שות בית יצחק· רבי יצחק יהודה שמלקיש
יו"ד ח"ב · סימן קכה
ב"ה:
פרעמישלא תרנ"ב לפ"ק:
להרב החריף ובקי החכם השלם מ' יחיאל לעהרער נ"י מבאבוב:
ע"ד השאלה באחד שהי' לו בהמה שלא ביכרה ומכרה לעכו"ם בשטר הנהוג עפ"י תוקף הממשלה והבהמה עמדה בבית הישראל ולא הי' משיכה ולא כסף וילדה בכור מה דינו של הבכור הזה:
א תשובה לא ביאר כ"ת איזו שטר עשה אם נכתב בשטר שהקונה מחויב לשלם כך וכך מעות וחתם הקונה על השטר שהוא ביד ישראל או שהמוכר לבד חתם על השטר על כן נדבר בשני פנים. והנה אם לא חתם רק המוכר ונתן השטר לנכרי מטלטלין לאו בני שטרא נינהו ואין כאן קנין כלל כמ"ש כת"ה כדאיתא בש"ס דב"ק ע"ט ע"ב וכ"ת מייתי דברי רש"י שם שכתב דבשטר ליכא אף מי שפרע דדברים בעלמא הוא ודברים אין בהם משום מחוסרי אמנה והקשה הרי דברים יש בהם משום מחוסרי אמנה ולא קשה כי רב ס"ל ב"מ מ"ט דברים אין בהם משום מחוסרי אמנה ואף ר"י דס"ל שם דברים יש בהם משום מחוסרי אמנה מסקינן שם דמיירי דוקא במתנה מועטת דסמכי דעתי' ובמתנה מרובה מותר לחזור וה"ה במכירה בשטר במטלטלין דיכול להבריחן לא סמכי דעתי' ואין בזה משום מחוסר אמנה. או כמ"ש הר"ן הובא בשמ"ק ב"ב ע"ו משום דאינו יכול לסיימם בשטר ל"ק בשטר דלא סמכי דעתי'. ואמנם י"ל כונת רש"י דברים אין בהם משום מחוסר אמנה לענין שיקבל מי שפרע כדאמרינן בב"מ מ"ח דברים באיכא בהדייהו מעות קאי באבל. הן אמת שיש לומר דמה שכתב רש"י דליכא מי שפרע בשטר במטלטלין זה דוקא לר' יוחנן דשם בגמ' קאי א"ר אלעזר דאמר כדרך שתקנו בלקוחות תקנו משיכה בשומרים וכשם שהקרקע נקנית בכסף שטר וחזקה כך שכירות נקנית בכסף ושטר וחזקה ומקשה אילימא שכירות מטלטלין מטלטלין לאו בני שטרא ור' אלעזר ע"כ ס"ל דבר תורה מעות קונה מדקאמר שתיקנו משיכה בלקוחות ולר' יוחנן ליכא מי שפרע רק בכסף דקונה מדאורייתא כמו שמצדד בשטמ"ק ב"מ מ"ז ע"ב לומר ע"כ בשטר ליכא מי שפרע אבל לר"ל דמעות אינן קונות מדאורייתא ומ"מ איכא מי שפרע כדאמרינן בב"מ שם לר"ל דברים ואיכא בהדייהו מעות קאי באבל ע"כ כיון דבמעות קונה בעלמא כגון בקרקע ועבד מ"ה גם במטלטלין קאי באבל. ולפ"ז ה"ה בשטר דקונה בעלמא קאי במי שפרע. ולפ"ז לפי שטת הר"י בן מג"ש הובא בשמ"ק ב"מ מ"ז ע"ב ובקצת"ח ר"ס ס"ו דאף לר' יוחנן תקנו מי שפרע אף היכא דל"ק מדאורייתא גם בשטר מקבל מי שפרע ורש"י לא יסבור כשטת הר"י בן מג"ש. (ולדינא מי יהין להורות נגד דברי רש"י אך לפי מה שנוהגין הסוחרים לעשות שלוס בריף והמנהג בסביבותינו דעל קנין כסף לבד פוסקין מי שפרע ובכסף והאנדשלאג קונין ק"ג ומהריטש והאנדשלאג פוסקין מי שפרע ומקצתם פוסקים קנין גמור. א"כ בהאנדשלאג ושלוסבריף יש לפסוק מי שפרע ובכסף ושלוסבריף יש לפסוק דהוה קנין גמור דלא גרע מקנין סטימתא) ובנ"ד אין נ"מ דבנכרי לא תקנו מי שפרע דדוקא בנכרי שקיבל עליו לדון בדיני ישראל כתבו תוס' בכורות י"ג ע"ב ד"ה הכי קאמר שיש מי שפרע אבל בלא קיבל עליו ודאי ליכא מי שפרע כמ"ש גם כ"ת ועכ"פ הדבר ברור דאין כאן קנין כלל:
ב אמנם כ"ת מפלפל הואיל דמצד דינא דמלכותא קונה בשטר אי מועיל דינא דמלכותא לאפקועי קדושת בכור והנה מה שהביא בשם כנסת יחזקאל חא"ח דדינא דמלכותא מהני באיסור תורה המעיין בכנ"י חא"ח סי' י"ד נראה דהכנ"י מחלק בין דינא דמלכותא דל"מ בענין איסור לבין קנין שהוא לפי המנהג דמהני גם נגד איסור ושם הביא בשם הרמב"ם ותשו' נ"ש ותשו' מהר"ם מינץ דבדבר איסור אין הולכין אחר דינא דמלכותא באיסורין ויראה שפוסק כן והנה מה שמדייק מדברי הרמב"ם שכ' פ"א מזכי' שכל דיני המלך בממון ועושין על פיו משמע דבדבר איסור ל"מ דינא דמלכותא הוא דקדוק קלוש דכונת הרמב"ם דבאיסורין אין משגיחין עפ"י משפט המלך אבל באיסור התולה בממון ומסתעף לאיסורין כגון בכור וחמץ בפסח אין ראי' מדברי רמב"ם. והנה בדבר המחלוקת שבין הב"ש סי' כ"ח להא"מ דהב"ש. כ' דדינא דמלכותא ל"ה מן התורה ואבני מילואים כ' ר"ס כ"ח דדינא דמלכותא דינא מן התורה כ' כ"ת, דברדב"ז ח"א סי' תקי"ד מבואר דהוא מן התורה נראה שכיון מדכ' דמה"ט ל"ה אתרוג הגזול מן גינה של נכרי משום דנכרי קנה מדינא דמלכותא ומשם אין ראי' דכיון דקנה מדרבנן ל"ה גזל ביד ישראל דנכרי קנה שזכה מהפקר אבל ל"מ לענין בכור היכא שהבהמה בבית ישראל דנכרי לא זכה מדין הפקר כיון שאין בביתו וא' דנימא דמ"מ הוה הפקר והפקר ג"כ פטור מבכורה זה ליתא דחכמים לא הפקירו לגבי כ"ע רק לגבי נכרי שיזכה הוא אבל לכ"ע לא הפקירו ול"ה הפקר לכל שיהי' פטור מבכורה וכיוצא בזה כתבו תוס' ב"ק ס"ט ד"ה כל שלקטו לענין יאוש דלא פטור ממעשר מה"ט. והנה מ"ש דבבכור ל"ש דינא דמלכותא שיקנה דהמכירת לאו מכירה גמורה רק הערמה ובדינא דמלכותא לא יפסקו שהיא מכירה סברא זו מבואר בצ"ץ סי' ס"א והיא סברא ישרה מ"מ הר' גם בדינא דידן שטר מברחת ל"ק וע' במרדכי פ' ג"פ דגם במטלטלין כל היכא שמוכר להבריח בע"ה גובה א"כ כל מכירת חמץ ובכור ל"ה רק להבריח. וכבר הקשיתי כן בספרי לא"ח סי' ל"ב אות י"ג וע"כ צ"ל כיון דמוכר מחשש איסור מוכר בלב שלם והוי מכירה גמורה א"כ י"ל שגם בדינא דמלכותא יפסקו שהוא מכירה גמורה כיון שמכר בלב שלם ובאמת לענין סטעמפל שמעתי שנשתנה הדין דבימים האלה מחויבים עונש סטעמפל מכתבים כאלה ושם בספרי הבאתי דברי הנתיבות סי' צ"ט דגם בשטר הברחה מהני רק שהמוכר יכול לחזור ומה"ט בע"ח גובה וכל עוד שלא חזר הלוקח אוכל פירות, וה"ה לענין בכור י"ל דבדיניהם יכול לחזור אבל כל עוד שלא חזר הבהמה של הנכרי ופטורה מבכורה מ"מ קשה להקל נגד הסברא הנ"ל וגם נגד דעת נ"ש ומהר"ם מינץ דל"מ קנין בדינא דמלכותא להפקיע קדושת בכור:
ג והנה אם נכתב בשטר שהנכרי צריך לשלם והנכרי חתם בשטר יש לומר דהוי כמו כסף כמ"ש במחנה אפרים ה' קנין מעות סי' י"ד וקונה אף במטלטלין ואף הנתיבות סי' ר"ד שחולק עליו היינו דוקא בישראל שעקרו חז"ל קנין כסף אף בכסף כזה עקרו דלא פלוג ול"ק רק למי שפרע אבל בנכרי לרש"י וסייעתו דמעות קונה בנכרי גם בשטר חוב קונה וצ"ל הא ע"ט אילימא שכירות מטלטלין מטלטלין בני שטרא נינהו ולא משני הא דאמר בשטר היינו שט"ח דהוי ככסף משום דמשמע לגמ' דמיירי בשטר שהמשכיר כותב דומיא דרישא דקתני נקנית בכסף ובשטר הן אמת דקשיא לשיטה זו דהיא יוצאה מדברי רב האי הובא במח"א שהקשה מהראנ"ח מהאי דבכורות דכתב לכהן דאמרינן דבר תורה בנו פדוי כשיתן ומשמע דקודם שיתן אין בנו פדוי ואמאי לא אמרינן דשט"ח הוה ככסף ותירץ במח"א דהתם שאני דבפי' רבתה תורה דאין פודין בשטרות וכ"כ אין פודין בשעבוד. אבל בעלמא הוה ככסף וקשיא לי אמאי לא ילפינן מפדיון הבן לכל דוכתא דשטר ל"ה בכסף עוד קשיא דהרי אמרינן בקדושין דף ה' מה לשטר שכן אין פודין בו הקדשות ומע"ש ואמאי לא אמרינן דשטר הוי ככסף וצ"ל דשם ג"כ גילתה תורה ונתן הכסף וקם לו ולפ"ז נ"ל דהקדש ופדיון הבן הוי שני כתובים הבאין כאחד ואין מלמדין ומ"ה במכר שעבוד הוה ככסף וע' תוס' שבת קכ"ז ד"ה ונתן הכסף מה שכתבו בזה, ומ"מ גוף הדין של מחנה אפרים תליא בשני שיטות כמ"ש שם וקשה לסמוך גם על זה אך עכ"פ הוה ספק בכור:
ד סוף דבר אם הנכרי חתם על השטר ומבואר שם כמה צריך הנכרי ליתן יש לסמוך על זה להתיר לעשות מום ע"י עכו"ם שיאמר לעכו"ם אחר אמנם אם לא חתם הנכרי בשטר קשה להקל להטיל מום מ"מ אם כ"ת מבין בדעתו שבאם לא יתיר לו כנ"ל יבוא לידי מכשול שיעשה בעצמו מום או שיהנה מהבכור לדעתי יש לסמוך על שיטת הפוסקים דמהני דינא דמלכותא שיש זכות לנכרי וחלק בהבהמה כל עוד שלא חזר ישראל ופטור מבכורה ומותר להטיל מום ע"י עכו"ם לעכו"ם. ואבאר הנה אמירה לנכרי בשאר איסורין ל"ה אלא שבות לכל היותר ובספק בכור הו"ל ספקא דרבנן אך שיש לומר דכיון דאסור מדאורייתא לגרום מום בבכור כדילפינן בביצה כ"ז היכא דגרמא אסור אמירה לנכרי לא עדיף מגרמא וכן בבשמים ראש סי' של"ד לענין לאו דלא תשחית עצה דהיכי דגרמא אסור גם אמירה לנכרי אסור אמנם בספרי חיו"ד ח"ר סי' קל"ו אות ו' דחיתי זאת ומדברי הרא"ש ב"מ פ'
הפועלים, דף צ' בשם הראב"ד דבעי'. אי אמירה לנכרי שבות בשאר איסורין לא איפשטא ואזלינן לקולא ואע"ג דבצורם אוזן בכור אסור אפי' ע"י נכרי ואפילו בזה"ז דאינו אסור אלא מדרבנן התם משום חומרא דקדשים ומדלא משני דצורם אוזן בכור דגרמא אסור מ"ה אפי' ע"י נכרי אסור וע"כ מוכח דע"י נכרי אדעתא דנפשיה קעביד וקיל מגרמא וע' בספרי חיו"ד סי' אות ו' הבאתי דברי בית אפרים סי' ס"ג שהשואל מצדד לומר דהיכי דגרמא אסור ע"י נכרי אסור וב"א דחה זאת ובאמת סברא זו מבואר בבשמים ראש והארכתי שם בענין זה ומ"מ להלכה אמירה לנכרי ודאי ל"ה איסור רק מדרבנן:
ה ובעיקר הדין שכ' הרא"ש פ' הפועלים דבזה"ז אין אסור ק להטיל מום בבכור רק מדרבנן וכן דעת רש"י במ"ז י"ג ע"ב ומפורש בגמ' דרבא משני מש"ה נועל דלת במקדש בזה"ז ואינו נושר פרסותיו מפני שנראה כמטיל מום ומקשה והרי מום מעלי' הוא ומשני משום דבזה"ז לא חזי לגופי' אלא לדמי גרע ממטיל מום בבעל מום ומוכח דל"ה רק מדרבנן. אמנם הרמב"ם פ"א מאיסורי מזבח פוסק דמטיל מום בקדשים בזה"ז עובר בל"ת ואינו לוקה ולח"מ הקשה עליו מסוגיא זו ונראה לישב הנה קשה בסוגיא דע"ז אמאי מטיל מום ל"ה רק מדרבנן משום דל"ח וניחוש שמא יבנה בית המקדש ויהי' חזי להקרבה כדאמרי' בתענית י"ז לענין כהנים דאסורין לשתות בזה"ז וכבר הקשה כן ד"ז בח"ס ס' ש"ו ושי"ח. אמנם זה יש לישב די"ל דזה דכהנים אסורין לשתות ל"ה רק מדרבנן ומדאורייתא ל"ה ומוקמינן אחזקה שלא נעשה מעשה אך זה הוי כחשש שמא ימות דל"מ חזקה מ"מ י"ל דל"ה רק מדרבנן כדמוכח מתענית י"ז דאמרינן אבל מה אעשה שקלקלתו תקנתו. אך מה דקשה דכיון דמשכחת שיבנה בהמ"ק ויש רפואה למום זה דל"ח להקרבה ל"ה רק כבעל מום עובר. הן אמת לחד שיטה בתוס' בכורות ל"ח ע"ב ד"ה ברקא מבואר דאפי' בשיש לו רפואה אם הוא מחוסר מעשה מקרי מום קבוע וה"ה קדשים בזה"ז אבל לחד שיטה מקרי מום עובר ומ' רי"ט אלגזי רפ"ו דבכורות. ולפ"ז אמאי ל"ח מטיל מום בזה"ז רק מדרבנן.. אך הרא"ש כ' בסוגיא זו דף ל"ז דבהמה שהוצרכה להקזה ל"ה רק מום עובר דמ"מ מותר להקיז אף במקום שנעשה מום דאף במום עובר אינו עובר אם מטיל מום אחר. אמנם הרי"ט אלגזי בסוף סוגיא דמטיל מום בבעל מום והוא דף ס"ח ע"ב הוכיח מדברי הרמב"ם דפוסק להלכה דבמום עובר חייב משום מטיל מום. ועכ"פ אסור מדאור' דמ"ה פוסק הרמב"ם בבהמה שאחזה דם דאסור להקיז במקום שעושה מום עיי"ש ד"ה והנה כ' הר"ם וד"ה איברא דראיתי להרא"ש ולפ"ז י"ל דסוגיא דע"ז ס"ל דאף במום עובר ל"ה רק מדרבנן ומ"ה קדשים בזה"ז ל"ה רק מדרבנן והרמב"ם דחה סוגיא זו מכח הראיות שהביא ברי"ט אלגזי דמוכח מבכורות ל"ד דבמום עובר לכ"ע אסור דאס"ד דגם במום עובר פליגי רבנן נימא דלא פליג ר"מ רק במום עובר ובמום קבוע מודה וע"כ לא פליגי רק במום קבוע. ע"כ פוסק הרמב"ם דגם בזה"ז אסור מדאורייתא דל"ה רק כמום עובר. ומעתה כ"ז בשאר קדשים אבל בבכור דפוסק הרמב"ם פ"א מבכורים דאין מביאין מחו"ל לארץ ואם הביא אין מקריבין א"כ הבכור בזה"ז בח"ל אין לו רפואה אף אם יבנה בהמ"ק והו"ל בעל מום קבוע גם הרמב"ם מודה דל"ה מטיל מום רק מדרבנן. וזה הערה יקרה (שוב העירני חתני הרב נ"י די"ל דעד כאן לא כתבו התו' דהיכי דיש לו רפואה הוה מום עובר דוקא כשיש ביד אדם לרפאות אבל בנין בית המקדש דעתיד דיהי' בידי שמים כמ"ש תוס' סוכה י"א לא הוה קדשים בזה"ז מום עובר). ולדברי הרמב"ם יש חילוק בין בכור בח"ל מותר להטיל מום מדאורייתא ובין בכור בא"י דאסור להטיל מדאורייתא דהו"ל מום עובר ובמעשר אף בח"ל אסור להטיל מדאורייתא דר"ע לא ס"ל דאם הביא מח"ל לא יקרב רק בבכור כמבואר בתמורה כ"א ע"ב. ולדידי' מיושב מה שהקשה ברי"ט אלגזי מ"ט ביטלו מעשר בהמה שלא יבואו לידי תקלה ולא התירו להטיל מום להנ"ל ניחא דל"מ בא"י ודאי אסור מדאורייתא אך גם בח"ל נמי אסור במעשר מדאורייתא כאמור ודוק:
ו והנה הרי"ט אלגזי בבכורות ל"ד הקשה בש"ס דע"ז דמקשה אתירוץ רבא ונהוי כמטיל מום בבעל מום ופירש"י דפלוגתא היא לענין בכור ומשני בעל מום נהי דלגופי' לא חזי לדמי חזי משא"כ בזה"ז דל"ח גם לדמי והרי הפלוגתא הוא בבכור שאחזו דם דהו"ל כבעל מום כפירש"י וס"ל לר"מ דאסור להקיז במקום שעושה מום והרי בכור ל"ח לדמי ודא קושיא רבתי עוד הקשה בבית אפרים חיו"ד סי' ע"ה אהא דמקשה בע"ז אתירוץ רבא ונהוי כמטיל מום בבעל מום והרי זה פלוגתא בין ר"מ ורבנן ומבואר בבכורות ל"ד דר"ע יליף לאסור מטיל מום בבע"מ מכל מום לא יהיה בו ורבנן מוקי קרא לגרמא דאסור ומשמע דר"מ ל"ל גרמא דאסור והרי רבא גופי' אמר בביצה כ"ז ע"ב דלמא את גרמית לי' א"ל לאומנא תימרא דגרמא אסור וכו' אמר מום ואמר כל מום הרי דס"ל כרבנן ומה מקשה ארבא ולהוי כמטיל מום בבע"מ והרי הוא ס"ל כרבנן והבית אפרים מיו"ד סי' ע"ה שם מביא קושיא הראשונה בשם ספר יראים ולכאורה נראה לישב ב' קושיות אלו דמשמע לכאורה דע"כ לא פליגי רבנן אר"מ רק בבכור בע"מ דל"ח לגופי' ולא לדמיו אבל בקדשים בע"מ דחזי לדמי' אף רבנן מודו ומ"ה מקשה ארבא נהי דס"ל כרבנן מ"מ אסור להטיל מום בשאר קדשים ומשני דבזה"ז דל"ח לדמיו ולא לגופי' מותר להטיל מום דהוי כבכור וכ"ז לרבנן ור"מ באמת אוסר כמו דס"ל בבכור. אמנם לאחר העיון א"א לומר כן דהרי קרא דוכל מום. לא יהי' בו כתיב בשאר קדשים ומדמוקי רבנן קרא לגרמא מוכח דפליגי אר"מ בשאר קדשים על כן הנראה דכי פליגי ר"מ ורבנן בדאורייתא אבל מדרבנן לכ"ע אסור להטיל מום בבע"מ ולא משום דנראה כמטיל מום בקדשים. ע"כ הקשה בגמ' ולמ"ל לרבא לומר נראה במטיל מום והרי הו"ל מטיל מום ממש וע"ז משני דדוקא בקדשים גזרו רבנן אבל באינו חזי לדמי ל"ה מטיל מום על כן הוצרך לומר דמ"מ אסור דנראה כמטיל מום. אמנם לר"מ דאסור מדאורייתא י"ל דה"ה בבכור וכן בזה"ז אסור מדאורייתא כן י"ל לפי חומר הנושא. ועיין בספרי חיו"ד ס"ס יו"ד שהארכתי בענין מטיל מום בבע"מ ובעיקר הדין בזה"ז כ' פסקי תוס' תמורה אות י"ז בזה"ז אסור להטיל מום בבכור ובקדשים שרי ופי' ברי"ט אלגזי דכוונתם דבקדשים מדאורייתא שרי ובבכור אסור מדאורייתא ולא נודע המקום של התוס' וגם הסברא למה בכור חמור מקדשים אי משום דקדושתו מרחם הרי מבואר במשנה דזבחים פ"ט דשלמים קודמין לבכור ובכור קודם למעשר משום דקדושתו מרחם ומ"מ שלמים קודמין וכיון דבכל קדשים בזה"ז אין איסור דאורייתא אף בקדושה חמירא כש"כ בכור ע"כ צ"ע ובאמת לולא דמסתפינא הייתי גורס אסור לנעול דלת בבכור משא"כ בקדשים וזה מבואר בתוס' בכורות נ"ג ואי זה עיקר ועי"ש הטעם. אמנם אף אם נאמר דשיטת פסקי תוספות דבבכורות אסור מדאורייתא מ"מ מדברי רש"י ותוס' לא נראה כן וגם דעת הרמב"ם יש לצדד דבבכור בזה"ז מודה ע"כ יש לסמוך בספק להתיר ע"י עכו"ם שיאמר לעכו"ם אחר וע' בספרי חיו"ד סי' קמ"ב אות ט' שכתבתי להחזיק בסברא דעכו"ם לעכו"ם הוה שבות דשבות דלא בחו"י סי' מ"ט ואין להאריך כאן בזה:
ז והנה לעיל כתבתי דאם חתם הנכרי על השטר שחייב מעות הוה כקנין כסף אך שטר מהמוכר ודאי ל"ה כק"כ כעת ראיתי בנטע שעשועים סי' ל"ד שכתב בשיטת רש"י והראב"ד דאפילו בכתב המוכר השטר וכ' שהלוקח נ"ח לו סך מעות שזקפו במלוה הוה קנין כסף וחילי' מרש"י ב"מ ע"ז ע"ב שכ' אהא דארשב"ג במוכר שדה לחבירו באלף זה ונתן לו מאתים מלמדין אותו שלא יחזור וכו' שכותב לו ואני נושה בו ח' מאות שקונה ופירש"י דכיון שעשאם עליו מלוה כאילו נטלם והלוום וקרקע נקנית בכסף ופירש כונת רש"י דהקרקע לא נקנית בהסך מאתים שנתן דכיון דעייל ונפיק אזוזי נראה דמכר מחמת אונס ולא הי' דעתי' למכור ולא נגמר המכירה רק בעת שכותב שחייב לו מעות והשטר הוה ככסף והאריך בזה ובאמת גוף הדין הוא תמוה. והנה מה שדייק מרש"י י"ל כוונת רש"י, וקרקע נקנית בכסף הכונה שהמאתים שנתן דכיון דזקף במלוה הוה מכירה גמורה וקנה במה שנתן מתחילה גם מ"ש דהמאתים שנתן בתחלה נעשין מלוה ול"ק בהם גם זה לא נהירא דכמו במקדש אשה לאחר ל' יום אעפ"י שנתאכלו המעות מקודשת דהני זתי לא למלוה דמי ה"ה הנך מאתים לא למלוה נתנו. אמנם בשיטה שם מבואר בפירוש וז"ל ובדין הוא דאפי' לא נתן לו כלום אלא שזקף כל האלף במלוה הי' קונה מדין כסף וכו' זה שזקף במלוה ואומר הריני כאלו התקבלתי זה כפרעון גמור חשוב הרי מבואר כדברי הנטע שעשועים. אמנם הריטב"א כ' על דברים אלו אלא שתמוה הוא אם זוקף הכל במה קנה הא לא אמר בשטרא אקני אלא בכסף ואין שם כסף כלל. שוב ראיתי בנטע שעשועים דמייתי דברי הריטב"א וכל המחלוקת ועיין בבית אפרים ח"מ סי' כ' דלא ס"ל כמחנה אפרים דנתינת שטר הוה ככסף ואין להאריך בפרט זה יותר אך לדינא נראה דאין לסמוך ע"ז מה שהמוכר כתב שטר אף שזקף במלוה לומר דהוי ככסף. אך בנתן לוקח שטר יש לסמוך ע"ז. סוף דבר אם כ' בשטר המכירה שהנכרי חייב כך וכך מעות וחתם הנכרי דהוי לדעת הרבה פוסקים קנין כסף יש להתיר לישראל שיצוה לנכרי שיצוה הוא לנכרי אחר לעשות מום:
אמנם אם לא חתם הנכרי צריך לחקור אצל יודעי דת דינא דמלכותא אם מועיל השטר בדיניהם הואיל ולא מכר רק להברחת האיסור כמ"ש בתשו' צ"ץ וכ"כ הח"ס על כן קשה להקל וימתינו עד שיפול בו מום אך אם כ"ת יודע שהבכור אצל אחד שנחשד שיעשה מום מעצמו יוכל להתיר לו שיצוה לנכרי לגרום לו מום. דהנה זה פשוט דגרמא בזה"ז דרבנן דממנ"פ אם נאמר כר"מ דאיסור להטיל מום בבע"מ מדאורייתא אסור אין לנו קרא על גרמא ואם קרא אתי לגרמא שוב אין איסור במטיל מום בבע"מ אך אף אם נאמר דמכל ילפינן לר"מ תרתי הן מטיל מום בבע"מ והן גרמא מ"מ י"ל דבע"מ וגרמא מותר מדאורייתא דהריבוי לא קאי רק על גוף הקרא ולא ריבוי אריבוי כמ"ש בספרי סי' ס"ב אות ט' בחיו"ד לענין ח"ש בחלב שעל הדקין ושם הבאתי דברי שעה"מ פ"ו מגירושין לענין חצירו של שליח מ"ש בשם שדה יהושע ונ"ל כן במקום שיש קנין עפ"י דינא דמלכותא ואולי הוה שלוסבריף קנין סטימותא אך שיש ספק מ"מ יש להתיר ע"י נכרי שיעשה גרמא היינו שירדוף אותו אולי יעשה בו מום דהוא גרמא ע"י עכו"ם לעכו"ם וד' יצילנו משגיאות:
ח שוב דברתי עם יודע דת (דאקטאר דער רעכטע) ואמר לי שבדינא דמלכותא שטר בח"י המוכר הוה קנין אך לענין דהוה הערמה בזה צריך המוכר לברר שהי' שיינפערטראג והבירור קשה מאוד היינו באם שהי' עדים שאמר המוכר שהוא שיינפער טראג אזי המכירה בטל ובאם שאין להמוכר בירור רק שיכול לברר עפ"י הרב שהמנהג כן הוא מועיל עפ"י נימוסי המדינה אבל הבירור הזה קשה מאוד זה תורף דבריו. על כן בנ"ד אם אמר הישראל להנכרי שרוצה למכור והוא רק הערמה וכש"כ אם אמר כן בפני עדים פשיטא שאין המכירה כלום וגם בדיננו אינו כלום ואם לא אמר כן הדין כמו שכתבתי לעיל והנה בעיקר דינא דמלכותא שכ' הרמב"ן בתשו' סי' רכ"ה דמועיל וח"ס סי' שי"ח הוכיח מדבריו דמועיל מדאורייתא (הגם שיש לעיין בהוכחתו של הח"ס) צ"ע בדבריו שכ' דהרי אמרינן בב"ק אם אתה יכול לחייבו בדיניהם יכול לומר כך דינכם. ולא אדע הראי' דשם הוה לחובתו של נכרי ולזכותו של ישראל אבל שיקנה הנכרי עי"ז מה שמועיל בדיניהם ושמא כוונתו דכאן הוה קניתו לזכותו של ישראל מ"מ צ"ע בדבריו וביותר קשה לפמ"ש בתשו' רמ"א סי' יו"ד דגם הנכרי מצוה לקיים דינו של ישראל דהוא בכלל ז' מצות שמצוה על הדינים עי"ש, א"כ איך נאמר שפטור מבכורה הואיל ובדיניהם הוה של הנכרי הרי הנכרי גופי' מוזהר לקיים דינו של ישראל דבדיננו ל"ק והנה זה שכ' דנכרי מצוה על הדינים בכלל זה כל דיני ישראל הנה כדבריו כ' רמב"ן בפירוש התורה פ' וישלח גבי שכם שכ' דבכלל דינים דיני שומרין ושאר דינים. וזה כתשו' רמ"א הנ"ל אמנם בספרי על התורה כתבתי דלא כדבריו וראי' מסמ"ע ס"ס ש"א דנכרי פטור מדיני שומרין וכ"כ הנתיבות ס"ס ע"ב א"כ אס"ד דהוא מצוה על דיני שומרין אמאי פטור. באופן דאם נאמר דלא כרמב"ן ורמ"א רק כשיטת הרמב"ם שהביא רמב"ן ניחא בדינא דמלכותא יש זכות לנכרי. אך דברי הרמב"ן סותרים מפירושו לתורה וצ"ע מ"מ לדינא כיון שהסכימו הרבה פוסקים דמדינא דמלכותא שקנה מועיל לענין בכור על כן הדין כמ"ש לעיל:
והנני ידידו: