שות בית יצחק· רבי יצחק יהודה שמלקיש
יו"ד ח"ב · סימן קכט
ב"ה:
לבוב יום ה' כ"ז ניסן תרנ"ד לכבוד הרב הגדול החריף ובקי המפורסם מ' אלעזר לאנדא נ"י מבראדי:
ע"ד השאלה באשה שהפילה נפל כחתיכת דם עבה כחתיכת דם כבד, והי' עשרה שבועות לטבילתה אם צריכה לקבור הנפל שלא יטמא הכהן בטומאת, אהל גם בדין אם צריך אביו לפדות הבא אחריו:
א תשובה כ"ת צוה לקבור הנפל עפ"י דברי הנובי"ק סי' צ"ז ואני בעניי פלפלתי על דבריו בתשובה וכעת כחזי מה דקמן. הנה מה דפשיטא לי' להנוב"י דלרבנן דמפלת חי' ועוף אינה טמאה לידה ה"ה דהנפל אינו מטמא באהל דלא נקרא אדם לדידי מיבעיא טובא די"ל דוקא לטומאת לידה ס"ל לרבנן דלא מקרי לידה. אבל לא לטומאת אהל דהרי בן ח' אינו מקבל טומאה וכ' תוס' ב"ב דף כ' ד"ה ונכרי הטעם דלא נקרא אדם ומ"מ מטמא באהל. אך בן ח' אמו טמאה לידה משא"כ צורת חי' ועוף. אך מהרמב"ם לא משמע כדבריו דהרי בהלכות טומאת מת כ' סתם דנפל שלא נתקשרו אבריו מטמא באהל ובה' א"ב האריך לבאר כל הנך דאין אמו טמאה לידה ולמה סתם בה' טומאת מת ומשמע דס"ל דטומאת אהל בכל ענין מטמא. אך י"ל דהרמב"ם סמך על מה שכ' בה' א"ב והנה אם לר"מ צורת חי' ועוף מטמא באהל י"ל דתליא בהאיבעיא בנדה כ"ג אם מהני קידושין לר"מ. וה"ה דמיבעיא ליה לענין טומאת אהל דדוקא לטומאת לידה יליף ר"מ יצירה מיצירה. שוב הראני חתני הרב הגדול מ' נתן נ"י דברי התוס' הרא"ש נדה כ"ג שכ' דלהכי לא קבעי אם מטמא באוהל לר"מ דפשיטא כיון דאמו טמאה לידה טמא כמו נפל. והנה מירושלמי נדה שם שתמה לר"מ דהוה ולד הרי שהי' חורש בשדה וחולץ ומיבם ולרבנן דל"ה ולד הרי שהי' יושב ועוסק בתורה ואומרים לו צא ושחוט משמע דפליגי ר"מ ורבנן בכל ענין אי הוה אדם או לא. אך בודאי כוונת הירושלמי לא לדינא. אך הירושלמי הוכיח דלכ"ע אינו מתקיים ולא חי אף שעה אחת כמו דאמרינן בש"ס דידן וכן פי' המפרש ע"כ אין להוכיח משם לדינא, וע' פמ"ג סי' י"ג ס"ק י"ח שכ' ומיהו בירושלמי הביאו פר"ח כולו אדם ופניו בהמה עומד וקורא בתורה וכו' חזינן דלפעמים כה"ג חי ודבריו צ"ע דהרי זה כוונת הירושלמי להוכיח דל"ה דבר המתקיים כעו דאמרינן בש"ס דידן ושמא לא פי' כן דברי הירושלמי ובתוס' הרא"ש נדה הוכיח מירושלמי דחי יעו"ש:
ב והנה אם ילדה גלגולת אטומה דאינה טמאה לידה לכאורה לנוב"י ג"כ אין מטמאה באהל. אך י"ל שם הטעם דאין ראוי לשמונה כדאמרינן בנדה דף כ"ד ע"ב במפלת בריית גוף שאינה חתוך טעם זה ולעולם מטמאה באוהל משא"כ במפלת מין חי' או עוף הטעם דל"ה אדם ומ"ה כ' נוב"י דלא מטמא באהל. אך לפ"ז למסקנא דגם לר"מ אינו חי אף יום אחד וטעמא דר"מ משום דבמינו מתקיים ורבנן לא ס"ל הא דמינו מתקיים הואיל ואינו ראוי לשמונה ומשום הכי לא מטמא בלידה משא"כ בטומאת אהל כל היוצא מן הטמא טמא וכיון דאמה מטמא באוהל ה"ה, הולד ואף דגם לענין בכור לרבנן ל"ה לידה ולר"מ הוה ולד ודאי פטר רחם תלי' בלידה משא"כ טומאת אהל אך זה לגירסא מי שראוי לברית שמנה משא"כ לגרסת התוס' מ' שראוי לבריית נשמה י"ל דגם חי' ועוף ראוין לבריית נשמה ועי' בכנסת הגדולה הנדפס בגליון היו"ד סי' ש"ה שתמה על הרמב"ם פי"א מה' בכורים שכ' המפלת כמין דגים וחגבים, וכו' הבא אחריו בכור לכהן אמאי לא כ' מין בהמה חי' ועוף ואין פניו כצורת אדם דהרי הרמב"ם פוסק כרבנן דאין אמו טמאה לידה וה"ה לענין בכור עיי"ש. ואמנם י"ל דזה דוקא להוי אמינא תולה טומאת לידה בבכור אבל למסקנא דף כ"ד ע"ב דדרשינן כל שאינו ראוי לשמנה אין אמו טמאה לידה גם חכמים דס"ל חי' ועוף אינה טמאה לידה הטעם דאינו ראוי לשמנה מ"מ הבא אחריו ל"ה בכור לכהן דלא תליא טומאת לידה בבכור לכהן. ובזה מיושבין דברי רמב"ם וטור אך מפשטא דגמ' לא משמע כן ודו"ק. אמנם בולד חי' ועוף כיון דאפי' אבר מן החי מטמא באהל נהי דל"ה לידה מ"מ הוה אבר מן האדם דהרי בא מהאשה ומטמא באהל אף לרבנן ואינו דומה לילד פחות מבן מ' יום שכ' המל"מ פ"ב מטומאת מת דאין מטמא באהל דזה הוה מיא בעלמא כדאמרינן ביבמות ס"ט ע"ב ול"ה אבר כלל משא"כ במפלת מין בהמה וחי' מ"מ כיון שאין ראיה נגד הנוב"י י"ל כדבריו וקצת יש להסתפק לרבנן דאין מטמא באהל בילדה צורת עוף אי מטמא בבית הבליעה וכן בנמצא בבהמה מין עוף דהדין דאסור באכילה אם אין מטמא בבית הבליעה כדין בהמה או מטמא בבית הבליעה כדין עוף ונ"ל דלר"מ דאזיל בתר אם אין מטמא כדין נבלת בהמה ולרבנן דינו כדין עוף ומ"מ צ"ע וע' מי נדה נדה כ"ג שנסתפק אם מטמא ומ"מ לא נתעורר אם דינו כבהמה או כעוף ודו"ק:
ג והנה בגוף הדין ב' הנוב"י בתחלה דאף דלענין טומאת לידה פסקינן דאין אנו בקיאין בצורות להבחין אם הילד מרוקם מ"מ לענין בכור אנו בקיאים וחייב לפדות הבא אחריו כמ"ש הרמ"א וזקיני הח"ץ חולק עליו והנה במ"ש הנוב"י דבנדה החמיר הטור לפי שעכ"פ תיכף היא טמאה נדה שאי אפשר לפתיחת הקבר בלא דם וכיון שכבר מטמאינן לה שוב יש לה חזקת טומאה. ואי אפשר לטהרה קודם י"ד מס"ס שמא אינו מרוקם ואת"ל מרוקם שמא זכר כיון דאיכא כבר חזקת טומאה ודבריו תמוהין דא"כ מה הקשה תוס' ב"ק י"א ונדה כ"ז דלימני מראשון משום ס"ס ולא משני דאיכא חזקת טומאה, וע"כ ברור דהיכי דנולד ספק מתחילה עד כמה טמא ל"ש לאוקמא אחזקת טמא ודוקא כשכבר טמאה ונולד ספק מחזיקין מטומאה לטומאה משא"כ כשספק מתחילת הטומאה עד מתי טמאה. ועי' בספרי ליו"ד ח"ר סי' מ"א אות ה' שהוכחתי סברא זו מתוס' נדה כ"א ד"ה ורבנן וגם מנזיר ס"ג עיי"ש והארכתי מזה כמה פעמים וכעין סברא זו כתב בישויע"ק אהע"ז סי' קנ"ז לענין יבום (וע' בספרי ח"ב סי' י"ב אות ג' שהרגשתי בדברי נוב"י אלה ותנינא סי' קפ"ח ותמהתי עליהם ושם כתבתי דאין כאן חזקת טומאה ולא חזקת טהרה). והנה מ"ש הנוב"י לענין טומאת אהל דמה"ט ל"מ ס"ס שמא אינו מרוקם ושמא צורת חי' ועוף משום דהוה ספק בחסרון ידיעה, עי' ברי"ט אלגזי בכורות פ"ח אמשנה והמפלת חי' ועוף שכ' דכיון דהאידנא אפי' חכם גדול ובקי לא מצי למיסמך אבקיאתו לענין טומאת לידה ל"ה ספק בחסרון ידיעה, ומ"ש הנוב"י דרוב נשים ולד מעלי' ילדן. עי' נוב"י תניינא סי' קפ"ח שכ' דכל עוד שלא הרגישה שיש עובר במעי' לא מקרי הוחזק עוברה, ובספק אם מרוקם ל"ה רוב דלא הוחזק עוברה מ"מ לדינא רחוק לומר כן כמ"ש בתשובה והמובחר לישב דברי מהרי"ק מה שהקשה זקיני הח"ץ אמאי חייב בפדיון והרי רוב נשים ולד מעליא ילדן ואפי' מספק פטור מפדיון כדאמרינן בנדה כ"ה. וי"ל דס"ל למהרי"ק כיון דאיכא תרי חזקה חזקת האשה שלא ילדה וחזקת הולד שאינו מרוקם תרי חזקה עדיף מרוב כמו שמצדד הריב"ש לומר הובא בנוב"י אה"ע סי' מ"ג והריב"ש סובר דדומה לרוב ומהרי"ק יסבור דעדיף מרוב ועי' מ"ש בספרי ליו"ד ח"ר סי' ס"ז אות ב' ועי' ברי"ט אלגזי בכורות פ"ח אמשנה דהמפלת הנ"ל שכ' ג"כ לתרץ דברי מהרי"ק. אך שדחה זאת מדברי תוס' בכורות כ' דאפי' בחזקה ורובא אין מוציאין ממון. וכש"כ בשני חזקות. אמנם באמת דעת בעה"מ רפ"ב דכתובות דברובא וחזקה מוציאין ממון ומ"ה מקשה וכיון דרוב נשים בתולות נשאות אף לשמואל אך זה בטענת ברי ולא בטענת שמא ובבכור הוא טענת שמא:
ד אך י"ל דס"ל למהרי"ק דבמצוה הולכין אחר הרוב להוציא ממון כגון פדיון הבן כמו שרצה לומר בשיטה מקובצת ב"ק י"ב ע"ב גבי בכור שנטרף תוך ל' (וע' קונטרס הספקות כלל ו' אות ה') והגם דבשיטה מקובצת לא כתב זאת רק לס"ד מ"מ י"ל האמת כן הוא והסברא דהרי אמרינן בריש פ"ב דכתובות, כיון דרוב נשים בתולות נשאות כברי ושמא דמי וכ' תוס' ישנים דהאמת כן הוא רק דשם ל"ה רוב דרוב הנשאת בתולה יש לה קול וכיון דרוב משוה לברי ושמא קיי"ל באיני יודע אם נתחייבתי חייב לצי"ש בטענת ברי א"כ ברוב חייב לפדות וליתן לכהן לצי"ש א"כ ה"ט דמהרי"ק דבאינו מרוקם חייב לפדות הבא אחריו כיון דליכא רוב נשים ולד מעלי' ילדן דלא הוחזקה מעוברת כמ"ש נובי"ת סי' קפ"ח א"כ בשני חזקות דהוה כרוב משוה לטענת הכהן כברי, וברי ושמא חייב לצי"ש ולא יסבור מהרי"ק כתוס' בכורות וזה ישוב נכון. ועי' לעיל סי' קי"ד בדרוש לסוגיא דיש בילה שהארכתי בד"ז. והנה כעת העירני כ' החריף השלם ב"ח חביבי עקיבא סופר נ"י דבמ"ש דאף אם אין הולכין בממון אחה"ר מ"מ חייב לצי"ש. יש לישב סוף פ"ק דכתובות אמאי בנמצא תינוק ברוב נכרים ונגח תורא דידי' משלם נזק שלם ושמא ישראל הוא ואין הולכין בממון אחה"ר וא"צ לתירוץ הרב המגיד פט"ו מא"ב כיון שהוא עצמו מסופק. אך התירוץ פשוט לפמ"ש במנ"ח מ' מ"ב והובא בספרי ח"ר סי' י"א אות ו' דהיכא דחייב מקצת חיוב גמור ומקצת לצי"ש חייב הכל דאם ישלם מקצת יתפוס ע"י החוב דלצי"ש ויהי' מחויב לשלם יתר החוב א"כ ברוב נכרים החצי מחויב מדינא אף אם הוא ישראל והחצי השני מחויב לצי"ש דלצי"ש הולכין אחר הרוב ומ"ה מחויב לשלם הכל כדברי המנ"ח ויפה העיר וע' בספרי סי' הנ"ל ונכדי חביבי החריף כ' אהרן לעווין נ"י הערני לישב בזה קושיות תוס' ב"ק ע"א ד"ה והא קי"ל דאינו לוקה ומשלם שהקשו והא בקנס לכ"ע לוקה ומשלם ומה הקשה בגמ' דהנה קשיא אמאי חייב דו"ה בשחט בהמה שמא במקום סייף נקב הוה והו"ל נבלה בשחיטה ופטור מדו"ה ואי דאזלינן בתר רובא הרי אין הולכין בממון אשר הרוב כעין קושיות הפלאה ספ"ק דכתובות אך י"ל נהי דאין חייב דו"ה בנתנבלה מ"מ חייב לשלם מדינא מה שנפחתה הבהמה ששוה פחות לאחר שחיטה. וכיון דגם אם אין הולכין בממון אחר הרוב חייב לצי"ש ומהני תפיסה וכיון דחייב הפחת מדינא חייב לשלם כל דו"ה. וזה ניחא בכל דו"ה אבל בטבח ביו"כ כיון דעל הפחת פטור דל"ה קנס ואינו לוקה ומשלם שוב פטור מדו"ה דשמא במקום סייף נקב הוה. ואף דבקנס לוקה ומשלם מ"מ על הקנס אין הולכין בממון אחה"ר ועל הקרן פטור משום קלב"מ ודבריו נחמדים ובזה מישב נכדי רוב קושיות הפלאה ספ"ק דכתובות. אך לפמ"ש דבקנס אינו חייב לצי"ש גם דבריו ודברי ב"ח נדחין:
ה אמנם דברי התוס' כתובות צ"ע שכ' בפשיטות דקנס א"ח לצי"ש והרי הוא איבעיא בירושלמי ספ"ג דכתובות אם קנס חייב לצי"ש וצ"ל דסמכו על מסקנת הירושלמי שם אמנם לפמ"ש בתשו' (ע' לעיל סי' ק"א) דדוקא בעבד א"ח לצי"ש שאינו ראוי לשחררו, א"כ י"ל דבשאר קנס חייב לצי"ש ודו"ק. אך בגוף דברי המנחת חינוך עיין בספרי ח"ר סימן הנ"ל מה שהשבתי על דבריו. ולדינא אנן חיישינן לדברי מהרי"ק, ורמ"א והוריתי כמה פעמים שיפדה האב אך לא יברך. ולפמ"ש ת"ל הסברא ברורה שוב ראיתי דיש לומר דנהי דרוב משוה טענת הנתבע לשמא דוקא בטוען התובע ברי כהך דרפ"ב דכתובות. אכן שהרוב ישוה טענת התובע לברי אין לנו ראי' משם ודוק. ולענין אם החתיכה מטמא באהל כבר כתבתי דבס"ס שכ' הנוב"י שמא אינו מרוקם ואת"ל מרוקם שמא צורת חי' ועוף לא ברור לי אי צורת חי' ועוף אין מטמא באהל וכיון דהנוב"י מחמיר מספק ע"כ יש לכהן ליזהר מזה וצריך קבורה שלא יטמאו הכהנים ובעיקר דברי מהרי"ק נראה מדבריו דמ"ה מחמיר לענין טומאת לידה דהוה בכרת וסברתו כמ"ש רש"י בחולין קל"ד דבאיסור כרת לא סמכינן אחזקה ע"כ לענין טומאת לידה לא סמכינן אחזקה שיש לולד שאינו מרוקם משא"כ באיסור לאו ועי' בפמ"ג בפתיחה לה' טרפות שהאריך בדבר זה וזה דלא כרבא שאמר ביבמות מה לי איסור לאו וכו' ועי' בטו"ז או"ח סי' תרל"ח שמחלק בין איסור לאו לאיסור כרת וכן הוא ביבמות קי"ד אך בהרחקה כ' רש"י כן גם ביבמות קי"ט משא"כ בחזקה דילפי' מנגע בחולין י' ושם יש נפקותא לענין אם נכנס למקדש כמ"ש תוס' שם ד"ה אלא. הרי דגם לאיסור כרת מהני חזקה ע"כ דברי רש"י חולין קל"ד צ"ע ועי' מ"ש בספרי ליו"ד ח"ר סי' מ"א אות ח' בהך ענינא דמה לי איסור לאו עיי"ש וכיון דמהרי"ק חייש לאיסור כרת שמא הולד מרוקם ה"ה לאיסור לאו על כן יש לכהנים ליזהר מלטמא:
ובגוף דבר זה דאזלינן בתר רוב דולד מעליא ילדן העיר חתני, הרב הגדול מוה' נתן נ"י דתליא במחלוקת אשר בבכורות מ"ב אי אמרינן הואיל ואשתני אשתני. דהנה רוב נשים מתעברות ויולדות ומיעוט מפילות וא"כ האשה הזאת שהפילה יצאה מכלל רוב נשים. אכן גם המפילות מפילות ולד קיימא וע' חת"ס סי' רצ"ט וא"כ האשה הזאת דאשתני ויצאה אשתני נמי דילדה ולד שאינו מרוקם וריב"ל לא ס"ל הא דאמרי' הואיל ואשתני אשתני. אכן לפי"ז הקשה מה מקשה לעיל י"ח וליחשב נמי הא דריב"ל ומתרץ שמעתי' לא קא חשיב והרי ר"י דתהי בהך דר' אלעי בכורות ולא אמר דחולין ע"כ דאי"ל דאמרינן הואיל ואשתני אשתני ול"מ חשיב הך דריב"ל ודפח"ח:
ו והנה כת"ה העיר אהא שכ' הברטנורא בשקלים רפ"ג והם גרנות למעשר בהמה. דניחא לי' לאינש למיעבד מצוה בדבר שאין חסר כלום כגון במעשר בהמה שהוא עצמו אוכלו שלמים והתויו"ט הקשה שהרי חסר האימורין וכ' הוא דלעומת זה מרויח הזרוע והלחיים שאין צריך ליתן במעשר בהמה ויפה כ'. אך מ"מ הרי הוא חסר שאינו יכול להאכיל הבשר לטמאים ואינו רשאי למכור וע"כ חסר קצת. וכ"ת פי' דברי זקיני הח"ץ סי' ל"ג שכ' דאין היתומים חסרים במעשר בהמה שהרי הוא שלהם להקריבו שלמים וכ' דאין מפסידין האימורין דלעומת זה מרויחין מתנות כהונה. רק שהקשה דראב"ע הי' כהן וא"צ למתנות ועדיין הפסיד האימורים ואיך אפטרופס שלו הפריש אמנם בלא"ה דברי הח"ץ צ"ע דאיך הפריש מעשר בהמה שאינו רשאי למכרו תמים ואין לך הפסד גדול מזה ונהי דמעשר בהמה של יתומים מוכרין כדאי' בבכורות ל"ב היינו דוקא בנשחט במומו מפני השבת אבידה כמ"ש הר"מ פ"ו מבכורות ה"ז ולא תמים דאסור מדאורייתא ולדעת הרמב"ם ורש"י אף לאחר שחיטה אסור למכור תמים ואף ביתומים. אך לדעת התוס' בזבחים ט' ד"ה למאי נ"מ דלאחר שחיטה ל"ה רק מדרבנן אף בתם ביתומים מותר למכור וכבר האריך בזה בקהלת יעקב אלגזי אות פ"א סי' רס"ה ועכ"פ כיון דאסור למכור מחיים אין לך הפסד גדול מזה ולומר דנהי דאסור מדאורייתא מ"מ משום השבת אבידה עשה דוחה לל"ת דאף דהשבת אבידה אינה דוחה לל"ת דמי דחינן איסורא מקמי ממונא כדאמרינן בב"מ ל' שם הטעם דאיתיהב למחילה כדאמרינן בברכות י"ט ע"ב ויתמי לאו בני מחילה נינהו כדאמרינן בב"מ כ"ב ע"ב זה אינו דא"כ מה הקשה בגמ' בב"מ ל' למ"ל קרא ת"ל מי דחינן איסורא הרי קרא איצטריך להשבת אבידה של יתומים קטנים וע"כ בכל אופן לא דמי כדמוכח כל הסוגיא דבכורות ל"ב דדוקא בדרבנן מותר ביתומים דאין עשה דוחה לל"ת וכ"כ בקהלת יעקב בשם המאירי. ועוד וכי לכתחלה יעשר על אופן שעשה ידחה לל"ת. ועוד דבהגיע לעונת הפעוטות נראה דיתמי בני מחילה נינהו וקצ"ע בזה בלשון תוס' ב"ב קמ"ג ע"ב סוף ד"ה ואם דמייתי מאלו מציאות דיתמי לאו בני מחילה נינהו ולא כ' לחלק בין הגיע לעונת הפעוטות ועכ"פ דברי הח"ץ צ"ע. וקצת נראה דהיכי דאפטרופס עישר אסור למכור אף לאחר שחיטה דדוקא כשהאב הפריש מעשר והניח ליתומים מותר למכור מפני השבת אבידה אבל כשהפריש מיתומים אם הוה כאבידה הוה כמאבד בידים א"כ כש"כ דקשה על הח"ץ אמנם שמא י"ל דמעשר אתנאי שיוכל למכור כמו דאמרינן במעילה י"ג ולד המעושרת לא יניק מן המעושרת ואחרים מתנדבין כן ופי' המפרש שמתנין כן קודם שמכניסין לדיר ולפ"ז למכירה לאחר שחיטה מהני תנאי ולפ"ז שמא מהני תנאי גם למכור כשהוא חי' דל"ה מתנה עמ"ש בתורה דבדבר שבממון תנאי קיים ומה שהקשה בתמורה ל"ב ע"ב אלא מעשר בביתי' מי מיזדבן ולא משני כשהתנה משום שהי' רחוק לתרץ כן. ועי' בספרי חא"ח סי' ק"ט אות ב' מ"ש ע"ד הר"נ בביצה ל' ע"ב ואולי זה כוונת הח"ץ והרבה יש לדבר בזה ואקצר כי עדיין צ"ע אם מהני תנאי בגוף ההקדש:
והנני ידידו: