שות בית יצחק· רבי יצחק יהודה שמלקיש
יו"ד ח"ב · סימן קל
ב"ה:
פרעמישלא "כברכת":
להמופלג חריף ושנון מ' ברוך דימאנד נ"י מזאלישטשיק:
א מה שהקשה בדברי רש"י בכורות ט' ע"ב ד"ה ושור הנסקל שכתבו דהא דעגלה ערופה מטמאה טומאת אוכלין מיירי בשחטו לאחר ירידתו לנחל איתן. א"נ בערפו ממש כגון שלא הי' כביצה דאין מטמאה משום נבלה וצירפו לכביצה והרי בלא"ה עגלה ערופה אין מטמאה משום נבלה כדאמרינן בזבחים ע' ע"ב ואדרבה בשחיטה אצטריך לאשמועינן ע"ש ודא קו' רבתי ומצאתי שהרגיש בזה במזבח כפרה בשם תוס' ובאמת תוס' מנחות ק"א תירץ כן בקו' רש"י אבל גם דבריהם צ"ע שכתבו בתירץ הב' דעגלה ערופה אינה מטמאה ול"ל תירץ הראשון כיון דליכא חולק ע"ז בש"ס דזבחים. אמנם לדעתי נראה דר"ל דס"ל בירושלמי פ' עגלה ערופה בסוטה מ' ו' דגם לרבנן דשחיטה שאינה ראוי' שמה שחיטה מ"מ אינה חייב בעריפת עגלה משום אותו ואת בנו דלאו שחיטה הוא כלל ע' מפרש שם שמישב מפאת כן קו' תוס' חולין פ"ב ד"ה עגלה ערופה דקאי לר"ל שם ולר"ל לא ס"ל ערופתו זו היא שחיטתו ולפ"ז לר"ל עגלה ערופה מטמאה וכן משמע בתוס' חולין שם דמייתי ראי' דעריפתו הוא שחיטתו לחייב משום או"ב מדמטהר מידי נבלה. ולפ"ז לר"ל דס"ל פטור אף לרבנן ע"כ לאו שחיטה כלל אף דכפרה כתיב כקדשים מ"מ לאו לכל מילי איתקש לקדשים דהרי בעלי מומין כשרין כדאמרינן בסוטה מ"ו ולא אשכחן כפרה בבעלי מומין. ולפ"ז שפיר הוצרכו תוס' מנחות ק"א לתירץ ראשון לר"ל וכן י"ל דרש"י רצה לתרץ אף למאן דלא ס"ל עגלה ערופה טהור משום נבלה כיון דפלוגתא הוא כדכתיבנא. ודע דמה שכתב המפרש דקו' תוס' בחולין ל"ק כיון דר"ל ס"ל אף לר"מ דשחיטה שאינה ראוי' שמה שחיטה פטור בעוף משום או"ב זה ליתא דקו' תוס' למסקנא בחולין שם דר' יוחנן אמר אינה משנה עיי"ש. וע' מהרש"א בתוס' קדושין נ"ז ד"ה כפרה שכתב דמסתמא ר"י ס"ל ג"כ כר' ינאי רבי' דנאסר מחיים שתמוהין דבריו מסוגיא דחולין כמו שתמה בפנ"י ושעה"מ ה' רוצח ומה שכתבתי אנכי בספרי בית יצחק א"ח סי' ו' בסוף שולי המכתב דבר נפלא בישוב דבריו וע' בירושלמי פ' טרף בקלפי שהקשה לר' ינאי למ"ל קרא להוציא שעיר המשתלח מחוסר זמן ת"ל, שאינו ראוי לשם כקו' ש"ס דף ס"ג ומשני שרוצה להגריל ומדלא משני שנעשה אח"כ מחוסר זמן כגון ששחט אמו ביו"כ כדמשני רבא בש"ס דידן י"ל כנ"ל שרוצה לישב. אף למ"ד אינו חייב בעריפה משום או"ב וה"ה דחיתו לצוק לא חייב משום או"ב דלא כרבא ומ"ה משני שרוצה להגריל ודו"ק:
ב ודע דבעיקר קו' רש"י דבכורות ט' ותוס' מנחות ק"א דלמ"ל בעגלה ערופה שיטמא טומאת אוכלין ת"ל דה"ל נבלה וכבר כתבתי דקושיתם למ"ד שאינה מטהר מטומאה יש לישב דמיירי בבן פקועה דאין טעון שחיטה ואף לר"מ דבן פקועה טעון שחיטה לשיטת הרז"ה גם לר"מ שחיטת אמו מטהר מידי נבלה ומ"ה איצטריך לומר דמטמא טומאת אוכלין ואבאר דהנה לכאורה פסול בן פקוע לעגלה ערופה מטעם דהוה כשחוט. אך לרב אשי דס"ל חולין ע"ד בבכורות י"ב דפודים בבן פקוע כיון דרהיט ואזיל שה קרינא בי' ולא מיקרי כשחוט ה"ה דכשר לעגלה. והר"מ פי"ב מבכורים פוסק כרב אשי דלא כטור שפוסק כמר זוטרא. וגיף המחלוקת שבין רב אשי למר זוטרא נ"ל דפליגי במחלוקת שבין הב"ח וטו"ז לש"ך סי' י"ג דלדעת הטו"ז והב"ח בבת פקוע שבא עלי' בהמה דעלמא ונמצא ולד במעי' מותר. וס"ל דהא דבן פקוע מותר אין הטעם משום דשחיטת אמו הוה כשחיטת עצמו רק דמותר מגזה"כ דכל בבהמה תאכלו וזה שייך אף בנמצא ולד במעי בת פקוע. ובש"ך ס"ק י"ג כ' דאסור משום דס"ל דמצד אמו הוא ומצד האב ל"ה כשחוט. וע' זקיני ת"ש סי' י"ג ס"ק י"ז בסופו דמייתי מתמורה י"ב ראי' לש"ך וכונתו דמדאיבעי' שם. אי הוה חולין שנשחטו בעזרה בהי' קדשים ולדה חולין משמע דמותר מטעם דהוה כשחיטה ולהנ"ל נראה דרב אשי דס"ל פודין בבן פקוע ס"ל דל"ה כשחוט רק דמותר מטעם כל בבהמה תאכלו כהב"ח ומ"ה כיון דרהיט ואזיל שה קרינא בי' ומר זוטרא ס"ל כש"ך דהוה כשחוט ומ"ה אין פודין. ואכ"מ להאריך. וכיון דרמב"ם פוסק כן כרב אשי ל"ק מתמורה י"ב די"ל סוגיא שם כמר זוטרא. וכן מ"ש ברי"ט אלגזי בכורות ו' ובהגהות מוח"ז הגאון רע"א סי' פ"ז ובשעה"מ ה' איסורי מזבח דחלב בת פקוע הוה כחלב שחוטה ול"א בב"ח רק מדרבנן נ"ל דתליא בפלוגתא דלרב אשי אסור מדאורייתא דל"ה כשחוט. רק דהתורה התירה בלא שחיט' משום כל בבהמ' תאכלו כנ"ל וע"ע בנובי"ת חיו"ד סי' ל"ו מזה ועכ"פ כיון דרמב"ם פוסק כרב אשי י"ל דכשר לעגלה ערופה אך לרש"י דכ' חולין ע"ד דבן פקוע הוה יוצא דופן י"ל דפסול לעגלה ערופה כמו לכל הקדשים דכפרה כתיב בה כקדשים. ומצאתי במנחת חינוך מצוה תק"ל שכ' דאתנן ומחיר ויוצא דופן ונרבע פסול לעגלה ערופה. ואני כתבתי דכיון דמום אין פוסל בו דבר ערוה נמי אינו פוסל בו אך לרבנן דס"ל ע"ז כ"ג דיוצא דופן פסול בפרה דחטאת קריא רחמנא ה"ה דפסול בעגלה ערופה ולרש"י דס"ל דיוצא דופן כשר בפרה שם כש"כ בעגלה דכשר. ומעתה יצא לנו דלרבנן א"א לתרץ קו' רש"י הנ"ל דמיירי בבן פקוע דפסול בעגלה דכפרה כתיב בה כקדשים משא"כ לר"ש י"ל דמיירי בבן פקוע ובתוס' מנחות ק"א תירצו דר"ש ס"ל שחיטה כשר בעגלה עיי"ש וזה לא כמסקנת גמ' בכריתות כ"ה דלא מצא בגמ' מאן דאמר הכי. ולפמ"ש לר"ש אין צריך לזה די"ל דמיירי בבן פקוע דל"ה נבלה. ולפמ"ש שיטת הרז"ה דגם לר"מ ל"ה נבלה אף שטעון שחיטה אתיא טפי בבן פקוע דלר"מ ל"ה כשחוט וכשר בעגלה. ומ"מ ל"ה נבלה לשיטת הרז"ה וע' עוד בספרי בית יצחק סי' פ' אות ד' ה' פלפול עצום בדיני בן פקוע וינעם לך:
ב וראיתי דרך אגב בס' מנחת חינוך מצוה קפ"ה בפנים ובהשמטות שנסתפק באברי שעיר המשתלח דמותרין בהנאה דלא אמרה תורה שלח לתקלה אי מותרין באכילה דדחיתו לצוק זה שחיטתו וזה ליתא דתוס' כתבו בהדיא בחולין פ"ב ויומא ס"ג דלר"ש פטור משום אותו ואת בנו דהו"ל שחיטה שאינה ראוי' דאסור באכילה וע"כ דוקא מליקה הותר לכהנים משא"כ אברי שעיר המשתלח אף דדחיתו לצוק זו שחיטתו מ"מ אסור באכילה מדאורייתא כיון דלא שחטו והכי מוכח במנחות מ"ה דאמרינן כהנים איצטריך לי' הואיל ואישתרי מליקה לגבייהו. ואס"ד דאברי שעיר המשתלח מותרין לישראל גם לישראל אישתרי נבלה ומליקה הוה הכשר בעוף כמו דחי' לצוק בשעיר המשתלח וע"כ אברי שעיר המשתלח אסורין באכילה (ועמש"ל סי' י"ד בש"ה) ובמצוה נ"ב תמה במנחת חינוך בסופה על הגמ' דמקשה בשור הנסקל ממשמע שנאמר סקל יסקל השור איני יודע שהוא נבלה ואסור באכיל' אמאי לא משני דס"ד סקילתו הכשר מצותו כמו עריפת עגלה ודחי' לצוק ומותר באכילה וגם זה ל"ק דאין שום ה"א שיהי' מותר באכילה דגם, אברי שעיר המשתלח אסורין באכילה ודוקא מליקה לכהנים מותר דמשלחן גבוה קא זכו. וכש"כ בשור הנסקל דהתורה חייבה לדון הבהמה ולהורגה הואיל שהרגה אדם ויהי' זה הכשר להתירה באכילה וז"ב וע' סוף סנהדרין מיבעי' לי' דאפי' שחיטה ל"מ בבהמת עיר הנדחת הואיל דחייב לדונה לפי חרב (ועמ"ש בספרי לא"ח סי' י"ג בש"ה):
ד והנה יש מקום לומר דלר"ש עגלה ערופה אין נטהר מידי נבלה ומטמא דע"כ מה דעריפה מטהר מידי נבלה משום דהכשר מצוה בכך כדאמרינן במליקה במנחות מ"ה וכתבו תוס' דזה דוקא אם אי אפשר בענין אחר אבל אם אפשר בענין אחר לא מיקרי הכשרו בכך וכיון שכתבתי לעיל דלר"ש בן פקועה כשר לעריפה אף דהוה יוצא דופן כמו פרה לדידי' א"כ שוב עריפה בעגלה ל"ה הכשרו בכך כיון דאפשר בבן פקועה ושוב מטמא משום נבלה אם אינו בן פקועה. ובהכי מיושב תירץ הראשון בתוס' מנחות ק"א דלא תירצו תיכף דעגלה ערופה אינה מטמאה דלפמ"ש י"ל דלר"ש מטמא אבל עדיין צ"ע בזה: ה ואשר כתב לתרץ קו' תוס' ורש"י דמשכחת לה בעגלה ערופה דמטמא טומאת אוכלין בחלב של עגלה ערופה דחלב טהור הוא. זה ליתא דמבואר בחולין י"א ע"א ובתוס' שם דעגלה ערופה אסור לנתחה ולהפשיט עורה אך מחויב לקברה כמו שהוא וכיון שכן איך יגע בחלב ואיך תני מטמאין טומאת אוכלין כיון שלאחר עריפת הראש אסור לנתוח יותר. ומה"ט כתבתי בספרי לא"ח סי' י"ד אות י"ג מרגלית טובה לישב מה דקשה בתוס' נדה כ"ה דעור עגלה ערופה מותר בהנאה ואמאי המקדש בעגלה ערופה אינה מקודשת הרי יכולה להיות בעורה ודא קו' גדולה מאוד, וכתבתי דכיון דאסור לנתחה ולהפשיטה והתוס' לא כתבו רק שאין עבירה בהנאה והיינו שיהנה בעודה על העגלה. באופן דמה"ט עור המת מותר עיי"ש א"כ שפיר המקדש בעגלה ערופה אינה מקודשת דהעור לא שוי מידי כיון דאסור לנתחה ולהפשיטה עיי"ש ושוב ראיתי דעדיין קשה מפטר חמור דאמרינן בבכורות דלר"ש לאחר עריפה אינה מקודשת וטעמא דר"ש דיליף איסור הנאה מגז"ש דערפתו מעגלה ערופה ואם העור מותר בעגלה ערופה ה"ה בפטר חמור א"כ ליקדש בעורה דל"ש התי' שכתבתי וצ"ע והנה בשור הנסקל דקשי' ג"כ למה לי למיתני דמטמא טומאת אוכלין ת"ל דמטמא טומאת נבלות ותירץ רש"י דמתירו ששחתו והנה אין לומר דמיירי בחלב שור הנסקל כיון דבחלב בהמה בכפרים צריך מחשבה וכאן ברייתא דמיירי בדלא חשב עליה כדאיתא שם בסוגיא ליכא לאוקמא בחלב דהו"ל לומר מטמא בשוקים דבכפרים אין מטמא כדאיתא שם ודו"ק:
ד ומה שהקשה ברש"י שם שכתב ופטר חמור ששחט, ועדיין מפרכס דאין מטמא טומאת נבלה והקשה דא"כ לר"ש ל"ה אוכל. שאתה יכול להאכיל לאחרים דמפרכסת אסור לב"נ יפה כתב דכיון דתיכף ימות ויהי' מותר לב"נ הוה כאוכל שאתה יכול להאכילו לאחרים היינו אחר שתמות וע' מ"ש בספרי לא"ח סי' כ"ט בש"ה. והנה יש להקשות בגמרא דמקשה לר"ש דס"ל בשר בחלב מותר בהנאה ל"ל בבשר בחלב משום שהיה לו שעת הכושר ת"ל דהו"ל אוכל שאתה יכול להאכילו לאחרים וקשי' הרי באמת חלב היה לאסור משום אמ"ה רק דילפינן מארץ זבת חלב ודבש משתבח קרא במידי דאסור כדאמרינן בבכורות ולפ"ז ההיתר לישראל נאמר ולא לב"נ ומ"מ חלב מותר לב"נ משום מי איכא מידי דלישראל מותר ולב"נ אסור כדאמרינן בחולין ומה"ט י"ל דאברהם נתן חלב וחמאה אף שהי' נדמה לו כערביים כיון דמותר לישראל מותר נמי לב"נ לפמ"ש בפרשת דרכים שהאבות הי' להם דין ישראל אמנם בבשר בחלב שאסור לישראל משום בב"ח אסור ליתן לנכרי משום שהוא בא נהי דל"ש מי איכא מידי, וע' בח"ס יו"ד סי' י"ח שכ' כעין זה בבצים א"כ משום הכי הוצרך רש"י לומר בב"ח שהי' לו שעת הכושר דל"ל משום שמותר בהנאה והו"ל אוכל שאתה יכול להאכילו לאחרים דבב"ח אינו יכול להאכילו לנכרים משום אמ"ה, וע' ג"כ ברי"ט אלגזי שכ' דחלב אם אסור משום שבא מהחי אסור ג"כ לב"נ א"כ הקו' גדולה ומזה מוכח כהפליתי סי' פ"א דאף לה"א דחלב אסור הוא דוקא לישראל דציר אסור מקרא דהטמאים ה"ה לחלב דאתי מחי ולא לב"נ ומיושב קו' הנ"ל:
ז אמנם לכאורה י"ל דלר"ש אף שראוי רק לכלבים מקרי אכילה דילפינן בזבחים ל"א מקרא דאכילת כלבים מקרי אכילה דכתיב ואת איזבל יאכלו הכלבים. וכ"כ תוס' בכורות כ"ג ע"ב ד"ה אחת זו דמה"ט בחזי' לכלב מטמא טומאת אוכלין אך שעומד לנגדינו גמרא ערוכה בחולין קכ"ט דאבר ובשר המדולדלין אין מטמא לר"ש טומאת אוכלין דאינו יכול להאכיל לנכרים משום אמ"ה אף שיכול להאכיל לכלבים. ובזה מיושב מה דק"ל לפוסקים דדוקא בחמץ אמרינן בירושלמי פ"ה דפסחים דאסור להאכיל לכלבים של הפקר דכתיב לא יאכל אבל שאר איסור הנאה מותר להאכיל וכן פוסק במק"ח סי' תע"ח בביאורים ס"ק י' ורבים חולקים אבל לשיטה זו קשה הרי איסור הנאה יכול להאכיל לכלבים של הפקר ואמאי לר"ש אין מטמא טומאת אוכלין ולהנ"ל ניחא דבעי ר"ש ראוי להאכיל לאדם והק"ל מה הקשה בגמ' ולאחר העיון יש להבין דהרי מ"מ אכילת כלבים הוה אכילה אך הדבר נכון דהיכא דכבר הי' ראוי לאדם אינו יוצא מידי טומאה עד שאינו ראוי לכלב אבל שירד לה טומאה בעי ראוי לגר כדאיתא בבכורות כ"ג א"כ שפיר אמר ר"ש באבר ובשר מדולדלים דלא ירד עלי' טומאה שאינו ראוי לאדם. אבל בב"ח שכבר היא מטמאה קודם שנעשה בב"ח. אף שעתה אינו ראוי לאדם. כיון דחזי לכלבים מטמא טומאת אוכלין. ול"ק קושיתו. די"ל דזה באמת משני בגמ' דבכורות חדא דאוכל שאתה יכול להאכילו לאחרים ועוד לדידי' נמי הרי היתה לו שעת הכושר. וכבר כ' המפורשים דהיכי דמשני ב' תירוצים משום שקשה על תירוץ הראשון. (ע' תשו' השיב משה סי' ס"ג) ע"ז אמרו חדא דאוכל שאתה יכול להאכילו לאחרים ועוד אף אם נאמר דבב"ח, ל"ה ראוי להאכילו לאדם דאסור לנכרי משום אמ"ה לדידי' נמי הי' לו שעת הכושר וכבר ירד עליו תורת טומאה וכיון דחזי לכלבים הוה אוכל כנ"ל ול"ו בכל איסורי הנאה מטמא בהי' לו שעת הכושר. ואולי הטעם דכיון דירד כבר תורת טומאה הוה אוכל שיכול להאכיל לכלבים של הפקר כדברי מק"ח ודוק: והוא פי' יפה אף נעים: