שות בית יצחק· רבי יצחק יהודה שמלקיש
יו"ד ח"ב · סימן קלד
ב"ה פרעמישלא הברכה והישועה בא לפ"ק:
לכבוד הרב הגאון הגדול נ"י ע"ה פ"ה צדיק יסוד עולם המפורסם א' מאיר אויערבאך האבד"ק:
ירושלים תובב"א. ספרו היקר אמרי בינה השגתי לנכון ושמחתי בדבריו היקרים ות"ח לו על המנחה שכבדני:
א והנה ראיתי בספרו ה' יו"ט סי' כ"א דמייתי לזית רענן שמתרץ קו' מהרש"א אהא דמקשה בסוכה ל"ה מתרומה טמאה למ"ד דל"ב היתר אכילה רק דין ממון והרי תרומה טמאה חזי להסיקה תחת תבשילו דלמא בתרומה טמאה הטעם דכתותי' מיכתת שיעורי' ותי' מדקתני סתם משמע אפי' תרומה טמאה שהפריש שיהי' תרומה חוץ מקליפתה ובזה ל"ש כתותי מכתת שיעורי' דאף אם הוה בפנים כתות אם מבחוץ הוא שלם ולא נימוחו חדרי זרע כשר כמו בריאה כדאיתא בדף ל"ו והגאון מ' שמואל העללער דחה דבריו דא"כ אף נתרוקן בפנים כשר וא"כ אף אם אין בפנים היתר אכילה ל"ג מנתרוקן. וכ"ג כ' דלדברי החוו"ד יו"ד סי' ל"ו בליקוטים שכ' דנתרוקן פסול באתרוג דברי זית רענן נכונים. וזה ליתא במחכת"ה דלדעת החוו"ד גם לצד האיבעיא אינו כשר בנימוק בפנים רק אם הדרא בריא עיי"ש הא אם נשאר כמו שהוא פסול ובתרומה טמאה דכתותי שיעורי' בפנים לא הדרא בריא איברא דלדעתי דברי החוו"ד צ"ע ומוכרח אני לבאר הענין הנה מה שפי' בחוו"ד דעיקר האיבעיא בגמ' אי הדרא בריא באתרוג הא אם ישאר כמו שהוא נימוח פסול בודאי כמ"ש שם דפרי שנימוח בפנים לא מקרי פרי זה לא משמע בגמ' רק האיבעיא הוא באתרוג דשליט בי' אוירא סרוחי מסרחא ומשמע דאם לא מיסרח כשר בנימוח ועי' בכ"ת שכ' דהאיבעיא היא לשני צדדים דלמא בריאה דלא שליט אוירא הדרא בריא משא"כ באתרוג לא הדרא בריא ופסול או גם באתרוג אם לא הדרא בריא נמי כשר רק דסרוחי מיסרח ומ"ה פסול אבל שנפרש בגמ' דאם לא הדרא בריא אין כאן איבעיא כלל לא משמע בגמ' עוד צ"ע דלא יתכן שאתרוג הדר בריא לאחר שנתלש מהאילן שנפסק חיותו בשלמא בבהמה שיש לה חיות הדרא בריא משא"כ אתרוג שנתלש וע"כ עיקר האיבעיא אם סרוחי מסרח ונתקלקלו חדרי הזרע או ישאר כמות שהוא עד אחר החג ואז כשר וע"כ דלא כהחוו"ד ומה דקשיא להחוו"ד הרי אם נימוח לא מקרי פרי וראי' מערלה דאין סופגין את הארבעים אלא ביוצא מזתים וענבים אבל יוצא משאר פירות וה"ה כשנימוח הפרי אין לוקין עליו ולמה כשר אתרוג שנימוח נ"ל לישב עפ"י דברי רש"י בפסחים ל"ג ע"ב דאנהירנא לעיינין במלתא חדתא דענבים שנטמאו מטמאין יותר מכביצה אע"ג דהמשקה שבתוכן לא נטמא דמשקין מפקד פקיד משלים הוא את שיעורו. וראי' מכזית חלב פיגול ונותר שצמק וחזר ותפח חייב אע"ג דגשמים הנבלעים בתוכו מיא נינהו ואי סחיט ושתי פטור מ"מ כל כמה דבגוה נינהו משלים לכשיעור עיי"ש א"כ ה"ה באתרוג שקליפתו קיים וגם הסמפונות קיימות המשקה שבתוכו משלים לכשיעור וכמו דחייב משום פיגול וכמו דמטמא אחרים אעפ"י שהמשקה טהור ה"ה דמקרי פרי לצאת ידי אתרוג כביצה כיון דמבחוץ קיים וגם מבפנים מקצתו קיים ועי' בספרי חא"ח סי' ל' אות ג' מה שהקשיתי על שיטת רש"י מחולין ק"ח ושם ביארתי דגם רש"י לא כ"כ רק כל היכי דמעיקרא הי' בי' כשיעור וצמק וחזר ותפח כמבואר בש"ס דמנחות עיי"ש שהארכתי קצת ועכ"פ באתרוג דמעיקרא הי' שלם ונימוח ודאי מצטרף מה שבתוכו ולפ"ז צדקו דברי הזית רענן דמשום מיכתת שיעורי' מהני אם עשה תרומה חוץ מקליפתו ומקצת חדרי זרע ומשום אין בו היתר אכילה או דין ממון דל"ה לכם לא מהני דהוה כנתרוקן ובנתרוקן צדקו דברי החוו"ד ואין ראי' מרש"י הנ"ל אמנם גם זולת דברי רש"י דעת הרבה פוסקים דפרי שנימוחה הוה פרי ואינו דומה ליוצא משאר פירות דל"ה רק טעם וזיעה משא"כ אם נימוחה עיקר הפרי מיהו בזה צדקו דברי החוו"ד דנהי דנימוח הוה פרי מ"מ אם כל האתרוג נימוח ודאי אינו יוצא בזה כמו שאינו יוצא במצה שנימוחה אשר ע"כ אף אם נימוח מקצתו קשיא איך יוצא אך מה שכתבתי ראשונה נכון דכמו שמצטרף לשיעור כיון שמבחוץ שלם ה"ה דמה שנימוח בפנים והסמפונות קיימות מצטרפין ובודאי חייב משום ערלה, אם אכל פרי שנימוח בפנים כשיטת רש"י ודוק:
ב עוד ראיתי סי' הנ"ל מפלפל אי הלכה כמאן דבעי דין ממון וחילי' מר"מ שפסק דיוצאין במצה ואתרוג של מע"ש וגם חייב בחלה ובשעה"מ ה' חמץ ומצה מפלפל הרבה בזה ולפעד"נ לישב דברי הר"מ דאף אם ס"ל דבעי דין ממון מ"מ יוצא במצה של מע"ב. הנה לא מיבעי לשיטת הריטב"א והרשב"א מובא בשיטה מקובצת ב"מ נ"ז דהא דהקדש שוה מנה שחיללו על ש"פ מחולל דוקא דיעבד הוא בבא ליד גיזבר דאינו יכול לשאול עליו אבל היכא שיכול לשאול עליו הוא אפי' לכתחילה א"כ לשיטת רש"י פסחים ל"ח בד"ה או דלמא דיכול לטמא מעשר שני בידים וכ"כ הפ"י שם (יע' מ"ש בספרי לא"ח סי' ק"ה אות א' לישב שלא תקשה מסוכה ל"ה דאסור להכשיר מע"ב וכתבתי דדוקא לגרום הכשר אסור דעדיין לא מצי פריק לי' אבל לטמא אין איסור דמצי פריק לי' וע' מ"ש שם לפרש ירושלמי בשבת) א"כ כמו דאמרינן בבכורות י"א גוגב פטר חמור של חבירו משלם כפל כיון דמצי לפדות בשה וקני לה לביני וביני ה"ה מעשר שני שלו דאף בירושלים יכול לטמא ולפדות בפרוטה יש לו דין ממון אף לר"מ:
ג ומצאתי ברי"ט אלגאזי בכורות י"א שהביא דברי תוס' חיצונים שהקשו על ה"ד כיון דקני לי' ביני וביני ל"ד להקדש והרי גם בהקדש אית לי' דביני וביני דהקדש לוה מנה שחיללו על ש"פ מחולל וחילקו בין הבעלים לאחר והרי"ט אלגאזי תמה למה בהקדש א"ח כפל כמו בפטר חמור כיון דקני ביני וביני ובאמת לא קשה מידי דבגמ' בכורות י"א מקשה מהא דגונב פטר חמור חייב כפל ואס"ד להקדש מדמינן לה וגונב מבית האיש א"ר ולא מבית הקדש ואין שום הבנה לדברי הגמ' דבשלמא בהקדש ל"ה שלו ואין לו שום קנין בו דקיי"ל גל"מ לכמ"ד ומ"ה בהקדש פטור מכפל דל"ה של רעהו משא"כ בפטר חמור שיכול לפדות וקני לביני וביני ויש לו זכות בגוף החפץ ומ"ה חייב בכפל אבל יתכן דבגמ' שם בעי אי פדיונו לבעלים או לפודה. ולכן פשיט שפיר דבהקדש נמי יש לו ביני וביני לפמ"ש תוס' חיצונית ורמב"ן וריטב"א דבעלים יכולין לפדות בש"פ אך מ"מ פטור מכפל דל"ה שלו כיון שגם אחר יכול לפדות שיהי' שלו ול"ה מיוחד לו ולכן מקשה שפיר בשלמא אי פדיונו פדוי לבעלים ואחר אינו יכול לפדות שיהי' שלו מ"ה חייב כפל ואינו דומה להקדש אבל אי פדיונו לפודה ולהקדש מדמינן אמאי חייב כפל בש"ח ולא בהקדש וז"ב. ויצא לנו מזה דה"ט דהקדש אינו שלו לענין קדושין ולענין כפל ולענין לצאת ידי חובת מצה ולולב משום דגם אחר יכול לפדות בע"כ. ואף דהבעלים קודמין כמבואר בעירוכין כ"ז מ"מ זה דוקא במוסיף חומש. ועוד כיון דאם קדמו אחר מוחלט לאחר ל"ה שלו אבל במע"ש דמבואר בתוס' ב"ק ס"ח ע"ב ד"ה הוא דאמר כצנועין דכיון דהבעלים זכאין לאכלו בירושלים אין אחר יכול לפדות שלא מדעתו והנראה מתוס' שם דפדיונו פדוי לבעלים וקצת משמע כן בסוגיא דגיטין ס"ה בהא דכיצד מערימין דהגמ' משוה הפדיון לזוכה לאחרים ומשמע דפדיונו לבעלים והיכא דפודה שלא מדעת בעלים ודאי הכי הוא לתוס' ב"ק הנ"ל א"כ הוא דומה ממש לפטר חמור דהוי שלו לענין קדושין ולענין כפל א"כ לשיטה הנ"ל ודאי יוצא ידי מצה וחייב בחלה אף לר"מ וצ"ל הא דמבואר בש"ס דסוכה ל"ה דפסחים ואינו יוצא לר"מ היינו לר"י דס"ל בתמורה כ"ז דצריך לעשות דפסחים מהתורה ולא יוכל לפדות פחות משוי'. ולפ"ז הא דאר"ח
בסנהדרין קי"ב דמע"ש בגבולין לכ"ע ממון גבוה ג"כ כשיטתי' דס"ל בתמורה כ"ז דאף פחות מכדי אונאה חוזר ולא יוכל לפדות בפחות משוין אבל למ"ד דהבעלים יכולין לפדות פתות משוין ודאי יוצא:
ד ומעתה נחזי בדעת הר"מ הנה משמע מדבריו בה' עירוכין דדוקא בדיעבד מהני בהקדש שחיללו בש"פ אבל לא לכתחלה גם מבואר שם דצריך לעשות דמים מדבריהם להוסיף גם מבואר בפי"ב ממע"ב דגונב מע"ב אינו משלם כפל ומ"מ י"ל דדוקא מדרבנן אסור לכתחלה לפדות פחות משוי' ולא מדאורייתא לפמ"ש תוס' גיטין ג' דמדאורייתא אין לחלק בין לכתחלה לדיעבד א"כ מה"ט ס"ל לרמב"ם דיוצא במע"ב בדיעבד וחייב בחלה כיון דמדאורייתא קני לה לביני וביני והסוגיות דסוכה ופסחים ס"ל כמ"ד בתמורה כ"ז דצריך לעשות דמים מהתורה ומ"ה פטור מחלה דל"ק ביני וביני ודבר זה מוכח מדברי הר"מ פ"ו מחמץ ומצה שכ' דמ"ה יוצאין במע"ב בירושלים מפני שיכול לפדות ויאכלנה בכל מקום ויש לה היתר בכל מושבות וע"כ כוונתו אף דבירושלים אינו יכול לפדות ס"ל מחיצה לקלוט ל"ה רק דרבנן וכיון דמדאו' יש לו היתר בכל מושבות יוצא ידי מצה וה"ה לענין דין ממון אם יש לו דין ממון מדאוריי' יוצא בו ודו"ק. והנה כוונת הרמב"ם לענין היתר מושבות הנ"ל כ' ג"כ בצל"ח פסחים ל"ח והוכיח מזה דה"ה חלה מע"ב ס"ל לר"מ דיוצא מטעם הנ"ל אבל לדעתי יש לפרש דכונת הר"מ שיכול לטמא המע"ב ולפדאו וזה ל"ש בחלת מע"ב ולענין כפל שפיר פסק הר"מ דגונב פטור הואיל מדרבנן א"י לפדות בפרוטה ואחרי שהוכחתי דהר"מ פסק ג"כ דבעי דין ממון יש לקיים דברי הגאון מליסא בסידר שלו מ"ש דמתנה ע"מ להחזיר בעי שיוכל ליתן המקבל לאחר ג"כ ע"מ להחזיר לו למען יהי' דין ממון וסרה מעליו קו' הג' מ' שמואל העללער המבואר בספרו:
ה ודע דמה שכתבתי לעיל בשם תוס' ב"ק דאין לפדות מע"ב של חבירו שלא מדעתו מדברי המשנה דמע"ב פ"ד מ"ג לא משמע כן דקתני בע"ה בסלע ואחר אומר בסלע ואיסר אחר קודם ואיך יכול אחר לפדות כשבע"ה אינו רוצה רק שיפדה הוא ואף אם נאמר כמו ששיערתי לעיל דאם פודה שלא מדעתו פדיונו לבעלים ג"כ קשה דהרי גם בתרומה אמרינן דיכול לתרום שלא מדעתו אבל בע"כ של חבירו ודאי לא והכא הוא מוחה בפירוש ול"מ אף אם פודה לבעלים ולכאורה י"ל דדוקא לר"י דס"ל כרם רבעי ומע"ב ממון הדיוט כתבו התוס' דאינו יכול לפדות שלא מדעתו אבל לר"מ דממון גבוה יכול חבירו לפדות שלא מדעתו ואתי' משנה הנ"ל כר"מ אמנם בתוס' ב"ק ס"ט ע"ב ד"ה קרי' רחמנא משמע דאף שהוא אין בידו אין יכול אחר לפדות ע"כ ומשמע דלכ"ע אין יכול לפדות בע"כ. וקשיא ממשנה הנ"ל וצ"ל דדוקא היכא שהוא רוצה להעלות לירושלים אבל כשהוא רוצה לפדות גם אחר יכול לפדות ועדיין צ"ע ואכ"מ להאריך:
ו וראיתי דרך אגב בתשו' שאג"א סי' צ"ז הרחיב הדיבור בענין מע"ב בגבולין דפטור מחלה לפי שאין בו היתר אכילה וכ"כ תוס' טעם זה בקדושין נ"ג והקשה מטבל דחייב בחלה וכ' לתרץ דמע"ב בגבולין אסור בהנאה וראי' מבכורות י' עיי"ש וכ"כ הפ"י קדושין שם ככל דברי השאג"א והוסיף בזה דאף לר"י ילפינן מיהו לאיסור הנאה ואני תמה בדבריהם מהא דמייתי ר"ש פ"א דמע"ב ירושלמי אמתניתין דמע"ב אין מוכרין אותו מאן תנא ר"מ דאי ר"י הא מותר למכרו ק"ו מתרומה שאסורה לזרים ומותר למכור ואי ס"ד דמע"ב בגבולין אסור בהנאה איך יליף מתרומה דמותר בהנאה משא"כ במע"ב מיהו ע"כ ירושלמי קאי למע"ב בירושלים דבגבולין באכילה ודאי אסור. מיהו לפ"ז צ"ל דבגבולין לר"י באמת אסור למכרו וליתן במתנה והא דמבואר בקדושין דמקודשת לר"י בגבולין דוקא בדיעבד ולפ"ז צ"ע אמאי מוקי בירושלמי משנה כר"מ ודלמא כר"י ומשנה מיירי בגבולין ולכתחלה אין למכור והמובחר לדעתי דדוקא ללישנא קמא דבכורות י' דטעם דר"י דפטר חמור אסור בהנאה משום דליכא מידי דבעי פדי' ומותר בהנאה ה"ה מע"ב בגבולין כמו דאיתא בגמ' שם אבל למאי דאמרינן שם ואב"א וטעמא דר"י דיליף מקרא שוב הדרי מזה ומע"ב מותר בהנאה ולכן מותר למכרו וליתן במתנה לר"י. ודקשיא לי' לשאג"א אמאי מע"ב בגבולין פטור מחלה וכ' תוס' קדושין ותוס' סנהדרין משום דל"ה ראוי לאכילה ואמאי טבל חייב בחלה כדכתבו תוס' סוכה ל"ה בשם ירושלמי ובאמת היא משנה מפורשת ואי משום דטבל יש תקנה בהפרשה גם מע"ב יש תקנה בפדי' או להעלות לירושלים נ"ל דטבל שאני משום דטבל כשמפריש אמרינן הוברר הדבר למפרע דמעיקרא הי' היתר ודבר זה מוכרח ממ"ש התוס' יו"ט פ"ג דגיטין משנה ח' דלרמב"ם מהני הפרשה למאי ששתה טבל ורש"י סותר א"ע בזה ועיין שעה"מ פ"ה מתרומות שמפלפל בזה והסברא נ"ל משום דבתרומה אמרינן הוברר הדבר למפרע ואיסור טבל הוא משום דתרומה מעורב בו כשיטת רש"י יבמות פ"ו ד"ה מה תרומה טובלת ואף תוס' שם הן אמת דגלי קרא דטבל במיתה אבל כשמפריש הוברר הדבר למפרע דשירים מותרין למפרע וכן הוא שיטת הטו"ז ה' חלה סי' שכ"ד ס"ק ט"ו והחזיק בשיטת מהר"י דכשמפריש חלה לאחר שנתבשלה יפריש פחות מחלק ק"א הואיל כשמפריש הוברר הדבר למפרע שהי' חלקו של כהן וצריך שיעור לבטל הרי דנעשה חלה למפרע (וע' מ"ש בזה בח"א סי' ק"ג אות ב' ג'). ועכ"פ שיטת התוי"ט כן היא ולפ"ז מיושב דטבל חייב בחלה דאח"כ כשיפריש התרומה למפרע השירים מותרין וחייב בחלה משעת גלגול דאגלאי מלתא למפרע שהי' היתר ולהחמיר אמרינן ברירה מדאורייתא ומה"ט ס"ל לרש"י בנדה ב' ותוס' גיטין הנ"ל דחייב להפריש על מה ששתה דלהחמיר אמרינן ברירה וע' תוס' חדשים גיטין פ"ג משנה ח' שכ' על התוי"ט דהא דמהני הפרשה על מה ששתה דוקא אם נשאר עוד שירים. וצדקו דבריו לפמ"ש דהוא מטעם תגלי מלתא למפרע ורש"י ריש חולין ד' ע' כ' דהיכא דלתנייהו לגמרי ל"א תגלי מלתא למפרע ע' בספרי סי' י"ט אות ה' מה שכתבתי בדברי רש"י הנ"ל משא"כ בנשארו שירים עדיין ומיושב עפ"י דברי תוס' חדשים קו' שעה"מ פ"ה מתרומות איך חייב מלקות באוכל טבל והלא הו' התראת ספק שמא יפריש אח"כ דבשלא נשארו שירים גם רש"י מודה ומה שמפריש על מ"א ל"מ ע"ע ששתה ובזה מיושב ג"כ מה שהקשה אחד מתלמידי מהא דחייש ר"י לשמא יבקע הנוד ושותה טבלים למפרע ומה בכך והרי מהני הפרשה גם לאחר השתי' לשיטת תוי"ט ולהנ"ל ניחא ודוק: ז עוד י"ל לשיטת רש"י יבמות פ"ו דאיסור טבל משום תערובת תרומה מה"ט כשמפריש מינה ובה אמרינן ברירה למפרע משא"כ כשמפריש ממ"א אשר לא הי' אסור מפאת זה ל"מ למפרע ולפ"ז מיושב שיטת רש"י בסוכה ל"ה שכ' דטבל אינו יוצא משום שאין לו היתר אכילה והיינו דע"כ אחר סוכות יפריש ממקום אחר כמ"ש הרמב"ן דמה"ט ל"ה אתרוג השותפות משום חלק כהן כמ"ש תוס' משום שיכול להפריש ממ"א וכשפריש ממ"א לא אמרינן ברירה למפרע ול"ה היתר אכילה ותוס' לא ס"ל כרמב"ן רק שכתבו דמה"ט במצה יוצא משום שאכל יותר וכן במפריש תרומה וחלה ביחד עיי"ש ולשיטתם כשיפריש מינה ובה אמרינן ברירה למפרע והי' לו היתר אכילה למפרע ומ"ה יוצא ידי מצה (ובזה צ"ע דאיך סמכינן במצה אברירה להקל) ועכ"פ לענין חלה מיושב כל קושיות השאג"א ודו"ק היטב בכ"ז ושוב נתעוררתי מתלמידי הנ"ל דאם נאמר דאם מפריש ממ"א גם לרש"י ל"מ לתקן טבל למפרע למה ששתה עדיין קשיא מרש"י ריש נדה שמביא תוס' יו"ט דשם מה שמפריש אח"כ הוא ממקום אחר מיהו י"ל דגם שם מהטבל ששתה נשאר עדיין ורק מה שהפריש מעיקרא נחמץ ודו"ק:
ח עוד ראיתי בספרו סי' הנ"ל שכ' דל"ב שיהי' הלולב והאתרוג ש"פ והנה ככל החזיון הזה כתבתי בספרי חא"ח סי' ק"ד אות ח' והבאתי דברי התוס' רי"ד הנדפס מחדש סוכה מ"א במהדורא תנינא שכ' להדיא כן דבערבה ל"ה ש"פ ומ"מ מיקרי לכם אף דאינו יכול להקדישו דאין הקדש חל על פחות מש"פ וה"ה מה"ט מתני מתנה ע"מ להחזיר אף דאין ש"פ באותה המתנה עד זמן שחייב להחזיר ואינו יכול להקדישו ומדבריו ג"כ מבואר דל"ב שיהי' ש"פ הזמן שהמתנה ע"מ להחזיר אצלו דלא כדברי הגאון מליסא בסידור ובנחלת יעקב. והנה כדברי התוספות רי"ד מבואר ברש"י גיטין י"ב דאין הקדש חל על פחות מש"פ ואני תמה בזה מגמ' דכריתות י' ע"ב דמקשה א"ה נכי רבעא דפרוטה נמי אלא דלאו אורח ארעא לאתויי פחות מש"פ למקום ואם הקדש אינו חל על פחות מש"פ איך אפשר לאתויי פחות מפרוטה וצ"ע לשי' רש"י ונ"ל לפי מה דמסיק הגמ' דלאו אורח ארעא להביא פחות מפרוטה למקום משם נצמח שיטת רש"י ותוס' רי"ד דכיון דלאו אורח ארעא לאתויי פחות מפרוטה מ"ה אין הקדש חל פחות מפרוטה שלא התנדב כדרך המתנדבין כדאמר ר"ש במנחות ק"ד (וע' בח"ר ר"ס קכ"ה הארכתי בפרט זה) ושמא י"ל דנהי דקדושת פה לא חל אפחות מש"פ אבל המנחה שתקדש בכלי נעשה קדוש אף בפחות מש"פ ומיושב קו' תוס' על רש"י גיטין י"ב דל"ח בהדי חמש פרוטות הקדש בפרוטה משום דכלי שרת מקדש פחות מש"פ אבל אין טעם לחלק. עוד קשיא קצת מש"ס דזבחים ע"ז דמשני דמלי להו ופריק ליה ומה יעשה אם קצת השמן אינו ש"פ דלא מצי פריק מיהו שם י"ל כיון דלא מקדיש רק קדושת דמים ע"כ בעי ש"פ לשיטת רש"י:
ט ואדרבה מזה קצת ראי' לשיטת רש"י דקדושת דמים אינו חל אפחות מש"פ ומ"ה שפיר משני דפריק לה ודו"ק. ועיין תוס' ישנים כריתות י"ג שחילקו בין קדושת דמים דאין מועלין בפחות מש"פ וכשנאסר בהנאה אינו ש"פ משא"כ קדושת הגוף וע' בנתיבות סי' כ"ח שכ' כדברי התוס' ולא הביא דבריהם ובאמת דברי התוס' תמוהין דבכריתות כ"ג אמרינן להדיא אמתניתין דנותר וחלב דבעי ש"פ. אבל כונת דברי התוס' למ"ש רש"י כריתות כ"ג דמ"ה מועלין אנותר הואיל דאם עלה לא ירד. וזה ג"כ כונת תוס' דבקדושת דמים דעומד למכור וכשנאסר בהנאה ולא ש"פ אין מועלין אבל בקדושת הגוף דעומד למזבח ובנותר אם עלה לא ירד ושוה להקדש ש"פ והאוכל נהנה בפרוטה חייב ואמנם במקום אחר פרשתי דבריהם בפשיטות דבקדושת הגוף דבר שאין בו פגם הוא והנהנה חייב אעפ"י שלא פגם כדאיתא במעילה י"ח במשנה ואכ"מ ועכ"פ יש לחלק לענין אם יוכל להקדיש פחות מש"פ בין קדושת גוף לקדושת דמים ודו"ק:
י והנה לפי שיטת רש"י ותוס' רי"ד דאין הקדש חל בפחות מש"פ אולי יש ליתן טעם לדברי רש"י שפי' סוכה כ"ז כל ישראל יוצאין בסוכה אחת דלא מטי ש"פ לכ"א ומשמע דס"ל דפחות מש"פ לא מקרי לכם ומרש"י זו למד בספר מנחת חינוך מצוה שכ"ה דלרש"י אינו יוצא ידי לולב ומצה פחות מש"פ ואמת שכן משמע ג"כ מפ"י אבל כבר כתבתי דזה דבר שא"א דערבה ודאי אינו ש"פ וכבר הרגיש בזה תוס' רי"ד אבל להנ"ל לכאורה יהי' כונת רש"י כיון דבעי שיחול שם שמים על הסוכה כמו שחל על החגיגה מ"ה בעי ש"פ כמו הקדש משא"כ לולב לא ילפינן מחגיגה. ומה שכ' רש"י סוכה ל"ז ע"ב ד"ה אסור להריח דגמרינן מסוכה. ודאי אין כונתם דכמו דסוכה אסור מדאורייתא כן לולב אך דלולב אסור מדרבנן דהוקצה למצותו אבל ללמוד לולב מחגיגה אין לנו דאין למדין למד מלמד היכא דמלמד קודש כדאיתא פלוגתא בזבחים מ"ה ולכן ל"ב ש"פ רק בסוכה כן י"ל לפי חומר הנושא מ"מ גם זה ליתא דכיון דרבים יושבים בסוכה ובכללות יש יותר מש"פ שפיר חל שם שמים וקדושה אף אם אין ש"פ לכל אחד. ושוב מצאתי בכפות תמרים ברש"י ל"ז כמ"ש דלא ילפינן לולב מסוכה לאסור מדאוריי' עיי"ש: יא ודרך אגב הנני אומר בהא דאמרינן בסוכה ל"ו וי"א אף התיום ואנן פסקינן דתיום כשר ובתשו' הרשב"א סי' תמ"א הרגיש למה לא פסקינן כהי"א. ונ"ל פשוט דטעם די"א תיום פסול משום דהרי אחד א"ר ולא ב' וכ"כ בכפ"ת. ולפ"ז לפי המבואר בגיטין כ' דהיכא דמחובר מתחילתו ל"ה ב' ספרים וע' תוס' סוטה י"ח י"ל דמה"ט תיום כשר ומגמ' זו מוכח כתוס' סוטה הנ"ל דב' אתרוגים אין ליקח או ב' גיטין מדס"ל לי"א דתיום פסול. ולפ"ז הא שכ' תוס' דהיכא דמחובר מתחילתו ל"ה ב' ספרים תליא ג"כ במחלוקת לענין תיום. ובט"א ר"ה כ"ז חולק על תוס' סוטה וס"ל דבב' ספרים או ב' פירות לא מצינו איסור ודוקא היכא דאחד לא מינכר הלקיחה כמו פלפלין ל"מ ב' עיי"ש. ולפמ"ש דבזה פליגא בתיום יש ראי' לתוס' דדוקא היכא דמחובר מתחילתו כשר לת"ק משא"כ ליקח ב' נפרדות אינו יוצא ודו"ק:
יב ואשיב לענין שהוחלנו בדברי הגאון מליסא וכבוד אביו בספרו דברי חיים דאינו יוצא באתרוג מתנה ע"מ להחזיר אם אין לו רשות ליתן לאחר במתנה ע"מ להחזיר לפי מה שהביא בספרו הכונה דבעי שיהי' ש"פ ואם אין לו רשות ליתן לאחר אינו יוצא א"כ בא הדבר. לאין תכלית דאם האחר לוקח לצאת בו ע"כ גם הוא יש לו רשות ליתן לאחר דזולת זה אינו יוצא ובא הדבר לאין תכלית ואולי יש לישב זאת. אמנם העיקר נראה דאם מתנה ע"מ להחזיר מתנה לחלוטין רק צריך להחזיר ולהקנות ויש לו קנין הגוף א"צ שיהי' לו רשות ליתן במתנה לאחר אמנם אם ל"ה מתנה ע"מ להחזיר רק קנין לזמן ורק דמהני משום דגם קנין פירות כקנין הגוף דמי ומקרי לכם וה"ה קנין לזמן ובזה בעי שיהי' כל הפירות שלו כמ"ש תוס' בב"ב כ"ז דבעי דוקא שיקנה קרקע למשטח פרי ולכל דבר משא"כ כשאין לו אלא יניקה עיי"ש. וע' בספרי חא"ח סי' ל"ג שתמהתי אתוס' הנ"ל משנת קל"ה והארכתי בפרט זה א"כ בע' במתנה ע"מ להחזיר שיהי' בידו להקנות ולהשאיל שיהי' כל הפירות מזמן זה שלו ובקצה"ח הקשה על הרא"ש דס"ל במתנה ע"מ להחזיר צריך לחזור ולהקנות ואיך אמר רבא שור זה נתון לך במתנה מ"מ שתחזירהו לי קדוש ומוחזר ואיך יוכל להקנות הקדש ולהנ"ל נאמר לפמ"ש תוס' גיטין מ"ח דרבא אף דאמר ביבמות ל"ו הלכתא כר"ל מ"מ באמת ס"ל כר' יוחנן דק"פ כקנין הגוף. ולפ"ז בכל מתנה ע"מ להחזיר ל"ה רק קנין לזמן ורק דמועיל לכל דבר שיהי' כשלו ויוכל להקדיש דקדושת הגוף לא פקעה בכדי ומ"מ מוחזר דל"ה התנאי באופן שיחזור ויקנה משא"כ למ"ד קנין פירות לאו כקנין הגוף אינו יוצא ידי אתרוג ול"ה שלו רק עד שיקנה לחלוטין מ"מ שיחזור ויקנה לנותן כדברי הרא"ש ודוק. סוף דבר לפי מה דמשמע מפוסקים דלענין לכם בעי קנין הגוף כדמשמע מרא"ש ל"ב שיהי' לו רשות לחזור וליתן לאחר ובתשו' הרא"ש כלל ל"ה מבואר בין שאלה למתנה ע"מ להחזיר דבשאלה אין השואל רשאי להשאיל. ובמתנה ע"מ להחזיר יכול להשאיל וליתן לאחר בלא רשות בעלים מ"מ להחזיר וזה מפורש כדברי הגאון מליסא אך לפמ"ש ניחא דשם קאי בשיטת ה"ר אביגדור דא"צ לחזור ולהקנות וכתבתי לעיל דבעי שיהי' כל התשמישים שלו משא"כ לשיטת הרא"ש: והנני ידידו: