שות בית יצחק· רבי יצחק יהודה שמלקיש
יו"ד ח"ב · סימן קכז
ב"ה:
זארוונא תרי"ב לפ"ק:
ע"ד השאלה באחד שהי' לו בהמה אחת מבכרת ונתנה לנכרי לפטמה ולהאכילה עד הקיץ בעד איזה סך על מנת שהולד אשר יולד יהי' של הנכרי והנכרי לקח הבהמה לרשותו וכ"ז היה קודם שהיתה מעוברת או אח"כ אבל בודאי לא הוכר עוברה עדיין ועתה הבהמה מבכרת ילדה זכר והפרה עם בנה בבית הנכרי מה דין הולד:
א תשובה הדין מבואר בסי' ש"ך ברמ"א בשם מהרי"א בת"ה להיתר ובש"ך מביא לשונו דאף אם לא נתן לו מעות רק דנתן לו לפטם הבהמה הוי כנתן לו מעות ומצד הולד ג"כ מהני דהוי כנתן פרה לעוברה עיי"ש, אמנם מלשון הת"ה נראה כי לא כתב זה רק לסניף בעלמא ולהיתר מצד עצמו אין לנו. דהולד הוה דשלב"ל ואין אדם מקנה דשלב"ל והוא לא אמר בפירוש בהמה לעוברה וע' בנובי"ת קצ"א וכן יש לעיין בגוף הקנין אם מהני כאשר יבואר. והנה מה דמשמע מדברי המהרי"א דמה שנותן הבהמה לפטמה הוי כנותן לו מעות אני תמה דממנ"פ אם נדון זה שלקח הבהמה לפטמה דמקנה לו מאכל הבהמה. זה הוי אינו מסוים ולא שייך בו קנין. ואף אם נאמר דבעת שנותן להבהמה המאכל הוה כנותן לו מעות ואז קנה הרי המוכר צריך שיזכה בהמעות ובמה זכה המוכר בהמאכל אי בעת שנותן להבהמה דהוה כחצרו כמ"ש במק"ח סי' תנ"ד בשם השטמ"ק כתובות ל' ע"ב בתוחב לחבירו לתוך פיו הרי הבהמה הוה חצר מהלכת ול"ק (ודברי המק"ח ג"כ אינם מדוקדקים מטעם הנ"ל ואולי שיגרא דלשנא נקנו דפי' קונה מטעם יד) וע"כ זה שהנכרי לקח הבהמה לפטמה הוא על אחד משני דרכים או דהעכו"ם הוי כפועל וכאומן והוא לוקח הבהמה להאכילה ואינו יכול לחזור דהוי קבלן וע' בטור ח"מ סי' של"ג או דהוא מחייב עצמו ליתן מזונות להבהמה והחיוב חל על גופו והנכסים משתעבדין כמו במקבל לזון בת אשתו הנה על אופן הראשון הדבר מבואר באה"ע סי' כ"ח ובגמ' ב"ק צ"ט ובתוס' שם ד"ה אלא הובא בב"ש דבשכר מלאכה שאעשה בודאי אינה מקודשת אפילו לר"מ דלא הוי אפי' מלוה קודם המלאכה ובעשה המלאכה ונתן לה הכלי תליא בפלוגתא דאם אומן קונה בשבח כלי ל"ה מלוה ומקודשת. ואם אינו קונה בשבח כלי הוי מלוה עיי"ש ועל אופן השני נמי קשה דאם נימא דהוא מחייב עצמו להאכיל אותה והוי כמו שיעבוד גופו הנה זה מבואר באה"ע סי' כ"ח דבכתב שט"ח על עצמו ומקדש בו הוי ספק קדושין וע' במחנה אפרים הלכות קנין מעות סי' ה' דלאו דוקא ע"י שטר דה"ה במתחייב נפשו בקנין ליתן מעות הוה כמעות וקונין בו חפץ ועדיפא ממעות דקני' לגמרי וכן כאן י"ל כיון שמתחייב גופו להאכיל להבהמה הוי כנותן שט"ח על מנה ויכול לקנות בו אבל מ"מ צ"ע במה נתחייב ליתן מזונות אם במשיכה איך אשכחן שיחייב במשיכה ישראל אינו יכול לשעבד עצמו רק בשטר או בקנין סודר ובנכרי ל"מ קנין סודר רק שטר וכיון דלא נתחייב ליתן מזונות בהמשיכה אינו נותן דמים ושוב אינה קונה הבהמה. ואולי כוונת הת"ה בנתן לו בעל הבהמה מקצת מעות וזה מתחייב ליתן מזונות כנגד המעות ויותר ממה שקיבל יכול להתחייב עצמו כמו שיכול לחייב ליתן ריבית. ואולי לזה א"צ שטר ולא קנין במחייב עצמו יותר ממה שקיבל והוי כנותן מעות וקונה הבהמה כמו בכותב שט"ח וכיון דאנן ס"ל דיכול לחייב עצמו בדבר שאינו קצוב. הוי כנותן שטר על מנה ויכול לקנות ומ"מ עדיין צ"ע לשיטת המשאת בנימין הובא באחרונים דאף לשיטת הרמב"ם דמלוה קונה בנכרי אינה קונה דנכרי דעתו רק אמעות ובתשו' כתר כהונה סי' ח' ט' מביא דבריו א"כ בנכרי בודאי אף בכותב שט"ח אינו קונה דאין דעתו רק במעות ועדיין צ"ע במאי קנה הנכרי העובר:
ב ולדעתי הי' נראה כוונת הת"ה דבאמת הוא ל"ה רק אומן והמקדש בשכר שאעשה עמך אינה מקודשת רק כיון שנותן פרה לפטמה שיהי' הולד שלו. הוי כשוכר אומן ונתן להאומן השכירות ובודאי קנה האומן אף קודם הזמן ע' מחנה אפרים ה' אומנים סי' ג' והאומן קניא במשיכה כמו כל מעות שכירתו שקונה במשיכה וכן כאן קנה פרה לעוברה במשיכה לבד משא"כ בקדושין ל"ש לומר שתתקדש ויהי' גוף האשה כמעות פעולתו דגם מעות פעולתו אם לא ימשוך לא יקנה ובמשיכה קונה כמו כל מעות פעולה וגביית חוב שקונה במשיכה כיון דליכא מעות:
ג ולכאורה הי' נראה לדון להיתר אף אם אין אדם מקנה דשלב"ל ולא הקנה בהמה לעוברה הואיל והוא נותן לפטמה ולשבחה הוה עלי' כאומן ואם אומן קונה בשבח כלי הנכרי קונה הבהמה בשבחה ולדעת מהר"ש הלוי הובא בקצה"ח סי' ש"ו דאומן קונה הכלי לגמרי ולחד דיעה בנתן כלי לגוי לתקנה צריך טבילה א"כ כל זמן שלא לקח מן הגוי הבהמה הוא לגמרי של הגוי והישראל אין לו רק שיעבוד חוב על הגוי דמי שוי' שהית' הבהמה שוה מקודם וולד בהמה כזאת בודאי אינו קדוש בבכורה אלא אפי' לדעת הת"ה הובא שם בקצה"ח דהאומן אינו קונה רק השבח ששבח הוה כיש לו חלק באם ופטורה מן הבכורה (אך בזה יש לפקפק דבעינן דבר שעושה טריפה או בעל מום) ואם נתן הבהמה לפטמה קודם שנתעברה גוף הוולד הוי שבח כיון שהאומן השביח הבהמה והרביע עלי' ע' תוס' יבמות קי"ט וכיון דהשבח שהשביח חשוב שלו הוולד שלו וא"צ קנין כלל דהוא הבעלים של השבח ואף בנתן הבהמה לאחר שנתעברה לפטמה ועכ"פ לדעת הרא"ש ומהר"ש הלוי ברור דבהמה כזו פטורה מן הבכורה דהנכרי קני אותה. ועוד אמינא דאף לשיטת הקצה"ח שם דבאמת שבח אינו שלו ורק שיש לו שיעבוד עלי' ויכול לסלקו בע"כ מ"מ כתב שם בעצמו דזה הוה כמו בע"ח שקונה משכון ועדיף ממנו דנכרי מישראל לא קני משכון וכאן קני וכיון דבפסחים ל' מבואר דאם בע"ח קונה משכון אין החמץ של ישראל לעבור עליו בב"י ה"ה כאן פטורה מן הבכורה וכמו בקדושי אשה בשיעבוד אינו יכול לקדש אשה ובמשכון יכול לקדש ואומן בשבח כלי. אף לדברי הקצה"ח כמשכון חשיב ועדיף משעבוד ונהי היכא שיש לנכרי שיעבוד על בהמת ישראל חייב בבכורה מ"מ כיון דהוא אומן על הבהמה והשבח הוא משכון בידו פטורה מן הבכורה. אך כיון דהש"ך סי' ש"ו פסק דאומן קונה בשבח כלי הוה ספיקא דדינא ה"ה הכא הוי ספק בכור והנה לפמ"ש הש"ך שם דהיכי שנתן מקודם השכירות להאומן האומן אינה קונה השבח א"כ היכי שנתן לו מקודם שכר הפטימה לא קניא הנכרי ושוב חייב בבכורה ומש"ה בלא התנה שהוולד יהיה שלו חייב בבכורה. אמנם בהתנה שהוולד יהי' שלו וזה יהי' שכירות עבור הפטימה קונה העכו"ם הולד דהרי השבח ממילא שלו ועכ"פ יש לו חלק בולד. שוב מצאתי בקצה"ח סי' ש"ו דבשלא אתן תבן לפני בקרך ל"ש אומן קונה בש"כ ואנחנו לא נדע מאי פסקא ואדרבא בהמה לפטמה אין לך שבח גדול מזה ואולי בנתינה בעלמא או בתבן של הבעלים באמת ל"ש אומן קונה בש"כ. אמנם בנתן בהמה לפטומי בודאי הוי כאומן ושייך אומן קונה בשבח כלי דאל"כ אמאי לא מוקי הגמ' בב"ק דף צ"ט בכה"ג אך כבר כתבתי דהוה ספיקא דדינא אם אומן קונה בשבח כלי ועכ"פ הוי ספק בכור:
ד ובעיקר הדין של הת"ה אם עובר מקרי דשלב"ל הנה הפוסקים הקשו מסוגיא דתמורה י' בפלוגתא דבר פדא ור"י אם קדושה חלה על העוברין והרי הוה דשלב"ל ובקצה"ח סי' ר"ט הקשה מהא דאר"י אם שיירו משויר דעובר ל"ה ירך אמו ואיך משייר דשלב"ל ובס"ק ב' כ' בשם הסמ"ע דפירות החנוטים מחשב כבא לעולם משא"כ עובר דעובר מכסי' ופירות מגליין וביאור הסברא דפירות עכ"פ מהני למה שישנו בעולם וכיון דלמה שהוא בעולם מהני ג"כ מהני להמותר אבל עובר לא מהני מכירה כלל אפי' למקצת שבא לעולם כמבואר מדברי התוס' והרא"ש ע"ש וצ"ע דהרי הוא עצמו כתב באות ג' שם דבשחט הבהמה הולד הוה כדבר שבאו לעולם וכמאן דמנחא בדיקולא עיי"ש ואיך כתב באות ז' דל"מ המכירה אף לזה שהוא בעולם הא כל מה שבידו לאו מחוסר מעשה והרי בידו לשחוט האם ולפי סברא זו מיושב הא דאמרינן בקידושין דאף בהוכר עוברה אינה מקודשת הטעם דבאדם ל"ה כילוד דהרי אין בידו להמית אשתו אבל בבהמה יוכל לשחוט הבהמה ולהוציא הולד והוי כמנחא בדיקולא ויכול למכור ולשייר כמו שהוא בעין:
ה ולפ"ז קשה קו' נפלאה דבתמורה י"א ע"ב מבעיא לי' היא קדוש ולדה חולין מי הוי חולין שנשחטו בעזרה אם שחטה בפנים או לא ורש"י פי' דהאבעיא קאי למ"ד שיירו משויר במקדיש חוץ מעוברה ע"ש ומעתה קשה האיך יכול לשייר דשלב"ל ואין לומר כאשר כתבתי לעיל דבבהמה יכול לשייר הואיל דהוי בידו לשחוט דלפי צד האיבעיא דהוולד הוא חולין שנשחטו בעזרה א"כ אינו יכול לשחוט הבהמה ולהוציא הולד דבחוץ א"א משום הבהמה ובפנים א"א משום העובר דנאסר אפי' בהנאה. א"כ לפי צד האיבעיא זה אינו יכול לשייר כלל דהוי דבר שלב"ל דהרי אינו יכול לשחוט הבהמה דלהוי כילוד. והנ"ל ליישב דבר זה עפ"י מה שהקשתי זה ימים על שי' הרמב"ם והפוסקים דהוי ספק אם מותר להושיט יד ולשחוט עובר במעי בהמה עיין חולין דף ע"ד וזקני הגאון תב"ש סי' י"ד כ' דהוי ספיקא דדינא ולשי' הפליתי הוא ודאי דיכול לשחוט א"כ אמאי מסקי הגמ' הכא דל"ה חולין שנשחטו בעזרה דלא קרינן ביה וזבחת הואיל דאינו יכול לשחוט בהמה זו אלא בעזרה הרי יכול לשחוט העובר הזה חוץ לעזרה שיושיט ידו למעי בהמה וישבתי בזה כמה קושיות (ע' בספרי ליו"ד ח"ר סי' ח"י כל הפלפול). אמנם לתירוץ אחד שתרצתי דהרי ד' סמנים אכשר רחמנא בעובר או שיותר בב' סימנים דאמו או בב' סימנים של עצמו שיושיט ידו למעי בהמה א"כ שפיר אמרו בגמ' בהוא קדשים ולדה חולין ושחט אמה בפנים דרוצה לאסור משום חולין בעזרה שנשחט בב' סימנים דאמו מי קרינן ביה וזבחת דבאותן ב' סימנים ל"מ לשחוט בחוץ ומ"ה ל"ה תשנ"ב. ונהי דיכול לשחוט בחוץ ע"י ב' סימנים דגופיה אבל בגונא דשחט כעת ע"י ב' סימנים דאמו ובכה"ג אינו יכול לשחוט בחוץ א"כ לפי הנ"ל מיושב גם קושיתי דמ"מ הוה שיור ול"ה דשלב"ל דהרי יכול להושיט ידו למעי אמו בחוץ וישחוט הולד ואח"כ ישחוט האם בפנים ואז בודאי מותר הולד על כן ל"ה דשלב"ל כיון שבידו לעשות כן ושפיר הוה שיור. ולפ"ז אדרבה מוכח מסוגיא זו דיכול להושיט ידו וגם דמיירי בכלו חדשיו דאז יכול להושיט ידו דאם מיירי בלא כלו חדשיו דאינו יכול להושיט ידו כמ"ש תוס' ביצה דף ו' שוב הו"ל דשלב"ל ול"מ שיור אמנם שם דחיתי תירץ זה וכתבתי דאדרבה הסוגיא מיירי בלא כלו חדשיו דאינו יכול להושיט. על כן אין לתרץ כן אמנם גוף הקושיא יש לישב דנהי דלאחר שהקדיש אינו יכול לשחוט והו"ל דשלב"ל מ"מ כיון דקודם שהקדיש היה יכול לשחוט ולמכור הולד על כן ל"ה דשלב"ל ויכול לשייר וע' תוס' ב"מ ל' לענין ניחותא דבעלים וזה פשוט: ו ושוב ראיתי במח"א בה' דשלב"ל שכ' ג"כ דיש חילוק בין עובר דבהמה משום דהוה בידו ובין עובר דאדם ותמה שם. על דברי התוס' והרא"ש מבכורות שכתבו דל"ה מכירה דהוה דשלב"ל ומה שנ"ל בביאור הענין לחלק בין הקדש למכירה. הנה אמת דעובר הוה דשב"ל דמה שכבר נגמר יכול לשחוט הבהמה ולהוציאה. אמנם הלוקח אינו קונה שיהי' שלו תיכף לכוף להמוכר שישחוט הבהמה ליתן לו הולד וכן המוכר מותר להשתמש בכל הבהמה כמקדם ע"כ סתמא המכירה לכשתלד משא"כ בהקדש כיון דאמרינן בתמורה י' ע"ב האומר מה שבמעי' של זו עולה אסורה בעבודה משום עובר שבה ואולי אם ישתמש אחד בבהמה זו בשוגג אולי ימעול ע"כ ההקדש הוא עיקר בזה ולא הבעלים וקניא ההקדש תיכף והרי זה דומה דאם מכר בית הנשכר דאין השוכר משלם השכר לקונה ובמקדש לא מצי דייר בי' במעילה קאי וה"ה בעובר קונה הקדש תיכף משא"כ במכירה. ומ"מ הי' לנו לומר דהמכירה מהני לכשיולד דאין זה דומה למוכר דשלב"ל דבידו של המוכר למכור תיכף וכל שבידו יכול נמי למכור לאחר זמן אבל הנ"ל בזה דהתוס' בכורות ב' כ' בפשיטות בהך דר' מרי דאין אדם מקנה דשלב"ל ולא כתבו דקי"ל כרבנן דאין אדם מקנה דשלב"ל ועוד מאי פסקא דרב מרי ס"ל אאמדשלב"ל ופירשתי בזה דהתוס' ס"ל דאף ר' מאיר ס"ל דאין אדם יכול להקנות עובר מבכרת והוא לפמ"ש התוס' ב"ב דף ע"ט ע"ב דאף לר"מ אינו יכול להקדיש דבר שמעולם לא יבא לרשותו עיי"ש שכן אמרינן בנכסים שנפלו לו כשהוא גוסס הואיל דלא יוכל להקנות כשיבוא לרשותו אף ר"מ מודה וכ"כ התוס' ב"ב קנ"ט ד"ה היכי א"כ כיון כשבא לעולם יהא בכור ואינו ברשותו להקדישו ולמכרו אף ר"מ מודה ומש"ה כ' התוס' בפשיטות דלא מהני המכירה ועוד בלא"ה כתבו התוספת בכמה מקומות דאף לר"מ ל"מ המכירה רק כשתלד וכיון כשתלד הוא בכור ומש"ה ל"מ אז המכירה והוי כאומר עם יציאת רובא יהא עולה דל"מ ועיין עוד לקמן א"כ מש"ה כתבו התוס' כאן גבי בכור דל"מ המכירה. אמנם ההקדש מהני אף קודם שנולד אף במבכרת והראיה מכיצד מערימין ולא אמרינן הרי לא יבא לעולם לרשותו מטעם דהקדש חל תיכף והוא באמת אסור לעבוד בבהמה ותיכף חל על העובר הקדושה קדושת הקדש והוא הקדיש אדעתא דהכי משא"כ במוכר בודאי לא מכר אדעתא שיקנה תיכף רק כשתלד ואז חל עלי' קדושת בכור ואין אדם מקנה דבר שהוא לע"ע ברשותו כשיצא מרשותו וזה שקראו התוס' דשלב"ל אמנם בכל העוברין באמת מהני כשילד דכעת הוא בידו לשחוט והוה כמוכר שדה שלו לאחר ל' דמהני. ועי' בנתיבות המשפט סי' ר"ט סעיף ד' שכ' ג"כ דרב מרי לא מכר רק כשתלד וכ' דמש"ה הוה דשלב"ל והוא תמוה דנהי דלא מכר רק כשתלד מ"מ הי' יכול למכור תיכף וכל שבידו ל"ה דשלב"ל ומ"ש הוא נכון דכיון שיצא מרשותו קודם אף ר' מאיר מודה וזה קראו התוס' דשלב"ל ודוק היטב:
ז ובקצה"ח סי' ר"ט סקי"א כ' לישב דברי ה"ה שכ' דהא"ז מיירי לכשתלד והקשה מהא דאיתא בתמורה באמר עם יציאת רובו דברי רב ודברי תלמיד דברי מי קודמין וכ' לישב כשתלד הוה כאומר עם יציאת מיעוטו הנה אין עליו סתירה מדברי התוס' בכורות שכ' דהוה דשלב"ל ול"א דעכ"פ לכשתלד מהני משום דכשתלד יהי' בכור ולא אמרינן שהמכירה יהי' כשתלד ויצא מיעוטו משום דשם מכר אוזן הבכור וכשיצא אוזן כבר יצא רוב ראשו ואז הוה כילוד יזכה הקדש מקודם בבכורו אמנם אם הקנה כשיצא מיעוט קנה לי' לפ"ז אף במבכרת ל"ה דשלב"ל דיכול למכור תיכף הוולד דהוה בידו לשחוט ולהוציא הולד וכן יכול למכור לכשתלד בשיצא מיעוט דלא קדוש בבכורה אך זה לרבה דס"ל בחולין ס"ט ע"ב דיצא שליש ומכרה לנכרי לא קדוש בבכורה אבל לר"ה דס"ל שם דקדוש בבכורה דלמפרע קדוש ל"מ המכירה וכיון דהדבר ספק אם הלכה כר"ה ובש"ע ב' דיעות ע"כ אם מכר העובר כשתלד הוה ספק בכור:
ח והנה התוס' הקשו בחולין ס"ט ע"ב מתמורה דבעי הגמ' אמר על הבכור עם יציאת רובו הוה עולה מאי ומשמע דאם אמר ביציאת מיעוטו בודאי מהני ולדברי ר"ה אף ביציאת מיעוטו ל"מ דלמפרע הוא קדוש ונמצא לפ"ז דהרמב"ם סותר א"ע בה' בכורות פסק כר"ה ובה' תמורה, מביא שעם יציאת רובו ל"מ והא אפי' ביציאת מיעוטו ל"מ ומצאתי ברי"ט אלגזי שהקשה כן. אכן אחר העיון ישבתי דעת הרמב"ם והוא דבאמת קו' התוס' יש לישב דכיון דקדושת הגוף לא פקע בכדי א"כ אם אמר עם יציאת מיעוטו לע"ע קודם שיצא רובו קדוש וכיון דקדוש תו לא פקע ומשו"ה אינו קדוש בבכורה משא"כ במכרו לנכרי אמרינן למפרע הוא קדוש ולא יוכל למכרו לו ושמא כיוונו התוס' במ"ש ואולי י"ל לזה אך אמנם לפמ"ש התוס' גיטין מ' ע"ב דהקדש חמץ ושיחרור מפקיע מידי שיעבוד זה דוקא לרבא דס"ל מכאן ולהבא הוא גובה אבל לאביי דס"ל למפרע הוא גובה אין מפקיע מידי שיעבוד הרי דס"ל דאם למפרע שלו ל"ש קדושה לא פקע בכדי וכן כאן אם למפרע הוא קדוש ל"ח הקדש אף ביציאת מיעוטו ע"כ שפיר הקשו התוס' ול"ש לתרץ כדכתיבנא. ואמנם לפמ"ש הפ"י בגיטין בשי' רש"י דאף לאביי מפקיע מידי שיעבוד וע"ש שכ' בעיקר סברתו כיון דמחסרא גוביינא וכיון דלע"ע קדוש לא פקע בכדי לשיטה זו ל"ק קושית התוס' דבאמר עם יציאת מיעוטו לע"ע קדוש וקדושה ל"פ בכדי וכן יסבור הרמב"ם ומיושב קושייתי ודו"ק:
ט ובזה אמרתי ליישב מה שהקשה קצה"ח על הא דבר פדא ור"י דהקדש חל על העוברין הא אין אדם מקדיש דבר שלב"ל והנה על הא דחל קדושת הגוף ל"ק לפמ"ש התוס' קידושין דף ס"ג דקדושת הגוף חל על דבר שלב"ל אך על בר פדא דמתרץ למשנה דכיצד מערימין בקדושת דמים וע"ז קשיא איך חל הא אין מקדיש דבר שלב"ל ולפמ"ש י"ל דלעולם לע"ע א"ח ההקדש רק כשנולד חל קודם יציאת רובא ואי משום דלמפרע הוא קדוש בר פדא לשיטתו דס"ל נדרים כ"ט דקדושת דמים נמי ל"פ בכדי וכיון דחל ל"פ לפטורה מבכורה וזה הערה נפלאה והא דלא מוקי באומר כשתלד ביציאת מעוטו ומיירי בקדושת הגוף דכשתלד יכול להקדיש קדושת הגוף היינו טעמא דלבר פדא דא"י להקדיש עובר מטעם דלא חזי השתא למזבח ה"ה דל"מ אף כשיצא מיעוטא דהרי עכ"פ לא חזי השתא לקרבן ול"ח כלל קדושת הגוף רק קדושת דמים חל דהרי אף לר"ה לע"ע חל הקדושה וכיון דקדושת דמים ל"פ בכדי אף דלר"ה למפרע הוא קדוש במכרו לנכרי מ"מ בהקדישו קדושת דמים נפטרה מן הבכורה ור"י ס"ל קדושת דמים פקע בכדי ובאמת ס"ל אין אדם מקדיש דבר שלב"ל ורק כשתלד חל וכיון שלמפרע הוא קדוש קדושה פקע בכדי והוי בכור וע"כ מוקי לה בקדושת הגוף דחל אף על עובר ואף בדשלב"ל והוא דבר נחמד ודברי התוס' תמורה י' ע"ב ד"ה כי תניא ההוא בקדושת דמים בתי' כיון דנחת לה קדושת דמים נחתה לה קדושת הגוף אין סותרין דברי דכוונת התוס' ע"כ כשיוציא דוקא או כולה דאז יכול להקדיש קדושת הגוף לבר פדא וחייל מעצמו תיכף לא מקודם דאל"כ אין הבנה לקו' הגמ' ומי אלימא קדושת דמים להפקיע מידי בכורה דהרי כאן הוי קדושת הגוף כמו שכתבו התוס' וע"כ כוונת התוס' דאח"כ כשנולד חל דאז משכח רווחא ולא קודם ודוק היטיב כי דברי תוס' תמוהים למעיין שם. ומ"מ ע"כ כוונת התוס' כמ"ש ועכ"פ מיושב קו' הקצה"ח מבר פדא ור"י. אם כי עדיין קשה על הא דהאומר מה שבמעי של זו עולה דשם ע"כ הקדושת דמים חל תיכף במעי אמו והו"ל דשלב"ל מ"מ קו' הקצה"ח מבר פדא מיושב. ולדינא הדבר ספק הלכה כמאן אם כר"ה אם כרבה. ונמצא במכר הולד בעת שהוכר עוברה הולד בכור מספק לפמ"ש דכשיולד ביציאת מיעוטא מכור ונהי דהוא יכול למכרו תיכף ול"ה דשלב"ל מ"מ בלא מכרו רק כשיולד וכשנולד תיכף מכר והוי כיצא שליש ומכרו לנכרי דהוי ספק בכור. אמנם כ"ז בהוכר עוברה אבל במכר קודם שהוכר העובר או קודם שתתעבר בודאי הוא דשלב"ל ואף שמכר לכשתלד ל"מ:
י ובעמדי בזה נלע"ד עפ"י דברי התוס' גיטין מ' ע"ב שהבאתי לעיל דהטעם דקדושת הגוף מפקיע מידי שעבוד משום דקדושת הגוף לא פקעה בכדי יש לישב קו' התוס' ב"ק ל"ג ע"ב אהא דהקדישו מוקדש משום דר' אבהו בשור תם שהקדיש מזיק תיפוק לי' דקדושת הגוף מפקיע מידי שעבוד עיי"ש שתירצו דמיירי בבע"מ א"נ כגון שהקדישו לבדק הבית דמתפיס תמימים לבדק הבית מה שעשה עשוי וזה דוחק לומר שעבר בעשה דמתפיס תמימים ולר"י בפסחים מ"ב הוה לתו"ע ולקי עלי' והא דלא מוקי התוס' בהקדיש זכר לדמי' דנלע"ד פשוט דאינו עובר בעשה היינו משום דהקדיש זכר לדמי' קדוש קדושת הגוף ושוב קדושת הגוף מפקיע מידי שעבוד אמנם לפמ"ש הכסף משנה פט"ו ממעשה הקרבנות סוף ה"ז על קו' הראב"ד בהא דמוקי בנדרים כ"ט דאמר לדמי והרי הקדיש זכר לדמי' קדוש קדושת הגוף ולא פקעה בכדי וכ' דנהי דקדוש קדושת הגוף מ"מ כיון דכ' אקדשי' לדמי' אקדשי' לא חמיר כקדושת הגוף וכי מטי זמן שלשים יום דאסר פקע קדושתי', א"כ לפמ"ש תוס' דמש"ה מפקיע מידי שעבוד משום דלא פקע בכדי י"ל בב"ק מיירי שהקדיש זכר לדמי' אף דקדוש קדושת הגוף מ"מ פקע בכדי ואין מפקיע מידי שעבוד ומ"ה הקדישו מוקדש משום דר' אבהו וזה ישוב נכון. הן אמת שדברי הכ"מ צ"ע מגמ' בשבועות י"א דמקשה אתמידין שלא הוצרכו לציבור דנפדין וכי קדושה שבהן להיכן הלכה ומשני לב ב"ד מתנה עליהן דאם לא הוצרכו יהי' לדמיהן ומקשה והא אמר מר התפיס זכר לדמיו קדוש קדושת הגוף ומה קו' הרי בכה"ג קדושה פקעה בכדי ונפקעה הקדושה כשלא הוצרכה לציבור וצע"ג ושמא ס"ל לכסף משנה דוקא בהקדיש על ל' דאח"כ נפקע הקדושה אבל בב"ד שהתנו דאם לא יצטרכו שיהי' קדוש לדמיו וכיון דמדינא קדוש קדושת הגוף הוה מתנה על מה שכתוב בתורה ול"מ התנאי. אך עיין מעילה י"ב ולד המוקדשין לא תניק וכו' ואחרים מתנדבין כן ופרש"י שמתנין כן הרי דמהני תנאי (וע' מ"ש בסי' על דברי הח"ץ סי' ל"ג ואין להאריך בזה יותר):
יא ונתחיל לתור אחרי ההיתר באחד שמכר עובר אף קודם שב"ל ולא הוכר עובר כלל ואען ואומר הנה אף כי אנן פסקינן דבדבר שלב"ל לא קנה אף כשיבוא לעולם כמו בפירות דקל מ"מ בשמיט ואכל לא מפקינן מיני' ובשמק"ב שם אפי' עשה הגבהה או משיכה וכל קנין וכן פסקינן אפ' תפס שטרו עיין לקמן וא"כ כאן שהבהמה בחצר הנכרי וברשות הנכרי קניא מטעם תפיסה לשיטת רוב הפוסקים ואף דלא מהני תפיסה במעי אמן עכ"פ כשיצא מיעוטו קניא מטעם תפיסה ושוב נפטרת מן הבכורה לשיטות הפוסקים כרבה דבמיעוטו אינו קדוש והנה י"ל לשיטת הפוסקים דעובר חשוב בא לעולם ויכול למכרו מ"מ איך קניא נכרי מטעם חצר ומטעם תפיסה. והרי העובר הוא בהבהמה וכיון דהבהמה אינה שלו הוי ככלים של מוכר ברשות לוקח ואינו בטל אגב רשותו ולא קניא העובר מצד תפיסה. הן אמת דכלים של מוכר ברשות לוקח הוי ספיקא דדינא. ולפי המבואר במחנה אפרים הלכות קנין חצר סי' ט' דדוקא היכא שהוא צריך להוציא מרשות המוכר אמרינן דהכלי לא בטל אגב רשות דהוי ספיקא דדינא ונשאר בחזקתו משא"כ בדבר הפקר אמרינן דהכלי בטל אגב רשות עיי"ש, וא"כ לפי המבואר בהגהות אשר"י ב"מ ס"ו דהא דתפיסה מהני בשמיט ואכל היינו מטעם נתייאשו ואז קונה כקונה מן ההפקר ויאוש בטעות מהני עיין בקצה"ח סי' קמ"ב א"כ לכאורה בקונה מן ההפקר הכלי בטל וקונה שפיר והוי תפיסה אך אמנם התוס' ב"ב פ"ו הקשה על האיבעיא כלים של מוכר ברשות לוקח אי קנה מהא דתנן פרקן והכניסן לתוך ביתו ואס"ד דכלים של, מוכר קניא ברשות לוקח למאי הוצרך פרקן ותירצו וז"ל דדוקא כלי דבטל אגב רשות אבל בהמה לא בטלה עיי"ש וא"כ כאן הבהמה לא בטל אגב רשות ולא קנה העובר: יב והנה לכאורה בלאו הכי לא יוכל לקנות בקנין חצר דהרי החצר נקנה בעל הבהמה כמ"ש הטו"ז סי' קפ"ט הנפקד אין יכול לקנות הפקדון בקנין חצר ובתשו' מהרי"ט וקצה"ח חולקים בזה דבקניית הפקדון חצרו וידו באין כאחד וכיון דהנכרי אינו קונה הבהמה ועדיין החצר נקנה להמפקיד ואיך יכול לקנות העובר אך נ"ל דהא דאמרינן דחצר נפקד נקנה להמפקיד היינו דוקא שהנפקד אינו משתמש בהפקדון משא"כ בשואל כיון שהשואל משתמש בהחפץ נהי נמי דאמרינן דמ"מ יכולין הבעלים להקדיש דכל היכא דאיתא ברשותא דמרי איתא אבל מ"מ רשות השואל אינו נקנה להמשאיל ואדרבה הבהמה נקנה להשואל והוא ברור בסברא תדע דהרי קונין בכלי שאול עיין ב"ב פ"ז במדת סרסר וכלים מטעם חצר וא"כ איך נאמר דבכלי שאינו שלו קונה ובמקום הכלי שהוא באמת שלו אינו קונה.. א"כ כיון שהנכרי משתמש בהבהמה ומותר לו להשתמש בה הוה החצר שהבהמה עומדת שלו. ולא של בעל הבהמה ונהי שהבהמה הוה חצר מהלכת מ"מ אולי החצר גופי' קונה העובר לנכרי והנה יש להסתפק כעין זה אם נתן גט ביד עבדה העומד בחצרה אם קונה אם לאו מ' נימא דחצר לא בטיל אגב חצר וכיון דהעבד חצר מהלך לא יקנה החצר או קנה ומקום הספק שבטור אה"ע קל"ט איתא בנתן גט ביד עבדה אינו גט עד שיגיע לידה ואולי בבא העבד לחצירה מיהת ג"כ שם אך שם י"ל הטעם דהוי בטלי גיטך מעל גבי קרקע כיון שבא אח"כ לחצירה וע' ב"מ ט' ע"ב דל"מ משיכת, בהמה לקנות הכלים דהוה חצר מהלכת מ"מ י"ל דחצר מהני לקנות הכלים וע' שטמ"ק ב"מ שם שכ' בקו' הגמ' מקלתה דלא ליקני דהיא מהלכת וז"ל דקלתה מבטלת כח הקרקע דקנין חצר דאורייתא וקנין ד' אמות תקנת חכמים דאין הקרקע קונה לה וקלתה הוי' חצר מהלכת משמע דאם חצר דאורייתא אין קנין מבטל קנין על כן בנתן גט ביד עבדה בחצרה מגורשת ולפ"ז כאן כיון שהחצר הוא שלו קניא בתורת חצר תיכף שהוכר עוברה דהוי לשיטת הרמב"ם וא"ז ורוב מהאחרונים וכן לשיטת רשב"ם ב"ב הוה דשב"ל ולשמואל ביבמות ס"ז אף שס"ל אין אדם מדשלב"ל עובר הוה כבא לעולם ובפרט בעובר בהמה בודאי הוה דשב"ל כנ"ל ומהני תפיסה וקניא השמוט ואכיל והחצר הוי כתפיסה וע' ירושלמי קדושין פ"א משוך בהמה לקנות ולדותי' ל"ק אם הית' עוברה עשו אותה כמשאה וקנה ומבואר דעובר הוא כבא לעולם וזה ראיה ברורה אך לשיטת הפוסקים דעובר ל"ה דשב"ל מ"מ משמע לי מסברא דבכלו לו חדשיו הוה כבא לעולם וכן משמע מרמב"ם פ"ד דתמורה ובכסף משנה ה"ג דאף אם וולדי קדשים בהויתן הן קדושים מ"מ בכלה לו חדשיו הן קדושים אף קודם שנולדו מדקרי לי' הוויתן משמע דאז הוי כילוד ואף אם לא נאמר כן אבל מ"מ לכשתלד במיעוט קמא דאז לסברת הקצה"ח שהבאתי דזה הוי לידה ובפרט אם יש לידה לאברים קניא החצר מצד תפיסה והוי שלו ולא קדוש בבכורה לרבה ונמצא דאף במכר קודם שבא לעולם כלל הוי ספק בכור מהני טעמא דכתיבנא ודע דמה שהצרכתי לדחוק בהקנין אם אין הבהמה מפסקת בין העובר והחצר זה דוקא אם עובר לאו ירך אמו הוא והוה כגוף אחר אבל אם עובר ירך אמו הוי כאחד מאבריו ואם שייך קנין בו שייך נמי תפיסא וקניא החצר מטעם תפיסה כקונה אחד מאבריו. ולפמ"ש הקצה"ח בסי' ר"ב בביאור רחב דתפיסה מהני אף בחצר מהלך ודוקא קנין לא מהני אבל לא בתפיסה א"כ כאן להוי כתפיסה דהבהמה הוה כשאול לנכרי וקונה ע"י הבהמה דהוה כחצר השאול הולד וליקני מתורת חצר. אף מהלכת אך באמת ז"א דדוקא תפיסה מטעם ספק מהני בחצר מהלכת כיון דמ"מ תפיס בה ומספק אין להוציא. אך תפיסה בדבר שלב"ל בודאי צריך קנין גמור ולא מהני בחצר מהלכת דל"ה ספק כלל רק וודאי אינו שלו ובעי מקום הראוי לקנין ודוק:
יג והנה י"ל אף אם חצר ל"ק בנכרי מ"מ נראה לי מצד אחר להתיר הבכור. עפ"י מה שכתב הגהות אשר"י ב"מ פ"א דעיקר מאי דמהני תפיסה בפירות דקל אף דמחילה ונתינה בטעות לא מהני מ"מ כאן בודאי המוכר נתייאש מיד שבא לעולם דהרי הוא סבר שקנאו הלוקח ממילא דהלוקח קנאו ביאוש ואף דהוי יאוש בטעות מ"מ כל יאוש הוי בטעות ומהני ועיין בקצה"ח סי' קמ"ב משא"כ במקח בטעות והוא ברשותו ל"מ יאוש על כל דבר שהוא ברשותו כמו שכתב הרמב"ן הובא בשמק"ב ב"מ כן נ"ל בהבנת דברי הגהות אשר"י א"כ לפי מה שכתב בתשו' עבודת הגרשוני דהפקר פטור מן הבכורה וכן מבואר בתוספתא א"כ הכא משבא לעולם דהיינו לשיטת רש"י והרמב"ם בהוכר עוברה וכן לשיטת רוב האחרונים נתייאש או הפקיר העובר לסברת הגהות אשרי ונהי דלא זכה בה הנכרי דחצר לא קניא מ"מ הפקר פטור מן הבכורה ואולי יאוש מהני אף בדבר שלב"ל כמו דמהני יאוש לדבר שאינו ברשותו עיין קצה"ח סי' ת"ו וכיון דהפקירו או נתייאשו פטור מן הבכורה. ואף דבתשו' עבודת הגרשוני אסר עכ"פ בהפקר מדרבנן משום הערמה עיי"ש מ"מ נראה לי דזה דוקא בלא עשה שום קנין רק הפקר בזה חיישינן לערמה דלא הפקיר בלב שלם כמו בחמץ בפסח. משא"כ במכר רק דלא קנהו אם הוא הפקירו בודאי פטור מן הבכורה ואף אם נאמר דעובר הוי דשלב"ל ואף בכלו לו חדשיו מ"מ ביצא מיעוט ראשון חל היאוש וההפקר ותליא שוב במה שהארכתי לעיל בפלוגתא דרבה ורב הונא. אמנם י"ל דיאוש אינו פוטר מן הבכורה כעין שכ' תוס' ב"ק ס"ט דיאוש אינו פוטר ממעשר וי"ל הטעם דל"ק רק בבא ליד זוכה ומ"ה הוה כמתנה ודו"ק אמנם זה לא תקשי איך מהני יאוש כיון שהוא בבהמה שלו והוא תחת ידו ורשותו כדעת הרמב"ן דלפמ"ש במחנה אפרים בה' מכירה קנין חצר סי' ח' דהא דאין יאוש מועיל תחת יד שומר הוא דוקא בשומר שכר דהוא כפועל אבל לא בשומר חנם ובזה אמינא דכ"ש דבשואל מהני יאוש. דהוא בודאי ל"ה כפועל ומש"ה כאן ל"ה ברשותו לענין זה ומהני יאוש דאף שכתבתי דדינו כאומן לענין אומן קונה בשבח כלי מ"מ כיון שמשתמש בהבהמה דינו כשואל לענין זה:
יד והנה בדברי הגהות אשר"י דב"מ הנ"ל יש לישב הא דאמרי' בקדושין ס"ב דרבי ס"ל אדם מקנה דשלב"ל מכתב לעבד לכשאקחך תהא עצמך קנויה לך מעכשיו דקשה דלמא ס"ל אא"מ דשלב"ל ורק השטר בעין אף אם אין אדם מקנה דשלב"ל יוצא לחירות דהוי כשמיט ואכל הואיל ונקט שטרא וכדאיתא בח"מ סי' ר"ט יעיי"ש וכן הואיל דהוא תפיס בעצמו ולפמ"ש הגהות אשר"י דהטעם הוא בשמיט ואכל דמהני ולא אמרינן דהוי מחילה בטעות משום דהוי יאוש מיושב כאן בגט שחרור בודאי לא מהני כיון דהוא אינו נותן הגט מידו ליד העבד רק הוא קונה כקונה מן ההפקר הוי כטלי גיטך מעל גבי קרקע ומש"ה לא מהני השחרור וע"כ ס"ל אדם מקנה דשלב"ל. ולפמ"ש הקצה"ח בקונטרס הספיקות דבקרקעות לא מהני שוב תפיסה ועבד הוקש' לקרקעות ומ"ה לא מהני תפיסה אך אין תפיסה זו דומה לכל תפיסה דשם הוא מצד ספק וכאן צריך קנין עוד י"ל בישוב הקו' דרבי ס"ל נתייאשתי מפלוני עבדי אין לו תקנה אלא בשטר עיין גיטין ל"ט ומש"ה דייק הגמ' דס"ל אדם מקנה דשלב"ל דאין לומר דלעולם אין אדם מקנה דשלב"ל ורק מטעם תפיסה הרי הוי קנין בטעות ומטעם יאוש לא מהני כנ"ל ולפענ"ד נראה כי הגהות אשר"י חולק על דין בעל העיטור דתפיס שטרא מהני אף בדשלב"ל לדברי הגהות אשר"י דתפיסה מהני מטעם יאוש והפקר הרי אין יאוש מועיל בשטרא ולא בהפקר ומה"ט. מבואר בסי' ס"ו ס' ט' דהזוכה בשטר הפקר לא קנה החוב דבעינן מסירה מיד ליד ודעת אחרת מקנה אותו. ולפ"ז צע"ק על הרמ"א איך פסק כעיטור דמהני תפיסתו שטר ולא חש לדברי הגהות אשר"י ואם נימא דיאוש הוה הפקר מדעת דחשיב' דעת אחרת מקנה דלא מהני עד דאתי ליד זוכה יש לישב קצת וע' קצה"ח סי' קמ"ב דלא ס"ל דהוה דעת אחרת מקנה ואולי מיושב בזה קושית זקיני הש"ך בסי' ס"ו שהקשה על הרמ"א והמחבר איך משכחת לה האי דינא דאין קונין שטרות מהפקר והרי בלא"ה ליכא כתובה להנ"ל מיושב דהמחבר בא להוציא מדברי העיטור ומיירי בכתב שטר מכירה על כתובת אמו ומסר לו השטר מכירה והכתובה ואח"כ מתה אמו והנה כתובה יש ומ"מ לא מהני דהוי דשלב"ל וה"א דהוא יקנה הכתובה מתורת הפקר אף דהוי מחילה בטעות כנ"ל ע"ז קאמר דלא מהני דבעינן כתיבה ומסירה מיד ליד ודעת אחרת מקנה ולכן לא קנה הכתובה ולדברי הגהות אשר"י מיושב מה שקשה במאי דמקשה ב"מ י"ז מכדי לוקח במאי קנה בהאי שטרא האי שטרא חספא הוא ולדברי העיטור לפמ"ש הט"ז אף שטר קודם שבא לעולם נמי מהני וכבר הקשה כן בנתיבות ולהנ"ל מיושב דבשטרות אין קונה ביאוש והפקר ודוק היטיב:
טו ועתה אבאר עוד צד היתר היותר פשוט והוא לצרף להיתר לשיטת מהר"ם אלשיך בתשובתו שכתב דמש"ה אי שמיט ואכיל לא מפקינן מיני' מצד דמספקינן שמא הקנה לו דקל לפירותיו הובא בקצה"ח וחלק עליו אמרתי לבאר דבר זה קצת. והנה בעיקר קושיתו על שיטת הר"מ אלשיך דאם כן מאי מקשה בגמ' דרב נחמן אדר"נ משום מחילה בטעות והרי הטעם לאו משום מחילה רק מצד ספיקא בתופס דאולי הקנה לו המקום הנה יש ליישב בג' אופנים א' או דהגמ' משני הכא זביני התם הלואה כונתו דכאן גבי זביני יש ספק שמא הקנה לו דקל לפירותיו ומ"ה מהני תפיסה ויתיישב קושית התוס' דלעולם ר"נ ס"ל מחילה בטעות ל"ה מחילה ורק הטעם כאן משום ספק הנ"ל הב' דהגמ' מקש' שפיר לשיטת ר"נ דלא ס"ל כאן הטעם משום ספק דלפמ"ש התוס' בכתובות כ' לרב נחמן תפיסת ספק מהני רק היכא שהוא טוען ברי או היכא שתפס קודם שנולד הספק וכאן אינו טוען ברי ותפיס לאחר שנולד הספק וע"כ טעמא דרב נחמן משום מחילה בטעות ומקשה שפיר אך אנן ס"ל דתפיסה ברשות מהני ומ"ה מהני התפיסה וזה ס"ל למהר"ם אלשיך ובזה יומתק החילוק בין פירות דקל למעות דבמעות כיון שתפס הגוף והפירות לא מהני תפיסה לפירות כיון שצריך לתת הגוף חייב ליתן הפירות ג"כ כמו שכתב התוס' ב"ב ל"ג לענין מגו דלא מהני ע' טור ח"מ משא"כ בפירות דקל לא תפיס רק הפירות ומהני תפיסת הספק:
טו ועוד בה שלשי' ע"פ מה שראיתי במהרי"ט בחידושיו לקדושין ס"ב דהא דס"ל לר"מ בפירות דקל דקונה אף דס"ל דבעי עבידי דאתי והגוף יהי' בעולם ועוד דאם בפירות דקל קני אף שלא בא לעולם כלל א"כ אף בקדושין יהי' הקדושין אף בלא הוכר עוברה כלל ותירץ דשם הטעם דר"מ משום דהוי כמקנה לו דקל לפירותיו משא"כ בקדושין האם אינה יכול לקדשה וכבר תמהתי עליו דא"כ אמאי ס"ל לר"ה בפירות דקל דיכול לחזור אף לר"מ קודם שבא לעולם כלל ואטו אם קונה דקל לפירותיו יכול לחזור. וישבתי דלכאורה דברי מהרי"ט בלא"ה מרפסין איגרא מגמ' כתובות דקאמר שם ריש לקיש טעמא דר"מ דנעשה כאומר וכו' וס"ל לר"מ אין אדם מוציא דבריו לבטלה ומקשה לר"מ הו לית לי' אדם מקדיש דבר שלב"ל והתנן האומר כו' ומתרץ מההיא אין כו'. ולדברי מהרי"ט באמת בשלמא שם בלאחר שאתגייר הגוף בעולם אית לי' אדם מקדיש דשלב"ל משא"כ במעשה ידיה דאין בעולם כלל ס"ל לר"מ אין אדם מקדיש דשלב"ל ואין אדם מוציא דבריו לבטלה בודאי הקדיש ידיו לעושיהם כמ"ש המהרי"ט בפירות דקל והראי' דבקדושין ובתרומה כיון דלא שייך זה אין אדם מדשלב"ל והוא תמוה. ופירשתי דבאמת פירש מהרי"ט דברי הגמ' מההוא אין כיון דהגוף בעולם מהא ליכא למשמע מינה ובאמת ס"ל לר"ל אליבא דר"מ אין אדם מקדיש דשלב"ל ורק היכא דשייך דקל לפירותיו והוא נכון וכדמות פירוש זה מצאתי בשמ"ק בב"מ וכיון שהוקשה לו להמהרי"ט בסוגיא דקדושין אמאי לא מהני בקדושין אף קודם שב"ל כלל ומש"ה תירץ דהסוגיא אזל' אליבא דר"ל שם דס"ל אליבא דר"מ בדבר שלב"ל כלל משום אין אדם מוציא דבריו לבטלה והקנה לו דקל לפירותיו ובדבר שב"ל קצת ר"ה לשיטתו דס"ל לר"מ אמדשלב"ל כלל בכתובות, א"כ אין זה לבטלה דהרי מהני כשבא ומש"ה הקנה דקל לפירותיו וע"כ ס"ל דיכול לחזור קודם שבא לעולם משא"כ לר"ל בדבר שלב"ל כלל אין יכול להקדיש אף כשיבא לעולם וא"כ הוי לבטלה וע"כ הקנה דקל לפירותיו ותיכף אינו יכול לחזור בו ודוק כי הוא נחמד:
יז ובזה יש לישב קו' הפנ"י אהא דאמרינן בקדושין דבשאינה מעוברת אפי' לר"מ ל"ה קדושין והרי בפירות דקל דלא בא לעולם כלל ס"ל לר"מ אדם מקנה דשלב"ל בקדושין ס"ב ע"ב ד"ה שם אמר רבה שהקשה הא דאמרינן בעלמא אימר דאמר ר"מ כגון בפירות דקל ופירש"י עד שלא חנטו והיכי אשכחן דאמר ר"מ בדבר שלב"ל כלל הרי דוקא בלאחר שאתגייר ס"ל לר"מ דהוה הגוף בעולם ויותר קשה הא דאמרינן בקידושין דבשאינה מעוברת אפי' ר"מ מודה דל"ה קדושין באומר אם תלד אשתך נקבה והרי בפירות דקל אפי' לא חנטה ס"ל לר"מ אדם מקנה דשלב"ל להנ"ל ניחא דהא דאמרינן בפירות דקל לר"מ הוא לר"ה וס"ל לר"ה אף בשלב"ל כלל ס"ל לר"מ אדם מקנה דשלב"ל מדס"ל במקדיש מעשה יד' אשתו קדוש. וסוגיא דקדושין אתיא כר"ל דבמקדיש מעשה ידי אשתו הטעם משום דאין אדם מוציא דבריו לבטלה כנ"ל והוה כאומר יקדשו ידי וזה לא שייך במקדש עובר. וכן מיושב קו' תוס' דקי"ל משנת ר' אלעזר בן יעקב קב ונקי וקי"ל כר' נחמן ובזה מיושב דבדשב"ל קצת כגון בעובר שהוכר עוברה בזה פסקינן כר' אלעזר בן יעקב ובדשלב"ל כלל כגון בפירות דקל קודם חנטה בזה אף ר' אלעזר בן יעקב ס"ל דאין אדם מקדיש דשב"ל וטעמא דר' מאיר דאין אדם מוציא דבריו לבטלה בזה ל"ס לי' כותיה עכ"פ נ"מ גדולה בדברי מהרי"ט דלדידיה בפירות דקל בודאי אינו יכול לחזור קודם שב"ל דלא כרב הונא רק כר"ל. ועכ"פ רב הונא דקאמר דיכול לחזור דלא ס"ל נעשה כאומר משום דס"ל דמהני הקדש כשיבוא לעולם ואין בזה מוציא דבריו לבטלה. וכיון דאמר לי' ר' נחמן מודינא לך משמע דטעמא דר' נחמן לא משום ספק דקל לפירותיו דאל"כ תהוי לר' נחמן עדיפא מרב הונא דלר' הונא יכול לחזור, קודם שב"ל ולר' נחמן הוי ספק שמא הקניהו לו דקל לפירותיו ואינו יכול לחזור אף קודם שב"ל וע"כ הטעם הוא משום מחילה בטעות ומקשה שפיר. אך המהר"ם אלשיך ס"ל הלכה כר' נחמן ולא מטעמו. דטעמא דידן משום ספק שמא הקניהו לו דקל לפירותיו: יח עוד יש לישב בדרך זה דע"כ זה שמקשה הגמ' ממחילה בטעות בודאי ס"ל לגמרא דר' נחמן מיירי בסתמא אף אם לא ידע הלוקח דאין אדם מקנה דשב"ל דאי מיירי דוקא בידע הלוקח איך חשוב ליה מחילה בטעות הרי ידע דיכול לחזור ואעפ"כ לא חזר וע"כ מיירי בלא ידע ובכה"ג לא שייך, אין אדם מוציא דבריו לבטלה דהוא סבר אין זה לבטלה דהוה סבר דיכול להקנות ולא הי' צריך להקנות הדקל לפירותיו וע"כ בזה לא שייך טעם מהר"ם אלשיך וע"כ הטעם משום מחילה בטעות ומקשה שפיר ומהר"ם אלשיך קאמר ליתר שאת אף שידע שייך נמי הטעם שמא הקנה דקל לפירותיו משום אין אדם מוציא דבריו לבטלה. הן אמת דתי' זה אינו עולה יפה דאנן לא פסקינן אין אדם מוציא דבריו לבטלה.. אך ע' שעה"מ סוף ה' נדרים שכ' בשם הריטב"א דהיכא שאין בו שינוי לשון קיי"ל אין אדם מוציא דבריו לבטלה ומ"מ כבר הראיתי לדעת כי ברוב יש לישב דברי מהר"ם אלשיך. ונמצא דלדבריו בודאי כאן מהני תפיסה. אף אחר שנולד דהוי ספק אסור שמא הקנה לו הבהמה לעוברה ובתפיסה כי האי דהוי ספק עכ"פ לא בעינן מקום הראוי לקנין לשיטת הקצה"ח סי' ר"ב שהובא לעיל וקונה חצר. אף בגוי ואף חצר מהלכת. ומש"ה י"ל דקניא קודם שנולד במעי אמן וע"כ הוי ספק בכור בלי שום פקפוק לדעתי. הן אמת כי בעסק תפיסה בגוי יש לשדות נרגא לפי מה דנמצא בפוסקים ובהרב המגיד הובא בב"ש סי' ד' ס"ק נ"ה דעכו"ם אין לו חזקה ומ"ה בנמצא הלך אחר הרוב אף לחייבו נזק שלם ולפי זה, לא מהני תפיסתו לפי מה שכתב מהר"י באסן דאמאי ספק ממונא לקולא והרי הוא ספק גזל ותי' דאם מוציא ממון איכא ספק גזל למוציא ומ"ה ממונא היכא דקיימא תיקום. ולפ"ז בספק בין ישראל לגוי הישראל מוציא מספק. ואי משום גזל הרי מדאורייתא מותר ואי משום דמ"מ מדרבנן אסור ספיקא דרבנן לקולא משא"כ אם ישאר הממון בעכו"ם העכו"ם אסור לגזול לישראל דהוי משבע מצות. והוי ספק דאורייתא וכיון דלזה ספק דרבנן ולזה ספק דאורייתא מוציאין מספק א"כ אף כאן אולי לא מהני תפיסתו אבל מסתימת דברי הפוסקים לא משמע כן. ועוד דאנן פסקינן גזל נכרי אסור מדאורייתא ויש לו תקנת ממון ועיין תשו' מהר"ם מלובלין לענין בכור פסק להדיא דמהני תפיסת העכו"ם בשגם שי"ל דנכרי אין מוזהר על הספק דדוקא לישראל אסור ספק מן התורה מדחייב אשם תלוי ולא נכרי על כן ל"ש הסברא וכן כ' בנחלת יעקב להגאון מליסא בתשובה סי' ג' נכרי אין מוזהר על הספק. וה"ה מקום עוד להתיר מטעם דמ"מ בדיניהם כ הולד וכתשו' משאת בנימין והאחרונים פסקו כן בתשובתם דלא כמג"א כאן בדבר שלב"ל י"ל כן. אך י"ל דקנין בדיניהם הוי כקנין סטימתא מנהג המדינה. ולפ"מ שהובא בב"י יו"ד סי' רס"ד ב' דיעות. אי מהני סתימותא בדבר שלב"ל י"ל דתליא בזה. אך עכ"פ תופס מיקרי כיוון שבדיניהם קני והוי כתפיסה ובדבר שלב"ל מהני תפיסה יש ג"כ לצרף להיתר:
ז אחר אחרון אני בא בהיתר אחד חדש והוא דאני אומר דאף דמעות אין קונות מ"מ אם מקנה אח"כ במשיכה קונה למפרע הנה אביי ס"ל למפרע הוא גובה והקשה בצל"ח אם אמרינן משיכה קונה איך שייך למפרע הוא גובה הרי מעות אין קונין ובמה קנה בשעת הלואה אם לא במעות אמת יפה הקשה דשם הר' בישראל אמרינן שם להדיא למפרע הוא גובה למ"ד דנכרי במשיכה הא לישראל בכסף ועכ"פ מדרבנן בישראל בודאי לא מהני כסף. וכן למ"ד לעכו"ם בכסף בישראל במשיכה דאורייתא ובמה קונה למפרע אך באמת לא קשה דאני אומר דבזה קונה דהרי בשעה שנתן המעות נשתעבדו כל נכסיו קרקע ומטלטלין וקרקע נקנית בכסף. וה"ה דמשתעבדין כל נכסיו בכסף אגב קרקע. ואח"כ כשגובה גובה למפרע. ואיגלא מלתא ששיעבוד הי' קנין למפרע ואין לומר דשוב איגלא דרק חפץ זה משיעבוד זה לא אמרינן רק כל הקרקעות והמטלטלין נשתעבדו וזה קנה למפרע זה אמרתי לחלק דלרבא באפותקי לא מצינן לתרוצי דבאפותיקי כיון שרק קרקע נשתעבד או החפץ ששיעבד ולא שאר נכסיו שוב אינה קונה בכסף אין כאן אגב ומש"ה הוצרך לאוקמי בשהרהינו עכ"פ אני אומר היכי שקנה כסף לשיטת האומר דאף דלא קני החפץ המוכר קונה המעות עיין תוס' בבא מציעא מ"ב ובפרט לר' יוחנן א"כ נשתעבדו כל נכסיו מקרקעי ומטלטלי עבור החוב ואם חוזר וגובהו ונותן לו החפץ בחובו קנה אותו למפרע בתורת נ"ם חוב דלמפרע הוא גובה לאביי ורק הנ"מ במה שלא קנה שמעות אין קונה במה שיכול ליתן לו המעות בחזרה ולחזור מהמקח אבל אם מגבהו בסוף קונה למפרע ואין להקשות קו' הצל"ח דבמה קנה כיון שמעות אין קונה דכיון דכל הנכסים נשתעבדים קרקע ומטלטלין באגב משתעבדי הנכסים וא"כ למפרע קנה דהוי למפרע כקרקע בשכירות ומטלטלין במכירה ולפ"ז ולפי המבואר בש"ך סי' ק"ג ובתומים שם בשם בעה"ת דאף לרבא ס"ל למפרע הוא גובה בהגיע הזמן פרעון ודוקא בלא הגיע הזמן פליגי אביי ורבא עיין שם ולפ"ז נ"ל דבקונה במעות אם מעות אין קונה כל רגע ורגע הו' הגיע זמן פרעון דהרי יכול לתבעו כל רגע ורגע החזר לי מעותי או חפצי וזה פשוט ועיין תוס' בבא מציעא כ"ט ע"א מזה א"כ אף רבא ס"ל למפרע הוא גובה ומש"ה ברור דאם קנה במעות והעובר קונה המעות ולשיטת הרי"ף ודאי הוי לוה. ולדעת התוס' הוא רק לר' יוחנן המוכר קונה המעות, משום לוה ואשתעבדו נכסים ואח"כ כשנותן לו בתורת גוביינא אף רבא מודה למפרע הוא גובה והוה למפרע שלו כנ"ל ורק שיכול לחזור וליתן לו דבר אחר כיון דלא קנה החפץ אבל אם נותן לו בתורת גביינא קניא למפרע:
ובזה ישבתי לנכון קושיות התוס' ע"ז ע"א שהקשו למסקנא דכייל ורמי מנא דנכרי ולעולם משיכה קונה א"כ מעות אין קונות וא"כ איך מותר ליקח המעות לפ"ז הרי לע"ע אין קונין רק אח"כ והוי דמי איסור הנאה עיי"ש ולפמ"ש הדבר נכון דאם יקחו המעות מקודם הגוי והיה לו חוב עליהם אם מעות אינו קונה ואח"כ כשיגבה הוה למפרע שלו ואז הוה היתר ואין זה דמי איסור וזה דרך נכון [וכבר הזכרתי מזה בספרי לא"ח י' ק"ז אות ח'] אמת דבגוי כיון דלא קנה מדאורייתא י"ל דלא קנה המעות ואין הוא לוה עליהם ולא נשתעבדו הנכסים מ"מ י"ל דהוה לוה ואישתעבדו הנכסים. ולפ"ז יהי' היתר בחמץ שקנה הגוי במעות שימשך אח"כ בפסח ואז למפרע הוא גובה אמת בפסח מ"מ אסור דהוה כאלו קיבל עליו אחריות ע' בהרא"ש ובש"ע ומצאתי כי גם ש"ב הגאון מליסא כ' קצת כעין זה בנתיבות סי' קצ"ט ס"ק ב' לענין אי קונין במלוה וכ"ש בדבר שלב"ל דאף אם נימא דבקנה במעות כסף אינו קונה אין המוכר רשאי להשתמש במעות אבל במוכר דבר שלב"ל ודאי מותר המוכר להשתמש במעות ועי' קצה"ח סי' ס"ו ס"ק צ' ואני מצאתי אס' מפורש בזה והוא בבא בתרא קנ"ט לענין דבן הבן מוציא מיד הלקוחות הקשו דבלא"ה המכירה לאו מכירה הוא דאין אדם מקנה דשלב"ל ותירצו י"ל לענין שיעבוד דנהי דאין אדם מוכר דשלב"ל אבל מ"מ נשתעבדו הנכסים ואדם משעבד דבר שלב"ל עיי"ש הרי דהוא מותר להשתמש במעות דאל"כ לא נשתעבדו הנכסים דלוה. ולפ"ז לפי מה שביארתי דהוא יכול כל רגע לתבוע המעות ואף רבא מודה לסברת בעה"ת א"כ אשכחינן פתרא דאם קנה דשלב"ל לשטת הסוברים דמשעבד דשלב"ל אינו יכול לחזור דעדיף מקנין לר"מ ותיכף קנה השיעבוד ע' תומים ובש"ך א"כ כיון דלמפרע הוא גובה קנה למפרע אם יגבהו לבסוף דנהי דיכול ליתן דבר אחר דלא קנה החפץ אבל מ"מ בנותן לו בתורת גביינא קניא למפרע ואף אם נאמר דלמפרע קונה רק משבא לעולם עכ"פ משעה שבא לעולם קנה ודוק ודברי הפוסקים שכ' דבעי קנין ובגביית קרקע אדרכתא והורדה ע' קצה"ח סי' ק"א אין סותרין זה ובכל בע"ח בעי קנין בשעת גביינא אף לאביי ואח"כ כשגבאו קנה למפרע אעפ"כ הוצרך בגמ' לומר בשמיט ואכיל מטעם מחילה בטעות דהרי לא הגבהו רק שסבר שקנה ועתה רוצה לחזור ולאמר אני נותן לך דבר אחר בחובך ע"כ הוצרך לומר מחילה אבל מ"מ כשמגבהו לבסוף קונה למפרע נמצא לענין בכור אם מכר העובר במעות אף אם לא קנה במעות דהוא בשלב"ל מ"מ בתורת קנין אג"ק נשתעבדו נכסי המוכר ואח"כ כשנותן להנכרי שעובר ומגבהו בחובו קונה אותו למפרע בחובו ושוב הראו לי שבספר טורי אבן הרגיש בסברא זו אבל לא ביאר כל הצורך ות"ל עשיתי סמוכים וטעמים בכל הני טעמא הוריתי להתיר ע"י שיצוה לנכרי שיאמר לנכרי השני שיעשה מום ויראהו לב"ד. ואז מותר בפשיטות: