי פ' ט"ז דשבת תני אף מטמאין להציל והכתיב בכל קודש לא תגע הוא תרומה הוא מע"ש מהו כדין ומה שפי' המפרש. ושם כתבנו דמדאורייתא מותר לטמא ול"ה רק מדרבנן דמע"ש אינו דומה לתרומה ומ"ה כ' רש"י דהוי בידו דאף שאסור לטמא כיון דל"ה רק מדרבנן מיקרי בידו כמ"ש תוס' סוכה ל"ג וכעת נ"ל די"ל דלר"מ דס"ל מע"ש ממון גבוה אסור לטמא מדאורייתא דיפסיד ממון גבוה והוי כמטיל מום בקדשים משא"כ לרבנן דהו"ל ממון הדיוט. ולפ"ז נכון דהא דאמרינן בסוכה ובפסחים דלר"מ אין יוצאין במצה של מע"ש ול"א הואיל דאי בעי מטמא לה ופריק ליה משום דלר"מ אסור לטמא מדאורייתא משא"כ בפסחים ל"ח דקאי למ"ד ממון הדיוט נהי דגם לדידי' אסור לטמא כדמוכח מסוכה ל"ה דאמרינן מפני שמכשירו דשם קאי למ"ד דבעי דין ממון למ"ד ממון הדיוט מ"מ ל"ה רק מדרבנן ומקרי בידו. ובזה מיושב דלא תני במשנה ובברייתא ביבמות ע"ג התרומה והביכורים חייבין עלי' מיתה וחומש וכו' משא"כ במעשר ולא תני דאסור לטמא ולדעת תוס' זבחים ל"ג ד"ה ה"ג לוקה לר"י [ובספרי לא"ח סי' י"ח בהג"ה שבשולי המכתב ט"ס דף ג' וצ"ל ל"ג ובמ"ל פי"ב דתרומות ה"א ט"ס פ' כל פסולי המוקדשין וצ"ל כל הפסולין] משא"כ במעשר דל"ה רק דרבנן ולהנ"ל ניחא דשם קאי לר"מ דמע"ש ממון גבוה ולדידיה גם מעשר ב' אסור לטמא מדאורייתא כן נ"ל לכאורה אך מצאתי דר"מ מקיל לענין טומאה במע"ב יותר מרבנן דר"מ ס"ל טבול יום מותר לאכול מע"ש וחכמים אוסרים כדאיתא בחולין ל"ג הגם שיש לומר דלענין לטמא בידים ר"מ מחמיר מ"מ עדיין יש לשקול בפלס סברא הנ"ל ואקצר:

ב והנה כ"ת הקשה על הצל"ח דף דדחי דברי שעה"מ שתירץ דמ"ה ס"ל לרמב"ם דיוצא במצה של מע"ש משום הואיל דאי בעי מיתשיל דמה נעשה של מע"ש שניתן לו במתנה דל"מ מיתשיל עלי' והקשה דהרי למ"ד ממון גבוה ל"מ ליתן במתנה וכן פסק הרמב"ם פ"ג ממע"ש ה' י"ז ושניתן לו בטיבלו והפריש בעצמו שוב יכול לשאול ויפה הקשה. אמנם נ"ל כונת דברי הצל"ח בשניתן לו במתנה שהזמינו לאכול כמבואר במשנה דריש מע"ש לפי' הברטנורא או שהחליף עמו כמבואר ברמב"ם שם ה' י"ח אבל אומר לו הא לך יין שאין לו שמן ואם רצה חבירו ליתן לו שמן שרי. וה"ה באומר הא לך יין שאין לו מצה אם רצה חבירו נותן לו מצה הן אמת שיש לומר גם בכה"ג לא קנה בשעת חליפין רק שמותר לאכול אחר שהחליף אבל לא קנה והבעלים יכולין לישאל. אמנם בשעת אכילה ודאי אין הבעלים יכולין לישאל ואיך יוצא ידי מצה ועוד דמה שביד הבעלים לישאל ל"מ לדידי' ודוקא כשהוא בעצמו יכול לישאל אמרינן הואיל. ועוד לפימ"ש הנוב"י תנינא חיו"ד סי' קנ"ד דמה"ט תרומה ביד כהן ל"מ שאלה משום שאין הכהן מאמין לו על פתח חרטה (עי' מ"ש בספרי לא"ח סי' ק"ד אות ו') א"כ גם בכה"ג שהחליף והוא ביד חבירו ל"מ שאלה דאינו יכול להוציא מחבירו כיון שהוא בידו בתורת חליפין בהיתר:

ג וכת"ה הקשה בהא דמסייע בסוכה ל"ה דלר"מ אין אדם יוצא באתרוג של מע"ש מדס"ל לר"מ עיסה של מע"ש פטורה מן החלה דלמא ל"ב דין ממון באתרוג רק היתר אכילה וה"ה בחלה והא דפטורה מן החלה משום דלא מצי לקיים מצות נתינה דהתוס' רי"ד בקידושין סוף פ' האיש מקדש הובא במ"ל פ"י ממתנות עניים ונוב"י תנינא יו"ד סי' ר"א כ' דמצות נתינה אינו מקיים בחיטה אחת רק בש"פ וכיון דבמע"ש אין יכול לקדש בו אשה ל"ה ש"פ ולא קיים מצות נתינה וכל היכי דל"מ לקיים מצות נתינה פטור מחלה כדאמרינן בכורות י"ב בהמת שביעית פטורה מן הבכורה דלאכלה אמר רחמנא ולא לשרפה וכו' ולק"מ דאם מע"ש חייב בחלה הכהן יש לו חלק ולמה לא יקיים מצות נתינה והרי ש"פ לכל העולם רק שאינו ראוי למכרו אבל בעצם הוא ש"פ ול"ג מנותר דאמרינן בכריתות כ"ג דמועלין בו משום דש"פ הואיל דאם עלה לא ירד כמ"ש רש"י שם. וכש"כ במע"ש דש"פ לכהן המקבל ממנו ועוד אם נותן לכהן שיעור חלה קיים מצות נתינה ול"ב ש"פ ודוקא בחטה אחת לא קיים מצות נתינה ואם כוונתו כיון דהוה ממון גבוה לא יוכל להקנות לכהן זה ליתא דכהן יש לו חלק ממילא והנתינה הוא פרעון חוב כמ"ש קצה"ח סי' רמ"ג ולדעתי אין הנתינה רק שנותן לו חלקו. וגם מ"ש דאם לא יוכל לקיים מצות נתינה א"צ להפריש גם זה ליתא דלנוב"י ותוס' רי"ד לא תליא זב"ז דבהפרשה הותר הטבל אף בחטה אחת אף דלא יוכל לקיים מצות נתינה חייב להפריש כגון הכהן בטבל שלו אך שמא י"ל דבעינן שהטבל זה ראוי לנתינה וכל הראוי לבילה וכו' וע' בספרי ליו"ד ח"ר סי' פ"ב הארכתי על דברי פני משה דבנטמא התבואה במחובר שתלשה אדם טמא א"צ להפריש תרומה ומותר לאכול טבל ותמהתי שם על זה עיי"ש ואכ"מ להאריך. דבעיקר דברי נוב"י ותוס' רי"ד צ"ע איך מהני הפרשה בחטה אחת להיתר הטבל והלא ל"ה ראוי לנתינה וכל שאין ראוי לנתינה נתינה מעכבת כמו כל שאינו ראוי לבילה והרי לנוב"י י"ל שהפריש חטה אחת אין להפריש יותר ול"ה החטה ראוי לנתינה. ואף דבתרומה הפרשה מקדשת מ"מ בעינן ראוי לנתינה ושמא תליא זה בפלוגתא אם אמרינן כל שאינה ראוי' לבילה עיין בספרי ליו"ד ח"ר סי' ב' בשולי המכתב אות ה' ואקצר. וראיתי בתוס' רי"ד הנ"ל מייתי ראי' לסברתו דמפריש חטה אחת מותר משום טבל אף דלא קיים המצוה דנתינה מתורם מטמא על הטהור דתרומתו תרומה אף דאינו מקיים מצות נתינה משום דלו ולא לאורו ודבריו תמוהין דהרי זה קו' גמרא פסחים ל"ג ומשני דבהי' לו שעת הכושר לא איכפת לן בלו ולא לאורו ולחומר הנושא נ"ל דפי' בגמ' דבלא הי' שעת הכושר מעולם לא הי' ראוי לנתינה ונתינה מעכבת משא"כ בהי' לו שעת הכושר נתינה אינה מעכבת כיון דבתחלה הי' ראוי לנתינה ודו"ק. ועי' מה שפירשתי בספרי יו"ד ח"ר סי' פ"ב אות ג' דברי רש"י בשבת ד"ה ע"ב וכעת מצאתי בתוס' יבמות דף פ"ט ד"ה אין תורמין שהקשו על הריב"ן כקושיתי על רש"י ותירוצם קצת כמ"ש בספרי לישב דברי רש"י ודו"ק:

ד והנה מה שהקשה בש"ס דסוכה דמקשה למ"ד דבעי דין ממון ולא היתר אכילה מתרומה טמאה הרי יכול להסיקו תחת תבשילו והרי תוס' כ' בשבת כ"ד דכיון דאסרה תורה כל הנאות לבד שרפה הוא משלחן גבוה קזכו א"כ מה"ט ל"ה בתרומה טמאה דין ממון יפה הקשה וכבר קדמוהו בזה גדולים עיין בספר החיים ועוד באיזו מקומן. ויפה תירץ כ"ת דלמ"ד דשלך מקרי רק דין ממון א"כ בתרומה טמאה דרחמנא אמר שלך תהא להסקה ע"כ לא זכה משלחן גבוה. אמנם בלא"ה ע"כ כוונת תוס' דביו"ט אסור כיון דעיקרו לצורך גבוה מ"מ לא כוונו תוס' שיהי' ממש משלחן גבוה כמו מע"ש: ה מ"ש בישוב קו' שאג"א אמאי מע"ש בגבולין פטור מחלה כדאמרינן סוף סנהדרין והרי שיש בו היתר אכילה ע"י פדיון או שיוליכו לירושלים כמו שחייב בטבל בחלה כיון שיכול להפריש. וכ' כ"ת דנהי דמיקרי יש בו היתר אכילה מ"מ כיון שאסור, השתא באכילה ולא מיקרי ראשית ששירי' נכרין ע"כ פטור מחלה דל"מ להפריש השתא זה ליתא דכיון דבידו לפדות ולהפריש איך יאכל טבל משום שלע"ע לא יכול להפריש. ועי' מ"ש בספרי ליו"ד סי' פ' אות ו' וסי' פ"ב ואין כאן מקום אריך וכת"ה מפלפל בדברי הרמב"ם שפוסק באתרוג שאינו ראוי לאכילה דפסול כל ז' והלא לא בעינן לכם הנה הרמב"ם בפי' המשנה כ' ערלה ותרומה טמאה הם מכלל הדברים הטעונין שרפה ולפיכן הוא פסול למאמר הש"י פרי ואין אלו ראוין לאכילה ומה"ט הרמב"ם פוסל כל ז' דשאינו ראוי לאכילה לא מיקרי פרי וכ"כ בכפות תמרים וע' מ"ש בספרי לא"ח סי' ק"ד אות ג' דזה דוקא באיסור חפצא אבל איסור גברא שפיר מקרי פרי דלא כפמ"ג שכ' בנשבע שלא לאכול אינו יוצא אולם הדבר תליא בפלוגתא בירושלמי אי נזיר חל על ערלה והבאתי בספרי הנ"ל סי' צ"ד אות ח' דברי הנ"י וריטב"א פ"ב דנדרים וכ' דפליגי אם ערלה הוא איסור גברא ושם כתבתי דגם ר"י וחכמים פליגי בזה ואם ערלה הוה איסור גברא ומ"מ אינו יוצא ה"ה בנשבע ואקצר:

ו ומה שכתב דה"ט דאינו יוצא כל ז' דבעי גם במצוה ממשקה ישראל מן המותר לישראל דילפינן מצוה מגבוה וזה ליתא דמצוה לא ילפינן מגבוה כדאמרינן בשבת קל"א אי מעומר ושתי הלחם שכן צורך גבוה וע' תוס' שבת כ"ד ד"ה ולא מילה שכתבו דנדרים ונדבות לא מקרי צורך גבוה כיון דלא חובה נינהו. ולפ"ז י"ל דמקרא דמשקה ישראל ילפינן נדרים ונדבות כדמוכח ממנחות ו' דמקשה ל"ל קרא דמן הבקר להוציא הטרפה ולמ"ל קרא דמשקה ישראל והרי מן הבקר בנדבה כתיב ולא ילפינן מקרא דמשקה ישראל ישראל שכן צורך גבוה דחובה הוא וע"כ ממשקה ישראל נמי בנדבה מיירי ומזה יכול ללמוד אף מצוה. אולם ברור דממשקה ישראל אין ללמוד רק מצוה שיש בה אכילה כמו קרבן דהוה אכילת מזבח אבל מצוה שאין בה אכילה ע"כ לא ילפינן ממשקה ישראל דהרי תפילין כותבין על עורות נבלות וטריפות כדאמרינן בשבת ק"ח ובעי רק ממין המותר בפיך על כן א"א ללמוד אתרוג מקרא דמשקה ישראל וז"ב. אך מצוה שיש בה אכילה יש ללמוד מגבוה. מ"מ מוכח דלא ילפינן מצוה מגבוה דהרי בעי קרא לטבל דאינו יוצא ידי מצה ולא ילפינן ממשקה ישראל וע"כ דלא ילפינן ועיין בר"ן פ"ב דר"ה דבשופר בעי של בהמה טהורה דומיא דתפילין והמג"א סי' תקפ"ו כ' דה"ה בכל המצות בעי ממין המותר בפיך ועיין בספרי ליו"ד סי' קמ"ה פלפול עצום בזה וע' ברמב"ם פ"א מכלי המקדש שכ' המור הוא דם הצרור בחי' שבהודו וכ' הראב"ד אין דעתי מקבלת שיכנסו במעשה הקדש דם חי' וכש"כ דם ח' טמאה הא דלא הוקשה לו ממשקה ישראל צ"ל כיון דחלב ודם קריב הואיל ומצותו בכך על כן אף דם מטמאה הותר הואיל ואשתרי ושמא זה טעם הרמב"ם ועי' נובי"ת א"ח סי' ג' בסופו מה שהקשה מזה על המג"א סי' תקפ"ו הנ"ל ולפמ"ש לק"מ ודוק:

ז ומה שמפלפל בקו' תוס' דף ל"ה דלמ"ל בלולב של אשרה טעם דכתותי מיכתת שיעורי' ת"ל דאין בו דין ממון דלרמב"ם פסול כל ז'. ולפענ"ד נ"ל דאיצטריך היכי שנתן אחד לחבירו לולב לשמור ובא אחד ועבד ע"ז ע"י מעשה ואסרו דהשומר יכול לומר הש"ל ואלו מיגנב מחויב לשלם הר' יש לו גורם לממון ולר"ש הו"ל ככיס מלא מעות ומ"מ אינו יוצא משום דמכתת שיעורי' ואף, בשאר ימים אמנם ביו"ט ראשון בלא"ה אינו יוצא לר"ש בגורם לממון דל"ה כולו שלו ודו"ק ויש לעיין בדבר:

ח ומה שמפלפל כ"ת ע"ד זקנו הגאון מליסא בסידור ובנחלת יעקב דבמתנה ע"מ להחזיר בעי שיהי' לו דין ממון היינו שיוכל ליתן לאחר לצאת בו ולקבל ממנו ש"פ והקשה בנחלת יעקב דברי הרשב"א מתשובה אחידושיו ולא הרגיש דחידושי הש"ס בשבע שיטות בסוכה הוא מהריטב"א עי' באמרי בינה סוף ה' יו"ט הרגיש בזה, ועי' פמ"ג א"ח סי' תרמ"ט סוף ס"ק כ' שהרגיש בקושי' הגאון מליסא וכ' שהרשב"א בתשו' תשמ"ז חזר ממ"ש בחידושיו וגם עליו יש לתמוה כקושיתו והנה בגוף הדין יש לומר דהריטב"א או הרשב"א בחידושיו אין סותר כלל לדברי הרשב"א בתשובה ואבאר. הנה בספרי חא"ח סי' ק"ג פירשתי דברי הראב"ד שהובא ברשב"א דמה"ט פסול אתרוג של אשירה שמא יריח בו והדבר תמוה דאמאי פסול בדיעבד אם לא הריח בו ופירשתי דבאמת לכאורה איסור הנאה לא מקרי לכם רק דהרשב"א כ' דכל שאין רשות לאחרים עליו לכם קרינא והדבר תמוה דכיון דאסור בהנאה אינו יכול למחות לאחרים שלא יטלו כדאמרינן בנדרים פ"ה גבי לקט שכחה ועי' בנתיבות סי' רע"ה הרי יש רשות לאחרים עליו אך כיון דמצות לל"נ והוא יכול לצאת ידי אתרוג יכול למחות שלא יטלו אחרים ע"כ שפיר כ' הרשב"א וע"ז כ' הראב"ד דאתרוג של אשירה פסול שמא יריח בו וכיון דלכתחלה אין ליטלו ע"כ אינו יכול למחות לאחר שיטלו דאסור בהנאה ושוב יש רשות אחרים עליו ול"ה לכם ע"כ אף בדיעבד אינו יוצא וזה ביאור נחמד ולפ"ז נ"ל דאף הרשב"א דחולק ולא, ס"ל חיישינן שמא יריח בו היינו דוקא באתרוג של אשירה דבדיל מיניה ול"ח שמא יהנה ממנו אבל בנודר הנאה מחבירו דחיישי' שמא יהנה ודאי אסור ליטול שמא יהנה כדאמרי' ב"מ צ"ב (נזירא סחור סחור לכרמא לא תקרב) וע' בספרי לא"ח ס"ס פ' דאסור למי שאוסר עצמו מבשר להיות פועל בו ועי' מג"א סי' תמ"ו ס"ק ה' דאסור ליגע בחמץ בפסח ועי' מג"א ס"ס תרי"ב וכיון דאסור לכתחלה ליטול הלולב ודאי אינו יכול למחות לאחרים שנטלו והוה רשות אחרים עליו ול"ה לכם שפיר קאמר הרשב"א בתשובה סי' תשמ"ו דאינו יוצא במודר הנאה מאחד אף אם יתן לו הלולב וגם הריטב"א יודה לזה והיא הערה נכונה ויקרה. אך לפ"ז צ"ע אמאי במודר הנאה ממעין טובל בו לכתחלה בימות הגשמים והרי אפי' ליגע אסור ומה"ט נ"ל דהמודר הנאה משופר חבירו תוקע לו דהוא בעצמו אסור ליגע אך בש"ך ס"ס רכ"א כ' דבשעת הדחק אף הוא בעצמו תוקע ומ"ה טובל בימות הגשמים מיירי בשעת הדחק ועי' מל"מ פ"ה מה' אישות שכ' המגיה דמצות. לל"נ דוקא בדיעבד אבל לכתחלה אסור וכ"כ מהר"ם די באטין וצ"ע מר"ה דאמרינן טובל בו ולפמ"ש הטעם דלכתחלה אסור לקדש שמא תהנה דלך לך אמרי' נזירא ובר"ה מיירי בשעת הדחק ודו"ק:

ט ובעיקר דברי הנחלת יעקב וסידור התפלה דבמתנה עמ"ל אינו יוצא רק אם יש בו ש"פ בהנאת תשמיש ויש לו רשות ליתן לאחר ולקבל פרוטה נ"ל ראי' מגמ' דקידושין דל"ב שיהי' ש"פ מדאמרינן שם דף ו' אמר הילך מנה ע"מ שתחזירהו במכר לא קנה באשה אינה מקודשת וכו' בתרומה יצא ידי נתינה ומקשה מאי קסבר וכו' ומה קושיא דלמא מיירי שאין ש"פ בהנאת תשמיש ומ"ה במכר ל"ק וכן בקידושין וכן בפדיון הבן ע"כ ל"ה בו דין ממון ול"ק משא"כ בתרומה דלא בעינן ש"פ כמ"ש תוס' פסחים ל"ב ע"ב דאפי' בחיטה אחת יוצא ידי נתינה ומ"ה מהני מתנה ע"מ להחזיר וע"כ מוכח דבשום דוכתא ל"ב שיהי' הנאת תשמיש ש"פ וי"ל דגם הגאון מליסא לא כ"כ רק באתרוג ולא בקדושין ולדינא עי' באמרי בינה הנ"ל ובשו"מ מ"ב ח"ב סי' ג':

ידידו:

תוכן העניינים

שות בית יצחק

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה