אור ברסלב
שות בית יצחק יו"ד ח"ב › סימן קכג

שות בית יצחק· רבי יצחק יהודה שמלקיש

יו"ד ח"ב · סימן קכג

סימן קכב

ב"ה ברעזאן ממתקים לפ"ק:

להרב הגדול החריף ובקי כש"ת מ' נטע יונה מעללער נ"י וכעת אבד"ק פאדהייעץ:

ע"ד השאלה באחד שמכר פרה מבכרת לעכו"ם ולא לקח מעות רק מכר ע"י האנדשלאג ומאהריטש וגם במסירה בר"ה. והמורה אמר שבמקומם אין המנהג לקנות בהאנדשלאג ומאהריטש. וכבר נשחט העגל ושאל על הכלים שעתה אינן ב"י. אך נודע השאלה בעת שהי' ב"י:

א תשובה הנה מה שהקילו מקצת אחרונים בהאבדשלאג ומאהריטש בלי שום קנין אחר לא נהירא לי. דגם במקומינו אין דנין בדיני ישראל רק אם קנה בהאנדשלאג ודרויף אך לא בהאנדשלאג ומאהריטש לבד. ובתשו' נטע שעשועים הורה להקל וכתב משום דבדיני ישראל קונין בזה שמא במקומו הי' המנהג לקנות בהאנדשלאג לבד אך במקומינו אין המנהג לקנות רק בהאנדשלאג ודרויף אך אמנם בדיני נכרים נ"ל דקונין אף בלא אנגעלד ואם יהי' עדים על גמר המקח הוי קנין ע"כ לדעת מהר"ם מינן ל"מ וגם לדעת כנסת יחזקאל חלק א"ח סי' י"ד י"ל שם הי' המנהג לקנות בהאנדשלאג גם בדיני ישראל. ושפתי מג"א ברור מללו בסי' תמ"ח לחלוק על המ"ב דל"א בזה רק בתר דיני ישראל. ע"כ אין להורות להקל בהאנדשלאג והאחרונים האריכו בפרט זה אם קנין דרבנן מועיל לדאורייתא וראיתי במחנה אפרים ה' מכירה סי' ט' בהג"ה מביא דברי הרמב"ן בתשו' סי' רצ"ה שכ' דישראל שנתן לגוי מעות ולא משך אפי' נהגו לקנות בכסף ברשותי' דישראל לא באו עד דמשך כדיני' דאורייתא. ומוכח דל"מ מנהג וה"ה להיפך בנכרי שקנה מישראל. וכן הביא בתשו' מאמר מרדכי ס' ע"ב ראי' זו אבל נלפע"ד לחלק דבישראל שקנה מנכרי שמא הנכרי לא יחזיק במנהג אם ל"ה דין ולכן פטור מבכורה משא"כ להפך בנכרי שקנה מישראל. דישראל הוא המוכר ודאי גמר ומקנה., ולפע"ד היכי דהבהמה של נכרי ל"ש לומר הפקר ב"ד הפקר דאין כח ביד חכמים להפקיר ממון של נכרי רק של ישראל ולמ"ד גזל נכרי אסור מדאורייתא ל"ה ממון נכרי הפקר. וחכמים אין להם כח להפקיר ממונו ומ"ה ל"ה של ישראל כיון דמדאור' הוי של נכרי. משא"כ להיפך היכי שנכרי קנה מישראל ומדרבנן קנה מהני הקנין מדאורייתא דעל ממונו של ישראל שייך הפקר ב"ד הפקר וקניא מדאורייתא. דאשר לא יבא לעצת השרים יחרם כל רכושו. דמשם ילפינן דהפקר ב"ד הפקר קאי על ישראל ולא על נכרי וז"ב. גם מ"ש בתשו' חתם סופר סי' שי"ד דסטימתא היא קנין דאורייתא ועדיף מנהג הסוחרים מקנין דרבנן לא נהירא ממ"ש הר"ן בריש נדרים דלמ"ד לשון שבדו להם חכמים הוי דאורייתא דל"ג הסכמת חכמים מהסכמתם. ה"ה לפ"ז ל"ג קנין דרבנן ומנהגם והסכמתם ממנהג הסוחרים. באופן דלדעתי הדבר ספק ומחלוקת הפוסקים אי מהני קנין דרבנן לדאורייתא:

ב אמנם בנ"ד שמכר במסירה הנה לדעת רוב הפוסקים בהמה גסה ניקנית במסירה כמו שהביא הסמ"ע סי' קצ"ז אך בנכרי שקנה במסירה יש לחוש דהוי ס"ס להחמיר שמא נכרי ל"ק במסירה רק בכסף. ואת"ל דנכרי קונה במשיכה. שמא הלכה כשיטת ר"י דבהמה גסה אינה נקנית במסירה. ועוד יש לחוש דלשיטת רש"י דס"ל מסירה עדיף טפי ממשיכה ולפ"ז בהמה גסה ניקנת במסירה. והרי שיטת רש"י דנכרי ל"ק במסירה רק בכסף וממנ"פ ל"מ. ואין לנו היתר רק לשיטת ר"ת דס"ל משיכה קונה בנכרי. ובהא ס"ל כרש"י דמסירה עדיף. ובהמה גסה לדידי' נקנית במסירה כמבואר בתוס' קדושין כ"ה ובב"י ריש סי' קצ"ז. ועכ"פ כיון דהוי ס"ס להחמיר יש לחוש. מיהו יש לומר כיון דרש"י ס"ל מסירה עדיף ממשיכה. א"כ אף דמשיכה דנכרי לדידי' ל"ק מ"מ מסירה עדיף אך זה צ"ע אבל כיון שמכרו גם בהאנדשלאג ובדיניהם קונה ולשיטת המ"ב מהני. נמצא דיש ס"ס להקל שמא הלכה כהמ"ב דמהני האנדשלאג. והרבה פוסקים אחרונים מורים להקל ושמא הלכה כר"ת דעכו"ם קונה במשיכה ובהמה גסה ניקנית במסירה ולדעת הסמ"ע היא שיטת רוב הפוסקים. ומ"מ אין להקל בכ"ז כיון שיש ס"ס להחמיר וס"ס להקל ע"כ יש להורות לכתחילה להתיר ע"י הטלת מום לומר לעכו"ם והוא יאמר לשני להטיל מום וכמ"ש כבר בתשובה. אך בנ"ד שכבר שחטו. ויש לצרף שיטת התוס' בע"ז י"ג דבזה"ז אין חייבין משום שחוטי חוץ דאין ראוי לבוא לפתח אוהל מועד. ומשמע מתוס' דאף איסור דאורייתא ליכא מדפריך ונשחטי משחט ואף דמקריבין אעפ"י שאין בית מ"מ כתבו התוס' בסוכה מ"א דדוקא באיכא מזבח אבל בליכא מזבח לא:

ג וקצת צ"ע בתוס' הנ"ל שכתבו דבעי דוקא מזבח ואף דקאי אמנחת עומר ובזבחים דף נ"ט ד"ה עד כתבו דבהעלאות מנחה שקמצה בכלי שרת ל"ב מזבח דדוקא בזבחים בע' מזבח כדכתיב וזבח א"כ התוס' סותרים א"ע. וזאת מצינו בכמה מקומות אך הדבר הקשה דלתוס' זבחים הנ"ל הקושיא מתוס' סוכה מ"א הדרא לדוכתא. ולתוס' זבחים הנ"ל צ"ל דאף דשירי מנחה אין נאכלין במזבח שנפגם אבל הקומץ קרב. דלא כתוס' סוכה הנ"ל שהביאו משירי מנחה ראי' דאין מקריבין כלל ולתוס' זבחים יש לישב קו' תוס' בסוכה בדרך זה דכיון דשירי מנחה אינן נאכלין כשאין מזבח אין להביא מנחת עומר להביא שירים לביתי הפסול. ומ"ה האיר המזרח מתיר כיון דלכתחילה אין להביא ומ"מ כתבו התוס' בזבחים שפיר דכיון דהמנחה שקמצה כשירה אף בלי מזבח חייב משום העלאה וז"ב ועכ"פ לשיטת התוס' ל"ה איסור דאורייתא בזה"ז משום שחיטת חוץ. ונלע"ד דגם דעת הרמב"ם כן הוא דהרמב"ם פי"ט ממעשה הקרבנות ה' ט"ו מביא מי ששחט קדשים בזה"ז והעלה חוץ לעזרה חייב מפני שהוא ראוי ליקרב בפנים שהרי מקריבין אעפ"י שאין בית, ותמה המ"ל למה נקט שחט והעלה עיי"ש ונ"ל דרמב"ם יסבור דאף דר"י ס"ל זבחים ק"ח המעלה בזה"ז חייב דוקא בהעלה ולא בשחיטה דבזבחים נ"ט איתא מזבח שנפגם כל הקדשים שנשחטו שם פסולים שנאמר וזבחת עליו בזמן שהוא שלם עיי"ש וסובר הרמב"ם דדוקא בזביחה קפדינן אמזבח ולא בהעלאה. ומ"ה השוחט פטור בלא מזבח והמעלה חייב והרמב"ם נקט בדוקא שחט והעלה חייב על העלאה. וגם מה שפסק בספר המצות סי' צ' דחייב בזה"ז אשחיטה כונתו ג"כ אם העלה אח"כ כן נ"ל ואין להקשות כיון דבשחיטה פסול איך חייב על העלאה דז"א דהרמב"ם פסק כת"ק דריה"ג דחייב על העלאה אף שנפסל בשחיטה עיין זבחים ק"י ובעין משפט נרשם דפסק כריה"ג ונרשם בטעות כדאיתא ברמב"ם:

ד והנה דברי התוס' בזבחים דף ס"א ד"ה מאי קסבר תמוהים מאוד שכתבו וי"ל דא' לא קידשה לא מחייב דאינו ראוי לפתח אהל מועד דנדחה לגמרי אבל אי קדשה לא נדחה דיכול לבנות מזבח במקומו ויקריב עליו ע"ש וזה תמוה דאם עדיין לא בנה מזבח ודאי אינו חייב משום שחיטת חוץ כמו דאמרינן ביומא ס"ג בשחט בחוץ קודם פתיחת דלתות ההיכל פטור מכש"כ קודם שנבנה מזבח כמו שהביא התוס' ראי' זו לעיל בתוס' ד"ה עד שלא נבנה דף נ"ט וביומא ס"ג וביומא שם כתבו התוס' שפיר דמיירי שכבר נבנה מזבח אבל כאן שכתבו יכול לבנות מזבח. זה לא מהני לענין שחיטת חוץ כיון שמחוסר מעשה וה"ה לענין העלאה ולומר דכוונת התוס' דעכ"פ לא נדחה הקרבן כיון שיכול לבנות ובאמת אינו חייב על העלאה רק אם העלה לאחר שבנה זה דוחק גדול דהו"ל לתוס' לומר דלא נדחה כיון שבנה מזבח ועולה לפתח אוהל מועד וצ"ע ובאמת אם נימא לישב דברי התוס' אלו נימא דעדיף יותר מה שהעלה קודם שנבנה מזבח דבידו לבנות משא"כ פתיחת שלתי העזרה ל"ה בידו רק ביד הלוים ומ"ה אינו חייב בשלמים ששחטן קודם פתיחת הדלת אולי יש לישב דברי רמב"ם מה שמחייב בשוחט בחוץ בזה"ז ול"ק מה שמחוסר בנין מזבח כקושיתינו לעיל אבל זה דוחק:

ה והנני חוזר בזה למה שכתבתי לעיל לתמוה אתוס' סוכה מ"א שכתבו דאף שמקריבין אעפ"י שאין בית מ"מ בעי מזבח. והקשיתי דהרי במנחה מעלה אף בלא מזבח כמו שכתבו התוס' ביומא ס"ג וזבחים נ"ט ולבטלה י"ל דכיון דשיורי המנחה, אין אוכלין כדאיתא בזבחים ס' איך מקריבין הקומץ והרי הוי כחסרה שירים כולה. ולר' יהושע איך מקטיר הקומץ אבל ראיתי בתוס' מנחות ט' ע"ב ד"ה אותן שירים שכתבו לחלק בין נטמאו ובין שירים הנפסלים ומ"ה מותר להקטיר הקומץ בלי מזבח אף שאין שירים נאכלים ודוק. ומ"מ בגוף הסברא שפיר כתבתי לישב דברי הגמרא בסוכה דנהי דמותר להקטיר הקומץ אבל להקדיש לכתחילה מנחת עומר שלא יהי' שירי' נאכלין ודאי אסור גדולה מזה אמרו במנחות פ"א וכ' מפרישין הכלה למותרות וכש"כ להביא קדשים לבית הפסול אלא שקצת עומד לנגדינו דברי הגמ' מנחות ה' שכן באה להתיר לאו שבתוכה ופירש"י דמתיר משום חדש אבל עדיין אסור משום שביעית והתוס' חלקו. אבל לרש"י מפריש תחילה עומר אף שאין יכול לאכול שירים משום שביעית. וה"ה שיפריש עומר ויקריב הקומץ אף שלא יאכול השירים אבל ל"ק דשם הספיחין בלא"ה אסור ואין אסורין משום שהקדישן משא"כ להקדיש העומר המותר שיאסרו השירים ודאי אסור ודוק היטב בכ"ז ולכאורה נאמר כיון דבהדי עומר קרב כבש אחד והכבש א"א להקריב בלי מזבח ומ"ה גם העומר אין מקריבין אבל גם זה ליתא דדוקא בכבשי עצרת פליגי במנחות מ"ו אי כבשים מעכבין הלחם אבל הכבש שהיו מקריבין עם עומר ודאי אינו מעכב את העומר ואכ"מ להאריך:

ו ולדינא יש לסמוך על שיטת התוס' דבזה"ז אין חייבין על שחיטת חוץ אבל מה שיש לעיין הוא אם לשיטת התוס' אין אסור לאכול הבשר משום שחיטת חוץ או דיש איסור אכילה מדאורייתא אף דאין חיוב כרת משום ש"ח ונ"ל דזה תלוי במחלוקת דרש"י פירש בקדושין נ"ז ע"ב מה שלי בשלך אסור משום דקדשים אין להם היתר אלא בזריקה והתוס' חלקו על רש"י דהרי גם קדשים שמתו יצאו מידי מעילה עיי"ש ולכן פירשו מה שלי בשלך אסור לגבוה אף שלך בשלי אסור להדיוט עיי"ש והנה לשיטת רש"י ודאי אף היכא דאין ראוי לבוא לפתח אהל מועד מ"מ כיון דהוי קדשים אין להם היתר אלא בזריקה. ואם שחט בחוץ אסור מדאורייתא רק דאין חייבין כרת. אבל לשיטת התוס' דהוי כקדשים שמתו והרגיש המקנה שם בקדושין לשיטתם שכתבו בקידושין דכמו קדשים שמתו יצאו מידי מעילה ה"ה בשחוטי חוץ הועיל השחיטה להוציא מידי אבר מן החי אבל מנ"ל דשחיטת חוץ אסור באכילה עיי"ש שהאריך. אבל המובחר לדעתי לשיטת התוס' הוא אסור באכילה משום לא תאכל כל תועבה ומ"ש המקנה שם דהתוס' כתבו בחולין דבבעלי חיים לא שייך כל תועבה כמ"ש התוס' חולין קט"ו ד"ה חורש דילפינן מקרא דאלה אתה מקריב קדשים שנעבדה בהן עבירה ליתא דהתוס' לא כתבו רק היכא שנעשה עבירה בבהמה בעוד שהוא חי כגון חורש בשור וחמור וחוסם פי פרה אבל לא היכא שנעשה בהשחיטה תועבה דאז ל"ה בעל חי ועוד כיון שנאסר לגבוה כמ"ש התוס' בקדושין הנ"ל אסור להדיוט משום לא תאכל כל תועבה. והא דאצטריך לילף בקדושין נ"ז מה שלי בשלך אסור אף שלך בשלי ולא אסרינן חולין שנשחטו בעזרה משום ל"ת כ"ה. דזה אינו דאכתי לא ידענא שהוא אסור כלל שהוא מתועב. וזה גופא הוא דילפינן למאן דיליף חש"ב לאסור המקרא דוזבחת באמת י"ל לדידי' אסור באכילה מקרא דלא תאכל כל תועבה והרבה יש לדבר בפרט זה ליישב דברי רש"י בפסחים ב"ב. ולרבא דס"ל כמדאל"ת אי עביד לר"מ י"ל שחיטת חוץ אסור משום דאי עביד ל"מ ויהי' איך שיהי' לשיטה זו היכא דאין ראוי לבוא לפתח אהל מועד דאין חיוב משום שחיטת חוץ י"ל דל"ה תועבה ומותר באכילה:

ו אבל זה ליתא כדמוכח מע"ז י"ג דפריך ונשחטי' משחט ומשני אתי לידי תקלה ולפירוש התוס' דקאי אקדשי מזבח ומותר לשחוט משום דל"ח למזבח מה משני אתי לידי תקלה הרי מותר אף באכילה דאיסור קדשים פקע מיניה דהוה כקדשים שמתו כדכתבו התוס' ואיסור שחיטת חוץ ליכא כדכתבו התוס' ומה משני וע"כ צ"ל דתוס' לא כתבו בקדושין דהוה כקדשים שמתו אלא לה"א דלא ידעינן שום איסור בשחיטת חוץ דחי פירש"י דמורין לאסור. אבל למסקנא דילפינן חשנ"ב ילפינן להיפך מה שלך בשלי אסור אף להדיוט אף שלי בשלך אסור אף להדיוט. ולכן שחיטת חוץ אסור מדאורייתא אף אם אינו חייב משום שחיטת חוץ דאינו ראוי לפתח א"מ ושפיר משני בע"ז אתי לידי תקלה ונמצא נפל האי היתרא בבירא מ"מ יש לדון להתיר עפ"י דברי התוס' ב"ק ע"ו שהקשו שם למה לא יפדה שחוטי חוץ והנה מה שתרצו דמום שהוא לאחר מיתה ל"ה מום כבר תמה בספר גאון צבא בשו"ת שבסוף הספר וגם בתשו' מוח"ז הגאון רע"א דהרי בתחילת שחיטה נעשה ב"מ כמו שכתבו התוס' בחולין ל' ול"ה מום שלאחר שחיטה. ובאמת נכון מה שכתב בספר הנ"ל, דקושית התוס' אינו מובן כלל דלמסקנא דאסרינן חשנ"ב ילפינן להיפך מה שלך בשלי אסור אף שלי בשלך אסור והוי גזה"כ דל"מ פדיון גם מה שכתב התוס' דדוחק לומר דכיון דעשה בו מום אסור לפדות כיון דל"ה רק מדרבנן עיין בספר הנ"ל מביא בשם הטו"ז דהרמב"ם פסק כר' אלעזר דהאוכל מקדשים שהוטל בו מום אסור מדאורייתא,. ולפ"ז איסור דשחיטת חוץ הוא משום דהוטל בו מום ומ"ה אין פודין עיי"ש. ולפ"ז בבכור בזה"ז י"ל דכיון דאין ראוי לפתח אהל מועד ליכא למילף מחשנ"ב ולומר דשלי בשלך אסור י"ל כיון דאינו ראוי לפתח אהל מועד לא מקרי שלי וליכא למילף ומה שאסור מדאורייתא משום שהוטל בו מום כדכתיבנא י"ל כיון דהוי כמטיל מום בבע"מ וגרע מזה כדאיתא בע"ז י"ג אין כאן איסור משום שהוטל בו מום. ומ"ה מהסברא דמהני פדיון ומה שאמרו בע"ז משום תקלה היינו שמא יאכל בלי פדיון אבל פדיון מהני. והרבה יש להאריך בפרט זה (וע' מ"ש בדין זה בספרי לא"ח סי' פ"ט ובספרי ליו"ד ח"ר סי' מ"ה אות א'). וגם י"ל דגמרא קאי למ"ד קדשי מזבח הי' בכלל העמדה והערכה ול"מ פדיון לאחר שחיטה. אך כיון שכבר האריך בספר גאון צבי אשים מחסום לפי: ח ודע דבתשובות חתם סופר סי' שי"ח הקשה ארמב"ם דפסק דבזה"ז חייב אשחיטת חוץ ופסק דאינו לוקה משום מטיל מום ואמאי כיון דראוי לבוא בפנים. לפמ"ש לעיל לק"מ דהרמב"ם ג"כ סובר דבעי מזבח לזריקת דם ומ"ה אינו לוקה משום מטיל מום דלא ראוי לקרבן בלי מזבח. ול"ה בידו לבנות כיון שיד אומות העולם תקיפה ומ"מ חייב אהעלאה כמו כל שוחט בחוץ והעלה בחוץ דחייב על העלאה אף דלא מתקבל בפנים כיון ששחט בחוץ ואילו שחט בלילה או נשפך הדם והעלה בחוץ פטור אהעלאה דלא כר"י בזבחים פ"ד ע"ב כיון דאיתותב כדפסק הרמב"ם פ' ח"י ממעה"ק ובעין משפט נרשם בטעות דהרמב"ם לא פסק כר"י מ"מ אם שחט בחוץ והעלה בחוץ חייב אהעלאה ה"ה בזה"ז חייב אהעלאה דהרמב"ם פסק בהעלאת אברים א"צ מזבח דרצפה מקדש ודוקא בדם בעי מזבח דמודה ר"י בדמים כדאיתא שם דף ס' ומ"מ המטיל מום פטור כיון דקרבן לא חזי בלא מזבח וז"ב ואכ"מ להאריך דלדינא כבר כתבתי דגם לשיטת התוס' אסור מדאור' אף דאין חייב משום שחיטת חוץ כמו שהוכחתי מ"מ לענין נידון דידן כיון דרוב הפוסקים ס"ל להקל במכר במאהריטש ודראף. וכבר כתבתי דהגם במקומינו אין נוהגים לפסוק שקנה. רק בהאנדשלאג ודראף מ"מ בדיניהם קונה ודעת המשאת בנימין דמהני קנין בדיניהם ובמג"א הקשה דא"כ אמאי לא משני בבכורות י"ד בישראל שקנה בהמה בדיניהם עיי"ש ויש לישב דלענין בכורה שפיר מהני קנין שקנה נכרי בדיניהם דעכ"פ הנ"ל מחמת דיניהם יד נכרי באמצע ופטור מבכורה ושם תנא בברייתא בישראל שקנה מנכרי דחייב בבכורה ליכא לשנויי בדיני נכרים דנהי דישראל קנה וידו באמצע אבל מ"מ לא הו' שלו ממש שחייב בבכורה. ומ"ה משני בדיניהם שפסקה להם תורה וכיון דמשני ברישא דברייתא כן מוקי לה לסיפא דברייתא נמי בחד גוונא אבל באמת נכרי שקנה מישראל בדיני נכרים הו"ל יד נכרי באמצע ופטור. ועיין בתוס' שם ד"ה קנה וחייבת בבכורה שכתבו ואע"ג דשמעינן קנה איצטריך לאשמועינן דחייבת בבכורה דל"ת קנה מספק או מדרבנן קמ"ל דקנה קנין גמור והקשה ברי"ט אלגזי דהרי אף קנה מדרבנן מ"מ חייב בבכורה מדאור' בחיוב גמור להפוסקים דקנין דרבנן מועיל לדאורייתא עיי"ש שהאריך ולפמ"ש לעיל דמה דקנין דרבנן מועיל לדאורייתא זה דוקא בנכסי ישראל משום הפקר ב"ד הפקר. אבל בנכסי נכרים ל"ש הפקר ב"ד דאין כח לב"ד על נכסי נכרים שפיר כתבו בישראל שקנה מנכרי ל"מ קנין דרבנן, וקמ"ל דהו"ל קנין גמור ולפ"ז י"ל דגם קנין המועיל בדיני נכרים לא עדיף מקנין סטימתא ומועיל בישראל שמכר לנכרי ולא להיפך ומיושב ג"כ קושית המג"א ואחרי שהי' הקנין זה קנין מסירה דמהני לשיטת הרבה פוסקים ורוב הפוסקים פוסקים דמשיכה בנכרי קונה. וגם שיטת רוב הפוסקים דמסירה קונה בבהמה גסה ע"כ אין לחוש על הכלים ומותר להשתמש בהם בלי פקפוק אחר מע"ל והנלע"ד כתבתי:

ט ושוב ראיתי במאיר נתיבים סי' ל"ט שכתב דהכלים שנתבשלו בהם ספק בכור אסורים שהם בלועים מספק איסור כרת ולא ידענא איסור כרת מה שייך הכא הכי האכילה הוא איסור כרת. השחיטה היא באיסור כרת ולא אכילה וכבר כתבתי דבזה"ז גם בשחיטה ל"ה איסור כרת לשיטת התוס' ויש לצדד דגם אכילה לא אסור מן התורה אך שהוכחנו דאסור מה"פ ויש להביא ראיה מחולין דף מ"א השוחט לשם עולה וכו' דפסול משום ראיית העין שיאמרו שאכל קדשים בחוץ ואס"ד דל"ה בזה"ז רק מדרבנן ל"ה חיישינן לזה וע"כ גם בזה"ז שחיטת חוץ אסור מדאורייתא ובמקום אחר הבאתי דברי רש"י בזבחים קי"א סוף ע"ב דרש"י גופי' ס"ל דשחיטת חוץייצא מידי מעילה כקדשים שמתו וסותר דברי עצמו כ"ש בקדושין דשחיטת חוץ אסור משום קדשים דלא פקע רק בזריקה. וכתבתי ליישב דכוונת רש"י שאם אתה אומר שהוא מותר לאכול א"כ לא פקע גם שם קדשים דהרי ראוי כקושית התוס' ב"ק ולכן אסור משום קדשים אבל למסקנא דאסור. וכיון דאסור ולא חזי למידי פקע שם קודש מיני' ושוב הוי כקדשים שמתו ויצא מידי מעילה ודוק: והנני ידידו:

תוכן העניינים

שות בית יצחק

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה