שות בית יצחק· רבי יצחק יהודה שמלקיש
יו"ד ח"ב · סימן קכו
ב"ה ברעזאן לפ"ק:
שאלה באחד שהיה לו פרה מבכרת והפרה עמדה ברשות הנכרי לפטמה ומכר הישראל הפרה והוציא הבהמה לחוץ ועשה האנדשלאג ונתן להקונה על מהריטש. ויען לא הי' להעכו"ם מעות. אמר שיביא לו אח"כ דרויף והלכה אח"כ הבהמה למקומה ע"י הנכרי אך לא מסרה בידו להנכרי ולא לקח אצל העכו"ם דרויף וילדה הבהמה ברשות הנכרי. אם הולד קדוש בבכורה: א תשובה מקור הדין מבואר בש"ע דלכתחילה בעינן כסף וגם משיכה ואם חצר קונה בנכרי ואם בדיעבד מהני קנין משיכה וכן אף אם משיכה מהני מ"מ כיון דרצה ליתן לו דרויף ואמר לו שיביא לו הרי סמך עצמו על קנין דרויף. ואין דעתו לקנות במשיכה וכן אף אי חצר קונה בגוי כיון דמעיקרא עמדה ברשות הנכרי וחצר הנפקד נקנה למפקיד ול"מ, כמ"ש הט"ז סי' קפ"ט כ"ז יש לבאר. והנה אי חצר קונה בנכרי העיר הברכת הזבח דחצר מטעם שליחות ואין שליחות לנכרי. ושארי הגאון מליסא חולק עליו במקור חיים ובנתיבות סי' ר' וחילק בין קטן לגדול. והוא דבגדול הוי חצר המשתמרת מטעם יד ובקטן דל"ש לומר כן דמה שנותן לקטן כאבידה מדעת דמי ול"ה משתמר ל"מ מטעם יד עיי"ש באריכות. ולפענ"ד תמוהין דבריו בזה דבב"מ י' אמרינן לר"ל קטנה אין לה חצר דחצר משום שליחות. והקשו בגמ' מגניבה ואס"ד חצר משום שליחות א"כ מצינו שליח לד"ע ולכאורה קשיא לשיטת הרא"ש בב"מ דחצר בעומד בצדו הוא משום יד מאי הקשו מגנבה ודלמא שם מיירי בעומד בצדו ומשום יד. והרי רש"י פירש ונעל בפניה וע"כ עמד בצדו. וצ"ל דכיון דר"ל אמר קטנה אין לה חצר ומשמע דליכא גונא דמהני וא"א דעומד בצדו לדידיה משום יד מהני נמי בקטנה וע"כ לדידיה בכ"מ משום שליחות אף בעומד בצדו ומקשה שפיר מגניבה. ומעתה אס"ד כסברת המק"ח הנ"ל ודלמא ס"ל לר"ל דוקא בקטנה ל"מ חצר. לא משום יד דהוה תמיד חצר שאינו משתמר בקטן ול"מ ולא משום שליחות משא"כ בגניבה מיירי מטעם יד ובמשתמר ומאי הקשו לר"ל וע"כ דאין חילוק במשתמר בין גדול לקטן דלא כהמק"ח והוא ראי' ברורה ואולי י"ל דיש תרי ריבוים בגניבה כמ"ש הראב"ד אך דא"כ תקשי נמי לר"י וע"כ לדידי' כולה מטעם יד בגנבה וה"ה לר"ל י"ל דבגנבה מטעם יד במשתמר כנ"ל וע"כ דלא כהמק"ח. וגם מה שתירץ הגאון מליסא דמאי דמקשה בע"ז ותקני ליה כליו ע"פ הנ"ל דמיירי בעומד בצדו או במשתמר ומהני מטעם יד צ"ע דהתוס' גיטין ע"ט הקשו על רש"י שפי' דבכלי אינו קונה באויר דאינו עשוי לשמור והקשו מע"ז מכי מטא לאוירא קניא ותי' בקצה"ח ובפנ"י דבגיטין בעי חצר המשתמר דחוב היא לה ומ"ה לא מהני באויר משא"כ במכר ומתנה דל"ב שימור כלל ואויר כלי נמי קונה עיי"ש. ומעתה הק"ל ול"ש כתי' הגאון מליסא דמהני מטעם יד דהוי חצר המשתמר דהרי הגמ' הקשו מאויר ול"ה משתמר וע"כ מטעם שליחות והק"ל ודו"ק ועיין בטיב גיטין שם מייתי דברי הקצה"ח והקשה עליו דהא דמהני משתמר לדעת המוכר ל"מ בגוי כמ"ש הקצה"ח בסי' רע"ה ובמח"כ לא הרגיש דאם אויר לא הוי משתמר ל"ה משתמר כלל לא דל"ה משתמר ללוקח ורק דהקצה"ח קאי לשיטת השטמ"ק דל"ב משתמר כלל בדעת אחרת ועי"ש ובזה סרה קושיתו ודו"ק ועכ"פ דברי המק"ח דהוי חצר המשתמר לא יעמדו נכון בזה. בשגם דלדעתי זה דקטן אינו יכול לשמור היינו דוקא בשל אחר ומש"ה אמרינן בב"מ דבאבידה מדעת דמי משא"כ בשלו כמו דאמרינן דקטן יכול לזכות כן יכול לשמור שלו ומ"ה אית ליה חצר המשתמר ודו"ק. ודלא כהגאון מליסא:
ב ומשנ"ל בעיקר הקו' מע"ז דמקשה ותיקני ליה כליו לשיטת הברכת הזבח הוא דבאמת כבר הקשיתי על עיקר דברי הברכת הזבח מדברי התוס' ב"מ ע"א ד"ה בשלמא דמבואר שם דבמזכה לאחד הוא שלוחו של המזכה ולא של הזוכה עיי"ש ובמוכר לנכרי ומזכה לי' ע"י חצירו החצר שליחו של המוכר. והמוכר ישראל הוא ומאי הקשה הברכת הזבח. ואך דמ"מ יפה הקשה דאי אפשר להיות שלוחו של המוכר דהרי החצר הוא של הנכרי ושלוחו של הנכרי דאין נעשה שליח לאחר רק לבעל הבית ויפה הקשה. ואמנם שם בע"ז דמקשה ותקני לי' כליו הוא אי ס"ל כליו של לוקח ברשות מוכר קנה ומבואר בתוס' ב"ב פ"ה הטעם הוא דהמוכר משאיל לו מקום הכלי עיי"ש והוי רשות המוכר ונעשה שלוחו לזכות ושפיר מקשה. עיין בגמ' ודוק והוא לכאורה ישוב נכון ואמנם לפי מה שיבואר לקמן דבר זה ליתא:
ג והנה בדברי הברכת הזבח יש לעיין לפמ"ש התוס' ב"מ כ"א ד"ה בשלמא דהיכא דנתן נכרי לישראל ואמר לי' זכה לישראל חבריך אם אין שליחות לנכרי לא זכה הרי דישראל הזוכה הוא שלוחו של הנותן לא של המקבל א"כ בישראל שנותן לנכרי בחצר הו' שלוחו של ישראל. ומהני ומאי הקשה הבכ"ז. ואמנם הערתי מלבד מה דהחצר של הנכרי ול"מ להיות שליח הישראל בלא"ה יפה הקשה דאם הפי' בתוס' הוא כן דהוה רק שלוחו דכונת התוס' דהשליח הוא שליח של שניהם. והוא דמתחלה כשבא העכו"ם ורצה ליתן מעות הוא עושה שליח להולכה ומיד נעשה שליח לקבלה כעין שכתב הר"ן בגיטין לענין תופס לבע"ח עיי"ש וכונת התוס' בב"מ ממש כמ"ש הנ"י דבממון בעינן שליחות של בעל הממון ומ"ה הוא תחלה שליח של בעל הממון דהוא הנותן ותיכף נעשה שליח של המקבל. ובזה יתכן הרישא והסיפא מתוס' עיי"ש הארכתי בזה כי כמדומה כי גם בעל הקצה"ח לא הבין כן. והאמת כן הוא וא"כ ודאי יפה הקשה הברה"ז אלא דעדיין צריך ביאור דא"כ ה"ל להקשות גם בישראל הקונה מנכרי בחצר דהנכרי אינו יכול לעשות שליח ועוד דקשיא בכל קניני חצר דהרי חצר ל"ה שליח רק של מי שהוא. קונין בחצר והרי ל"ה שליח של בעל הממון וכן הקשה בנ"י אך כולם לא הביאו דברי התוס' דמוכח להדיא דבעינן שליח של המזכה והוא תימא גדולה בכל קניני חצר והנ"ל דבר ברור לדעת התוס' והברכת הזבח דהיכא דהוא רוצה לזכות לחבירו וחבירו לא עשאו שליח אז המזכה עושהו שליח שיעשה שליח לחבירו בזה בענין שהראשון יהי' בר שליחות דהוי שלוחו של ראשון ושני וכזה בב"מ ואם כי אח"כ נעשה שלית הזוכה בתחלה הוה שליח המזכה כמו שכתב הר"ן בגיטין משא"כ היכא ששלח אחד להשני שיתן לו דבר מה ונתן לו בשביל הראשון דראשון עשאו שליח בפירוש והוי רק שליח הזוכה ולא של המזכה והיא סברא נחמדה. ובזה מיושב מה שהקשה במחנה אפרים ה' זכיה מתופס לבע"ח הרי אינו שלוחו של הנותן דל"מ לשיטת התוספות דעשאו שליח בפירוש בודאי ל"ב שליחות של הנותן אך אפי' בלא עשאו שליח ע"מ עביד מדעתי' דנפשי' ונעשה שליח המקבל משא"כ בהך דתוס' ב"מ לא עשה מעצמו רק בשליחות העכו"ם ומ"ה הואיל ואינו בר שליחות לא מהני לכן בכל קנין חצר אמרינן דהחצר הוי תמיד שליח וכאילו שלחו בפירוש בעל החצר לזכות בשבילו ול"ב שליח של בעל הממון ומ"ה דוקא בגוי הקונה מישראל לא מהני משא"כ ישראל הקונה מגוי מהני דהחצר לא הוי שליח של הזוכה ובאמת ל"ב רק שליח של הזוכה בשליחות דמעיקרא ודו"ק:
ד ובזה אמרתי פרפרת נאה לישב דברי זקני הש"ך בסי' ר"ב דהיכא דהחצר והמטלטלין יחד בחצר ל"ק שניהם בתורת חצר רק בתורת אגב ותמהו כולם אמאי לא אמרינן חצירו וידו באין כאחד כמו בגט בכתב ונתן ליד עבדו וכתב לה שטר מתנה. וכן בקצה"ח הקשה מסוגיא דב"מ דמעשה בר"ג וזקנים דמשנה דעת אחרת מקנה אותו. והקשה במרדכי אי טובת הנאה אינו ממון הוה כהפקר ואיך חשיב דעת אחרת. ותירץ דהקנה לו החצר זה הוי כדעת אחרת וע"כ דהקנה תרוייהו יחד ומהני מתורת חצר. ונ"ל בזה דהנה באבני מלואים הקשה על הא דכתב לה גט ונתן ביד עבדו והקשה בתוס' הרי הוי כטלי גיטך מעל גבי קרקע ותירץ לפי פי' דבריו דעבד מתחלה הוא שלוחו ואח"כ נעשה שלוחה והוי כבא מידו לידה והקשה באבני מילואים והרי לא חזרה שליחות אצל הבעל כדאמרינן בגיטין כ"ד דהרי נעשה תיכף שלוחה ותירץ דכיון דחצר דגברא משום שליחות ודאתתא משום יד הוי שפיר חזרה דבשלמא אם נעשה שליח דהוי כמותו לא יכול לחזור אבל אם נעשה יד לא הו' בעל דבר רק האשה היא הבעל דבר ומהני ועיי"ש בסי' קמ"א ואף אנו נאמר לכאורה בכל חצר אם בעינן שיהי' מקודם שלוחו של הנותן ואח"כ של המקבל א"כ לא חזרה שליחות. ובאמת הוא איבעיא דלא איפשטא עיין ש"ך סימן קפ"ה אלא דכיון דהוא שלוחו של המקבל מעיקרא לא בעינן של הנותן כנ"ל באריכות ודוקא בגט בעינן שליחות הבעל משא"כ כאן ודו"ק. ולפ"ז אפריון נמטי לי' לזקני הש"ך דהיכא דהוה חפצים בחצר והמזכה רוצה שיזכה בחצר והמטלטלין א"כ הוא עושה שליח שיעשה אח"כ שליח המקבל בזה ודאי בעינן שליח המקבל ולא חזרה שליחות אצל בעל דהוי מקודם כמו נותן ואח"כ המקבל וכיון דהוי בעי' דלא איפשטא ל"מ משא"כ בחצר שהי' שלו כבר והוי כשלוחו לזכות דל"ב שליח הנותן כמו שהוחכתי ומעתה מיושב הקושיא מנתן גט ביד עבדו וחצירו דגטו וידו באין כאחד דשם באשה דחצר דידה משום יד איתרבאי ול"ש חזרה שליחות כמ"ש בשם אבני מילואים ומ"ה מהני משא"כ בחצר דגברא ודו"ק. ומה נחמד בישוב קו' הקצה"ח מב"מ בר"ג וזקנים דשם כיון דלהאי אוקמתא ס"ל דטובת הנאה אינו ממון והוי כהפקר כמ"ש רש"י ובהפקר ודאי ל"ב שליחות של בעל הממון דמי הוא. וכן כתבו התוס' להדיא בב"מ שם ומ"ה קונה החצר והמטלטלין משא"כ היכא שחבירו מקנה לו וחבירו שלח שליח שיעשה שליח בעינן שיחזור ודו"ק. ובזה מיושב מה שמקשים היכא דייק בקדושין דמטלטלין במתנה וקרקע במכר קנה באגב דלמא מתורת חצר ולהנ"ל מיושב דשם קאי למ"ד טובת הנאה ממון ולא הוי הפקר ול"מ בהקנה בב"א מתורת חצר דבעינן שליח המזכה וחזרה ודו"ק:
ה ובזה נ"ל כעת בישוב דברי זקני הטו"ז בסי' קפ"ט בחצר הנפקד אינו קונה לנפקד דהוי של המפקיד כמ"ש רשב"א עיי"ש והקשו כמה קושיות ולהנ"ל מיושב רוב הקושיות דבמה שהקשה הקצה"ח וכבר הרגיש המהרי"ט דנימא חצירו ומתנתו באין כאחד וי"ל דס"ל כשיטת הש"ך הנ"ל דחצר אינו קונה אם לא קדם קנינו להחפץ ומאשה כבר ישבנו דשם חצר מטעם יד ול"ה בע"ד וחזרה שליחות וכבר בארנו הדבר. ואין לומר דיקנה קודם הרשות ואח"כ החפץ דז"א דכ"ז שהחפץ של המפקיד הרשות ג"כ שלו ואין לומר דיקנה מתורת אגב דאיהו ס"ל דמטלטלין דקרקע בשאילה לא קנה או דכאן ל"ה מחילת שעבוד מהתשמיש בקרקע. ואגב זה אינו ועכ"פ מתורת חצר ודאי אינו קונה לשיטת הש"ך. וממילא מיושב מה שהקשה בקצה"ח מע"ז בא עלי' ואח"כ נתן לה דמוקי לה בקאי בחצרה. ולהטו"ז אינו קונה מטעם חצר דהוי מקודם של המפקיד. ולהנ"ל מיושב דמ"ט אינו קונה דהו' מקודם של המפקיד וכמותו ואח"כ של הנפקד וכמותו. ולא הוי חזרה משא"כ באשה דחצר מטעם יד ול"ה בע"ד גם אח"כ כמ"ש האבני מילואים ומשום הכי מהני וכן עיושב ממה שהקשה בהאומר לאשה התקדשי בפקדון ונשתייר ש"פ מקודשת דבמאי קנייא להטו"ז חצר אינו קונה ולהנ"ל דבאשה דחצרה מטעם יד שפיר קנאו. וכן מיושב ממה שמקשים ממשניות של גר בעד ישראל דמוקי לה דליתא בחצרו עיין ב"מ י"ב וב"ק מ"ט אם קאי בחצירו מה מהני הרי מעיקרא נמי הו' ברשותו בתורת הפקדון ול"מ להטו"ז ולהנ"ל נכון דטעם דל"מ שליחות המזכה בכה"ג דלא חזרה שליחות ובממון בעינן שליחות של בעל הממון ובשלוחי' שאינו מעיקרא כמ"ש ושם הו' הפקר בנכסי הגר ובהפקר לא בעינן שליחות של בעל הממון בע"ש תוס' ב"מ הנ"ל ומ"ה אמרינן חצרו וזכייתו באין כאחד ובלא"ה י"ל דשם הוי פ"ד דקאי בצידו ומהני מטעם יד כמ"ש הרא"ש ושייך חזרה שליחות בשם הקצה"ח ומשני דליתא סמוך לחצירו ולא מהני מטעה יד ורק שליחותו ול"א חצירן זכייתו באים כאחד כנ"ל, ומיושב קו' התוס' ב"מ שהקשה דאף אם ליתא בחצר קנאו ולהנ"ל ניחא דרק מעשה שליחות ול"מ דהיכא שהי' מעיקרא ברשותו ודוק בכל זה לעיל סי' מ"א אות י"ב:
ו אמת הוא כי עדיין בדברי תוס' ב"מ יש להקשות לסברתו דכל של זכיה הוא מתחלה מלוחו של הנותן ואח"כ של המקבל דלא חזרה שליחות אצל הבעל וא"ל כסברת הנתיבות סי' קפ"ה דבממון לא בעינן חזרה שליחות דמאי עבדינן בעבד במתניתין דגיטין י"ב אף בגט אשה אם הוי אמרינן דזכות לה הוי גט כשהגיע לידו והרי לא חזרה שליחות. ומזה לכאורה ראי' כשיטת הסוברים דאף בעבד אינו מגורש עד שהגיע גט לידו וכשיטת הטו"ז אה"ע קמ"א דבהגיע גט לידו מגורשת אף בלא חזרה שליחות עיי"ש. ואולי לית בזה לא חזרה דהרי עיקר שליחות הראשון שיעשה שליח לקבלה וזה תיכף באותו רגע והוא רואה בעצמו שעשה שליחות משא"כ בחצר דמחוסר קנין החצר שפיר נכונים דבריו והרבה יש לדבר בכל זה וקצרתי (וכבר הזכרתי מקצת מפלפול זה לעיל סי' פ"ג אות י"ב):
ז והנה אם לא עשה קנין כסף רק קנין משיכה בח"י סי' תמ"ח פסק דבדיעבד משיכה קונה דרוב פוסקים ס"ל כר"ת דמשיכה בנכרי קונה ודלא כמשאת בנימין וכן פסק בתשו' אמונת שמואל ובמקור חיים בהל' פסח ואך אם מהני דיעבד קודם שנשחט או רק לאחר שנשחט בתשובת מהר"מ מינץ סי' ל"ה כתב דלא הוי דיעבד רק לאחר שנשחט דקודם שנשחט יש לו תקנתא ברעיא והביא ראיה מתוס' גיטין כ"ח שחלקו לענין סמיכה בין לכתחלה לדיעבד ושוב כתבו דהאי דפ' התערובת שאני דאית לי' תקנתא ברעי'. ומשבועות י"א. ובתשובת אמונת שמואל חולק עליו ובלבושי שרד בחדושי דינים פסק ג"כ דל"ה דיעבד רק לאחר שנשחט ולפע"ד נכונים דברי אמונת שמואל ויש לדחות ראי' מהר"מ עינן ואין לדמות מלתא למלתא בכגון דא דבכמה מקומות מצינו לשון דיעבד אף דאיכא תקנה והרי לענין רוב מצוין אצל שחיטה מומחין סמכינן רק בדיעבד ע"ז ומ"מ בשחט ואפשר לרדוף אבתרי' כשר וכן אין צריך להמתין עד שבא ועיין ריש חולין דף ג' ובתוס' אלא מהכא ומגמרא גיטין אי מהאי ה"א דיעבד היינו שכבר נתן מ"מ שייך למיתני א"צ דהכונה א"צ לחזור וליטול הרי דשייך לשון דיעבד אף דיש לו תקנה ובכמה מקומות רבו מלספר לכן כאן הוי דיעבד אם לא עכרו וילד אף קודם שנשחט והרבה יש לדבר בפרט זה. ועוד נראה לי דבאמת כבר הקשה במהרי"ט אלגאזי דבכסף לחוד נמי לישתרי מטעם ס"ס שמא כרש"י ושמא כהרמב"ם דבגוי קונה בין כסף בין משיכה ורק שתירץ כיון דהישראל מוחזק מס"ס אין להוציא ממון וכיון דלענין ממון ברשות ישראל לענין איסור נמי אסור עיי"ש פלפול עצום והגם כי יש להתוכח עליו בזה עכ"פ להיפך היכא שהוא ברשות העכו"ם ועשה משיכה הוי שפיר ס"ס שמא משיכה קונה ושמא כהרמב"ם וס"ס משם אחד לא הוי דנ"מ טובא. והכא ל"ש כנ"ל דהוי בחזקת הגוי וז"ב דלכן קנה בדיעבד במשיכה:
ז ובדין שנסתפקנו אף אם משיכה קונה. אי מהני הואיל ודעת הישראל לקנות בכסף. הדבר מחלוקת גדול בין הפוסקים ועיין בקצה"ח סי' רע"ה דבדעת אחרת מקנה ל"ב כוונת הקונה ובגיטין דף כ' וברשב"א ואמנם פלפל שם מדברי הטור יו"ד קל"ב וחילק בעכו"ם בענין כונה אף בדעת אחרת מקנה דבכ"מ מהני דכונת המקנה מהני לקונה מטעם שליחות ובעכו"ם אין שליחות ובמקום אחר כתבתי להקשות דבכונה ל"מ שליחות דהוי מידי דממילא כמו שמועה ומצות שבגופי' ועיין בנדרים ע"ג ורא"ש ור"ן ואכ"מ ועיין במשנה למלך פ"ב מזכייה שחילק בין אם לא הי' בשעת מעשה כונה לקנות רק אח"כ או הי' כונה לקנות בדבר אחר כגון בראה את המציאה ונפל עלי'. ובשיטה מקובצת ב"מ ובתוס' גיטין ס"א וב"ב. ובתשובת מהר"מ מינץ ובעבודת הגרשוני. ואמנם בזה הם מחולקים דהגרשוני כתב סי' ק"ב דבאמת כל עכו"ם אינו מכוין לקנות כלל ומש"ה באמת כתב הטור דמקנה לו המקום בתורת חצר וחצר קונה שלא מדעתו ומשמע דבחצר בודאי קונה שלא מדעתו אף דאינו מכוין. ובאמת בתוס' ב"ב דף נ"ב ע"ב כתבו גם בחצר כן. דדוקא היכא שאינו יודע אם הוא בחצר אז קונה אבל אם יודע ואינו מתכוין לקנות ל"ק:
ט ואמנם נראה לי דכ"ז אי לא כיון לקנין אבל אי כיון בשעת מעשה לקנות בקנין שאינו מועיל ועשה קנין המועיל ולזה לא כיון ודאי לא מהני ואף דהמ"ל כתב להיפך מזה. וכבר הבאתי לעיל לדעתי נ"ל דבזה אדרבה כ"ע מודה. וכמו שכ' הר"ן לענין מצות צריכות כונה בר"ה דאם נתכוין לדבר חולין אינו צריך כונה אבל אם נתכוין לדבר מצוה אחרת ודאי ל"מ עיי"ש באריכות וראי' מקדשים לשם חולין כשר קדשים לשם קדשים פסול דמינה מחריב בה כן י"ל דחצרו וידו קונה לו שלא מדעתו באינו מתכוין כלל אבל בנתכוין לשם קנין דל"מ ל"ק דמינה מחריב בה ועיין בתשובת מהרי"ט ח"א סי' קנ"א שס"ל דידו וחצרו קונה לו שלא מדעתו אף באינו מכוין לקנות וכתב ואיכא למידק מדברי הרמ"ה שהביא הטור סי' רע"ה שאם הלבנים של גר אע"פ שהגביהם הראשון לא קנאם כיון שלא כיון לקנותם אלא ע"י בנין ובזה ל"ק הלכך בתרא קנה וכו' ואין לך חידוש גדול מזה ותמה עליו ולבסוף כתב ובאמת שסברת הרמ"ה תמוה דל"ד לעודר בנכסי הגר שהרי לא נתכוין לזכות לגמרי אבל זה מתעסק בזכיה הוא עיי"ש והנך רואה שסברת הרמ"ה הוא ממש כסברת הר"ן לענין מצות צריכות כוונה דשם בסימן ער"ה שכיון לקנותם ע"י בנין ובזה לא קנה גרע טפי מלא נתכוין כלל דמינה מחריב בה. ונכונים דברי הרשב"א סי' קצ"ח שכתב כיון דמשך גלי דעתו במשיכה ניחא ליה דליקני דשם נתכוין לקנות וגרע טפי ודו"ק בכל זה (ועיין מ"ש מזה לעיל סי' פ"א אות ו'):
י ובענין אי מהני קנין מהריט"ש עיין בלבושי שרד ובכמה אחרונים דלא סמכינן בזה וחלילה להקל וגם על הת"כ אין לסמוך באיסור דאורייתא והדברים מבוארים באחרונים מהם להקל ולהחמיר. והנה בנידן דידן היה משיכה דהרי הלכה מחמתו אחר הקנין למקומה והגם דלא מסרה מיד ליד ולא הוליכה בחבל הרי הלכה מחמתו. וכבר בארנו במשיכה קונה בדיעבד אף קודם שחיטה אף אם משיכה לא מהני מ"מ כיון שהיה בחצר הנכרי קניא מתורת חצר. וכבר בארנו בדעת רוב הפוסקים דלא כזקני הטו"ז דחצר הנפקד קונה להמפקיד ובגוף קנין חצר הגם שדברי אמונת שמואל יש להם מקום מ"מ רוב הפוסקים לא ס"ל כן:
ומה שהמוכר רצה לקחת הדראהן ולא נתן לו והוי בעינא למימר דלא מהני כנ"ל י"ל אם מטעם חצר כבר בארנו דהגרשוני ראש המדברים מזה ס"ל דבחצר מהני שלא מדעתו אף באינו מכוין וכן דעת רוב הפוסקים וכאן י"ל עוד דכמו שכתבו התוס' בע"ז דפרוטה מהני דדעתו להקנות ואנן סהדי כן נ"ל בבכור מהני אף בלא כונה לקנין ואנן סהדי דכונתו להקנות רק שסבר דבעינן כסף לכתחלה כמו שהאמת כן הוא ולכן רצה בכסף אבל דעתו להקנות בכל דהו ומה גם שיש צדדים להתיר כיון שהיה מהריט"ש ות"כ ועכ"פ כונתו להקנות בזה גם בשעת מעשה וכמ"ש המ"ל בפ"ב מזכי' והיה מקום להתיר גם בלא הטלת מום ואמנם יען האיסור חמור בשגם שלא אמר לך משוך ולא ידענא אם היה בפני המוכר ואך כמדומה שכן הי':
יא לכן נ"ל עכ"פ להתיר ע"י עכו"ם שיאמר לעכו"ם שיעשה מום דהוי שבות דשבות לדעת החו"י וכבר המציא כן בספר יהושע סי' ל"ז ועיי"ש שמפלפל הא דמטיל מום דגרמא אסור אמירה לעכו"ם דאורייתא מטעם גרמא וכבר נסתפקתי בכעין זה בחרישה שור וחמור אי שרי למכור לעכו"ם השדה ויחרוש בבהמה של העכו"ם ולכאורה מותר כיון שאין השדה שלו ואין הבהמות שלו ועיין רצ"ז ואסרתי מטעם זה דבחורש בשור וחמור אי מנהיג שניהם אפילו גרמא אסור. כדאיתא בגמרא ופוסקים דאפילו לישב אסור שמתוך כך הולכים וכאן עכ"פ גרמא איכא ויש להתישב בדבר ואם נאמר בדאורייתא הערמה אסור ודאי אסור בכהאי גוונא. ואמנם בפ"ת סי' רצ"ז מייתי תשוב' חות יאיר משמע קצת דע"י עכו"ם קיל מגרמא (ועיין מ"ש בח"ר סי' קל"ו אות י' וסי' קמ"ב אות ו') ועכ"פ בנ"ד דהמוכר לא יקח העגל מן הגוי עד שיעשה מום ע"י עכו"ם לעכו"ם יש להתיר: